בוכרה – עיר השיירות באסיה התיכונה

כתב: גילי חסקין; ‏26/04/2018

ראו גם באתר זה:  תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה; תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים, תולדות אסיה התיכונה בעת החדשה; סמרקנד, דרך המשי.

ראו גם: בוכרה על דרך המשי – מסע אחר און ליין; אוזבקיסטן – סודות כמוסים. – מסע אחר און ליין. אוזבקיסטן – מדריך שימושי – מסע אחר און ליין.

להרצאה על תחנות בדרך המשי

השם "אוזבקיסטן" לא אמר לי בתחילה דבר. עוד אחד מהרפובליקות של ברית המועצות לשעבר. "בוכרה" לעומת זאת כבר אמר הרבה יותר. כהרף עין עלו אסוציאציות של ערי שיירות, מבצרים, הרמונות, שליטים, כובשים ונסיכות יפהפיות. יהודים בוכרים, הוג'ה נאסר א –ד ין ועוד.

אוזבקיסטן היא ברובה ככולה מדברית, למעט כמה קטעים מרכס טיין שאן ("הרכס השמימי"), שהוסיף לה סטלין, במדיניות שנועדה לכרוך את המיעוטים זה בזה. זוהי ארץ יבשה בין הנהרות הגדולים, אמו-דריה (נהר האוכסוס) וסיר דריה (נהר איאכסארטס); אמו דריה וסיר דריה, בין הרי טיין שאן לימת ארל. החלק המדברי של טורן, ארץ הערבות. ארץ שנשטפה על ידי העמים התורכיים שעברו דרכה בסערה, מסיביר לכיוון אירופה. הנהר אמו דאריה, "אוקסוס" בפי היוונים, הוא כבר סיפור אחר. בנאות המדבר שלאורכו התפתחה התרבות הפרסית המעודנת, שהוציאה מכאן ענקים כמו המתמטיקאי אל חורארזמי, הבוטנאי אבן סינא, המוסיקאי עומר כיאם ורבים אחרים.

בוכרה היא קודם כל עיר, אך גם בירתו של מחוז באוזבקיסטן, בשם זה, ששיטחו 127,000 קמ"ר. הוא גובל בדרום בשני המחוזות האוזבקים קאשה-דארין במערב וסורחאן-דארין במזרח, בצפון: ברפובליקה האוטונומית קארקאפאלק, הנכללת באוזבקיסטן ובמערב בטורקמניסטן ובמזרח בקזחסטן. מחוז בוכרה נמצא כולו בערבות המישור של טורן. רובו מכוסה חול שטוח או חולות גליים בצורת חרמש ומיעוטו – רמות, גבעות, בקעות ועמקים ללא חול. חולות בוכרה הם חלק ממדבר קיזיל קום "חול אדום" בלשונות הטורקיות. הרמות והגבעות אינן רצופות והן המשך צפונה מערבה לשלשלות הקימוט הגדולות.

עורק החיים של בוכרה הוא עמק השלחין של נהר זראוושאן, הבא מן ההרים ממזרח וחלקו התחתון עובר בבוכרה. ממנו מסתעפות זרועות והרבה תעלות קדומות, שמוציאות את מימיו להשקיה. הנהר מתדלדל והולך ולבסוף הוא נעלם בחולות ואיננו מגיע לאמו-דריה, שבכיוון אליו הוא זורם. בשנים גשומות נקווית שארית המים שבקצהו לביצות. נהר שני, ששמו קאשקה דריה, זורם מדרום- מזרח, בכיוון לזראוושאן ונפסק אף הוא בחולות, לאחר שרוב מימיו מוצא להשקיה. רק קצהו נמצא במחוז בוכרה. זולת עמקי הנהרות הללו וזולת חלק מן הגדה הימנית של נהר אמו, יש במחוז בוכרה שטחים ראויים לישוב קבוע רק בהרים וברמות הגבוהות., שכמות המשקעים בהן גבוהה יותר וכן בבקעות, בהן מצויים מי תהום עליונים.

האקלים בבוכרה הוא יבשתי קיצוני כבשאר חלקי טורן. בשנה יש כ-150 ימי קיפאון. באמצע הקיץ מנשבות רוחות חזקות, שמורידות את הלחות היחסית עד % 20 מידת המשקעים השנתית משתנה, מ- 50 מ"מ בצפון מערב, ל- 150 מ"מ בדרום ו- 500 מ"מ בראשי ההרים.

החקלאות בבוכרה תלויה בהשקיה היא עוסקת בגידול כותנה עצי פרי, כולל עצי תות לגידול תולעי המשי, גפנים וירקות. השטחים שאינם מכוסים חול משמשים למרעה. בבוכרה מגדלים הרבה כבשי קארקול, משום העורות היקרים של טלאיהם – אחת מסחורות היצוא של אוזבקיסטן. כובעי קרקול היו מוכנים מעורו של טלה בן שלושה ימים. המהדרין היו רוכשים כובע שהוכן מעורו של עובר. לשם כך היה צריך כמובן, להרוג גם את האם. התעשייה מעבדת את היבול החקלאי, בייחוד את סיבי הכותנה ועורות הקארקול. מלאכת המחשבת הקדומה בצורפות ואריגה, בה הצטיינה בוכרה נתמעטה כבר בתקופת שלטון הצארים, מפני התחרות עם בתי החרושת.

שמם של שטחי בוכרה יצא לפניהם לאורך דרכי המשי. גם כיום, בוכרה היא המקום הטוב ביותר לרכישת שטיחים משתי סיבות – השטיחים הטובים מאסיה באים מטורקמניסטן והמבחר הגדול והמגוון ביותר של שטיחים נמצא בין מבניה העתיקים של בוכרה. אלא שבוכרה אינה ולא היתה מרכז לתעשיית שטיחים, אלא שוק להפצת שטיחים. השטיח האדום המפורסם, שמעוטר באליפסות שחורות ומכונה שטיח "בוכרי", הוא למעשה שטיח טקה (Teke), שיובא מטורקמניסטן. יש כאן שפע, נשימה אמתית של מסחר ועמידה על המיקח. בהחלט אחד משווקי השטיחים הטובים שיש[1].

תושבי המחוז הם מוסלמים סוניים. רובם הגדול אוזבקים ומיעוטם טורקמנים נודדים, טג'יקים וקצת יהודים. רוב האוכלוסייה מרוכז בעמק הנהר הזראוושאן: קאגאן מדרום מזרח, גישדובאן במעלה הנהר, קאראקול בתחתית הנהר וכמובן, בוכרה – עיר הבירה.

בוכרה הוקמה לגדת נחל שחרוד (Shohrud), שהוראתו "תעלת המלך" (שאח=מלך רוד=תעלה). במקום התחברותם של נהר זרפשן ונהר קושקה-דארין.  (זרפשן = הנהר שמביא זהב) שמקורותיו בהרי טיאן-שן. 320.000 תושבים חיים בנווה מדבר פורה, בגובה של 330 מ' מעל פני הים, במקום התחברות הנהרות זראוושאן ונהר קושקה-דאריה. ואכן, אחד ההסברים לשם "בוכרה" והמשכנע היותר הוא "אואזיס", היינו, נאת מדבר.

