טיול בעקבות שאול המלך – בין תבור לגלבוע

כתב: גילי חסקין

זהו סיור בעקבות אירועי חייו האחרונים של שאול המלך.

מפה: מפת סימון שבילים מס' 3 "הגליל התחתון, הגלבוע והעמקים"

 עונת שנה מומלצת: חורף ובעיקר אביב

ראו גם: הפינה שלי – הגלבוע

תולדות עמק יזרעאל בשלהי התקופה העות'מנית ( 1920 – 1800 ) 

  לייתר הסיורים בארץ 

בדרך:  רקע: דמותו של שאול המלך

שאול בן קיש משבט בנימין, המלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למאה ה-11 לפני הספירה. המקור הכמעט בלעדי לסיפורי שאול הוא ספר שמואל א', פרקים ט' עד ל"א (סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים[1]). בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט' עד פרק ט"ז[2] עוסק בשאול ישירות ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.

נושא נוסף בו נדון ברקע, הוא היחס המיוחד שיש למלוכה, כפי שבא לידי ביטוי בספר "דברים".

ראו בהרחבה, באתר זה: דמותו של שאול המלך ; סופו של שאול המלך; בלדה לשאול המלך

תחנה מס' 1:  תל יזרעאל

הגעה מצומת מגידו: נוסעים בכביש הסרגל (מס' 65) לכיוון עפולה. כעבור חמישה קילומטרים, בצומת התענכים פונים ימינה בכביש מס' 675 ונוסעים בו ישר. כעבור תשעה קילומטרים, בצומת הכניסה לקיבוץ יזרעאל פונים שמאלה ומיד ימינה, בעקבות השילוט החום המפנה אל תל יזרעאל. הכביש מסתיים ברחבת חניה שממנה מתחיל המסלול.

על התל:

תל בשוליו הדרומיים-מערביים של עמק חרוד, מזרחה לקיבוץ יזרעאל.

יזרעאל הקדומה הקוeמה כנראה כבר בסוף המאה ה 15 לפני הספירה. בחפירות ארכיאולוגיות ציפו למצוא את ארמונו של אחאב. על פי ממצאי החפירות, ידוע כיום כי האתר היה מיושב בתקופה הכנענית והישראלית – ידועות לנו מן המקרא, מלחמות שאול בפלישתים בסביבתו.

ימי תפארתו היו בממלכת ישראל – בית עמרי ובנו אחאב, שהעיר יזרעאל שימשה להם כבית חורף ואולי כבירה שנייה. בסביבתה ארעה ההתמודדות בין נבות היזרעאלי למלך אחאב, על כרם אבותיו של נבות, שם הוכיח אליהו הנביא את אחאב: "הרצחת וגם ירשת?" (מל'א כ'א).

העיר חרבה בכיבוש תגלת-פלאסר האשורי, נושבה וחרבה חליפות בידי מושלי האזור – רומים, ביזנטים, צלבנים ועוד. אברהים פחה המצרי הושיב ב-1830, ליד התל, משפחות של פלחים מצרים בכפר זרעין, ששלט בפרוץ מלחמת העצמאות על דרכי האזור.

ניסיון ראשון של חטיבת יפתח לכבוש את הכפר, נכשל. רק בניסיון שני ב-29 במאי 1948 נכבש הכפר וחדל לאיים על מזרח העמק. ממערב לתל, עלתה להתיישבות, בסוף 1948, הכשרת פלמ"ח שלחמה בזרעין, והקימה את קיבוץ יזרעאל. ההכשרה הקימה במקום אנדרטה לחבריה שנפלו במלחמת העצמאות.

בתל נערכות לאחרונה חפירות ארכיאולוגיות החושפות את ארמון החורף של מלכי שומרון.

כרם נבות

על התל נמצא בעבר אחד מארמונות החורף של אחאב, מלך ישראל. עם קצת דימיון, ניתן לחזות בדמותו של אחאב, יוצא מארמונו, לבוש במיטב מחלצותיו וחומד לעצמו את כרמו של נבות. אחאב הציע לנבות כרם חלופי תחת כרמו אך נבות סירב. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על נחלת אבותיו (אולי נבות פירושו "נחלת אבות"?).

סיפור הכרם של נבות היזרעאלי: מלכים א, כא', א,-טז':

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל–אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן.  ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ וִיהִי-לִי לְגַן-יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו, כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ; אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה-לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.  ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל-אַחְאָב:  חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.

כזכור, המלכה איזבל, שבאה מתרבות ללא עכבות, בכל הנוגע ליחסי מלך ונתיניו, האשימה את נבות בקללת המלך ובקללת אלוהים, שנחשבו כעברות חמורה ביותר. בסופו של רצח משפטי, הוצא נבות להורג בסקילה. רכושו, ובין השאר כרמו, הוחרמו והפכו באחת לרכושו של המלך.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ–אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.  …. יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת-נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.  יד וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-אִיזֶבֶל לֵאמֹר:  סֻקַּל נָבוֹת, וַיָּמֹת.  טו וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל, כִּי-סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת; וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל-אַחְאָב, קוּם רֵשׁ אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת-לְךָ בְכֶסֶף–כִּי אֵין נָבוֹת חַי, כִּי-מֵת.  טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי–לְרִשְׁתּוֹ.

גם היום, אלפי שנים לאחר התרחשותו של הסיפור, נוכל להבחין בכרמים הנטועים כאן. הצומת הקרובה שמתחתינו מאזכרת את הסיפור העצוב בשמה – "צומת נבות". במרחק נוכל לראות – ממערב את גבעת המורה, עפולה ומרחביה, מצפון לנו את התרוממותן המתונה של רמות יששכר ואת אזור עין דור, מקום מושבה של בעלת האוב אליה הגיע שאול כדי להתייעץ עמה בסתר.

תחנה מס' 2: הטיול הרגלי מתל יזרעאל לעין יזרעאל

ממרומי תל יזרעאל, שבו פזורים שרידים ארכיאולוגיים בודדים, ביניהם גתות למדרך ענבים, עדות נוספת לגידול ענבים קדום באזור, נגלוש במורד השביל המסומן כחול אל תחנתנו הבאה – עין יזרעאל, הנובע בתחתית המדרון, לפני חורשת האיקליפטוסים.

