טסמניה ו"אוברלנד טרק"

כתב: גילי חסקין

לאלבום תמונות מטסמניה

ראו באתר זה: אולורו – ההר והחלום.

האוברלנד – הטרק המפורסם של טסמניה

זהו מסלול של ששה ימי הליכה, ששמו יצא לפניו בכול העולם. נחשב לאחד מחוויות החובה של מי שמגיע לאי הדרומי הזה. מדריך הנסיעות המיתי "לונלי פלנט", כלל אותו ברשימת הטרקים הטובים בעולם. הקופירייטרים של שמורות הטבע האוסטרליות ושל הטרק עצמו, הכתירו אותו כמסע "משנה חיים".

קשה להתמודד עם מטען מוגזם כזה של ציפיות. לטעמי, הטרק אינו מתמודד עמן, אבל עדיין, נותר חוויה טובה. אפילו מומלצת, למי שזמנו בידו. האוברלנד (overland) הוא המסלול המפורסם בטסמניה, אבל יש באי הזה הרבה הרבה יותר.

טסמניה, "טסי" ( Tassie ) בפי תושביו וחובביו, הוא אי הררי מדרום ליבשת אוסטרליה. מופרד ממנה על ידי מצר בס (Bass), הרדוד יחסית, שרוחבו כ-240 ק"מ. למצר הזה מגיעים זרמים מהאוקיינוס השקט ומהאוקיינוס ההודי וכן רוחות מערביות עזות ("ארבעים המעלות השואגות"), דבר הגורם למימיו לגעוש. לכן, השאילו ספנים, את כינוי הרוחות והדביקו אותו גם למצר עצמו.

שטחה של טסמניה הוא 64,519 קמ"ר. גדול פי שלושה משטחה של ישראל, אבל קטן בהשוואה לממדים האוסטרליים (7,692,024 קמ"ר). האי מיושב בדלילות (מתגוררים בו חצי מיליון איש בלבד), כשמרבית האוכלוסייה מרוכזת בחופים בצפון ובדרום-מזרח האי.

חלקו המרכזי והמערבי של האי הוא הררי, בעיקר הרי געש לא פעילים. הרים אלה הם, מבחינה גיאולוגית, חלק מההרים של אוסטרליה המזרחית, שניתק מעליה. בחלקו המזרחי יש מפרצים יפים השולחים זרועות כחולות בין חמוקי הגרניט, יערות גשם מוריקים, שההליכה בהם משולה לפסיעה בארץ אגדות ירוקה. חלקו הדרום מערבי של האי מכוסה ביער גשם צפוף, בין האחרונים שנשארו בחצי הדרומי של כדור הארץ. הנהרות שם משמשים להפקת "חשמל לבן", בתחנות כוח קטנות ברכס החוף המערבי, נמצאים מכרות המינרלים הגדולים במדינה, אשר תורמים רבות לכלכלת טסמניה. חלקו הדרומי-מזרחי, מילדנדס (midlands), הוא שטוח ומעובד. מרבית שטחה מנוצל לגידול מקנה ובכל מקום נראים עדרים גדולים של צאן ובקר. בשפלת החוף הצפוני, שם התרוחחה הבזלת לקרקע פורייה, מגדלים נשירים ותפוחי אדמה.

באי יורדים גשמים רבים. הים המקיף את האי מונע טמפרטורות קיצוניות, אך לעתים פוגעות בו סופות המגיעות מכיוון אנטרקטיקה.

הנהרות שם משמשים להפקת "חשמל לבן", בתחנות כוח קטנות ברכס החוף המערבי, נמצאים מכרות המינרלים הגדולים במדינה, אשר תורמים רבות לכלכלת טסמניה. באי יורדים גשמים רבים. הים המקיף את האי מונע טמפרטורות קיצוניות, אך לעתים פוגעות בו סופות המגיעות מכיוון אנטרקטיקה.

