גילי חסקיןהטבח בטבריה
ב-2 באוקטובר 1938 פרצה כנופיה ערבית לטבריה. אנשי הכנופיות הצליחו להשתלט לשעתיים על חלק משכונת קריית שמואל, להצית את בתיה ולבצע שם טבח. נרצחו 19 יהודים, מהם 11 ילדים. בדירה אחת שחטו הפורעים אם על חמשת בניה, ובדירה אחרת רצחו משפחה בת ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושמשו נרצח. הישוב היהודי נזדעזע למשמע ההתפרצות. דומה היה כי שבו זוועות חברון בתרפ"ט.
נעסוק בפרשה הכאובה הזאת בסיורנו בעקבות וינגייט וכן בטיול לטבריה,
ראה גם: סיור בעקבות וינגייט; המרד הערבי – 1938
בעוכריה של טבריה היתה שיטת ההגנה, שהטילה על כל מקום להתגונן באמצעיו ובאנשיו הוא. הישוב היחידי הנחשל בטבריה לא יכול היה לקיים בשום אופן סניף 'הגנה' ראוי לשמו. גיורא שינאנסקי העיד: "ארגון ה'הגנה' בעיר היה מחוסר כול ערך, מחוסר אנשים ומחוסר הנהלה מתאימה"[1]. תושבי העיר לא היו בין האצים להתנדב, לא היתה תכנית הגנה והיה כאן חוסר באנשים מאומנים, ועל הכול במפקדים נועזים[2].
שכונת קרית שמואל, שאליה בעיקר כוונה התקפתם של הפורעים, לא היתה מבוצרת בשום חפירה, או גדר. אפילו לא היה בה מגדל תצפית. באביב אותה שנה עיבדה המפקדה המקומית, יחד עם באי כוח המפקדה הארצית, תכנית הגנה לשכונה, שכללה ביצורים, עמדות בנויות עם זרקורים וכדומה. למרבה הצער, תכנית זו לא הוגשמה אף בחלקה. בשכונה נמצאו כאלפיים איש, מהם היו רק 36 חברי הגנה פעילים. 120 איש נוספים נרשמו לשמירה האזרחית, אבל לא הופיעו לשמירה כמעט.
לתפיסת העמדות נדרשו מאה איש וגם תוספת ציוד ותחמושת. תכנית זו לא הוגשמה, גם בחלקה בליל האסון עמדו לרשות המפקדה בשכונה אך 15 איש, שלא הספיקו לתשע העמדות שבשכונה. היה הכרח להשאיר נקודות מסוימות ריקות, דווקא נקודות אלו שנמצאו בקרבת מקום האסון, בהנחה, שמכיוון שכל ההתקפות שהיו עד עתה, באו מצד ההרים וגם מתוך הנחה שהתקפה מצד המורד הפונה לכינרת, איננה אפשרית[3]. למרבה האסון, היו פלגות הלילה המיוחדות של וינגייט ומרבית הנוטרים של האזור, עסוקים בפעולות כיתור בגליל התחתון ולא היו יכולים לחוש לעזרת טבריה.
ב-02 לאוקטובר 1938 (ז' בתשרי תרצ"ט), עם בוא הלילה, נחסמו כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבן רבים. בעבודה זו השתתפו מאות מבני הכפרים הסמוכים. א' קירקברייד, מושל הגליל בימים ההם, כתב בזיכרונותיו: "חוטי הטלפון נחתכו לפני ההתקפה והידיעה הראשונה שהגיעה לנצרת היתה תשדורת אלחוטית מסורסת". בדרכם מנצרת לטבריה, נאלצן קירקברייד והחיילים שנסעו עמו להסיר לפחות עשרה מחסומים[4].
לקראת 21:00 החלו הערבים לירות על העיר מכול עבריה[5].
