תולדות קובה, מאז משבר הטילים ועד ימינו.

כתב: גילי חסקין;  18 במאי, 2018. עדכון 05-11-24

ראו קודם, באתר זה: משבר הטילים בקובה.

ראו גם, באתר זה:   הגיאוגרפיה של קובה  מאבקה של קובה לעצמאות; תולדות קובה מקבלת עצמאותה ועד למהפכה, ,  המהפכה הקובנית;  משבר מפרץ החזירים;    קובה מזווית אישית ; טיול בקובה – סיור בארץ מתעוררת, .

ראו גם  : דרום אמריקה – המלצות לטיולים ולקריאה 

להרצאה על קובה: מדיכוי קומוניסטי לחרות טראגית.

לאלבום תמונות מקובה.

לסרטון על קובה

טיול לקובה הוא קודם כל חוויה מוזיקלית. מוקד עניין נוסף הוא התחושה שהמדינה עצרה במקום בסוף שנות ה-50. גם החופים הקריביים שלה, מושכים תיירים רבים. אולם טיול לקובה לא יהיה שלם, מבלי להכיר את ההיסטוריה הנפתלת שלה.

החרם הכלכלי שהטילה ארצות הברית על קובה ובריחת מתנגדי משטר, ביניהם בעלי הון לשעבר, רק החמירו את המצב והקצינו את מדיניותו של קסטרו. כל השטחים החברתיים והכלכליים, כמו החינוך, העיתונות, התחבורה, האיגודים המקצועיים וכו', עברו לפסים של פיקוח ממלכתי גמור. בסופה של אותה שנה היתה קובה לדיקטטורה קומוניסטית. מעתה -אם אך החזיק קובני בהשקפות אנטי-קומוניסטיות, היתה זאת עילה למעצרו.

כך גובשו עקרונות השלטון:

1. להפוך את הפועלים והאריסים למסד החברה והמדינה.
2. להשתית את השלטון על מפלגה יחידה, מרכסיסטית, שלא תהיה כפופה למסגרת קומוניסטית אחרת בעולם.
3. לשמור לקסטרו מעמד של פוסק אחרון בכל בעיות הכלכלה, הצבא, התרבות ומדיניות החוץ.

קסטרו שמר בקנאות על מעמדו ורבים מחבריו הודחו, נאסרו, נהרגו בתאונות מסתוריות, או שעזבו את קובה.  קסטרו הוקיע שיטתית את האימפריאליזם האמריקני בכל התכנסות של העולם השלישי אגב התחזות ל"בלתי מזדהה" ומאידך, התלות של קסטרו בברית המועצות החלישה את השפעתו כמנהיג מהפכן במדינות אמריקה הלטינית וכנראה שגרמה להוגה דעות המהפכה צ'ה גווארה לעזוב את קובה[1]. [לא רק, בקובה בשלב זה, לא היה מקום לאופיו המהפכני של גווארה].

ראו באתר זה: צ'ה גווארה.

קובה היתה המדינה היחידה, שמדיניות החוץ שלה היא שקירבה אותה לקומוניזם. כבר בסוף 1961 הכריז קסטרו על תמיכתו בקומוניזם, אולי כדי לאלץ את ברית המועצות לתמוך בממשלו. אחרי משבר הטילים התאחדו אנשי ה"26 ביולי" עם הקומוניסטים ב"מפלגת המהפכה הסוציאליסטית", שהפכה ב-1965 ל"מפלגה הקומוניסטית". רק למפלגת השלטון הותר לפעול וגברו המגמות  הטוטליטריות של השלטון בכל תחומי החיים. לאחר האיחוד עם הקומוניסטים שררה מתיחות בין קסטרו לבין המפלגה, בין השאר מסיבות אישיות: פולחן "המזכיר הכללי" הממוסד, כמקובל בכל מפלגה קומוניסטית, לא תאם את דמות ה"רובין הוד" שסיגל לעצמו. במרוצת השנים התקשה קסטרו המזדקן לשמור על דמות הגיבור הצעיר והספונטאני. בעיני הצעירים נראה קסטרו מנהיג התמיד, כדמות הרואית של העבר, ושקיעת מעמדו הורגשה בכל אמריקה הלטינית. המהפכה של קסטרו שיפרה את מעמדם הכלכלי של העניים ובתנאים הסוציאליים, אולם נכשלה בניסיון להקים תשתית כלכלית עצמאית. בכל זאת ניווט קסטרו את האי הקטן שלו בין משברי המלחמה הקרה, כשהוא מנהל מדיניות של מעצמה גדולה בכוח אישיותו בלבד. הסובייטים רכשו מן הקובנים סוכר – כמות קבועה של 4 מיליון טון בשנה – כמחצית מן התפוקה, במחיר גבוה ממחירי השוק וסיפקו להם נפט – 13 מיליון טון בשנה – במחיר מסובסד, וכך אפשרו להם לקיים את הישגי המהפכה. 75% מהסחר של קובה התנהלו דרך ברית המועצות[2].

מדיניותה של קובה

קובה שמרה על דרך משלה לקומוניזם, כשהמאפיינים הבולטים בה, הם הדגשת המאבק האנטי אמריקאי, פופוליזם והישענות על מלחמת גרילה. בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 הידקה קובה את יחסיה עם מדינות רבות באסיה ובאפריקה, במיוחד עם הרדיקליות שבהן. קובה שקיבלה מברית המועצות אספקה שוטפת של מצרכים ודלק במחיר מסובסד, שילמה עליהם באמצעות המהפכה המתמדת לעולם השלישי. לסובייטים היתה קובה נכס פוליטי ראשון במעלה, ללא שום יחס למימדי נאמנותה. רוסיה הסובייטית קנתה מקובה בשנות הששים במחיר זול יחסית, פחות מחצי מיליארד דולר לשנה. בתמורה קיבלה תמיכה מילולית. כך למשל לימד קסטרו זכות בקול על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. בתחילת שנות השבעים כבר התנוונה הכלכלה הקובנית במהירות, וב-1972 נערכה בדיקה מחודשת ומכאיבה של יחסי שתי המדינות. חובה של קובה לברית המועצות עמד אז על ארבעה מיליארדי דולרים. מנהיג ברית המועצות דאז, ליאוניד ברז'נייב לא ראה דרך אלא לדחות את פירעון הריבית ותשלומי הקרן עד 1986 ובינתיים לחלץ את קובה ממצוקתה. עלות ההסדר עלתה לרוסיה 8 מיליוני דולרים ליום. אחר כך ל-10 אחר כך ל-12 עד לעלות של 5 מיליארד דולר לשנה. אבל בתמורה השיג ברז'נייב מכשיר רב ערך בחדירת ברית המועצות לאפריקה השחורה. שם, השתמשה ברית המועצות בקובה, כבשכירת חרב גרורה. אמנם התנהלה פעילות סובייטית במצרים שבאפריקה, החל מעסקת הנשק שנחתמה עם ג'מאל עבד אל-נאצר ב-1955, אבל המשלחות הכלכליות והצבאיות הסובייטיות נתפסו כאימפריאליסטיות. קובה לעומת זאת, למרות שהיתה הלקוחה הקולנית ביותר בנאמנותה לסובייטים, נמנתה על גוש המדינות הבלתי מזדהות. את חייליה, שבחלקם היו שחורי עור, צאצאי העבדים שהובאו לקובה, קשה  היה לכנות "אימפריאליסטים".

