תור היירדל – הרפתקן, חוקר וחולם

כתב: גילי חסקין

תור היירדאל (1914 –2002) היה ביולוג, גאוגרף ואנתרופולוג נורבגי, שעסק באתנולוגיה. הוא התפרסם בשל מסע "קון טיקי" שערך על גבי רפסודה, במטרה להוכיח שילידי פולינזיה היגרו מאמריקה הדרומית ולא מדרום מזרח אסיה כפי שסברו, ובשל מסעות דומים נוספים שערך.

הוא היה הרפתקן, חוקר וחולם. אידיאולוג שהאמין בעולם נקי, ללא שנאה וסכסוכים. שמו של תור היירדל עולה לפרקים בטיול לפרו, או לבוליביה; בטיול לאי הפסחא, לאיים הקנרים ובטיול לנורבגיה.

בספרו "קון טיקי" כתב משפט המאפיין אותו יותר מכול: "לפעמים מוצא אתה את עצמך במצב מוזר. אתה מגיע אליו בהדרגה בדרך טבעית למדי, אולם לאחר שנכנסת לעובייה של הקורה, מתנער אתה לפתע, משתומם ושואל את עצמך כיצד לכל השדים והרוחות הגעת לכך. אם למשל, מפליג אתה בים על רפסודת עץ עם תוכי וחמשה בני לוויה, מן הנמנע הוא שלא תתעורר סוף סוף בוקר אחד בים ותתחיל לתהות על המוצאות אותך".

העיסוק בתור היירדל רלוונטי לטיול בנורבגיה, בטנריף שבאיים הקנריים, באיי פולינזיה, בפרו ובאזרבייג'אן

תור היירדאל ( (Thor Heyerdahl( הוא גיבור תרבות נורcגי ואפילו גיבור לאומי של נורבגיה, למרות שבארבעים שנות חייו האחרונות לא חי בנורבגיה כלל. ב-1992 זכה היירדאל לשאת את נאום הפתיחה באולימפיאדת החורף בלילהאמר – אירוע מאד נחשב  ובכך זכה להכרת האומה הנורווגית.

בלשכת העיתונות אשר באוסלו מחלקים לכול דורש תדפיס רשמי המסכם את ההיבטים העיקרים של הכלכלה הפוליטיקה והתרבות הנורבגית. כמה עמודים מוקדשים לחוקרים ולמגלי הארצות הנורווגים. הפרק הראשון מוקדש לוויקינגים. השני לפריטיוף נאנסן (Fridtjof Nansen), שהפליג בספינתו "פראם" (Fram) לעבר הקוטב הצפוני; הפרק השלישי מוקדש לרונלד אדמונסן (Roald Amundsen), שהגיע ראשון לקוטב הדרומי.

ראו באתר זה: גיבורי אנטארקטיקה.

הפרק הרביעי מוקדש לתור היירדאל. אכן, הוא זכה להיכלל בחבורה מיוחדת ומכובדת מאד.

תור היירדאל, מגדול ההרפתקנים והחוקרים הגיאוגרפיים של המאה ה-20, הלך לעולמו באפריל 2002, בגיל 88. כפי שחי, כך גם מת, בנחישות רוח וגוף, תוך לקיחת אחריות עצמית אמיצה ונחושה. מאז אובחן גידול סרטני בראשו, היירדאל נמנע מאוכל ומים וסירב לבלוע תרופות עד מותו.

הוא מת בשנתו בביתו בקולה-מיצ'ארי (Colla Micheri), כפר איטלקי מהתקופה הרומית, אותו שיחזר בשנות ה-50. מילותיו האחרונות בטרם שקע בתרדמת היו: "הגיע הזמן לתלות את המשוטים".

השנים הראשונות

תור היירדאל נולד ב-6 באוקטובר 1914 למשפחה אמידה בעיירה לרוויק (Larvik), השוכנת בכניסה לפיורד אוסלו (Oslofjorden) . מילדות היה שוחר טבע מובהק, וכנער ניהל מוזיאון לזואולוגיה באחד החדרים בביתו, בעידוד אמו, מנהלת המוזיאון המקומי. האטרקציה העיקרית במוזיאון היה נחש Vipera berus. אלה השנים בהן מתחילים להבשיל חלומות הנעורים לכדי מעשים.

בהיותו בן 16 פיתח היירדאל תיעוב כלפי העולם המודרני, שהלך והתרחק מהטבע, ובכך, לדעתו, התנתק משורשיו האמתיים. כבר אז התגבש במוחו הרעיון לעזוב את אירופה ולהתגורר במקום שה"קדמה" עדיין לא נגסה בו. על מנת לצבור ניסיון, ארגן היירדאל סביבו קבוצה שעסקה במסעות ארוכים באזורים המבודדים של נורבגיה. התכנית שנרקמה במוחו הייתה לפגוש נערה, שמאמינה כמוהו בחזרה אל הטבע, ויחד יעברו להתגורר באחד מאיי פולינזיה. הבחירה באיי פולינזיה נעשתה בשל היותם רחוקים מאירופה, אך יש בהם אפשרויות מספיקות למתן צורכי קיום בסיסים ללא מאמץ מיוחד. הרעיון הכללי היה לנסות לחיות בניתוק מכל דבר מודרני ומלאכותי. רעיון צעיר, שהקדים את שלל תנועות החזרה לטבע של שנות ה-60 ונבע ממוח סקרן, תאב ידע ולא שיגרתי.