תחנה מס' 3: עין יזרעאל

מעיין שכבה שנחשף עם התרוממות רכס הגלבוע. המקום מוזכר באירוע מוקדם ומוכר עוד יותר מימיו של אחאב – מלחמתו האחרונה של שאול בפלישתים. בנקודה זו, למרגלות התל, חנה צבאו של שאול (כמסופר בשמואל א', פרק כ"ט 1, כתוב: "וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל"). סביר להניח שבצבאו של שאול, אחזה אימה מול עוצמתם של הפלישתים ועדיפותם הברורה מספרם הרב ומרכב הברזל שהיה ברשותם.

 א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל.  (שמואל א', כ"ט). פלשתים וישראלים נערכים לקרב המכריע: הפלשתים מתארגנים באפק – העיר הפלשתית החשובה שעל מעבר אפק ב'דרך הים', בגבולה הצפוני-מזרחי של ארץ פלשת (מבצר אנטיפטריס שליד ראש העין ואילו הישראלים נערכים ליד המעיין בישראל).

במקום, מעין שכבה הנשפך אל תוך בריכה נאה ומוצלת. סביב הנביעה עצמה נבנתה נקבה על ידי הבריטים. היא נועדה להגביר את השפיעה עבור מתקן השאיבה שהוקם במקום. כיום אפשר להיכנס לנקבה ולזחול אל הפיר השני.

ההיערכות לקרב

הסיבה העיקרית להמלכת שאול היא הצורך במלך שיתמודד עם האתגר הפלישתי. הפלישתים ניסו לחדור לתחום התנחלות השבטים באזור הרי יהודה ואפרים. במהלך מלכותו נאבק שאול בפלישתים והצליח לשחרר את מלכותו משליטתם. אולם הסיוט שגרמו הפלשתים לבני ישראל הוקל רק לזמן קצר. באביב של אותה שנה יצאו הפלשתים להתקפת נגד. הפעם הם משנים את טכסיסם. הם מוותרים על הפריצה להרים, שבהם מורגלים בני ישראל ובקיאים מאד בשטח. כדי לגרום לישראלים להילחם בעמק.

ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.

הפלשתים עולים צפונה וחונים לרגלי גבעת המורה בשונם (סיפור אבישג השונמית). הצבא הישראלי החשוף מולם ליד המעיין, משנה את עמדתו ונערך מעברו השני של העמק, לרגלי הגלבוע.

לימים, הדבר עורר כעס רב אצל אורד וינגייט שראה בכך טיפשות מבחינה טקטית. הוא עמד במקום הזה ממש, יחד עם עמנואל ילן ודו הכהן ודיבר בכעס על שאול.

ראו באתר זה: אורד וינגייט

מטרות המלחמה

בעמק יזרעאל שכנו כמה מערי הממלכה הכנעניות החשובות ביותר – מגידו, תענך ובית שאן. בספר יהושע פרק יז, 12-13 מסופר שערים אלה לא נכבשו: וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וַיְהִי כִּי חָזְקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵשׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ.

גם החפירות הארכיאולוגיות בבית שאן ומגידו, מעידות שערים אלה המשיכו להיות ערים כנעניות, לפחות עד תקופת הממלכה המאוחדת. אם כך – הקרב בין פלשתים לישראלים מתקיים באזור שעדיין שולטות בו ערי ממלכה כנעניות חשובות.

הפלשתים מנסים זה זמן רב לכבוש את ממלכת שאול – ללא הצלחה. זהו ניסיון נוסף, הפעם לא ממערב למזרח לאורך הגבול שבין פלשת ליהודה אלא מצפון, תוך תקיעת טריז בין היישוב הישראלי שבצפון לזה שבדרום. כל זאת במטרה, לאגוף את ממלכת שאול ולכבוש אותה מצפון. יש המשערים שלפלישתים היה עניין להגיע לעבר הירדן המזרחי, ומכיוון שנאלצו לעבור בעמק יזרעאל, יצא שאול לעצור אותם. אולי רצו להשתלט על הצמתים החשובים שבדרך הים.

ה וַיַּרְא שָׁאוּל, אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא, וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.  ו וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה–גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.  (שמואל א', כח' ד'-ו')

ג. המסע לעין דור

בדרך: כפר קיש. על שם פרדריק הרמן קיש (: Frederick Hermann Kisch,‏ 1888 – 1943) היה איש צבא יהודי בריטי ומנהיג ציוני.. אין קשר לאביו של שאול

כק"מ לאחר הכפר טמרה נראה מימין חורבה ועליה עצי דקל, זהו תל צפצפות, שם מזהים את הכפר הערבי אינדור, המשמר בשמו אץ שמה של עין דור הקדומה.

קיבוץ עין דור, המשמר את השם הקדום הוקם ב 1947 כשני ק"מ צפונית מזרחית לתל צפצפות. במקום מוזיאון המציג את תולדות הסביבה.

 שאול לא היה הגיבור העברי הראשון שמגיע לעין דור. קדם לו השופט גדעון.

רקע

ה"ממלכות" הכנעניות נחלשו מאוד לאחר מלחמת דבורה (בסוף המאה הי"ב לפני הספירה), ואילו ארגונם של בני ישראל היה שבטי והקשרים בין השבטים היו רופפים. לא היה אפוא מי שיעצור את התפרצותם של נודדי המדבר – עמלקים, בני-קדם ומדיינים – מעבר הירדן אל ארץ המזרע. ואכן, עברו נודדים אלה את הירדן: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ" (שופטים ו', ג-ו).

בראש המדיינים עמדו "מלכים", סימן לארגון צבאי ומדיני שהוסיף להם כוח. ביות הגמל, שהתרחש באותה תקופה בקנה-מידה גדול, עשה את הנודדים קלי-תנועה במדבר כבארץ הנושבת, ולכן התפרשו על פני שטחים גדולים בארץ-ישראל המערבית.

