צרפת: תכנון טיול באזור דורדון

מסלול טיול בדורדון.

כתב: גילי חסקין; ‏‏24/06/2023

תודה לניסו קדם מחברת 'אדמה', על הדחיפה והעידוד; תודה לאיתן בורשטיין על כל המידע. תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

תודה לסופר והמתרגם אביטל ענבר, על עצותיו במהלך הטיול ובעיקר על ספרו המצוין 'התענוגות של דרום-מערב צרפת'.

כתב: ראו קודם: הזמנה לטיול בחבל דורדון.

ראו : אלבום תמונות מטיול לדרום-מערב צרפת

ראו גם, באתר זה: מפגש עם הקתארים, טיול בחבל לנגדוק רוסיון,

ראו גם: טיול לחבל לנגדוק –רוסיון,   טיול לפירינאים,   המערות של דרום מערב צרפת.   ראו גם: אהבה לפריז; המלצה לטיול לפרובנס,    חגיגה בפרובנס;     טיול לעמק הלואר.

אזור דורדון (Dordonge) נמצא בדרום-מערב צרפת, מרוחק כחמש שעות נסיעה ברכב מפריז, ומשלב נופים מרהיבים וירוקים עם כפריים יפהפיים. זהו אחד האזורים היפים ביותר בצרפת ובאירופה כולה. זהו עמק מופלא, זרוע אתרים היסטוריים, שבו ניתן לבקר במאות טירות מלכותיות מימי האבירים והנסיכויות, לשוטט בשווקים בהם נמכרת תוצרת מקומית, להעפיל אל תצפיות מרהיבות, ולחקור מערות נטיפים, עשירות בשרידים מימי האדם הקדמון. האזור מלא בעיירות ימי ביניים, בהן ניתן לטייל ולהתרשם מהיופי, הפרחים הצבעוניים והאווירה הנעימה. זהו אזור כפרי דליל-אוכלוסין, שהערים בו מעטות, ובדרך כלל, פרט לבורדו וטולוז, הן קטנות ונעימות.

חבל הדורדון ידוע גם בשל פטריות הכמהין, שמן האגוזים, כבד האווז ושווקי האוכל הססגוניים שנמצאים בו. החבל מציע מגוון פעילויות ספורט וקייט ובעיקר שייט קיאקים ורפטינג בנהרות האזור. פעילויות ספורט נוספות הן טיולי הליכה בטבע, טיולי אופניים, מצנחי רחיפה, טיפוס על עצים, רכיבה על סוסים, גולף, טניס ועוד. אזור זה צופן בחובו ריכוז יוצא-דופן של שכיות-חמדה תרבותיות, תיירותיות, יינניות וגסטרונומיות.

שלושת הנהרות הגדולים של דרום מערב צרפת, הדורדון הגרון  (Garonne) והלוט (Lot), עוברים דרך המחוז בדרכם לאוקיאנוס האטלנטי. בימי הביניים היה חבל הדורדון אזור גבול ומריבה בין אנגליה לבין לצרפת ומכאן ריבוי הטירות והמבצרים שלרוב נשתמרו בצורתם המקורית.

האזור הוא חלק מאַקִיטֵן או אקוויטניה (בצרפתית: Aquitaine), ששטחו  41,308 קמ"ר, המהווים כ-7.6% מכלל שטחה של צרפת. גבולות אקיטן הם ברורים מאוד במערב – האוקיאנוס האטלנטי, ובדרום – חלקם המערבי של הרי הפירנאים והגבול עם ספרד. ממזרח נמצאת הרמה המרכזית (Massif Central) ובצפון חבל לימוז' וקוניאק. משנת 2016 החבל הוא חלק מהחבל אקיטן החדשה' .

העיר הראשית והגדולה בחבל זה היא בורדו. שפתם של חלק ניכר מן התושבים, בנוסף לצרפתית, היא אוקסיטנית (Occitan) הנקראת גם 'לנג-דוק (Lenga d'òc). זו שפה רומאנית, המדוברת בכל דרום צרפת ומספר חבלים בספרד.  לשפה זו מספר ניבים, הדומים זה לזה. שם נרדף לאוקסיטנית, היא 'פרובנסאלית'.

דוברי האוקסיטנית משתמשים בצרפתית כשפתם הרשמית והתרבותית, אך עדיין ניבים אוקסיטניים משמשים למטרות יומיומיות. השם 'אוקסיטני' נגזר מ-Occitanie, שמו הגאוגרפי הישן של חבל לנגדוק. השפה של ימי הביניים, נקראת לעיתים קרובות langue d'oc, אשר מציינת שפה המשתמשת ב-oc (מלטינית הוק) כ"כן" ,

אזור דורדון נחלק לארבעה תת אזורים, שלכול אחד מהם אופי וסגנון משלו:

"פריגור הירוקה" (Périgord Vert) – החבל הצפוני, שקיבל את שמו בשל הצמחייה העשירה ומקורות המים. כמות המשקעים הגבוהה, מניבה צמחיה צפופה ורעננה. בירת האזור היא נורטון (Notron), שאוכלוסייתה קטנה ביחס ל"בירות" האחרות. החלק המערבי של 'פריגור הירוקה' הוא גבעי ונודע בתצפיות המרהיבות על האזור. אזור פחות מוכר ופחות מתוייר.

דרומה ממנו, בלב המחוז, נמצא "פריגור הלבנה" (Périgord Blanc), שקיבל את שמו מסלעי הגיר הבונים את האזור. בירת האזור היא פריגו (Perigueux), שהיא גם בירת דורדון כולו. זהו אזור מגוון, של שטחים גבעיים ומישוריים.  גם אזור זה, פחות מטויל ביחס לאזורים האחרים. יודעי דבר ממליצים על סיור ביער דובל Foret de la Double)), הנמצא בצפונו של האור ולא נכלל בסיור המוצע כאן.

בדרומו של האזור נמצא חבל "פריגור הסגולה" (Périgord Pourpre), שקיבל את שמו בשל הגפנים הרבים הנטועים באזור ובשל העצים שבסתיו הופכים עליהם לסגלגל. בירת האזור היא ברזראק (Bergerac). מכיוון שנבנה בה נמל תעופה, רבים המתחילים את ביקורם כאן. האזור נודע בנופו המרהיב, שרובו גבעות מעוגלות, שדות חמניות, חוות עתיקות ויקבים. האזור עשיר במבצרים עתיקים ועיירות מדיוויאליות מבוצרות.

בדרום מזרח מחוז דורדון נמצאת "פריגור השחורה" (Périgord Noir). באזור זה זורמים נהרות הדורדון והווזר (Vézère), הנפגשים ליד לימוליל (Limeuil) , כשהנהר המאוחד נקרא דורדון. האזור קיבל את שמו מיערות האלונים, כהי העלים המכסים שטחים גדולים שלו. בירת האזור היא סרלה (Sarlat), הנמצאת מצפונו של נהר דורדון וידועה במבנים העתיקים הנמצאים בה. האזור זרוע מערות בהן התגלו תמשיחי קיר פרה היסטוריים.  זהו האזור המתוייר ביותר. רבים מטיילים בו באמצעות סיורי נהר (river cruises).

אזור דורדון כולל בנוסף למחוז בריגור, גם את מחוז קרסי (Quercy), שממזרח לו. הוא חופף את מחוז לוט (Lot), של ימינו והחלק הצפוני של מחוז טארן את גארון (Tarn-et-Garonne). גובל בצפונו במחוז לימוז' (Limousin). זהו אזור הבנוי מרמות גירניות מתקופת היורה. רמות אלו משוסעות בקניונים מרהיבים ומחוררות במערות קרסטיות. עליהן צומחים יערות של ערערים, אלונים וחרובים. האזור בנוי בירת האזור היא קאהור (Cahors).

לא מומלץ לטייל בתקופה שהצרפתים מכנים 'לה סזון' (La Saison), "העונה", כלומר ביולי ובאוגוסט, בעיקר משום שצפוף מאוד, חם מאוד – ויקר יותר. גם בחגים הראשיים, כמו חג הפסחא, לא כדאי להסתכן. מנובמבר ואילך – חלק מן המסעדות הטובות, סגורות; ובחורף – קר מאוד. כמו במקומות רבים אחרים, העונות המומלצות הן האביב והסתיו.

מומלץ להקדיש לחבל דורדון לפחות שבוע. כדי לבקר בכול האתרים המוזכרים כאן, יש צורך לפחות בשבועיים.

מומלץ להתחיל בבורדו (Bordeaux), הקרובה ביותר לדורדון. ניתן כמובן להתחיל גם בליון (Lyon). או אפילו בנסיעה מפריז, אפשר גם דרך עמק הלואר (Loire Valley).

ראו באתר זה: .  טיול לעמק הלואר.

מאידך, רבים בוחרים להתחיל בטולוז (Toulouse) וכך לשלב אותו בביקור במחוז לנגדוק –רוסיון (Languedoc-Roussillon).