היירדאל למד זואולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטת אוסלו, ובמקביל הכין את המסע. הוא הכיר את הנערה שתהייה אשתו הראשונה ליב (Liv Coucheron-Torp) , ניתץ את שעון היד שלו והכריז שהוא נוטש את הציוויליזציה ושב אל הטבע. כתרגול הם צעדו יחפים בשבילי ההרים של ארצם וקראו יחד כל מידע על פולינזיה. הוא הצליח לשכנע את מוריו באוניברסיטה לתמוך במסע כמסע מחקר על הדרך שבה הגיעו בעלי החיים השונים לפולינזיה, ומוריו שכנעו את משפחתו לממן את המסע. היעד היה האי פאטו-היבה (Fatu-Hiva) בקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. היירדאל היה אז בן עשרים ושתיים ואשתו בת עשרים.

פאטו-היבה (1938-1937)

בני הזוג נסעו תחילה לטהיטי, מרכז השלטון הצרפתי בפולינזיה, ושם אומצו בידי המנהיג הפולינזי הראשי "טרייארו" (Teriieroo) בטהיטי למדו בני הזוג את מנהגיהם ואורח חייהם של הפולינזים. משם, במסע שארך שלושה שבועות, הגיעו ליעדם – האי פאטו-היבה. האי, שמוצאו געשי, משתרע מצפון לדרום כשבמרכזו רכס הרים גבוה והוא הדרומי בקבוצת איי מרקיז. בני הזוג שהו על האי כשנה. בתחילה החיים אכן נראו להם כגן עדן עלי אדמות. האי היה עשיר במים ובעצי פרי ואקלימו נוח. המצב השתנה כשהמקומיים החלו להתנכל לבני הזוג על רקע היותם פרוטסטנטים, בעוד שהאוכלוסייה המקומית הייתה קתולית. בני הזוג נאלצו, לפיכך, לעבור מצדו המערבי המוגן מרוח והמאוכלס של האי לצדו המזרחי.

בצדו המזרחי של האי חי אדם אחד בלבד, פולינזי זקן בשם טאי טטוא (Tei Tetua)  שהתיידד עם בני הזוג. האגדות שסיפר טאי טטוא להיירדאל, על האב הקדמון של הפולינזים הקרוי "טיקי", וכיצד הגיע טיקי לפולינזיה ממזרח, עתידות היו לשנות את חייו של היירדאל. על פי מסורות אלו: "טיקי", שהיה גם אל וגם ראש השבט, הביא את אבות אבותיו לאיי פולינזיה. לפני כן הם חיו בארץ גדולה מעבר לים שהייתה ממזרח לאי. ממזרח לאי פאטו היבה, אין שום אזור יבשתי עד חופי אמריקה הדרומית, 8,000 ק"מ משם.

תוך מחקר על תנועות טראנס-אוקיאניות של בעלי חיים, החל היירדאל הצעיר לעסוק בשאלה שבצורה זו או אחרת העסיקה אותו כל חייו: כיצד הגיעו התושבים הקדומים של פולינזיה ודרום הפסיפיק לחלק זה של העולם. חלק משאלה רחבה ומסתורית יותר שעיקרה כיצד התפשט הגזע האנושי מיבשת אחת לשנייה. היירדאל החל לפקפק בתאוריה הרווחת על הדרך בה הגיעו תושביה הקדומים של פולינזיה.

התנכלויות חוזרות ונשנות מצד התושבים על הרקע הדתי ומצבה הגופני של ליב שהלך והתערער, אילצו את בני הזוג להודות בכישלון רעיון החזרה לטבע, והם חזרו לנורבגיה.

תיאורית ההגירה ממזרח

מסעות הדייג של היירדאל, תוך כדי מלחמתו הבלתי פוסקת בזרמי הים וברוחות, הובילו אותו למסקנה ברורה, שעוד היה מוטל עליו להוכיח אותה באופן מעשי, והיא: שהתיאוריות המקובלות עד אז על נדידה ימית של אנשים בתקופת האבן, מדרום-מזרח אסיה לפולינזיה, אינן נכונות. כמי שחווה את הים באמצעים הפשוטים שעמדו לרשותו, הוא חשב שלא ייתכן כי הקדמונים עברו כ-20 אלף קילומטרים עם סירות משוטים קטנות ופשוטות, למעשה גזעי עץ חלולים. הוא הגיע למסקנה הפוכה: שהם הגיעו עם הזרמים מהמזרח (אמריקה היא ממזרח לאיי האוקיינוס השקט)[1], בדיוק כמו הצמחייה ובעלי החיים.  ניסיון ההישרדות של משפחת היירדאל על האי הבודד אמנם נכשל: המחלות והניתוק הכריעו את הרומנטיקה, אבל הדרך הייתה בשלה להתנסויות בעתיד.

בנורבגיה נטש היירדאל את מחקריו בזואולוגיה והחל במחקר יסודי על מנת לבחון את התאוריה שלו לגבי מקור הגזע הפולינזי ותרבותו. הוא דגל באסכולה הדיפוזית, מיסודו של קלוד לוי שטראוס[2], שהאמינה שאם ישנן תופעות דומות באזורים שונים, אחד השפיע על משנהו. היה מוסכם על כל החוקרים כי בעוד שהצמחייה ובעלי החיים המקומיים הגיעו עם הזרמים הימיים מאמריקה הדרומית הקרובה יחסית, התושבים הגיעו מדרום מזרח אסיה. היירדאל תהה מדוע, על פי התיאוריה המקובלת, הגיעו התושבים מדרום מזרח אסיה, מסע בן 10,000 ק"מ ממערב למזרח כנגד הרוח הנושבת תמיד ממזרח למערב.