ריכוז הנודדים העיקרי בעמק יזרעאל היה בבקעת כסולות, כשבעורפם מגן עליהם התבור. בשל כך נתקלו שם באחי גדעון והרגום. בקעת חרוד הייתה צרה לאוהליהם הרבים, והמעבר המתון מרמות יששכר, מקום יישוב ישראלי צפוף, לא העניק להם ביטחון. לא כן בעמק כסולות, הגובל מצפון בהרי נצרת התלולים, במזרח בתבור ובמערב בגבעת המורה. אמנם גם כאן הייתה נקודת תורפה, והיא המעבר מהעמק אל גבעות עין-דור, שעליו צריך היה לפקח ולשמור. "ותעז יד מדין על ישראל, מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות" (שופטים ו', ב').

המושיע היה הפעם גדעון בן יואש משבט מנשה, איש עפרה. כיוון שהנודדים קצרו ורמסו את השדות, כדרכם של נודדים ברשות שאינה שלהם, לא הייתה ברירה לישראלים אלא להציל מעט מן היבול ולדוש אותו במחתרת. "ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו', יא). גתות רבות חצובות בסלעים של רמות יששכר ובמורדות גבעת המורה, כגון אלה הנמצאות בגבעת קומי מעל שיכוני תל-יוסף המזרחיים. תוך כדי דישה במחתרת, הרגשת העלבון שבדבר והמצב הקשה, תכנן גדעון את הפעולה הצבאית: "ורוח ה' לבשה את גדעון" (שופטים ו', לד), ודאי תוך כדי לבטים נפשיים. את הלבטים האלה ביטא המקרא בשיחה רבת-הפקפוקים שבין גדעון ומלאך ה'.

לאחר שהמלאך התרשם מתעוזתו ומחוצפתו של גדעון, קרא אליו: וַיִּפֶן אֵלָיו, יְהוָה, וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן: הֲלֹא, שְׁלַחְתִּיךָ (שופטים, ו', 14).

הראשונים שנענו לקריאתו היו מבית האב אבי-העזרי, אליו השתייך גדעון: "ויתקע בשופר ויזעק אביעזר אחריו" (שופטים ו', לד). המחנה הראשי של המדיינים חנה על-יד עין-דור – וראייה לכך, כי בזיכרון העם נשאר הניצחון קשור במקום זה: "נשמדו בעין-דאר, היו דמן לאדמה" (תהלים פ"ג, יא). את עין-דור אין לראות מפסגת גבעת המורה, למרות היותה רחוקה ממנה רק כארבעה ק"מ בקו אווירי. היא נמצאת צפונית-מזרחית לפסגה, למרגלות גבעת המורה והשלוחות הטרשיות של הגבעה, הנצפות בכיוון צפון-מזרח, מסתירות אותה מעיני הצופה. עין-דור ההיסטורית זוהתה עם תל צפצפות בקרבת הכפר הנטוש אינדור, גדעון לא תקף את המדיינים משוליהן המערביים של רמות יששכר. כאמור, זה היה מקום תורפה למחנה הנודדים ולכן נשמר היטב. הוא הזעיק את אנשיו אל הגלבוע, כנראה לסביבת נורית: "ויאמר ה' אל גדעון, עוד העם רב, הורד אותם אל המים" (שופטים ז', ד), ומעיין חרוד נמצא למטה מגבעת נורית.

ההתכנסות התקיימה בלילה, כפי שאפשר להסיק מהפסוק "וישכם ירבעל, הוא גדעון, וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרד" (שופטים ז', א). רק עם עלות השחר הגיעו גדעון ואנשיו אל המעיין. בחשכת הלילה לא יכלו צופי המדיינים להשגיח בתנועה החשודה, בפרט שגבעת המורה חצצה בין המתכנסים לבין מחנה המדיינים שבעמק כסולות: "ויחנו (גדעון ואנשיו) על עין חרד ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק" (שופטים ז', א).

ההתקפה נפתחה מהצד שבו ציפו לה המדיינים פחות מכול – מדרום. פעולת הפתעה לילית כזו של גדעון מחייבת תיאום קפדני במחשבה ובמעשה, התאפקות ושיקול-דעת. תכנונה של הפעולה, כפי שעוד נראה להלן, הושתת בעיקרו על האפקט הפסיכולוגי והדרדור המוראלי של המדיינים ולא על עוצמת הכוח התוקף. די היה, אם כך, בשגיאות קלות, או בעיתוי לקוי, כדי להנחיל תבוסה לתוקפים. צמצום מספר האנשים, ולא פחות מכן בחירת האנשים עצמם, היו, אם כן, בעלי חשיבות רבה. כפי שמעידה תכנית ההתקפה על הבנת ההתנהגות האנושית ועל חוכמתו של גדעון, כן מעידה על כך דרך בחירת שלוש מאות הלוחמים – שלוש מאות המאופקים, השקולים והיציבים.

לצורך לוחמת הלילה הספיקו לגדעון שלוש מאות המלקקים. עם אלה תכנן את ההתקפה: "ויקחו את צדה העם בידם ואת שופרתיהם, ואת כל איש ישראל שלח איש לאהליו ובשלש מאות האיש החזיק, ומחנה מדין היה לו מתחת בעמק" (שופטים ז', ח).

עוד באותו לילה עברו גדעון ואנשיו אל מורדות גבעת המורה הצפוניים-מזרחיים, אולי למקומה של עפולה עילית בימינו. הכול תוכנן בקפידה, כולל עדכון המצב בליל ההתקפה ומקום התפרשותו של האויב באותה שעה. גדעון ונערו – פורה – מתגנבים בחשכת הלילה למחנה המדיינים לעמוד על המוראל של האויב. "ומדין ועמלק וכל בני-קדם נפלים בעמק כארבה לרב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרב" (שופטים ו', יב). הם מאזינים לשיחות המתנהלות במחנה: "והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר: הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכוהו למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר: אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש, איש ישראל, נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (שופטים ז', יג-יד). המדיינים יודעים שהסכנה אורבת להם אי-שם בהר, שבו מסתתרים לוחמי גדעון, והם צופים אליו בחרדה, ואילו גדעון מבין, לאחר הסיור הלילי שלו, שהחלומות הם עדות לפחדי המדיינים ולמורל הירוד שלהם, ולכן תכסיס הפחדה נועז עשוי לשברם כליל. הגיעה, אפוא, שעת ההכרעה.