קסטרו כבר הרוויח את לחמו כשהגן בקול על ברית המועצות, כאשר הואשמה באימפריאליזם, בוועידת המדינות הבלתי מזדהות שנערכה באלג'יר ב-1973. עתה נדרש קסטרו להרחיק לכת עוד יותר.  ב-1975 מילאה קובה תפקיד מרכזי בהבטחת ניצחון לכוחות השמאל במלחמת האזרחים באנגולה. בחודש דצמבר של אותה שנה, נחתו באנגולה כוחות קובנים, בחסות ליווי ימי סובייטי. ב-1976 נכנסו לאתיופיה, שהיתה אז במחנה הסובייטי, ולמזרח אפריקה המרכזית. ב-1979, בניקרגואה, זכתה לראשונה קובה בגרורה ראשונה שלה באמריקה התיכונה.

חלק מתושבי קובה, לעומתם, הצביעו ברגליהם ובסירות מנוע מאולתרות. מיליון מהם נמלטו מקסטרו ב-1960 לבדה.

ב-1980, השנה בה הכריז קסטרו, כי כל קובני רשאי לעזוב את המדינה – התווספו 150,000 פליטים. ובסך-הכול, נמצאה חמישית מאוכלוסיית קובה בגלות, הרוב בארצות הברית . ב-1981 חישבו ומצאו, כי מאז נטל קסטרו את השלטון לידיו, הסתכם שיעור הגידול השנתי לנפש במינוס 1.2% אחוז: שכן מאחת המדינות העשירות באמריקה הלטינית, היתה קובה לאחת העניות ביותר, בעלת הכנסה שנתית של $810 דולר לנפש, פחות מאשר בשכנותיה ג'מייקה, הרפובליקה הדומיניקנית, קולומביה ומקסיקו, ועם 200,000 איש בכוחותיה המזוינים (רבע מהם בשירות פעיל מחוץ לארצם) היתה קובה למעצמה הצבאית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית (זולת ברזיל) וביחס לגודל אוכלוסייתה, המדינה הכי-מגויסת בעולם.

עידן התמורות

ההתפתחויות הפוליטיות במזרח אירופה בסוף שנות ה-80 הגבירו את בידודה של קובה כמדינה היחידה בעולם (למעט צפון קוריאה) שהוסיפה לקיים משטר קומוניסטי אורתודוכסי.  המצב השתנה כבר בימי גורבאצ'וב, שקיצץ באספקת הנפט וביסס את הסחר עם קובה על מחירי השוק העולמי.  התמוטטות הקומוניזם בברית המועצות ניתקה את קובה מן האינפוזיה שהזינה את כלכלתה, והותירה את קסטרו כלוחם הקומוניסטי האחרון כמעט .

עם נפילת מסך הברזל איבד קסטרו בן לילה את תמיכת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי – שהיוו 85% מסחר החוץ של קובה – וכלכלת המדינה הצטמקה ב-35%. אספקת הנפט נקטעה, אופניים החליפו כלי רכב ממונעים והפסקות חשמל ארוכות, לעתים של 12 שעות, היו תופעה יומיומית. אז התברר בעצם שמשטר כלכלי-חברתי מהסוג הקובני אינו יכול להתקיים באופן עצמאי. רבים מהתחלואים הקודמים, כמו תעשיית זנות משגשגת, צצו ועלו שוב.

עד אז, 40% מסיוע החוץ הרוסי היה לקובה. עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 איבדה קובה לא רק בת ברית, אלא גם את הבסיס הכלכלי שלה – 80% מהסחר הבינלאומי של קובה היה עם ברית המועצות. מוצרים שונים, ובהם נפט, לא הגיעו עוד למדינה, ולמוצרים שהיא עצמה ייצרה לא היה עוד שוק. כתוצאה מכך, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף.

במצב זה נאלץ קסטרו לנקוט בצעדי צנע קיצוניים. הממשלה הכריזה על "תקופה מיוחדת" (Periodo especial) . במהלך התקופה המיוחדת צומצמו שירותי התחבורה ואספקת החשמל, והוטל קיצוב על מצרכי מזון בסיסיים, הונהגו הפסקות חשמל תכופות לצמצום צריכת האנרגיה עד כדי חצי, הושבתו אוטובוסים וטרקטורים. בגלל המחסור בדלק צומצמו ב-1991 שטחי העיבוד החקלאי בשליש, ואסיף קנה הסוכר נעשה בידיים. עם הורדת מחירי הסוכר והעלאת מחירי הדלק היתה לקובנים תחושה כי נזרקו כעצם גרומה לכלבי המערב.

כמו עוף החול, הצליח קסטרו לצאת גם מהמשבר הזה. הוא נקט כמה צעדים של פתיחות כלכלית, איפשר להקים עסקים קטנים, ומעל הכול – פתח את קובה לתיירות מהמערב. אבל המשבר היה אמיתי וחריף. בראיון עיתונאי סיפר קסטרו, כי מאז 1990 לא יצא לחופשה ולא ראה אפילו סרט אחד בבית קולנוע. דווקא בשנותיו האחרונות זכה קסטרו לעדנה מחודשת, עם עלייתם לשלטון של כמה מנהיגי שמאל באמריקה הלטינית, דוגמת הוגו צ'אווס (Hugo Chaves) בוונצואלה. עבורם היווה קסטרו מגדלור של "התנגדות לאימפריאליזם האמריקאי", גם אם הכריזמה שלהם ומדיניותם בפועל רחוקים מלהזכיר את פידל. תמיכתו של צ'אווס בפידל סייעה לו בשנים האחרונות גם בפן הכלכלי: תמורת רופאים קובנים ששלח פידל לוונצואלה, העבירה זו משלוחי נפט בחינם לקובה. בהוואנה שוב יש אור בלילה.

בשנות ה-80 הלכה ופחתה בהדרגה התערבותם של חיילים קובנים בארצות חוץ, עד להפסקתה המוחלטת, בדרך כלל עקב התפתחויות שלא היתה לקובה שליטה עליהן באותן ארצות ולא לפי החלטתה של הוואנה. ב-1983, עם פלישת כוחות אמריקאים לגרנדה, נשבו מאות החיילים הקובניים שם ונשלחו אחר כך לארצם. בראשית 1989, בעקבות הסכם בין נציגי אנגולה, אפריקה הדרומית, ארצות הברית וקובה החלה יציאת החיילים הקובניים מאנגולה. יציאה זו הושלמה ב-1991, בד בבד עם פינוי אחרוני החיילים הקובנים מאתיופיה.

מאז 1990 מתמודדת קובה עם הבידוד הפוליטי והגלובליזציה באמצעות פתיחות כלכלית,  אך תוך שמירה קפדנית על המסגרת הפוליטית המהפכנית ,קסטרו נשאר כנגד כל הסיכויים. קובה עברה את השנים הקשות בתולדותיה, 1993-1992, ושרדה.  מחיר ההישרדות איננו רק המחסור הנורא במזון, תרופות ודלק, אלא פתיחת האי לקפיטליזם.