היירדאל הראה כי קיימת בעיה בתאוריה זו: עקב סיבוב כדור הארץ נושבת הרוח כמעט תמיד ממזרח למערב, כלומר מחופי אמריקה הדרומית אל פולינזיה, וכך גם זרמי המים. כלומר על פי התאוריה המקובלת, יושבו איי מרכז ודרום האוקיינוס השקט,  על ידי תושבים מאסיה שעשו את כל הדרך כנגד הרוח! הוא העלה רעיון שההגירה לפולינזיה התבססה על משטר הזרמים והרוחות הקבוע באוקיינוס השקט, המושפע מסיבוב כדור הארץ, והיפנה, לפיכך, את מאמצי החיפוש שלו למקורו של הגזע הפולינזי לחופי פרו וקולומביה הבריטית שבקנדה.

תור היירדאל הציע תאוריה חלופית, על פיה מקורם של הפולינזים, בעם ממוצא לבן שחי באזור אגם טיטיקקה שבבוליביה, עם שבנה את העיר טיוואנאקו (Tihuanaco)) ושהובס על ידי שבטים אינדיאנים שקדמו לאינקה.

ראו באתר זה: תקופת ההתפשטות של התרבויות הפרה קולומביאניות.

על פי אגדות האינקה עמד בראש העם אל הלבן בשם "ויראקוצ'ה"  (Viracocha) היירדאל חקר ומצא כי שם זה אינו שמו המקורי. השם המקורי של מלך השמש, לפי מחקרו, שמו היה "קון טיקי" ופירושו "טיקי השמש". לא היה ספק בלבו שהמנהיג האל טיקי, אשר לדברי האינקה גורש מפרו אל הים על ידי אבות אבותיהם, זהה היה עם טיקי בן-השמש אשר כל יושבי האיים ראו בו את אבי גזעם.

היירדאל פרסם לראשונה את התאוריה שלו בביטאון International Science  שיצא לאור בניו יורק בשנת 1941, כשעבד במוזיאון של קולומביה הבריטית.  על פי התאוריה שלו הגיעו לפולינזיה שני גלים של מהגרים. הגל הראשון הגיע מפרו דרך אי הפסחא על רפסודות מעץ בלזה. מאות שנים אחר כך הגיעה קבוצת מהגרים שנייה להוואי בסירות קאנו גדולות מקולומביה הבריטית. מחקריו של היירדאל פורסמו בסופו של דבר בספר בן 800 עמודים שיצא לאור בשנת 1952 בשם "אינדיאנים באוקיינוס השקט."

המחקר הופסק עקב מלחמת העולם השנייה והיירדאל התנדב לחזור לנורבגיה הכבושה בידי הנאצים. הוא שירת כאיש מחתרת ביחידת צנחנים נורבגית בפינמרק.

אחרי המלחמה המשיך היירדאל במחקריו, אך נתקל בהתנגדות עזה לרעיונותיו בקרב המלומדים של התקופה. ההשערה הזאת התקבלה בזלזול ואפילו בלעג על ידי הממסד האקדמי. איש לא התייחס לחוקר הצעיר שלא למד אנתרופולוגיה באופן אקדמי, אך העז להעלות תיאוריות חדשניות.

אחת הטענות הנפוצות ששמע הייתה "לא היו לאינדיאנים אמצעי תחבורה ימיים". על טענתו "היו להם רפסודות מעץ בלזה", נענה בבוז: "נראה אותך מגיע מפרו לפולינזיה על רפסודת בלזה". היירדל החליט להיענות לאתגר. הוא החליט לבנות עותק של רפסודת בלזה של הילידים אותה כינה "קון טיקי" (Kon-Tiki) על שם האל וראש השבט האינדיאני שעל פי האגדות הוביל את ההגירה מערבה ולשוט איתה מפרו לפולינזיה.

מלכתחילה תכנן היירדאל כי בצוות יהיו ששה אנשים חסרי ניסיון ימי (כדי שלא יטענו אחר כך שהמסע אינו משקף את היכולות הימיות הדלות שהיו לאינדיאנים). באקראי פגש מהנדס מכונות מנורבגיה בשם הרמן ואצינגר שהתנדב מיד להצטרף על תקן של מבצע מדידות. יחד תכננו את יתרת הצוות. אחד מהם היה הצייר אריק הלסברג (Erik Bryn Hesselberg), ידיד נעורים של היירדאל, שלמד בבית ספר ימי וידע להשתמש בסקסטנט. שני אנשי צוות נוספים היו האלחוטנים קנוט הוגלאנד וטורשטיין ראבי, שהיירדל הכיר מהשרות במחתרת הנורבגית בעת מלחמת העולם השנייה. איש הצוות השישי נקבע מאוחר יותר כאשר ההכנות למסע כבר הגיעו לשלב מעשי. היה זה החוקר השבדי בנגט דניאלסון  (Bengt Emmerik Danielsson), שסיים מסע מדעי באמזונס, שמע על תכנית הרפסודה בפרו, וביקש מיד להצטרף.

קשרים שהיו להיירדל בשגרירות הנורבגית בוושינגטון סייעו לפתוח דלתות במחלקת ההספקה של הצבא האמריקני. הוא קיבל אפשרות לבחור בחינם מתוך שלל הציוד המגוון של הצבא האמריקני, בתמורה למידע על תפקוד הציוד. באופן דומה התקבלו המפות הטובות ביותר של אזור האוקיינוס השקט וציוד המדידה והאלחוט.