אותה שעה חדרה לעיר דרך השכונה הערבית, צפונית מזרחית לעיר, קבוצת ערבים שמנתה כשבעים איש. הם התפצלו לשני כוחות. אחד ניסה לחדור לבית המשפט המחוזי, אך נתקל באש של נוטרים יהודים והתפזר. הכוח האחר הצית את בית הממשלה שבקרבת מקום[6]. לא הרחק מבית העירייה של היום ישנו פילבוקס (נבנה לאחר האירוע). מהמדרון שלמרגלותיו עלו הפורעים על גבי חמורים (על פי תחקיר הגיעו מלוביא ומחיטין), בשעה 21:30 [7]. ההתקפה על טבריה היתה מתוכננת ומאורגנת היטב. לימים פשטו שמועות כי מפקד ממוצא אירופי ניהל את הפעולה.הפורעים עלו גם משלוחה נוספת, לכיוון מלון גינוסר וקלנוע אליזבת הסמוך לו. חיילים בריטיים ששוכנו במלון, ראו בקלנוע מערבון וסברו שהיריות ששמעו ברקע קשורות לסרט. ברחוב שמעו קריאות "איטבאח אל יאהוד". העיתונאי הטברייני חיים חצב גבה עדות שנשמעו גם קריאות בגרמנית, אך אין לכך כל אימות.
כוח הפורעים המשיך לבית הכנסת, אוהל נחום (כיום בית הכנסת של הרב דב קוק), שם ישן השמש יעקב זלץ. הפורעים שרפו אותו ואת הספרים. (בבית הכנסת נמצא לוח זיכרון לזכר 19 הנרצחים). הפורעים נכנסו לבית השכנים – זוג חסידים – ורצח את שניהם. אחותה של הנרצחת התחבאה מתחת למיטה וניצלה.
משם, ירידה לרחוב וורנר. בבית הלבן שבתחילת הרחוב גרו בני משפחת ליימר. האב כונה "האינסטלאטור הפילוסוף" (היה משוחח עם לקוחותיו על ניטשה). בזמן הפוגרום היו שם אם ושלוש אחיות בנות 10, 11 ו-12. האם נפצעה קשות והבנות נרצחו.
[הורי שלוש הבנות שנטבחו עזבו לקריית חיים נולד להם בן שנקרא "גילי". הם הסתירו ממנו את העבר. עד גיל 17 לא ידע שהיו לו אחיות. בטיול שנתי לאילת, פגש נערה והציג את עצמו כ"גילי ליימר" וזו שאלה אותו לקרבתו לאחיות היפות שנרצחו בטבריה. שאל את הוריו, קיבל תשובה ולא נדרש יותר לנושא. לימים, בתו עשתה עבודה בהנחיית פרופ' גלבר. גילי נתן לה מסמכים, כולל מכתב קשה של האב לאלוהים. האב מחה על שהבנות היו בת"א ושבו לטבריה במיוחד עבור פעילות בתנועה והאב שואל מדוע].
בצד השני של הבניין חיה משפחתו של החלבן יהושע בן אריה. הוא, אשתו רוזה ושני הבנים: יהושע (7) וזוהר (10 חודשים). הם נרצחו ונשרפו. במחזה צפתה נערה בת 16, בת למשפחת סבג, שתיארה אותם "שרופים כמו כבשים על האש". בהמשך הרחוב, בצד שמאל, בית ספר ר' מאיר בעל הנס. בית עלוב, כמעט נטוש. שם גרו ב"חצי חינם" בני משפחת יוחנן מזרחי (האם רחל וששה ילדים). האב הלך לשמור בשכונה אחרת. בבית נמצאו האם וחמישה מילדיהם. הילד השישי הלך לבית הסבתא, להביא אוכל. הם הוצאו מהבית ונשחטו כתרנגולות, ליד הלול.
[אחרי חצי שנה, נדרס הילד השישי על ידי משאית. האב הסתגר חמש עשרה שנים ובלחץ משפחתו נישא, בגיל 56 , לנערה בת 16 בשם נרקיס וזו ילדה לו שבעה ילדים להם קרא על שם אשתו רחל וששת ילדיהם].
ראה סרטו הדוקומנטארי של חיים חצב: בסרט הזה אין גיבורים.