ראו באתר זה: טיול לחבל לנגדוק –רוסיון,

בורדו, שלחוף האוקיינוס האטלנטי, היא אחת הערים היפות של דרום צרפת. ויקטור הוגו אמר עליה: "קחו את וורסאי, הוסיפו לה את אנטוורפן וקיבלתם את בורדו". בורדו נחשבת כעיר של אמנות והיסטוריה. יש בה מעל 300 מבנים ואתרים היסטוריים, חלקם עוד מן התקופה הרומית. לא בכדי הוכרזה העיר, על ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית (בהיותה "מתחם עירוני וארכיטקטוני יוצא מן הכלל"). רבים מבנייניה נותרו על כנם מאז שהוקמו, לפני מאות שנים. העיר מכוּנה גם "פנינת אקיטן" ו"היפהפייה הנרדמת", בזכות מרכז העיר העתיק שהקירות בו בצבע שחור בשל זיהום האוויר. בורדו, המרוחקת כ-500 ק"מ מפריז, בנויה על עיקול בנהר הגארון (Garonne) ומחולקת לשני חלקים – הגדה הימנית במזרח והגדה השמאלית במערב. העיר שימשה כנמל מרכזי עוד לפני התקופה הרומית, אך כיום כמעט ולא ניכרים בה סימני הכיבוש הרומי, הפרנקי, או מלחמות הדת.

העיר העתיקה עברה שיפוץ ושיחזור, בהיקף ניכר, דבר שהחזיר למבנים הבנויים מאבן צהבהבה, את תפארתם המקורית. חזיתות הבניינים נוקו ונחשף יופיים העתיק. הוקמה מערכת רכבת קלה ואזור הנהר הפך למרכז בילוי. מעבר ליופייה, בורדו היא בירת היין העולמית וביקור בה יאפשר היכרות מקרוב עם מטבח משובח ורב מטעמים.

בין האתרים המרכזיים בבורדו, יש לציין את:

קתדרלת בורדו, אשר נחנכה ב-1096 על ידי האפיפיור אורבנוס השני. מהמבנה הרומנסקי המקורי נותר רק קיר בספינה הראשית. בכנסייה זו, נישאה ב-1137 אלינור מאקוויטניה (Aliénor d'Aquitaine)[1] ללואי השביעי, מלך צרפת, מספר חודשים לפני שהוכתר כמלך. השער המלכותי הוא מהמאה ה-13 בעוד ששאר המבנה נבנה במאה ה-14 והמאה ה-15 בסגנון גותי. בעיר גם מגדל פעמונים שהוקם במאה ה-15 וגשר מ-1822. ברובע שארטרון (Quartier des charteon), רובע הסוחרים העתיק, יש בתים יפים שנבנו במאה ה-18.

התיאטרון הגדול (Grand Théâtre), שנבנה על ידי האדריכל ויקטור לואי (Victor Louis) בסוף המאה ה-18. זהו אחד התיאטראות היפים בצרפת. תיאטרון זה, המשולב באולם קונצרטים, מזכיר את התיאטראות של העיר העתיקה, לא רק בממדיו האדירים, אלא גם בעיטוריו. מלאכת מחשבת של הסגנון הנאו קלאסי. בראש המבנה ניצבים תשעה פסלי המוזות.

אתרים נוספים הם ככר הפרלמנט (Place du Parlament), שהיא דוגמא טובה לתכנון העירוני, שביצע לואי ה-15. כיכר גמבטה (Place Gambetta), כיכר העיר המרכזית, המוזיאון לאמנות יפה אשר ברחוב Cours d`Albert, מוזיאון d`Aquitaine ברחוב Cours Pasteur ומוזיאון היין (Musee Du Vin) אשר ברחוב Cours du Médoc. טיילת קנקונס (Esplanade Des Cuinconces) העצומה, הנטועה שדרות עצים רחבות בהן משובצים פסלים ומזרקות, שנבנתה בראשית המאה ה-19. מפורסם במיוחד הוא גשר האבן (Pont de pierre). מצבת הז'ירונדים[2] (Monument aux Girondis) היא מונומנט מעוטר להפליא, לזכרם של הז'ירונדים, שהוצאו להורג בגליוטינה, במצוות רובספייר (Maximilien de Robespierre)[3], בתקופת הטרור (1795-1793) של המהפכה הצרפתית

מבורדו מומלץ לנסוע 47 ק"מ, לגיחה של כמה שעות, לעיר סן אמיליון (Saint Emilion), שהיא אתר מורשת עולמי, בשל עברה הפרה היסטורי והשרידים ההיסטוריים המרשימים הפזורים בה.

ההיסטוריה של סנט-אמיליון מתחילה עוד בזמנים פרהיסטוריים והיא אתר מורשת עולמית עם אדריכלות רומנסקית מרתקת ברחובותיה הצרים והמשופעים.הרומים שתלו בה גפנים עוד במאה ה-2 לספירה. במאה ה-4 המשורר הלטיני אוסוניוס הילל את פירותיהם המשובחים של גפני האזור. העיירה נקראה על שם הנזיר אמיליון, מוודה נודד, שהתיישב במבדד שסותת בסלע במאה ה-8. הנזיר שבא אחריו, היה זה שהחל את ייצור היין המסחרי באזור.

בתי האבן של העיר, שגגותיהם מקורים ברעפים, שוכנים באמפיתאטרון טבעי, על מדרון רמה גירנית. העיר נקראת על שמו של הנזיר המתבודד מברטאן, שפרש לכאן בסביבות שנת 750. העיר בנויה על שתי גבעות. על אחת מהן בנויה הטירה המלכותית ועל השנייה – בית הדיאקון מאידך. הם מסמלים את היריבות הנצחית בין הרשות החילונית, לממסד הדתי. בסנט אמיליון יש כנסיה תת קרקעית יוצאת דופן (Eglise monoluthe), שנחצבה בשכבות אבן הגיר בין המאה ה-8 למאה ה-12. נשוב לבורדו.

מבורדו מומלץ לנסוע (137 ק"מ) אל פריגו (Perigueux), בירת האזור. למהדרין מומלץ לנסוע (120 ק"מ), דרך העיירה היפהפה ברז'ארק (Bergerac), המשתרעת משני גדותיו של נהר דורדון. בתחומי העיירה נתגלו שרידי ישוב מהתקופה הנאוליתית. “מדינת ברז’ראק” ,כפי שמכנים את המקום המקומיים, נוסדה בימי הביניים כאשר התושבים אשר חששו משודדי דרכים, בנו את העיר כמבצר. במשך המאה ה-12, נבנה הגשר, אשר שינה את מעמדה של עיירה ואת חשיבותה, בהיותה בהצטלבות הדרכים המובילות ובכך הופכת בעצם לעיר ומרכז מסחר חשובים. העיר התפתחה העיר כנקודת מוקד מסחרית על נהר הדורדון, והיוותה בירה של החבל. מהישוב בתקופה המרובינגית[4], נשאר בית הקברות. בתקופת הרפורמציה הייתה ברז'ראק מעוז לפרוטסטנטים. ב-1577 נחתם בברז'ראק "שלום ברז'ראק" (Treaty of Bergerac) בין מלך צרפת אנרי השלישי, לבין מלך נווארה, אנרי השני, כנציג ההוגנוטים. ב-1620 צבאו של  מלך צרפת לואי השלושה עשר כבש את העיר והרס את ביצוריה. לאחר שלואי הארבע עשר הכריז על הפרוטסטנטיות כבלתי חוקית, רבים מתושביה הפרוטסטנטיים של ברז'ראק היגרו למדינות אחרות. רבים מהם לדרום אפריקה, לשם הביאו את תעשיית היין.

ראו באתר זה: סיור באזור קייפטאון

ברז'ראק נחשבת לבירת הטבק של צרפת, ומהווה גם מרכז לתעשיית יין. במקום מייצרים יין לבן מתוק, שנקרא 'מונבאזיאק' (Monbazillac) ושמעו יצא בכול צרפת. שני ענפי כלכלה אלו באים לידי ביטוי בשני מוזיאונים:  מוזיאון הטבק (Musee du tabac) ומוזיאון היין Musee de Vin. למשוגעים לדבר – המנזר (לשעבר) ריקולט (Le Cloître des Récollets)], משמש כיום כמושב מועצת היין ומציע טעימות יין.

השיטוט בין סמטאות העיר הציוריים מותיר את המטייל בפה פעור. הבתים העתיקים לצד החדשים מטופחים ונקיים, שמורים היטב. הכיכרות היפות והכנסייה היפה של יעקב הקדוש (Église Saint-Jacques),  שהיא תחנה חשובה בדרך המובילה לסנטיאגו דה קומפוסטלה,

ראו באתר זה: דרך עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

כיכר פליסייר (Pelissiere), עם שורת המדרגות והמזרקה היפה, כיכר מירפ (Place de la Myrpe) ובה פסלו של סיראנו דה ברז’ראק  (Cyrano De Bergerac) – סופר ומחזאי מהמאה ה-17.