היירדאל וואצינגר טסו לאקוודור, ושם במטע עצי בלזה בחרו ואף חטבו את הגזעים שישמשו לבניית הרפסודה. הגזעים הנבחרים הושטו במורד הנהר פלנק עד לנמל גואיאקיל באקוודור, שם הועלו על אוניית משא ונשלחו לנמל קלאו בפרו. בינתיים טס היירדאל ללימה בירת פרו והתקבל לראיון אצל נשיא פרו. הוא הביא עמו מכתב המלצה שקיבל משגריר צ'ילה באו"ם, ד"ר בנימין כהן, שהיה ארכאולוג חובב. הנשיא התעניין בסיפור והבטיח את עזרת פרו בפרויקט.

משהגיעו קורות הבלזה לקלאו הן הועברו למספנה של חיל הים הפרואני. נבחרו תשע קורות שנקשרו יחד בחבלים קלועים. על הרצפה הונחו לוחות בלזה ועליהם מחצלות קנים. באמצע הרפסודה נבנה תא קטן עשוי במבוק ומכוסה עלי בננות. כל המבנה היה העתק מציורים של הרפסודות העתיקות בפרו. על הרפסודה הועמסו הציוד, מזון ומים שהיו אמורים להספיק לארבעה חודשים של שהייה בים. לרפסודה היה תורן ומפרש מרובע שעליו צייר הלסברג את דיוקנו האגדתי של "קון טיקי", השם שקיבלה הרפסודה.

על פי מהירות הרוח וההשערה לגבי מהירות הרפסודה, הניח היירדאל כי יעשו את המסע בן ה-8,000 ק"מ ב-97 יום. חוקרים ומומחים ימיים לעגו להם. הם טענו כי העץ יספוג מים והרפסודה תטבע תוך כמה ימים.

תור ואיב התגרשו זמן קצר לפני ש'קון טיקי' יצאה לדרכה.

ב-28 באפריל 1947, בנוכחות צופים רבים, עיתונאים וצלמים עזבה ה"קון טיקי" את נמל קלאו כשהיא קשורה לגוררת. הגוררת הביאה את ה"קון טיקי" למרחק 80 ק"מ מהחוף ושם נפרד צוות הגוררת מהרפסודה, בברכת הצלחה.

במסע זה הקפידו אנשי הצוות להשתמש רק באמצעים ובמזונות שהיו בידי האינדיאנים (למעט שימוש באלחוט ושימורי מזון).

היומיים הראשונים היו קשים מאוד משום שהים היה סוער והצוות היה חסר ניסיון בתפעול משוט ההיגוי. אך מרגע שיצאו מתחום הזרמים של החוף עבר המשך המסע בצורה חלקה יחסית. הרוח שנשבה קבוע השיטה את הרפסודה מערבה בקצב של כ-80 ק"מ ליממה. התברר כי העובדה כי הרפסודה נבנתה בשיטות העתיקות הצילה את חייהם של אנשי הצוות. עצי הבלזה שלא עברו יבוש עמדו יפה בפני חדירת מי הים, החבלים הקלועים חתרו בבלזה הרכה והתנפחו במים, מה ששמר על החבלים מפני סכנת החיכוך עם הקורות. לימים הסביר היירדל שבעוד שסירה רגילה , העולה על שרטון, נידונה לטביעה, הרי רפסודה מבלסה גמישה ואינה נפגעת.

לצוות היה סדר יום קבוע, שכלל תורנות היגוי והכנת הארוחות, וביניהן היו חופשיים לעסוק בתחביביהם: קריאה, ציור ונגינה. הרפסודה שמרה על קשר אלחוטי קבוע עם חובבי רדיו בעולם שעקבו בעניין רב אחרי מסעם. היה ברפסודה מזון משומר ומים למשך כל תקופת המסע החזויה, אך מהר למדי התברר שאין בהם צורך. הים סביבם היה עשיר בדגה. כל בוקר היה האחראי על ארוחת הבוקר עורך סיור על הרפסודה ואוסף את הדגים המעופפים והדיונונים שנחתו על הרפסודה. בחלקם השתמשו כפיתיון על מנת לצוד את דג הדולפינים Coryphaena hippurus  (מוכר גם בשמות: "אל-דורדו", "מהי מהי" או "דולפין פיש"), כרישים ודגי טונה.

חודשיים לאחר תחילת המסע הגיעה הרפסודה לאזור גשום וכך לא חסרו להם מים טריים. קרוב לפולינזיה, עברה הרפסודה בשלום, שתי סערות עזות. בימי המסע האלה הם היו מחוברים לעולם רק באמצעות מכשיר רדיו בעל תדרים קצרים, נלחמו בסערות תכופות, ולווייתנים וכרישים היו בני לוויה קבועים שלהם.

ביום ה-93 למסע עברה הרפסודה ליד פוקה פוקה (Puka Puka) – חלוץ האיים של קבוצת טואמוטו (Tuamotu Archipelago) – אולם האי היה מחוץ ליכולתם לנווט אליו את הרפסודה. שלושה ימים אחר כך התקרבה הקון טיקי לאי הבא אנגאטאו (Angatau) ותושבים מקומיים הגיעו אליהם עם סירות ונדהמו לראות סירה ללא מנוע… שוב לא ניתן היה לכוון את הרפסודה אל הפתח הצר בשונית האלמוגים, והצוות נאלץ לוותר ולהמשיך הלאה.

