התמר: גידולו ומקומו בתרבות

כתב: גילי חסקין; עדכון: 16-01-22

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה למולי ברוג על הבהרותיו ולבוקי גלזר, מאתר הדקלאים, עבור תמונות והארות .

המטייל והמדריך נדרשים לעיסוק בתמר בטיוליהם במדבר יהודה ובבקעת הירדן, בטיול למרוקו, לתוניסיה, לסיני ולאיחוד האמירויות הערביות.

תמר =  עץ פרי. צמח חד-פסיגי, במשפחת הדקליים (Palmaceae), המונה כ-4,000 מינים. על משפחה זו נמנים בעיקר עצים בעלי גזע מפותח ונוף של עלים גדולים, מנוצים או דמויי מניפה. לפי ערכה הכלכלי, תופסת משפחה זו את המקום השני בחשיבותה, אחרי הדגניים. מיליוני אנשים, תושבי הארצות הטרופיות, ניזונים מפירותיהן, משמנם ומקמחם של עצי הדקלים למיניהם[1]. המשפחה מחולקת לשבעה שבטים. שבט התמריים (Phoeniceae), מכיל רק את הסוג תמר (Phoenix) ובו שלושים מינים. עצי פרי ועצי נוי דו-ביתיים  [צמח שפרחיו הם או זכריים (אבקנים) או נקביים (עלייניים)][2] המין הנפוץ ביותר הוא התמר התרבותי.

התמר התרבותי הוא עשב שהפך על-ידי סלקציה אנושית לבעל צורת עץ. צינור הובלת המים שלו  במרכז ה"גבעול". אין לו עצה ולכן יכול לשרוד בשריפה חיצונית, בניגוד לעץ. גובהו 20-6 מ'  ולעתים אף יותר[3].

שמו המדעי של התמר הוא Phonix dactylifera ומשמעו: 'העץ מפניקיה, הנושא פירות, דמויי האצבעות'. "משמע, יש לו זרוע וכף יד עם אצבעות אדומות, כפי שניתן לראות בתמונה ובכל מטע תמרים"[4].

"המילה פויניקס (φοῖνιξ)  מציינת את הצבע האדום, ושימשה את היוונים גם לזיהוי הציפור המיתולוגית ששרפה את עצמה באש וגם לדקל התמר, שניהם בשל הקשרם לאותו הצבע. מכאן גם שמו היווני של העם הכנעני שישב בלבנון – הפניקים – שנודעו ביצור צבע הארגמן ('תכלת' בלשון המקרא) מהחילזון הימי ארגמון קהה קוצים". יש הטוענים כי העץ קיבל את שמו של עוף החול בשל יכולתו להתחדש לאחר שריפה [5].

ראו באתר זה: סיור בטנטורה.

תמר מצוי

התמר המצוי קיים בארץ כצמח בר, כצמח תרבות וכפליט תרבות (צמח תרבות אשר הצליח להתבסס מחוץ לשדות מעובדים, מבלי סיוע האדם).

התמר הוא עץ בעל חשיבות גדולה מבחינה תזונתית וכלכלית ותופש מקום משמעותי בתרבות האנושית. לפרי התמר יתרונות בריאותיים רבים; הוא עשיר במינרלים ובסיבים תזונתיים ומהווה ספק לאנרגיה מידית. התמר נחשב לפרי בעל חיי מדף ארוכים והינו בעל יכולת השתמרות לאורך זמן[6]. שם אחר לתמר (כך גם בפיניקית, ערבית, וגעז), הוא דקל (בארמית: דקלה, דקלה)[7].

המצרים הקדמונים ראו את הדקל כסמל לאריכות ימים, לפיכך הנציחוהו בעיטורים ובציורים בבתי המקדש שלהם. בשל צורתו המרשימה והנאה, יכולתו לחיות במדבר ולהסתפק במים מליחים, כמו גם יכולתו להתאושש, הפך התמר, לסמל של זקיפות קומה, לפריחה, לניצחון ולתחייה מחודשת. צורתו התמירה והנאה של העץ . כפי שנאמר ב"שיר השירים": "זו קומתך דמתה לתמר", תרמה להפיכתו לסמל בתקופות מסוימות היה התמר לסמלה של יהודה וכך גם בעיני הכובשים אותה[8].

בערבית נקראים הן התמר והן מטע תמרים, בשם 'נח'ל', וכך נקרא בעבר גם ישוב בסיני, כ-70 ק"מ ממערב לאילת. דקל קטן נקרא נֻחילֶה, וזה היה שמו של כפר סורי ששכן, עד למלחמת ששת הימים, סמוך לקיבוץ דן[9]. יתכן שהמילה העברית 'להתנחל' מקורה במילה 'נח'לה'. כאשר בדווי רוצה לקנות חזקה על מקום הוא נוטע בו תמרים (מהצידה שלקח לדרך). העץ מאפיין נאות מדבר ונחשב, על כן, לעץ חשוב במיוחד במסורת המוסלמית[10].

דקל התמר בוית לפני אלפי שנים וכבר בעת העתיקה היה גורם כלכלי משמעותי. העצים הגדלים כיום במטעים בארץ, הם ברובם עצי תרבות, שהובאו במאה העשרים מדרום עירק, מאירן וממצרים. עם הזמן הובאו גם עצי תמר מארצות הברית.

ראו באתר זה: הבאת התמרים לארץ

כנראה שמוצאו של התמר התרבותי מצורות בר הגדלות בכל המזרח התיכון, צפון אפריקה ודרום מערב אסיה, ליד עינות מים מלוחים למחצה, במדבריות, ליד נביעות ופלגים[11]. במבט ראשון העצים דומים לתמרים המטופחים, אולם פירותיהם קטנים יותר, פחות טעימים ולעיתים בלתי אכילים כלל. עצים כאלה גדלים בעמק הערבה ובדרום ים המלח, כגון עין עקרבים או עין זיק.

עקיבא לונדון מעלה במחקרו חמש תיאוריות לגבי מוצא התמר: א. מזרח הודו ומזרח הודו-סין; ב. מזרח אפריקה. ג. מערב אפריקה. ד. האזור הסהרו-ערבי. ה. ארץ ישראל[12]. עם הזמן, התפשט גידול התמר, לאזורים החמים למחצה שבאמריקה ובאוסטרליה.

תמרים לחים ניתן לגדל באזורים שהטמפרטורות בהן נמוכות מעט והלחות גבוה מעט, בהשוואה לגידולים של תמרים יבשים, או חצי יבשים[13].

האויב הגדול ביותר של הדקלים הוא חִדְקוֹנִית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) – מין של חיפושית חוטם הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". החיפושיות הבוגרות גדולות יחסית; אורכּן בין שני ס"מ לחמישה. צבען אדום-חלוד בדרך כלל, אך קיימות גרסאות צבע נוספות המזוהות בטעות כמינים שונים  זַחֲלי החדקונית יכולים לקדוח חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי הדקל ובכך להחליש את הגזע המארח ואף להמיתו. על כן החדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, קוקוס ותמרים.

 אזור גידול

העץ גדל באזור שמהחוף האטלנטי של מדבר סהרה ולאורך כל החלק הדרומי של הים התיכון ועד לחצי האי ערב, עירק ודרום אירן. ממרכז אפריקה בדרום ועד לדרומה של אירופה בצפון.

להבשלת הפרי הוא זקוק לטמפרטורה ממוצעת של 30 מעלות. על אף עמידותו ליובש, זהו גידול שלחין מובהק. האמרה הערבית "התמר ראשו באש ורגליו במים" מעידה על טבעו: גדל באקלים חם מאוד, אבל סמוך למקורות מים (מעיינות, מתי תהום גבוהים, בארות ארטזיות, או נהרות)[14]. התמר הוא העץ הזקוק לכמויות המים הגדולות ביותר מבין עצי הפרי, כ-144 ליטר מים לעץ בוגר בקיץ, לעומת כ 84-14 ליטר לעץ פרי ממוצע[15].יוסף בן מתתיהו מציין בהקשר זה כי "התמרים על שפת הנהר [הירדן] דשנים ונותנים פרי לרוב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים". המים יכולים להיות מלוחים מאוד (2,500 מ"מ כלור – לא ראויים לשתיה, גם עבור עזים). התמר נחשב לעץ הפרי הסביל ביותר למליחות הקרקע.

אזורי גידול דקל התמר באופן מסחרי בארץ, הם מוגבלים. ניתן לגדלו באזורים בהם הטמפרטורות גבוהות רוב ימות השנה, הפרשתי הטמפרטורות בין יום ללילה אינם גדולים, ימי השמש מרובים והלחות נמוכה[16]. תנאים אלו הביאו לכך שבעבר גידלו תמרים בעיקר ליד מעיינות ופלגים  לאורך השבר הסורי-אפריקאי, במרחב שבין הכנרת לים המלח. אזורי גידול נוספים היו לאורך חופי הארץ ובנאות המדבר בנגב ובסיני[17].

התמר גדל בין מעלות רוחב צפון º15 ו-º35. העץ יכול לגדול באזור הררי בגובה של עד 1,500 מעל פני הים, אך שם, אינו נושא פירות[18]. לא רבים היו הדקלים הגדלים בהר אך עיקר שימושם של דקלי ההרים היה בחלקי העץ ולצורך צל, כגון: גזעים לבניה, עלים לעשיית סלים, חבלים, מחצלאות ועוד. התלמוד הבבלי מזכיר דקלים בירושלים "שתי תמרות יש בגיא בן הינם ועולה עשן מביניהן"[19]. התנא שבשמו נמסר התיאור, הוא רבי יוחנן בן זכאי אשר חי בירושלים. תמרות אלו מופיעות אגב דיון המנסה להבין מה הם הדקלים יוצאי דופן 'ציני הר ברזל'[20], לכן דומה שיש לקבל את עצם קיומם של דקלים מועטים בירושלים כתיאור ריאלי.

בהרים כמעט ולא גדלים דקלים ואלו נושאי פרות קטנים. לכן פסקו חז"ל: "אין מביאים בכורים מתמרים שבהרים"[21]. מכאן גם כינוי הגנאי במדרש לישמעאל: "דקל הרים אתה", היינו, בעל גאווה אך עם תורה מועטה. בהשאלה, מכונה  אדם ריק ,"דקל הרים".

עץ-התמר עמיד לסוגי קרקע רבים ושונים. בארץ גדל התמר בהצלחה בקרקע בזלתית כבדה של אזור הכינרת, בחמרה בינונית של עמק בית-שאן, בחול של אילת ובחמאדה אבנית ביוטבתה. קיימים כיום זנים, שאפשר להבחיל (לגרום להבשלה מהירה)[22]  את פירותיהם באמצעים כימיים[23] ולכן מגדלים תמר גם באזורים קרירים וגשומים, אך התמר אינו נותן פירות בקווי רוחב שלמעלה מ-º35.

בעת החדשה ניטעו תמרים לאורך כל בקעת הירדן והערבה – מבקעת כנרות ועד אילת. הזנים הידועים הם: חדראווי וחלווי – מעיראק. דקל נור – מאלג'יר ומ'ג'הול – ממרוקו.  תמר הוא עץ בעל ערך היצוא הגבוה ביותר ליחידת שטח. במטע – 12-10 עצים לדונם. ביניהם מגדלים לעתים ירקות.

 העץ וחלקיו.

התמר המצוי הוא צמח דמוי עץ[24] בעל גזע יחיד, בלתי מסתעף. החלק העל-קרקעי כולל גזע הנושא כתר כפות (עלים). סיבי הגזע הם צרורות של צינורות הובלה. להבדיל מעצים אחרים, שגזעם מתעבה במהלך השנים, קוטר גזעו של התמר נותר אחיד במשך כל חייו ולמלוא גובהו. לכן אין הוא עושה טבעות שנתיות ואי אפשר לקבוע את גילו[25]

הגזע של התמר הנטוע בשדרות הערים צר – בקטע שהועבר ממקום למקום. בראש הגזע אמיר או 'כתר' של עלים גדולים, מנוצים, המתפתחים מקדקוד צמיחה בודד המצוי במרומי העץ. התפתחות כל כף, עד יציאתה, נמשכת כארבע שנים, מתקיימת שתיים עד ארבע שנים, ואחר כך היא מתייבשת.  מכלול הכפות העובריות, המהוות את מרכז הנוף קרוי 'קור' (Core = ליבה).

המכבד הוא ענף התמר שצבעו כתום, ללא עלים, וקצהו מתפצל לעשרות שרביטים (ענפים דקים), עליהם צומחים פרחים ואחר כך הפירות[26]. ענף המכבד נקרא במשנה 'יד': "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה – אַרְבָּעָה טְפָחִים"[27]. "אם כך, דומה שניתן לומר כי ל'יד' יש גם 'כף יד' [ומכאן הביטוי 'כַּפֹּת תְּמָרִים' [28]], ואמנם ביוונית παλάμη) palame) פירושה כף יד פתוחה, והיא מקור המילה הלטינית Palma, שהיה לשם כולל למיני הדקלים"[29]. המכבד עשוי מ'יד' מעובה ממנה מסתעפים שרביטים דקים שעליהם התמרים. משהורדו תמרים מן המכבד ראויים שרביטיו להתקנת כברות"[30].

במונח 'כפות תמרים' אני מתייחס לעלים, בעוד שאחרים, למשל מולי ברוג (ראה להלן), מתייחסים אליו במובנו כמכבד עם הסנסנים.