בוכרה אינה רק מרכז ארכיטקטוני, אומנותי ומסחרי, אלא גם מרכז דתי, לייתר דיוק, מיסטיקני, צופי, דרווישי. לא הרחק מהעיר בוכרה נמצא הכפר גיזדובאן, בו קבור שייח' גיזדובאני, שהיה תלמיד בדרך הסופית, אומן בטכניקת הזיכר – חזרה אין סופית על שמו של האל במטרה להתחבר למהותו. הוא שם ליבו לכך, שלמרות שהמילה "דרוויש", הוראתה בפרסית "עני" כפי ש"צווף" הינו, בערבית, צמר פשוט, הקרבה הרוחנית שחש הצופי לאללה, עלולה לגרום לו לגבהות לב. במהלך התרגול שומע התלמיד את עצמו, אומר את שם האל, ועל ידי כך עלולה להתחזק בתוכו הגאווה על היותו הולך בדרך, גאווה שעלולה להרחיק אותו מהאל.

גיזדובאני אימץ את  הפסוק המופיע בקוראן : "קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם" ותהה איך להימנע ממלכודת הגאווה? בעזרת הדרכה שמימית הגיעה קיים טבילות ממושכות במים. הוא צלל במים במשך דקות רבות, ואז נגלה לו שאין צורך להגיד את מילת האל, מכיוון שכל דבר אומר אותה, צריך רק להקשיב. "הסוד של הלבבות" הוא, שבכל פעימה הלב מבטא את שם האל וכך גם עם הנשימות. סמוך לקברו מדרסה נאה ולידו מגדל קטן בסגנון מסורתי. במרכז המדרסה ישנה בריכה קטנה, שלא משמשת רק לנוי, אלא גם מעידה על סודו של האיש הקבור במקום. גיזדובאני גילה את טכניקת הזיכר השקט, הגיית שם האל תוך כדי הפעלה של חלקים רוחניים רדומים בגוף האדם. ה"סוד" שקגדוון גילה קשור ליסוד המים ולכן חשיבות הבריכה באדריכלות המדרסה שלו[2].

בוכרה העיר

העיר פרחה הן בשל הסביבה החקלאית העשירה והן בשל מיקומה בצומת דרכים. בבוכרה עוברת אחת הדרכים החשובות באסיה התיכונה. זו שמקשרת את אירן וחופי הים הכספי עם סמרקנד ואת טשקנט עם דרך המשי המגיעה מסין.  מכאן צמחה חשיבותה, במסחר ובמלחמות. מסוף המאה ה-19 עוברת בה מסילת הברזל המרכז אסיאתית וממנה מסתעפות מסילות ברזל למדינות סמוכות (טג'יקיסטן). העיר, כמו האזור כולו, היתה זירת מאבק מתמיד בין טורן לבין אירן. כפי שמסופר ב"שאה נאמה", ספר המלכים שחיבר ההיסטוריון הפרסי פירדוסי (Ferdowsi). היתה זו התמודדות בין הפראים שדהרו בערבות, לבין תושבי הארץ הנושבת, שטיפחו את האומנות והספרות.

כאן צמחה אחת הערים החשובות והיפות לאורך "דרך המשי". העיר שכונתה "הקדושה ", "כיפת האסלאם", "האצילה", "עמוד האמונה" ו"היפה"ב. שיא תפארתה היו בבוכרה עשרות בזארים יחודיים לתחומים שונים. כיום נותרו שלושה בזארים ששופצו בתקופה הסובייטית. שוק חלפני הכספים, שוק סורגי הכיפות ושוק הצורפים. רובם פועלים כחנויות מזכרות ובכולם מוכרים את אותם הדברים.

מספרים כי בתחילת מאה העשירית, בתקופה הסמאנית, יצא האמיר נסר השני אבן אחמד בראש  צבאו מבוכרה א־שריף ("האצילה") לעיר הראט (היום באפגניסטאן), שם שהה ארבע שנים. חייליו רצו לחזור הביתה, אך הוא נשבה בקסמי המקום משכשלו מאמצי השכנוע שלהם, הם פנו למחחומד עבדאללה אבן רודאכי (Rudaki), גדול משוררי הזמן[3], וזה חיבר שיר שנועד לעורר בנסיכם געגוע לעירו האהובה.

רודאכי נרתם לרשימה וקרא באוזני האמיר את יצירתו. כאשר הגיע  למלים:

"תחי בוכרה! לבשי מחלצותיך,

מאושר האמיר החופז אליך!

הירח – האמיר, בוכרה הרקיע;

הו רקיע, אור הירח קרב ומגיע!"

קפץ האמיר על סוסו של הזקיף התורן ודהר לעבר בוכרה במהירות כזו, שמשרתיו נאלצו לרדוף אחריו מהלך שתי פרסאות. לרודאכי, שהיה פייטן ונגן נבל מופלא, נתן הצבא כפל הפרס הכספי שהובטח לו, וההיסטוריה זיכתה אותו בתואר אבי השירה הפרסית.

.

קסמה של בוכרה מרנין את העין, עם שלל כיפות וצריחים, מדרסות ומסגדים, שווקים ובתי תה, שטיחים ובדים רקומים. כאן, בלבה של אסיה התיכונה, החיים מלאי עניין.

בשנים שחלפו מאז העצמאות החדשה ויצירת אוזבקיסטאן, הפכה בוכרה ליעד התיירותי העיקרי של אוזבקיסטאן. מדרסות רבות הפכו לחנות המוכרת שטיחים, כובעים, בובות תאטרון שאח ופפייר מאשי. הבוכרים נחשדים לסוחרים מעולים וללוכדי תיירים ממדרגה ראשונה והתיירים, בדרך כלל, נענים ונלכדים ברצון.

החזיתות הכחלחלות של המדרסות, קמרוני הפונדקים בהם חנו אורחות הסוחרים, חצרות הבזארים, המינרטים הגליליים או מחודדים של המסגדים, עיטורי המדרסות, חומות הטיט המתעגלות סביב הארק (מצודת השלטון) – הכל נפרש על רקע התכול הנקי של השמים. כתם ירק בלב המדבר.

עד לפני מאה שנה, העיר הושקתה על ידי רשת של תעלות ו- 200 בריכות אבן שנקראו 'האוז'  .(Hauz) שם התאספו אנשים, ריכלו, שתו ורחצו. מכיוון שהמים לא הוחלפו באופן תדיר, בוכרה התפרסמה במגפות; תוחלת החיים של בוכרי במאה ה-19 הייתה 32 שנה, הבולשביקים ייבשו את הברכות, למעט כמה לצורכי השקיה, או כאלו שנשמרו כמונומנטים היסטוריים.

העיר העתיקה מרוכזת סביב מצודה קדומה, העומדת על גבעה. בתיה בנויים לגובה וסמטאותיה מפותלות. בתיה בנויים סביב חצר פנימית. עד שנסללה מסילת הברזל הייתה העיר מרכז לשיירות ולסחר ומתקופה זו נשמרו בה מבני קרוואן סאראי (Karavansaray) מרובים. עד לפני כמה עשרות שנים הייתה בוכרה מרכז למלאכת מחשבת של צורפות וחרושת נחושת. בעידן האחרון הקימו בה ביח"ר לעיבוד כותנה, צמר, משי, עורות ומסבנות. השפה המדוברת היא הטג'יקית. מרבית הילדים התחנכו ברוסית.