ב-7 באוגוסט 1947, ביום ה-101 למסע, נסחפה הרפסודה ישירות אל שונית האלמוגים של "רארויה" (Raroia) ההיתקלות בשונית גרמה נזק ניכר לרפסודה והיא נשארה תקועה על הצוק, אבל הצוות הצליח להגיע בשלום לאי האלמוגים שבתוך האגם שיצרה השונית, ובכך הסתיים המסע. ששת הספנים הצליחו להוכיח למלעיזים כי טעו במהלך המסע אכלו אנשי הצוות בעיקר דגים, כרישים טונה ודג הדולפינים שדגו בקלות מהאוקיינוס. המסע הוכיח כי לא היו מגבלות טכניות שיכלו למנוע מתושבי פרו הקדומים להתיישב בפולינזיה. בשובו הביא עמו היירדל פסולת שאסף מלב האוקיינוס, כדי להתריע נגד הזיהום.

את המסע תיעד היירדאל במצלמת קולנוע פשוטה ולאחר מכן כתב עליו את הספר "מסע קון טיקי" שהפך מיד לרב-מכר עולמי ותורגם ל-70 שפות. הסרט הדוקומנטרי על פעילות המשלחת זכה בפרס האוסקר לשנת 1952.

בהקדמה למהדורה ה-35 של הספר, שהעלה אותו מרפסודת הבלזה אל התהילה העולמית, כתב היירדאל: "המסע פקח את עיניי לראות מהו הים. הים היה האוטוסטרדה של המין האנושי מהימים בהם בנה את הסירות הראשונות, הרבה לפני שאילף את הסוס, המציא את הגלגל או פילס דרך ביערות הגשם".

בספרו טען היירדאל שהמתיישבים הראשונים בפולינזיה הגיעו מפרו, בערך בשנת 500 לספירה, ושגל נוסף של מתיישבים הגיע מחופה הצפוני – מערבי של אמריקה, בשנת 1000 לספירה. אולם התיאוריה לא זכתה להכרה מדעית. משהו בדרכו הפרובוקטיבית של היירדאל, בפרסום העולמי שרכש ובמעמד הכוכב לו זכה, הציק לקהילה המדעית. חוקר אמריקאי הגיב לנתוני ההצלחה של המשלחת וטען שהחבריה רק הוכיחו שהנורווגים הם ספנים טובים יותר מאחרים. כל זאת למרות שאיש מצוותו של היירדאל לא היה ספן מיומן.

למרות הצלחת המסע, כמעט כל האנתרופולוגים כיום אינם מקבלים את התאוריות של היירדאל. התיאוריה המקובלת על בסיס הוכחות פיזיות וגנטיות היא שפולינזיה יושבה בהדרגה על ידי תושבים שמקורם באסיה.

ב-1949 נשא היירדאל לאשה את איבון (Yvonne Dedekam-Simonsen). לזוג נולדו שלוש בנות והם התגרשו בשנת 1969.

אחרי ההצלחה של מסע קון טיקי, ארגן והוביל היירדאל משלחת ארכאולוגית נורבגית לאיי גלאפגוס (Galapagos)  השוכנים כ-1,000 ק"מ מערבית לחוף אקוודור. הקבוצה חקרה אתרי מגורים מהתקופה הפרה קולומביאנית. בין השאר נמצאו בחפירות חליל ששימש את בני תרבות האינקה ושברי חרס של יותר מ-130 כלים מקרמיקה שזוהו אחר כך כשייכים לתקופה שלפני האינקה.

במקביל למשלחת, גילו מחדש היירדאל וחוקרים נוספים את האומנות האבודה של הגוארה (guara) – מכשיר ששימש את האינדיאנים של פרו ואקוודור לניווט. מכשיר זה, שלא היה בשימוש במסע "קון טיקי", הראה כי לנוסעים הקדומים מאמריקה הדרומית הייתה היכולת לנווט למרחקים באוקיינוס השקט.

המשלחת לאי הפסחא (1956-1955)

הצלחת מסעותיו הקודמים עודדה את היירדאל ליזום מסע מחקר ארכאולוגי לאי המבודד ביותר באוקיינוס השקט, אי הפסחא (Easter Island). ספינה ששמשה במקור לצייד לווייתנים בגרינלנד, הוסבה לספינת מחקר ועל סיפונה 23 איש (כולל איבון, אשתו השנייה של תור היירדאל, ובתם אנט). החוקרים גילו כי אי הפסחא היה מיוער בראשיתו וכי התושבים בראו את היער ושתלו צמחי קנה (טוטורה) וצמחים נוספים שמקורם באמריקה הדרומית. תיארוך על ידי פחמן 14 הראה כי האי יושב החל משנת 380 לספירה, כאלף שנה מוקדם מהתאריך המקובל על המדענים. עבודת המחקר של אנשי הצוות חשפה דמיון בין סגנון הפסלים הענקיים שהוצבו באי (מואי), הבימות שעליהם הוצבו הפסלים (אהו) ואומנות הגילוף באבן לתרבות טיוואנאקו שבאמריקה הדרומית. חיזוק לטענותיו מצא היירדאל באגדות הילידים שאבותיהם הגיעו מהארצות הרחוקות שבמזרח.

ראו באתר זה: אי הפסחא.

יש לציין כי כיום התאוריות של היירדאל על הדרך בה יושב אי פסחא אינן מקובלות על הקהילייה המדעית (ראו בערך אי הפסחא). תיאורו של היירדאל לתולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "ראפא נוי  Rapa Nui ".