קובה עמדה  בפני משבר קשה בערכים ובפני מצוקה כלכלית לא פחות קשה (מה שמקשה עוד יותר על הערכים כמובן). החל מאפריל 1991 פורסמו הקלות בנסיעות לחו"ל וביולי 1992 נוסחה חוקה חדשה שעיקרה בחירות ישירות של חברי הקונגרס, חופש דת, מתן היתר למכור רכוש ציבורי לידיים פרטיות ועוד.

באוקטובר 1994 הוקמו ברחבי קובה שווקים חקלאיים פרטיים כדי לסייע בפתרון בעיות המזון. המפלגה הקומוניסטית ביטלה את הגדרתה כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית ובמקום זאת הכריזה על עצמה כמפלגה הפועלת ברוח גיבור החופש חוסה מרטי. הורחבו סמכויותיו של קסטרו והוא הוסמך להכריז בשעת הצורך על מצב חירום. הממשלה הקובנית משכה משקיעים זרים בהם גם ישראלים במסגרת של יוזמות משותפות בתחומי החקלאות, הביוטכנולוגיה ובעיקר בתחום התיירות, התופסת בהדרגה את מקום הסוכר כמקור העיקרי למטבע חוץ. חשיפת התושבים להשקעות זרות ולתיירות גרמה להתפתחות כלכלה דולרית מקבילה, שפגע בשוויון החברתי ומעמידה בסכנה חלק מהישגי המהפכה.

השינוי הסמלי ביותר בתפיסת העולם של קובה היה ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-II ב-25-21 בינואר 1998, כאשר קסטרו, היה זקוק נואשות לסיוע ולגיטימציה, הוא פנה לאפיפיור. "מה יכולה קובה להציע לך, הוד רוממותו האפיפיור?" שאל פידל וגם ענה: "פחות ילדים בלי בתי ספר, יותר מורים ורופאים מכל מדינות האזור ואנשים מלומדים שיכולים לדבר באורח חופשי. אני בטוח שאין עוד מדינה בעולם שתבין את רעיונותיך ותכבד אותם כפי שאנו מבינים אותם. ברוך הבא לקובה!"

הנאום קצת מוזר. אמנם הנתונים לגבי בריאות וחינוך היו נכונים, אך קסטרו השתמש במלים לא מקובלות כל כך בז'רגון המהפכני: כך למשל "הוד רוממותו", במדינה בה בוטלו חגיגות חג המולד ובה שולט האתאיזם כדת הרשמית". המשפט "לדבר באורח חופשי", נשמע סוריאליסטי בארץ בה אסור בתכלית לדבר על המהפכה או נגד פידל קסטרו. "רעיונותיך" – הרי אין מדובר כאן בהוגה דעות. זהו נציג ישו ואלוהים עלי אדמות!

לסרטון על המפגש בין פידל קסטרו לאפיפיור

פידל ניצל את הבמה הבינלאומית לחשוף את הסבל שמדיניות ארצות הברית גורמת לבני עמו, האפיפיור מצדו ראה כאן שליחות מיסיונרית מאין כמוה! בדיוק כמו הספרדים וקולומבוס 500 שנה לפניו, הוא רואה בקובה עדה מופלאה של 11 מיליון לקוחות פוטנציאליים להצטרפות לכנסיה ולכוחו הפוליטי. הביקור חידד את השאלות:

מה קורה לקובה ולחבר הגנרל בשנת באלף החדש"? האם רעיונות המהפכה פשטו את הרגל?  מי אתה פידל קסטרו? האם אתה דיקטטור כמו הגנרלים של שנות השבעים אחד ש"נתקע" במהפכה, או שאתה אדם ומנהיג דגול המאמין בצדקת דרכו ובשוויון בני עמו?

למרות מדי הצבא שהקפיד ללבוש כל הזמן והאקדח התחוב בחגורתו, סיפרו מכריו של קסטרו לעיתונות, על איש חם, שאינו מאיים כלל וכלל. חלק מהפן האישי הזה נחשף בראיון נרחב שהעניק קסטרו לאוליבר סטון בפברואר 2002. נעול בנעלי נייק שחורות, עם שעון קסיו פשוט על זרועו, סיפר קסטרו כי מעולם לא הלך לטיפול פסיכולוגי, משום שבילדותו למד שעליו לפתור בעיות לבד, ושאף פעם לא השתמש בוויאגרה, למרות שהוא שמח על ההמצאה. הוא לא מאמין באלוהים, וגם לא בכך שמתנקש בודד רצח את קנדי.

היו לו שבעה ילדים מכמה נשים, שעם אף אחת מהן לא התחתן, משום שהוא לא האמין בטקסים רשמיים. "אם נבחן אם הייתי אבא טוב לפי הזמן שביליתי עם הילדים", אמר קסטרו בראיון עיתונאי, "אפשר לומר שלא. אבל אם נבחן לפי הרגשות שלי כלפיהם, אז כן. הייתי רוצה לבלות אתם את כל היום".

בשני סרטי התעודה שעובדו על סמך הראיונות – "קומנדנטה" של סטון ו"אני, פידל קסטרו" של רמונה – נראה קסטרו כאילו זה עתה התחיל את כהונתו. נמרץ, חריף שכל ומצליח להתרכז במשך שעות. לרגעים הוא משועשע עד דמעות, לרגעים רציני ומכונס ולעתים מהורהר. כמעט לכל שאלה הוא עונה בתשובה "זאת שאלה חשובה", ואז מפרט את תשובתו בכ-45 דקות, שבהן הוא מפליג למחוזות היסטוריים ופילוסופיים. "אומרים שאני מדבר הרבה", הוא אומר לסטון, "אבל אני פשוט אוהב לשכנע".

בשנת 2001 הגיע קסטרו לגיל 75 ב-26 ביולי, ולציין 48 שנה לתחילת מאבקו המהפכני של קסטרו ,הוא צעד כ-2.5 ק"מ בראש תהלוכה כשבסוף המפגן נאם במרץ נאום ארוך בפני סטודנטים בפארק. החל מראשית שנות ה-90, התנבאו מתנגדיו של קסטרו על סוף דרכו והפיצו שמועות על מחלות שונות. בראש מדינות קומוניסטיות אחרות – סין, צפון קוריאה, וייטנאם ולאוס עמדו בסוף האלף השני, מנהיגים שהחלו את כהונתם לקראת סיומה של המלחמה הקרה או אחריה. קסטרו עלה זמן רב קודם לכן ולמרות מרצו הרב ניכרו השנים על פניו.

קסטרו וודאי הביט לאחור בסיפוק. הוא הגשים מהפכה, עמד נגד האמריקאים וגם החזיק מעמד לאחר פירוק ברית המועצות. הוא שרד עשרה נשיאים אמריקאים (אייזנהאואר, קנדי, ג'ונסון, ניקסון, פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן); שבעה מזכ"לים סובייטים-רוסים (חרושצ'וב, ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו, גורבצ'וב, ילצין ופוטין).  אבל גן העדן לפועלים, שלהקמתו הטיף קסטרו מאז ומתמיד, לא התגשם בארצו יותר מאשר בשאר מדינות הגוש הקומוניסטי. הכלכלה המתוכננת הביאה למחסור מתמיד ולצורך בקביעת הקצבות מזון. קולותיהם של מתנגדי המשטר הושתקו ועל התקשורת הוטל פיקוח. כל עוד היתה ברית המועצות הפטרונית, אספקת המזון והנפט של קובה היתה מובטחת. בחסות התמיכה יכול היה קסטרו לשלוח סיוע לארצות אמריקה הלטינית העניות ולארגן מהפכות באפריקה. אבל כאשר קרסה האימפריה הסובייטית ב-1991 הפסיקה קובה לסייע למאבקים מזוינים בחו"ל ולהתמקד במשבר הכלכלי העמוק בבית, שהוחמר בשל אובדן שותפות הסחר הסוציאליסטיות.

בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. ההתאוששות היתה אטית, כואבת, והאמברגו האמריקאי נראה כמכשול קשה מאי פעם. החלום על חברה שוויונית פינה את מקומו למציאות שבה כרוך השגשוג הכלכלי ביכולת להשיג דולרים מתעשיית התיירות או מקרובים בגלות[3].

יורם גוז'נסקי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נפגש עם קסטרו ב-1978 וב-1992, סיפר על אדם כריזמטי ופתוח. לדבריו, גילה תמיד התמצאות בלתי רגילה בנעשה במזרח התיכון. הדיפלומט בר-רומי, שנפגש גם הוא כמה פעמים עם קסטרו, יודע לספר כי למרות העובדה שבתקופות שונות התייצב קסטרו לצד מנהיגי ערב שנלחמו בישראל,  הוא ידע להפריד בין היהודים בארצו לבין מדינת ישראל.

בתחילת 2001 הכריז ממשלו החדש של גורג' בוש הבן, כי ארצות הברית לא תקל את האמברגו כל עוד לא יתקיימו בקובה בחירות חופשיות וכל עוד לא ישוחררו כל האסירים המדיניים, שלדברי פעילי זכויות האדם מנו כמה מאות. קסטרו היה עדיין אבן שואבת להמונים, כפי שהוכח בפרשת הילד הקובני אליאן גונסלס, שלאחר מאבק משפטי נגד ממשלת ארצות הברית אשר נמשך שבעה חודשים, הוחזר לאביו בקובה וקסטרו, שהוביל את המאבק, נחל ניצחון תעמולתי.

ב-2011 פרש קסטרו רשמית מהחיים הפוליטיים, אך מעבר לטור הקבוע שכתב בעיתון המפלגה "גראנמה", גם מאחורי הקלעים המשיך להשפיע בכל כובד משקלו בכל נושא. לכן, למרות שפרש לכאורה כבר מזמן, הרי שמותו השאיר את אותותיו על קובה. עם הזמן יתברר באיזה אופן – ואם צדק כשאמר: "אתם יכולים לגנות אותי כמה שרק תרצו. זה לא משנה, ההיסטוריה תזכה אותי".

מעולם לא היה קל להעריך את פועלו של פידל, בשנות שלטונו הארוך על קובה. מצד אחד, הקובנים חיים במשטר חד מפלגתי עם הגבלות על חופש הדיבור, ואנשי אופוזיציה נרדפים ומדוכאים ביד קשה. כלכלת האי סבלה כל השנים מכישלונות רבים, חוסר יעילות ושחיתות. לאחר נפילת ברית המועצות היא עמדה על סף קריסה, ובשנים האחרונות זכתה להנשמה מלאכותית רק בזכות נדיבותו של הוגו צ'אבס מוונצואלה. תושבי קובה ידעו כל העת מחסור קשה ומאות אלפים עזבו או ברחו מהאי במשך השנים. המשטר האשים תמיד בכישלונותיו הכלכליים את האמברגו הכבד שמטילה ארה"ב על קובה, אך יש שיגידו כי זהו תירוץ חלקי[4].

ארצות הברית קיוותה שהמשבר הכלכלי יביא לנפילת קסטרו, והקשיחה את האמברגו שהטילה על קובה. מספר אירועים של מחאות נגד הממשלה אומנם נרשמו, אך הממשלה הצליחה להתגבר על כל כיסי ההתנגדות.

במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. לשם כך, אף הותר השימוש בדולר האמריקני במדינה, ונפתחו חנויות מיוחדות שבהן נמכרו מוצרי מותרות במטבע לתיירים המכונה "פסו קונברטיבלה" (Convertible או CUC). למעשה, הונהגו בקובה שתי כלכלות נפרדות – אחת התבססה על ה-CUC ואחת התבססה על הפסו. ב-1985 מיהרו בעולם להספיד את קסטרו, אך הוא שרד.

כיצד הצליח קסטרו להישאר בשלטון זמן רב כל כך? עדי שוורץ, במאמרו ב"הארץ", שהוזכר לעייל, טוען כי הסבר אחד לכך הוא הישגי המהפכה – ובראש ובראשונה מערכות החינוך והבריאות, וההצטיינות המרשימה בענפי ספורט שונים, הרבה מעבר לגודלה היחסי של קובה.

אנשי שמאל ברחבי תבל מדגישים את הישגי המהפכה הקובנית בחיסול הבערות והרעב, וביצירת מערכות חינוך ובריאות חינם מהטובות בעולם. הסיבה היא שהתובנה שרואה בחינוך, בבריאות ובדיור חינם לכל האזרחים זכויות אדם בסיסיות, היא תקיעת אצבע בעינן של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות, שמתגדרות אך ורק בזכויות אדם לא כלכליות ומותירות אותנו מול הבחירה הבלתי אפשרית בין חירויות כלכליות לחירויות דמוקרטיות, בין הזכות הבסיסית האזרחית לחינוך ובריאות חינם, לבין חופש הביטוי[5].

לפי דו"חות קרן החינוך והבריאות של האו"ם, אחוז הבערות בקובה הוא 0.02%, לעומת כ–84% ב–1959. קסטרו הקים 45 אוניברסיטאות ומכוני מחקר, שאינם נופלים ברמתם מאלה שבמערב. הוא קיבל החלטה פוליטית מושכלת להקציב 15% מהתל"ג להקמת מערכת בריאות ממלכתית חינם. למרות ממדי העוני הגדולים, תמותת התינוקות בקובה היא מהנמוכות בעולם והחינוך — מגן ילדים ועד האוניברסיטה, כולל ציוד לימודי, עם ממוצע של 15 תלמידים בכיתה — הוא בחינם. עצם המחשבה שאולי הגיע הזמן לתבוע גם מהדמוקרטיות העשירות, ליישם זכויות אדם בסיסיות כאלה היא כנראה תפוח אדמה לוהט מדי.

הסבר אחר הוא סוג השלטון שיצר, שאם הודה בכך או לא, היה למעשה שלטון יחיד ללא אופוזיציה משמעותית, ויש שיגידו דיקטטורה בסגנון סובייטי של ממש. אך סייעו לו גם לא מעט מזל וכישורים פוליטיים חדים, שהנחו אותו לשחק משחק מורכב ועדין בימי המלחמה הקרה. בסופו של דבר, המוטו שלו היה "הכול למען המהפכה". לדעת רבים, אפשר לדון לכף זכות את עמידתו הנחושה מול הניצול הדורסני הממושך של אמריקה את החצר האחורית שבדרומה ותמיכתה המכוונת בדיקטטורים אכזריים כפולחנסיו בטיסטה, שהופל על ידי קסטרו.