היסטוריה.

העיר בוכרה נזכרת לראשונה על ידי הצליין הסיני הסין-צאנג בשם "פו-הו". השם הקדום של העיר היה ג'מקנט.

מקור השם בוכרה הוא כנראה במילה הסנקריסטית ויהרה (ViHĀRĀ), שהוראתו  = "הנסתרת מן העולם"[4]. שם זה שובש לתורכית מונגולית לשם בוכאר (Bukhar). בוכרה ועמק הנהר זראוושאן היו ידועות בתקופה המוסלמית הקדומה בשם סוגדיאנה (Sogdiana). חלק מאזור רחב ידיים, שנקרא ח'וראסאן (תרגום מילולי: מקום זריחת השמש)[5].

תושבי העיר והאזור נקראו 'סאקים'. השתייכו על הגזע האירני ודתם הייתה דת זארטוסטרא. גם לאחר כיבושה בידי אלכסנדר הגדול, שמרה העיר על אופייה הפרסי, דבר שהיה לצנינים בעיניהם של המפקדים המוקדונים.  אחרי מלחמת הדיאדוכים נעשתה חלק ממדינת בקטריה. במאה ה- 1 לספירה השתלטו על בוכרה השבטים הנודדים יואה צ'ה, הונים אלו נמצאו במצב מלחמה מתמיד עם פרס, ולאחר כ- 100 שנה של התכתשויות הוכו על ידי השבטים הטורקיים בוכאר חודאת, ששלטו בשטח שבין האוכסוס (אמו-דריה) ובין היאכסארטס (סיר-דריה).

הטורקים המונגוליים הביאו לסוגדיאנה את הבודהיזם, ומכיוון שהיו ידועים בסובלנותם הדתית, חיו תחת שלטונם בסוגדיאנה, אלו בצד אלו, בני דת זארטוסטרא, בודהיסטים, נוצרים נסטוריאנים ויהודים.

בשנת 709 הגיעו הערבים, שכינו את אזור בוכרה 'מא וורא אל נהר', דהיינו, "עבר הנהר" ומכאן השם "טראנסאוכסניה" בלשונות האירופאיות. הפלישות הראשונות הסתיימו בשוד וביזה ונסיגה ערבית חזרה אל המדבר. כאשר הגיעו הערבים היתה כבר בוכרה מרכז מסחרי משגשג. הערבים כפו את האסלאם על האוכלוסייה הפרסית, הבודהיסטית והנסטוריאנית. למרות זאת, חוותה העיר שורה ארוכה של התקוממויות ומרידות. ב-767 עורר אדם בשם מוקאן תסיסה דתית, שבכוחה שלט במשך 15 שנה והשפעת תנועתו נמשכה זמן מה גם אחר נפילתו.

ב-820 נתמנה טאהיר להיות המושל הראשון מטעם הפרסים. בסוף המאה ה-9 שלטה בכל טראנסאוכסניה, שושלת הסמנידים, שבזמנם פרחה הארץ. היתה זו המדינה המוסלמית הראשונה באסיה התיכונה. השריד הבולט לתקופה זו הוא קבר האמיר איסמעיל סמאני (892-907). בוכרה היתה בירת המדינה שהשתרעה מהראט ועד איספהאן והיתה מרכז של מדע ואומנות. נודעה בספרים הכתובים בפרסית, שרוכזו בספריות שלה. את מטבעות הזהב שהטביעה, מצאו ברחבי אירופה, עד סקנדינביה.

זהו המבנה האסלאמי העתיק ביותר העומד על תילו באסיה התיכונה; מבנה צנוע ומופלא, עשיר בדגמים גיאומטריים, שנוצרו מאופן הנחת הלבנים. אלו היו עשויות מחומר, חלמון ביצים וחלב גמלים. שרידי הקבר נמצאו במקרה ב-1930, והוא שוחזר בדיוק רב, כפי שהיה אלף שנה קודם לכן. מהתקופה הסמנידית נותרו בבוכרה רק הקבר והשוק, ששמר על מקומו ליד חומות העיר ופעיל בימי ראשון בלבד.

טראנסאוכסניה נקרעה מעל חורסאן ונעשית מעצמה. בתקופה הסמנידית כונתה העיר 'בוכרה אל שריף', דהיינו, 'בוכרה המיוחסת', או 'עמוד האיסלאם'. היא פרחה בתור המרכז התרבותי והדתי של מרכז אסיה. במקביל, התעשרה על ידי האהבה הפרסית לאמנות. התפתחות הלשון הפרסית, שעד אז דוכאה על ידי הערבית. בין הדמויות שלטו באותו זמן היה המדען והרופא אבן סינא. המשוררים פירדוסי ורודקי. דמויות שמהוות עבור העולם המוסלמי מה שניוטון ושייקספיר עבור המערב . נאמר אז : "בכל מקום אור מגן העדן מאיר על הארץ. בבוכרה הקדושה האור עולה ממנה ומאיר את גן העדן". לאחר שתי מאות שנים תחת שלטון השושלות הקטנות יחסית של הקרחאנים והקראטאים, סופחה בוכרה לאימפריית ג’ינגיס חאן.

בשנת 1005 נפלה בוכרה לידיהם של הקרחנידים (Karakhanids) , שהקימו את המדינה הטורקית הראשונה הראשונה. במהלך המאה ה-11 הגיעו לכאן הסלג'וקים הטורקיים, מהמרחב שבין הים הכספי לימת אראל. הם, דהרו מערבה, השתלטו על הערבות הטוראניות, על המדבר השחור בטורקמניסטן של היום, הים הכספי וכבשו את בגדד. הם ניצחו את הביזנטים בקרב מנזיקרט והתחילו בטורקיזציה של אנטוליה. כיבוש אדסה שבמזרח אנטוליה (אורפה של ימינו), היווה זרז למסעי הצלב.

הקיסר הסיני שנזונג (Shenzong)  משושלת סונג, הזמין 5,300 שכירי חרב מבוכרה, כדי ללחום עבורו בשבט חיטאן (Khitan) הנוודי. ב-1070 הם חצו את הגבול והצטרפו למסעו נגד מדינת ליאו (Liao). לאחר המלחמה הם יושבו בקאיפנג (Kaifeng) וביינצ'ינג (Yenching), לימים, בייג'ין.

הפרובינציות הצפוניות והצפון-מזרחיות של סין, יושבו בשנת 1080, כאשר עוד 10000 מוסלמים, הוזמנו לבוא להתיישב בסין[6]. הם הונהגו על ידי סעיד, האמיר של בוכרה, שכונה בסינית "סו-פי-אר" (So-fei-er) והוא מכונה עד היום, "אבי האסלם הסיני". מנהיגי שושלת טאנג וסונג כינו את האיסלם "דאשי פא" (Dashi fa), שהוראתו "חוק הערבים" [7] .