קולה-מיקרי – הכפר האיטלקי

בשנת 1958, לאחר תקופת מחלה בחורף הנורבגי, נסע תור עם משפחתו לחופשה באיטליה. הוא ואיבון – אשתו השנייה חיפשו מקום שקט להשתקע בו, הרחק מטלפון ועיתונות. נהג מונית מקומי, שהיה להם מעין מורה דרך, הביא אותם באחד מהטיולים, בשביל שעבר בתוך יער עתיק על גבעה, לכפר מימי-הביניים בשם קולה-מיקרי (Colla Micheri). נשקף משם נוף הים התיכון אל מול ההרים המושלגים של האלפים. עדרי כבשים רעו באחו לצד עצי זית וכרמים. בעבר הרחוק שימש הכפר כתחנה על דרך המלך בין רומא וצרפת. מאז ימי נפוליאון נזנחה הדרך והכפר הפך נידח.

מאז ימי פאטו-היבה הרגיש תור "חסר שורשים". כאשר שהה באזור הטרופי הוא התגעגע להרים הנורבגים ובנורבגיה התגעגע אל השמש. כאן בקולה-מיקרי הוא מצא את המקום בו יכול היה לטעת שורשים והחליט מיד להשתקע בו – הוא רכש את רוב הכפר, קבע את אוהלו בין העצים והחל בשיפוץ המבנים. בית זה היה העוגן עבורו ועבור משפחתו במשך תקופה ארוכה, ומשם יצא למסעותיו ומחקריו בעולם וכן לכנסים מדעיים אליהם הוזמן תכופות.

 מסעות "רע" (1970-1969)

תור היירדאל המשיך במחקרו על ניווט בתקופה הקדומה ומיקד התעניינותו בספינות הגומא העתיקות. הדעה המקובלת הייתה שספינות אלה אינן מסוגלות לשוט בים הפתוח מעבר לשבועיים משום ספיגת המים בקני הגומא שתביא לטביעתן. היירדאל האמין, כי המדע של ימינו המעיט ביכולות של כלי השיט הקדומים ולקח על עצמו להוכיח זאת בניסוי.

בשנת 1969 קנה 12 טון של קני פפירוס ויחד עם צוות מומחים משבט בורונדי מצ'אד שבאפריקה הוא בנה, למרגלות הפירמידות, דגם של ספינה מצרית עתיקה באורך של 15 מטרים. לספינה הוא קרא: "רע" (RA), על שם אל השמש המצרי.

כמאמין בשיתוף פעולה כלל עולמי, ציוות היירדאל את הספינה "רע" בשבעה אנשים משבע אומות שונות. הספינה עצמה נשאה דגל של האומות המאוחדות והושקה בנמל סאפי שבמרוקו. המטרה היתה הוכיח את האפשרות שהיתה לבני תרבויות קדומות, לחצות את האוקיינוס. הוא טען שספינות הפפירוסים המצריות, עליהם למד מהציורים שבקברי הפרעונים, יכלו לעמוד במסע הארוך הזה. הצלחת המסע יכולה ללמד על קשרי תרבות אפשריים בין המצרים הקדמונים לבין אמריקה הפרה-קולומביאנית.

בספרו "מסעות רע" כתב:

"קנה רועד ברוח.

אנו שוברים אותו.

הוא צף על פני המים. הוא עשוי לשאת צפרדע.

מאתיים אלף קנים רועדים ברוח. כר מרעה שלם מכה גלים כשדה תבואות ירוק לאורך החוף.

אנו קוצרים אותו. אנו קושרים אותו לאלומות. הצרורות צפים. אנו עולים על סיפון האנייה. רוסי, אפריקאי, מקסיקני, אמריקני, איטלקי ואני שהנני נורווגי".

הספינה הפליגה למרחק 5,000 ק"מ ב-56 יום עד שסערות ופגמים בבנייה המקורית אילצו את הצוות לנטוש את הספינה במרחק שבוע שיט מאיי ברבדוס, שמצפון לוונצואלה.

עשרה חודשים לאחר מכן הוא כבר היה מוכן עם "רע 2", גרסה מקוצרת יותר (12 מטר) של הספינה המצרית. הפעם הוא הפקיד את מלאכת הבנייה בידי האינדיאנים של אגם טיטיקקה, בני שבט האיימרה, הנחשבים עד היום לבוני ספינות הגומא הטובים בעולם.

ראו באתר זה: אגם הטיטיקקה

הספינה עברה 6,100 ק"מ בנתיב הרחב ביותר באוקיינוס האטלנטי מסאפי לברבדוס ב-57 יום. שוב הטיל היירדאל פצצה לעולם האקדמי, שהניח כי חציית האוקיינוס החלה רק בתקופת התגליות הגדולות של המאה ה-15.

הוא לעג לגילויים של אירופאים כמו קולומבוס. "לנו האירופאים יש מוח שעובד רק בערוץ אחד כשזה נוגע להיסטוריה שלנו. אנחנו אומרים שהעולם שאירופה גילתה הוא כל העולם. ואני אומר: האירופאים לא גילו שום דבר חוץ מאשר את אירופה".

ראו באתר זה : קולומבוס וגילוי אמריקה

המסע האחרון

בשנים שלאחר מכן היה היירדאל מעורב בעוד מחקרים ומסעות רבים, אם כי פחות מתוקשרים. הוא ביקש לגלות אם היה קשר ימי והשפעה בין תרבויות גדולות של העולם העתיק: מסופוטמיה, מצרים ועמק האינדוס (כיום בפקיסטן).