משם – נסיעה של 54 ק"מ, לפריגו (Perigueux), השוכנת בצומת דרכים. מקורו של השם 'פריגו' הוא מהשם 'פטרוקורי' (Petrocorii), שהוא גרסה לטינית של מונח בשפה קלטית שמשמעותו "ארבעת השבטים". בשנת 200 לפנה"ס, הגיעו ארבעת השבטים הקלטים מהצפון, התיישבו בפריגו והקימו מחנה בלה בווסייר (La Boissière). לאחר הפלישה הרומית, הם עזבו את המקום והקימו את העיר וסונה (Vesunna). בעיר רומית זו נבנו מקדשים, מרחצאות, אמפיתיאטראות ופורום. בסופה של המאה השלישית לספירה, הייתה העיר הרומית מוקפת בחומות והיא קיבלה את השם 'קיוויטס פטרוקוריורום' (Civitas Petrocoriorum). חלקיה העתיקים של העיר שוכנים ברובע לה סיטה (Le Cite), שהיה פעם ישוב גאלי עתיק, בשם וסונה (Vesuna) מקודם כתבת VESUNNA. לה סיטה היה ליבה של פריגור מהתקופה הרומית ועד ימי הביניים. באזור נותרו שרידים למקדש, ארנה גדולה ווילה עשירה, המעידים על תפארת העבר. במעלה הגבעה נמצא הרובע העתיק לה פואי סן פרון (L a Puy St. Front), שחייב את פריחתו לעולי הרגל בדרך סנטיאגו, שביקרו בקתדרלת סן פרון המרשימה, שהיא הגדולה ביותר בדרום- מערב צרפת. המבנה הרומנסקי עבר שינויים משמעותיים. במאה ה-19 הוסיף לו האדריכל פול אבדי (Paul Abadie), כיפות וחרוטים מצועצעים. אביטל ענבר ממליץ בספרו על המוזיאון לאמנות וארכאולוגיה של פריגור, שהוא אחד מוזיאוני הפרהיסטוריה המקיפים ביותר בצרפת ובו שרידים מאתרי קבורה בני 70,000 שנים.

את הביקור כאן, כדאי לערוך ביום שוק, בו הדוכנים בכיכרות הרובע העתיק, עמוסים במאכלים מקומיים, למשל פשטידות עסיסיות, המכונות 'פאטה דה פריגה' (Pâté de Périgueux). למי שזמנו בידו, מומלצת גיחה קטנה צפונה, (26 ק"מ) לבורדיי (Bourdeliles). זוהי עיירה קטנטנה, לגדת נהר דרון (Daron). מוקדי המשיכה שלה הם  גשר צר בסגנון גותי, טחנת קמח במעלה הזרם וכמובן, שאטו מימי הביניים (Château de Bourdeilles), שבמאה ה-16 החלו להתאימו לסגנון המשתנה של התקופה, אבל אלו לא הושלמו, בשל ביטול ביקורה של המלכה קתרינה דה מדיצ'י[5]. זהו אזור כפרי מסביר פנים, עם דות?? משתפלים מהגבעות, עצי אגוז, בתי אבן כפריים וערוצי נחל המתפתלים בין מצוק גיר.

במרחק 11 ק"מ, נמצאת בראנטום (Brantôme). עיירה זו נמצאת בלבה של פיתול גדול שיוצר הנהר דרון  ומשום כך היא מכונה לעתים "וונציה של פריגור". יש בה ריכוז של מבנים בסגנון מדייוואלי ורנסנסי. מספר גשרים (שאת אחד מהם בנה המהנדס גוסטב אייפל המוכר מהמגדל בפריז). בעיירה בולט מנזר בראנטום, שנבנה על ידי קרל הגדול בשנת 769 ולו מגדל הפעמונים העתיק ביותר בצרפת, שעדיין עומד על תילו. היא מוגדרת כאחת ה"סטיות" (מהציר) המומלצים בצרפת (Plux Beaux Detours) .בבראנטום יש מבנים שבנויים בתוך ההר – בנייה טרוגליטית, מרשימה ביותר.

משם עוד נסיעה קצרה (20 ק"מ) אל הכפר סן–ז'ן-דה-קול (ville Saint Jean-cole). כפר קטן ויפה, שכולו בתי עץ ואבן, מקורים בגגות רעפים. בלב הכפר גשר גבנוני מימי הביניים. בכיכר המרכזית  יש שוק מקורה, שאטו וכניסה מן המאה ה-12, שהכפה שלה התמוטטה.

במרחק של 41 ק"מ ממנו, נמצאת טירת אוטפור (Château de Hautefort), שנבנתה במאה ה-17.

בעיקול הדרך הצרה נכנסים בבת-אחת לקניון קטן ומגיעים למצוק – משמאל נשקף נופו המסעיר של העמק. אוטואר הוא כפר יפה שכמה מגגותיו מזדקרים מעט מעל למפלס הכביש – כי חלקו בעמק לרגלי הכביש, וחלקו ממול, על המדרון. הבתים בנויים בשלל צבעים וביניהם ניצב צריח מרשים, עם חלונות בסגנון הרנסנס. כדאי לחנות, ולטייל בסמטאות.

הטירה, המבוצרת בחלקה, נבנתה כארמון תענוגות למארי, אחותו היפה של המרקיז דה אוטפור, שהיתה פילגשו של לואי ה-13. הטירה, דומה יותר לארמונות של חבל לואר מאשר למצודה בפריגור. ניצבת על ראש הגבעה וצופה למרחב כאילו נלפתת אל שיפולי גבעה תלולה, מעטרת את קו האופק וחולשת על הכפר, בשם זה. מוקפת גנים, הבנויה מאבן בצבע קרם וצריחים מוכספים. הטירה נבנתה בסגנון נאו קלאסי, במאה ה-17, על ידי האדריכל ניקולה רמבור (Nicola Rambourg). בכפר אוטל מרשים מן המאה ה-17 ובו מוזיאון של מכשירים רפואיים (Musée d’Histoire de la Médecine de Hautefort). משם נסיעה (45 ק"מ) חזרה לפריגו.

מפריגו ניסע 35 ק"מ דרומה-מערבה, לסנט אמן דה קולי (saint amand de coly).זוהי כנסיית מנזר מרהיבה, היכולה לשמש דוגמא לאדריכלות המבצרים הצרפתית. הכנסייה נבנתה על ידי נזירים אוגוסטינים, במאות ה-12-13. המבנה מוקף בחומות אבן גבוהות. המגדל מזכיר יותר ביצור מאשר מגדל פעמונים. הכנסיה ניזוקה קשות בזמן מלחמת מאה השנים. מאוחר יותר, ב-1575, בתקופת מלחמות הדת, היא שרדה מצור של חיל פרשים הוגונוטי.

במרחק של 10 ק"מ משם, ליד העיירה מונטיניאק (Montignac), נמצאת מערת לאסקו (Grotte de Lascaux), שהיא אחד משיאי הטיול. נמצאת זוהי מערכת של מערות המחוברות ביניהן והמערה הזו מפורסמת בציורי הסלע מהתקופה הפליאוליתית העליונה. הציורים על קירות המערה הם ברובם של פרסתנים וטורפים גדולים, שרובם ידועים מתוך שרידי מאובנים שנמצאו באזור. הציורים במערה צוירו במקומות מיוחדים ולא בכל המערה, בעיקר במקומות גבוהים וחשוכים, סביר שצוירו לאור לפידים. רוב בעלי החיים צוירו בפרופיל המקל על זיהוי החיות. המערה מכילה כ-2,000 דמויות של בעלי חיים, דמויות אנושיות, וסימנים מופשטים. רוב הציורים הגדולים צוירו על הקירות בעזרת פיגמנטים שמקורם במינרלים. מספר ציורים נחרטו בתוך קירות האבן. מעל 900 מהדמויות זוהו כבעלי חיים, מתוכם 605 דמויות זוהו במדויק והם כוללים 364 ציורי סוס-בר ו-90 ציורי איילים. הציורים כוללים גם ציורים של בקר הבר וביזון אירופי, חתוליים, ציפורים, דובים, קרנף צמרי וכן דמויות אדם. למרבה הפלא, בין הציורים לא נראות דמויות של אייל הצפון, למרות שהיה זה, מקור מזונם העיקרי של שוכני המערה.