על חלום המדייני – לחץ כאן

"ויחץ (גדעון) את שלש מאות האיש שלשה ראשים (שלוש פלוגות) ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפדים בתוך הכדים (כדי שאש הלפידים לא תסגיר את הלוחמים בטרם מועד). ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו (רק כך אפשרית אחדות הפעולה הצבאית בחשכת הלילה ללא מתן פקודות בקול רם) והנה אנכי בא בקצה המחנה והיה כאשר אעשה כן תעשון. ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות גם אתם סביבות כל המחנה ואמרתם (הסיסמה): לה' ולגדעון!" (שופטים ז', טז-יח). ואכן כך היה.

את שעת האפס קבע גדעון לראשית האשמורת התיכונה, כאשר השומרים המדיינים, שהוערו משנתם על-ידי חבריהם מהאשמורת הראשונה, היו עדיין רדומים והשמירה הייתה מרושלת. לפי האות של גדעון, ניפצו כל חייליו את הכדים ותקעו בשופרות. שלהבות הלפידים, שהיו מוסתרות בכדים, הבליחו פתאום והטילו אימה בחשכת הלילה הכבדה. ההפתעה הייתה מושלמת והמבוכה בקרב המדיינים הייתה רבה. בחושך אי-אפשר היה להבחין בין אויב לאוהב, בין ישראלי לבין מדייני. זרע הפחד, שהיה טמון כבר בלב המדיינים, צמח והיה לאימה נוראה ולבלבול. ולכן "וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה וינס המחנה עד בית-השטה (בקרבת קיבוץ בית-השיטה בימינו) צררתה עד שפת אבל מחולה (בקרבת ואדי מליח) על טבת" (שופטים ז', כב). דרך המנוסה הייתה כנראה הדרך הקצרה ביותר שהייתה פנויה מלוחמי גדעון, אשר דלקו אחרי המדיינים, דרך עין-דור – תמרה בכיוון דרומה-מזרחה עד למורדות רמות יששכר לעבר קיבוץ בית-השיטה.

מעניין שבדרך זו ממש ברחו הבדואים משבט בני צחר מפני התקפת הבריטים לאחר שפלשו בתקופת המנדט, בשנת בצורת, מעבר הירדן עד לבקעת כסולות. מסביבת בית-השיטה ברחו הפולשים אל עבר מעברות הירדן, לבית-ברה, כנראה בסביבת אדם העיר (תל א-דמיה על-יד גשר דמיה).

ברוך גדעון בן עם עני / נעמי שמר

שלושה ריבוא של חילים

ירדו לישון באוהלים

והוא בחר בשלוש מאות

שלא כרעו בירכם לשתות

שלושה ריבוא של חיילים

ברוך גדעון בן עם עני…

בראש אשמורת תיכונה

לפתע קול שופר ענה

נופצו שלוש מאות כדים

ויתלקחו הלפידים

בראש אשמורת תיכונה

היכה גדעון במדינים

בשלוש מאות בן עם עני

כי אנשיו בני חיל הם

שלא כרעו על ברכיהם –

היכה גדעון במדיני

אפילוג

חלפו למעלה משלושת אלפים שנים. באוהל קטן בעין-חרוד יושב אדם וקורא שוב ושוב את סיפור מלחמתו של גדעון. עיניו נוצצות בהתלהבות והוא שקוע בסיפור העבר כשפער אלפי שנים נמחק כלא היה. קפיטן צ'ארלס אורד וינגייט – "הידיד" – לא ראה את התנ"ך כסיפור עבר, אלא כחלק מן ההווה שחזה בו סביבו – תחיית העם היהודי בארצו. לוחמיו של גדעון, זהים היו בעיניו לחלוצים בעמק ובגליל, שהתגייסו ל"פלוגות הלילה", על-מנת להגן על היישובים וללחום בכנופיות הערביות. תבונתו של גדעון, שיטותיו וגישתו היו נר לרגליו של הקצין האנגלי האמיץ והמקורי. תעוזה ומקוריות הביאו את וינגייט ואנשי "פלוגות הלילה" לנקוט דרכי פעולה דומות עד להפתיע לאלה של גדעון, בהציבם נדבך רב-חשיבות בבניין כוח צבאי עברי בארץ-ישראל.

שאול בעין דור

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר. (שמ"א, כ"ח, 7-5).שאול שחיסל את תופעת האובות והידעונים מבקש לו במצוקתו עזרה משמים, בעלת אוב שתעלה את שמואל ב"סיאנס", כדי שיוכל לקבל את ברכתו ואישורו לקרב הממשמש ובא.

השימוש בבעלת אוב נחשב לחטא!

לא אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים, אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט, 31)

ט כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  י לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. (דברים יח, 10).

אם לא די בכך, הסופר היהודאי רומז על דמיון למלך החוטא מנשה

וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים (מלכים ב', כ"א, 6).

בעלת האוב מזהה לחרדתה את שאול.

יב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל.  יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ.  יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

חשוב כאן עניין המעיל, להבנת אישיותו של שמואל:

אמו נדרה להקדישו לבית האלוהים, למוסד שרכש לעצמו מוניטין של מאורת פריצים, קן לוקחי שלמונים ומרבץ שחיתויות ידוע.

יג וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם–כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ.  יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר–כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.   יז וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה:  כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת יְהוָה.

זיהוי שמואל על פי המעיל

המקרא מביא רק פסוק אחד הממחיש את מלוא הסבל של שמואל הקטן בחסותו של עלי ואת ייסוריה של אמו: יט וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה–בַּעֲלוֹתָהּ, אֶת-אִישָׁהּ, לִזְבֹּחַ, אֶת-זֶבַח הַיָּמִים." . המעיל היה עבורו תחליף לאם והפך לסימן ההיכר שלו. עד כדי כך ששאול זיהה אותו לפי מעילו בלבד. זה היה איפה הקיבעון הקטן שנשא עמו שמואל מימי ילדותו. המעיל היה הנקודה הרכה בנפשו של הנביא. אולי משום כך נתקף בחמת זעם כאשר שאול קרע את כנף מעילו לאחר המלחמה בעמלק: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

שמואל כועס:

טו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי:  וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ.  יז וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד….יט וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.