"דוגמא נוספת לפרשנות זאת, דימוי של יד (ענף המכבד) וכף היד (הסנסנים), נראית בברור בפריט עשוי שנהב מימי האימפריה הנאו-אשורית (609-911 לפנה"ס), שנמצא בחפירות העיר נמרוד. מכותרות דקל התמר יוצאות שתי זרועות שמסתיימות בסנסנים בדמות אצבעות"[31]. חשוב לציין כי כפות תמרים הן העלים ולא ענפים. [מולי ברוג מבהיר: “תרגום השבעים (המאה ה-3 לפנה"ס) מגדיר את המונח 'כפת תמרים' כ-κάλλυνθρα φοινίκων” "  kalunthra phoinikon), מילולית – 'מטאטא התמר'. כך גם בתרגום המדויק של המונח ב- New English Translation of the Septuagint , בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד (2007): brushes of palm trees. אכן, הגדרה זו מתאימה לידוע לנו על שימוש זה גם ממקורותינו”[32]. לכפות התמרים שם נרדף והוא 'חריות'. כך למשל: "חריות של דקל"[33].

אורך העלים הוא עד שישה מטרים ואורך חייו של העלה הוא בין שנתיים לארבע שנים[34]. במרכז העלה מתמשך ציר מרכזי נוקשה הנקרא 'שדרה' (או שזרה); רש"י אומר עליה: "שדרה זהו צד העשוי כשדרה של בהמה, שהצלעות והחוליות מחוברין בה מכאן ומכאן". לאורכה של השדרה 250-100 עלעלים הנקראים 'הוצים': "שהשדרה היא הנקראת לולב וההוצים הנקראים עלים"[35]. העלעלים הסמוכים לגזע קצרים, חדים ונוקשים[36]. במשך צמיחתם העלעלים נפרדים ומתפרסים לצדדים. במותו העלה מתייבש ומתכופף כלפי מטה. לבסוף העלים הישנים נושרים ובסיסיהם מהווים את גזע העץ.

לולב : בראשית צמיחתם העלעלים דבוקים יחד – זהו הלולב, כפי שדרשו חז"ל: "הרואה לולב בחלום – אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים"[37]. המקרא מציין בהקשר לחג הסוכות 'כפות תמרים' במסורת היהודית, מאז המאה השנייה לספירה, הוחלף השימוש במונח אחר  – לולב. תרגום אונקלוס בארמית (נעשה כנראה בארץ ישראל בתחילת המאה השנייה לספירה ונערך סופית בבבל) מגדיר את המונח "כפות התמרים" כלולב: "פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְּרוֹגִין לוֹלַבִּין וַהֲדַסִּין וְעַרְבִין דִּנְחַל"[38]. גם המשנה מלמדת שמדובר בלולב[39]  ואכן  הברכה היא "על נטילת לולב". כנאמר: "מוליכים את לולביהן להר הבית"[40]. לולב כאמור הוא כף תומר צעירה, בעודה סגורה ובטרם נפשקו עלעליה, או כדברי הרמב"ם: "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל, שיצמחו קודם שייפרדו העלים שלהם לכאן ולכאן, אלא שיהיו כמו שרביט והוא נקרא לולב". יש שדרשו 'כפות' מלשון 'כפוּת', היינו, קשור, שלא נפרד.

ישנם כמה מנהגים לגבי אופן אגידתו -קשירתו של הלולב, יחד עם ההדסים והערבות ועל כך נאמר במשנה: "אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אפי' במשיחה אמר רבי מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה"[41].

אפשרי כי ההמרה מכף תמרים ללולב קשורה בעובדה כי עצי התמר גדלו כבר בימי המקרא בעיקר בעמק הירדן והיה קושי לטלטל את כפותיהם למרחקים. באיגרת שנשלחה משמעון בן כוסבא (בר כוכבא), מנהיג המרד, לאחד ממפקדי כוחותיו, הוא פוקד עליו לדאוג להעברת הדסים וערבות יחד עם "ללבין ואתרגין", לולבים ואתרוגים, מעין גדי אל מקום המסתור שלו במדבר יהודה, כי הם דרושים לו לחג הסוכות הקרב ובא. נשלחו שני חמורים כדי להביא לאנשיו לולבים מעין גדי. לו היה מדובר בכפות של ממש, לא היה די בשני חמורים.

מאז היציאה לגלות התעוררו קשיים בהשגת ארבעת המינים, מציאות זו החריפה במיוחד בקהילות מזרח אירופה ומרכזה בה האקלים היה שונה מזה שבארץ ישראל. כבר חז"ל ציינו מציאות ש"אנשי כרי הים הורישו את לולביהם היבשים לבניהם"[42], היות שלא היו להם לולבים טריים. רבי מנחם בן שלמה המאירי, כתב: "בזמן המקדש לא היו היהודים רחוקים מארץ ישראל… וידוע כי שם היו דקלים…לאחר החורבן התרחקנו מהארץ למקומות שבהן אין דקלים[43]."

בהגדרת "לולב יבש" קיים טווח גדול של פרשנות בראשונים מפרשנות מקלה ועד פרשנות מחמירה. בימי הביניים המוקדמים (מאות 13-10) היה קושי רב בארצות אשכנז וצרפת להשיג לולב כשר והם סמכו על הפרשנויות המקלות ואף ישנן עדויות בהן השתמשו בלולבים גם משנים קודמות. גישה זו, המשיכה להוות יסוד הלכתי מנחה מאות שנים לאחר מכן. רק החל מהמאה ה-17, עקב התפתחות המסחר הבין לאומי, במסגרת 'תקנות ארבע הארצות'[44], חדלו פוסקי אשכנז לסמוך על השיטות המקלות בלולב היבש[45].

סנסנים

גבעול הפרי של התמר; ענף היוצא מעלה הדקל ועליו נמצאים הפרחים ומתפתח הפרי (בעץ נקבי), נקרא סַנְסַן. [הניקוד בשני פתחים, ובצורת הרבים –סַנְסִנִּים – בא דגש בנו"ן השנייה. זאת, בדומה למלים אחרות משורש מרובע כפול. למשל: גַּלְגַּל, עַפְעַף, כַּפְכַּף. הסמל השני מנוקד בחיריק][46]. השם נובע המקור האכדי/סורי: sisna [47]. חלק מהפירות נמכרים עם הסנסנים, ובמרביתם מופרד הפרי מסנסניו. המילה משמשת גם כדימוי להסתעפות: ”בכל זאת יש לידיעה היקרה הזאת שרשים גם ענפים מרובים, ורק סנסנים אחדים לוטים הם בערפל“[48] .

כתוב במקרא: "אעלה בתמר אאחוז בסנסניו"[49]. מהמקור בלשון חז"ל: ”ואי אגבהנהו בסיסני קננהו“[50]. יהודה הלוי כתב: "יוֹצֵאת אֶל הֶחָרָבָה מִיַּם סוּף וּמִיַּד מְעַנִּים; הָיִית כְּתֹמֶר נִצָּבָה יְפַת אַשְׁכֹּלוֹת וְסַנְסִנִּים“[51]. בלשון חכמים, שימשה המילה לעתים גם במשמעות ענף הדקל כולו[52] או במשמעות מַכְבֵּד הדקל – התפרחת כולה, הכוללת את כלל הגבעולים והפרחים/הפירות שעליהם[53].

כיום משמשת המילה במשמעות הגבעולים הדקים אליהם מחוברים התמרים משמעות זו אינה מתיישבת עם הפסוק לעיל משיר השירים. נתן שפריס, כותב על כך: "מקובל לזהות סנסנים עם כפות התמרים. ברם מתוכן הכתוב נראה יותר הזיהוי למכבדי הפרי. המכבד עשוי מ'יד' מעובה ממנה מסתעפים שרביטים דקים שעליהם התמרים. משהורדו תמרים מן המכבד ראויים שרביטיו להתקנת כברות"[54]. יהודה פליקס כותב: "מקובל לזהות סנסנים עם כפות התמרים. ברם מתוכן הכתוב נראה יותר הזיהוי למכבדי הפרי[55].

פריחה

עץ התמר הוא דו-ביתי (ישנם עצי זכר ועצי נקבה). בתקופת האביב מתפתחות בין העלים תפרחות. ראשיתה של הפריחה בגיל 6-8 שנים, באביב הפרחים ערוכים במכבדים ענפים, היוצאים מחיקי הכפות העליונות. בעוד התפרחת צעירה, עטוי כל מכבד במתחל (מעטפה) גלדני ומוצק, העשוי כעין סירה סגורה ,המסייע ומגן תוך כדי יציאת התפרחת מבין הכפות[56]. בקצה הציר שלה ערוכים 120-50 סנסנים. פרחי-התמר צמודים לסנסנים ומספרם 60-25 לסנסן.  עם גידולם של ענפי המכבד, בוקע המתחל לשתי קשוות והמכבדים הגדולים נגלים לעין. הפרחים הם בני ששה עלי עטיף. הפרח הזכרי בעל ששה עלי-עטיף וששה אבקנים. הפרח הנקבי בעל ששה עלי-עטיף, צלקת ושלוש ביציות (אינו מכיל אבקנים, כמובן). בדרך כלל מתפתחת בפרי שחלה אחת (זרע אחד בפרי).

בעצי הזכר מתפתחת תפרחת אבקנית ובעצי הנקבה מתפתחת תפרחת עליינית.  ההאבקה נעשית בעיקר על ידי הרוח. בהתאם לכך, מייצר התומר, כמות עצומה של אבקה (אלפי פרחים בכל מכבד זכרי).  הפרי גדל כמובן, רק על עצי הנקבה. מסיבה זו, מטע תרבותי מורכב ברובו מעצי נקבה הנותנים פרי וממספר מועט בלבד של עצי זכר, אשר תפקידם לאפשר את תהליך ההאבקה.

ההאבקה

עצי תמר מתחלקים לעצים זכריים ולעצים נקביים (דו בית). על מנת שהעץ הנקבי יישא פרי הוא זקוק לאבקה, זו נישאת על ידי הרוח.  אולם כדי ליהנות ממהנה יש צורך בעצים זכריים רבים וגם כך קיים חשש שהאבקה לא תגיע לתפרחות נקביות רבות ובמקרה זה לא יתפתחו פירות.  כדי להבטיח שהאבקה תתבצע, מפרים את העצים הנקביים באורח מלאכותי, בידי האדם, באבקה טרייה או באבקה מהשנה הקודמת, אשר כוח החיות שלה נשמר. הטכניקה הזאת מוכרת עוד מימי ח'מורבי במסופוטמיה והיא מעוצבת גם בתבליט קדום, בן המאה ה-10 לפנה"ס, שהתגלה בתל חלאף שביובלי הפרת. לשם כך, יש לעלות למרומי העץ, לאסוף את האבקה הזכרית ולשוב ולטפס למרומי העץ הנקבי ולנער את האבקה מעל תפרחותיו. בשיטה זו ניתן להפרות באבקתו של עץ זכרי אחד, חמישים עד מאה עצים נקביים וכך לחסוך מקום רב במטע[57].  חז"ל כינו שיטת האבקה זו בשם 'הרכבה' וסיפרו: "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות. עבר דקלי [מומחה לגידול דקלים] אחד וראה אותה, אמר תמרה זו צופה מיריחו, כיוון שהרכיבו אותה עשתה פירות […] ומבארים – "שהתמרים יש בהם זכר ונקבה, ואינם עושים פירות, עד שקולטים זה מזה"[58].

אמינאוס מרסלינוס, נוסע רומי שביקר בנאות המדבר שמצפון לסהרה במאה הרביעית, כתב: "אומרים שעץ נקבה נותן פרי רק כאשר הוא מופרה על-ידי זרעיו של עץ זכר, וגם שהם מרגישים שמחה באהבתם ההדדית. זאת עובדה ברורה ביותר למתבונן בדרך שבה הם נשענים האחד כלפי השני ואפילו הרוח החזקה ביותר לא תצליח לכופף אותם חזרה. אם במקרה עץ נקבה לא יופרה על-ידי עץ זכר, ייתן העץ פירות בלתי ראויים לאכילה. אם הם לא יכולים למצוא באיזה עץ הנקבה מאוהבת הם לוקחים שמן מהנקבה ומורחים אותו על גזעו של עץ זכר כדי שימשך אליה ושיטה זאת מוכיחה את עצמה..".

ההאבקה מתבצעת בחודשים פברואר – אפריל.  מאביקים בשני אופנים:

1. בנשיפה מהקרקע בעזרת צינור מאלומיניום, בפה או במפוח. בשיטה זו חייבים לעבור את המטע לא פחות מאשר פעם ביומיים. יתרונה – הספקים גדולים בעבודה. חסרונה – הצורך בכמויות גדולות של אבקה.
2. ביד – מסירים את המתחל (במזמרה), מכניסים בין סנסני התפרחת הנקבית שניים-שלושה סנסנים זכריים או מטלית קטנה טבולה באבקה וקושרים קשירה קלה את כל הסנסנים יחד. שיטה זו יקרה יותר, אבל היא נראית בטוחה יותר. עצי הזכר, על פי רוב, מאחרים לפרוח אך אפשר לשמור את אבקתם מהעונה הקודמת במשך שנה ויותר בחדר קירור או במקפיא.  בעבר ראו בשיטת ההאבקה זו סגולה לפוריות.

ריבוי

מרבים את התמר באופן וגטטיבי. ניתן להרבות תמרים מזרעים, אך אז יהיו חצי ממספר העצים עצי זכר, ואילו את אופי הפרי של הנקבה, אי אפשר לצפות מראש.  הדרך הטובה ביותר לריבוי עצי תמר היא מחוטרים המתפתחים ליד הגזע של עצי נקבה טובים (כך שפריים יהיה זהה לזה של עץ האם). סביב החוטר בונים ארגז וממלאים אותו בכבול. לאחר שהחוטר מכה לתוכו שורשים, מפרידים אותו מן האם ומעבירים אותו למשתלה או למטע.

השיטה המקובלת ביותר בישראל לשרשרת החוטרים: בוחרים בחוטרים בני שלוש-ארבע שנים, המתחילים להוציא שרשי-אוויר. מלבישים על בסיס הנצר שק פוליאתילן, ממלאים בנסורת ובשבבי-עץ רטובים, וקושרים. החוטרים משתרשים במשך חדשים אחדים. מפרידים את החוטר המושרש, ונוטעים.

כמו כן, קיים היום  גם ריבוי בתרבית רקמה ( Tissue Culture) – שיטה לגידול חלק רקמה או תאים בודדים מחוץ לגוף האורגניזם ממנו נלקחו. הרקמות/תאים גדלים על קרקע מזון מלאכותית וסטרילית העונה על כל דרישותיהם מבחינה תזונתית, חומציות, טמפרטורה וכדומה. לשיטה חשיבות רבה בחקלאות המודרנית בכך שהיא מאפשרת לייצר מקודקוד צמיחה בודד אלפי צאצאים ועמידה בדרישות השוק לזן מסוים באיכות מסוימת תוך פרק זמן קצר.

הפרי

מטפסים על התמר שלוש פעמים בשנה – להאבקה, לדילול ולקטיף [משקל הפירות בעץ מדולל יכול להגיע ל-200 ק"ג ב-10-20 אשכולות]. אשכול תמרים נקרא מרבד – "מרבדות ובהן תמרים"[59]. לאשכול ציר מרכזי הנקרא שרביט.

מן התפרחות המופרות מתפתחים אשכולות הפרי. משקלו של אשכול כזה יכול להגיע עד לעשרים ק"ג ולכן הוא זקוק לקשירה או תמיכה, כדי שלא יישבר. פרי התמר הוא פרי ענבה (פרי שבמבנהו משתתפות רקמות נוספות לשחלה), בעל קליפה קרומית וציפה עסיסית. הזרע מוארך ובעל חריץ לאורכו. חומר התשמורת בו הוא מיצלולוזה – רב-סוכר המצוי בדופנות התאים.

הפרי הוא ענבה יבשה, בעלת ציפה בשרנית מתוקה, וזרע אחד גדול (גלעין). הפירות מכילים כמות גדולה של סוכר. ההבשלה מתרחשת בחודשים ספטמבר-אוקטובר. הבשלת הפרי מתחילה בשינוי הצבע: היעלמות הדרגתית של כלורופיל והתגלות צבעי צהוב ואדום בקליפה. בתקופה זו מצטבר גם סוכר, ובסופה מגיע ריכוזו לשיא. בסיומה של ההבשלה מגיע הפרי ל"בשלות פיסיולוגית". תקופה זו קרויה 'בוסר'. בהגיע הפרי לסוף תקופת הבוסר – הוא מתחיל לאבד מים דרך רשת סדקים המתהווה בקליפתו. כמוכן מתחיל פירוק התאית בדפנות התאים והפרי מתרכך. הצבע האופייני של בוסר (צהוב או ורוד או אדום), הופך בהדרגה לגוונים שונים של חום עד שחור. בדרגה זו קרוי הפרי 'בוחל' וזהו המצב האופייני לתמר לח. איבוד נוסף של מים והפרי הופך לצמל (תמר יבש), היכול להשתמר חדשים רבים.

הפועל שיוחד לקטיף התמרים הוא גדיד. "פועליו שהיו עוצרים בתאנים וגודדים בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזית"[60]. "קמה – לקצור, ענבים – לבצור, תמרים לגדוד, זיתים למסוק"[61]. הגדיד מתבצע בשני שלבים: שלב א' – בשלים. שלב ב' – הכול.  הגדיד נעשה עוד בטרם ההבשלה מבחינים בשלושה זנים של תמר:  תמר "יבש" שפירותיו ניתנים לשמירה במשך זמן ארוך, תמר "לח" ותמר "לח למחצה".  דרך הטיפול תלויה באופי הזן.

את הזנים הלחים חיאני וברהי גודדים בעודם בוסר והפירות מובחלים באורח מלאכותי. את הזנים לייבוש גודדים כאשר הפרי מתחיל להצמיל על העץ, וככל שמאחרים – מקבלים פרי בעל איכות מעולה יותר. הפרי נאכל טרי או יבש וכן מכינים ממנו מרקחות וממרחים.

שימושי התמר.

פתגם פרסי אומר שלתמר שימושים רבים; כמספר ימי השנה. את פרי התמר היו אוכלים ואת התפרחת הזכרית היו אוכלים עם הסלט. טוענים שמסייעת לכוח הגברא. גם לב הדקל (בלשון חכמים קוּר, קוּרא) משמש למאכל, אלא שעקירת הלב ממיתה את העץ. ניתן להכין אותו גם מחוטרים. מהגזע ניתן להפיק מוהל דקלים ("יין דקלים") וסוכר דקלים. מאכל נוסף הינו עג'ווה, היינו, עוגת דקלים. לאחר שמייבשים את הפירות מכינים מהם מעין בצק בוזקים שומשום, מייבשים בשמש ומורחים בשמן זית והגלעינים שמשו למאכל בהמות ולהסקה. הגלעינים שמשו גם סם מרפא כנגד הצפדינה[62].

בארצות בהם גדלים הזנים הלחים, הדקלאי הרחיב את מטעי התמר באופן מוגבל ומותאם בדיוק לאותה כמות שאותה הוא העריך שיוכל למכור בימים ספורים לאחר הגדיד.

דבש תמרים: פתרון חלקי שנמצא על ידי הדיקלאים לעודפי התמרים הלחים שלא נמכרו, היה טיפול בתמרים והפיכתם למאכל הנשמר לזמן ממושך יותר, וזאת על ידי בישול אפיה או סחיטה[63]. החקלאי מיצה את נוזל התמרים, ובתהליך בישול איטי העיסה הייתה הופכת לדבש. מרקמו נוזלי, דומה לזה של דבש דבורים, יש הטוענים שזה הדבש המקראי ומכאן "ארץ זבת חלב ודבש" וזה דבש התמרים אולם טעמו שונה. את פסולת התמר (כוספא דתמרי) – לאחר שהופק הדבש-  היו אוכלים בעתות רעב.

אפיק נוסף לשימוש בעודפי התמרים היה על ידי מיצוי עיסת התמרים והפיכתה ליין-תמרים. ביריחו ובסביבתה נתגלו מערכות של משטחי דריכה[64], הדומים בצורתם לגתות היין שנמצאו בכל מרחבי שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל, אלא שגידול הגפן כענף מרכזי התרכז בהר הגבוה של יהודה ושומרון, מאחר והגפן דורש מים, מנות קור רבות, הפרשי טמפרטורה יום –לילה, ועוד, תנאים אלו אינם קיימים בבקעת הירדן. סביר להניח שגתות אלו שימשו להפקת יין – התמרים, שתהליך הפקתו היה דומה לעשיית יין מענבים[65]. דבש התמרים מוכר כיום בשם 'סילאן'. בעיראק, שם נהגו היהודים להכין מהסילאן חרוסת לפסח – היו פועלים בעלי מסחטות ניידות גדולות, שהוכשרו במיוחד לחג, עוברים בין הבתים וסוחטים תמרים להכנתו. מהערבית העיראקית, גם מקור השם 'סילאן'[66].

רפואה עממית: התמר מקובל מאוד ברפואה העממית של עדות ישראל וערביי הארץ – כתרופה לטיפול באין-אונות, באנמיה, במחלות קיבה, בבולמוס, במחלות מין, במחלות לב ובפצעים.

אופן השימוש: אכילת הפירות מגבירה את כוח הגברא, מומלצת לחולי אנמיה, לתורמים דם, לסובלים ממחלות בדרכי העיכול, לחולי לב, ולאלה הנתקפים בבולמוס אכילה וברעבון תמידי.

למחלות מין: אוספים את אבקת הפרחים וחולטים אותה במים רותחים. את המשרה המתקבלת שופכים לאמבט מים חמים ושוהים בו כמחצית השעה. הכמות: חופן אבקה לליטר מים. לפצעים: קולים את גרעיני הפרי עד שישחימו, כותשים אותם לאבקה ומפזרים אותה על פצעים מוגלתיים או פתוחים.  אבקה זו יעילה גם לעצור דימום מהאף.

בצפון אפריקה מכינים מן התמר משחה ווגינאלית, סגולה לפוריות.

מדברי חז"ל אנו למדים, כי הרבו להשתמש בתמר כתרופה למחלות שונות: "תמרי משתנן משבען, משלשלין מאשרן ולא מפנקן"[67]. ופירושו: התמרים מחממים, משביעים, משלשלים, מחזקים את הגוף ולא מפנקים אותו. "תמרים-שחרית וערבית יפותי במנחה-רעות; בצהרים-אין כמותן. ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה, וחולי ממעיים ותחתוניות" (טחורים)[68].

דבר הרמב"ם:

"סך, הוא רפואה מורכבת מן מיץ התמרים מאגוז העפצים ומרפואות הודיות עפיצות וריחניות. כשמוסיפים לה מן המושך, קוראים אותה "משקה מושכי". "כל התמרים קשי העכול, יחדשו כאב הראש בעת החפץ הגדול לאכלם. ועוקצים פי האצטומכא ונושכים אותה, והבוסר מהתמרים ממלא הגוף ליחות נאות ופגות, ומחדש סמור ורתת, וקשה להתחמם, וסותם הכבד". "המאכלים העבים הם מיני… התמרים" (המשמינים).

"התמרים מן הדקל סותמים הכבד ומנפחים הראש ברוב הכימוס, והרטוב יותר רע מן היבש הרבה. ויש לו סגולה להוליד הטחורים. ולב הדקל והוא הנקרא אל-חריות, מוליד זרע רב ועוזר אל המשגל".

שימושים בחלקי העץ

תמר נודע כעץ רב תכליתי ועל כך אמרו חז"ל. "תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקָרות בהן את הבית"[69] והנמשל הוא "כך ישראל". רק מי שהכיר מקרוב והעריך את גידול התמר, יכול היה לנסח הגדרה כה מדויקת על מהותו של העץ.

מגזעי התמר השתמשו לקורות; בעיקר לבניית סוכות. פירוש שמה של אל-עריש, שבצפון סיני הוא 'הסוכה'. נמצאו שרידי גזעים בחפירות ארכיאולוגיות כגון בעין בוקק וביטבתה. כמו כן בונים מהם גדרות, קילונים ומרזבים.

סנסני התמר, לאחר שהורדו מהם הפירות, היו משמשים לניקיון, כמאמר כתובת אכדית אחת: "בסנסן תטאטא את הקרקע"[70]. גם בלשון חז"ל, מאות שנים מאוחר יותר, לא טאטאו את הבית אלא כיבדו אותו, מלשון מכבד התמרים: "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת"[71].

מעלי התמר היו מכינים סלים רכים, בדרך כלל שזורים זה בזה, המשמשים לנשיאה ולאחסון כלים. לעתים מגלגלים בצורת שבלול. סל רך נקרא "קוּפָּה". בעת העתיקה היה נהוג להחזיק בהם נחשים, שהיו אביזר ידוע בפולחן האלילי של השאול (קיסטה מיסטיקה) ומכאן הביטוי: "קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[72]. כשהשרצים הם נחשים. מרג'ונה הינו סל קטן המשמש לאכסון עוגה או דגים. סלים הניתנים לסגירה במכסה ומשמשים להעברת פירות או ירקות נקראים מקטף. טבג הוא טס עגול ושטוח, המשמש להגשת פיתות.. ממחסה היא מברשת נוקשה קלועה בצפיפות מסיבי תמר ומשמשת לניקוי מכתש החרס לאחר כתישת פולי הקפה. בטה הוא סל רחב ושטוח, המכינים מעלי תמר ומשמש לקטיף התמרים הראשונים אשר הבשילו. סרביל – שקים לגמל, קלועים מעלעלים. דוחל היא סלסלה קטנה מעלעלים, לאריזת תמרים תלויים.  שבכה היא רשת עשויה סיבי תמר, על גב הגמל, להובלת תבואה. משדרת העלים הארוכה והנוקשה הכינו ארגזים וכלובים, במיוחד להחזקת תרנגולות ושלווים[73].  שימושים שונים לתמר אפשר לראות גם היום בסיני: בדרום חצי האי, הבדואים בונים גם כיום סוכות מגזעיו וכפותיו ומתגוררים בהם לפרקים. בסיבי התמר, הנקראים בערבית "ליף" שוזרים חבלים, שמהם מכינים את היתרים לאוהלים, למילוי כרים ומזרנים וכן ללפיפת 'ליפה', לניקוי הגוף והכלים[74].

תולדות גידול התמר

תרבות גידול התמר קדומה ביותר. הממצא הבוטני הקדום ביותר בחפירות, נמצא מלפני 19,000 שנה, באתר אהלו שלחוף הכנרת[75]. שם שימש עץ התמר כנראה לבניה. עץ התמר היה מעצי החקלאות הראשונים וגדל באזורנו החל מהתקופה הנאוליתית הקרמית, שבה נבנו בארץ ובמקומות נוספים, לאורך הסהר הפורה, יישובי קבע. התמר היווה נדבך חשוב בכלכלת האזור כבר בתקופה הכלקוליתית[76]. ממצאים בודדים מתקופה זו נמצאו במערב סיני ובנגב. נמצאו זרעי תמר בשרידי תרבויות מסופוטמיה, כבר מ-4,000 לפנה"ס ובמצרים מ-4,500 לפנה"ס. במספר אתרים ארכיאולוגיים במסופוטמיה נמצאו גלעיני תמר, גלעיני תמרים וחלקי עץ התמר, משנת 1,600 לפני הספירה ועד המאות השישית-שביעית לספירה[77]. בארץ ישראל נתגלו זרעים בנחל משמר, מ-3,000-3,200 לפנה"ס[78].

ככל הנראה פרי התמר בכלל וכפרי יבש בפרט לא היה גידול מרכזי בארץ ישראל בתקופת המקרא זו, והיקף הסחר בו היה מצומצם[79]. יתכן ובשל העובדה כי גידול התמרים יבשים טרם התפתח, כמו כן רוב הישוב היהודי התרכז בהר ושם גידולו של התמר אינו כלכלי. יחד עם זאת, לאור האזכורים, נראה שפרי התמר היה מוכר בהווי החקלאי המקומי בארץ ישראל, כבר בתקופה זו[80].

בתקופת בית שני חל גידול משמעותי בעיבוד הדקלים ובצריכת התמרים. האם היו אלו יהודים אשר חזרו מבבל שם למדו את פוטנציאל וסודות גידול התמרים, או שמא היו אלו תושבים אשר הוגלו לכאן מאזור הפרת והחידקל או ממצרים, הם שפיתחו ענף זה, או שהיה זה חידוש חקלאי מקומי?  לעת עתה התשובה אינה ברורה. יש לציין כי חכמי בבל היו ערים לקדמותו של התמר בבבל, שנים רבות טרם בואם לבבל[81].

על גידול התמר בתקופה זו נכתבו מאמרים רבים[82]. כך למשל, בחפירות במערת הבריכה בעין גדי, בניהולו של נחמן אביגד, נתגלו גלעיני תמרים ופירות שלמים[83]. בחפירות שנערכו בקומראן בשנת 1993 נתגלו כ־ 100,000 גלעיני תמר בסמוך לגת, אדולפו רויטמן טען כי הם שימשו לעשיית יין ודבש תמרים[84]. מטעי התמרים התרכזו בשני אזורים עיקריים, את התמרים הלחים גידלו לאורך מישור החוף הדרומי, מאזור אשקלון ועד אל-עריש, ובנאות המדבר בסיני, ואלו את התמרים – ליבוש [=תמרים שניתן לשמר לאורך זמן] גידלו בבקעת-הירדן[85].

הרודוטוס שחי במאה החמישית לפנה"ס הזכיר לראשונה את תמרי האיכות בבקעת הירדן. הוא מציין כי התמרים גדלים בנפות בית שאן, יריחו ועזה. ומוסיף שתמרי העמקים ניתנים לאכסנה ותמרי החוף נאכלים טריים בלבד. הדבר מעורר את השאלות מתי החל להתפתח ומי פיתח את ענף גידול התמרים בארץ ישראל בכלל ובבקעת הירדן בפרט?[86].

הפילוסוף היווני תאופרסטוס  כתב בחיבורו "מחקרים על הצמחים", במאה הרביעית לפני ספירה,  על התמרים הגדלים בבקעת הירדן: "בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר… אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום… ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים… התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".

ההיסטוריון דיודורוס כותב בשנת 60 לפנה"ס לערך: אזור ים המלח נטוע כולו תמרים בכל מקום בו עוברים נחלים". גם פליניוס שהיה חברו של טיטוס וביקר כנראה, יחד איתו, בעמק הירדן התחתון, בזמן המרד, כתב בספרו "תולדות הטבע": "ארץ ישראל מפורסמת בתמריה, במיוחד תמרי יריחו". יוסף בן מתיתיהו מביא בכתביו תיאורים מפורטים על גידול התמרים. הוא כותב על עמק יריחו: "והוא מגדל פרדסים נחמדים צפופים ובהם עולים עצי תמר רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם". על אזור גינוסר הוא כותב: "ועל ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש"[87].

כאשר שמעון החשמונאי כבש מחדש את המצודה בירושלים, הוא הגיע "בהלל, ובכפות תמרים, בכינורות, ובתופים, ובנבלים ובזמירות, כי נשמד אויב גדול מישראל" [88]. בשחרור המקדש על ידי החשמונאים נאמר: "על כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח

בידם לטהר את מכונו"[89]. התמר הוטבע על מטבע שיצק שמעון החשמונאי, לזכר ניצחון המקבים על הסלווקים (ולרגליו שני סלים עמוסי פירות) ועליה הכתובת "לגא[ו]לת ציון". שמעון בר כוכבא טבע את דמות התמר על גבי מטבעותיו. מאידך במטבע רומי שנחקק על ידי טיטוס, לאחר שהדביר את המרד הגדול, מתוארת בת יהודה יושבת תחת עץ התמר כשמעליה ניצב חייל רומי אוחז ברומח ומעליה הכתובת 'יודיאה קפטה', היינו, 'יהודה השבויה' וראו בעץ התמר כסמלה של ארץ ישראל[90]. בעיטוריהם של בתי הכנסת קדומים חוזרים המוטיבים של עצי תמר, קורות תמר ואשכולות – הן בתבליטים והן בפסיפס. תמרים ואשכולות מופיעים גם על גבי מטבעות ובכול האורנמנטיקה המאוחרת. דמות התמר מופיעה גם על ארונות קבורה. הן כעץ במלוא קומתו והן כלולב.

בספרות היוונית והרומית יש אזכורים רבים של התמר כפרי ארץ ישראלי נפוץ, החל מראשית המאה הרביעית, למן התקופה הפרסית בארץ. דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus) מציין במאה הראשונה לפני הספירה: "אזור ים המלח נטוע כולו תמרים בכל מקום, שעוברים בו נחלים"[91] את זה כבר כתבת קודם. סופרים רבים, ביוון ורומא, ביניהם תיאופרסטוס (Theophrastus), סטרבו, וארו (Varro), פליניוס, ואתניוס (Athenaeus), מדווחים על תמרי יהודה, בעיקר על אלו שגדלו לאורך בקע הירדן, אשר כונה לרוב, "העמק הסורי".

במקורות חז"ל, כמות האזכורים של עץ התמר ופריו והעיסוק בהם, גדלו בצורה ניכרת, לעומת תקופת המקרא וכן גדל שיעור אזכורי התמר, ביחס לאזכורי פירות אחרים [92].'תמר', או 'תמרה'  בספרות חז"ל, מציין בדרך כלל את הפרי ואילו העץ נקרא 'דקל'[93]. באגדה נמשלו לתמר יצחק, רבקה, משה, אהרון, דוד, המשיח.

גידול התמר מצריך רמת ידע בוטני, ורמת מיומנות מקצועית גבוהה. הידע המקצועי העולה ממקורות חז"ל מפתיע בעושרו, חשוב לציין כי ידע זה אינו מוגש כספר המספק למחקר ידע חקלאי, כדוגמת זה של הסופרים היווניים והרומיים. חז"ל עסקו בפסיקת הלכה, והידע המצטבר ממקורותיהם כולל בעיקר הלכות ואירועים הקשורים לעבודת האדמה ולגידול התמר. החוקר עקיבא לונדון, הגיע למסקנה שרמת פיתוח הזנים בענף התמרים, והידע החקלאי שנצבר בארץ ישראל ופותח בה, עלה ברבות השנים על הידע הידוע לנו מבבל, ממצרים ומצפון אפריקה, (ארצות עם מסורת גידול תמרים ארוכה הרבה יותר), ובוודאי עלה על הידע שהיה בידי חקלאי אירופה. חז"ל היו מעורים בחיי היום יום והיו קשורים לעבודת האדמה, הצטבר בידם ידע נרחב על פירות הארץ ובתוך כך גם על העץ התמר, דרך גידולו, ותהליך הטיפול בפרי[94].

המסקנה מרכזית העולה מן המקורות לעיל, כי בשונה ממרכזי הגידול המסורתיים, לאורך נהרות בבל ומצרים, שם מרבית עצי התמר שגידלו הדיקלאים היו מהזנים הלחים. דקלאי ארץ ישראל הובילו מהפכה בענף התמרים, הם פיתחו את זני האיכות הראויים ליבוש, תמרים אלו השתמרו לאורך השנה כולה, טעמם היה משובח וגודלם היה ייחודי . ענף התמרים הורחב במידה ניכרת, כל עוד לא הייתה מגבלת מים או קרקע. תמרים אלו נשלחו לרחבי האימפריה הרומית, ויצרו שם רושם רב, כך אנו למדים מכתיבתם של סופרי יוון ורומא. יצוא התמרים היה מהענפים שהניעו את כלכלת יהודה, תמרים אלו סיפקו מקור להכנסה גבוהה, בדומה לשמן האפרסמון, הם שימשו למאכל לאורך כל השנה, ובשל גודלם וטעמם המשובח הגיע שמעם למרחוק. מחירם של תמרים אלו היה גבוה, ואם יתווסף לכך מחיר ההובלה מחירם האמיר עוד יותר, על כן יקל לשער כי רק בעלי אמצעים יכלו לרכוש תמרים אלו[95].

במפת מיידבא מהמאה השישית לספירה, מובלטים עצי התמר הגדלים ביריחו ובצוער[96]. בתקופה הביזנטית גידלו תמרים למאכל ולבניין. בית המלאכה הביזנטי שבעין בוקק, נבנה רובו מתמר מצוי[97]. כרבע מכלל הקורות, ששימשו לבנייה במנזר סטה קתרינה בסיני, עשויות מתמר מצוי[98].

הנוצרים ראו בתמר את סמל היושר, האהבה והפוריות, ונהגו לקשט בענפיו את הכנסיות החל מהמאות הראשונות לספירה, בחגים היו נושאים עלי תמר בהיכנסם "למקומות הקדושים"[99]. התמר מופיע לרוב בעיטורי בתי כנסת- בגילוף באבן, בסטוקו ובפסיפסים. תמר נאה במיוחד מגולף על אבן, בבית הכנסת בכפר נחום[100]. עד היום נושאים הנוצרים ענפי דקל ביום ראשון של הדקלים, בתהלוכה היוצאת מבית עניה ומגיעה עד להר הבית.

התמר היה עץ מקודש גם למוסלמים, הנביא מוחמד דיבר על הדקל כעל עץ קדוש, על כן אסור למוסלמים אדוקים לעקור דקלים, כי פרי התמר היה מזונם, בצלו שכנו, ובעליו ובגזעו עשו שימוש[101]. אולם השימוש בעצה לבניה, היה מקובל. במבנה מהתקופה הערבית הקדומה ביטבתה, היו עצי התמר, כשליש מן הממצא כולו[102].

על הפקת דבש התמרים בעת העתיקה, אנו למדים מהממצאים הארכאולוגים ומהמקורות הכתובים לדוגמה הנאמר במשנה: "דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות"[103] וכן "הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים"[104] ובתוספתא: "התורם גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים ועתיד לדושן"[105] וכן דבריו של יוסף בן מתתיהו: "והמינים הדשנים נדרכים ביקבות ומוצאים דבש לרוב, שאנו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים"[106]. בתלמוד נאמר במפורש: "ודבש אלו תמרים"[107]. גם רש"י מפרש: "ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים". המגילה של השר המצרי שינוהת, שחי במאה ה-20 לפנה"ס וגלה לאחד מחבלי ארץ רֶתֶ'נוּ, המזוהה עם כנען, עשויה לחזק הנחה זו. המגילה מתארת את טובה של ארץ ארר (כנראה הירמוך) ובה הקבלה לשבעת המינים: "ויהיו בה תאנים וגפנים ויינה רב ממים; דבשה בשפע ושמנה עצום, כל טוב על עציה"[108]. במקרה זה, אין ספק כי הדבש איננו דבש דבורים. המילה הערבית 'דבּס'  מתייחסת בעיקר לדבש המופק מן התמרים מהזן הלח, הנקרא "רטב". אך עם זאת, ל"דבס" אין קשר לדבש המיוצר על ידי דבורת הדבש, הנקרא בשפה הערבית "עסל" (וחלת הדבש: "שהד").

הגאוגרף המוסלמי אל-מוקדסי, תושב ירושלים בסוף המאה העשירית[109], מזכיר את הדבס (הדבש) המיוצר בעיר צוער בדרום ים המלח הידועה בתמרים שגדלו בה.

גידול התמרים, שהיה ממרכיבי העושר של ארץ ישראל בעת העתיקה, התנוון במשך הדורות. הדקלים עיטרו את נופה של הארץ עד התקופה הצלבנית, אך הלכו ונעלמו מנופי הארץ בימי הביניים. החל משלטון השושלת האיובית במאה ה-12, יש עדות לצמצום בהיקף מטעי התמרים, למשל באזור בית שאן[110]. במאה ה-13 נעלמו כמעט לחלוטין מנוף הארץ והאזור[111]. מהזנים המשובחים שגידלו בארץ לא נותר זכר. עובדה זו קשורה בהרס של הכיבוש הממלוכי, במיסוי הכבד שנלווה לו ובהתנוונות החקלאות.

בשנת 1418 כותב אל-קלקשנדי (al-Qalqashandī)[112]: "כבר לא מוצאים בה תמרים טריים ואף יבשים". רבי עובדיה מברטנורא כתב בשנות ה-80 של אותה מאה: "אך דבש תמרים לא מצאתי פה, ולא ראיתי גם לא תמרים עצמם, ואצל יריחו עיר התמרים הגיד לי איש נאמן שהיה בה, כי אינה רחוקה מירושלים, כי אם מהלך חצי יום, כי אין בכל יריחו כי אם שלושת אילני תמרים רעים ואינם עושים פרי"[113].

חוקר הטבע הצרפתי פייר בלון (Pierre Belon) בשנת 1533 ודובדן (1651) עדין מזכירים תמרים ביריחו, אך מדגישים שהם אינם מצויים בעין גדי[114]. הגיאוגרף והחוקר אדוארד רובינסון, שסייר בארץ בראשית המאה ה-19, מציין ב-1833, כי לא מצא כלל תמרים בעין גדי ואילו ביריחו נותר תמר אחד בלבד. גם הנרי בייקר טריסטראם, שביקר ביריחו ב-1884 כותב: "נעלם מכאן אחרון התמרים, ושוב אין עטרות עלי התמר מתנופפות מעל המישור"[115].

חקלאות התמר מחייבת המשכיות וטיפוח הדרגתי של הזנים הטובים והראויים למאכל.  לאלה לא נותר זכר בארץ עד העת החדשה. בראשית המאה העשרים לא היו בארץ אלא כ-250 דונמים של תמרים מעובדים, רובם ב שפלת החוף הדרומית מעזה ועד אל-עריש. בבקעת כנרות גדלו תמרים בודדים. כפי שכתבה רחל המשוררת, בשירה 'שם הרי גולן': "שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת"[116].

ענף גידול התמר חודש בארץ ישראל בשנות השמונים של המאה ה-19, על ידי ערבים מרצועת עזה וצפון סיני[117]. הצעד הראשון למסע של חידוש תרבות התמר בארץ ישראל היהודית !! החל כבר ב- 1924, בסוכות) עם הבאתם של זני מצרים (חיאני, סמני, זגלול  ועוד) על ידי יוסף וייץ, כראש משלחת של מחלקת ההתיישבות בהסתדרות הציונית. הובאו כאלף חוטרים, לכנרת, עין חרוד ודגניה ב'. אך הללו היו מעטים מדי ומבחר זניהם מצומצם.

במפעל פיתוח התמר בארץ חל מפנה בשנות השלושים  והוא קשור קשר בל יינתק עם דמותו של בן ציון ישראלי מכנרת (1954-1887), שהיה איש רב פעלים. חלום חייו היה "נוף התמר" ואת כל מאודו הקדיש להגשמתו. במשך עשרות שנים, בצד פעילותו הענפה בהתיישבות, היה משוגע לדבר וביקש "לתמר את הארץ". הוא דבר על כך שבכוח התמר "לגאול את המדבר משממונו". בשנים אלו, בסיומם של כמה מסעות לצפון אפריקה, כורדיסטן ואירן עלה בידיו להבריח חוטרים משובחים לכנרת. שם נטע משתלת תמרים לזכר רחל המשוררת, ששמשה מטע של אימהות תמרים.

לאחר קום המדינה הובאו זנים נוספים, 60,000 חוטרים, מהמפרץ הפרסי, על ידי  יאני אבידב מנהלל, שתחילה הצטרף לישראלי ולאחר מותו של האחרון (באסון מעגן), נשלח על ידי דוד בן גוריון, כדי להביא את התמרים ארצה[118]. תמרים אלו שימשו יסוד ל"נאות בנציון" בערבה (מטעי אילות, יטבתה, עין יהב ונאות הכיכר). גם חברת פיק"א הביאה מקליפורניה 1,000 חוטרים, רובם מזן דקל-נור ונטעה גם  אותם ב'נאות בנציון'[119].

מעניין לציין כי גם בעקבות המחקר המודרני ופיתוח הידע החקלאי המודרני, אזורי גידול התמר לא השתנו, וגם כיום רוב מטעי התמרים מתרכזים לאורך בקע ים המלח, מהכנרת ועד אילת, וכן לאורך מישור החוף הדרומי וצפון סיני[120].

כאשר מטעי התמרים כמעט נעלמו מהנוף החקלאי בארץ ישראל, במאה ה-12, הפסיקו לייצר גם את דבש התמרים. בשנות ה-60 החלו בכנרת לראשונה בתקופה המודרנית בארץ בייצור סילאן. בהתחלה היו מבשלים אותו על פרימוסים גדולים, בהמשך עברו למבערי גז ואט-אט, ביוזמתו של אורי סטולר (בנו של מפתח התמרים, חתן פרס ישראל, שמואל סטולר), הוקם המפעל בקיבוץ. לאחר קשיים כלכליים, נסגר המפעל ב-1 בנובמבר 2021 [121].

התמר במקורות

התמר נזכר במקרא רק בקווים כלליים[122] ופריו לא נזכר כלל. עצי תמר נושאי פרי מצויים בתמשיחי קיר בקברים מתקופת הפרעונים יתכן כי בני ישראל הכירו את התמר עוד במצרים (אם אכן באו משם), אולם מפגשם הראשון המתועד במקרא, התרחש במדבר סיני, בקשר לחניית בני ישראל באילים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ-שָׁם עַל-הַמָּיִם"[123]. סביר להניח כי גם יתר מקומות חנייתם של בני ישראל, במשך ארבעים שנות נדודיהם, היו בנאות מדבר, הניכרות למרחוק בעצי תמר הגדלים בהן, מכאן אולי המקור להכללת התמר בין ארבעת המינים. כך מסביר הרמב"ם: "הדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות" [להבדיל מפסח שנועד להנצחת אותות מצרים לדורות] ומוסיף: "מה שנראה לי לארבעת המינים… שהם שמחה וחדווה ביציאתם מהמדבר… אל מקום עצי פרי ונהרות…"[124].

התמר הוא היחידי הנכלל הן בן ארבעת המינים שנוטלים בסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים[125]" והן בין שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל. אכן, התמר לא מוזכר שם, אך מוזכר הדבש: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.[126]. כבר מקורות חז"ל מרובים, פירשו אף הם, כי הדבש בפסוק הוא  דבש תמרים[127]. הבלשן היהודי, יהודה אבן קריש, בן המאה ה-12, מפרש את הדבש, הנמנה עם שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל עם דבש הפירות באופן כללי ועם דבש התמרים בפרט. לא מעט פרשנים סוברים כי מכיוון שהפסוק עוסק בגידולי האדמה, הדבש הנזכר הוא תוצר התמרים ולא הדבורים [128].

בצלו של התמר שפטה דבורה את העם ("וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה")[129]. בקרב המלכים המתואר בספר בראשית, שם ישבו האמורים[130]. שלמה המלך קישט בתמר את בית המקדש ("אֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל, חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים, וַיְחַפֵּהוּ, זָהָב טוֹב; וַיַּעַל עָלָיו תִּמֹרִים, וְשַׁרְשְׁרֹת")[131]. יריחו מכונה "עיר התמרים"[132]. במשנה מכונה כך צוער: "שהלכו לצוער עיר התמרים"[133]. גם תדמור שבסוריה כונתה 'עיר התמרים' (פלמירה). עין גדי מכונה 'חַצְצוֹן תָּמָר'[134]. במקרא מופיעה פעמיים הצורה תֹּמֶר באותה משמעות. גם צורה זאת נהייתה לשם פרטי נפוץ לזכר , כמו הצורה תָּמָר לנקבה.

הדקל מוזכר כנראה פעם אחת: "וְאֶת-הֲדוֹרָם וְאֶת-אוּזָל, וְאֶת-דִּקְלָה"[135].

נראה כי הצירוף "תמרות עשן'[136], נגזר מהדימוי לתמר, המתנשא לגובה[137]. מכיוון שמדובר באחד מעצי התרבות המרשימים במשק האדם ובטבע, נכתב, כמחמאה לאשה זקופת קומה: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר"[138]. את הכתוב 'כנחלים נטיו"[139], יש המפרשים על פי הערבית, 'נח'לה', שפירושו תמר.

בשיר השירים מתואר התמר כבעל דימויים מיניים – "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים". אם נוסיף לכך שתי נשים שנקראו תמר, מוזכרות במקרא בהקשרים מיניים. כך תמר אשת ער [140] וכך תמר ואמנון[141]. (גם בתו של אבשלום נקראה 'תמר'. מתוארת כאשה יפת מראה ונקראה כנראה על שמה של אחותו)[142].

התמר היה נושא פופולרי באמנות של המזרח התיכון ושימש בתרבויות רבות, אם בצורה טבעית או מסוגננת[143]. דגם התמר שימש גם לקישוט בבית המקדש: " וּשְׁתֵּי, דַּלְתוֹת עֲצֵי-שֶׁמֶן, וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים, וְצִפָּה זָהָב; וַיָּרֶד עַל-הַכְּרוּבִים וְעַל-הַתִּמֹרוֹת, אֶת-הַזָּהָב"[144] משמעותה של "תמורה" היא גילוף בתבנית עלי התמר[145]. כיוצא בזה הוזכרו 'תִּמֹרִים' בתיאור המקדש בספר יחזקאל: "וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל-הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָה לִפְנִימָה לַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב וְכֵן לָאֵלַמּוֹת וְחַלּוֹנוֹת סָבִיב סָבִיב לִפְנִימָה וְאֶל-אַיִל תִּמֹרִים"[146].

משורר תהילים מקביל על כן, על דרך הניגוד, בין "צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח";  לבין "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". ומוסיף: "שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ"[147]. התמר של העמקים החמים ונאות המדבר, לעומת הארז של מרומי הלבנון הקרירים. דעה נפוצה היא כי התיאורים "שתולים" ו"יפריחו" מוסבים כאן על הצדיק ולא על התמר והארז. נוגה הראובני מסביר, כי אפשר היה להסכים לכך אילו היה כתוב "שתול", או "יפריח". בניגוד לרשעים, הפורחים כמו עשב (בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים, כְּמוֹ עֵשֶׂב)[148], פורח הצדיק ומשגשג כתמר וכארז. גם ההמשך: "עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ", מוסב לדעתו, על הדימוי של התמר והארז. בניגוד לעשב, שפריחתו קצרה ונבילתו מהירה, ממשיך הצדיק בפריחה ובצימוח, כתמר וכארז, המניבים גם בשיבתם ועדיין הם דשנים ורעננים[149]. גם ספר בן סירא, מקביל בין התמר והארז: "כארז התרוממתי בלבנון. כתמר התרוממתי בעין גדי"[150].

בחג האסיף מצווה התורה על ברכה על כפות תמרים. יש הסוברים כי הכפה הפכה ללולב רק כאשר החג איבד את משמעותו המדברית, שהרי כריתת הלולב פוגעת בעץ.

השם 'דקלה' נזכר בין בני יקטן בלוח העמים. מסתבר שמקומה של דקלה הוא בחצי האי ערב. הגיאוגרף הערבי יאקות מזכיר מקום בתימן ושמו 'דקלה', שטרם נמצאה אחיזה לזיהויו[151].

עץ התמר מוזכר במקרא ארבע עשרה פעמים, לעומת הגפן המוזכר 153 פעמים (היין 124 פעמים), הזית 38 פעמים (היצהר 208 פעמים) והרימון 67 פעמים. החיטה מוזכרת 30 פעמים במקרא, הדגן 39 פעמים והתבואה 41 פעמים[152]. נראה שמיעוט אזכורי התמר במקרא אינו מקרי, ושתפוצת מטעי התמרים בארץ־ישראל בתקופת המקרא הייתה מוגבלת.  כנראה שתחומי גידולו של התמר הרחיקו אותו מהווייתם של הנביאים ישעיהו הירושלמי, ירמיהו בן ענתות  ועמוס איש תקוע. הם ישבו בצל התאנה והזית וחיו בנוף של כרמי גפנים. התמר לא אמר הרבה לקהל שומעיהם.

יתר על כן, התמר נזכר רק פעם אחת במשמעותו הכלכלית: הנביא יואל ניבא על נחיל ארבה עצום העולה על הארץ החקלאית ופוגע בענפיה המרכזיים. 'כי שֻׁדד דגן הוביש תירוש אֻמלל יצהר ]…[ הגפן הובישה והתאנה אֻמללה רִמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבֵשו כי הֹבִיש ששון מן בני אדם'[153].  בתיאור זה נזכר התמר אך רק בסוף רשימת הגידולים, לאחר הדגן, הגפן, הזית, התאנה והרימון. ייתכן והסיבה לכך היא תחום גידולו המרוחק יחסית – בקעת הירדן. כפי שדרשו חז"ל: "סימן לעמקים – תמרים[154]".

בתלמוד ירושלמי מסכת בכורים נאמר: "ודבש אלו התמרים. יכול דבש ממש, רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר אלעזר: כתיב (כתוב) (דברי הימים ב לא) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש. ודבש חייב במעשרות. אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות"[155].

חז"ל דימו את הצדיקים לעצי התמר והארז: "מה תמרה הזו והארז – אין בהם לא עיקומים, ולא סיקוסים, כך הצדיקים אין בהם לא עיקומים ולא סיקוסים. מה תמרה וארז צלן רחוק, כך מתן שכרן של צדיקים רחוק. מה תמרה וארז ליבן מכוון למעלה.. כך צדיקים ליבן מכוון לקב"ה. מה תמר וארז יש להן תאווה אף צדיקים יש להם תאווה, ומה היא תאוותן – הקב"ה"[156].

דימויו האציל של העץ הביא את חז"ל לדרוש את הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח"[157] ולהציג את עץ התמר כמרשים בגודלו ובמראהו שיש תועלת בכל חלק מחלקיו[158]. הם הוסיפו ואמרו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים – מילין [אלונים][159], סימן לעמקים – דקלים, סימן לנחלים – קנים, סימן לשפלה – שקמים"[160]. 'עמק' בלשון חז"ל הוא בקעת הירדן ואכן, בהביטו מפסגת הר נבו, אל הארץ שאליה לא בא, ראה משה: "וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר"[161].

חז"ל הבחינו בין זני התמר לרטובים ויבשים "היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטבות… היה אוכל זיתים מגובין ותמרים יבשות" (הזנים העירקיים והמרוקאיים ניתנים לייבוש. זנים מצריים – לחים יותר).

גם שלבי התפתחות הפרי זכו לשמות ולמשל: חנט (לאחר ההפריה) – פרי ירוק; בוסר (פרי גדול, צהוב עפיץ); בוחל (בשל); צמל (התייבש והצטמק לאחר ההבשלה). משום כך השווה פרי התמר לאישה. "משל משלו חכמים באשה: פגה בחל וצמל. פגה – עודה תינוקת, בחל – אף ימי נעוריה. צמל… כיוון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה".

התמר מהווה גם חלק מהמיתולוגיה של עמי האזור ברחבי הסהר הפורה. נות, אלת השמים של המצרים הקדמונים, תוארה כשוכנת בין כפות התמרים. עשתורת הבבלית תוארה לעתים כשענף תמר בידיה. עץ התמר קודש לה ולבעל והיו מקריבים לדקל קורבנות. רמז לפולחן זה מצוי במקורותינו, כאשר המשנה אוסרת "אף דקל טב [טוב] אסור למכור לעכו"ם[162]  או בתלמוד, כאשר נזכרת התופעה של "המשתחווה לדקל"[163]. ברומא שמשו כפות התמרים כסמל לניצחון. בשובו משדה הקרב היה הקיסר מתקבל בכפות תמרים והאלה היוונית ניקי, אלת הניצחון, תוארה ברבים מפסליה, אוחזת ענף תומר בידה. בנצרות, בתיאורי הבשורה למרים, מתואר המלאך כאוחז בידו עלה של דקל וגם ישו, בכניסתו לירושלים, התקבל בכפות תמרים. לזכר אירוע זה נפתח השבוע הקדוש של הנוצרים, ביום ראשון של התמרים (Palm Sunday).

בשל דמותו, נקרא עלה התמר באנגלית Date palm, שפירושו "תמר כף היד". עולי הרגל מכונים לכן Palmarius וצליין אנגלי השב לארצו כונה בשם Palmer.[164] גם לידת ישו  (עיסא) בקוראן היתה במטע תמרים, כאשר יצאה בת קול מן התמר והבטיחה לספק את מחסורה של האם עד שתוכל להמשיך עם התינוק. האסלאם מאמין כי מקורו של עץ התמר בעפר ממנו נוצר אדם הראשון. התמר נחשב בעיניהם כעץ קדוש בעקבות דבריו של הנביא מוחמד: "כבד את עץ התמר כי הוא אחי אביך. הוא נוצר מן העפר ממנו נוצר האדם הראשון. התמר כמוהו כאדם – גבוה וזקוף ויש בו זכר ויש בו נקבה". התמר נחשב בעיני המוסלמים כאחד מסמלי גן העדן (לכן חצר התמרים בארמון אל המברה שבגרנדה) ועל חשיבותו ניתן ללמוד מההנחיות שניתנו ללוחמי האסלאם לקראת כיבוש סוריה וארץ ישראל. לפי המסורת נאמר אז: "לא תעקרו דקלים ולא תשרפום". חצי הכדור הצפוני יש זהות כמעט מוחלטת בין תפוצת התמר והתפשטות האיסלאם. בהלוויות של אישים מוסלמים רמי יחס נישאות כפות תמרים, כסמל לחיי נצח והעיטור בהן נפוץ בקברי מוסלמים. זהו גם אחד העצים הנפוצים באתרים מקודשים וליד מסגדים.[165].

חשיבות התמר כמקור חיים בולטת במערכת הטאבו שהתפתחה בנאות מדבר, בנוגע לאיסור העברת עצים אלא רק הלוואה כנגד עץ פורה, איסור גדיד לפני הזמן (בספטמבר)  ועוד. סיום הגדיד בצפון אפריקה הוא חג הודיה – עיד אל מסיף (חג האסיף) – שמצוין בדרך כלל בחגיגה שמקורה אולי פגאני והיום היא זיארה (עליה לרגל) לאחד מקברות הקדושים הרבים הקבורים במטעי התמרים. החג קיים גם אצל נודדים שיורדים בתקופה זאת אל נאות המדבר שבבעלותם. בחג זה נעשה "גיוס" להורדת כפות התמרים היבשות בהיקף כדי לסייע לעץ בגידול לשנה הבאה.

סוגיית ה"לולב"

ד"ר מולי ברוג מערער על הזיהוי של הלולב עם כפת התמרים המוזכרים בפסוקי המקרא. הוא תוהה: "מה טעם הציווי להביא לבית המקדש כמנחה לה' בחג האסיף, בעצם ימי גדיד התמרים, דווקא ענף ולא את פרי העץ? ומה בין הלולב, ענף דקל צעיר בדמות חרב, ל'כף': כף יד, כף מאזניים או כל כף אחרת"? ברוג טוען כי "הביטוי המקראי 'כפת תמרים' מתאר את אשכול הפרי עצמו, ואילו הלולב אינו אלא חלופה מאוחרת למקור, בבחינת זכר לכפות התמרים"[166].

הפחת היהודי נחמיה קורא לבני יהודה לצאת ולקיים את חג הסוכות כהלכתו: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" [167]. לדעת ברוג נחמיה אינו מזהה את כפת התמרים עם ענף הדקל[168].

ברוג מצביע על כך שבספר מקבים, קוראים על חגיגות לציון טיהור המקדש בכ"ה בכסלו, שנערכו על־פי המסורת בשנת ג' תרכ"ה (164 לפנה"ס), שם מתואר טקס "סוכות שני", אם אפשר לקרוא לו כך, שהתקיים בחנוכה: "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של [חג] הסוכות… לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים"[169]. ברוג חולק על פרשנות המתרגם, שהוסיף בסוגריים את המלה "כפות", אם התכוון בכך לעלי התמר, "כיוון שבמקור היווני נאמר רק  "גם תמרים" ועל כן, ההפרדה בינם לבין "מטות וענפים רעננים" אפשר שנועדה להדגיש כי המדובר בהבאת הפירות, כמנהג חג הסוכות, ולא בענפים. עם זאת, בסוף חודש כסלו ענפי הדקל היו זמינים להם ואילו המכבד עם התמרים כבר לא, כך שהביטוי נשאר סתום. כך או כך, ההפרדה בין מיני הפירות למיני הענפים עולה גם מתיאור חג הסוכות בספר היובלים (המאה השנייה לפנה"ס), בתיאור טכס שערך אברהם: "וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים".[170]

יוסף בן-מתתיהו, מתאר את מנהג הבאת ארבעת המינים, בזמנו – מאה הראשונה לספירה: "ולהקריב קרבנות-תודה לאלוהים ולשאת בידיהם זר של הדס וערבות מחובר (עם) לכף-תמרים, ופרי עץ-הדר"[171].  יוספוס, מחזק ברוג את טענתו, "מבחין גם הוא בין זר עשוי משני מיני הענפים לבין שני מיני הפירות, ואינו כולל את כפת התמר בענפים. ובמקום אחר מביא יוספוס תיאור נוסף לחג: "שכן חוק [מנהג] הוא אצל היהודים שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים". לכאורה הדברים ברורים, אלא שהמקור היווני [לתרגום המילה לולבים] אינו חד משמעי ודורש הסבר. המונח שתורגם כ'לולבים של תמרים' הוא θύρσος εk φοίνικων. מילולית: תירסוס (thyrsos) של דקל התמר".[172]

כבר ההיסטוריון היווני  פּלוּטַרכוֹס זיהה (כנראה) את התירסוס כ"לולב". הוא מזכיר את סוכות ומגדיר את החג השני, כחג נוסף, המזוהה עם בכחוס: "חג שהוא מעין 'תהלוכת ענפים' או 'תהלוכת תירסוסים', שבה הם נכנסים אל בית-המקדש וביד כל אחד מהם תירסוס"[173]. "באמנות היוונית המוקדמת ה Bacchae (כוהנות דיוניסוס) תוארו בדרך כלל כבעלות ענפי גפן או קיסוס, אך לאחר שנת 530 לפני הספירה החלו להראות את המטה שנקרא תירסוס כגבעול של שומר או כלך ענק (נרת'קס) מחולק לקטעים כמו במבוק, לפעמים עם קיסוס. ה Bacchae תוארו והוסברו כמשתמשות בו גם כנשק. החוקרים חלוקים במידה שבה ניתן להסביר את הצמחים האלה כסמלים לפוריות[174]."

ברומא, הכוהנת הגדולה של בכחוס נזכרת כמי שהמטה שימש לה גם ככלי נשק. "יוסיפוס פונה בכתיבתו לקהל הרומי-הלניסטי במונחים שאולים מעולם התרבות המוכר לו, שיעזרו לאנשים להבין את מראות חג הסוכות. אולם תיאורים אלה אינם מתאימים למראה לולב ואגודת ענפי הדס וערבה, שאינם יכולים לשאת עליהם דבר, אלא אם כן השתמשו היהודים ביד המכבד כמוט, ומסנסיניו יצרו מארז שבו שולבו ענפי ההדס והערבה. כלומר, השתמשו בכפות תמרים"[175].

על יסוד דבריו אלה מציע ברוג: "לבחון מחדש את שאלת מקומן של כפות התמרים בדגמי ארבעת המינים שעל מטבעות היהודים מימי המרד הגדול (70-69 לספירה) ומימי מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). חוקרי מטבעות היהודים, ובראשם הפרופ' יעקב משורר, זיהו בהם אגד ענפי הדסים עם פירותיהם שמהם יוצא בולט במרכז הלולב ומצדי הזר שני אתרוגים. גם בחינה דקדקנית של המטבע לא תעזור לזהות בו ענפי ערבה משתפלים, ועל כן יש להניח שהם "נבלעו" בין שאר הענפים". ברוג מציע אפשרות זיהוי אחרת: "לפנינו אגד סנסנים נושאי פירות התמר ובתוכם שזורים עלי ערבה, ומהמרכז בולט ענף הדס הדור. יש לזכור שהיות שאשכול הפרי אכן כבד מאוד לא מן הנמנע כי לצורך קיום המצווה (ואולי גם מטעמים כלכליים של יוקר מחיר הפרי) היו האנשים אוגדים רק כמה סנסנים עם פירות"[176]. לסיכום, כותב ברוג: "כתוצאה מחורבן בית המקדש והפסקת הפולחן בו נדרשו שינויים חברתיים ותרבותיים רבים בחיי היהודים, בראשם בפרקטיקה הדתית. אלה נגעו גם לעיצובו של חג הסוכות וסמליו. ראוי לזכור כי בעקבות שנות המלחמה הממושכת ברומאים פסקה העלייה ברגל לבית המקדש, חלקים גדולים מהארץ חרבו ומאות אלפים נהרגו.  ויש להניח כי כתוצאה מכך אבדו כוחות מקצועיים לגידול התמר וגם הושמדו או הוחרמו חלקים נרחבים משטחי גידולו שהיו בבעלות יהודית. כל אלה ואחרים הביאו, כנראה, לבחירה בענף התמר כתחליף לפרי התמר. נטילת הלולב היתה אם כן זכר לכפות התמרים"[177].

למאמרו של ברוג: כפות תמרים.

יצור ויצוא

יצואניות התמרים הגדולות בעולם, בסדר יורד הן: פקיסטן, עיראק, תוניסיה, ערב הסעודית, אירן ואיחוד האמירויות.

שטח הגידול של התמרים בישראל מגיע  לכ-65 אלף דונם כיום. אלה מצויים בעיקר בקיבוצים ובמושבים מאילות שבדרום ועד הכנרת ומניבים כ-40 אלף טון תמרים בשנה. שנת 2015 הייתה שנת המפנה בענף התמרים בשנה זו הורחבו מאוד נטיעות עצי התמר בישראל באזורי הערבה[178]. וזאת בעקבות "נוהל תמיכה למגדלי פלפל לייצוא" של משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שהעניק תמיכה כספית למגדלי פלפל בערבה שהסבו את גידול הפלפל  (נכון לומר 'פלפלת') לענפים אחרים[179].

בשל זיקתו למסורת שלוש הדתות; נצרות, אסלאם ויהדות, התמר מתאפיין בביקוש גבוה באירועים מיוחדים ובחגים השימוש של הנוצרים (1.5 מיליארד) והמוסלמים (1.3 מיליארד). בין השנים 1994 ל-2014 חל גידול של 66% בהיקף הייצור העולמי של תמרים והוא נאמד בשנת 2014 ב-6.7 מיליוני טון. היצוא העולמי יותר מהכפיל את עצמו באותה תקופה והגיע לכ-825 אלף טון ב 2013. [180] על פי נתוני ייצוא הפירות לשנת 2015, יצוא התמרים מישראל היה השלישי בהיקפו, במונחי כמות, אחרי אבוקדו ורימון ונאמד בכ- 18 אלף טון בשנת 2013  [181].

יבול התמרים בישראל עומד על כ-43,000 טונות תמרים 19,000 מתוכם לצריכה מקומית, והשאר לייצוא. בהשוואה לארה"ב המייצרת כ-15,000 טונות בלבד.

במדינת ישראל מיצרים כ- 40 אלף טון תמר מזן מג'הול. על פי הערכות, בתוך עשור מספר זה יצמח פי 2.5 ובארץ יהיה יבול של 100 אלף טון מג'הול. כיום הצריכה העולמית מסתכמת ב-50 אלף טון מג'הול בשנה (80% מהיבול העולמי- מישראל!) ונתון זה נמצא בצמיחה מתמדת. המג'הול נחשב לזן הפופולארי בישראל כאשר מגדלים גם זנים מסוג: 'דקל נור', 'חלאווי', 'אמרי', 'חייאני' ו'בארי'[182].

ישראל היא המובילה בעולם בייצור תמר מסוג מג'הול ומרבית עצי התמרים בישראל הם עצי מג'הול (655,000 עצים), ובהתאם מעל 80% מהיצוא הישראלי הוא תמרי מג'הול, וה-20% הנותרים הם בעיקר דקל נור. סך יצוא התמרים מישראל בשנת 2019 היה כ-26,800 טונות, המהווים עלייה של 168% ביחס לשנת 2009 בה יצוא התמרים היה כ-10,000 טונות בלבד[183]. ישראל היא אחת מעשר היצואניות הגדולות של תמרים בעולם בהשוואה ליצואניות התמרים הגדולות, ערך היצוא לטון של ישראל לשנת 2013 הוא השני בגובהו אחרי ארה"ב ועומד על כ-5,000$ לטון. נתון זה נובע מהעובדה שעיקר הייצוא מישראל הוא של תמרים מהזן מג'הול, הנחשב לזן איכותי ויקר יותר. ישראל וארה"ב הן מקורות האספקה העיקריות של תמרים מהזן מג'הול לשוק העולמי והחלק היחסי  של ישראל ביצוא העולמי של מג'הול מגיע לכ-%65 עד 75%.

הודו היא יבואנית התמרים הגדולה בעולם, היקף היבוא שלה בשנת 2013 נאמד ב-312 אלף טון. היבואנית השנייה בגודלה בפער גדול מהודו היא מרוקו, בהיקף של 5.41 אלף טון. אחריה, צרפת, אינדונזיה ותימן. מבין עשרים היבואניות הגדולות של תמרים בעולם, ערך היבוא הגבוה הוא של קנדה, 3 דולר לקילו של תמרים מיובאים). ערך היבוא הנמוך ביותר הוא של נגריה 1.0 דולר לקילו. הבדלים אלה נובעים כנראה מתמהיל זנים שונה ומהבדלים באיכות.

הערות

[1] מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, עם עובד, 1953, עמ' 584-585

[2] לצמח דו ביתי, יש  צמחי זכר המפזרים אבקה וצמחי נקבה העושים פירות.

[3] ביגר ולפשיץ, עמ' 171

[4] מולי ברוג מבהיר: המילה Dactylifera היא הלחמה של שתי מילים יווניות: (1) דקטולוס (δάκτυλος) – שפירושה אצבעות וגם פרי התמר; (2) פרו(φέρω) , שפירושה 'אני נושא'. "כפות תמרים": הייתכן שלא מדובר בלולב?", מכון הרטמן, 26  בספטמבר 2021 (להלן: כפות תמרים).

[5] מולי ברוג, "כפות תמרים": שם.

[6] אתר התמרים של משרד החקלאות.

[7] יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל,  ירושלים, תשנ"ד

[8] עקיבא לונדון, "מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד, עבודה לקבלת תואר מוסמך", אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ג, (להלן: עקיבא לונדון), עמ' 5

[9] עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[10] גדעון ביגר ונילי לפשיץ, כי האדם עץ השדה, עצי ארץ ישראל, מאפייניהם, תולדותיהם ושימושם. אריאל, 124-125, ינואר 1998 (להלן: ביגר ולפשיץ),  עמ' 171

[11] עקיבא לונדון, עמ' 18-19

[12] עקיבא לונדון, עמ' 19.

[13] צבי ברנשטיין, התמר, תל אביב, 2004, עמ' 40.

[14] עזריה אלון (עורך), "תמר מצוי", החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, כרך 12, עמ' 120

[15] סטולר (שם), עמ' 81 – 83 ; ברנשטיין (שם), עמ' 89 – 94 .

[16] שמואל סטולר, גידול התמר בארץ ישראל, תל אביב, 1977, עמ' 20-27.

[17]  מיכאל זהרי, נופי הצומח של הארץ, תל אביב, תשמ"ב, עמ' 50;  א' איילון, הצמר 'עץ החיים' סגולותיו ושימושיו, תל-אביב, תשמ"ח., עמ' 36, 72. ביגר ולפשיץ, שם.

[18] התמר, אנציקלופדיה לחקלאות, כרך ג', עמ' 211-218

[19] בבלי, סוכה לב ע"ב

[20] לולבים הגדלים במקום הנקרא "גיא בן הינם", שהעלים שלהם קצרים מאוד, וגם אינם גדלים לכל אורך שדרת הלולב

[21] משנה, ביכורים, א', ג'

[22] הַבְחָלָה היא תהליך שמביא להבשלה מהירה של פירות באמצעות חומרים כימיים. נהוג להבחיל בננות, תמרים, הדרים ועוד. אחר שפירות בשלים אינם מתאימים בדרך כלל להובלה, מאחר שהם עלולים להירקב לפני הגעתם ללקוח, נקטפים הפירות לעיתים בעודם בוסריים וממש לפני מכירתם, עוברים תהליך של הבחלה.

[23] התהליך מתבצע במשך שנים רבות באמצעות גז אתילן (Ethylene). במספר ארצות מתבצע התהליך באמצעות סידן קרביד (Calcium carbide) שבתוספת לחות עובר תגובה כימית המשחררת גז אצטילן המאיץ את ההבחלה. גז זה עלול להכיל ארסן (Arsenic) וזרחן (Phosphorus) ולכן תהליך זה אסור לשימוש ברוב מדינות העולם.

[24] עצים מופיעים באלפי משפחות שונות של צמחים. בהערכה גסה קיימים כ-100,000 מיני עצים. קיימים חמישה סוגים ראשיים של צמחים עציים; שניים מהם נחשבים לעצים אמיתיים: עצי המחט והעצים רחבי-העלים. הצמחים בשלוש הקבוצות הנותרות נחשבים לצמחים דמויי-עץ; אלו הם עצי השרך, הדקלאים והציקסינים (שרבים טועים ורואים בהם דקלים). בשלוש קבוצות אלו אין התעבות שנתית של הגזע, ולפיכך קוטרו שווה במידה זו או אחרת לכל אורכו. התחום בבוטניקה העוסק בחמש הקבוצות של הצמחים העציים קרוי דנדרולוגיה (Dendrology); מיוונית: דנדרוס פירושו 'עץ', 'לוגיה' פירושו "תורה").

[25] ביגר ולפשיץ, עמ' 171

[26] מולי ברוג, "כפות תמרים": הייתכן שלא מדובר בלולב?", מכון הרטמן, 26  בספטמבר 2021 (להלן: ברוג, כפות תמרים).

[27] עוקצין א ג  מצוטט אצל ברוג, כפות תמרים

[28] ויקרא כג מ

[29] ברוג, כפות תמרים, שם.

 [30]  יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל,  ירושלים, תשנ"ד

[31] ברוג, "כפות תמרים": הייתכן שלא מדובר בלולב?", מכון הרטמן, 26  בספטמבר.

[32]  מולי ברוג, "כפות תמרים":

[33] בבלי, שבת, נ' ע"א

[34] עזריה אלון (עורך), "תמר מצוי", החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, כרך 12, עמ' 12

[35] מצוטט אצל: עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[36] התמר, אנציקלופדיה לחקלאות, כרך ג', עמ' 211-218

[37] בבלי, ברכות, נ"ז, ע"א

[38] מצוטט אצל מולי ברוג, סוכות | הלולב הוא רק תחליף לדבר האמיתי, הארץ, 26 בספטמבר 2021 (להלן: ברוג, לולב)

[39] סוכה, ג', ד'

[40] סוכות, ד', ד'

[41] במסכת סוכה: פרק ג', משנה ח

[42] תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, א'.

[43] מנחם בן שלום המאירי, מגן אבות, ח', י"ז..

[44] ועד ארבע הארצות', הוא שמו של גוף מנהלתי אשר שימש במשך כ-200 שנה, בין השנים 1520 או 1580[1][2] ל-1764, כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין. תפקידיו של הוועד היו גביית מסים מכלל הקהילות היהודיות ומסירתם לשלטונות המתאימים וכן שיפוט פנימי הנוגע לתשלום או לאי תשלום המיסים. מאוחר יותר סיגל לעצמו הוועד את תפקיד ייצוג הקהילה היהודית בפולין לפני מלכי פולין. נוסף על כך היו לוועד סמכויות שיפוט בתוך הקהילות היהודיות בענייני שיפוט שבין יהודים לבין עצמם.

[45] זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, נווה צוף: הוצאת המחבר, התש"ע, עמ' 100-87

[46] "ונמצא: גַּלְגִּלָּיו (מן גַּלְגַּל), סַנְסִנָּיו (מן סַנְסַן, ואולי משקלו סַנְסֶן?) בְּחִירֶק". שאול ברקלי, לוח השמות השלם", מהדורה שמינית (1954).

[47] ויקימלון

[48] מצוקי ארץ, או: יסודי ידיעת הגעאגראפיע הטבעית, מאת מת'יו מורי, תרגום: נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה

[49] שיר השירים, ז', ט').

[50] בבלי, מסכת בבא מציעא – דף סז, עמוד ב

[51] יוצאת אל החרבה, מאת רבי יהודה הלוי, בפרויקט בן יהודה

[52] מנחם צבי קדרי , מילון העברית המקראית, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2006

[53] The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, Ludwig Koehler and Walter Baumgartmer

[54] נתן שיפריס, "רשימת מונחים הנהוגים ביותר בדקלות" קונטרס ז' ,"לשוננו לעם", תש"ז.

[55] יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל,  ירושלים, תשנ"ד

[56] כל עולם הצמחים, עמ' 586.

[57] בשבילי ארץ התנ"ך, עמ' 116.

[58] בראשית רבא (וילנא), מ"א א

[59] סוכה י"ג ע"ב

[60] בבלי, בבא מציעא פ"ט ע"ב

[61] בבלי, בבא מציעא, ל"ט, ע"א

[62] ראו בהרחבה: איתן איילון (עורך) התמר – עץ החיים – סגולותיו ושימושיו, מוזיאון ארץ ישראל, ירושלים.

[63] אברהם אופיר שמש, "ארץ זית שמן ודבש": תמרים, דבש תמרים או מוצר אחר?", בתוך: על אתר, י, תשס"ב, עמ' 97-113

[64] רויטמן, יום בקומרן, עמ' 32-44. אהוד  נצר, "יריחו עיר גנים מימי הבית השני", בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, קובץ יב,  אריאל, תשס"ג, עמ' 89-77.

[65] Liberman, 1946, “Palestine in the 3rd and 4^th Centuries", JQR, II, pp. 123-181.

מצוטט אצל עקיבא לונדון, עמ' 16.

[66] Gil Marks, Encyclopedia of Jewish Food, "Date Honey (Devash(

[67] בבלי, גיטין ע', עח'א

[68] בבלי, כתובות י', ע"ב

[69] במדבר רבה, ג'

[70] ברוג, כפות תמרים,שם.

[71] משנה ברכות, דף נא, ע"ב

[72] בבלי, יומא, כ"ג, י"ב

[73] ראו בהרחבה: התמר – עץ החיים – סגולותיו ושימושיו,

[74] עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[75] ביגר ולפשיץ, עמ' 174

[76] D. Zohary, M. Hopf & E. Weiss, Domestication of Plants in the Old World: The Origin and Spread of 14Domesticated Plants in Southwest Asia, Europe, and the Mediterranean Basin, Oxford 2013, pp. 166–175

[77] אסף גור, פירות ארץ ישראל, תולדות ומקורות, תל אביב, תשל"ד (להלן: פירות ארץ ישראל). לונדון ובן יהושע, עמ' 9, הערה מס' 9.

[78] נילי לפשיץ, "התמר המצוי בישראל, בעת העתיקה, לאור ממצאים ארכיבוטאניים", השדה, 69, עמ' 2022-2025.

[79] י' רוזנסון, 'גידול תמרים בארץ ישראל בעבר על פי המקורות'; א' איילון (עורך), התמר עץ החיים, תל אביב תשמ"ח, עמ' 94–104

[80] י' פליקס, עצי פרי למיניהם, תשנ"ד, עמ' 113-114. הנ"ל, עולם הצומח המקראי: תיאורם וזיהויים של

הצמחים שנזכרו בתנ"ך על רקע הכתובים, ספרות חז"ל ויוון וטבע הארץ, רמת גן 1976 , עמ' 40 .

[81] עקיבא לונדון, עמ' 11.

[82] כך למשל: י' הירשפלד, 'ישוב מתבודדים מעל עין גדי', קתדרה, 96 (תמוז תש"ס), עמ' 7– 40 ; א' רויטמן, 'משחר עד ערב בקהילת היחד', הנ"ל (עורך), יום בקומראן: החיים בכת מדבר יהודה, ירושלים 1997 , עמ' 19 – 57 ; מ' כסלו וע' הרטמן, 'שרידי מזון של יושבי מערת כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא', בתוך: ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד  בר כוכבא, תל אביב תשנ"ט, עמ' 153 – 168. ג' הדס, 'חקלאות השלחין בנווה עין גדי ומקבילותיה בנאות המדבר סביב ים המלח בתקופה הרומית־ביזאנטית', עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002 . מצוטטים אצל לונדון ויהושע (שם), עמ' 9.

[83] א'בינועם דנין, "הצומח בחוף ים המלח", טבע וארץ, יג (תשל"א) עמ' 79 – 81

[84] א' רויטמן, 'משחר עד ערב בקהילת היחד', הנ"ל (עורך(, יום בקומראן: החיים בכת מדבר יהודה, ירושלים 1997 , עמ' 19 – 57 ;

[85] זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, תשנ"ז (להלן: זהר עמר),  עמ' 117-197

[86] עקיבא לונדון, עמ' 11.

[87] מצוטט אצל עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[88] מקבים א פי"ג נא

[89] מקבים ב' י' ז'

[90] א' הכהן, 'מטבעות ארבעת המינים', חלמיש, 4 (תשמ"ז), עמ' 21–24; קינדלר א', "דגמים חקלאיים וצמחיים על מטבעות היהודיים בארץ ישראל", בתוך: א אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ -ישראל הקדומה, תל-אביב. תשמ"ו;  (להלן: קינדלר, תשמ"ו), עמ‘ 114-111

[91] ביגר ולפשיץ, עמ' 172

[92] לונדון ויהושע, עמ' 12.

[93] עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[94] עקיבא לונדון, עמ' 12

[95] Strabo ,Geographica, XVI 4 : 21; XVII 1: 15; מצוטט אצל עקיבא לונדון, עמ' 7. וכן קינדלר, תשמ"ו, 114-111

[96] ביגר ולפשיץ, עמ' 172

[97] Gichon, M., Fischer, O. and O. Tal, En Boqeq. Excavations in an Oasis on the Dead Sea Shores, part II, Mainz, 2000

[98] ביגר ולשיץ, עמ' 174-175

[99] יוחנן י"ב יג; שם ז' ט'

[100] היינריך קוהל וקרל ואצינגר, בתי כנסת עתיקים בגליל, יצא במקור ב-1905, תורגם ויצא בהוצאה עצמית של פרופסור רוני רייך, 2021.

[101] אסף גור, פירות ארץ ישראל- תולדות ומקראות, תל אביב, תשל"ד; עמ' 138.

[102] ביגר ולפשיץ, עמ' 174

[103] תרומות י"א מ"ב

[104] נדרים ו מ"ח

[105] מעשרות פ"ב ה"ב

[106] 'מלחמת היהודים', ד, ח, ג,  119 . זאב ספראי, "גידול דבורים והפקת דבשן בתקופת המשנה והתלמוד", ישראל – עם והארץ ד, תל-אביב, תשנ"ז, עמ'  211-224

[107] ירושלמי, בכורים א', הלכה ג'

[108] סיפורים, מזמורים, משלים מספרות מצרים העתיקה, תרגם מן המקור המצרי והוסיף מבואות והסברים יהושע מ' גרינץ. ירושלים, מוסד ביאליק, 1975, עמ' 21-3. (תרגום תיאור המסע לעברית בעמודים 9 – 21)

.[109] מוקדסי (945-1000) נדד רבות כסוחר ברחבי "א-שאם" (שם כולל לסוריה, לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן של ימינו), חצי האי ערב ומצרים. ספרו, "אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים" (ניתן לתרגם כ"החלוקות הטובות ביותר להכרת האזורים"), הוא מקור היסטורי חשוב לחקר תולדות האזור במאה ה-10, ובפרט – המקור העיקרי והחשוב ביותר להכרת החקלאות והכלכלה של ארץ ישראל במאה העשירית. הספר ראה אור ככל הנראה בשנת 985.

[110] אקות, מעג'ם אלבבלדאן, 1870 מצוטט על ידי זהר עמר, "ה"דבס" בארץ-ישראל בימי הביניים", בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס החמישי תשנ"ה – 1995 המכללה האקדמית יהודה ושומרון – מכון מחקר, קדומים – אריאל .

[111] פירות ארץ ישראל, עמ' 160; זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, ירושלים תש"ס, עמ' 192 – 1

[112] Shihāb al-Dīn Abū 'l-Abbās Aḥmad ibn ‘Alī ibn Aḥmad ‘Abd Allāh al-Qalqashandī al-Fazari היה אנציקלופדיסט ומתימטיקאי מצרי, ששימש כפקיד ממלוכי

Meisami, Julie Scott; Starkey, Paul, eds. (1998). "al-Qalqashandi". Encyclopedia of Arabic Literature. 2. Routledge. p. 629.

[113] ראו:אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג-1943, עמ' 132.

[114] ביגר ולפשיץ, עמ' 175

[115] הנרי בייקר טריסטראם, מסע בארץ ישראל, לחקר חיי הארץ וטבעה, יומן 1863-1864, מוסד ביאליק, ירושלים, 1981

[116] רחל בלובשטיין, כנרת, שירת רחל, הוצאת דבר, תרצ"ה-1935, עמ' סא.

[117] עקיבא לונדון, עמ' 10

[118] ראו תמונות ב: נדב מן, " מסעותיו של איש התמרים", YNET, 27002-09

[119] ביגר ולפשיץ, עמ' 176

[120] ראו בהרחבה: שמואל סטולר, גידול התמר בארץ ישראל, הקיבוץ המאוחד, תל – אביב תשל"ז.

[121] 88 נוית זומר, " שנה אחרי שיבת התמר: נסגר מפעל התמרים ההיסטורי של קיבוץ כנרת" , YNET, 01-11-21

[122] התמר מוזכר במקרא עשרים פעמים (לונדון ובן יהושע, עמ 11.

[123] שמות, ט"ו, כ"ז.

[124] עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[125] ויקרא, כ"ג, 40

[126] דברים ח, ח

[127] ראו לדוגמה: ספרי דברים רצז (מהדורת פינקלשטין), עמ' 316; ירושלמי, ביכורים א, ג (סג ע"ד; טור 350); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יג, ה  (מהדורת אפשטיין–מלמד), עמ' 38. מצוטטים אצל לונדון ובן יהושע, שם.

[128] א"א שמש, '"ארץ זית שמן ודבש": תמרים, דבש תמרים או מוצר אחר?', על אתר, י (אלול תשס"ב), עמ' 97–109 ; מ' ברושי, 'שיכר תמרים ויין תמרים בעת העתיקה', ירושלים וארץ ישראל, 4–5 ( תשס"ז), עמ' 85–92 ;י' רוזנסון, 'גידול תמרים בארץ ישראל בעבר על פי המקורות'; בתוך: א' איילון (עורך), התמר עץ החיים, תל אביב תשמ"ח, עמ' 94–104 ;

א' נצר, 'גתות ליין תמרים באחוזת המלך ביריחו', מיו"ש, יא (תשס"ב), עמ' 69–79. מצוטטים אצל עקיבא לונדון ושמשון בן יהושע, "תולדות ענף התמרים בארץ ישראל, קתדרה 266, טבת תשע"ח (להלן: לונדון ובן יהושע)  , עמ' 7-10.

[129] שופטים, ה, ה.

[130] יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. (בראשית, י"ד, ז )

[131] דברי הימים ב' פ"ג ה

[132] ו אֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר (דברים, ל"', ג).

[133] יבמות, ט"ז, ז'

[134] וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי (דברי הימי, ב', כ, ב) .

[135] בראשית, י', כ"ז

[136] יואל, ג', 3, שיר השירים ג',

[137] א' פלדמן, צמחי תהנ"ך, תל אביב , תשי"ז, עמ' 43-48

[138] שיר השירים ז ח

[139] במדבר, כד, 6

[140]  תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה. סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

[141] מעשה אמנון ותמר הוא סיפור מקראי (בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'-ל"ז) המספר את סיפורו של אמנון, בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, אשר אנס את אחותו תמר (בת מעכה בת תלמי מלך גשור).

[142] " וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה" (שמואל ב', י"ד, כ"ז).

[143] חיים תדמור (עורך ראשי), אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1982, כרך ח', עמ' 603.

[144] מלכים א', ו', 32

[145] עזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע מאז ועד עתה",  מודן, 2006, עמ' 109

[146] יחזקאל מ' ט"ז.

[147] תהילים צ"ב 13

[148] שם, פסוק ח'

[149]  נגה הראובני, שיח ועץ במורשת ישראל, נאות קדומים, 1984עמ' 107

[150] בן סירא, כ"ד 13-14

[151] אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', עמ' 700

[152] לונדון, עמ' 23

[153] יואל א, י–יב

[154] ירושלמי, שביעית, פ"ט, ה"ב

[155] ירושלמי, פרק א', הלכה ג'

[156] בראשית רבה פ"מ א, עמ‘ 181 ;במדבר רבה ג פ"א, ח ע"ב

[157] תהילים, צ"ב, י"ג

[158] בראשית רבה מ א , מהדורת תיאודור–אלבק, עמ' 386–388.

[159] המילין או המילת מזוהים עם העץ אלון התולע ("וחמש מלתראות של מילה היו על גביו"). ראו בהרחבה: פ: יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 107-108.

[160] פסחים, נ"ג, א

[161] דברים, ל"ד 3

[162] משנה, עבודה זרה, א', ה'

[163] בבלי, עבודה זרה, מ"ז, ע"א

[164] בשבילי ארץ התנ"ך, עמ' 117.

[165] בשבילי ארץ התנ"ך, עמ' 116. תודה לבוקי גלזר על הערתו.

[166] ברוג, כפות תמרים

[167] נחמיה ח', טו

[168] ברוג, כפות תמרים

[169]  מקבים ב', י' ז', תרגום מיוונית ופירוש: מהדורת דניאל שוורץ. מצוטט אצל ברוג, שם.

[170] ברוג, כפות תמרים. ספר היובלים, ט"ז ל"א; תרגום מגעז ופירוש: מהדורת כנה ורמן. מצוטט אצל ברוג, שם.

[171] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 3, י 246;  תרגום, אברהם שליט. מצוטט אצל ברוג, שם.

[172] ברוג, כפות תמרים. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, יג , עמ' 372). מצוטט, אצל ברוג, שם.

[173] פלוטארכוס ממשיך ומתאר: מה הם עושים שם לאחר היכנסם, איננו יודעים, אך אפשר בהחלט שהטקס הוא הילולה בכחנלית, שכן למעשה הם משתמשים בחצוצרות קטנות כדי לפנות לאלוהיהם כדרך בני ארגוס בהילולה שלהם לכבוד דיוניסוס. אחרים מבינם מתקדמים בניגון על נבל. נגנים אלה נקראים בלשונם 'לוויים'  פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, פרק 2 האל היהודי, עמ' 82–84 (תרגום מאנגלית: להד לזר). מולי ברוג מסתייג: פלוטרכוס לא דיבר עברית ובתיאור מנהגי חג הסוכות הוא מסביר לקורא יוונית את שראה שם ומשווה זאת לתירסוס. הוא לא מזכיר את המילה 'לולב' אלא שזאת הפרשנות של המתרגם לעברית, כי הוא מניח שהמדובר בלולב. דבר דומה היה בתרגום לעברית מיוונית של 'תרגום השבעים' וכפי שהראתי במאמר הם קראו לכף התמר "מטאטא התמר" והמתרגמים השונים תרגמו זאת או ללולב, או לעלה התמר.

[174] https://www.britannica.com/topic/thyrsus  . תודה למולי ברוג על התרגום.

[175] ברוג, כפות תמרים

[176] שם, שם.

[177] ברוג, כפות תמרים

[178] תהליך זה קרה בעקבות וזאת בעקבות "נוהל תמיכה למגדלי פלפל לייצוא" של משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שהעניק תמיכה כספית למגדלי פלפלת בערבה, שהסבו את גידול הפלפלת, לענפים אחרים. https://mashov.news/archives/70

[179] https://mashov.news/archives/70

[180] ענף התמרים. אתר משרד החקלאות: https://www.gov.il/BlobFolder/reports/dates-in-israel/he/prices_palm_tree_in_Israel_2017.pdf

[181] https://www.eilot.org.il/uploads/n/1505810815.5350.pdf

[182] https://www.iff.co.il/%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-80-%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%94%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

[183] אלי אשכנזי, ענף התמרים הישראלי ממשיך לגדול: ישראל תתחיל לייצא לאוסטרליה, Walla, 2608-20