האולם המפורסם ביותר במערה, הוא האולם הגדול של השוורים, הכולל ארבעה פרטים של שור הבר, צבועים בשחור. באולם 36 ציורים של בעלי חיים ביניהם גם סוסים ואיילים. אחד השוורים שמונצח  בתנועתו, אורכו 5.2 מטר והוא ציור החיה הגדול ביותר שנתגלה בציורי מערות. הערכה היא שהציורים צוירו 17,300 שנים לפני זמננו, כנראה למטרות פולחן. המערה התגלתה במקרה על ידי ארבעה נערים בשנת 1940. אחד הנערים, סימון קואנקס, סיפר שבמהלך מלחמת העולם השנייה שמעו מחבר אחר שבמהלך טיול הוא וכלבו מצאו בור מעניין באדמה. ארבעת הנערים שבו אל החור באדמה, הרחיבו אותו אט אט באמצעות סכין וכך גילו את "אולם השוורים" אשר נמצא במערה. הנערים חזרו יחד עם חוקר ציורי המערות האב אנרי בריי (Henri Édouard Prosper Breuil) ב-21 בספטמבר 1940[6]. בריי שירטט רבות מהתמונות במערה, שחלקן משמשות כחומר לימוד כיום בגלל הנזק הקיצוני שנגרם לרבים מהציורים. בשנת 1979 הוכרזה המערה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ביחד עם אתרים אחרים בעמק וזר. בשנת 1983 נפתחה במרחק 200 מטר מהמערות המקוריות, מערת לאסקו 2 המיועדת לתיירים ולמבקרים השונים. במערה ניתן לראות העתקים מדויקים של ציורי שתי מערות: האולם הגדול של השוורים, ואולם הגלריה המצוירת. העתק של ציור השור הגדול ניתן לראות בארץ במוזיאון לפרהיסטוריה על שם משה שטקליס. בשנת 2016 נוצר העתק מדויק ובגודל מלא של המערות וציורי הקיר, בשם מערת לאסקו 4, בעלות של 66 מיליון אירו ואפשר כניסת מבקרים.

ראו באתר זה: המערות של דרום מערב צרפת

ממערת לאסקו, ניסע 30 ק"מ דרומה, אל סָרְלָה לָה קָנֵדָה (Sarlat-la-Canéda) ובקיצור 'סרלה', בירת פריגור השחורה, שיכולה לשמש כבסיס טוב לטיולי "כוכב" באזור. העיירה, השוכנת בעמק מוקף גבעות מיוערות, משמרת את האופי של עיירת שוק קטנה בצורתה הימי-ביניימית: הרחובות הצרים והבניינים בסגנונות הגותיקה והרנסנס. מרכז הרובע העתיק הוא מדרחוב שרוב בנייניו, ששומרו להפליא, בנויים אבן גזית בגוון זהוב וגגותיהם עשויים מלוחות אבן גיר.

המבנה המפורסם ביותר הוא קתדרלת סאסארדו הקדוש (Cathédrale Saint-Sacerdos de Sarlat). כנסייה ראשונה הוקמה במקום כחלק מהמנזר העתיק של סרלה. מגדל הפעמונים הוא שריד מהכנסייה ההיא. הכנסייה נהרסה ב-1504 על מנת לבנות במקומה קתדרלה, אולם הבנייה הסתיימה רק ב-1680. בכנסייה נשמרו רליקוויות (Reliquiae –שרידי קדושים) של סאסרדו הקדוש ושל אמו מודן הקדושה (Saint Modane), אולם הם הושמדו ב-1574, במהלך המלחמה בין הקתולים להוגנוטים. בין המבנים השווים ביקור, נזכיר את ארמון הבישוף שנבנה ב-1553. הקומה הראשונה היא בסגנון גותי. הקומה השנייה והלוג'יה בקומה השלישית הן רנסנסיות.

שוק המאכלים המקורה, עוצב ב-2001 על ידי האדריכל ז'אן נובל (Jean Nouvel), במבנה ששימש בעבר ככנסיית סנט מרי (Sainte-Marie). מגדל הפעמונים צויד במעלית שקופה ומשמש כמגדל תצפית ממנו נשקפים נופי העיירה.  זוהי עיירה תוססת מאוד בלילות הקיץ. המסעדות הומות אדם, עד שעה מאוחרת. בקרנות הרחוב מופיעים להטוטנים, ציירים, מפעילי בובות ונגנים. האטרקציה הידועה ביותר של סרלה הוא השוק המתקיים בשבת. העיירה כולה הופכת לשוק. במרחק של כ-17 ק"מ דרומה מזרחה לסרלה, נמצא אגם Grolejac. אידיאלי לטיול אופניים.

מסרלה כדאי לנסוע – 60 ק"מ לכיוון צפון מזרח – לכפר זוגאל-נזרה Jugeals-Nazareth)), הנמצא במרחק של כשעה נסיעה, שהוא כפר ציורי להפליא, השומר על חזותו המדייוואלית. זכור לי בקר מעונן כשהכפר היה אפוף ערפילים, ששיוו לו מראה חלומי.

משם נסיעה של 13 ק"מ אל קולון לה רוז' (Collonges-la-Rouge), היינו "קולונז' האדומה". זהו כפר מרהיב עין, שכמעט כולו בנוי מאבנים אדומות והשוטטות בו מזכירה חלום. במקום מייצרים חרדל המהול ביין אדום, המעניק לו את צבעו הסגול, אופים עוגות אגוזים ובבתיה קפה מציעים גם משקה מקומי, הנקרא 'פאסטיס האדמות האדומות' (Patis des Terres Rouges).

משם נמשיך 20 ק"מ דרומה אל הכפר היפה קרנאק (Carennac) [לא לבלבל עם Carnac שבברטאן), שגם הוא מועמד בתחרות היפה בצרפת. הכפר מתאפיין בשלל בתים עם צריחים, במבני אבן, בבתי עץ עתיקים בגשר הנמתח מעל אחד מיובלי דורדון .הכפר שומר על חזותו המדייוואלית. בטימפנון של הכנסיה שלו  (Saint Pierre) תבליטים רומנסקיים נהדרים. הקלויסטר מעוצב בסגנון חצי רומנסקי וחצי גותי. הטירה Château des doyens, מרשימה מאד מבחוץ.

משם נוסעים כרבע שעה דרומה-מערבה, אל הכפר לוברסאק (Loubressac) , שהוא כפר כיפה נישא, שבתיו המדיוויאליים צמודים זה לזה כמבצר ונשקף ממנו נוף מרהיב על העמקים שסביבו. ארמון סן-ז'אן שממול. הכנסייה הכפרית – יפהפייה. מבעד לוויטראז'ים של חלונותיה בוקע אור הצובע את הקירות בצבעים משתנים. במרחק של 10 דקות נסיעה ממנו, נמצא שאטו מרהיב Château de Castelnau-Bretenoux.

האטרקציה הגדולה הבאה, אחרי לוברסאק, היא תהום פאדיראק הנמצאת במרחק של 10 ק"מ משם (ראו לעייל)

למי שזמנו בידיו, מומלץ  שלא למהר אל פאדיראק, אלא לנסוע (8 ק"מ), אל ארמון מונטאל (Château de Montal), הבנוי בסגנון רנסנס, ונחשב לאחד היפים באזור. הארמון מתאפיין בפיסול והחלונות המגולפים – ומרשים מאד גם מבפנים, בזכות העיצוב והריהוט. סביב הארמון, גנים מעוצבים בסגנון רנסאנס.

קרוב מאד לשם (5 ק"מ), נמצאת מערת הנטיפים פרסקה (Grottes de Presque), שאלו בעצם קבוצה של מערות נטיפים, שהתגלו במקרה ב-1825, בעת סלילת כביש, ונפתחו לביקור ב-1922. המערה אוצרת פלאי טבע – בעיקר נטיפים וזקיפים בשלל צבעים, אך ללא ציורי קיר קדומים.

משם, נוסעים דרומה מערבה, לכיוון Lavergne. בדרך, מומלצת גיחה קצרה צפונה, אוטואר (Autoire), שהוא כפר חינני, לא מתוייר, הניצב לפתחו של קניון אוטואר. מעל הכיכר משקיפה שאטו דה בוסקיי (Château de Busqueilles). הבנויה בסגנון האופייני לחבל קרסי, היינו, עטורה בצריחים ומגדלים. במרחק של 1.5 ק"מ דרומה-ערבה לאוטואר (משם הגענו), נמצא Cascade d'Autoire – מפל חביב, שגובהו 30 מטר סמוך למפל, יש שביל המטפס על תאטרון טבעי חצוב בסלע, ממנו נשקף נוף מרהיב.

בלאוורניה (Lavergne), נמצאת כנסייה יפהפייה מהמאה ה-12. משם, נסיעה קצרה (3 דקות נסיעה) לכפר העתיק תגרה (Thegra), ובו בתים יפים, טובלים בירק, ובהם גגות מרעפים עתיקים, חלקם בצבע שחור. בלב הכפר שאטו מרהיב, ולו גגות מחודדים כסופים. משם, נוסעים 6 ק"מ צפונה, אל תהום פאדיראק (Gouffre de Padirac), הנפערת ברמה הגירנית קוס דה גרמה (Causse de Gramat). זאת אחת מתופעות הטבע המופלאות של מאסיף סנטראל. רוחבה 99 מ' ועומקה 75 מ'. על קירותיה, המכוסים צמחיה ועל שלל הנטיפים והזקיפים שבה, נחשבת לאחת המערות הקרסטיות המרשימות בעולם.