לאחד מחבריו של קסטרו יש דעה מגובשת מאוד על כך. הסופר והעיתונאי הברזילאי, פרננדו מוראיס, פרסם ב-1977 ספר על קובה, "האי", שנמכר באמריקה הלטינית במיליוני עותקים. בשלושים השנים האחרונות לחייו של קסטרו הוא פגש בו פעמים רבות. הוא סיפר בריאיון עיתונאי, כי "כדי להבין כיצד הצליח פידל לשרוד בשלטון כל כך הרבה שנים, מספיק לצטט משלט רחוב שנתלה בהוואנה בזמן ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקובה ב-1999: "הלילה יישנו ברחוב 200 מיליון ילדים ברחבי העולם. אף אחד מהם לא יהיה קובני". הוא הוסיף ואמר: "מנהיג שמשיג הישג כזה במדינה, שעד לפני חצי מאה היתה בית הזונות של פלורידה, יכול להמשיך לשרוד בשלטון ,בתמיכת העם, אפילו 100 שנה. קובה ופידל ייכנסו להיסטוריה בדלת הראשית, לא רק בגלל ההישגים החברתיים. במאה ה-22 אנשים עוד ישמעו על האיש הזה, כמו גם על האומה שלו, שעמדו מול המתקפות של המעצמה הצבאית החזקה בהיסטוריה של האנושות, ארצות הברית".

היורש המסומן מראש היה אחיו ראול קסטרו, שעמד בראש עצרות מחאה שבועיות כנגד ארצות הברית (באוקטובר 1997 אישר פידל כי ראול הוא יורשו). עקב הידרדרות במצבו הבריאותי פרש  פידל מהשלטון ב-2008 והעביר אותו לידי לאחיו הצעיר ממנו בחמש שנים, אך השפעתו הפוליטית ונוכחותו מאחורי הקלעים לא פגו עד יומו האחרון. מי שנחשב בשעתו לשליט הצעיר בעולם, סיים את הקריירה שלו כשליט הזקן בעולם. "הקומנדנטה" אמנם נותר מעורב בהנהגת המשטר הקומוניסטי, לאחר שהעביר את המושכות, אך קובה של ראול מסתמנת כקובה אחרת, פתוחה יותר. זה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר במישור הדיפלומטי, עם החידוש ההיסטורי של היחסים עם ארצות הברית, אבל גם בחיי היום יום, בבתים שעומדים למכירה ולהשכרה, בגישה המתרחבת לאינטרנט ולמוצרי צריכה ותוכן מחו"ל. ראול נחשב לקיצוני מפידל, אך פתוח יותר לשינויים כלכליים, כל עוד תישמר הדרך הסוציאליסטית. אין לו כריזמה כמו לפידל אך הוא נהנה מתמיכה בחוגי הצבא.

הרושם הכללי הוא שלמשטר יש תמיכה רחבה בחוגים רחבים ובכל שכבות העם.  כך או כך לא נותר לקובנים אלא לנסות לשרוד את המציאות העגומה, להאמין, או לברוח בכל דרך אל השכנה שבצפון-מערב

חידוש הקשרים עם ארצות הברית

קובה וארצות הברית ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה  בדצמבר 2014 ,לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה[6]. "לפני שנה זה היה נראה בלתי-הגיוני שארצות הברית תניף פעם נוספת את הדגל שלה מעל השגרירות בהוואנה", מסר אובמה בהצהרה מיוחדת מחוץ לבית הלבן, כשלצדו גם סגנו ג'ו ביידן. אובמה הפציר בקונגרס להסיר את האמברגו שהוטל על המדינה הקומוניסטית[7]. במקביל, ג'פרי דלורנטיס, שעמד בראש המשלחת האמריקנית לאי, נפגש עם שר החוץ הזמני של קובה בהוואנה ומסר לו מכתב מאובמה לקסטרו, שעוסק בכינון מחדש של היחסים בין שתי היריבות הגדולות מתקופת המלחמה הקרה. אובמה וקסטרו נועדו בפגישה היסטורית בחודש אפריל 2015 במהלך ועידת מדינות אמריקה שהתקיימה בפנמה.

היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון די. סי., לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה. הנציגות האמריקאית נפתחה רשמית בהוואנה באוגוסט, עם טקס רשמי בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי[8].

חידוש היחסים עם ארה"ב עשוי להיות מנוע הצמיחה שלו היא כה זקוקה. כבר לפני ביקורו של האפיפיור בקובה בספטמבר 2015, הודיע הבית הלבן על הקלות בהגבלות על נסיעות, סחר והשקעות בקובה כחלק מתכניתו של ברק אובמה להפשיר את היחסים בין המדינות ועל רקע פתיחתן מחדש בקיץ של שגרירויות ארה"ב וקובה בהוואנה ובוושינגטון. ההקלות החדשות אפשרו לחברות אמריקאיות, בהן חברות תקשורת וספקיות אינטרנט, לפתוח משרדים בקובה, לשכור בה עובדים ולהקל על עסקאות כספיות בין המדינות.

נורמליזציה ביחסי ארה"ב–קובה מתרחשת חרף העובדה שעדיין קיימות בין המדינות מחלוקות רבות, בעיקר בסוגיות הנוגעות לזכויות אדם והמדיניות הכלכלית של המשטר בקובה. תהליך הגישור- אשר נועד להסיר את האמברגו הכלכלי שמטיל הקונגרס של ארה"ב על קובה, כמו גם להביא להסכמות בנוגע לפיצוי על החרמת נכסים אמריקאים בקובה ופיצוי קובה על הנזקים הכלכליים שספגה בעקבות החרם הממושך-צפוי להימשך. בהתאם לכך, שרי החוץ הדגישו את חגיגיות האירוע, אבל הקפידו להזכיר כי עדיין ישנן מחלוקות בין המדינות. שר החוץ של קובה, ברונו רודריגז,  אמר כי "האירועים ההיסטוריים היום יקבלו משמעות רק עם הסרתו של האמברגו הכלכלי, אשר גורם למחסור ונזקים כה גדולים לבני עמנו".

עם זאת, רבים הסכימו כי לטקס בוושינגטון היתה משמעות סמלית עמוקה, שכן הוא הביא לסיומו את המשא ומתן על חידוש היחסים בין המדינות, אשר ארך יותר משנתיים. יותר מ–500 בני אדם הוזמנו לחגיגת פתיחת שגרירות קובה בוושינגטון, בהם מחוקקים בקונגרס של ארה"ב שאינם נמנים עם הקו הנצי כלפי משפחת קסטרו.

לאחר הטקס אירח קרי את רודריגז. בפגישתם דנו שני שרי החוץ בצעדי התקרבות נוספים בין המדינות, בהם הרחבת פעילות המשקיעים האמריקאים בקובה והסרת מגבלות הנסיעה לאי.

מות פידל קסטרו

פידל קסטרו המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה יותר מ-50 שנה ואחת מהדמויות הפוליטיות השנויות ביותר במחלוקת בעידן המודרני, מת ב-25 בנובמבר 2016, בגיל 90. מצבו הבריאותי הידרדר בשל מחלת מעיים שכמעט הביאה למותו כבר ב-2006.