בעין דור / שאול טשרנחובסקי

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָהּ בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

"פֹּה תָגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

"אַתְּ בַּעֲלַת-הָאוֹב?" – "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי".

– "נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!"

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלַּחַת,

וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת…

וּכְנַחַשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן

יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּימְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,

שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׂעָרִים…

אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאֶבֶת.

מַה יִּמַּס בּוֹ לִבּוֹ וִינַבֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַעְבֹרוּ, יֶאֱתָיוּ…

"הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!" שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת…

מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת…

וְיִזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.

אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסֹן כָּאַלּוֹנִים,

שָׂם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר…

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"אָנֹכִי, הַמְאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,

וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

וּפִתְאוֹם – וַיַרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

– אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

מִמְּחִלוֹת רִקָּבוֹן עַל-מָה הִרְגַּזְתָּנִי

וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מַה הֶעֱלֵיתָנִי?

– "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –

הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

אִישׁ-הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!

מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עִמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,

מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?"

– עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא.

וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

10.1893

על כך כותב דון יצחק אברבנאל:

"ואחרי שאכלו חזרו בדרכם אל המחנה ובזה מהגבורה העצומה שהלך שאול, וחיילים יגבר, בדעתו בלא ספק, שבמדבר ובמלחמה ההיא, הוא ובניו יתמו ושם ימותו. כי היה חרף נפשו למות על מרומי שדה כגיבורים אשר מעולם אנשי השם.

ד. כתף שאול: התבוסה

הגלבוע – רקע כללי

גוש הררי נטוי, שהוא השלוחה הצפונית-מזרחית של השומרון המזרחי ושכיוונו הכללי הוא דרום מזרח- צפון מערב. כתוצאה מהתהוותה של בקעת הירדן, התרומם קצהו המזרחי של גוש הגלבוע והוא תלול הרבה יותר מקצהו המערבי. אורכו של הגלבוע כ-18 ק"מ ורוחבו כ-9 ק"מ. שיאו הוא בהר מלכישוע, המתנשא לרום של 536 מ' מעל פני הים. הר הגלבוע מופרד מהרי שומרון במערבו על ידי עמק דותן ובדרום-הגיא העמוק של נחל בזק. בצפון תוחם אותו עמק חרוד ובמזרח- בקעת בית שאן.

ההר נמצא במקום החיבור של עמק הירדן ועמק יזרעאל. צורתו היא רכס קשתי צר וגבוה שבתוכו שני אזורים נמוכים המשתפלים בהדרגה. הפעילות לאורך העתק גלבוע- כרמלף עיצבה את דמותו של ההר. העתק הפועל במגמה צפונית-מערבית, נוצר כתוצאה מתזוזה צפונית של השבר הסורי-אפריקני, לכן מתרומם קצהו המזרחי והוא תלול יותר מאשר קצהו המערבי. במבט על ההר מעמק חרוד, הנמצא 100 מטר מתחת לפני הים, נראה הרכס כמערכת צוקים גדולה ותלולה – גובה של 700 מטר מעל פני השטח.

בגלבוע עובר קו פרשת המים הארצי וכאן הוא המקום המזרחי ביותר שלו. השיפוע המערבי של הגלבוע הרבה יותר מתון מהמתלול המזרחי.

המשקעים על הגלבוע מעטים, כ-500-400 מ"מ בשנה.

תלילותו של הגלבוע הפכה אותו למחסום דרכים, והדרכים הראשיות עקפו אותו ממערב וממזרח. הישובים בעת הקדומה ובעת החדשה התרכזו בעיקר במורדותיו המתונים. הגלבוע נכלל בנחלות השבטים יששכר ומנשה. למרגלותיו נערכה מלחמת גדעון במדיינים. עליו נפלו שאול המלך ובניו יהונתן, אבינדב ומלכישוע בעת מלחמתם בפלישתים ועל שמם נקראו כמה פסגות בגלבוע (הר שאול, הר יהונתן, הר אבינדב, הר מלכישוע, הר גיבורים).

ראו גם: כתף שאול

כאן, למרגלותינו, התרחש הקרב.

מה היה מקומו של דוד בסיפור הזה?

דוד, שברח מפני שאול ומצא מפלט אצל אכיש מלך גת, יצא עם הצבא הפלשתי להיערכות באפק, כאחד מאנשיו הנאמנים של אכיש. סרני הפלשתים התנגדו מחשש שיבגוד בהם ויערוק לצד הישראלי. אכיש, שבטח בו, וקורא לו ואומר:

ו וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל-דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי-יְהוָה כִּי-יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה–כִּי לֹא-מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים, לֹא-טוֹב אָתָּה.  ז וְעַתָּה שׁוּב, וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם; וְלֹא-תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים. ח וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה-מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ, מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  ט וַיַּעַן אָכִישׁ, וַיֹּאמֶר אֶל-דָּוִד, יָדַעְתִּי, כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים; אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ, לֹא-יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה.  י וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר-בָּאוּ אִתָּךְ; וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר, וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ.  יא וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו, לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לָשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, עָלוּ יִזְרְעֶאל (שמ"א כט, 6-8).

לא ברור מה היה עושה דוד ביום פקודה, אך אין ספק שזוהי התנהגות של בוגד.

על הקרב עצמו מספר המקרא בקיצור נמרץ: א וּפְלִשְׁתִּים, נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים, בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ב וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-בָּנָיו; וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-אֲבִינָדָב וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ–בְּנֵי שָׁאוּל שמ"א לא).

ראו באתר זה: סופו של שאול המלך

תוצאת הקרב נוראית:

ג וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת; וַיָּחֶל מְאֹד, מֵהַמּוֹרִים.  ד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  ה וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ.  ו וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא–יַחְדָּו.  ז וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן. (שמואל א', ל"א).

האם מדובר כאן במעשה גבורה או בהתאבדות פחדנית?