המערה נוצרה על ידי המסה ועוצבה  על ידי נהר תת קרקעי, הזורם לאורך של 103 מ', אשר נשפך בסופו לנהר הדורדון וחצב בתוכה במשך מיליוני שנים. האתר נפתח למבקרים בשנת 1898. הקירות תלולים ומשופעים בשרכים. יורדים במדרגות תלולות מטה מטה, או שלושה מפלסים של מעליות. ממשיכים ברגל, עד שמגיעים לתחתית הבור, שם מחכות סירות, המסיעות את המטיילים, בנפתולי השאול??? התת-קרקעית הזאת. עד עכשיו גילו 16 קילומטרים של נהר תת קרקעי והמערות שעוטפות אותן, אך בפועל שטים רק בקילומטר ממנו.

משם ניסע (18 ק"מ) דרומה-מערבה, אל הכפר רוקאמדור (Rocamadour), שנחשב לדעת רבים, לאחד המקומות האטרקטיביים בצרפת. אם על מספר כפרים כתבנו שהם היפים ביותר, הרי רוקאמדור הוא הדרמטי ביותר. הבתים התלויים על המצוק, מעטרים פרוספקטים רבים של התיירות בצרפת.

לרקומאדור יש חשיבות רבה. בעקבות שורה של ניסים, עליהם בישר הפעמון שמעל פסל מרים וישו השחור שבקתדרלת נוטר דאם, הפכה רוקאמדור ליעד לצליינים. בשנת 1166 נחשפו במקום  קבר עתיק ומערת קבורה, שבה נמצאה גופה שלא נרקבה. הכמרים הכריזו שמדובר בגופתו של הנזיר המתבודד אמאדור (Amadour), הקדוש, שחי בימים של ראשית הנצרות. המסורת המקומית מזהה אותו עם זכי, בעלה של ורוניקה הקדושה, שברחו יחד מארץ ישראל לכאן.  הגילוי הגביר את האטרקטיביות של המקום ומשך עולי רגל רבים, ביניהם הנרי השלישי, מלך אנגליה. ב-1476 התחוללה כאן מפולת סלעים, שקטעה את זרם הצליינים. מאה שנה מאוחר יותר, תרמו ההוגנוטים את חלקם להרס. במאה ה-19 שוקם האתר על ידי הבישופים של קאהור (Cahors), במטרה לחדש את זרם עולי הרגל. למרות ירידת קרנה של הצליינות במאה ה-18, מדי שנה נוהרים לכאן עולי רגל  צליינים רבים, המשתרכים בדרכיה הפתלתלות והצרות ועושים דרכם אל קומפלקס המנזרים ההיסטורי והמרשים.

כדאי לצפות במראה עוצר הנשימה הזה, ממצוק אוספיטלה (Hospitalet Belvedere), הנמצא במרחק של שני ק"מ כלפי צפון-מזרח. צבעי הסלע בשלל גווני חום, כתמי והצמחייה הירוקים , והעיירה המטפסת על המצוק, מעורר השתאות. זהו חיזיון מופלא. מראה אפוף הוד, שמקשה  להינתק ממנו. העיירה תלויה על קצה צוק, משקיפה על עמק אלזו (Alzou) הגדול שמשתרע מאות מטרים מתחתיה וממחישה את החשיבות שייחסו בוניה להתגוננות מפני תוקפים. קשה לדמיין מישהו בעל תעוזה מספקת שיטפס על הצוקים האלה כדי לנסות לכבוש את המצודה.

משם נשוב (שעה נסיעה), חזרה ללינה בסרלה.

ניתן כמובן ללון ברוקאמדור, אחרי שנחילי התיירים עוזבים.  אולם, נוח יותר להתמקם בסרלה, בשל ריבוי האתרים שסביבה.

מומלץ לצאת לסיבוב מערבה. למרות שמדובר בשעתיים וחצי של נסיעה "נטו", לא ניתן לראות את כול המקומות המוכרים כאן ביום אחד. עדיף להקצות לסיבוב זה יומיים:

מסרלה ניסע 70  ק"מ, צפונה-מערבה אל תונאק (Thonac). סמוך לתונאק נמצאת טירה קטנה בשם Chateau De Losse. בצמוד אליה ישנו גן פורח. לא ניתן לבקר בה באופן עצמאי, אלא בסיור מודרך בלבד. משם, לאחר נסיעה של כמה דקות מגיעים לכפר St. Leon Sur Vesere. זהו כפר יפה לגדת הנהר , שם ניתן לשכור קיאקים , לערוך פיקניק ולשחות.

דרומה לתונאק נמצא La Roque St. Christophe. אתר נוסף עם שרידי האדם הקדמון, שחי את חייו בתוך המערות ובין המצוקים. במהלך הסיור הולכים לאורך "מרפסת" (צניר) החצובה בסלע, וישנן כעשרים תחנות המשחזרות את מסלול חייו של האדם הקדמון במקום זה (מטבח, ציד, שאיבת מים, מכשירי עבודה ומלחמה ועוד). ניתן לטייל באתר באופן עצמאי, אך נערכים גם סיורים מודרכים (ללא עלות נוספת), וניתן לברר בקבלה את שעת ההתחלה. למבקר העצמאי מספיקה מחצית השעה כדי לערוך סיור בכל הנקודות. בנוסף למידע הפרה-היסטורי, העשיר בהמחשות, הביקור מאפשר תצפיות מרהיבות על עמק הנהר.

משם, ניסע לביקור באתר הפרה-היסטורי המפורסם, Les Eyzies De Tayac, הכולל מוזיאון היסטורי ומרפסת תצפית שם לעמק דורדון. בחווה הנמצאת מספר קילומטרים מהעיירה לז אזי דה טייק (Les Eysies De Tayac), מארגנים טיולי רכיבה על סוסים, העוברים באזור מיוער ופראי להפליא, כמעט ללא סימני יישוב.

אפשר לעצור בכפר המדייוואלי לימאויל (Limeuil) , השוכן במפגש הנהרות, Dordonge – ונהר ה-Vezere. בכניסה לכפר המצועצע, נמצא הגן הפנורמי (Jardins Panoramiques De Limeuil). זהו לא גן קלאסי, אלא יותר סביבה מעוצבת. יש בו גן בוטני ואלמנטים רבים כמותם רואים ברחבי האזור כגון: מבנה עתיק, קטעי גן פרועים וטבעיים, קטע גן קטן מעוצב ברוח המסורת של הגן הצרפתי, חורבות של בנייה עתיקה שהותירו אותן כפי שהן, בריכת מים ועוד גן זה מבטא את הנוף של האזור ואת המהות שלו. מפינות הגן מתגלים מראות הכפר ושני הנהרות, וזאר ודורדון. הכול במרחב אחד. קל לחוש את מגע ידו הקליל ורגיש  של מעצב המקום. שילוב מיוחד בין הפרא למסודר.

טרמולה (Trémolat) הוא כפר ציורי השוכן לגדת נהר דורדון. התיישבות באזור הייתה קיימת לפני שנים רבות. ביישוב נולד קדוש נוצרי סיברד שפעל במהלך המאה ה-6. שם אפשר לשלב שיט בנהר. בשנת 1970 נערכו במקום , צילומי סרט "הקצב". ביישוב יש בית מלון ובתוכו מסעדה שמנוהלת על ידי ונסאן ארנול וזכתה ב"כוכב מישלן". מומלץ לצאת להליכה לגדת הנהר. אפשר ללון בכפר, או לשוב לסרלה.

,Beynac Et Cazenac  הוא כפר ציורי שמעליו טירה, ונוף מרהיב של עמק הדורדון נשקף ממנה. חובבי טירות יכולים לנסוע גם לטירת Castelnaud בכפר הסמוך הנושא אותו שם (Castelnaud La Chapelle). בטירה תצוגה של כלי נשק. במרחק עשר דקות של נסיעה משם נמצאת טירת Milandes, שנבנתה במאה ה-16 ושימשה כמקום מגוריהם של הלורדים מקומונט (Caumont). לאורך היום נערכים במקום ארבעה מופעים של עופות מאולפים.

נסיעה של 5 ק"מ לעיירה לה רוק גז'אק (Le Roque Gageac)  יש לה מראה יוצא דופן, בזכות מיקומה בין  המצוק לנהר. נחשבת לאחת העיירות היפות בצרפת. במקום תנאי מיקרו-אקלים ייחודיים: המדרון זוכה למנות גדושות של קרני שמש, בד בבד המצוק יוצר הגנה מפני הרוחות. תנאים אלו הולידו את הרעיון להביא לעיירה צמחייה, המתאימה בדרך כלל לאזורים חמימים יותר. הגן האקזוטי מתחיל סמוך לבית ססגוני בקדמת העיירה, בקו הראשון של הבתים הנושק לנהר. שלט מוביל את המטיילים לסמטה הצרה שעל גבי המדרון. למעשה הגן נמצא בכל מקום. הצמחים האקזוטיים גדלים ברחובותיה של העיירה כולה.