המבנה החשוב ביותר מתקופה זו הוא מינרט קאלון (Minora-i Kalon),  ליד מסגד קאלון שנבנה בימיו של השליט הקראחאני ארסלן ח'אן (Arslan Khan ) בשנת 1127. הוא נחשב בזמנו למינרט הגבוה ביותר בכל מרכז אסיה. פירוש המילה :קאלון" בטג’יקית הוא גדול-עצום. זוהי עבודה הנדסית כבירה, 47 מ' גובה עם יסודות החפורים לסלע האם בעומק שלמעלה מ-10 מ'. כולל טכניקות שהיו ידועות אז להתמודדות עם רעידות אדמה. בכל מהלך 850 שנה מאז הקמתו לא נזקק המינרט אפילו לתיקון קוסמטי. מספרים שבעת יציקת היסודות לא חסכו בחומרים והשתמשו בחלב גמלים ובביצים. רוחבו של המבנה 10-11 מ', בנוי בצורה קונית, מקושט ב-14 רצועות עיטוריות השונות זו מזו ואינן חוזרות על עצמן. קליגרפיות, צמחיות, גיאומטריות. בין העיטורים ניתן לראות מספר תיקונים בהירים יותר אשר נדרשו בשל פגיעת הארטילריה של הגנרל הרוסי פרונזה (Frunze) בשנת 1920. בתוך המינרט יש גרם של 105 מדרגות, אליו ניתן להגיע מתוך המסגד. בין שאר תפקידיו שימש גם כמגדלור לשיירות אשר עשו דרכן לכיוון בוכרה וכן כמגדל שמירה. נחשב לאחד היפים בעולם המוסלמי.

האגדה מספרת שהחאן ארסלן הרג את האימאם של המסגד אחרי ויכוח מר, בערב הוא חלם שהוא רואה את האימאם וזה אומר לו: "אתה הרגת אותי, עתה כבד אותי והצב את ראשי במקום שאף אחד לא יוכל להגיע אליו" וכך נולד הצורך לבנות את המינרט הגבוה במרכז אסיה מעל קברו של האימאם.   ג'ינגס חאן,  אשר כבש את בוכרה, הרס כמעט הכול חוץ ממבנים דתיים וביניהם את המגדל אשר יש אומרים שהעריץ את גובהו, כאשר הגיע למינרט העיפה רוח את כובעו מעל ראשו, גחן ג'ינגס חאן להרימו ואמר: "אני שהכנעתי ארצות וכולם כרעו ברך לפני, כורע ברך לפני המינרט הזה: וציווה לא לפגוע בו. האמירים המנגהיטים נהגו להשליך פושעים אל מותם, מראש המגדל עד אשר אסרו זאת הרוסים בראשית המאה ה19-.

ראו באתר זה: המונגולים ; תולדות רוסיה עד השלטון המונגולי.

ב- 1220 כבשו המונגולים את בוכרה העיר, לאחר שנערך בה טבח המוני ושרידי תושביה נמכרו לעבדים ולשפחות. האגדה מספרת כי ג'ינגיס ח'אן, שלא רצה להשקיע משאבים בהרס העיר, פנה לראשיה והציע לכרות ברית שלום. לאחר שהסכימו ביקש מהם אלף יונים, סמל לשלום. אנשיו חיברו לרגלה של כל יונה פתיל , והבעירו אותו. היונים שבו לשובכיהן השריפות כילו את העיר.

גם אם הסיפור הזה אינו נכון היסטורית, הרי יש בו הד לאופי הכיבוש המונגולי. ג'נגיס ח'אן נשא דרשה במסגד הגדול בבוכרה וכינה את עצמו "שבט האלוהים". ב- 1221 הושלם כיבושה של טרנסאוכסניה  כולה והארץ הפכה לשממה. ג’ינגיס חאן וחילותיו הנודדים לא הבינו את חשיבות הציוויליזציה העירונית ואת הפוטנציאל הגלום בה. במקום להפיק ממנה תועלת הם החריבו את הערים, בזזו אותן וטבחו בתושביהן. הארץ היתה לשממה.

קשה להעריך את היקף החורבן שהמיטו הפולשים המונגולים על עולם האיסלם: ערים אדירות חרבו, יצירות אמנות שאין להן ערוך וספריות עשירות עלו באש. מפניני אדריכלות, גנים ואוספים בני מאות שנים של שירה והגות לא נותר זכר. ב־1258 נפלה בירת המוסלמים, בגדד, בידי הולגו חאן, נכדו של ג'ינגס. לדעת רבים, עולם  האיסלאם לא התאושש עד היום מן המכה האיומהשספג. בוכרה נשרפה לעפר, רבבות מתושביה נטבחו והאחרים נמכרו לעבדות. יופיה היום הוא רק צל חיוור של עברה.

לאחר חלוקת האימפריה של ג'ינגיס ח'אן בשנת 1224 נפלה טרנסאוכסאניה בחלקו של בנו צ'אגאטאי וצאצאיו משלו בבוכרה כ-200 שנה. בתקופה זו שימשה הארץ שדה קרב לשליטים מונגולים, שבמרוצת הזמן התאסלמו. הפלישה המונגולית ורצח העם שבא בעקבותיה שינו את הדמוגרפיה של טרנסאוכסאניה והיסוד הטורקי דחק את רגליו של הרוב האיראני.

בתקופתו של קובלאי ח'אן, ביקר בעיר מרקו פולו. אביו ניקולו ודודו מפאו כבר היו כאן קודם לכן והחלו במסעם אל הח'אן הגדול. הם נאלצו להתעכב בעיר בגלל מלחמה בין שליטים מונגוליים.

ראו באתר זה: מרקו פולו

בשנת 1369 כבש את האזור טימור לנג ועיר הבירה שלו בסמרקנד הייתה בירה של אימפריה שהשתרעה ממדבר גובי עד ים השיש כמעט ומנהר אירטיש ועד לגנגס. העיר נהנתה מסוף תקופת הפריחה הטימורידית.

כשמת טימור לנג התפוררה האימפריה שלו וצאצאיו שלטו רק בטרנסאוכסאניה בשנים 1500-1405.

ראו באתר זה: טימור לנג

בשנת 1500 פלשו מצפון האוזבקים התורכו-מונגולים וכבשו את אזור טרנסאוכסניה, שבתקופת שלטונם הצטמצמה לעיר בוכרה וסביבתה בלבד. מוחמד שאבאני, מנהיג הפולשים האוזבקים הפולשים, יסד שושלת ששלטה בבוכרה משנת 1510 ועד שנת 1598. בתקופה זו זכתה בוכרה לתור זהב שני. העיר חזרה להיות מרכז תרבותי ודתי חשוב ביותר. יחד עם הח'אנת של חיווה שלטה בוכרה על כל אסיה התיכונה, כולל חלק מפרס ואפגניסטן. באותם ימים, דרך המשי האסייתית שייכת לעבר. כבר ב-1498 גילה וסקו דה גמה דרך זולה ובטוחה הרבה יותר, להגיע לאסיה סביב כף התקווה הטובה.

מראה העיר העתיקה עוצב בתקופה זאת, במיוחד בתקופתו של גדול החאנים השייבנידים. עבדולה ח'אן ה II– ששלט בין השנים 1583-98 מרכז בוכרה השייבנידית היה שוק ענק עם  תריסר שווקים מתמחים וקאראוון סאראיים. היו בה למעלה ממאה מדרסות, עם  10,000 סטודנטים ולמעלה מ- 300 מסגדים. בימיו ההי קיים קשר דואר סדיר בין בוכרה לבין ארצות אחרות והעיר נהייתה מרכז מוסלמי ראשון במעלה.