בשנת 1977 בניסיון להוכיח כי בין התרבויות הקדומות של מצרים, מסופוטמיה ועמק האינדוס היה קשר קבוע, בנה היירדאל ספינה נוספת מגומא. הספינה "טיגריס" (Tigris – השם הבינלאומי של נהר החידקל) נבנתה בעיראק, עם צוות שכלל 11 אנשים הוא ירד במורד נהר הטיגריס אל המפרץ הפרסי ומשם המשיך לאוקיינוס ההודי, אך מסיבות שלא פירט, לא עגן בפקיסטן, אלא פנה דווקא מערבה, אל  הים האדום. . אך לאחר מסע ארוך בים האדום לא קיבלה הספינה אישור לעגון באף אחד מהנמלים המתוכננים בשל  סכסוך מזויין בין סומליה לאתיופיה, המוכר כ"מלחמת אוגדן"[3] . הנמל היחידי שהתיר להם לעגון היה נמל ג'יבוטי, ושם ב-3 באפריל 1978, כפעולה הפגנתית כנגד אדישות העולם, העלה היירדאל את הספינה באש. במכתב פתוח למזכ"ל האום דאז, קורט ולדהיים (Kurt Waldheim,), הסביר את מניעיו.

 השנים האחרונות

תור היירדאל  המשיך במחקריו. הוא ערך מסעות לאזרבייג'אן בשנים – 1981, 1984, 1999 ו-2000, כשהוא מתפעל מציורי הסלע אשר בגובוסטן (Gobustan) הנמצאים כ-50 ק"מ מערבית לבאקו. ב-1999 הרצה בפני האקדמיה למדעים אשר בבאקו, שם הסביר כי באזרבייג'אן שכנה בעת העתיקה ציוויליזציה מפותחת. בהסתמכו על אוסף המיתוס של סנורי סטורלוסון (Snorri Sturluson, טען כי האל הנורדי אודין ODIN, הגיע לצפון מארץ שנקראת אייסיר (Æsir), שלדעת היירדל היא אזרבייג'אן.

ראו באתר זה: טיול באזרבייג'אן

ראו באתר זה: המיתולוגיה הנורדית

במקביל, חקר פירמידות מדורגות במצרים, עיראק, מקסיקו ופרו. הגדולה שבפירמידות אלה בפרו היא אקאפאנה (Akapana), הנמצאת ליד אגם טיטיקקה, שם בונים צאצאי האינדיאנים סירות קנים עד היום. התיאוריה שלו הייתה שפירמידות כאלה היו קיימות לאורך כל הים התיכון ואפילו לאורך חופי אפריקה הצפונית. אלה שימשו מעין 'נקודת ציון' ליורדי הים מהמזרח במסעותיהם הימיים לכיוון מערב. כך התפשטה תרבות העולם העתיק וחצתה אוקיינוסים.

בשנים האחרונות לחייו חי היירדאל בטנריף שבאיים הקנרים. הוא הגיע לשם לראשונה כדי לחקור ערמה של אבנים בגוימאר (Güímar), שחשבו שנבנתה בידי מתיישבים ספרדים קדומים ולדעתו התגלתה כקומפלקס של שש פירמידות מדורגות. הוא השתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר. הנחת היסוד שלו היתה שבני תרבות הגואנצ'ס  (Guanches), הילידים של האיים הקנגריים, שהם שבנו את האתר. לשיטתו, גומיאר שמשה כנראה כבירתם של הגואנצ'ים.

במשך שנים, לא עודדה ספרד את המחקר אודות הגואנצ'ים. בתקופת שלטונו של פרנקו אסור היה אפילו להזכיר את קיומם, מחשש שמרוקו תתבע חזקה על האיים הקנרים. כיום המצב שונה כמובן; תרבות הגואנצ'ים ובעיקר סיפורם מהווים אטרקציה תיירותית.. היירדאל היה משוכנע שהאתר היה עדיין פעיל כשהספרדים הגיעו לאי בתחילת המאה ה-16. הגואנצ'ים היו עובדי השמש, כמו האצטקים במקסיקו. המקדש כולו בנוי כך שקו האורך שלו פונה אל הנקודה שבהרים, מעליה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. הוא דחה את הטענה של מתנגדיו הגורסים שהפירמידות הן תולדה של סיכול אבנים והדגיש שמדובר במבנה ארכיטקטוני, שהושקעה בבנייתו עבודה ומחשבה רבות.

ראו באתר זה: מבוא לטיול באיים הקנריים.

בהמשך קבע בטנריף את ביתו. בשנות ה-80 הוא חפר בטוקומה (Tucuma) הסמוכה לצ'יקליו (Chiclayo) שבפרו – אתר הפירמידות הגדול ביותר של דרום-אמריקה. הוא גילה שם תבליטים, שתיארו אנשים מפליגים בספינות קנים, עדות לכך שספנים חצו את האוקיינוס השקט עוד לפני הכיבוש הספרדי.

"כך התפתחו תרבויות", הוא אמר. "דרך הים יצרו קשר, הכירו חומרים חדשים וקיבלו השראה".

בשנת 2001, שנה לפני מותו, השתתף היירדאל במשלחת מחקר לים אזוב ברוסיה, כשהוא בן למעלה משמונים. תור היירדאל מת ב-18 באפריל 2002.

עד מותו המשיך היירדאל לחפש הוכחות לתיאוריות שהציג, שהקדימו את זמנן. לקח לעולם האקדמי כמעט 50 שנה להבין את הרעיונות שגיבש עוד במסע קון טיקי.

"למעט מאוד אנשים יש את האומץ והאנרגיה לחצות את הגבול בין תיאוריות", אמרה עליו אריקה הגלברג, מדענית נורבגית שחקרה בעקבות גילוייו את הדי-אן-איי של תושבי פולינזיה ודרום אמריקה.