משם לדום (Domme), שהיא עיירת מצודה נאה, בנויה מאבן בצבע מוזהב, ולה שערים מימי הביניים, שעדיין עומדים על תילם. למרות חומותיה, הבלתי חדישות לכאורה, הצליחו שלושים הוגונטים עזי לב לטפס על החומה בחסות החשיכה, לפתוח את השערים ולאפשר לצבאם לפרוץ פנימה. מראש המצודה נשקף נוף מרהיב של עמק דורדון, מבינאק (Beynac) במערב ועד מונפור (Monfort) במזרח. הסופר הנרי מילר כתב בהתרגשות: "התצפית אל נהר הדום האפל והמסתורי, מצוק הסלע המרשים הזה, היא זכות שאהיה אסיר תודה עליה, כל שארית חיי".

אפשר לנסוע לדום דרך הטירה Chateau de milandes

מכאן אפשר לשוב לסרלה, כדי לבקר באתרים שממזרח לה.

לחילופין, אפשר לנסוע 40 ק"מ, דרומה-מערבה  אל העיירה מונפזייר (Monpazier). זהו באסטיד שייסדו האנגלים, עוד כפר הנחשב לאחד היפים ביותר בצרפת. מונפאזייה מגלם מתכונת קלאסית של באסטיד: יישוב מתוכנן היטב, שרחובותיו הניצבים זה לזה (כן, כבר במאה ה-13!), מובילים לשערים בחומה הבצורה, ואשר בתי הכיכר המרכזית שלו בנויים במתכונת אחידה ומוקפים באכסדרה של עמודים.

כ-20 ק"מ דרומה למונפאזייה, שאטו דה בירון (Biron). הטירה, החולשת על דרום פריגור, נבנתה בין המאה ה-12 למאה ה-18. בניגוד לרוב הארמונות, כאן לא החריבו את הישן ובנו תחתיו חדש, אלא הוסיפו מבנים זה לצד זה, והמכלול האדריכלי רחב-הידיים, מעניין: צריח מהמאה ה-12 צד בית מגורים בסגנון הרנסנס, קאפלה דו-קומתית, המזכירה את זו של סנט-שאפל שבפאריס, מטבחים קמורים ועוד.

משם, שעה נסיעה חזרה לסרלה.

מסרלה ,נסיעה של כ-30 ק"מ דרומה-מזרחה לכפר המבוצר גורדון (Gordone), התלוי על מצוק.

בדרך לגורדון, מערת קוניאק (Cougnac), המשלבת פלאי טבע וציור פרהיסטורי מן העתיקים ביותר שנתגלו.

ממנו, 40 ק"מ מזרחה, אל הכפר גראמה (Gramat), שהוא כפר מרהיב, הדבוק אל המצוק ומעליו כנסיה מבוצרת. משם, נסיעה של 15 ק"מ דרומה מזרחה, אל הכפר רודל (Rudelle) , שנקודת העניין העיקרית שבו היא הכנסייה המבוצרת. גם באסייר (Assier), הנמצאת במרחק של 9 ק"מ דרומה, יש כנסיה יפה. שני אתרים אלו מיועדים רק ל"מיטיבי לכת" בנושא אדריכלות של ימי הביניים. העניין האמתי נמצא בכפר קארדאיאק (Cardaillac), שהוא ברשימת הכפרים היפים ביותר בצרפת.

זהו גבב קסום של בתים, הנשלט על ידי מגדלים עגולים ורבועים, שנותרו ממצודת ענק שהיתה במקום. משם אפשר לצפות על מבוך הסמטאות מהן בנוי הכפר, שכולו בנוי מאבן חול ומקורה ברעפים. המצודה נבנתה ב-1064 בפיקודו של הוגו (Hugo), אדון קרדייאק. המצודה הותקפה ב-1188 על ידי ריצ'ארד לב הארי, ממש לפני שעלה לכס המלכות. במאי 1944 הוצאו כאן להורג, שלושה צעירים, על ידי דיביזיית "Das Reich", שבהמשך ביצעה טבח באוכלוסיית הכפר Oradour-sur-Glane. בכפר שוכן מוזיאון למסורות המאה ה-19, לה מוזה אקלאטה (Musee Eclate), היינו, המוזיאון המפוצל", משום שהתצוגה שלו מפוצלת בין כמה בתים. זהו בעצם סיור מודרך בכפר.

אביטל ענבר ממליץ בספרו לבקר גם בכפר לאבאסטיד-מירה (Labastide-Murat), שבו נולד יואכים מירה, שהיה מרשל של נפוליאון ה-1, והוכתר למלך נאפולי. הכפר הגאה צירף לשמו את שם בן-הכפר שהפך למלך, והקים לזכרו מוזיאון.

מקארדאיאק ניסע 10 ק"מ דרומה, אל פיז'אק (Figeac), שמשתרע לגדתו הצפונית של נהר סלה (Cele). הרובע העתיק מוקף שדירות שניטעו בתוואי החפירים, שהקיפו לפנים את העיר ונשתמר בו מבנה העיר המדיוויאלית, על בתיה בנויים מאבן שצבעה קרם והסמטאות המתפתלות. לחלק ניכר מבתי המידות, קומת קרקע הנפתחת את הרחוב בקשתות גדולות ומחודדות. דוגמא טובה לאדריכלות המקומית היא אוטל דה לה מונה (Hotel de la Moonnaie) . האטרקציה העיקרית של פיז'אק היא  מוזיאון שמפליון, על שמו של בן המקום, ז'אן-פרנסואה שמפוליון (Jean-François Champollion), אשר פענח את כתב החרטומים המצרי, בעזרת אבן הרוזטה והיה האירופאי הראשון שהוכתר כפרופסור לאגיפטולוגיה. המוזיאון מתרכז אמנם בכתב ההירוגליפים המצרי, אבל עוסק בהתפתחות הכתב בכלל. משם שעה נסיעה דרומה מערבה  דרך  מערבה עד לקאהור (Cahors). כדאי לעצור בדרך ולבקר בכפר היפה Espagnac-Sainte-Eulalie

קאהור (Cahors) היא עיר עתיקה השוכנת על חצי-אי בעיקול כמעט טבעתי בנהר הלוט. העיר החשובה במחוז לוט. במאה ה-1 לפני הספירה היה שמה דיבונה קאדוקורום (Divona Cadurcorum), שם הכורך את השורש Divin, אלוהי – מן הסתם זכר לעיר קדושה שקמה סביב המעיין המקודש דיבונה (Divona), על ידי הקלטים. היום זהו מעיין שארטרה (Fontaine des Chartreux), הנובע מעט הלאה מגשר ואלאנטרה (Pont Valentre) , על הגדה שמנגד לעיר: הוא מקור מי השתייה שלה, וגם מוצאו של נהר תת-קרקעי. מהתקופה הרומית שרדו שרידים בודדים – הפלישות הברבריות הגדולות (במאות ה-5 עד ה-8) שינו כליל פני העיר. בימי ההגמון סן-דידייה (בן המאה ה-7), הנחשב לראש וראשון לבוני העיר, הוקף חלקו המזרחי של חצי-האי בחומה בצורה, ובחסותה התפתחה העיר הביניימית סביב הקתדרלה סנט-אטיין (St. Atienne), כנסייה דמוית מבצר שנבנתה מהמאה ה-11 ועד ה-17. היא החלה כמבנה רומאני – שרדה ממנו הכניסה הצפונית שתגליפיה יוצאי-דופן שם מתוארת עלייתו של ישו השמיימה. עליו נוספו חלקים מרשימים בסגנון גותי, רנסנסי ועוד. שיפוצים שנערכו במאה ה-19 הוסיפו נופך משלהם. לשיא גדולתה נסקה קאהור במאה ה-13, כמרכז סחר וכספים, בזכות בנקאים לומבארדים שהשתקעו בה והיווסדנה של כת סוחרים בינלאומיים. הפאר דאז בא לידי ביטוי בחזיתות הבתים. בראשית המאה ה-14 זכתה קאהור שאחד מבניה נבחר לאפיפיור בשם יוחנן ה-22. הוא שיסד בעיר אוניברסיטה והשיק תכנית גדולה לפיתוח הנהר (סכרים, מעברים, טחנות ובעיקר גשר ואלאנטרה) – שהקנתה עוד תנופה לעיר.

באמצע המאה ה-14 הוכפלה כמות הביצורים. אז שירתו את קאהור שלושה גשרים, שניים מהם מבוצרים. גשר ואלאנטרה (Valantre), ששרד ועבר ב-2002 שיפוץ מקיף, הוא סמל העיר. הגשר הוא מופת של אדריכלות מימי הביניים: מבנה עתיר קשתות וצריחים, שבנייתו התנהלה כה בעצלתיים (כ-70 שנה!) עד שהמהנדס – כך מספרת האגדה – כרת ברית עם השטן: הלה יעזור לו בכל אשר יבקש, ובתמורה יקבל את נפשו. לפני תום העבודות ביקש האיש מן השטן שיביא לו מים בנפה. השטן נכשל במשימה, והאדם גאל את נפשו. אך השטן נקם, ומדי לילה עקר את האבן האחרונה שהניחו הפועלים ביום הקודם. כששופץ הגשר לראשונה ב-1879, אחרי חמש מאות שנות קיום, פיסלו  שטן קטן בראש הצריח המרכזי.