לפני כ-24,000 שנה לפחות, בתקופת הקרח האחרונה, ירד גובה פני האוקיינוס ובמקום מצר הים, נחשף מדף יבשה, שחיבר את האי ליבשת אוסטרליה. לא ברור אם הילידים הטסמנים הם בני קבוצה נפרדת, או שמא הם צאצאי הילידים האוסטרליים, האבורג'ינים, שהלכו בחרבה בעקבות הציד וכאשר פני הים עלו בחזרה בשלהי עידן הקרח, הם נותקו מהיבשת. מכול מקום, הטסמנים נבדלים בחזותם, בלשונם ובאורח חייהם משכניהם האוסטרלים. בניגוד לאחרונים, שהם בעלי שיער חלק, היו הטסמנים עם נגרואידי – שערם היה מסולסל, חוטמם פחוס ושפתותיהם עבות.  תרבותם התפתחה בבידוד ובאופן ייחודי. מבחינה תרבותית הם נותרו בתקופת האבן הקדומה. הטסמנים הוסיפו להשתמש בכלי אבן, כשבאירופה חדלו מלהשתמש בהם לפני אלפי שנים וגם ברוב יבשת אוסטרליה גופה, חדלו מלהשתמש בהם. חברות אנושיות נבדלות זו מזו הן במיקומן הגיאוגרפי והן במידת הקלות שהן יכולות לקבל טכנולוגיה מחברות אחרות. בחברות שישבו בליבן של היבשות הגדולות, התפתחה הטכנולוגיה מהר, משום שהן לא צברו את המצאותיהן בלבד, אלא גם את המצאותיהן של חברות אחרות. בניגוד להם, האבוריג'ינים הטסמניים, היו אחד העמים המבודדים ביותר בעולם, בעת החדשה. הם חיו בלי שיט אוקייני, באי המרוחק 160 ק"מ מאוסטרליה, שהיא היבשת המבודדת ביותר. זאת ועוד, האוברג'ינים של טסמניה נטשו אפילו את הטכנולוגיות הפשוטות שהיו להם, כמו כלי עצם, אבן מושחזת  ושיטות דיג ונעשו לחברה בעלת הטכנולוגיה הפשוטה ביותר בעולם המודרני. הם לא היו מסוגלים לחבר עורות ללבוש והתהלכו עירומים. אף לא ידעו לביית בעלי חיים ולא היו להם כלבים. כשבאו לבסוף הטסמנים במגע עם העולם המודרני, היתה תרבותם פשוטה יותר מתרבותו של כל עם אחר בעולם. כמו האבוריג'ינים ביבשת גופה, הם היו ציידים-לקטים חסרי כלי מתכת. אבל חסרו להם גם טכנולוגיות וחפצים רבים שהיו נפוצים ביבשת ובהם רמחים בעלי דוקרנים, כלי עצם מכול סוג, בומרנגים, כלי אבן בעלי ניצב, קרסים, רשתות, חניתות משוננות, מלכודות ושיטות לתפישת דגים ואכילתם. יתכן מאד שכמה מהטכנולוגיות הללו הומצאו או הגיעו לאוסטרליה גופה, אחרי שנותקו ממנה הטסמנים. אבל ידוע על טכנולוגיות שהובאו אל טסמניה, כשעדיין היתה חלק מהיבשת, אבל אבדו בבידוד התרבותי של האי. התיעוד הארכאולוגי של טסמניה מלמד על היעלמות הדייג, ועל היעלמותם של מרצעים, סיכות וכלי עצם אחרים, בערך ב-1500 לפני הספירה. באי פלינדרס (Flinders), שהיה מבודד גם מאוסטרליה וגם מטסמניה, עקב עליית פני הים לפני כ-10000 שנה, אוכלוסיות שגודלן מלכתחילה היה כ-200-400 נפש, נכחדו לחלוטים. דבר המוכיח שאוכלוסייה של כמה מאות בני אדם בלבד, לא יכולה להתקיים לעד בבידוד מוחלט.

למרות מספרם הקטן, הם נחלקו לששה עשר שבטים. בראש השבטים עמדו הזקנים, או המצטיינים בזריזותם ובאומץ לבם. תפקיד זה לא עבר בירושה. מעמדה של האשה היה נחות מאד. היא היתה כפופה למרותו של אביה ואחר כך של בעלה. כדי להינשא מחדש, היה עליה לבקש את רשותם של חברי הקבוצה. לעתים נגזר עליה לשמש כשפחת מין, לחברי הקבוצה. הנערים, בהגיע לבגרות, היו עוברים טקס מעבר, שהתבטא בעשיית חתך מכאיב לאורך החזה, באמצעות אבן חדה. הם נהגו לשרוף את גופות המתים ולקבור את האפר בחור קטן מתחת לסככה בנויה בצורת חרוט.

באוגוסט 1642 נשלח מגלה הארצות ההולנדי אבל ינזון טסמן (Abel Tasman), כמפקד משלחת לגילוי "ארצות הדרום הבלתי נודעות" (Terra Australis Incognita), אשר שיערו כי קיימות בדרום האוקיינוס השקט, אך כף רגל אירופאית טרם דרכה בהן. באותה תקופה, הכירו ההולנדים חלק מן החוף המערבי של יבשת אוסטרליה, אולם צורת החוף הדרומי לא הייתה מוכרת. ב-24 בנובמבר 1642 זיהה טסמן את החוף המערבי של טסמניה, מול Macquarie Harbour וקרא למקום בשם ההולנדי "”Anthoonij van Diemenslandt (ארץ ואן דימן), על שמו של אנטוני ואן דימן, שהיה המושל הכללי של איי הודו המזרחית ההולנדיים. בהפליגו דרומה, עבר טסמן בקרבת הקצה הדרומי של טסמניה ופנה לצפון-מזרח. ב-3 בדצמבר 1642 הוא ניסה לנחות על לכף פרדריק הנרי בחצי האי פורסטיאר (Forestier Peninsula), אולם הים הסוער מנע זאת. עם זאת, אחד מאנשיו הצליח לשחות לחוף ולהניף את הדגל ההולנדי ביבשה ובכך להכריז על בעלותה של הולנד במקום. ג'יימס קוק, במסעו המפורסם על גבי האנדוור (Endeavour), הניף את דגל בריטניה ביבשת אוסטרליה, סמל לכך שהוא טוען לבעלות ארצו על קרקע ללא בעלים. הוא פגש את האבוריג'ינים,אפילו גילה כלפיהם יחס רומנטי משהו ("הם הרבה יותר מאושרים מאיתנו האירופים… הם חיים בשלווה, שהתנאים הקשים לא מפרים אותה. האדמה והים מספקים להם את כל צורכיהם, מבלי שיעמלו") . אך כמו מרבית האירופאים, בני תקופתו, הוא לא ספר אותם כלל.