אחרי השייבנידים (1510-1597) שלטו בבוכרה האסטרחאנים (1597-1739) מצאצאי החאן האסטרחני האחרון, שברח לבוכרה לאחר שאסטרחאן עיר השיירות שעל הוולגה, נכבשה על ידי מוסקבה. בתקופת שתי השושלות הללו נמצאה בוכרה במצב של מלחמה עם פרס מזה ועם  ח'וארזם מזה. בתקופתם של האסטרחנים התדרדר מצבה של העיר ובוכרה נדחפה אל השוליים. בימיהן של שתי השושלות האלה הייתה בוכרה במצב מלחמה עם פרס מזה ועם ח'ורזם (מערב אוזבקיסטן של ימינו) מזה.

ב-1740 נכבשה בוכרה על ידי נַדִּיר שַאהּ  (מלך פרס בשנים 1733–1747). לאחר מותו, ב-1747, הח'נאת נשלטה על ידי צאצאיו של האמיר האוזבקי חודאייר בי  (Khudayar Bi(. בשנת 1785 הכריז על עצמו מוחמד ראחים ח'אן כמושל בוכרה בחסדו של מלך פרס ויסד את שושלת המנגהיטים, שהתייחסה על ג’ינגס חאן ושלטה בבוכרה עד בוא הבולשביקים.

האימפריה הרוסית הצומחת התחילה להתעניין כבר בשלהי המאה ה-17 במחוזות הדרומיים. בשנת 1675 שוגרה משלחת לח'אן של בוכרה מטעם הצאר אלכסי מיכאלביץ. גם פיוטר הגדול ניסה פעמים אחדות לקשור קשרים עם בוכרה.

בניגוד לעברה המפואר, הפכה בוכרה להיות עיר פיאודלית דקדנטית, אחת משלוש יחד עם חיווה וקוקאנד, ש"שלטו" במרכז אסיה ועסקו במלחמות זו כנגד זו. עד ימי המהפכה הקומוניסטית של שנות ה-20, היה הח'אן של בוכרה ישות עצמאית, שומר על אופי מוסלמי אסייתי, בתוך עולם רוסי.

הגרוע מבין האמירים הבוכרים המושחתים היה כנראה נאסר אללה חאן שכונה "הקצב" מאחורי גבו. הוא עלה לשלטון בשנת 1826, לאחר שהרג את אחיו ועוד 28 קרובי משפחה.

בוכרה במשחק הגדול

החל מאמצע המאה ה-19, נוסף שחקן נוסף לזירה בה בחשו הפרסים, הנוודים התורכיים והרוסים הבריטים שהיו אף להם אינטרסים באזור, התכתשו עם רוסיה על השליטה בו ודרכו על השליטה באסיה התיכונה כולה, כמו במקרה של טיבט והטראנס הימליה. הבריטים קראו לזה " The great game", היינו, המשחק הגדול" או "ההימור הגדול". ברוסיה היה זה "טורניר הצללים". זו הייתה למעשה ראשיתה של "המלחמה הקרה" בין רוסיה למערב.

היו כאן כל המרכיבים של המלחמה הקרה: מרגלים, מרגלים שכנגד, אזורים מפורזים, מדינות בובה וממשלות שגורלם המר של תושביהם נחרץ. כל זה, כמובן ללא טילים בין יבשתיים  וללא מנהיג רוסי המכה בנעלו על השולחן…

מה שהפך את סיפור "המשחק הגדול" למיוחד, הייתה העובדה שהזירה הייתה "גג העולם" ביטוי מקובל לרכס פאמיר. ההיסטוריה של מרכז אסיה, בראשית המאה  נבחנת בקונטקסט של "המשחק הגדול". בזמן ה  Great game תמך האמיר של בוכרה סעיד מוזפר א-דין חאן במתנגדיה של רוסיה, שכבר שלטה אז באזור סיר-דריה ובכלל זה בטשקנט.

הוא הוציא להורג שני קצינים בריטים, ושמו הפך למושג באנגלייה הויקטוריאנית.

קולונל צ'ארלס סטודרט הגיע לבוכרה ב- 1838 בראש משלחת, שמטרותיה היו לסייע בשחרורם של שבויים רוסיים, כדי למנוע פלישה רוסית לאזור וגם כדי לכרות ברית בין בריטניה לאמיר של בוכרה. הוא אף רצה להציע עזרה לאמיר עבד איסמת חאן. הוא נהג בשחצנות ועשה את כל השגיאות האפשריות. הוא רכב על סוסו הלבן כשהוא מקיף את הארק, ארמון החורף של האמיר והמצודה של העיר בוכרה. הוא נכנס לארמון, רכוב על סוסו ועלה במעלה הדרך המרוצפת, דבר שאיש לא העז לעשות לפניו. חטא נוסף היה בואו אל האמיר בידיים ריקות. האמיר ראה במשלחת ניסיון חדירה בריטית והשליך אותם ל'זינדון', בור הכלא, מן הגרועים שידעה האנושות. שנתיים לאחר מעצרו של סטודרט, נשלח קולונל ארתור קולוני כדי להתחקות אחר עקבותיו ונעצר אף הוא . גם מושל הראת, יאר מוחמד חאן, לא הצליח לשכנע את ידידו האמיר, לתת להם את חרותם.

יהודים ממשהד שבאירן ומהראת שבאפגניסטן, ניסו להפעיל את קשריהם במודיעין הבריטי כדי לשחררם, אך ללא הצלחה.

כל המחאות והניסיונות לא עזרו. ביום 24 ליוני 1842, הוצעדו שני הקצינים לרחבה שלפני שער המצודה. הם אולצו לכרות את קבריהם במו ידיהם ואחר כך, לרעמי תופים ותרועות חצוצרות מעל חומות המצודה, נערפו בזה אחר זה.  גם התאסלמותו של קונולי בכלא לא הועילה לו והשניים הוצאו להורג. יחד עמם הוצא להורג המרגל היהודי אפרים רחמן, בן למשפחת אנוסים ממשהד, ששימש כמתורגמן וכמורה דרך למשלחת.

הניסיון הבא לשחרור השבויים הרוסים נעשה על ידי הצאר ניקולאי ה ,I-בשנים 1839-1840, הוא היה באמת להוט "לנקות" את מרכז אסיה מן הבריטים, שלא מכבר כבשו את אפגניסטן, למרות שעבדי חיווה הרוסיים היו רק אמתלה עבור הצבא בן 5,200  חיילים ו- 10,000 גמלים, של הגנרל פרבוסקי .(Perovsky)

בינואר 1840, הגיע לחיווה הקצין הבריטי קפטיין ג'יימס אבוט  ,(Abbote)שבא מהראט בתחפושת אפגנית, והציע לחאן לשחרר את כל השבויים; ובכך יסיר מעל סדר היום את האמתלה הסובייטית להגיע לכאן. מבלי שהחאן ידע, הרוסים כבר החלו לסגת, משום שנאלצו להתמודד עם החורף הגרוע ביותר שידעו הערבות מזה שנים. הח'אן  הסכים לשלוח את אבוט לצאר, עם הצעה לשחרור השבויים, בתמורה להפסקת מסעי המלחמה הרוסיים. באופן מופלא, הצליח להגיע לסנט פטרבורג. בחיפושיו אחר אבוט, הגיע סגן ריצ'מונד שייקספיר לחיווה. ביוני והצליח לשכנע את החאן לשחרר את השבויים באופן חד-צדדי, ואפילו לצרף אליהם מלווה חמוש בדרכם לתחנה הרוסית שעל הים הכספי.