ימי-הביניים והרנסנס הותירו ארמונות ואוטלים יפים לרוב – הארכיטקטורה הרנסנסית באה לידי ביטוי במוטיב עיטורי של ענפים וורדים המקשטים דלתות, חזיתות, אריחים ועוד. האמנות הבארוקית מיוצגת אף היא בכניסות לבתים. במאה ה-19 התפתחה העיר המודרנית מערבה והשלימה את עיור חצי-האי: שדרת גאמבטה (Boulevard Gambetta) נסללה לאורך הציר הקדום מצפון לדרום, והיום הוא משמש צירה הראשי של קאהור – ובו שוכנים העירייה, התיאטרון, הספרייה, בית המשפט ועוד. בהמשך, הוכשרו רציפים וטיילות לאורך הנהר. סיור רגלי בין הגדה המזרחית לבולוואר גאמבטה ברובע צר וארוך – שהקתדרלה ושכונת לה דוראד (La Duarde) במרכזו – הוא מעבר במנהרת הזמן אל העבר. הסמטאות, הכיכרות הקטנות, הבתים היפים ושרידי הביצורים, מחיים את אווירת ימי הביניים (האתרים מצוינים בשלטים בצבע כחול). אפשר לבקר בבית אנרי הרביעי (Maison Henri IV) המכונה גם 'בית רואלדס' (Roaldes)- המכיל אוסף ריהוט מתקופת הרנסנס ואילך.

מעט מערבה מהרובע העתיק, אחרי כיכר שארל דה גול הגדולה, נמצאת קשת דיאנה, שריד למרחצאות מהתקופה הרומית. ליד הכיכר, מוזיאון הרזיסטאנס, המציג את תנועת ההתנגדות במחוז, הכיבוש והגירוש למחנות, ואת מסכת הגבורה של שחרור צרפת. מוזיאון אנרי מארטן (Henri Martin), במה שהיה היכל ההגמון, מציג תערוכות ציור מתחלפות ואוסף המוקדש בעיקר לעיר ולהיסטוריה שלה. אפשר לסייר גם לאורך הרציפים, ומומלץ מאוד לבקר בגשר ואלאנטרה, שמעברו השני המעיין הקדוש וטחנת-קמח צפה – שניצלו את כוח הזרם לטחינת התבואה וכל זאת בעיר המונה רק 20,000 תושבים!

סמוך לקאהור ישנם שני אתרי "חובה" לאורך עמק הלוט (Lot). אחד מהם הוא מערת פש מרל (Grotte de Pech Merle) ובה ציורים פרהיסטוריים מרהיבים. מעבר לנטיפים, הזקיפים, ה"ווילונות", ובריכות המים, יש במערה עוד תופעות-טבע יוצאות-דופן: למשל הדיסקים, אבנים שלוטשו באופן טבעי באמצעות סחרורן במים שזרמו בשצף בתוך אגנים קטנים, והן נוצצות כיהלומים. מכיוון שהמים חדלו ברגע מסוים לזרום שם, והתחדשה פעילות ההרבדה של הגיר המומס, נוצרה סביב היהלומים רשת סלעית נוקשה. יש עוד תופעות יוצאות-דופן, כמו "קדירת הענקים" (Marmite des Geants), או חלקיקי סלע מעוצבים,  דמוי סביבון.

מערות מדהימות אלו, ששימשו לפני 20,000 שנה מסתור לאדם הקדמון. הן ענקיות, מסועפות, ומהוות שילוב יוצא-דופן של אמנות פרהיסטורית – בעיקר ציור – עם אמנות הסלע – הגבישים והנטיפים שצר הטבע. הציורים המופלאים, על רקע הנטיפים,  מצדיקים את אמירתו של חלוץ מדע הפרהיסטוריה בדרום-מערב צרפת, אב המנזר אנרי בריי (Henri Breuil), שהמשיל את פש-מרל לקאפלה הסיסטינית.

פש-מרל מורכבת משתי מערכות של מערות – עליונה ותחתונה. עמוק מתחת זורם נהר תת-קרקעי, שבעבר הרחוק מאוד קלח במערה התחתונה, ובהמשך פילס לו דרך חדשה עמוק יותר. הפיר שחיבר בין שתי המערכות נאטם באופן טבעי לפני 12,000 שנה. קיומה של המערכת העליונה היה ידוע למקומיים. ב-1922 השתחלו פנימה מבעד לנקב, אנדרה דוד ואנרי דיטרטר (Dutertre), שני נערים סקרנים בני ארבע-עשרה, הם זחלו על גחונם 140 מטר במעין מנהרה וגילו את אולם הציורים הנהדר. הכומר של קאבררה, חובב פרהיסטוריה בשם למוזי, שהחיפושים היו בהשראתו, הוא שמיפה ראשון את המערה. בהמשך היא נחקרה, ונפתחה לציבור. במערה מופו שבעה-עשר מינים של חיות, יחידות או בלהקות – דוב, צבוע, אריה, פרות, ממותות, סוסים – נהדרים – וביזונים, לרבות ביזון בתנועת תקיפה. יש גם דג נהר מצויר על-גבי סוס, סוס שפרוותו מנוקדת נקודות שחורות סימבוליות, ועוד ועוד. יש גם דמויות אדם ואיברי אדם – אשה בהיריון; יד אשה על הסלע, הצבועה מסביב בירוק, אשר צוירה בנשיפת-צבע מעצם; אצבעות. בציור ניכרים ארגון וקומפוזיציה וכמה מהיצירות עוצרות-נשימה ממש. להבדיל ממערת לאסקו, שם הציורים משוחזרים, כדי לשמור עליהם. כאן הציורים נמצאים אין סיטו, היינו, באתרם. במערה מחולקים דפי הסברה בעברית, שהכין ידידנו איתן בורשטיין.

האתר השני הוא סינט סירק-לאפולי (Saint-Cirq-Lapopie), שנחשב לאחד הכפרים היפים בצרפת (ובעולם). משם יצאנו לנסיעה יפה וארוכה, ייחודו של הכפר הוא מיקומו על מצוק, מעל לנהר הלוט (Lot). באחת מפינותיו של המצוק קיימת מרפסת תצפית, ממנה רואים ונראים למרחוק. הגישה אליה היא מאחורי משרד המידע לתיירות (Information). הכפר עצמו אמנם ממוסחר מעט, אך יופיו הרב נשמר.

לאחר הסיור ניתן לצאת לשייט על הנהר שלמטה. השייט מחייב מעבר בתעלת גבהים (על מנת למנוע הפרשי גבהים בין שתי נקודות גובה שונות בנהר). בנוסף, ניתן לשכור סירות פדלים וקאנו. יש גם "חוף" למתרחצים (גובה המים בקיץ נמוך, ולפיכך המתרחצים קבעו להם פינה במקום שבו הסירות אינן שטות).

למי שזמנו בידו, מומלץ לצאת לסיבוב בן יומיים לאורך עמקי לוט וסלה (Cele), החצובים עמוק בתוך סלע הגיר. לאורך הדרך יש כפרים וטירות עתיקים, נקיקי עמוקים וצרים וגם אשדות גועשים, וקטעים ארוכים של זרימה שלוה. ניתן לצאת מקאהור מזרחה, דרך העמק הצר של נהר הסלה  שמימיו מהירים, מתפתלת הדרך בין צוקי גיר תלולים עטורי-צמחייה לבין הנהר. מתחילים בקאבררה (Cabrerets), הנמצא במרחק של חצי שעה נסיעה מקאהור. זהו  כפר עתיק ובו ארמון ושרידים של ארמון נוסף, ונוסעים במעלה הסלה. גם כאן יש אתרים פרהיסטוריים, וכמו בכל רחבי האזור – תזכורות לנוכחות אנגלית מבוצרת בימי-הביניים. על הנהר יש טחנות-מים, מפלים, מעיינות, כפרים נושנים שבתיהם צמודים לצוק, והם כה נטמעים ברקע עד שקשה להבחין היכן מסתיימת האבן הבנויה ומתחילה האבן הטבעית. בעבר הלא רחוק, כונה חלק זה של עמק הסלה בשם "עמק גן-העדן". ואכן, זו אחת הפינות הקסומות והצנועות ביותר בצרפת.  משם, 10 ק"מ נסיעה אל סן סירק לאפופי, שהוזכרה לעייל. משם נוסעים (20 ק"מ) אל הכפר הזעיר קאז'ראק (Cajarc), בו שרדו בתים מדייוואליים. הכפר הוא תחנת עצירה הכרחית ב'וויה פודיינסיס' (Via podiensis), שהיא דרך הצליינים מ- Le Puy-en-Velay אל סנטיאגו דה קומפוסטלה ולו מיקום מרהיב על עמק הנהר. מדי שנה, בחודש יולי, מתרחש Africajarc – פסטיבל בן ארבעה ימים של מוסיקה אפריקאית. במרחק נסיעה קצר מהכפר, נמצאת שאטו דה סנאבייר (Château de Cénevières) הבנויה בסגנון רנסנס.