תגובות מעורבות התעוררו ברחבי העולם לידיעות על אודות מותו. בעוד שמנהיגי אמריקה הלטינית, בהם נשיאי מקסיקו וברזיל, הביעו תנחומים וצער על מותו, בשכונת הוואנה הקטנה שבמיאמי, בה מתגוררים קובנים רבים שגלו לארה"ב, פרצו חגיגות ספונטניות. ממשלת קובה הכריזה על תשעה ימים של אבל לאומי וההלוויה התקיימה ב-4 בדצמבר. נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ, צייץ באותו יום, בחשבון הטוויטר שלו: "פידל קסטרו מת!". טראמפ הוסיף כי קסטרו היה "עריץ אכזרי" וכי הוא מקווה שעכשיו העם הקובני יצעד לעתיד חופשי יותר: "למרות שרובה נותרה אי טוטליטרי, אני מקווה שהיום יביא שינוי מהזוועות שהתחוללו זמן רב מדי בקובה וייתן לקובנים להתקדם לעתיד שבו הם יוכלו לחיות בחירות שכל כך מגיעה להם". הנשיא ברק אובמה לעומת זאת, הביע תנחומים למשפחת קסטרו ואמר כי "ההיסטוריה תעיד ותשפוט" את ההשפעה של קסטרו, אולם עבדנו קשה כדי לשים את העבר מאחורינו".

עידן חדש בקובה

שטף התיירים שנוהר בימים אלה לקובה "לפני שהיא תשתנה", מוצא אותה כבר בעיצומן של רפורמות משמעותיות. הסימן הראשון לכך בולט עוד בטרם נכנסים רשמית למדינה, בתור הבלתי נגמר של קובנים במכס בנמל התעופה. הם דוחפים שתיים־שלוש עגלות לאדם, עמוסות בקרטונים של מוצרי חשמל: מסכי טלוויזיה שטוחים, סירי אידוי לאורז, מכשירי מיקרוגל. מי שיכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל, ועובר את תהליך האישור המורכב של משרד ההגירה – מנצל עד תום את התקנות החדשות שהונהגו תחת ראול ומאפשרות להכניס פנימה מכל הבא ליד.

החל משנת 2015, אפשר גם להתחבר בכל עיר מרכזית לרשת האינטרנט, אם כי תחת הגבלות משמעותיות. כ-35 נקודות חיבור ציבוריות הותקנו בתחילה, ומאז מספרן גדל בהתמדה. שעת גלישה יקרה מאוד במונחים קובניים ומחירה כשני דולרים, אך לתושבים רבים זאת הדרך הטובה ביותר לתקשר עם הקרובים הרבים שעזבו את האי. חברה ממשלתית מספקת את כל החיבורים, ואף מפקחת מקרוב על השימוש בהם. מלבד מוצרי אלקטרוניקה עושים את דרכם מעבר לים ואל תוך החנויות המקומיות גם מוצרים ומותגים מהעולם הקפיטליסטי. רוב הקובנים קונים עדיין בגדים בחנויות יד שנייה, אך בערים הגדולות בולטות בנוף חנויות של המותג החביב על פידל, "אדידס". שוק המשקאות המוגזים עדיין נשלט לחלוטין על ידי החברה הממשלתית, שמייצרת את המותג המקומי tuKola, אבל פה ושם אפשר עם קצת מאמץ למצוא עכשיו גם קוקה קולה מקורית, מיובאת ממקסיקו. ועדיין, הרוב הגדול של הקובנים לא קונה בסופרמקרטים הללו, אלא נסמך ,ברבים ממוצרי הבסיס, על שיטת ההקצאות הממשלתית, ומקבל כך את הלחם, הבשר ומוצרי החלב שלו[9]. ב-2015, בפריצת דרך היסטורית, חידשו קובה וארה"ב את היחסים הדיפלומטיים ושנה אחר כך הגיע ברק אובמה לביקור היסטורי באי. מאז המגעים לנירמול היחסים תקועים, ומתחילת כהונת דונלד טראמפ חלה החרפה ביחסים.

הנשיא טראמפ כבר הודיע מצידו שיבחן מחדש את ביטול ההקלות של אובמה. מחד גיסא, סנטורים ממוצא קובני, בראשות מרקו רוביו, לוחצים על טראמפ לאכוף שוב את הסנקציות, עד שקובה תהפוך לדמוקרטיה. ומאידך גיסא, בתחילת מאי 2017, קבוצה של מחוקקים משתי המפלגות הצביעה בעד הסרה מוחלטת של כל האיסורים על המדינה[10].

עידן פוסט קסטרו

ב-19 באפריל 2018, אחרי כמעט 60 שנה שבהן שלטו פידל וראול קסטרו בקובה, בחרה האסיפה הלאומית של קובה נשיא חדש: מיגל דיאס-קאנל. בכך באו לסופן 59 שנים שבהן שלטו האחים פידל וראול קסטרו במדינה הקומוניסטית, מאז המהפכה שהנהיג פידל בשנת 1959.

ראול קסטרו בן ה-86 הריע באולם האסיפה הלאומית אחרי ש-603 מ-604 החברים שהגיעו להצבעה בחרו בקאנל. הנשיא הנכנס, שנולד שנתיים אחרי המהפכה, טיפס במעלה הנהגת המפלגה הקומוניסטית בשלושת העשורים האחרונים, ובחמש השנים האחרונות היה סגנו של קסטרו.

דיאס-קאנל ינהיג את קובה תחת עינו הבוחנת של קסטרו, שימשיך לשרת כראש המפלגה הקומוניסטית עד הקונגרס ב-2021 – אז יהיה בן 90. בחודש שעבר, באחד מנאומיו האחרונים, אמר קסטרו: "עברנו דרך ארוכה כדי שהילדים שלנו, אלה בהווה ואלה שיהיו בעתיד, יהיו מאושרים".

בחירתו של קאנל לתפקיד אינה מפתיעה, ומינויו לא אמור לעודד את מתנגדי השלטון הקומוניסטי. היורש אמור להמשיך בדרכם של האחים קסטרו, ובנאום אחרי בחירתו אמר: "העם נתן לעצרת הזו את המנדט לספק המשכיות למהפכה הקובנית במהלך רגע קריטי והיסטורי, שיוגדר בזכות כל מה שהשגנו בקידום המודרניזציה במודל החברתי והכלכלי שלנו".

דיאס-קאנל אמר שקובה, כמו תמיד, מוכנה לנהל מו"מ עם ארה"ב אך לא מוכנה לוותר לוושינגטון שדורשת ששינויים יתבצעו בקובה. דיאס-קאנל צפוי להוציא לפועל רפורמות שאותן הציג ראול קסטרו בשנים האחרונות, בהן כאלה שמעניקות יד חופשית יותר לענף התיירות ולמגזר העסקים הקטנים.

ההצבעה בקובה נערכה יום לפני יום הולדתו ה-58 של קאנל, ובתאריך עם משמעות סמלית גדולה מאוד: יום השנה ה-57 לפלישה למפרץ החזירים[11].

קובה וישראל

קובה היתה המדינה היחידה באמריקה הלטינית, שהצביעה נגד החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר, 1947. מרגלית בז׳רנו, מומחית לאמריקה הלטינית, הסבירה כי המנהיגים הקובניים גילו תחילה הערכה רבה לרוח החלוצית הישראלית וראו בקיבוץ מודל לחיקוי. אחדים מהם אף ספגו את שיעוריהם הראשונים במרקסיזם מחברים יהודים.