עדויות של ניצולים מספרות על ריקודים ברחובות, תוך קריאות "דין מוחמד בחרב". . במשך כארבעים דקות השתוללו המרצחים באין מפריע ולאחר מכן יצאו מן השכונה מבלי שנתקלו בהתנגדות ממשית. אנשי הצבא, שנמצאו בבית הקלנוע ובבתי קפה שונים, פתחו באש רובים ומכונות ירייה בלא שיצאו לעזרת השכונה המותקפת. ביריותיהם אך הפריעו לתנועת המגינים בעיר.שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה המותקפת נתקלו ממארב, נהרגו ורוביהם נשדדו. מפקדת ההגנה בעיר גילתה חוסר אונים משווע. הפורעים הפיצו כרוז המתגאה בכיבוש טבריה. מספר על 300 מוג'הידין, חמושים, מכף רגל ועד ראש.
הכנופיות חגגו את נצחונן והודיעו עליו בכרוזים ובמאמרים בארצות ערב.
הודעת מפקדת הכנופיות על כיבוש טבריה
דוד שמטרלינג, איש דגניה, שהגיע לקרית שמואל ביום המחרת, מתאר ביומנו את הזוועה: להלן, קטע היומן, שנשלח אלי על ידי בנו, אשר גלעד.
דגניה א'. 3 באוקטובר 1938 (ערב יום כיפור)
אמש, 2 באוקטובר קרה הדבר. בקרית- שמואל אשר בטבריה.
עיני ראו מחזה שלעולם לא תשכחנה. בטבריה נרצחו ונשרפו כבפרעות,19 נפשות. חציים ילדים, ע"י פראי-אדם, חיות טרף- הערביים.
הדבר אירע ב-9 בערב, הפורעים התקיפו ביריות את הקריה וחדרו דרך מקום אחד, בלתי מוגן, בלא אף שומר, בהסתמכם כנראה על הצבא [הבריטי ]. וכך התחילה השחיטה והשריפה, בלבול העשתונות. הצבא החדש יורה באופן עיוור מבלי לדעת ולהבין, וכשעה ומחצה התהוללו פריצי החיות, תחת מנהיגותו של שייך דתי. זרקו פצצות תבערה. מי שהיה לו אקדוח הגן על ביתו הוא …..כאב וחרפה ובזיון וקצף. המשמר של טבריה פגש בכנופיה, לאחר שחזר מעזרה למושבה מצפה והמית 4 מאנשי הכנופיה. אך מה כל זה! לי נודע הדבר רק בבוקר. נסענו מהעמק לטבריה כדי להגיש עזרה, לחלק לחם! גם יהודית [אשתו] הייתה איתנו. תמונה שכל הקרביים מזדעזעים להביעה, אך צריך לזכור. יש בזה לקח היסטורי. זה מעלה מחשבות על עם ישראל, הנפוץ בגויים, ובארץ…..?
נכנסתי באוטו פתוח דרך טבריה העיר.העיר הסגורה בעוצר. רק מסתכלים דרך החלונות ומהגזוזטראות. הגענו לקריית-שמואל ההומה מאדם. ע"י קפה שור בקרבת הפרעות, במרכז השכונה יושבים בחורים ונוטרים חמושים ( היום. איה הם היו אמש?) ומשוחחים, ריבונו של עולם, כלימה מכסה את פניהם. נגשתי לבתים. מרחוק נראים הם כבר חרוכים.
נכנסים. בפנים אפר ואפר רק מיטות הברזל עם קפיציהם ואפר.
בבית יהושע "מתנובה". הוא ישב על המרפסת ושיחק דומינו עם שכנו ומסביב אשתו וילדיו. הופתע וקיבל כדור, נמלטו כולם למרפסת האחורית שאין ממנה פתח ושם נלכדו. נגשתי בתוך הדוחק והצצתי פנימה. על הרצפה מונחים הם בערמה. מכוסים במקצת בסדין, כנראה מתנת חסד של שכן. בערמה, ילד כבן עשר עם פניו למעלה. מתחת לאף תפיחות משונות, חרוך, מעושן, שחור, פה פתוח לרוחה, כנראה מתוך צעקה אחרונה. תינוקות אחדים קטנים, הפוכים, שרופים ופניהם למטה, לצדדים כילדים המתרפקים אל אביהם בשנתם. האם והאב מתחת לסדין. הגופות צהובים שחורים, בשר צלוי. כך ראיתי פעם לאחר שרפת אורווה, נשרפו סוסים. אבוי, גם כן, בשר, בשר צלוי בזול!