משם מומלץ לשוב ללינה בקאהור

מקאהור ניסע 60 ק"מ דרומה למואסק (Moissac). העיירה השלווה, הצופה אל נהר הטארן (Tarn), מכונה לא פעם, אפילו בפרסומים רשמיים של המועצה המקומית, ״עיר חסידי אומות העולם״. מואסק זכתה בכינוי הזה בצדק. בתקופת השואה, מאות מתושביה סייעו לפעילי תנועת ההתנגדות היהודית להציל כ-500 ילדים יהודים במבצע אשר מוזיאון "יד ושם" הגדיר "מקרה יוצא דופן בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה". במרכז העיירה ניצבת כיכר חסידי אומות העולם שנחנכה ב-2013 ושנושאת את שמותיהם של כ-12,000 לא-יהודים אשר פעלו להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, במקרים רבים תוך סיכון חייהם. האטרקציה העיקרית היא מנזר סן פייר (Saint-Pierre abbey).

מנזר שהוקם במאה השביעית על ידי המלך הפרנקי קלוביס (Clovis) ונבזז אחר כך באופן סדרתי על ידי הערבים, הנורמאנים וההונגרים. ב-1047 צורף המנזר למסדר קלוני ופרח תחת הנהגתו של דוראן דה ברדון (Durand de Bredons), הבישוף של טולוז. במאה ה-12 היה למנזר המרכזי בדרום-מערב צרפת.  בתקופה זו נוצר השער הדרומי המרהיב ובו מתואר חזון אחרית הימים הדרמטי של יוחנן. הקלויסטר של המנזר הוא אחת מיצירות המופת של האדריכלות והפיסול הרומנסקי. בדוכן למכירת כרטיסים מחלקים דפי עזר ובהם תיאור של כל כותרת וכותרת.

משם (21 ק"מ) לאוביליאר (Auvillar), שהוא כפר שלו ובו ככר שוק משולשת שלאורכה ארקדות בנויות עץ ואבן. כמו כן, יש בו טיילת לאורך נהר הגארון. משם, 40 דקות נסיעה מזרחה, אל מונטובאן (Mountoban), המכונה "אחותה הווקרודה של טולוז", משום בתיה הבנויים מלבנים שרופות. העיר היתה בירת "הרפובליקה הפרוטסטנטית" של דרום צרפת, במאה ה-17. האתר החשוב בעיר הוא מוזיאון אנגר (Musee Ingers) , שהוא ארמון בן המאה ה-17 שמציג את יצירותיו של הצייר המפורסם אנגר (Ingres Bourdelle), שנולד בעיירה בשנת 1780. משם, ניסע 54 ק"מ דרומה ונסיים את הטיול בטולוז  (Toulous).

על טולוז ראה: סיור בלנגדוק רוסיון.

הערות:

[1] אלינור מאקוויטניה (‏1122 –1204) הייתה אשת לואי השביעי, מלך צרפת, אשת הנרי השני, מלך אנגליה ואמם של שלושה ממלכי אנגליה. מעמדה כשליטת דוכסות אקוויטניה, הפך אותה לאחת הנשים העשירות ורבות העוצמה של זמנה, והיא אף יצאה בראש כוח צבאי למסע צלב. אלינור הייתה בתו של גיום העשירי, דוכס אקוויטניה, ונכדתו של גיום התשיעי, שהיה משורר ופטרונם של הטרובדורים. אל חצרו, שבעיר בורדו, הגיעו טובי האנשים המחוננים והשנונים שבדרום מערב צרפת. אלינור זכתה לחינוך ברוח האומנויות וחופש המחשבה ששררו בחצרה של דוכסות אקוויטניה, והמשיכה את הקו של סבה ואביה ופרסה את חסותה על התרבות הטרובדורית.

[2] אחת הקבוצות שנוצרו באספה הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית מתוך המחלוקת בשאלת המלחמה שמחוץ לצרפת. הז'ירונדינים תבעו לצאת למלחמה נגד המשטרים האבסולוטיים בארצות אירופה, בטענה כי צרפת צריכה להפיץ את רעיונות המהפכה ברחבי אירופה. חברי הקבוצה כונו בשם ז'ירונדינים על שם חבל ז'ירונד, שהיה מחוז המוצא של מרבית אנשיה. הם לא היו מועדון רשמי או קבוצה מגובשת, ולמעשה הוגדרו יותר על ידי יריביהם מאשר עצמאית. אפילו השם "ז'ירונדינים" התקבע רק על ידי היסטוריונים במאה ה-19

[3] רוביספייר היה עורך דין ופוליטיקאי צרפתי, ואחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית הידועים ביותר. מזוהה עם שלטון הטרור.

כחבר אספת המעמדות של 1789, ולאחר מכן של האספה המכוננת הלאומית מטעם הקבוצה היעקובינית הרדיקלית, רובספייר תמך בעניים וברפורמות דמוקרטיות. בתחילת המהפכה הוא התנגד למלחמה מול אוסטריה והזהיר מפני הפיכה צבאית של המרקיז דה לה פאייט. אף על פי שהתנגד לעונש המוות, רובספייר היה התומך הבולט של הוצאת לואי השישה עשר להורג, ויצירת הרפובליקה הצרפתית הראשונה. הוא תמך בשוויון זכויות ובזכות הצבעה לכל הגברים בצרפת, בשליטת מחירים על מוצרי יסוד, וביטל את העבדות במושבות הצרפתיות.

בזמן משברים מבית ומחוץ, רובספייר הפך לדמות הבולטת במהלך שלטון הטרור. הוא היה חבר בוועד לשלום הציבור, שהוקם בידי ז'ורז' דנטון, והשתמש ביכולתו כדי לפגוע בפלגים קיצוניים. לאחר מכן רובספייר פנה כנגד דנטון המתון, שהואשם בשחיתות. הטרור הסתיים כמה חודשים לאחר שרובספייר נעצר והוצא להורג ביולי 1794. הפוליטיקאים שעלו לשלטון לאחר רובספייר האשימו אותו בכיוון הטרור. אחריותו של רובספייר למאורעות נותרה שנויה במחלוקת.

רובספייר הושפע מתנועת ההשכלה, ממונטסקייה ומז'אן-ז'אק רוסו. הוא התנגד לחילון צרפת והביע דעות שמאליות. יושרתו הובילה לכך שנודע בכינויו "הבלתי-מושחת" (incorruptible) בזכות התנהגותו המוסרית. למרות זאת, המוניטין שלו נפגע בגלל הטיהורים שהוציא לפועל.

[4] שושלת המרובינגית היא שושלת פרנקית סאלית (תת-קבוצה של הפרנקים המוקדמים, שהתיישבו בתקופת האימפריה הרומית צפונית ללימס באזור החוף שמעל לנהר הריין, כיום צפון הולנד, באזור הקרוי עד היום זאלנד ("ארץ הסאלים").) , ששלטה בפרנקים באזור גאליה העתיקה מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-8. תקופת שלטונה של השושלת אופיינה במלחמות פנימיות רבות בין ענפיה השונים. במאה האחרונה לשלטונם החלו בני השושלת המרובינגית לאבד את עוצמתם הממשית, שעברה בהדרגה לשרי הבית (שנקראו "מאיורדומוס"), בני השושלת הקרולינגית. הללו לקחו על עצמם את כל סמכויות המלך, שתפקידו הפך לטקסי בלבד וריק מתוכן, והשתלטו על הכס הפרנקי באופן סופי ב-751, עם הדחתו של המלך כילדריך השלישי בידי פפין הגוץ.

[5]קטרינה דה מדיצ'י (באיטלקית: Caterina de' Medici; ‏13 באפריל 1519 – 5 בינואר 1589) הייתה אשתו של אנרי השני מלך צרפת, ואמם של פרנסואה השני, שארל התשיעי ואנרי השלישי מלכי צרפת, להם הייתה עוצרת ושלטה למעשה במדינה בשמם.

[6] האב בריי (Abbé Breuil) היה כומר צרפתי קתולי וחבר במסדר הישועים, ארכאולוג, אנתרופולוג, אתנולוג וגאולוג. הוא הצטיין בתרומותיו לסיווג כלי האבן מהתקופה הפלאוליתית ובחקר אמנות המערות הפרהיסטוריות בעמקי הסום ודורדון, כמו גם בספרד, פורטוגל, איטליה, אירלנד, סין עם פייר טייאר דה שארדן, אתיופיה, סומלילנד הבריטית, ודרום אפריקה.