מאז גילויה ועד סוף המאה ה-18, היו האירופאים משוכנעים שהחוף הטסמני שראו, הוא חלק מקו החוף של אוסטרליה. רק בשנת 1798 הגיעו לאזור מגלי הארצות הבריטיים מתיו פלינדרס (Matthew Flinders) וג'ורג' באסס (George Bass), שהקיפו את טסמניה והוכיחו שהיא אי נפרד מהיבשת. האירופאים הגיעו תחילה בזכות המחצבים שקיוו לכרות שם (פחם, כסף וזהב). בסוף שנות ה- 90 של המאה ה- 18, עם גידול האוכלוסייה בסידני והצפיפות שנוצרה בה, הוחלט להקים התיישבות בריטית שנייה באוסטרליה. אך כנראה שהסיבה העיקרית היתה ביקורה של משלחת צרפתית באי, בשנת 1802, דבר שהניע את ממשלת בריטניה, לקבוע עובדות בשטח. בשנת 1803 הוקמה המושבה הוברט (Hobart), במפרץ ריסדון(Risdon Cove) , כיום בירת טסמניה. שנה אחר כך הוקמה בצפון האי, העיר לונצ'סטון. היתה זאת מושבת גלות של האימפריה הבריטית, אליה נשלחו עבריינים כבדים. ארץ ואן דימן הילכה אימים בקרב האסירים הבריטים שנשלחו לגלות, ודי היה בשמה כדי לעורר אימה, גם בקשוחים שבפושעים. אם כי, בהדרגה, הגיעו גם מתיישבים מן השורה, בעידודה של ממשלת בריטניה. במאמץ להתנער מהמוניטין הרע שיצא למקום כמושבת אסירים, שונה ב-1856, שמו הרשמי של האי ואן דיימנס לנד, ל"טסמניה", על שם מגלהו האירופאי הראשון. איש לא העלה על דעתו, להשיב לה את השם Lutruwita, כפי שנקראה בפי תושביה הילידים.

מלבד האסירים, הגיעו לאי גם ציידים של אריות ים. בהמשך הגיעו לכאן כורים, שבקשו לנצל את המחצבים הרבים שבאי, כולל "בהלת זהב" קטנה. מתיישבים רבים עסקו כאן בכריית נחושת ואחר כך עברו גם לחקלאות.

המתיישבים באוסטרליה כולה, התייחסו לאדמות כבתוליות והתעלמו כליל מנוכחותם של הילידים, או שהתייחסו אליהם כאל אבק אדם. שודד הים הבריטי ויליאם דמפייר (William Dampier) כתב: "תושבי הארץ הזו הם היצורים העלובים ביותר בעולם… אין הם נבדלים מחיות". גם בספר "נהר קופר", על משלחות המחקר האוסטרליות ללב היבשת, מכונים הילידים " שחורים" ונמדדים רק לפי התועלת או הנזק שהסבו ללבנים.

בטסמניה היה העימות אכזרי מכולם. טסמניה חוותה גם רצח עם. המתיישבים האירופאים השתלטו על אזורי הציד המסורתיים של הילידים האבוריג'ינים, דבר שהוליד עימותים אלימים והם הושמדו על ידי ציידים, דייגים ובוקרים. מכיוון שהילידים לא היו מחוסנים כנגד הנגיפים שהביאו עמם הלבנים, חלה בקרבם תמותה גדולה מאד. הקולוניאליסטים שבאו מבריטניה, התייחסו לילידים כאל יצורים מדרגה נמוכה. משום כך, דמם הותר. גברים נרצחו, ילדיהם נחטפו לעבדות, ונשים מקומיות נחטפו כשפחות.

האבוריג'ינים ניסו להיאבק; מאבק חסר סיכוי שכונה לימים "המלחמה השחורה". בשנת 1828 פרסם המושל הבריטי באי, הוראת גירוש לאבוריג'ינים מאזורי ההתנחלות האירופאית. כדי לאפשר ביצוע יעיל של הפקודה, הוקמו יחידות שחבריהן היו פושעים ומפקדיהן שוטרים. הם הוסמכו לחסל כל טסמני שיימצא באזור המושבות. בהמשך קיבלו התושבים האירופאים, פרס כספי על כל אבורוג'יני שייתפס חי ויימכר לעבדות. הדבר הפך את "צייד האבורג'ינים" לעסק כלכלי משתלם, והוקמו יחידות פרטיות ל"צייד שחורים". הן השתמשו בשיטות מגוונות: ציד באמצעות כלבים, הרעלה ושימוש במלכודות. כמו כן, הוקמה יחידת פרשים, שתפקידה היה לצוד אוברג'ינים. במוזיאוניים השונים נראות תמונות קשות לצפייה, של ילידים מקורזלי שיער, קשורים בצווארם בשלשלות ברזל.

בשנת 1830, אסף הכומר ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון (George Augustus Robinson), את הילידים הטסמניים ששרדו ובאיומי נשק הוביל אותם לאי פלנדרז, הממוקם כ-50 ק"מ צפונית מזרחית מחופי טסמניה. גם במסע הזה, מתו רבים ולבסוף רוכזו בו כמאתיים ניצולים, מתוך קהילה שמנתה חמשת אלפים נפשות, שנתיים קודם לכן. הכומר הפעיל באי תכנית לחינוך מחדש, במתכונת של בית סוהר. כתוצאה מהמזון הדל שקיבלו וממחלות שפקדו אותם, נותרו מהם רק 47 נפשות. עד 1869 נותרו בחיים רק שתי נשים וגבר אחד מהקהילה.

טסמניה, כמו אוסטרליה כולה, הכתה על חטא באיחור גדול. אבל את העבר אין להשיב. רק ללמוד. טסמניה מציעה לתייר נופים הרריים, קו חוף אטרקטיבי, בתים קולוניאליים ועולם חי ייחודי רק לה. בעלי חיים שחיו פעם ברחבי אוסטרליה, נכלאו באי כשנפרד מהיבשת והתמיינו בו למינים שונים. מבחינה אקולוגית, טסמניה עבור אוסטרליה, היא מה שאוסטרליה עבור אסיה…

טיול בטסמניה הוא הזדמנות מופלאה לפגוש כמה מיני יונקים מסדרת חיות הכיס (Marsupialia). זוהי תת מחלקה של יונקים, שהתפצלה מיונקי השלייה, לפני כ-70 מיליון שנה. עד לפני כ-40 מיליון שנים היו נפוצים בעולם כולו, עד שנדחקו מפני השילייתנים. הם נותרו באוסטרליה, שם לא סבלו מהמתחרים, אך בעקבות חדירת האדם וכלבי הדינגו, מינים רבים נעלמו גם מהיבשת ונותרו בטסמניה.

כך למשל, הזאב הטסמני (Thylacine), טורף העל של אוסטרליה בצורתו דמה לזאב. צבעו היה חום, עם פסי רוחב שחורים על גבו. הוא שוטט בהרי טסמניה ואכל קנגרואים קטנים וכיסאים אחרים, עד שבמחצית השנייה של המאה ה- 19, הושם פרס על ראשו. צייד שהיה מביא גופה של זאב טסמני, קיבל סכום כסף נכבד. הציד וצמצום אזורי המחיה עשו את שלהם ובתחילת המאה העשרים הוא כבר לא נראה בשטחי הבר. הזאב הטסמני היה בעל  חיים מבוקש מאד בגני חיות ברחבי העולם. אלא שהוא לא הסתגל היטב לחיים בשבי ובשנת 1936 מת הזאב הטסמני האחרון.

ייחודם של יונקי הכיס הוא בהריונן הקצר של הנקבות, אשר ולדותיהן נולדים זעירים ולא-מפותחים, וזוחלים מיד עם לידתם לכיס (marsupium), שהוא קפל עור, המחובר לעצמות הכיס שמתחת לבטן האם. שם הם ממשיכים להתפתח במשך כמה חודשים, עד להשלמת התפתחותם. בכיס מצויות פטמות חלב, שמהן ניתז חלב לפיותיהם של הוולדות, בפעולת התכווצות של שריר שמסביב הבלוטות. בגיל מאוחר יותר, לאחר צאתם מהכיס, הצעירים יכולים לינוק מהפטמות בכוחות עצמם הסדרה מונה כ-230 מינים. כמאתיים מהם מצויים באוסטרליה ובאיים שכנים מצפון (בעיקר בפפואה – ניו גיניאה). מינים נוספים חיים באמריקה הדרומית, ומין אחד, אופוסום וירג'יניה, חדר לאמריקה הצפונית.

מבין חיות הכיס ניתן לראות כאן נציג בולט של משפחת הקנגוריים: וולבי אדום צוואר (red necked wallaby). הוא בעל רגליים חזקות ובדומה לקנגור, יכול לקפץ מהר, כדי לברוח מטורפים. בניגוד למרבית בני המשפחה, הפעילים בעיקר בלילה, הם פעילים גם ביום. הם אוכלי צמחים, המבלים זמן רב ברעייה של עשב ומגוונים את תפריטם בעלים, פירות ואף חרקים.

קל לראות כאן יונק אנדמי מוזר, בשם וומבאט (Wombat), המזכיר בצורתו הכלאה בין דוב לבין ארנבון, שצבעו חום – אפור. הוא נפוץ בטבע בערבות אוסטרליה ובטסמניה בלבד. יש לו רגליים קצרות ומבנה גוף שרירי ומוצק. אורך גופו הממוצע כשמונים סנטימטרים. גובהו הממוצע הוא כשלושים עד ארבעים סנטימטרים. משקלו ובין עשרים לשלושים וחמישה קילוגרמים. צבע פרוותו חום עד אפור. שיניו כשל המכרסמים וגדלות כל ימי חייו. אורך חייו הממוצע הוא כ-20 שנה. הוומבט חופר בעזרת ציפורני טלפיו ושיניו, מערכת מחילות מסועפות וחיים בהן חלק גדול מחייהם. למרות היותם בעלי חיים ליליים, הפועלים בעיקר בזמן השקיעה או בשעות החשיכה, יוצאים הוומבטים לעיתים מהמחילה, בעיקר במזג אוויר קריר, כשהשמים מעוננים והטמפרטורות אינן גבוהות. י

ונק כיס בשם פדמלון טסמני (pademelon) שהוא אחד הקטנים מבין יונקי הכיס, דומה לקנגורו קטן וחי רק ביערות. האוברג'ינים נהגו לצד אותו ולאכול את בשרו. הם קראו לו philander, שהוראתו "ידיד האדם". קוול (Quoll), הוא טורף קטן מסדרת חיות הכיס, צבעו חום, עם כתמים לבנים. הפוסום (Posum) הוא יונק בגודל חתול, איטי בתנועותיו. בעל חרטום מאורך, זנב לופתני המכוסה קשקשים, גפיים קצרים, בעלי חמש אצבעות והן טופרים כפופים. ניצוד במספר רב, בגלל פרוותו הצפופה והצמרית. ניזון מפירות, ניצנים ועלים. הפוסום הובא בטעות לניוזילנד ובהיעדר נחשים הוא מתרבה שם באין מפריע וזולל את עציה.

ידוע מכולם, הוא השד הטסמני (Tasmanian Devil), יונק הכיס הטורף, הגדול בעולם. הוא מכוער להפליא. גופו עבה ונמוך יחסית, ראשו גדול וצווארו קצר ומוצק. הוא אוגר שומן באזור הזנב שלו. בשונה מרוב חיות הכיס, רגליו הקדמיות ארוכות מעט מאלה האחוריות, והוא יכול לפרוץ במרוצה פתאומית במהירות מרשימה של 13 קילומטרים לשעה. פרוותו חומה עד שחורה, מלבד כתמים לבנים לא-סימטריים באזור החזה והאחוריים. לשד הטסמני שערות חישה בפניו, הדומות לשפם הן מסייעות לו לאתר את טרפו כשהוא מחפש מזון בלילה ולאמוד את המרחק של שדים טסמניים אחרים, במהלך החיפוש אחר מזון והשיטוט בטריטוריה שלו. כאשר הוא חש מאוים או לחוץ, מסוגל השד הטסמני לשחרר ריח מסריח, כשל בואש. יש לו צווחה הנשמעת מרושעת לאוזניים אנושיות וזוג עיניים הבוהקות בחשיכה. ביחס לגודל גופו, הוא היונק בעל הנשיכה החזקה בעולם. הוא לא נוהג לתקוף בני אדם, אבל מומלץ לשמור ממנו על מרחק בטוח.

לסרטון על השד הטסמני

ממצאי מאובנים ממערב ויקטוריה מוכיחים כי השד הטסמני חי באדמת אוסטרליה עד לפני כ-600 שנים, כ-400 שנים לפני הגעת האירופאים. הם ניצודו על ידי האוברג'ינים או נטרפו על ידי כלבי הדינגו שהביאו עמם. בטסמניה, שאין בה כלבי דינגו, חיו כיסאים אוכלי בשר רבים, עוד כשבאו האירופאים. המתיישבים הראשונים בטסמניה צדו את השד הטסמני למטרות מאכל, ואת בשרו הם תיארו כדומה בטעמו לבשר עגל. הם האמינו שהשד הטסמני יצוד ויהרוג חיות משק, ולכן בשנת 1830 יצאה לדרכה תכנית שמטרתה הייתה לחסל שדים טסמניים משטחים כפריים וחקלאיים, והציעה פרסים לכול מי שמוכיח כי הרג "שד" זה. דבר שהביא את האוכלוסייה אל סף הכחדה. לאחר מות הזאב הטסמני האחרון בשנת 1936,זוהתה הסכנה האורבת לשד הטסמני. ב-1941 הוא הוכרז כבעל חיים מוגן והאוכלוסייה החלה להתאושש באיטיות.

משפחה מוזרה עוד יותר הם בעלי הביב (Monotremata), שייחודם הוא ביב, אליו נפתחים פי הטבעת, צינור השתן והמין). הם מטילים ביצים קטנות והילודים מלקקים חלב, לא מפטמות יניקה, אלא מבלוטות חלב, דמויות צינורות, הנפתחות בשטח מסוים בעור האם. המפורסם ביותר מקבוצה זו הוא הברווזן (Platypus), שמבנה גופו, מעיד עליו שהוא חי במים. הוא מכוסה פרווה סמיכה שאינה נרטבת וחי לאורך נהרות. ראשו הקטן, צווארו הקצר, גופו המשוך זנבו השטוח מלמעלה ומלמטה וקרומי השחייה שבין אצבעותיו הקצרות, מסגלים אותו לשחייה במים. מקורו דומה למקור של ברווז ומכאן שמו. ניזון מתולעים וחלזונות, שאותם הוא קולט לאחר סינון המים כדרך ברווז. ברגליו האחוריות של הזכר קיים דורבן ובעדו נפרש ארס (הוא היונק הארסי היחידי בעולם).

מיוחד מאד הוא קיפודן אוכל הנמלים (Echidna), בעל גוף מוצק ומכוסה שערות, שביניהן זרועים קוצים חדים כקוצי הקיפוד. לרגליו הקצרות, טפרים ארוכים וחזקים. כלי הציד שלו הוא מקור ארוך ולשון דמוית תולעת ארוכה, שהנמלים נדבקות בה. מעת לעת נראים בפארק נחשי טיגריס (Tiger Snacks) גדולים, שצבעם שחור, מפוספס בצהוב.

יש דמיון בין טסמניה לאי הדרומי של ניו זילנד. ההרים, האגמים, יערות הגשם. האי הדרומי של ניו זילנד דרמטי יותר, אך לטסמניה יופי ייחודי. כמו שם, מזג האוויר בטזמניה הפכפך ובלתי צפוי. החורף קר, גשום ומושלג. ימי הקיץ נעימים יותר, אך גם הם מלווים בגשמים רבים.

יש בטסמניה הרבה מה לראות:

בחלקו הדרום-מזרחי של האי, שוכנת עיר הבירה הוברט, הבירה, שהיא עיר נמל, במפרץ נהדר, מוקף גבעות. מעיין מהדורה מקומית שטוחה מעט, של ריו דה ז'ניירו או סן פרנסיצקו. יש בה גם מראות נוף, גם מורשת קולוניאלית וגם מודרניזציה. לא הרחק ממנה, נמצא האי Bruny, ששמו יצא לפניו בנופיו היפים ובחופי הרחצה החוליים שלו. חופיו האחרים מצוקיים, פרועים ומסעירים.

במזרח האי, יערות גשם מרהיבים, אזורי כרמים וייצור יין, מפלי מים ומפרצים נהדרים, כמו למשל מפרץ האש (Bay of Fires), שאצות כתומות הגדלות על סלעי הגרניט הענקיים שלחוף הים, משוות לו מראה בוער.

דרומה משם, נמצא מפרץ כוס היין (Wine Glass Bay), שהוא מפרץ עגול ורב יופי, עטור הרי גרניט ככתר מרהיב. הטיול של משלב נוף גרנטיטי, כמו זה שמוכר לנו מההר הגבוה של סיני, גם אם מיוער פי כמה, יחד עם מפרצים מעוגלים, שמכניסים צבע כחול עמוק למום המנומר בירוק. דרומה משם, חצי האי פורסטייר וממנו יוצאים מיצרי יבשה צרים, חבוקים במפרצים יפים. 42 אחוזים משטחו של האי הוא שטח שמור. את מרבית שטחו של מערב טסמניה, תופש "אזור-הפרא הטסמני" (Tasmanian Wilderness) שהוכרז כאתר מורשת עולמית. אתר זה הוא אחת משמורות הטבע הגדולות ביותר באוסטרליה ושטחו  13,800 קמ"ר. כ-20% משטח האי כולו. באזור שישה פארקים לאומיים ובהם שפע מסלולי הליכה, מהיפים באוסטרליה כולה אחד מהם זכה לשם המוזר "חומות ירושלים". אחת האפשרויות הנוחות לטייל באזור פרוע זה הוא שיט מרהיב על נהר גורדון (Gordon). כך אפשר להתרשם מצוקים מיוערים המתנשאים בתלילות, תוך כדי ישבה נוחה על הסיפון.

הטיול המפורסם ביותר בטסמניה, הוא ה-Overland  שבהרי העריסה (Cradle Mountain). הטיול עובר בשמורת הקריידל מאונטיין-לייק סנט קלייר (Cradle Mountain-Lake St Clair National Park), שהוא הפארק הלאומי הידוע ביותר בטסמניה ומושך אליו חובבי טבע ונוף. זהו נוף של סלעי יסוד קדומים מתקופת היורה, לפני למעלה מ200 מיליון שנים. אלו הרים זקופים הנישאים מעל מישור מיוער ומעל אגמים שעוצבו על ידי קרחונים. האוברג'ינים של האזור לא ניצלו מגורלם של היתר והאחרון שבהם הושמד ב-1836.

בשנות ה-60 של המאה ה-19, הגיעו לכאן ציידים. סחר הפרוות נאסר פורמלית ב-1927, הוא נמשך עד 1950. הציידים היו נהוגים לשרוף את היער מעת לעת, כדי להצמיח עשב ירוק ולמשוך אליו את בעלי החיים. הם אלו שבנו את הבקתות הראשונות בשטח, טרם שהיה לשמורה. ב-1863 החלו לכרות כאן את העץ, King Billy Pine, שהוא לא אורן אמתי, אלא עץ ירוק- עד, אצטורבלני, ש"מחטיו" קצרות, שטוחות ופחוסות יותר ושמו המדעי Athrotaxis selaginoides. במהלך השנים שעברו מאז, שליש מהיער נכרת ושליש אחר נשרף.

הפארק מתאפיין באגמי קרח ובמספר פסגות מרשימות. רובם סלעי משקע עתיקים מתקופת היורה אך לעתים נחשפים גם גושי קוורציט מעידנים עתיקים יותר. מעבר לפסגות המושלגות, המכוסות לעתים בעננים, המקום מציע צמחיה עשירה ומגוונת, השונה מהמוכר בכול מקום אחר. כך למשל, סוגים של אקליפטוסים ענקיים, עצי אשור (Myrtle Beech), שקרוביהם הרחוקים חיים בדרום אמריקה. בולט במיוחד פנדני (Pandani), שהוא עץ לא גבוה, יפהפה, עם שושנת עלים ארוכים ודקים, אנדמי לטסמניה. יש בו פלורה אלפינית, כמו למשל פרחים סגולים הפורחים בקיץ, Scorparia שפרחיה צהובים ועושר של פטריות. בפארק חיים כמה מינים של עופות, בעיקר עורבים וציפור שיר כתומת חזה, ששמה רובין הלהבה (Flame Robin) .

שמה של השמורה ניתן לה בשל הר העריסה שגובהו 1,545 מ' מעל פני הים , והוא נקרא כך על שום צורתו המיוחדת, שהכירה למישהו מכונה לשטיפת זהב, המכונה גם "עריסה". ב-1910 טיפסו על הר העריסה, גוסטב וקייט ווינדורפר (Weindorfer). הם התרשמו מיופיו של האזור והכריזו באוזני כול מי שהיה מוכן לשמוע, שהמקום חייב להיות מוכרז כפארק לאומי. הם אף הקימו בקתה במקום. מאמצם נשא פרי. ב-1922 הוכרז המקום "כשמורת נוף" ב-1927 כ"שמורת טבע" ולסוף ב-1947, כפארק לאומי. בתקופת המעבר הזאת, החלו ציידים לשעבר, לבנות בקתות ולהדריך מטיילים בשבילי היער. אחד הציידים הללו, יזם ב-1931 את סימון והכשרת השביל המפורסם, מהר העריסה לימת סינט קלייר (Lake St Clair) והחל מ-1935, פוסעים מטיילים בשבילים.

הפארק מציע למבקרים בו שפע מסלולי טיול, אך גולת הכותרת היא ה- Overland Track, המזמן מראות יפהפיים של הרים מושלגים, קירקסים קרחוניים, אגמים בגדלים שונים ובעיקר יערות שהמוני העצים הגדלים בהם, כמו צפיפותם, משתנה על העלייה בגובה. במקום מתגלים מעת לעת, אתרי מגורים וכלי עבודה, ששימשו את האוברג'ינים, טרם שהושמדו על ידי האוסטרלים. הטרק הזה הוא מה שמכונה בז'רגון המטיילים, bushwalking, היינו טיול רגלי בו נושא המטייל את כול ציודו על גבו. בניגוד למסלולים רבים, בעיקר באירופה, בהם המטייל יכול ליהנות מארוחות מבושלות ומשמיכות, כאן הכול צריך להיות נישא על הגב. באופן רשמי, אורכו של הטרק, מהרי העריסה ליימת סינט קלייר הוא 65 ק"מ, אבל המטיילים נוהגים להאריך אותו על ידי טיולי יום צדדיים. השביל מסומן היטב. בחלקים גדולים ממנו, הוא בנוי מעץ, כך שניתן ללכת מעל לאחו הרטוב, ובמקומות רבים הוא שביל בוצי, המאלץ את המטייל לפסוע בנתיב של סלעים ולהחליק על שורשים עיליים. המסלול מחולק לששה קטעים, שאורך כל אחד מהם כשנים עשר ק"מ. בסופו של כל יום, מגיעים לבקתה, בה ניתן לבשל בכירות גז שהמטיילים מביאים עמם ולישון על הרצפה, או על דרגשים. כל אחד, על מזרן שהביא עמו. הקטנה שבבקתות יכולה לאכלס כ-16 מטיילים והגדולה, אפילו 40. הבקתות נקיות להפליא ובכל אחת מהן תנור, אותו אפשר להפעיל רק כשהטמפרטורה שבתוך הבקתה, יורדת מתחת לעשר מעלות. בכול בקתה, עצות לטיול בסביבה והנחיות מפורשות לגבי יום המחרת. זו אוסטרליה. אין מקום לספונטניות. מספר המטיילים מוגבל יש להירשם ולשלם מראש.

נחתנו לקראת סוף חודש נובמבר בעיירה לינצ'סטון (Launceston) שבצפון האי. קצת מוקדם עבור טרקים באי. החודשים המומלצים, הם מדצמבר ועד מארס.

נהגת חביבה קיבלה את פנינו, הובילה אותנו להצטייד באחד מהחנויות הרבות המתמחות בשירות למבקרים בשמורה והסיעה אותנו למלון בקתות נהדר בתוך היער. כבר בכניסה ראינו את הוומבט המפורסם, לראשונה בחיינו. למחרת בבקר, עברנו תחקיר במרכז המבקרים וריינג'ר חייכן וידא שאנו מצוידים כראוי וצייד אותנו בתגיות מיוחדות לזיהוי. הוא בישר לנו בחיוך שמצפה לנו מזג אוויר נאה. בשבוע שעבר, סיפר, חווה הפארק סופת שלג ומטיילים פונו בהליקופטרים, עם בעיות של היפותרמיה.

נסענו באוטובוס לנקודת הפתיחה ב- Ronny Creek, מול הרי הר העריסה, שלו גבנון משונן ומראה מרהיב. פסענו בבקעת העריסה (Cradle Valley) , ממנה טיפסנו בשביל תלול ומסודר אל האוכף שלמרגלות ההר והעפלנו, כשאנו מבוססים בשלג, שהעצים את הנוף בכתמים לבנים. משם אל נקודת תצפית בשם Marion's Lookout. הנחשבת למצפור היפה ביותר בטסמניה. ממנה נשקף מראה פנורמי של ההרים והאגמים סביב סביב. צפינו ממעוף הציפור על אגם Dove, שנוצר מקרחונים, צבעו כחול עז והוא מוקף ביערות של עצי אשור. האגם נקרא על שמו של אחד מראשי חברת Van Diemen's Land. מערבה ממנו, נראה אגם קטן ועגול, ששוכן בלועו של הר געש קדום ונקרא Crater Lake. המשכנו ללכת בנוף מרהיב והחלנו להיפרד ממטיילי היום, ששבו למגרש החניה כשתרמיל יום קטן על כתפיהם, בניגוד למוצ'ילות הכבדות שסחבנו על גבינו.

המשכנו ללכת דרומה, בנוף הררי יפה, וירדנו לבקעת Waterfall , ממנה בולט מצוק שהזדקר מעל לנוף ושמו Barn Bluff. גובהו 1559 מ'. זהו ההר הרביעי בגובהו בטסמניה והוא גבוה מהר העריסה ב-14 מ' בלבד. ההר בנוי מסלעי יסוד דולוריטיים והוא הבולט ביותר מכול ההרים באזור. הספקנו לפגוש מטפס זריז, שיצא ממגרש החנייה בשעת בקר מוקדמת, ניצל את מזג האוויר הטוב טיפס לפסגה והוא בדרכו חזרה לחנייה. בקתת ההרים של בקעת המפל נמצאה בשיפוצים ונאלצנו לרדת, כשעה בשביל תלול, אל בקתת Scott-Kilvert – בקתה קטנה ומוזנחת יחסית, ששוכנת בבקעה נהדרת, לשפת אגם. הבקתה נבנתה ב-1966, לזכרו של המורה אוון סקוט ותלמידו דייוד קליורט, שמתו כשטיילו בהרי העריסה, בתנאי מזג אוויר קיצוניים, ב-20 במאי 1965. לא יכולנו שלא להיזכר באזהרות שקיבלנו. מזג האוויר יכול להתהפך ולגלות פנים כעורות.

הירידה התלולה והעליה המאומצת שלמחרת, שגזלו מאתנו שעה מאומצת לכול כיוון, לימדו אותנו שטוב עשו אלו שהעדיפו לדלג על הבקתה ולהמשיך אל הבקתה שבסוף היום הבא. אבל זוהי חכמה שלאחר מעשה.

המשכנו בשביל נוח. סמוך לאגם קטן בשםHolmes , התפצל שביל צדדי שהוביל לאגם will. ולאחר שצפינו לנוף מרהיב מערבה, הגענו לבקתה בשם Windermer. גדולה יותר, נוחה יותר ומאובזרת יותר מהבקתה של אמש.

בבקר המחרת, לאחר טקס של בישול דייסה על מבער הגז שהבאנו, הלכנו לגדות נחל, ששמו Forth River, ביער שהלך ועבה ככל שירדנו, עד שהגענו ל"מישורי הצפרדע" (Frog Flats), שהם המקום הנמוך ביותר לאורך הטרק. משם העפלנו בשביל מתון אל מישורי פליון (Pelion), מהם הזדקרה פסגתו של הר אואקליי (Mt. Oakleigh), שפסגתו מגיעה לגובה של 1252 בלבד, אך גובהו היחסי מרשים. על זאת יכולנו ללמוד רק מן המפה ומפי הריינג'ר. הכול היה מכוסה בעננים. לאורך השביל יוצאים כמה מסלולי צד, שאחד מהם מוביל לבריכת מים טבעית. בניגוד למקומיים, קשיחותנו לא הגיעה לדרגה של שחיה במים כה קרים. ויתרנו. המשכנו ביער עבות, בהליכה לא נוחה על גבי אבנים ושורשים, עד לבקתת פליון (Pelion). מטיילים רבים נשארים כאן יום נוסף, כדי לטפס להר אואקלי. החלטנו לוותר.

למחרת התעוררנו לבקר בהיר ולמראה נהדר של הר אואקליי, אותו החמצנו אמש. טיפסנו אל Pelion Gap, שהוא מעבר צר בין שני הרים גבוהים: הר פליון המזרחי בצפון-מזרח והר אוסה (Ossa)בדרום – מערב. השארנו את המוצ'ילות וטיפסנו לכיוון הר אוסה, בגובה של 1617 מ'. לא ברור מדוע בחר מאן דהוא לכנות את ההרים כאן בשמות יווניים דווקא, כמו הר אוסה, הר פליון והר אולימפוס.

השביל המרוצף בלוחות עץ, התחלף בשביל רגיל, שטיפס בתלילות. השלג הכבד הקשה את התנועה. ויתרתי במרחק קצר מאד מפסגת ההר. הושט היד וגע בה. התבוננתי בנוף: 360 מעלות , עיגול מושלם של הרים, צוקים, יערות ואגמים. ערבוביה של שחור, ירוק, כחול ולבן. חזרנו למעבר וירדנו בשביל נוח אל בקתת Kia Ora. גם כאן איש לא ידע להסביר את שמה המאורי דווקא.

היום החמישי, היה בעיקרו הליכה בתוך יער ירוק ורענן, מעל נהר Mersey השוצף, שבחלקו הנמוך יותר הוא יעד מבוקש לרפטינג. יום זה מכונה "יום המפלים". שבילי צד מובילים את המטייל מטה, למפלי מים, ש- Fergusson הוא היפה שבהם. למעט המפלים, לא מצאנו עניין מיוחד בנוף. אולי משום שהיה זה יום רטוב. בתחילת היום, נרטבנו רק מהשיחים שפסענו ביניהם, ולאחר שכבר היינו רטובים, החל לרדת מטר, שלא פסק ולו לרגע. בשלב מסוים, נזלנו מים מכול מקום. סיימנו את היום בבקתת Windy Ridge, שם ניסינו להתייבש ולהתחמם מעט. היה קר, אבל המחט של המדחום שבתוך החדר, לא ירדה מ-10 מעלות והתנור סירב להידלק. נאלצנו להתעטף בשקי שינה ולהגיר לתוכנו מרק חם, שהתנקם בנו מאוחר יותר, כשחיפש את דרכו החוצה…

עניין מיוחד מצאנו בצעירים האוסטרליים הרבים, רובם בשנות העשרים המוקדמות של חייהם, שמבחינתם זהו טקס התבגרות הכרחי. כמו כן, ראינו גם טסמניים מבוגרים וזוג קנדיים שנוהגים לפסוע בשבילים ארוכים ברחבי תבל. לאחרונה שבו מ"שביל ישראל", אותו הקפידו ללכת לכול אורכו.

ביום האחרון פסענו ביער עבות, כשמעת לעת נשמע בו ציוץ של ציפורים. כעבור מספר ק"מ מסתעף השביל ימינה אל בקעת האורנים (Pine Valley) וממנה מטפס לכיוון צפון-מזרח, לכיוון פסגות ה"פרתנון" והאקרופוליס. פגשנו גם מטיילים שהגיע מהכיוון השני, מכיוון ימת סינט קלייר (רק בקטעים הקיצוניים מותר ללכת בשביל גם צפונה). בשעות הצהרים הגענו לאחד משיאי הטיול – ימת סינט קלייר – leeawulenna בפי האוברג'ינים – ששטחה 45 קמ"ר ועמקה 160 מ' והיא היימה העמוקה ביותר באוסטרליה. כמו ייתר הימות והלגונות באזור, עוצבה לפני כשני מיליון שנה, על ידי קרחונים, דבר המסביר את עומקה. לאורך היימה פזורים אתרי מחיה רבים של אוברג'ינים שחיו כאן לפני 10,000 שנה. דומני שגם הם ראויים לכינוי "האומה הראשונה", כפי שקיים בקנדה. מכאן זורם נהר Derwent שמימיו מזינים את הבירה הוברט. כמה עשרות מטרים מחוף האגם נמצאת בקתת Narcissus Hut, משם הזמנו – באמצעות הרדיו – מקום בסירה שתיקח אותנו אל הצד השני. למגינת לבנו התברר שניאלץ להמתין למחר. התרשלנו באי הזמנת מקום. היו מטיילים משקיענים יותר, שהעדיפו ללכת ביער שש שעות לשפת האגם, אולם לא חשנו עצמנו ספורטיביים עד כדי כך וחשנו רצון עז לראות מקומות נוספים בטסמניה. החלטנו לנסות את מזלנו. לנמל שבמפרץ Cynthia הגיע הסירה נהוגה בידי קפיטן בולגרי, שנאות לקחת אתנו לאחר שהפעלנו עליו את קסמינו. מהספינה נשקף נוף מרהיב של הרי אולימפוס.

תוך שעה וחצי עגנו בקצה השני של היימה, נרשמנו כמקובל והמשכנו לפרק הבא. את השכל קיבלנו מאוחר יחסית. שגינו כשהשארנו את הציוד בנקודת המוצא. כעת, היה עלינו לנסוע במיוחד לשם, שלוש שעות של נסיעה. יותר רחוק מאשר ללינצ'סטון… אולם הפסדנו יצא בשכרנו. נסענו בנוף הררי מרהיב, צפינו במפלי מים גבוהים, השקפנו למרחק אל הרי העריסה, עברנו בעיירת כורים קסומה, שכאילו קפאה בזמן. היה זה מעבר ציורי ונוח למאה ה-19. לאחר שספגנו קצת צבע ונוסטלגיה, שבנו ללינצ'סטון, ליעד הבא.