המשורר שאול טשרניחובסקי תאר את המלחמה האחרונה של שאול:

על הרי גלבוע / שאול טשרניחובסקי

סופו המר של שאול – – ומות הגבורה שלו ושל בניו הונצחו אף הם בשירה העברית:

"אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ גִּבּוֹרִים בִּתְקֹעַ / שׁוֹפַר אַדִּירִים עַל הָרֵי גִּלְבֹּעַ… רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִים…/ חִזְקוּ וְאִמְּצוּ, גִּבּוֹרִים עֲמֵלִים!"

אלתרמן כתב ברוח דומה,

הנה תמו יום קרב וערבו

המלא זעקת מנוסה,

עת המלך נפל על חרבו

וגלבוע לבש תבוסה.

ובארץ, עד שחר קם,

לא נדמו פרסות הרץ,

ונחירי רמכו בדם

ומבשרים כי הקרב נחרץ.

הנה תמו יום קרב וערבו,

והמלך נפל על חרבו.

התיאור של מות שאול, חוזר ומופיע בספרות המקרא שלוש פעמים.

בפעם הראשונה מביא המספר את הסיפור הטראגי של מות שאול ושלושת בניו על הרי גלבוע (שמ"א ל"א). סיפורו חותם את תיאור גורל שאול ומלכותו, שראשיתם בשמ"א ח'-ט'. התיאור השני (שמ"ב א', ד-י) נמסר על-ידי דמות מן העולם המסופר והוא הנער העמלקי, שהגיע אל דוד ביום השלישי לשהותו בצקלג, כשבגדיו קרועים ואדמה על ראשו, ובפיו הדיווח על ההתרחשויות האחרונות בשדה הקרב. דיווחו אינו זהה בפרטים למה שסופר קודם לכן על-ידי המספר.

בעל ספר דברי-הימים מגיש אף הוא לקורא את התיאור של מות שאול ומפלתו.

תיאורו קרוב לנמסר בשמ"א ל"א, ברם ההשוואה מלמדת על הבדלים לא רק ברמה של שיבושים אפשריים, או שינויי סגנון ואוצר מילים, אלא גם על שינויים באנפורמציה הנמסרת, שיכולים להתפרש כשינויים מגמתיים.

דוד שחזר ממקום ההתארגנות באפק אל צקלג, גילה שהעמלקים פשטו על העיר ושדדו את המחנה, ושבו את הנשים והילדים. הוא ואנשיו התארגנו למרדף והגיעו עד נחל הבשור.  רק לאחר שובם שמעו סיפור תמוהה מנער עמלקי:

ו וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, נִשְׁעָן עַל-חֲנִיתוֹ; וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים, הִדְבִּקֻהוּ.  ז וַיִּפֶן אַחֲרָיו, וַיִּרְאֵנִי; וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר הִנֵּנִי.  ח וַיֹּאמֶר לִי, מִי-אָתָּה; ויאמר (וָאֹמַר) אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.  ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד-נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי–כִּי אֲחָזַנִי, הַשָּׁבָץ:  כִּי-כָל-עוֹד נַפְשִׁי, בִּי.  י וָאֶעֱמֹד עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ–כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ; וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל-זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל-אֲדֹנִי, הֵנָּה (שמ"ב, א, 6-10).

האם הגרסאות סותרות זו את זו או משלימות זו את זו?

יוסף בן מתתיהו המשלב את שני התיאורים: "… ובהיותו חלש מכדי להרוג את עצמו, ציווה את נושא כליו לשלוף חרבו ולדקרו בה בטרם יתפשוהו האויבים חי. אולם נושא הכלים לא מצא עוז בנפשו להרוג את אדוניו. אז שלף שאול בעצמו את חרבו ועמד על חודה והפיל את עצמו עליו. אך מכיון שלא עצר כוח לדקור את עצמו או להישען על חרבו ולתקעה בגופו, פנה (וראה) איש צעיר עומד (על-ידו) ושאלו מי הוא. וכששמע שעמלקי הוא, ביקשו לתחוב בו את החרב… והלה עשה כך ופשט את צמיד-הזהב מזרועו ואת כתר המלכות וברח. וכשראה נושא כלי שאול, שמת (המלך), המית (גם הוא) את עצמו…"[3].

ייתכן והנער גאל את שאול מכתם ההתאבדות וייתכן שרק רצה להתחנף לדוד. הוא טעה: יא וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ.  יב וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶב:  עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם יְהוָה וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב.  עם ערב הוא מצווה על נערו להרוג את המבשר העמלקי: יד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד:  אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.  טו וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת.  טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דמיך (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ:  כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.

בעל ספר שמואל, המעצב עולם דמוי-מציאות, שיש בו מתיחויות בין דמויות מורכבות, ושהאירועים הממלאים אותו אינם חד-משמעיים, אלא יש לבחנם מזוויות שונות, וקשה להכריע לגביהם באופן מוחלט, נזקק גם לתיאור מותו הטראגי וההרואי של שאול המלך וגם לתיאור צעדיו הראשונים והמתוחכמים של מי שנבחר על-ידי ה', להמשיך את המלוכה בישראל. הפתרון האסתטי שהועדף על-ידו, היה שילוב והסמכה של שתי גרסאות על מות שאול. הגרסה הראשונה, כפי שראינו, חותמת את המעגל ההרואי של המלך הצועד בידיעה לקראת גורלו המר (ראה שמ"א כ"ח), המלך הנערץ על סביבתו והזוכה לחסד אחרון מן המוקירים אותו (שמ"א ל"א). הוספת הגרסה השנייה, מסייעת למחבר להאיר זוויות נוספות התורמות למורכבות העולם המעוצב. הגרסה  השנייה הופכת את הוודאי למסופק. הקורא תמה ושוקל אם עליו להתחשב בדיווחו של הנער העמלקי, אם לאו. אין ספק כי ההכרעה ששאול מת כגיבור, והעמלקי אינו אלא פושט על חללים, שמנסה להפיק את מלוא הרווח ממות שאול, מושפעת לא רק מניתוח דיווחו של העמלקי, אלא גם מהיחס שנבנה אצל הקורא אל שאול לאורך הספר. הקורא שעקב ברגשות מעורבים אחר התמוטטותו של שאול מעוניין – אולי כחסד אחרון – במות גיבורים לשאול. כמו-כן, העובדה שבפרשת מותו של שאול, נכרכת דמות של עמלקי דווקא, הנושא את סימני המלכות, רומזת לקורא על חטאו של שאול ועל התממשות דבר ה'. נקודה אחרונה זו מהווה את אחד המסרים החשובים המועברים לכל אורך ספר שמואל, למן התממשות דבר איש האלוהים לעלי ושמואל (שמ"א ב'-ג') ועד התממשות דבר נתן בעקבות חטאי דוד (שמ"ב י"א-מל"א ב'). הופעת הואריאציה השנייה, שבמרכזה עומד העמלקי, תורמת, אפוא, להבנת דרכיו הנסתרות של האל, העומד מאחורי האירועים ומכוונם.