לצד פעילות מחקרית ואקדמית עסק היירדאל בפעילות בינלאומית לקידום שיתוף והבנה בין אנשים ותרבויות. ב-1999 הוא נבחר על ידי הנורבגים, כמעט פה אחד, לאיש המאה שלהם. כעבור כמה שלושה שבועות שוחרר מבית החולים לפי בקשתו, כדי להיות בחיק משפחתו הרחבה (אשתו השלישית, נכדים ונינים) ברגעיו האחרונים. בנו סיפר כי אביו הביע אושר וסיפוק מחייו לפני ששקע בתרדמת ב-16 באפריל. הוויקינג האחרון עצם את עיניו לנצח.

מורשת היירדאל

תור היירדאל היה דמות שנויה במחלוקת. אף לא אחת מהתאוריות שלו, על צורת ההגירה של האינדיאנים לפולינזיה, על התרבות באי הפסחא או על הקשרים בין המצרים הקדמונים לתרבויות הקדומות של אמריקה התיכונה התקבלה על ידי הממסד המדעי. עם זאת דמותו הססגונית שהיה בה צירוף של הרפתקן שאינו יודע פחד עם כשרון כתיבה, הגבירה מאוד את העניין הציבורי בהיסטוריה קדומה ובהישגים של התרבויות השונות של העמים מסביב לעולם.

במוזיאון קון טיקי אשר באוסלו מוצגת התזה שלו אודות הקשר בין התרבויות העתיקות וכמובן גם כלי השייט בהם הפליג ("קון טיקי" ו"רע 2")

צמוד למוזיאון פועל מכון להיסטוריה תרבותית וארכאולוגיה של האוקיינוס השקט.

ספריו

תור היירדאל,  מסע קון טיקי , הוצאת מסדה, 1963

אקו אקו, הוצאת הדר , 1971

מסעות רע הוצאת רשפים 1975

Pyramids of Tucume: The Quest for Peru's Forgotten City

Fatu-Hiva Back To Nature

American Indians in the Pacific

Archeological Evidence of Pre-Spanish Visits to the Galpagos Islands.

På Jakt efter Paradiset (Hunt for Paradise), 1938; Fatu-Hiva: Back to Nature (changed title in English in 1974).

Early Man and the Ocean: The Beginning of Navigation and Seaborn Civilizations

אודותיו

"תור היירדל", "קון טיקי", האנציקלופדיה העברית

הויקיפדיה העברית

משה גלעד, "תור היירדאל – הנורווגי הגדול חוצה את האוקיינוס", בתוך: משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים, ספריית מסע אחר, 2005, עמ' 103-89.

rMold Jacoby, 1968, Senor Kon-Tiki.  Allen and Unwin, London.

Christopher Ralling, 1990, Kon-Tiki Man.  BBC Books, London.

Snorre Evensberget, 1994, Thor Heyerdahl: The Explorer.   J.M. Stenersens, Oslo.

הערות

[1] לפי החלוקה של שני חצאי הכדור אמריקה היא אכן בחצי הכדור המערבי אך לגבי פולינזיה היא במזרח

[2] קלוד לוי-שטראוס (לוי-סטרוס, בהגייה הצרפתית) – אנתרופולוג, מדען, פילוסוף, סופר מחונן ומגדולי אנשי הרוח במאה ה-20. לוי-שטראוס, בן דורו של ז'אן פול סארטר, אבי הדיסציפלינה המדעית הנקראת סטרוקטורליזם חברתי, הוא אחרון הנפילים ממש. מכאן כמי שחווה על טיקי", בישר ואף חולל במו ידיו כמה מהתמורות הרעיוניות החשובות במחצית השנייה של המאה ה-20, שימש לוי-שטראוס השראה לשורה ארוכה של הוגים במדעי החברה והרוח – מהאנתרופולוגיה והסוציולוגיה, דרך מדעי התרבות והסמיוטיקה, וכלה בחקר הספרות, הפוליטיקה, הפילוסופיה והפסיכואנליזה. אין כמעט סטודנט לתואר ראשון באחד התחומים האלה שלא נתקל בשמו.

כשבוחנים את ההיסטוריה של המאה ה-20, ובעיקר את התקופה שבה אנו חיים, אי אפשר שלא לייחס ללוי-שטראוס משקל נכבד בדרך שבה אנו רואים, מבינים ומקבלים את העולם. לוי-שטראוס אחראי לניסוח תודעת "האחר" בתרבות המערב, הוא מבשרו של הטקסט המכונן "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד, של השלווה שבה מקבל האדם הלבן את עלייתה של סין, וכן, גם את העובדה שאדם שחור עמד בראש המעצמה הלבנה מכולן: ארה"ב.

עבודתו האמפירית העיקרית היתה בתחום האנתרופולוגיה. יותר מ-50 שנה לאחר מכן, נראות כיום חלק ממסקנותיו מיושנות ולא-מדויקות, אך על הישגו האינטלקטואלי הייחודי, שהעניק לו מקום של כבוד בפנתאון עולם הרוח, אין גם כיום עוררין. מדובר בממד ההומניסטי והאוניברסליי שהכניס למדעי האדם.

[3] סומליה ניצלה את המצב הפוליטי ששרר באתיופיה בעקבות נפילת שלטונו של היילה סלאסי לכיבוש אוגדן, בטענה שהאזור הוא חלק מסומליה הגדולה. מלחמה זו הייתה חלק מהמלחמה הקרה, בזמן מלחמה זו ברית המועצות החליפה את תמיכתה מסומליה לאתיופיה, שלפני כן נתמכה על ידי ארצות הברית והמערב, וגרמה לארצות הברית להתחיל לתמוך בסומליה. המלחמה הסתיימה כאשר הצבא הסומלי הסיג את כל כוחותיו חזרה לגבול.