הכרת הטובה הרוסית הייתה מעורבת בזעם על תרגיל התעמולה הבריטי. ב- 1866 הכה המצביא הרוסי רומאנובסקי את צבא בוכרה ליד איריג'אר, והאמיר הכריז על מלחמת מצווה. בשנת 1868 כוחות רוסית תחת הנהגתו של הגנרל קאופמן כבשו את סמרקנד שהייתה תחת שלטונו של האמיר מוסטפא חאן. מייד אחר כך בוכרה נכנעה. בהסכם השלום ויתרה בוכרה על המחוזות של סמרקאנד, קאטה-קורגאן, אורגוט, פנג'קנט, והפכה להיות שטח חסות פרוטקטורט של הצאר, כאשר האמיר עדיין, רשמית בשלטון. הרוסים התעקשו שבוכרה לא תמשיך בסחר העבדים שפרנס אותה כה יפה. באותה שנה, הכה הצבא הרוסי, לפי בקשת האמיר, את בנו בכורו שמרד בו. ב- 1873 קרעו הרוסים מחוזות מחיווה וסיפחו אותם לבוכרה.

הייתה תקופה שכל האזור שבין הנהרות כונה "חאנאת בוכרה". עד ימי המהפכה הבולשביקית היה החאן של בוכרה ישות עצמאית, עם שטח שלטון אוטונומי. ב- 1918 הגיעה המהפכה הרוסית למרכז אסיה, קבוצת שליחים, מלווה בחיילים הגיעה לעיר כדי לשכנע את האמיר עלים חאן להיכנע. המשלחת התנהלה מספיק לאט כדי לאפשר לאמיר לארגן מהומות אנטי רוסיות, בהן האספסוף טבח את המשלחת. בעוד צבאו של האמיר מכה צבא רוסי גדול ושולחו חזרה לטשקנט. הבולשביקים לקחו נקם. הם ארגנו מהפכנים מקומיים שקראו לעצמם "הבוכרים הצעירים", שביקשו עזרה. ב- 1919 הגיע לבוכרה קפטיין ביילי הבריטי, איש המודיעין האנגלי. האנגלים ניסו לחסום את חלומו של לנין על מהפיכה קומוניסטית במזרח ואת פריצת הדרך להודו דרך השער האפגני. ה"צ'קה" הבולשביקי חיפש את ביילי בטשקנט. אך הוא הצליח להימלט משם בעזרתו של סוכן רוסי בשם מנדיץ'. הבולשביקים ניסו לרגל ולאסוף ידיעות על הקורה בתוך חומות העיר שעמדה בפניהם. עשרה סוכנים בולשביקים נחשפו והוטלו ממגדלי העיר. מנדיץ', סוכן צ'קה בעצמו, שחיפש מפלט אל האימפריה הבריטית, הציג את ביילי כמי שמוכן לרגל לטובת העניין הסוציאליסטי. כך גויס ביילי, הסוכן האנגלי, על ידי הצ'קה ובתחפושת זו חדר אל בוכרה. משם נמלט יחד עם מנדיץ', אל איראן. גדודי הצבא האדום התקדמו מחיווה וטשקנט בהנהגת מיכאיל פרונזה, הגיעו לבוכרה ב-2 לספטמבר  וכבשו אותה.

האמיר עלים חאן נמלט להרים וכעבור שנה הצליח להגיע לאפגניסטן (שם מת בקאבול ב-1940).   תושבים מקומיים נהרו אל הארק, כדי לשחרר ילדים שנשמרו שם לשעשועיו.

החאן השאיר מאחור את נשות ההרמון, מוגנות במסורת. ההרמון המשיך להתנהל כפי שהוא. נשים חוקיות, פילגשים וסריסים. עד שפורסמה פקודה המקנה זכות לחיילים להיכנס להרמון ולקחת כל אחד, אישה עמה ינשא. במשך היום והלילה סאנו קירות ההרמון בצעקות וצחוק החיילים האוספים בזרועותיהם את היפות בנשות בוכרה. באותו הזמן, קבוצה של נשים בוכריות, חברות בתנועה שנקראה קוג'ום  (Kujum)הפכו למרטיריות בולשביקיות. הן התאספו ליד הארק ושרפו את הרעלות שלהן, כאות הצטרפות לקומוניזם. לא ברור אם הייתה זו מחאה ספונטנית או מאורגנת על ידי הקומוניסטים, אך זמן קצר אחר כך הן נרצחו על ידי בעליהן ואחיהן המושפלים.

לאחר המהפכה מרבית האריסטוקרטיה עזבה לאיראן ואפגניסטן.

בנובמבר 1921 פרץ במזרח בוכרה מרד הבאסמאצ'ים הפאן-מוסלמיים והפאן-טוראניים נגד הרוסים, בהנהגת אנואר פאשה שהגיע לכאן בדצמבר 1921. אנואר, איש "התורכים הצעירים", שהוביל אוגדת חיילים למוות במלחמת העולם הראשונה ונדון למוות על ידי מוסטפא כמאל, ברח לאסיה התיכונה וניסה לתפוש את השלטון בעזרת שודדים למחצה, תוך שהוא מעודד רגשות דתיים מוסלמים ורגשות לאומיים פאן טורקיים. באוגוסט 1922 דיכא הצבא האדום את התנועה הבאסמאצ'ית ואנואר פאשה נפל בקרב. בוכרה הוכרזה ל"רפובליקה סובייטית עממית".

בוכרה זכתה למעט "עצמאות" בתור "הרפובליקה העממית של בוכרה", אך כאשר הראתה נטייה לפאן טורקיות, סופחה ב- 1924 לרפובליקה הסובייטית של אוזבקיסטן.

מערכת התעלות שהשקו מימי קדם את בוכרה מתנקזת אל לאבי האוז, "שפת האגם", בטג’יקית,. זוהי בריכה המוקפת מונומנטים ומעוטרת בעצי תותעתיקי יומין, אשר נשתלו במקום עם תחילת בניית המדרסות מסביב, בשנת 1622. עצים המזכירים שאנו על דרך המשי.  השנים הרבות שחלפו מאז, כופפו את ענפי העצים, אל פני המים.  זהו המקום השלו והמעניין ביותר בעיר. במקום ניכרת תנועה רבה של רוכלים, תיירים, עוברי אורח, תימהוניים ואנשים הכמהים למעט שלווה, כוס תה ומשחק שש-בש טוב. מסביב לכיכר בולטים מבני מדרסה עתיקים. בדוכנים שמסביב מוכרים תבשיל מאטריות. בוכרים חבושי כיפות שחורות בעלי מתאר רבוע, מעניקים למקום מראה אקזוטי להפליא. על הדרגשים יושבים מקומיים, מרביתם מזוקנים ולוגמים תה. סביב הבריכה מיטות מוגבהות, ועליהם שטיחים וכריות. מקום נהדר לעשן נרגילה, לשתות עראק ולאכול שיפודים.

מסביב, בצל סוכות הגפנים, על מיטות עץ רחבות מחופות שטיחים, מוגשים קנקני תה ירוק. עשן השיש־קבב עולה מפתחיהם של בתי התה, מתערבל באבק ובאדי החום, וכשמוסיקת הפופ הרעשנית משתתקת לרגע, עד הקלטת הבאה, עוטפת את בוכרה שלווה שלא מן העולם הזה.

,ליד הלאבי האוז, פסל של נאסר א-דין, מורה הדת טוב הלב וההגון, שמתואר כתשליל של השליט האכזר טימור לנג. נסרדין אפנדי , (Nasriddin Afandi)  כפי שהוא נקרא כאן, היה דמות ספרותית ממוצא ערבי, יליד טורקיה ואימאם שחי, לפי המסורת, בבוכרה בין השנים 1208–1284. הוא היה פילוסוף, מיסטיקן ומספר סיפורים. דמותו מתערבבת בזאת של ג'וחא בארצות דוברי ערבית, בשל ההומור בסיפוריו.

המיסטיקן המוסלמי אידריס שאה הקדיש פרק שלם של ספרו "הסופים", לנאסר א-דין, בו הוא טוען שזו דמות שהומצאה על ידי הדרוושים[8]. ב-1939 הוציא הסופר הרוסי ליאוניד סולוביוב את הספר "חודג'ה נסר א-דין", שמבוסס על אגדות מהמזרח התיכון ובו מוצג נאסר א-דין כאדם פיקח שנלחם בשלטון הרשע של האמיר בבוכרה, ומציל עניים מעושק. על בסיס עלילת הספר נכתב השיר "בבוכרה היפה" של חיים חפר.

מדרסת נאדיר דיבאן באג'י, שבצד המזרחי של לאבי-האוז, נבנתה כפונדק שיירות. מספרים שכאשר החאן הגיע לפתיחת המבנה הוא שיבח את אנשיו על המדרסה היפה שבנו. מכיוון את החאן "לא מתקנים",  הם נאלצו לעבוד זמן רב כדי להסב את המבנה למדרסה. המדרסה נקראה על שמו של הווזיר שהיה יועצו הקרוב של האמיר של בוכרה. למדרסה חצר גדולה המוקפת בשתי קומות, שוחזרה מספר פעמים מאז הקמתה. בחדרים בקומה הראשונה ישנן סדנאות אמן וחנויות מכירה. בפרטי העיטור מבחינים היטב בין חתיכות מוזאיקה, לבין מאיוליקה – שהוא אריח שלם.

יהודים

דרכם של מטיילים ישראלים, שהם מתעניינים בקהילות היהודיות בארצות בהן הם מבקרים, אולם ישנם מקומות, בהן יש לקהילה היהודית ייחוד אתני ותרבותי, שעשוי לעניין כל אדם סקרן ובוכרה היא אחד מהם.

מוצאם של יהודי בוכרה לוט בערפל. מסורת מקובלת על היהודים הבוכאריים, מספרת שאבותיהם הם מצאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על ידי האשורים למסופוטמיה. אולם רוב החוקרים סבורים, שהיישוב היהודי באסיה התיכונה ראשיתו בתקופת השלטון הפרסי, במאה החמישית לפסה"נ בערך[9].

עדויות אנתרופולוגיות ועדויות אחרות מלמדות, שיהודי בוכרה הם מבחינה תרבותית ולשונית הם צאצאיה של יהדות פרס, אלא שמשום ריחוקם מפרס עברה עליהם תקופת התפתחות עצמאית וזו גרמה להתהוות תרבות יהודית ייחודית, שנפרדה במהלך השנים מהתרבות הפרסית והשפעתה.

הידיעות על היהודים באסיה התיכונה בתקופות הקדומות מועטות ביותר. בתלמוד נזכרת העיר מרגואן, היא מרוו  (Merv) – מהגדולות שבערי אסיה התיכונה (כיום בתטורקמניסטן). מקור חשוב אחר הוא תיאור מסעותיו של בנימין מטודלה מהמאה ה-12, שאמנם לא הגיע בעצמו לאזורים אלה אך אסף מידע עליהם בעת שהותו בבגדד: '"…. סמרכאנט (סמרקנד) היא העיר הגדולה בקצה פרס, ובה חמישים אלף מישראל, ור' עובדיה נשיא ממונה עליהם וביניהם חכמים עשירים גדולים". המספר שהוא נוקב בו נראה מופרז ביותר. מאוחר יותר, בראשית המאה ה-13, הביאו פלישות המונגולים לחורבן של חלק מקהילות היהודים באסיה התיכונה ולהקטנה ניכרת של קהילות אחרות.

העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים בבוכרה היא של הכרוניקן הערבי אבן אלפואטי, איש המאה ה-13, על מיסטיקן וקוסם מוסלמי קנאי, שב- 1240 איים על יהודי בוכרה ונוצריה בהשמדה. האיום לא יצא לפועל.

עדותו של הכרוניקן הערבי אבן אלפוטי מהמאה ה-13, על מיסטיקן וקוסם מוסלמי קנאי, שאיים בשנת 1240 על היהודים והנוצרים בבוכרה בהשמדה, היא העדות הקדומה ביותר שנשמרה על קיומו של יישוב יהודי בבוכרה. אין ספק שהאיום לא הוצא אל הפועל, וכנראה שיהודי בוכרה לא נפגעו אף קשה מהכיבושים המונגוליים בימיהם של ג'ינגיס ח'אן וטימור לאנג.

אגדות שונות מספרות שיהודים הובאו לבוכרה במאה ה-14 במצוות השליט המקומי, אם כסגולה נגד שדים ומזיקים ואם כאורגי שטיחים או כמומחים למשי, ששמעם יצא למרחוק.

ממקורות יהודים אנו למדים על פעילות רוחנית עשירה במאה ה-17, בעת הסכסוכים בין השושלות הפרסיות היריבות. במאות ה- 17-18 קמו בבוכרה מלומדים, משוררים ומתורגמנים יהודיים, שטיפחו את הספרות והשירה היהודית בניב הטג’יקי. במאה ה-17 נבנה בית הכנסת הראשי של העיר.

במהלך השנים נעשתה בוכרה למרכז היהודים באסיה התיכונה. הוקם בה רובע מיוחד ליהודים, ה'מחללה', ונאסר עליהם להתגורר מחוץ לו (רק במאה ה-19 הוקמו רבעים יהודיים נוספים).. יהודי בוכרה נהנו מאוטונומיה מסוימת, ובראשם עמד 'כלנתאר', מנהיג שנבחר על ידם. הנסיבות הפוליטיות הפרידו את קהילת בוכרה מהקהילות בפרס ובאפגניסטן. הניתוק המוחלט של יהדות בוכרה מהקהילות היהודיות האחרות גרם להידרדרות הן רוחנית והן דתית, עד שבסוף המאה ה-18 ריחפה על הקהילה סכנת ניוון ואובדן האופי היהודי שלה.

בשנת 1793, משהגיע לבוכרה לראשונה יוסף ממאן, שליח מארץ ישראל, חל מפנה במצב הקהילה הבוכרית. ממאן התיישב בבוכרה, וחי בה עשרות שנים. הוא הנהיג את הקהילה ולימדה את דרכי היהדות. כמו כן דאג להבאת ספרי תורה וספרים אחרים מקהילות יהודיות באירופה. בעקבות פעולותיו התחדש והתחזק גם הקשר בין יהדות בוכרה ובין ארץ-ישראל, ואף החלה העלייה אליה. מגמות אלה קיבלו תנופה עם הכיבוש הרוסי של אסיה התיכונה, בשנות ה-60 של המאה ה-19.

דרור ורמן, בספרו "הבוכרים ושכונתם בירושלים" מספר כי יחסם של הרוסים ליהודי האזור היה בתקופה זו אוהד ומעודד; כבר שלושים שנה קודם לכן התירו הרוסים ליהודים האסיאתיים, תושבי הקיסרות, להתגורר מחוץ ל"תחום המושב", שלא כמו היהודים האחרים אזרחי רוסיה, אשר מגוריהם הוגבלו לתחום זה. בעיני הרוסים, היו היהודים באזור זה היסוד הלא מוסלמי היחיד שבו יכלו לבטוח ושעל תמיכתו יכלו להתבסס, ולכן השתדלו להבטיח את המשך אהדתם. יהודי אסיה התיכונה קיבלו אפוא בשמחה את השלטון החדש.

תחילת הכיבוש הרוסי הביאה פריחה ליהודי תורכסטן הרוסית. מעמדם החברתי והפוליטי הושווה למעמדם של האזרחים האחרים, והם נהנו מחופש דת מלא. באמנת השלום אושרו זכויותיהם לתנועה חופשית במרחבי הקיסרות הרוסית, לסחר חופשי בה ולרכוש נכסים. בזכות אלה הגיעו כמה מהיהודים הבוכריים עד מהרה לעמדה חשובה הן במסחר בתוך אסיה התיכונה והן במסחר בינה ובין רוסיה. הסוחר הרוסי שזה מקרוב בא לאזור לא יכול היה להתחרות בעמיתו היהודי בן המקום. במיוחד פיתחו היהודים הבוכריים את ענף הטקסטיל. בידיהם היה הזיכיון על צביעת האריגים, וכן על שיווק כותנה, צמר ומשי. בקרב יהודי תורכסטן הרוסית נוצר מעמד מצומצם בהיקפו של תעשיינים וסוחרים בעלי עוצמה כלכלית רבה. מעמד זה של מתעשרים חדשים ניסה להתקרב אל מיטיביו הרוסים. רבים יצאו מהשכונות היהודיות ובנו בתים בסגנון אירופי ברבעים הרוסיים של ערי מגוריהם.

אולם, בניגוד לייתר אזורי תורכסטן הרוסית, לא השתפר מצב האוכלוסייה היהודית בתחומי האמירות הבוכרית, כלל ועיקר, אלא הלך והורע. אמיר בוכרה תלה את אשמת תבוסותיו הצבאיות ביהודי העיר, והטיל עליהם חלק נכבד במסי המלחמה שנאלץ לשלם לרוסים. בתחומי האמירות לא נהנו היהודים מחופש דת, והוטלו עליהם הגבלות שונות, שהוחמרו או הוקלו לפרקים.

כעבור שנים אחדות חלה הרעה נוספת ביחס השלטונות הרוסים ליהודי תורכסטן. נראה שהשינוי היה תוצאה של התחרות הכלכלית הקשה שהייתה בין יהודים לרוסים, וכן בממדי ההגירה היהודית לתחום הקיסרות. משנות ה-80 של המאה ה-19 נקט הממשל הרוסי במדיניות מפלה כלפי היהודים. בערים שונות באזור הוצאו צווים לגירוש היהודים או להגבלתם באופנים שונים; בשנת 1898 הכריז הצאר ניקולאי השני ש"יש להגן על תורכסטן 'מפני פעולתם המזיקה של היהודים, כל עוד ניתן הדבר". משנת 1910 ואילך חלה הידרדרות נוספת ביחס השלטונות אל יהודי תורכסטן הרוסית, שהמשיכו להטיל עליהם הגבלות שונות, ואף ביחסה של האוכלוסייה המקומית אשר ביקשה רשות מהממשל לפגוע ביהודים. יהודי בוכרה ידעו עליות וירידות תחת השלטון הקומוניסטי. מסתבר שלא כולם חלמו על ציון ורבים מאלו שעלו אליה, עשו זאת רק לאחר התפרקות ברית המועצות והתדרדרות המצב הכלכלי.

היהודים נשארו. חלקם חי בעיר עד היום. יש ביניהם שהגיעו  לכאן לאחר פרעות המוסלמים במשהד. הם שרדו את  הפרסים, את התורכים, את הרוסים וכנראה ישרדו גם את הציונות.

הערות

[1] צור שיזף, מדריך לטיול באוזבקיסטן

[2] זאב בן אריה, אוזבקיסטן, בעקבות המיסטיקה הצופית, מסע אחר און ליין

[3] Abū 'Abd Allāh Ja'far ibn Muḥammad al-Rūdhakī

[4] . העיר נזכרת לראשונה בשנת 630 על ידי הצליין הסיני הסין-טסאנג (Hsün-Tsang) בשם "פו-הו". אם כי השם הקדום של העיר היה ג'קמנט.

[5] ח'וראסאן הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ נרחב במרכז אסיה המקיף אזורים בצפון-מזרח איראן, צפון-מערב אפגניסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. ראשיתו של המונח "ח'וראסאן" כיחידה פוליטית במנהל הסאסאני החל מהמאה ה-3 לספירה. גבולותיו של האזור השתנו לאורך ההיסטוריה. בימי הח'ליפות, לאחר הכיבושים המוסלמיים, הוא הקיף את כל קצהו המזרחי של העולם המוסלמי – מזרח פרס, מרכז אסיה וטראנסאוקסאניה,. במאות הראשונות לאסלאם היווה האזור כר פורה לצמיחתן של תנועות מרי וכתות קיצוניות, והיה מקום מפלט מועדף למבוקשים בידי הח'ליפות. באזור ח'וראסאן צמחו לאורך ההיסטוריה אימפריות גדולות, בהן: האימפריה הקושאנית, הפרתים, באקטריה, הע'זנווים והאימפריה הטימורית.

עד לפלישות המונגוליות במאה ה-13 היווה אזור זה את ליבה התרבותי של פרס. עריו הראשיות: משהד-טוס, נישאפור, הראת, ע'זני, קאבול, בלח, מרב, סמרקנד, בוכרה וחואריזם (חיווה) ואחרות היוו מרכזים לפריחת תרבות אסלאמית על קצה העולם המיושב. ח'וראסאן מוכרת במיוחד כמולדתם ההיסטורית של דמויות כמו אל-טוסי, אבן סינא, אל-פראבי, עמר אל-ח'יאם, אל-ח'ואריזמי, זמח'שרי, סיבויהי ואחרים. כמו כן היוו עריו מרכז לימוד חשוב מאוד של הלכה אסלאמית פירדוסי, מחבר השאהנאמה, נולד אף הוא בח'וראסאן.

[6] Raphael Israeli (2002). Islam in China: religion, ethnicity, culture, and politics. Lexington Books. p. 283.

[7] Israeli 2002, p. 283; Tashi or Dashi is the Chinese rendering of Tazi-the name the Persians used for the Arabs

[8] Shah, Idries (1977), The Sufis, London: Octagon Press, p. 56

[9] השערה זו נתמכת אולי על ידי תיאור הפזורה היהודית במגילת אסתר (ט כ): "'כל מדינות המלך אחשוורוש, הקרובים והרחוקים".