מעשה הנער העמלקי ותגובת דוד משמשים אף בסיס אנלוגי, לפרשת רצח איש-בשת בידי הבארותים (שמ"ב ד')[4]. באמצעות שתי פרשיות אלו, המהוות אף הן ואריאציות על אותו מוטיב, מבליט המחבר את השיטות של דוד, לנקות עצמו מכל חשד של ניסיון לבנות את מלכותו על חשבון נפילת שאול וצאצאיו. מן הראוי לציין כי תגובת דוד על מות אבנר בן נר [5] מזכירה את תגובתו על מות שאול ויהונתן. בד בבד, מעוניין דוד לקשור עצמו עם שרידי בית שאול שאינם מהווים סכנה למלכותו. כך בסיפור בריתו עם אבנר בן נר[6].

זהירות זו לא אפיינה את התנהגות דוד בשלבים מאוחרים יותר, כפי שניתן ללמוד מפרשת הגבעונים (שמ"ב כ"א)[7].

פרשיה זו שמוליכה לתגובתו המתוחכמת של דוד, שהיה בה שילוב של אבל ספונטאני (שמ"ב א', יא-יב) . עם אינטרסנטיות של טיהור שמו (שם, יג-טז) והפיכת האבל לעניין לאומי באמצעות הקינה (שם, יז-כז) – כל אלו מבליטים צדדים חדשים ונוספים באישיותו המתוחכמת של דוד, מי שעתיד לעמוד במרכז האירועים לאורך ספר שמואל ב'. בקינתו הידועה על מות שאול ויהונתן הוא מעדיף לזכור את היפה והטוב, את האהבה הגדולה ששררה בינו לבין שאול ויונתן בנו.

יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ.  יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.   יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל:  אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.  כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:  פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.  כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:  כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.  כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים–קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.  כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.  כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל–אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן.  כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה–יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.  כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן–נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים.  כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.  {פ} (שמואל ב, א': יט-כא).

את מערכת היחסים הסבוכה, של אהבה – שנאה בין שאול לדוד הייטיב לבאר המשורר טוביה ריבנר בשירו "דמדומים בשמי הלילה":

"כפוף יושב שאול בתוך ענן כבדו

מצחו שמוט מוטל בשחור ידו

הרחק ממעל חג כלבנה

דוד המרחף במנגינה".

ממרפסת הנוף חזרה לשביל ולתצפית על עמק בית שאן. ירידה מהר ברקן אל בית שאן.

 תחנה מס' 6: תל בית שאן

בית שאן היא מן הערים הקדומות והחשובות ביותר בארץ ישראל. עיר זו שכנה על אחד מסעיפי "דרך הים", הדרך הבינלאומית החשובה ביותר במזרח הקדום, שהוליכה בין מצרים למסופוטמיה. מיקומה על ציר כה חשוב בלב בקעת בית שאן הפורה ושופע המים, הקנה לה חשיבות אסטרטגית רבה בתקופות הקדומות בארץ ישראל.

מראשית הישוב באתר ועד לתקופה ההלניסטית, התרכז הישוב בתל בית שאן. התל ממוקם על גבעה טבעית ושטחו כ-40 דונם. מהתקופה ההלניסטית ואילך התפרשה העיר אל מעבר לתל ושמה הוסב ל"סקיתופוליס" (עיר הסקיתים).

החפירות הראשונות בתל בית שאן נערכו בין השנים 1921-1933 מטעם אוניברסיטת פנסילבניה. בין השנים 1989-1995 נערכו בתל חפירות מטעם האונ' העברית בראשותו של פרופ' עמיחי מזר.

העיר התחתית הגדולה מהתקופה הרומית ואילך, נחפרה לסירוגין מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 ועד שנת 1986. החל משנה זו החלו חפירות מקיפות בעיר במסגרת "הפרויקט הארכיאולוגי בבית שאן" תחת הנהלתה של רשות העתיקות, חפירות הנמשכות גם כיום.

בתל בית שאן נחשפו לא פחות מעשרים שכבות ישוב החל מהאלף החמישי לפנה"ס.

ראשיתו של הישוב בתל הוא מהתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה מהאלף החמישי לפנה"ס) האתר נושב גם בתקופה הכלקוליתית (תקופת האבן-נחושת מהאלף הרביעי לפנה"ס) וכן בתקופת הברונזה הקדומה (התקופה הכנענית הקדומה מהאלף השלישי לפנה"ס). בתקופת הברונזה התיכונה (2000-1550 לפנה"ס) שכן בתל בית שאן ישוב קטן ופרוז שהשתרע על שטח של כ-12 דונם בלבד. חוקרים אחדים מזהים את השם "אשאן" מכתבי המארות המצריים (קללות שנרשמו ביחס לערי כנען על צלמיות חרס או קערות מהמאה ה-19 לפנה"ס) עם העיר בית שאן..

בית שאן נזכרת בוודאות בכתובים החל מתקופת הממלכה החדשה במצרים בתקופת השושלות ה-18 וה-19 המקבילה לתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל. בין היתר  נזכרת העיר בית שאן ברשימת כיבושיו של פרעה תחותימס ה-3 מהמאה ה-15 לפנה"ס, וכן במכתבי אל עמרנה מהמאה ה-14 לפנה"ס  (קובץ של מכתבים מלכותיים כתובים על חרס, שנמצאו באל עמרנה בירתו של פרעה אח'נתון מהשושלת ה-18). בתקופה זו היתה בית שאן מרכז השלטון המצרי בעמק.