ילד אחד נמלט אך קבל כדור ומת בבית החולים. התמונה הבלתי אנושית החותרת תחת צלם אלוהים באדם, הזועקת, חית טרף הוא אדם וחסל. אין אלוהים. כדור הארץ הוא קן לחיות טורפות ודי! מה יש לדרוש? היוָוָאש מן האדם. רק ערבי אחד הציע להניח לילדים. וטבחו. שרפום ככבשים על ערמה אחת, בסיטונות. התמונה הזו מחלחלת כארס בעצמות, מכבה כל זיק של אנושיות באדם. הכל טבוח. רק תרנגולת אחת נשארה בחוץ, בתוך ארגז, מבולבלת וצמאה. כנראה היא נשארה יחידה לפליטה. התרנגולת הלבנה ניצלה, אולי לכפרות יום כיפור….?
נכנסתי לבית-הכנסת. על גגו מתנוסס הכתר. בפנים אפר-אפר. ארון הקודש הפך לאפר ולפניו שוכב השמש, שרוף וידיו, הידיים, העצמות, כמתוך התנועה של אוחז בשני ספרי תורה, כך הוא נשרף ועלה בלהבה שמימה. בית שלישי. "זקן אמריקאי" גר שם. נדיב לב ואהוב על הכול.
גם אותו השיגו והוא כנראה נמלט לפינה, הזקן, מאחרי ארון, השיגוהו החיות, החיות ושרפוהו ליד ארון אולם מאחרי ארון. אנשים ושכנים חיטטו בתוך האפר. זהב? שעונים,? (מרגליות לא נמצאו). כל זה ל"כופר הישוב". הזהב הועם, שחור כבני-אדם האלה.
בשעה שתים החלו לאסוף את כולם בסדינים. איש, איש בסדינו.עד כמה שאפשר היה להפריד ביניהם. גם בשר חי אספו במקום אחד. ( הרי השפלים חתכו גם אברים ושדיים של נשים), והעלום על אוטו משא ונסעו לבית החולים. ולשמה הביאו את הפצועים שמתו. גם שני נוטרים שנהרגו מתוך עורמת הערבים שהציגו את עצמם כשוטרים אנגלים, בחשכה, וירדו לבית הכנסת השרוף. שם דברו עם דמעות, ובליבם כאב וחרפה, חרפה וכאב. יוסף ברץ אמר:לא, לא נבכה גם פה. אך לא ככה צריך למות. מתוך מלחמה ולא בצורת פרעות.
ירדו באוטו מובלים לבית הקברות. בדרך עמדה שורת נשים, נשי טבריה והמקוננות ובוכיות וסופקות כפיים ומתנודדות. תהלוכה, ריבונו של עולם תהלוכה! שוטרים מן הצד. יהודים, אנגלים, שותקים. רק אחד, כנראה ערבי, מעווה את פניו בצחוק עליז. הצצתי והוא שינה את פרצופו המזוהם, ושוב, שורות מקוננות, בכיות, ים של בכי. מבכים את ההולכים. את אסון העם הנמצא, ככיבשה בין זאבים. ולא ידע גם לעמוד על נפשו.
בבית הקברות למטה היה כבר מוכן בור המוני מחולק באבנים. חלק כחלק למען כל אחד. זנדברג מכנרת הקבוצה, רשם שמו של כל אחד והדביק עליו פתקה וכמו סחורה עם כתבות, חבילות חבילות. הובילום אל הבור, קבר אחים. הספרדיות הקימו בכייה ויללה בנוסח ערבי, כמתוך ריקוד כמעט ועוויות הגוף. אחת גיבנת הופיעה, עם שתי צמות מאחוריה ספקה כפיים. בין העמדות לא היה קשר טלפוני. דברו נאמן.- אל-נקמות אדוני, אל נקמות. בדרך הביתה, בסמטאות, חילקו מים לצמאים ולמתעלפים.
משני צדי הדרך, על הגגות עמדו אנשים. ריבונו של עולם. ( כרגע בכתבי זאת, עוברים בכביש, על חוף הירדן, כנראה ערבים, ומעזים לשיר שירה בדווית. אין זה כי אם שירת ניצחונם). ריבונו של עולם, תהלוכה, שוב תהלוכה. כבר מצטחקים: ישנן תהלוכות שונות בארצנו, תהלוכת פורים, תהלוכת חג הביכורים ותהלוכות נרצחים, נשרפים….יש ויש! האם לא תבוא נקמה? אף פעם לא חשבתי על זאת,
בכל מקרה, קשה. כיום צריך למחות את החרפה. היהודים הללו,שכנים קרובים? איה הם?
וברחבי הגולה, הפשיזם ושנאת ישראל וגרוש אכזר, ואין לאן להימלט והארץ סגורה כמעט. אנו כצפרים מופקרות לציידים. ובארץ? אנו מעטים. אין מתחשבים עמנו. אנו יכולים, אנו יודעים רק להתגונן.
גם מתרשלים. ומי יודע מה הוא העתיד. לנו אין מה להפסיד. נעמוד עם הרובה ביד. לו יכלנו להגביר כוח.
כל אמונה באדם תמה, פסקה. מי ייתן לנו כוח?
בראשית נובמבר פרסם דוד שמטרלינג רשימה קצרה ב"דבר".
" עיני ראו….
עיני ראו את גופות התינוקות על הוריהם בערימה אחת, טבוחים ושרופים וחרוכים כבשר מאכל המוצג למכירה. אבוי לעיני!…. המראה אשר ראו לא ימוש מהן עוד. כדיו בחותמת דבק בהן… בכל אשר תפנינה העיניים, יעלה ויבא דיוקן הבלהות. עת יתרפק עלי בני הקטן ואני חובק את ידו הזעירה, החביבה, אחוש לפתע בין אצבעותיי את העצמות הדקות כאשר ראיתין שם, בערמה, אראה את השלד החרוך של התינוק השרוף. כי אראה אופנוע מפורק לחלקיו הדקים והמוארכים,-אזדעזע כולי: ערמת עצמות חרוכות קמה לפני עיני. כך, כך: בחותם זה נחתמה אדמת –יה!
וכי מי זה המציא את ספור הבדים על האדם שנברא בצלם אלוהים?
הרי כל הארץ כולה זירה של חיות טרף! אף זו כנרת שלנו הכחולה, החיננית, והרים אלה השופעים חן תמיד-הרי תפאורת בדים הם, ועל הבמה- פריצי חיות משתוללים….
דגניה א' ד. שמטרלינג"
כמו תמיד, התעורר הציבור לאחר מעשה. בקרב ה'הגנה' שררה הרגשה כי מעשה הטבח "הדף אותנו אחורנית"[8]. הרב משה אוסטרובסקי, חבר הוועד הלאומי, כתב בהצופה: "שנה שנה אנו מלמדים את צעירנו… כל האימונים הם בשביל שעה אחראית אחת, ובשעה האחראית הנוראה, שעברה עלינו בטבריה, לא נמצאו מאותם הצעירים עם מפקדם בראש, בגיא ההריגה". יוסף רוכל (אבידר), שנשלח מטעם ההגנה מצא, כי למרות הטענות של התושבים על חוסר הסיוע מבחוץ, האחריות נופלת על המפקדה המקומית, שלא אחזה בשום אמצעים כדי לשנות את פני הדברים. צוין כי בשכונת אחווה הצליח מפקד בעל יזמה לארגן את העבודה ובנה את העמדות. לעומת זאת, ארגון ההגנה בקרית שמואל היה בשפל המדרגה. התברר כי הכלים במחסן הנשק היו מפורקים ומשומנים ובכדי להשתמש בהם היה צורך בלא פחות משעה אחת. רוכל סיים את הדו"ח שלו וקבע: "מול כנופיה מאורגנת היטב, יש להעמיד ארגון דומה לה, ולא הגנה עלובה, כפי שהיתה קיימת בקרית שמואל".
כאשר חזרו הפורעים לבתיהם, לאחר ההתקפה על טבריה (02/10/1938), נתקלו במארב של פלגות הלילה המיוחדות והמשמר הנע של הגליל התחתון, שהונח ביער צבי, ליד מצפה, ירתה בהם וחיסלה חמישה מהם[9]. זו היתה קרן האור היחידה באפלה. אך לאחר שהחיילים הגיעו לחללים הערביים, העדיפו חלק מהם לפשוט בהרוגים במקום להמשיך ולהסתער. בשל המהומה שנותרה נאלצו להפסיק את ההסתערות והכנופיה ברובה הצליחה להימלט. יגאל פייקוביץ' (אלון), מבין משתתפי הפעולה, ייחס את כישלון ההסתערות ל"תאוות השלל המפותחת בחוגי הצבא [הבריטי]"[10].
אנשי הפלגה, שחנתה במצפה, דיווחה לוינגייט על ליל טבריה ומכאן יצא נסער, לפעולת הנקם בדבוריה. כמו כן, בוצעו פעולות נקם בלוביה ובחיטין.
[1] יומנו של גיורא שינאנסקי, 2/10/1938, ארכיון תולדות ההגנה (להלן: את"ה).
[2] עדות גיורא שינאנסקי, את"ה.
[3] דו"ח של י' רוכל, מ-12/10/1938, ארכיון צה"ל, J/1/4068
[4] A. Kirkbride, A Crackle of Thorns, London, 1956, p. 105
[5] "דו"ח על אירוע טבריה, ארכיון הסוכנות היהודית, תיק ביטחון (אצ"ם)..
[7] מ' אוסטרובסקי, "העיר האבלה טבריה", הצופה, 9/10/1938.
[8] דברי גולומב בישיבת הנה"ס, 23.10/1938
[9] סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 820
[10] י' אלון, "חלקנו בליל טבריה", 2/10/1938, אק"מ, חט' 15, סידרת בן חור, מכל 11, תיק 3
גילי יקירי
המאמר סובל בברור מחוסר עריכה וניכר בו שלוקט מכמה מקורות. כדאי לערוך אותו, לעשות הגהות והימנע מכפילויות.
דוד שמטרלינג למשל מופיע במקום מסויים בשם "חיים שמטרלינג". זו טעות שקל לגלותה עם הגהה ראויה.
סיפור קשה ומזעזע ואני בכל זאת תוהה מה הביא בחורה בת 16 להינשא לגבר המבוגר ממנה ב 50 שנה. סיפור קשה בפני עצמו. מעניין אותי לגעת מה הסיפור האמיתי מאחורי הנישואים האלה.
נרקיס היא דודה שלי שנפטרה לפני שנה בדיוק אני מכיר את הסיפור מקרוב ואם תרצי לשמוע אותו אספר לך.
גם אני אשמח לשמוע. אולי תכתוב כאן, לטובת הגולשים….
רב בית הכנסת שבו נרצח השמש . ונשרפו ספרי התורה הרב יוחנן זופוביץ ואישתו ניצלו בנס מהטבח. לאחר שנים נקברו הוא ואישתו בקבר בבית העלמין הישן בטבריה. לפני כשנה ערכנו חלק מנכדיו וניניו אזכרה ל70 שנה למותו ואחד הנכדים שמנהל את הארכיון של קיבוץ טירת צבי הביא מהמיכתבים שכתב הרב יוחנן למישפחה שבהם הוא מתאר את הרצח.
גם אותי מעניין לשמוע על ל הסיפור מאחורי הנישואין יוצאי הדופן. אם אפשר.
במענה לשאלה מה הניע בת 16 להנשא למבוגר ממנה ב40 שנים , הוא היה בן 56 .1- הנערה היתה נכה ושתומת עין , סיכוייה למצוא זוגיות , אפס
2- ללא משפחה וללא חסות , בקושי שרדה בחסות הקהילה , כך סופר לי עי תושבי טבריה , היתה חרוצה , נבונה ,3- הבעל היה גיבור ידוע שם איש חזק, ומראהו צעיר מגילו , 4- האיש יכול לספק לה ביטחון , הגנה , כלכלה , וחיים ….5- באותן שנים ליפני 90 שנה תופעה שגברים מבוגרים נשאו נשים צעירות , היתה תופעהה קימת , שלא כמו בימנו .ידועים סיפורים אפילו ביפו ליפני 30 שנה שגברים מבוגרים נשאו לצעירות וילדו להם ילדים .
6- משפחת מזרחי אשר קמה לתחיה מונה היום נכדים רבים , הנערה המדוברת חיה שנים רבות ראתה נכדים , וחיים טובים ניפטרה ליפני מס שנים בשיבה טובה , עטופה באהבת ילדיה ונכדיה .
גיל שלום , גם אני הייתי מלווה קבוצות לחו'ל קולגה של אבא שלך יגאל , בעניין הטבח בטבריה , אני יכול להוסיף כמה מילים , כמה ימים לפני האירוע פורעים ערבים פצעו קשה את אבי שירד ממושבתי ראש פינה אל שדותיו, הוא שכב בבית החולים ( אם איני טועה בשם שוויצר ) הייתי ילד כבן 8, ברחוב ד' שם הערבים טבחו ושרפו , היה גר הדוד שלי ואני ואימי התארחנו אצלם כדי להיות קרובים אל אבי הפצוע , מנהג היה באותם הימים לישון על גגות הבתים מפאת החום הטברייני , עלינו כולנו ללינת לילה על גג ביתו של דודי ( משפחת וויטליס ) בערך בעשר בללה שמענו צעקות ,עשן וריח בשר צלוי מילא את החלל , דודי מיהר להרים את הסולם וציווה עלינו לא להקים רעש , הרוצחים עברו מבית לבית רצחו ,שרפו והקימו רעש נורא , ,הפורעים התקדמו לאורך הרחוב עד שהגיעו לבית השכן ליבוש לוינזון , לליבוש היה אקדח מאוזר גרמני הוא יצא באומץ רב לכיוון הרוצחים והחל לירות , הרצח ניפסק הרוצחים ברחו והיית דממה נוראית ,הייתי ילד כאמור ,אחד ההרוגים היה ילד, חברי ממשפחת רוח, היום ממרום גילי ( 92 ) אני עוד זוכר את הזוועה וריח הנשרפים עוד עולה באפי , לסיום אזכיר , יגאל אלון פקד על פלוגת פלמ'ח וצעירי האזור שפשטה על הכפר לוביה משם יצאו הרוצחים ,לפעולת עונשין בפעולה זאת נהרסו כמה מבתי הכפר ואחדים נהרגו , לנו היה הרוג אחד בן מושבתי ראש פינה אסף ממשפחת רסקין .
צטדה על התוספת המרגשת. למעט העובדהש הרוצחים כנראה של יצאו מלוביה. בהזדמנות, אשמח שתראה לי את בית דודך
חאחרונב דר חגי עמיצור מקיים סיור בשכונה ומשלב ביום אזכרת האסון' הגעה חבית העלמין על מנת לקיים תפילה לעילוי נשמת הנרצחים.
מסתבר לצערי שאין חדש תחת השמש.
דולי עירון
מורת דרך וחוקרת הגליל
סבתי היתה בין השורדים. היא וידיד התחבאו בשקט בחדר האמבטיה עם מגבות רטובות. סבי לא היה בטבריה באותו ערב. כשהבית התחיל לבעור היא השתחלה מחלון חדר האמבטיה הקטן וקפצה לתוך הוואדי, אותו ידיד בא אחריה. ירו אחריהם אבל הם הצליחו להתחמק. אומרים שמזל שהיתה רגועה כי אחרת הם לא היו יוצאים משם.
יש לי אפשהו הקלטה עם חלקים מהסיפור.
לאחר מכן סבי בנה בעצמו מכשיר קשר סודי והתחיל לשדר להגנה דיווחים מאזור הצפון. עד אז לא הגיעו מהאזורים האלה דיווחים. הוא ידע זאת מכיוון שלאורך תקופה הוא היה מקשיב לשידורים בלילות והוא הבין שאין בעצם דיווחים מהאזור, כמו באותו לילה. הוא החליט להתחיל לשדר בעצמו. ׳שלום, כאן טבריה׳. היתה הפתעה בצד השני, ומאז נוצרה תחנה חדשה. הוא השתייך למה שהפך להיות הגדעונים.
התלוננו עליו בישוב שאיך זה שהוא לא מתנדב להגנה, אבל לא ידעו שהוא כבר חבר הגנה מנהל את תחנת הצפון.
תודה לתוספת החשובה. נשמח לשמוע את ההקלטה