זמן מה אחרי שקסטרו תפס את השלטון,ב-1959, פתחה ישראל נציגות בהוואנה הבירה. מי שהקים אותה ועמד בראשה תחילה היה הדיפלומט יואל בר-רומי. "היהודי-גרמני, ריכרד וולף (ריקרדו סוּבִּירָנָה אי לוֹבּוֹ, בשמו הספרדי), מונה ב-1960 לתפקיד הציר הקובני בישראל. קדמה לכך תרומתו למאבק של קסטרו בקודמו בתפקיד, בטיסטה. וולף כיהן בתפקיד עד לניתוק היחסים ב-1973. אחר כך נותר בישראל. על שמו נקרא פרס וולף של קרן וולף, שמוענק על ידי אוניברסיטת תל אביב, בתחומי העבר, ההווה והעתיד. הוא מימן על חשבונו משלוח מומחים חקלאיים — חברי קיבוצים של 'השומר הצעיר'. כדי לא לפגוע ביחסים עם ארצות הברית, הסוותה ישראל את מעורבותה בסיוע החקלאי לקובה, והציגה אותה כפעילות פרטית של "האגודה לקשרי ישראל־קובה", אם כי משרד החוץ היה מעורב בכל המגעים.

האהדה ההדדית בין ישראל לקובה היתה מנוגדת למחויבויות הבינלאומיות של שתי המדינות שהשתייכו למחנות עוינים בתקופת המלחמה הקרה. הקשרים המתהדקים בין קובה לבין אלג'יריה ומצרים, ומאוחר יותר עם התנועה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת, השפיעו על שינוי העמדה הקובנית כלפי ישראל, שהתבטאה באמצעי התקשורת המקומיים ובהצבעות האנטי־ישראליות מעל במות בינלאומיות. בין 1967 ל–1973 התרבו ההתקפות נגד ישראל בתקשורת המקומית, אולם ממשלת קובה לא ערערה על זכות קיומה של מדינת ישראל, אלא התמקדה בהוקעת מדיניות הכיבוש שלה. קיומה של צירות ישראלית היה בעל חשיבות רבה לקהילה היהודית הקטנה שנותרה בקובה, וראתה את עצמה מוגנת על ידי הנציגות הישראלית.

קרבתו של קסטרו למחנה הסובייטי ולמנהיגים במדינות ערב העוינות את ישראל הביאה לניתוק הקשרים בין ישראל לבין קובה לאחר מלחמת יום כיפור ואחריה שלח קסטרו חיילים לעזרת סוריה.

פידל קסטרו, שהשתתף בוועידת המדינות הבלתי מזדהות באלג'יריה וביקש להיבחר כנשיא הארגון, הודיע בספונטניות על ניתוק היחסים וזכה בחיבוקו האוהד של מועמר קדאפי. מאז לא התקיימו יחסים מדיניים רשמיים בין ישראל וקובה. זמן קצר אחר כך, תמך קסטרו בנחרצות בעמדות אש"ף ובמנהיגי סוריה ולוב, ומתח ביקורת נוקבת ורצופה על מדיניות ישראל. אולם בד בבד, לתיירים מישראל הותר לבקר במדינה מאז אמצע שנות ה-90 והקהילה היהודית הקטנה באי זכתה ביחס חיובי מיוחד אצל השליט.

ממשלת קסטרו הבחינה בצורה ברורה בין היחס ליהודים לבין העמדה כלפי מדינת ישראל והציונות: בעוד שההתקפות נגד ישראל הלכו ותכפו, האיסור על גילויי אנטישמיות נשמר בהקפדה. אף שרוב יהודי קובה עזבו את הארץ, הממשלה נמנעה מלסגור מוסדות יהודיים. ההתאחדות הציונית של קובה נסגרה בצו מגבוה רק ב–1978, שלוש שנים לאחר שקובה הצביעה באו"ם בעד ההחלטה שהגדירה את הציונות כגזענות וחמש שנים לאחר ניתוק היחסים עם ישראל. במדינה קומוניסטית, שאימצה את האתאיזם כאידיאולוגיה רשמית, הזדהות עם הקהילה היהודית יכלה לפגוע בסיכויי הקידום המקצועי או הפוליטי, אולם ממשלת קובה אפשרה ליהודים שרצו בכך לקיים חיים דתיים יהודיים ללא הגבלות.

הרב ישראל מאיר לאו, שנפגש עם קסטרו בהוואנה ב-1994, אמר כי התרשם מחוכמתו וממהירות הקליטה של הקומנדנטה. לאו ביקש בפגישה מקסטרו לאפשר ייבוא של בשר כשר לקובה. "הרי אמרתי לך שאני לוחם בארצי נגד תופעת האנטישמיות", ענה לו קסטרו. "האם ברצונך להפוך את עמי לאנטישמי? אצלנו נהוגה הקצבה של 150 גרם לחם ליום, אז ליהודים בקובה יהיה בשר? הרי ישנאו אותם שנאה נוראה, יקנאו בהם קנאה גדולה וישדדו את בתיהם. אם במצב הזה תדאג לייבוא בשר כשר ליהודים, אתה בעצמך תביא לאנטישמיות שאני כל הזמן בולם".

בהקשר זה יש להזכיר את פעילותו של איש העסקים רפי איתן, שהגיע לקובה אחרי שכבר ביקרו בה שליחים של מערכת הביטחון. מייק הררי, איש המוסד, ערך בה ביקור רשמי חשאי וייסד ערוץ קשר מול פידל קסטרו, שעזר לישראל לחפש את יוזף מנגלה. בשנת 1992, פגש איתן בבוגוטה, לגמרי במקרה, את שר החקלאות של קובה[12]. זה סיפר לו שב־1961 ,תכננו והקימו המומחים החקלאיים של קיבוץ גן־שמואל בקובה, עבור פידל קסטרו את הפרדס הגדול בעולם – 400 אלף דונם עצי תפוזים. אבל, הוא הוסיף בצער, מאז קריסת האימפריה הסובייטית הקובנים לא מצליחים להפעיל את הפרדס. איתן סבר, כמו שאר שירותי המודיעין בעולם, כי נפילת הקומוניזם בקובה קרובה מאוד, כמו שקרה בכל שאר הגוש המזרחי, וחשב שצריך להתחיל לעשות שם עסקים. הוא טס להוואנה וגילה את קסטרו נלהב לשקם את הפרדס[13].

כך נהיה איתן, אחד מאנשי העסקים הפעילים ביותר בקובה, עם שותפויות שונות ומשונות, מפרדסים ועד נדל"ן  בנוסף, יש לו שם עסקי תעשייה, מיזמים משותפים עם הממשלה. הוא נהנה מקשרים מצוינים עם ממשלו של פידל קסטרו, ידיד אישי לאיתן, שאפשרו לו לשלשל לכיסו דמי תיווך נאים על עסקות. ב-1997: ארה"ב הטילה סנקציות על חברה בבעלותו, גרופו בי-אם, אשר רכשה שטחים לגידול קני סוכר בקובה, בטענה שהקרקעות היו שייכות לאזרחים אמריקניים והופקעו מהם בשל המהפכה[14]. כאשר נשאל איתן לסוד קשריו עם קסטרו, הוא משיב: "אין כל סוד. זה פשוט לא נכון. אני לא עובד עם קסטרו. אני חקלאי בקובה. כל השאר הם בלופים של העיתונות"[15].

באחרית ימיו הצליח פידל קסטרו להפתיע אפילו את ראש הממשלה בנימין נתניהו. בראיון שהעניק לכתב האמריקאי ג'פרי גולדברג, שפורסם במגזין "אטלנטיק", ובו אמר בין השאר כי "היהודים הם ללא ספק העם שסבל הכי הרבה בתולדות האנושות, ומה ששמר על העם היהודי במשך שנות גלותו הנוראות זאת התרבות שלו והדת שלו. אין דבר המשתווה לשואה". הוא אף גינה את הכחשת השואה מצד איראן ואחמדינג'אד. המהפכן הקשיש והחולה, שפרש רשמית מהנהגת קובה שנתיים לפני כן,אמר כי הוא מכיר בזכות הקיום של ישראל. לצד זאת, ביקר את הכחשת השואה והכריז כי התרבות והדת השאירה את היהודים יחד – כאומה – חרף 2,000 שנות רדיפות ופוגרומים.

ראש ממשלת ישראל מיהר לשבח את קסטרו, ואמר כי דבריו "מלמדים על הבנה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל". הנשיא דאז, שמעון פרס, הוסיף כי דבריו "בלתי צפויים, והיוו גשר מפתיע בין מציאות קשה ואופק חדש". ואולם, היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שנותקו ב-1973 ביוזמת קובה, לא חודשו.

ההתחממות-לרגע הזו ביחסים המורכבים בין שתי המדינות היתה זמנית בלבד. ארבע שנים לאחר מכן חזר קסטרו ל"סורו", והאשים את ישראל במעורבות בקונספירציה אמריקאית להקמת דאע"ש. על כך נתניהו ופרס כבר לא הגיבו.

נפילת הקומוניזם באירופה והתפרקות ברית המועצות גרמו למשבר כלכלי חמור בקובה, ואילצו אותה לעשות ויתורים למען ההשתלבות בכלכלה הגלובלית. התמורות הרבות מאז 1990 השפיעו גם על היחסים הבלתי פורמליים עם ישראל. הממשלה אפשרה למוסדות יהודיים בינלאומיים לפעול בקובה. המצב הכלכלי הקשה והגבלת מספר המהגרים לארה"ב על ידי ממשל קלינטון ב–1994 עוררו תנועת עלייה לישראל, שהתקיימה בהתחלה בחשאיות ("מבצע סיגר"). מאז 2003 משתתפים צעירים יהודים מקובה ב"תגלית".

לאחר החתימה על הסכם אוסלו ממשלת קובה שלחה איתותים לשינוי אפשרי של הקשרים עם ישראל. ההתפתחויות הפוליטיות במזרח התיכון וההקשחה במדיניותו של פידל קסטרו מבית לא סייעו לניצני הקשרים בין ישראל לקובה להתפתח. מצד שני התפתחו מגעים בין־אישיים רבים: תיירים ישראליים מציפים את קובה, ובמקביל, אמנים ואנשי רוח קובניים מבקרים בארץ.

תלותה הגוברת של קובה בנפט של ונצואלה ובסיוע הכלכלי של איראן לא הקלו על המגעים הרשמיים בין קובה לבין ישראל. יש לקוות שהמדיניות הזהירה שהחל בה ראול קסטרו תשנה את המאזן הבינלאומי ותפתח עידן חדש גם ביחסים בין ישראל לקובה.

ביבליוגרפיה

• בז'רנו מרגלית, מטיילים, 2001
• תמי כץ-פרידמן, "רשומון קובני, אמנות ופוליטיקה בהוואנה – רשמי ביקור", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי-אוגוסט 1998, עמ' 38–51.
• סינתיה גורני, "הנה מגיע הגל", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 221, אוקטובר 2016
• דיוויד דובילה, יהלומי הכתר של הים הקריבי, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 221, אוקטובר 2016
• רונן ברגמן, ‏צ'ה בחוץ, באתר "ידיעות אחרונות", 30 במאי 2017.
• נדריאה סאקס, בקצב שלה: קובה פותחת את שעריה, באתר nrg‏, 29 בספטמבר .
• מי כץ-פרידמן, "רשומון קובני, אמנות ופוליטיקה בהוואנה – רשמי ביקור", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי-אוגוסט 1998, עמ' 38–51.
  סינתיה גורני, "הנה מגיע הגל", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 221, אוקטובר 2016
  דיוויד דובילה, "יהלומי הכתר של הים הקריבי", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 221, אוקטובר  2012

הערות

• [1] Bourne Peter, Casrtro: Biography of Fidel Castro ,1986

[2] סוויזי-הוברמן, קובה – אנטומיה של מהפכה", ספריית פועלים

[3]  סנואו בניטה, "גם קומנדנטה הוא בן תמותה", הארץ", 13/08/2001.

[4]  שלמה פפירבלט, פידל קסטרו, המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה כ-50 שנה, מת בגיל 90,הארץ,  26/11/2016

[5]  כך למשל, עדה אושפיז, מקורות הדמוניזציה של קסטרו, הארץ, 06.12.2016

[6] אובמה: "נתחיל לנרמל את היחסים עם קובה", באתר   nrg ‏, 17 בדצמבר 2014

[7] קינן ראובני, ישראל פישר, קובה תופסת אמריקה: "קומוניזם? סוציאליזם? קפיטליזם? לא משנה – רק שיהיה לנו איך להתפרנס", באתר TheMarker‏, 2 באוקטובר 2015

[8] רויטרס, ארה"ב וקובה חידשו את היחסים הדיפלומטיים באופן רשמי; דגל קובה הונף בשגרירות בוושינגטון, באתר הארץ, 20 ביולי 2015

[9]  יערה ברק, קובה לא חיכתה למותו של פידל קסטרו כדי להשתנות, הארץ, 27-11-2016

[10] https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4968971,00.html

[11] אז ניסה ה-CIA ב-1961 להפיל את פידל קסטרו מהשלטון – אירוע שלטענת קובה היה ההפסד הגדול הראשון של האימפריאליזם האמריקני באמריקה הלטינית.

[12]  אחרי שאיתן סיים את עבודתו ב"כימיקלים לישראל", הוא קיבל הצעה לארגן את שירותי האבטחה של נשיא קולומביה, שהיו לו באותה תקופה בעיות קשות עם קרטלי הסמים.

[13]  איתן, שיזם במקביל כמה פרויקטים של נדל"ן בהוואנה, הזעיק אליו את איש העסקים אנריקה רוטנברג.  רפי איתן בפרדס העצום עבדו באותו זמן 35 אלף איש. איתן ורוטנברג התלבשו עליו בחריצות ישראלית אופיינית. הם הביאו ציוד השקיה, קטיף ואריזה מישראל, צמצמו את מספר העובדים ל־7,000 והחלו לייצר ולייצא רכז תפוזים בכמויות אדירות. כל היקף היצוא של קובה עמד באותה תקופה על 140 מיליון דולר – רק מסיגרים. רוטנברג מספר שהפרדס, שקודם לא ייצא דבר, הוסיף מהרגע שהישראלים החלו לנהל אותו עוד 70 מיליון – סכום עתק עבור קובה. (רונן ברגמן, "צ' בחוץ", ידיעות אחרונות, 30.05.17).

[14] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000076703

[15] https://www.haaretz.co.il/misc/1.1117107