בחפירות משלחת פנסילבניה, נמצאו שתי מצבות אבן גדולות האחת של סתי הראשון, משלהי המאה ה-14 לפנה"ס, בה נזכרת העיר בית שאן בכתב החרטומים. והשנייה מצבת ניצחון של רעמסס השני, המתוארכת לראשית המאה ה-13 לפנה"ס. במקרא נזכרת בית שאן לראשונה בספר יהושע, כעיר בנחלת שבט מנשה שלא נכבשה והוסיפה להיות עיר נוכרית בשטחי השבט. העיר בית שאן נזכרת גם בספר שמוא,ל עם תום מלחמת שאול והפלשתים בגלבוע.

ביזוי שאול ובניו

במלחמה זו הובסו הישראלים ועל חומות העיר בית שאן תלו הפלשתים את גוויותיהם של שאול ושלושת בניו למען יראו ויראו שבטי ישראל.

ח וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים; וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ט וַיִּכְרְתוּ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ, אֶת-כֵּלָיו; וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב, לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם–וְאֶת-הָעָם.  י וַיָּשִׂימוּ, אֶת-כֵּלָיו, בֵּית, עַשְׁתָּרוֹת; וְאֶת-גְּוִיָּתוֹ, תָּקְעוּ, בְּחוֹמַת, בֵּית שָׁן.  יא וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים, לְשָׁאוּל.  יב וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם.  יג וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ, שִׁבְעַת יָמִים.

התנהגותם של הפלשתים לא היתה חריגה באותם ימים. הצגת ראש המלך היריב לראווה והצבת כלי המלחמה במקדש, כדי להודות לאל שאפשר את דרך הניצחון. כך עושה למשל דוד, לראש גולית ולחרבו. מהחפירות שנערכו בתל לא נמצאו שרידים המעידים על נוכחות פלשתית בעיר. תושבי יבש גלעד מסתכנים בפעולת הקומנדו הזאת, משום שהם חבים לו חוב של כבוד. בראשית מלכותו לא הכיר העם בשאול המלך. רק משהציל את תושבי העיר מפני בני עמון, קיבל העם את סמכותו.

בסוף ספר שמואל, מתרחשת סגירת מעגל נוספת. בסוף ימיו מחליט דוד להשיב את הכבוד לבית שאול והוא משיב את העצמות מאנשי יבש גלעד ש"גנבו" את הגוויות ומביאם לקבורה בקבר המשפחתי של קיש, אבי שאול.

יב וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיִּקַּח אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מֵאֵת, בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד–אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית-שַׁן, אֲשֶׁר תלום (תְּלָאוּם) שם הפלשתים (שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים), בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת-שָׁאוּל, בַּגִּלְבֹּעַ.  יג וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל, וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.  יד וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ, כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ; וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן.

התנ"ך מציג את שאול כמלך שנכשל ומלכותו נקרעה ממנו על שום שלא מילא את צווי אלוהים ולא סר למרותו של שמואל, מוטיב השיגעון ומערכת היחסים המורכבת עם יונתן בנו ועם דוד, מחזקים את הצד הבעייתי בדמותו, כמו גם חוסר הביטחון שלו. אולם מנקודת ראות אובייקטיבית, בניתוח מפעליו המדיניים והצבאיים, מתגלה מלך ראשון, שללא כל מסורת שלטונית מצליח לארגן צבע קבע יש מאין, קבע בסיס אדמיניסטרטיבי לממלכה והביס את אויביו: פלישתים, עמונים, אדומים ועמלקים.

לקריאה נוספת: כנידון למוות ביומו האחרון.

הערות

[1] דברי הימים א' פרק י.

[2] ללא פרק י"ב.

[3] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, א-ב, תרגם א. שליט, ירושלים 1967, עמ' 220. מן הראוי לציין שיוסיפוס חוזר על פרשת העמלקי בהקשר של תאור ההתרחשויות בצקלג, שם, עמ' 225

[4] ח וַיָּבִאוּ אֶת-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת אֶל-דָּוִד, חֶבְרוֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת, הַיּוֹם הַזֶּה, מִשָּׁאוּל, וּמִזַּרְעוֹ.  ט וַיַּעַן דָּוִד אֶת-רֵכָב וְאֶת-בַּעֲנָה אָחִיו, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי–וַיֹּאמֶר לָהֶם:  חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה.  י כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה-מֵת שָׁאוּל, וְהוּא-הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו, וָאֹחֲזָה בוֹ, וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג–אֲשֶׁר לְתִתִּי-לוֹ, בְּשֹׂרָה.  יא אַף כִּי-אֲנָשִׁים רְשָׁעִים, הָרְגוּ אֶת-אִישׁ-צַדִּיק בְּבֵיתוֹ–עַל-מִשְׁכָּבוֹ; וְעַתָּה, הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת-דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאָרֶץ.  יב וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם, וַיְקַצְּצוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם, וַיִּתְלוּ עַל-הַבְּרֵכָה, בְּחֶבְרוֹן; וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר-אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.

[5] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יוֹאָב וְאֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים, וְסִפְדוּ, לִפְנֵי אַבְנֵר; וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד, הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה.  לב וַיִּקְבְּרוּ אֶת-אַבְנֵר, בְּחֶבְרוֹן; וַיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת-קוֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ אֶל-קֶבֶר אַבְנֵר, וַיִּבְכּוּ, כָּל-הָעָם

[6] וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר, לְמִי-אָרֶץ:  לֵאמֹר, כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ, לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  יג וַיֹּאמֶר טוֹב–אֲנִי, אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית:

[7] ח וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי, וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת; וְאֶת-חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי.  ט וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם), יָחַד; והם (וְהֵמָּה) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, תחלת (בִּתְחִלַּת), קְצִיר שְׂעֹרִים.  י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם, מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, לָיְלָה.  יא וַיֻּגַּד, לְדָוִד, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת-אַיָּה, פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל.