היסטוריה של טנטורה

כתב: גילי חסקין, ‏שבת 27 יוני 2020. עדכון: 18-01-24

נבקר בטנטורה במסגרת סיורנו לחוף הכרמל.

היה זה שם שבילדותנו הילך עלינו קסם. בדרך כלל, היינו נוהגים לצאת בשבתות לחוף הים של פלמחים, שהיה במרחק של כעשרים דקות של נסיעה מהכפר. אני זוכר את המטקות, האבטיחים, את החול החם, את סוכת המציל, ואת המוני המתרחצים. לעתים רחוקות, היינו נוסעים לחוף שהיה פסגת החלומות. החוף של טנטורה. רצועה חלומית של מים וחול, ורקיע כחול מצויר בעננים. טנטורה היה מעבר לכך. הוא היה סלעי כורכר, לשון סלעית תחומה בין שני מפרצים עגולים, באר של מים מתוקים, שהתגלתה רק בעתות שפל, צפייה בדייגים ומרדף אחרי סרטנים. בימים ההם, עוד לא הגיעו מדוזות אל החוף ואם היו, הם לא נשארו בזיכרוני. בינתיים למדתי שבטנטורה יש הרבה יותר. למעשה, קיימים בחוף שני אתרי מורשת:  מוזיאון המזגגה ותל דור. אך כמו בכול סנדוויץ', בתווך נמצא העיקר והוא רצועת חוף ייחודית, מפרצים כלילי יופי, רכסי כורכר שעליהם גדלה צמחיה, שהשכילה להתמודד עם החול והמלח ובנוסף לכך, הווי של דייגים.

הכביש הפונה מכביש 4 מערבה, עובר בין פרדסים ומטעים הנטועים ב"מרזבה המזרחית" ("מרזבה" היא עמק אורך, המכונה גם "אבוס"), שבין הכרמל לרכס הכורכר. לאחר שחוצים את הפרצה ברכס הכורכר,, מגיעים לבריכות המדגה וגידולים חקלאיים. לפנים היו אלה שטחי ביצות, שנקוו בשל השטח הנמוך, המכונה "המרזבה המערבית", הסגור בין שני רכסי כורכר. מי הביצות מנוצלים לפיתוח השטח של בריכות המדגה[1].

טנטורה השוכן על רכס הכורכר המערבי ובעיקר לחוף הים,  היה כפר ערבי שנמצא בחלק הדרומי של חוף הכרמל כ-5 קילומטרים צפונית מערבית לזכרון יעקב. הכפר קם בתקופה העות'מאנית, כנראה רק במאה ה-18. על פי סקר אדמות שערך השלטון העות'מאני ב-1858, היה הכפר בן פחות מ-300 שנה. בספרות נוסעים טרם המאה ה-17, הכפר אינו מוזכר. מסורת מקומית מוזרה טוענת שתושביו הגיעו למקום מחבל טנטור שבהודו[2]. סביר להניח כי המתיישבים ראו את צורתו המחודדת של תל דור הסמוך, וכינו "טנטורה" , שמשמעו כובע מחודד. יש הטוענים כי מקור השם הוא דווקא באיונים הקטנים, הנראים כמו כובע רחב תיתורה. שולי לינדר ירקוני מאוניברסיטת חיפה, שחקרה את הכפרים הערביים של רכס הכרמל, טוענת שמקור השם 'טנטור' דווקא ממצרים, משם הגיעו חלק מהתושבים. מדרום למפרץ נחשולים, על קו המים, מצוי מעגל אבנים בנוי היטב. זהו פי באר המים המתוקים, ששימש את אנשי טנטורה, אך היא נשטפת בכל סערה, גם קטנה ביותר.

ראשית ההתיישבות במקום היא בתל דור, שלסיירי הפלמ"ח היה מוכר בשמו הערבי "ח'רבת אל בורג'", על שמה של  המצודה ההרוסה שבדרום מערב התל. תל דור הוא נקודת חיבור בין החוף הסלעי והמפורץ שמצפונו, לבין החוף החולי והפתוח שמדרומו. החוף ה"ישראלי" מאופיין בחופים חוליים רחבים ודיונות של חול שמקורו בנילוס, ואילו החוף ה"פניקי", הנמשך מכאן ועד לראש הנקרה, ללבנון ולסוריה, מפורץ ומסולע.  בהיעדר אמצעי ניווט משוכללים ובשל גודלן המוגבל של הספינות, רוב הפעילות הימית בעת העתיקה, נעשתה בהפלגות יום לאורך החוף. מצפון לדור, יש מעגנים ומפרצים טבעיים לרוב (נווה ים, שקמונה, חיפה, אכזיב) ואילו מדרום, הנמל הטבעי היחידי הוא יפו. לכן, המפרצים של דור היו מקום מועדף ללינת לילה, עבור כל ספינה המפליגה מצפון לדרום[3].

המקום מזוהה עם העיר המקראית דור (או דֹּאר). התל חבוק בשלושה מפרצים, שהדרומי והארוך מביניהם, תחום על ידי שלושה איים קטנים, היוצרים מעין לגונה הנוחה לעגינת ספינות. נתון טבעי זה, אפשר ליושבי העיר לבנות בה כשניים או שלושה נמלים. דבר זה הפך את העיר דור לנמל ונקודת סחר חשובה. הזיהוי של תל דור עם העיר העתיקה דור נסמך על מקורות יווניים ולטיניים (כגון אוסביוס)[4] וכן על מפת פויטינגר[5], הממקמים את העיר דור כ-12 ק"מ צפונית לקיסריה.

מבחינה גאוגרפית, נמצאת דור בגבולה הדרומי של פיניקיה. העיר נזכרת בכתובת מימי רעמסס השני, מהמאה ה-13 לפני הספירה, ברשימת ערים, ששכנו לאורך "דרך הים". בתקופת הברזל הראשונה, היינו, תקופת השופטים, היתה  דור עיר גדולה בנויה היטב ומבוצרת. מתקופה זו נחשפו באתר, מבני ציבור, ביצורים וכן מבני מגורים פרטיים בסגנון "בית חצר כנעני". אלו, כמו כלי החרס שנשפו באותן שכבות, משמרים מסורות כנעניות מתקופות הברונזה המאוחרת. כמו כן ניכרת השפעה מהאי קפריסין ומהקנקנים הרבים שנמצאו במקום, ניתן  ללמוד על קשרי מסחר ותרבות הדוקים עם מצרים. תושבי העיר לא היו כנענים, אלא ת'כרים, אחד העמים שהגיעו מהמרחב האגאי  (גויי הים) , ניסו לכבוש את מצרים, נהדפו ונאחזו בחוף הארץ ישראלי. במקורות המצריים הם נקראים גם "סיקולים", ויתכן שהשם מרמז על מוצאם מסיציליה. המקרא מספר לנו על הפלשתים. אבל אנחנו יודעים גם על השרדנים, שהפכו לשכירי חרב בצבא המצרי, על הדנאים, שייתכן שהתמזגו בשבט דן ועל עמים נוספים, המתוארים במקורות המצריים ומצוירים על קירות מדינת האבו – מקדש המוות של רעמסס השלישי, שהדף אותם ממצרים, בקרב ימי ובקרב יבשתי. לאחר שהעיר נחרבה בשריפה, נבנו באתר, מבני ציבור מונומנטליים. העיר היתה אחת מבעלות בריתו של יבין מלך חצור, במלחמתו עם יהושע (וַיְהִי, כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר; וַיִּשְׁלַח, אֶל-יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ אַכְשָׁף.  ב וְאֶל-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן, בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנְרוֹת–וּבַשְּׁפֵלָה; וּבְנָפוֹת דּוֹר, מִיָּם)[6]. העיר עצמה לא נכבשה בתקופת התנחלות שבטי ישראל, אלא רק הוטל עליה מס, בתקופות בהן יד ישראל הייתה תקיפה: "וְלֹא-הוֹרִישׁ מְנֵשֶּה…וְאֶת-יֹשְׁבֵי דּוֹר וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ… וַיְהִי כִּי-חָזַק יִשְׂרָאֵל, וַיָּשֶׂם אֶת-הַכְּנַעֲנִי לָמַס; וְהוֹרֵישׁ, לֹא הוֹרִישׁוֹ." בניגוד לאתרים רבים אחרים מתקופה זו (ברזל א'), בהם הייתה ירידה בעוצמת היישוב, בדור התנהלו חיים עירוניים שוקקים בעלי אופי מונומנטלי.

במאה ה-11 לפנה"ס הגיע לעיר אורח מפורסם – כהן מצרי בשם ון אמון (Wenamun), שהפליג ממצרים לעיר גבל (ביבלוס ביוונית; ראס שמרה בערבית) שבסוריה, כדי לרכוש קורות עצי ארז, לצורך בניית סירה עבור האל אמון, כדי שיוכל להפליג בה בנילוס, כדי להתאחד עם האלה מות. במגילה שנקראה על שמו, מוזכרים הקשרים של דור עם פיניקיה מחד ומצרים מאידך. במסעו לאורך החוף הוא הגיע לדור ועל כך כתב: "עירם של ת'כר ובדר [Beder] הנסיך שלה, הביא לי חמישים ככרו לחם, כד יין ושוק של פר". כמו כן, מהמגילה אנו למדים, כי כל כספו של ון-אמון, שנועד לרכישת ארזים,  נגנב בנמל. הוא דרש החזר הגניבה ממלך דור: "שדוד שודדתי בנמלך, ועתה אם מלך הארץ הזאת אתה ואם שופטה אתה – חפש את כספי"  מכאן ניתן להבין, שחלק מזכויות העגינה הניתנות בנמל לאנייה, היא זכות ההגנה, כולל הרכוש הנמצא על האנייה. מלך דור לא רואה חובה לעצמו להחזיר את הכסף. לטענתו, הגנב בא מהאנייה ולכן זו אחריותו של ואן אמון. מכאן ניתן להסיק, שרמת האחריות בנמל, היתה רק לגבי התנהגות הנובעת מאנשי המקום . לון-אמון לא היה כל ספק שזו זכותו ולכן כאשר לא מקבל שיפוי, הוא מרשה לעצמו לקחת את הכסף מאנייה אחרת, השייכת לדור ולהימלט משם. מכאן ניתן אולי להבין, שהייתה ערבות הדדית בין אניות השייכות לאותה עיר. בתגובה, דולקות אחריו שתים עשרה ספינות של הת'כרים. הוא הצליח להגיע לגבל, לרכוש את הארזים, בתום משא ומתן ארוך, אולם המלך המקומי לא מעניק לו מקלט ודורש ממנו שיצא מהנמל, בעוד האניות הת'כריות מנסות למנוע בעדו מלשוב למצרים. לאחר תלאות רבות, הוא הגיע לקפריסין, מלכת האי התאהבה בו וכאן הפפירוס נקטע…

מאוחר יותר, בספר מלכים, מוזכרת דור כבירת אחת מנציבויות המס של המלך שלמה, שעליה הופקד חתנו של שלמה, בן אבינדב: "וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל-אחד (הָאֶחָד), לְכַלְכֵּל. וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם, בֶּן-חוּר בְּהַר אֶפְרָיִם. .. בֶּן-אֲבִינָדָב, כָּל-נָפַת דֹּאר – טָפַת, בַּת-שְׁלֹמֹה, הָיְתָה לּוֹ, לְאִשָּׁה"."(מלכים א/ פרק ד', ז' – י"ב),  לכן עלתה הסברה כי דור נכבשה על ידי דוד המלך, כשבנה את האימפריה שלו. הנציב בנפת דאר היה אבינדב, חתן שלמה (מלכים א' ד 11).אולם מכיוון שלא ניכר כל שינוי בתרבות החומרית, סביר להניח שעד למאה השמינית לפנה"ס, שמרה העיר דור על אופייה הפיניקי-כנעני. רק במהלך תקופת המלוכה, חל תהליך של "ישראליזציה" של המכלול הקרמי. תקופה זו, המכונה במחקר תקופת הברזל ב', מסתיימת, עם הכיבוש האשורי, של תגלת פלאסר משנת 732 לפני הספירה. דור נחרבה ונוסדה ככל הנראה מחדש לאחר שנת 480 לפנה"ס.

מוצר חשוב שייצרו בדור הוא הארגמן, שנקרא ביוונית "פויניקוס" ומכאן "פניקס", עוף החול וגם "פניקיה". זהו גם מקור השם "כנען", שהוראתו ארגמן.  את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמון קהה קוצים (Hexaplex trunculus) שהוא חילזון ימי טורף ממשפחת הארגמוניים.). הארגמן מוזכר במקרא כמקור להערכה אישית ועושר וכן כסמל שלטון בקרב מלכי ישראל למשל: "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים" (שמות, כ"ו, 31). [7].  השם "פניקים" הוא כינוי יווני לכנענים שחיו באזור זה מכאן ועד החוף הסורי. במקורותינו נקראים  הפיניקים "צידונים". הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות, אותן הקימו הפיניקים, ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה), שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים מצור, בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה "אוטיקה" ו"קרתגו". מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

תולדות פיניקיה הם למעשה תולדות הערים הראשיות בה, כגון ארוד (כיום, עיירה סורית אשר שוכנת על האי רואד), גבל (כיום ראס שמרה שבסוריה), צור, צידון, עכו ועוד, אם כי לא תמיד היתה בהן השתלשלות היסטורית מקבילה. לכל עיר ועיר היתה אלוהות משלה: דגון בארוד, בעלת גבל בגבל, אשמן בצידון ומלקרת בצור. על ידו מופיעה, האלה תנית שמוצאה לא ידוע. במאה ה- 10 מופיע בפנתיאון הפיניקי האל בעלשמם, דהיינו בעל שמים, שזוהה עם זווס. ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון, היתה באי קפריסין, שם נוסדה המושבה כתי, שמרדה בצור. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני.

אגדה יוונית מספרת כי הרקלס (שזוהה עם מלקרת, האל הראשי של צור), טייל לאורך החוף. כלבו נשך חילזון ופיו נצבע בארגמן. הרקלס שחשב שכלבו מדמם, ניגב את פיו בפיסת בד. הצבע הקסים את הנימפה טירוס, אחריה חיזר, (שהיא התגלמות של העיר צור ולבקשתה אסף בחוף הים חלזונות רבים, מהם צבע לה גלימה מפוארת). מאז היה הארגמן לצבען של גלימות המלכים במשך דורות רבים.

בתיאור מהתקופה הביזנטית, מוזכרת דור כמרכז לתעשיית הארגמן: "ליד קיסריה, נמצאת דורה, עיר קטנה מאד, המיושבת בפניקים. אלה התיישבו כאן בגלל האופי הסלעי של החופים ושפע חלזונות הארגמן". בחפירות דור התגלו עדויות רבות להפקת צבע הארגמן, מארגמון כהה קוצים. במשך דורות רבים ניסו חוקרים שונים להתחקות אחר מקורו של צבע התכלת. צבע המופיע במקרא 49 פעמים. כך למשל, בקשר למצוות הציצית: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת"[8]. לעתים  לצד הארגמן ("וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים)[9]. הצבע מוזכר גם בספרות חז"ל.  היהודים הפסיקו להשתמש בתכלת בתקופה הביזנטית ולימים ניסו להתחקות אחר מקורו. לפי ספר הזוהר, ארגמ"ן הם ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל.

ככל הנראה המינואים גילו לראשונה את העובדה שניתן להפיק צבע מהנוזל שמיוצר בבלוטה התת-זימית. יש טענה, שעל ידי הרתחה בת מספר ימים התקבל הצבע. חוזק קרינת השמש במהלך התהליך קבעה אם הצבע יהיה תכלת או ארגמן, קרינה חלשה הייתה נותנת ארגמן וקרינה חזקה הייתה נותנת תכלת שבים התיכון.

האדמו"ר מראזין (פולין), יצא למסע חקר בנפולי והגיע למסקנה שהתכלת מופק מדיונון. אחריו חקר את הנושא הרב יצחק הרצוג, לימים הרב האשכנזי הראשי של מדינת ישראל. בעבודת הדוקטורט שלו מ-1913, מצא שכדי לקבל את צבע התכלת, נדרש תת סוג של אותו חילזון, עם יתרון לאינדיגו[10]. פסי הטלית וצבע התכלת נתנו השראה לתנועה הציונית בעיצוב דגלה, שהיה לדגלה של מדינת ישראל. את הכלים בהם השתמשו להפקת הארגמן, ניתן לראות בארונות התצוגה של מוזיאון המזגגה. מצפון לתל דור התגלה אזור של בריכות ותעלות חצובות באבן, שהארכיאולוג אבנר רבן שיער, ששימשו להפקת אגמן או כאזור לאיסוף חלזונות.

בתקופה הפרסית הפכה דור למבצר חזק מוקף חומה. בראשית המאה החמישית לפנה"ס, מוזכרת דור בכתובת אֶשמֻנעַזָר[11], כעיר אשר נמסרה לשליטת מלכי צידון, מידי השלטון הפרסי המרכזי. המרחב של דור ויפו מכונה שם  "ארצות הדגן האדירות אשר בשדה השרון". אריח חרס גדול ועליו דמות מדוזה, מחזק את ההשערה שבמאה הרביעית או החמישית לפני הספירה, היה קיים בעיר מקדש, ששירת את התושבים והסוחרים היווניים. בתקופה ההלניסטית היתה דור עיר מבצר חזקה במיוחד. יוסף בן מתיתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", מכנה אותה "עיר מבצר קשה לכיבוש" (קדמוניות, י"ג,ז,ב) ומתאר את המעגן, כנמל לא מוצלח במיוחד, בו היו סירות קטנות פורקות מטען שהורד מספינות גדולות. המקורות ההיסטוריים מספרים, שטריפון לבית סלווקוס, (142-139 לפני הספירה), רוצחו של יונתן החשמונאי, ברח לדור, מפני אנטיוכוס השביעי סיטדס והלה צר על העיר מן היבשה ומן הים, בעזרתם של שמעון, אחיו של יונתן ולא יכול לה.  אלכסנדר ינאי הכיר בחשיבות האסטרטגית של המקום וכבש אותו. פומפיוס כבש את המקום בשנת 63 לפנה"ס. באותה תקופה עברה העיר מהפך ארכיטקטוני והחלה לשגשג. במערב העיר דור, על שפת הים, חשף הארכיאולוג הבריטי ג'ון גארסטאנג (John Larsen Garstad), כבר בשנות העשרים, של המאה העשרים לספירה, שני מקדשים רומאיים, שנבנו על גבי מסד (פודיום) מרשים. במקום נחשפו גם שרידי וילות רומאיות. בצדו הצפוני-מזרחי של התל נבנה תאטרון, המעיד על חשיבות המקום. אולם כשהגיע זמנו של הורדוס חלה נסיגה. האחרון החל להקים את נמל קיסריה וגרם לירידת קרנה של דור. למרות זאת, הוטבעו בדור מטבעות ברונזה מן המאה השנייה לספירה, שעל חלקן מופיע התואר "המושלת בימים", המופיע לעתים על מטבעות של ערים פניקיות, שהנמל שלהם שירת את צי המלחמה הרומי ואת הסחר הבינלאומי. במוזיאון המזגגה, בקיבוץ נחשולים, יש  מוצגים רבים, המשקפים את קשריה הכלכליים, התרבותיים, הדתיים והאמנותיים של העיר. בתקופה הביזנטית היתה דור תחנה חשובה בדרכם של עולי הרגל למקומות הקדושים לנצרות ומקום מושבם של בישופים. מדרום מזרח לתל התגלתה כנסיה ביזנטית ובסמוך לה התגלה עמוד שיש ועליו חקוקה כתובת יוונית: "אבן מן הגולגתא הקדושה" אחר כך המקום שקע ונשכח.

לאחר מאות שנים בהם האתר היה נטוש, הגיעו לכאן הצלבנים בראשית המאה ה-12 לספירה, שהאמינו שזהו מקום הולדתו של אנדריאס הקדוש ובנו כאן מצודה, שלצדה אחוזה. היא מוקמה בנקודה המערבית והגבוהה ביותר שעל התל, במקום ממנו נשקפה תצפית טובה סביב סביב. המצודה נקראה "מרל" (La Merle), שהוראתו בצרפתית (במקור מלטינית) שחרור (קיכלי). והופרדה משטח התל, על ידי חפיר עמוק. ידוע שריצ'רד לב הארי עבר כאן בדרכו דרומה[12]. בסוף המאה היא נמסרה למסדר הטמפלרי, עד שצבא מוסלמי, בפיקודו של בייברס הממלוכי, כבש את האזור. בשנת 1878 הגיע לכאן סקר "ארץ ישראל המערבית" וקירות המצודה צוירו על ידיהם. אך בשנת 1895 דיווח גוטליב שומכר, המהנדס הטמפלרי מחיפה, שהמגדל קרס[13].

השרידים הארכיאולוגיים אינם מרשימים, את מי שאינם בעלי מקצוע, אפילו לא שרידי המקדשים הרומאיים, אבל לא צריך להיות חובב ארכיאולוגיה, כדי ליהנות מן המקום. מבית העלמין של נחשולים, עולים בטיילת מושקעת, הצופה אל הים, על גליו המגודדים את סלעי הכורכר, אל האיונים הזעירים וכל מה שהופך את החוף הזה לדרמטי. לצדו של השביל פורח נר הלילה בצהוב, הקיפודן בולט בכדורים כחולים בוהקים וכבר בסוף יוני, ראיתי עמוד פריחה של חצב ראשון. התל דומה ללשון יבשה הפורצת לתוך המים. ניתן להתבונן בגלים המכסים את הסלעים בקצף לבן ולחוש את הרוח מפיגה את חום היום. תחושה דומה לזו של הניצב בחרטומה של אנייה. למעט הטלטלות. זה המקום לנשום אוויר ים, להרהר במי שאתם אוהבים ולרדת בשביל אלכסוני, החותך בפס לבן את מדרונותיו של התל, בפרט כשהם מוריקים בתקופת החורף.

בתקופה העות'מנית שמשה טנטורה כמעגן לספינות. צוות ארכיאולוגים ימיים מאוניברסיטת חיפה, יצא לחפש ספינה ששווליה ד'ארוויה, קונסול צרפת בפלסטינה, ערך ביקור בעזה ובמהלכו ביקר גם בטנטורה. הוא כתב ביומנו ב־ 1664: "רק הגענו [לטנטורה] , כאשר ספינה יוונית גדולה עם יין קפריסאי וגבינה, שהיתה בדרכה למצרים, ברחה פנימה מהסערה. מהר מאוד נתקעה הספינה במדף החול, והגלים שברו אותה לחתיכות. כל הצוות ברח ליבשה, אבל הגבינות נשארו בים וארגזי היין התגלגלו להם ונסחפו עם הזרם". כשראה האמיר טורבאי, שלט באזור טנטורה, את המתרחש, מיהר עם אנשיו אל צוות הספינה ואל המטען הנסחף, ואלו החלו לשדוד ולאסוף מכול הבא ליד. כדי להציל את המטען, אמר דארוויה לבוזזים שהגבינה עשויה מחלב חזירים והכפריים זרקו את הכול ורחצו את ידיהם. מניחים שבמהלך הדורות ספינות רבות נטרפו מול חופי טנטורה והמקום הפך להיות אבן שואבת לארכיאולוגים. נועה בן שלום-שיזף מספרת, שלפני מספר שנים, נחשפה ספינה על קרקעית הים, לאחר שסערה הסירה ממנה את החול. היה חשש שגוף העץ החשוף ייפגע מזרמים חזקים ומגלים. הצוות יצא לחפירת  הצלה, במטרה לתעד את כלי השיט העתיק, להציל את הממצאים  שבו ולשמר את הספינה כדי שתשמש אתר צלילה אטרקטיבי ולימודי. מבדיקות פחמן 14, התברר שהספינה מהמאה ה־17, והועלתה סברה כי אולי היא הספינה שתיאר ד'ארוויה ביומניו[14]. לפי תיאורו של האביר ד'ארווייה, טנטורה היה כפר קטן ובו רחוב אחד שהוביל לים. שם היה קיים יריד של מוצרים חקלאיים שהגיעו מכפרי הסביבה. לשם גם הגיעו ספינות קטנות ממצרים ובהן אורז ומוצרים אחרים, קטנות מפני שהמעגן רדוד. בכפר לא היה מסגד והמבנה המרכזי והמפואר ביותר הוא בית הקפה. הנוסע האנגלי ריצ'רד פוקוק, ביקר בכפר הקטן  בשנת 1737. הוא זכה לקבלת הפנים יפה מצד השייח'. בדיווחו  סיפר שבמקרה של סערה, היו ספינות נמלטות אל המעגן שבדרום המפרץ ונאלצו לשלם למקומיים דמי חסות.

כל עוד היה השלטון העות'מאני המרכזי חזק, היו תושבי ארץ ישראל בטוחים בגופם וברכושם, ונתונים למָרוּת שאכפה את החוק. אך כתוצאה מהיחלשות השלטון המרכזי, נוצר מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע . סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים מדי פעם אמיר מקומי, ששלט תוך כפיפות מסוימת לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. עיקר תפקידו היה לאסוף את מסי התושבים ולהעבירם לסולטאן באיסטנבול. יתרת הכספים שנאספו נשארו ברשותו. מאחר שנבחר לשנה בלבד ולא ידע אם יבחר לשנה נוספת, דאג בעיקר לגבות מיסים רבים ככל האפשר, שלטונם של הפחוות היה בעיקרו בערים ובסביבתן, ובאזורים המרוחקים יותר שלטו ראשי שבטים בדואים גדולים, שרכשו את מעמדם הרשמי מהפחוות. אחד מאותם ראשי השבטים היה דאהר אל-עומר ממשפחת זידאן.

באותה תקופה הלך והתעצם הקשר המסחרי בין צפון ארץ ישראל לאירופה, והיה מרוכז רובו ככולו דרך הים מנמל עכו. הקרבה היתרה של טבריה לגבולה של איאלת דמשק ורצונו של דאהר להגביר את שליטתו על הסחר, הניעו אותו להעתיק את בירתו מטבריה לעכו. בחורף 1751 ביצר ושיפץ את חומות עכו ובנה בה ארמון לעצמו וח'אן תבואות (חאן א-שונה) לסוחרים. הוא העמיד את עצמו בראש הסחר עם האירופאים ובדרך זו הגדיל את הכנסותיו. מנמלה של עכו ייצאו בעיקר כותנה, שגודלה בגליל המערבי והייתה ידועה בטיבה, וכן עפרות אשלגן (קלי). נמל עכו, שלא טופל במשך מאות שנים, אפשר עגינת ספינות קטנות בלבד, וספינות גדולות נדרשו לעגון במעגנה של חיפה שהתאים להן יותר וגם סיפק להן הגנה טובה יותר בעת סופות, דבר שגרם לדאהר אל-עומר להשתלט בסופו של דבר על חיפה אל-עתיקה, ובשנות החמישים של המאה ה-19 הרחיב את אחיזתו בכל רכס הכרמל וברצועת החוף שמדרום לו, עד מעגן טנטורה וואדי זרקא (נחל התנינים) [15]. בתקופתו גדלה חשיבותה של טנטורה. הוא הרחיב את הנמל הקטן ששימש, ליצוא כותנה לאירופה. התפשטות זאת עוררה את חשדו של השער העליון באיסטנבול והשלטון המרכזי החליט לנסות ולבלום את כוחו המרכזי של דאהר אל עומר. כשיצא הוואלי של דמשק, ל"דוורה" השנתית שלו, המשיך בדרכו עד לחוף הים, כבש את מבצר טנטורה והציב בו יחידה צבאית קבועה. חלק ניכר מהכנסות נמל חיפה יועד עתה לכלכלתם ולאחזקתם של חיילי מבצר טנטורה[16]. לאחר חיסולו של דהאר אל עומר, הושם במקומו פחת צידון, אחמד אל ג'זאר, אשר קבע את מושבו בעכו וממנה שלט שלטון נוקשה ואכזרי בחלקים נרחבים מן הארץ.

הזרקור ההיסטורי מופנה שוב אל טנטורה, בעת מסעות של נפוליון בונפארטה, שהיה חלק מהמערכה הצרפתית בסוריה ובמצרים בשנים 1798–1799. בתחילה הגיע נפוליאון למצרים, ניצח בקרב שכונה "קרב הפירמידות", אך לאחר שהאדמירל הבריטי נלסון הטביע את האניות הצרפתיות בקרב אבו קיר, נפוליון חשש מהתקדמות של צבא עות'מני לכיוונו ויצא להקדימם ולתקוף אותם בארץ ישראל. הצבא הצרפתי התקדם לשדה המערכה ב"דרך הים " המסורתית, בצפון חצי האי סיני ואילו התותחים והציוד הכבד נשלחו באניות. הצבא עוכב בקרב קשה עם צבא מקומי באל עריש ,ונתקל בהתנגדות קשה ביפו. שם חלו חיילים רבים במחלת הדבר הם חלו בזמן מסע הנסיגה של נפוליאון מעכו ולא בעת כיבוש העיר. הוא כבש את יפו וחיפה, והטיל מצור על עכו. בזמן מסע נפוליאון בארץ ישראל שימשה טנטורה כבסיס קטן לאספקת צבאו והשאיר שם מספר חיילים.

הכפר מוזכר כ – Tantourah במפה של ז'קוטין (Pierre Jacotin), הקרטוגרף של המסע. נפוליאון ניצח במספר קרבות, בהם "קרב התבור" (שהתרחש בכלל למרגלות גבעת המורה), אך משנכשל במצור על עכו, עזב את העיר בחשאי (20 במאי 1799), משום שחשש מהסתערות על ידי הנצורים, שיבינו כי ניצחו בקרב. השיירה ירדה דרומה בדרך החוף, כאשר הפצועים נישאים על גמלים ופרדות, וסובלים מצמא, מרעב ומהחום העז. בליל ה-21 למאי הגיע הצבא המוחלש לחוף טנטורה. החיילים קיוו לפגוש את ספינות הצי, שיחזירו אותם למצרים, אך העזרה לא הגיעה ולא היה להם די מים ומזון להמשיך במסע. לכן החליט נפוליון להקצות את עגלות  המסע לפינוי החיילים ולהיפטר מהנשק והתחמושת, לבל ייפלו בידי אויביו. לכן במשך הלילה והבקר שלמחרת, עמלו החיילים והשליכו את הארסנל אל הים, כולל שנים עשר תותחים. את החומר את קרונות התותחים ואת ארגזי אבק השריפה, הבעירו על החוף. אחד הארגזים התפוצץ ובתאונה נספו שנים עשר תותחנים. שני תותחים גדולים, במשקל של שלושה טון, שלא הצליחו להטביעם בשל גודלם, קברו בחול. על הפרשה נכתב: "שארית תותחינו הכבדים נשארה בחולות הנודדים של טנטורה…דומה כי החיילים שכחו את סבלם, כאשר אבדו להם תותחי הברונזה האלה, אשר אפשרו להם לנצח פעמים כה רבות והרעידו את כל אירופה" .במפרץ הדרומי של דור התגלו שני תותחים מתוך העשרים שהוטבעו. במהלך השנים, מצאו צוללנים, רובי מוסקט, חרבות, אקדחים, כדורי עופרת – ארסנל שלם של נשק. אחד מהם הוא תותח שלל שלקחו הצרפתים אחרי ניצחונם ביפו. ב-22 במאי חנו בקיסריה, וב-24 במאי שבו ליפו, בה חנו עד 28 במאי. במהלך שהייתם ביפו נתן נפוליאון לרופאיו את הפקודה הקשה להרוג חלק מהפצועים ומהחולים, שנראה היה כי לא יעמדו בתלאות המסע. ב-1 ביוני שבו הצרפתים לאל עריש וב-14 ביוני שב נפוליאון לקהיר. משם חזר לצרפת מאחר שהוקמה באירופה שוב הקואליציה האנטי צרפתית.

גם אם מסע מלחמה זה, לא גרם לשינוי מידי במצבה של הארץ או במצב יושביה ניתן לראות  בו מעיין  זרקור, ששפך אור על ארץ הקודש, שהתדרדרה להיות פחווה עות'מנית נידחת. הרוח החדשה אשר הביא עמו נפוליאון אל הארץ, כשם שהביא לכל מקום אליו הגיע במסעותיו, סייעה לקדם את הארץ אל עבר העידן המודרני. העניין שהיא עוררה במערב בנעשה בארץ, בישר את תחילת ההתערבות האירופית, ששיאה יהיה בכיבוש הארץ, כעבור למעלה ממאה שנים, על ידי בריטניה, במלחמת העולם הראשונה. כתב עליו ההיסטוריון צבי גרץ: "בבואו אל ארץ ישראל, נדמה בונפרטי למטאור נורא, אשר אחרי עשותו שמות בארץ יעלם לפתע פתאום. חלומו אשר חלם, להיות לקיסר של ארץ המזרח ולהשיב את ירושלים ליהודים, גז חיש מהר".

נוסעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארים את טנטורה ככפר קטן, עם כמה עשרות בתים, נמל ומלון דרכים לסוחרים (חאן). בשנת 1816 ביקר במקום הנוסע ג' בקינגהם, לן כאן אך נשדד במהלך הביקור. מספר התושבים בכפר בתקופה זו, לא עלה על 500. בשנת 1848 הגיעה לטנטורה משלחת המחקר האמריקנית של ויליאם פרנסיס לינץ' (William Francis Lynch) וחבריה תיארו אותה כ"עיירה רבת-אוכלוסין ומשגשגת", שהנמל שלה "נוצר בידי שלושה או ארבעה איים"[17]. כמו במקרה של נמלים אחרים, שימש הנמל במהלך המאה ה-19, ליצוא עודפים של תוצרת חקלאית מהאזור, בעיקר אבטיחים למצרים, כפי שהיה מינת אבו זבורה, המפרץ הקטן של מכמורת (וכמו עוד מספר נמלים במישור החוף). האבטיחים שונעו לכאן על גב גמלים ומקוו המים נשאו אותם סבלים בסלים גדולים, אל הסירות שעגנו במים עמוקים יותר. המפרץ הטבעי של טנטורה, היה חלק מנחלת ז'רמן, הקונסול הצרפתי שישב בבירות. כאשר הועד הלאומי אשר בגלנץ, רכש עבור ה"קולוניסטים" שלו, את אדמות זמארין שעל חוטם הכרמל, נרכשו באותה עסקה, גם אדמות טנטורה, למרות קרבתן לביצות. כפי שכתב אריה סמסונוב, בספרו על זכרון יעקב: "הנה גם אדמה להם בחוף טנטורה, פתח-תקוה לנמל בימים הבאים לטובה. […]"[18].. אדמת טנטורה שימשה לגן ירק, על שום נתוניה הטבעיים: אדמת מישור פוריה ומי תהום זמינים.  עם המעבר לחסות הברון, בסוף 1883, גידל האגרונום דינור במקום זה ירקות כגון כרוב.  תפקיד זה יועד לקרקע שבטנטורה בשנים הבאות. [19]. המתיישבים היהודים השתמשו במפרץ הזה לצורך פריקה של צריפי העץ שהובאו מרומניה ושימשו באופן זמני את מתיישבי זכרון יעקב. כאן גם פרקו את חומרי הגלם והציוד שנועד לבניית בתי המושבה. כאן נחתה סירתו של הברון רוטשילד, שיצאה מספינתו המפוארת, אשר עגנה בים ממול. מכאן יצא הצי העברי הראשון, של הספינות שנועדו להוביל בקבוקי מים לאירופה וסופו שנטרף בסערה. המפרץ שימש מעגן טבעי לכל הפעילות הנזכרת, בלא שייבנו בו נמל, או אפילו מתקני עזר קבועים. מעת לעת הותקן מזח עץ קטן, לכן לא נותר בשטח זכר לנמל העברי הראשון[20].

מרדכי בונשטיין מאס בחיים ברומניה ועלה ארצה בשנת 1882, עם חותנו שלמה יעקבזון. לאחר תקופה קצרה בראש פינה, הציע לו אליהו שייד, מנהל מושבות הברון, לעבור לטנטורה, שנרכשה בשעתו יחד עם אדמות זמארין. הברון לא רצה לאבד את חזקתו בקרקע והחליט ליישב אותה. הובטח לו כי האדמה המישורית בטנטורה, יפה לגידול תבואות יותר מאשר הקרקע הסלעית של ראש פינה. מה גם שרצה להתרחק מחסידי מוינטש הקנאים. שייד הבטיח לו שבעתיד יבנה נמל חשוב, טנטורה תהיה מרכז מסחרי והוא יהפוך למוכתר. הפקידות העמידה לרשותם חושה, לה הוסיפו שני חדרים ושני מטבחים.. נחלתו של בונשטיין היתה מורכבת מחלקות קטנות ומפוזרות, שגבלו בחלקות של ערביי טנטורה, אך בונשטיין הצליח לפתח עמם יחסים טובים, עד שאלו בקשו ממנו להתמנות למוכתר הכפר.  האגדות מספרות כי שכנע את שכניו  הערביים, לחדול ממלאכה ביום השבת ואלו כינו אותו "מוסא טנטורה". בעקבות מעורבותו של יעקובזון במרד נגד  פקידות הברון, הוא גורש מהארץ, על ידי הפקיד יהודה ווארמסר, ומשפחת בונשטיין נותרה לבדה בטנטורה. בעבור זמן מה, גילה  שייד, כי בונשטיין שכר בית בזיכרון יעקב והעביר לשם את אשתו וילדיו שחלו בקדחת. הוא  כעס, איים על בונשטיין, הבטיח לו לבנות קומה שניה בביתו ונטע בו תקוות שווא על עיר שתקום בטנטורה ובה נמל בינלאומי ימי ותעשיה פורחת. ההבטחות הוורודות, השאיפה לעתיד טוב יותר, האיומים המוסווים וחסימתה אפשרות לעבור לזכרון יעקב, השפיעו על בונשטיין להישאר במקום מוכה הקדחת ולהחזיר לשם את משפחתו. בעקבות הקמת מפעל הזכוכית, חש בונשטיין שקרב היום והכפר יהפוך לעיר נמל בינלאומית. אולם לאחר שהתפכח מהחלומות, עקר לזכרון יעקב, עשר שנים לאחר שהתיישב בטנטורה[21]. אברהם מזרחי, יוצא כורדיסטן, היה "מהפועלים החרוצים בזכרון יעקב" ולכן "הברון המליץ עליו לעשותו איכר"[22]. בשנת 1888 קיבל מזרחי מהפקידות , חלקה בת כ-150 דונם בטנטורה, אך עזב לאחר זמן קצר והתנחל בקיץ של אותה שנה, בבת שלמה.

ראו באתר זה: זכרון יעקב בתקופת הברון

לפי הוראת הברון, שרצה כי היין, בייחוד מן המינים היקרים, ישלח ישירות בבקבוקים, שימולאו  ביקבים עצמם, הוקם ב-1891, על שטח של 200 דונם, מפעל שכונה אז "בית חרושת למעשה זכוכית", ולימים כונה "המזגגה". יש לציין כי "זכוכית" הוא שמו של החומר הנוצר מהתכה של צורן חד חמצני (חול), נתרן פחמתי, סידן ומינרלים נוספים ביחס הנכון, בטמפרטורה של כאלף מעלות צלזיס, שלאחר צינונו מקבל את תכונותיו האופייניות. המילה "זכוכית" נגזרת מהשורש "זך", שמשמעו ניקיון וצלילות. הזכוכית אינה מגיבה לחומרים כימיים אחרים, דבר ההופך אותה לכלי אחסון מצוין. ברכה זילברשטיין, אוצרת מוזיאון המזגגה, כינתה את המקום "הסטארט-אפ של הברון"  הברון ייעד את המפעל בעיקר לייצור בקבוקים, אם כי הוציאו לשוק לא מעט כלי זכוכית אחרים, כולל כוסות. הובאו מומחים מחוץ לארץ להפעיל את הכבשנים וללמד את המלאכה לפועלים. היה זה חלק מתפישתו של הברון, שהתבססה על שילוב התוצרת החקלאית של המושבות, על כוח עבודה יהודי ועל הטמעת חידושים טכנולוגיים, שהיו  מקובלים בתעשיות מודרניות. כבר בתחילה, השקיע הברון סכום עתק של 50,000 פרנק, לבניית התשתיות למפעל, ל"שימון" הרשויות העות'מאניות והשייח' של טנטורה, הוצאות שמירה ומשכורת לקפיטן של ספינת המפרשים, ששירתה את המפעל[23]. מנהל המפעל היה מאיר דיזנגוף (1861-1936) מהנדס כימיה, בוגר הסורבון שהשתלם במרכזי יצור זכוכית בעולם. דיזנגוף הוא זה שבחר את טנטורה, כמקום להקים בו את המפעל, משום שהיתה כאן קרקע זמינה, בבעלות יהודית, חומר גלם זמין (חול), קרבה למעגן טבעי, ממנו יגיע חומר הגלם, כולל פחמי אבן להסקת התנורים, כך גם ייצאו את הבקבוקים לראשון לציון (דרך יפו).  עם אפשרות לבנות נמל עמוק יותר בעתיד. סיבה נוספת היתה קרבה לזיכרון יעקב ולפקידות הברון שהיתה יכולה לסייע להצלחת המפעל. כל הגורמים הנלקחים בחשבון, בהקמת המיזם תעשייתי, התקיימו גם אז: חזון ומשקיע, נעשו בדיקות שטח, נבדקו שווקים עתידיים, בוצע תכנון פיזי של המפעל וכוח האדם נבחר בקפידה. לדאבוני, לא מצאתי נתונים אודות האדריכל ועל תהליך הבניה. רק שאת חומרי הבניין להקמת המפעל הביאו בדרך הים. בעיתון "הצפירה", מתאריך 4 במאי 1893, הופיעה ידיעה, על חנוכת הכבשן בטנטורה, שהתקיימה חמישה שבועות קודם לכן. עיקר הייצור ועיבוד הזכוכית התרחש בקומה העליונה, בה היה חלל פתוח בשטח של 560 מ"ר. במרכז החלל בלט כבשן התכה, שהוא לב העבודה בכול מזגגה וכל תקלה בו או סדק ודליפה באחת מקדירות ההתכה, עלול להשבית את המפעל לחודשים רבים. משקל הכבשן וקירות ההתכה הוא כה גדול, שנדרשו אומנות אבן כדי לשאתם. בטקס הנחת אבן הפינה, נשא מאיר דיזנגוף, נאום מליצי באוזני הפועלים והבהיר שהמטרה העיקרית שלשמה הוקם המפעל, היא רווחת הפועלים היהודים. דיזנגוף השכיל לקשור קשרים טובים עם ערביי המקום ואחד מהם המליץ לו להינשא לנערה מקומית… כאשר הערבים הבחינו במעבדה שהקים, היו משוכנעים שהוא רופא ובקשו ממנו תרופות…[24].

שטח המזגגה, כולל החצר, היה 50 דונם. מלבד המבנה העיקרי, ששימש את המפעל, היו בחצר בנין מגורים, בעל מרתף,  עבור המנהל, שם היתה גם המעבדה שלו. בנין מרשים זה בולט עד היום במיקומו, בראש גבעת כורכר קטנה ובצורתו – מבנה מסיבי גבוה, בעל שערים וחומות מרשימים, בנוי מלבני כורכר מסותתות היטב .מבנה נוסף שימש למגורי העובדים. יהושע ברזילי (אייזנשטט) ,מומחה של 'חובבי ציון' לארץ ישראל, כתב בעקבות ביקור במפעל: "בנין בית המזגגה בטנטורה נגמר. מראהו יפה למאד. ארכו שלושים ורחבו עשרים מתר [כך]. על ידו עומדים שני בתי אבן גדולים. אחד לפקידות והשני לפועלים. מנהל הבית הוא האדון דיזנגוף ולפי הידיעות הנאמנות אשר השגנו משם, הוא דואג הרבה לטובת אחינו הפועלים והאומנים הנמצאים שמה. כן יסד בית ספרים קטן ובלילה יבקרו אותו כל העובדים בבית המלאכה. וגם איכר אחד – הנתמך מהנדיב – ימצא שמה ולו שש מאות עצי תות, חמש מאות עצי אתרוגים, שלושת אלפים גפן. גם שו"ב ומורה לילדים ימצאו במושבה החדשה הזאת"[25]. חיים חיסין – רופא איש תנועת ביל"ו – ביקר במזגגה והעלה את התרשמותו על הכתב. הוא מספר על העובדים הרבים המתגוררים מתחת לגג, בחדר גדול ובו מיטות רבות. התמזל לו מזלו והוא נטל חלק במסיבה שהתקיימה באותו חדר. מתיאורו של חיסין אפשר ללמוד שבמקום שררה אווירה עליזה ואופטימית של עשייה, תוך עזרה הדדית וחגיגיות שמלוות כל שלב בייצור. כמו כן היו במקום בית ספר, בית כנסת וספריה קטנה. בחצר מוקמו אורוות מחסנים וטחנה לגריסת חומרים. כל המבנים הוקפו בגדר אבן ולה שער ברזל. שומר השגיח על הנכנסים והיוצאים[26]. באבוס שבין רכסי הכורכר, גידלו גן ירק, כדי לנצל את התנאים הטבעיים של השטח: מישור פורייה ומי תהום זמינים[27].

באפריל 1893, בביקורו השני של הברון רוטשילד בארץ ישראל, הוא ביקר גם במזגגה שבטנטורה. הוא ירד מספינתו בחיפה, פנה לקאימאקאם (מושל) העות'מני וזה שלח אותו לטנטורה, בעגלה רתומה לסוסים, בליווי פקיד מטעמו. מאיר דיזנגוף מספר בזיכרונותיו, כיצד הופתע לשמוע מאחד הפועלים, על הגעתו של הברון במפתיע. הוא הבחין בברון "משוטט אילך ואילך בלהט השמש". הפועלים הזמינוהו להיכנס ולנוח, אך הוא טען: "איני בעל הבית כאן, בעל הבית הוא דיזנגוף ובלעדיו לא אכנס". דיזנגוף הדריך אותו בבית החרושת, עד שהברון פנה אליו ואמר: "האם סבור אתה באמת, שיש לי עניין לדעת, האם התנור בנוי בצד זה או בצד אחר? העיקר שהעניין ילך ויתפתח"[28].

בביקור  הברון דאג להקמתו של בית ספר עבור ילדי העובדים במזגגה. שפת הדיבור היתה עברית וכך גם שפת הלימוד. למקום הובאה מורה בת צפת, שהיתה תלמידתו של המחנך הידוע יצחק אפשטיין. היא למדה אותם קרוא וכתוב ודיבור עברי. העסקת נשים בגני הילדים ובבתי הספר של העליה הראשונה, משקפת את מקומה החושב של האשה בחינוך ובזירוז התפתחותה של השפה העברית[29]. סביר להניח שילדי המזגגה למדו ברוחו של אפשטיין שדגל בלימוד טבעי של העברית, תוך שיתוף של כול החושים, קשר עם הסביבה הטבעית של הילד קשר אל הטבע ולימוד תוך שירה ומשחק[30].

במזגגה עבדו, בימיה הטובים, כחמישים איש, ביניהם עשרה צרפתים וששה פועלים ערביים, שיצרו במקום ישוב קטן. הם לא ראו ברכה בעמלם. איכות הבקבוקים לא היתה משביעת רצון (מאחר שמהחול המקומי ניתן להפיק רק זכוכית שחורה), הפקידים העות'מנים תבעו בקשיש לעתים מזומנות ולא הסכימו להעניק למפעל "פירמן", כלומר, זיכיון או אישור פורמלי לתפעולו. עלות הייצור היתה גבוהה ותשלום מכס נוסף, של 8% על חומרי הגלם והפחם, שממילא היו יקרים מאד, גרמו לכך שהבקבוקים יהיו יותר יקרים מהיין. גם התנהגותם של המומחים הזרים לא הוסיפה, בלשון המעטה. הם הנהיגו שביתות, השביתו את המפעל בשבתות ובימי ראשון וחלו פעמים רבות. הם הקפידו להסתיר את תהליך הייצור מידי העובדים… לבסוף התברר שכדאי יותר לשלוח את היין בחביות. כבר ביוני 1894 המליץ ד"ר הלל יפה, לסגור את המפעל, בגלל שיעור גבוה של חולי מלריה. כך למשל, אשתו של סגן המנהל יצחק חיותמן, חלתה במלריה והתעוורה. ד"ר הלל יפה היה מגיע למפעל שלוש פעמים בשבוע ובכל פעם מצא חולים נוספים, שאת חלקם שלח לשפיה, שם האוויר נוח יותר והמקום מרוחק מיתושי המלריה[31]. בתו היחידה של דיזינגוף נפטרה גם היא שם ממלריה והוא נותר חשוך ילדים עד יום מותו. המפעל הקטן פעל כשנתיים ולאחר מכן דעך ונסגר[32]. דיזנגוף ורעייתו עזבו את הארץ (שבו אליה ב-1905). סגן המנהל חיותמן נשאר לחסל את המפעל ולסדר את הפיצויים לפועלים, שרובם עזבו את הארץ, זמן קצר אחר כך. עם סגירת המפעל פורק הגג ורעפיו המשובחים ("רעפי מרסיי"), הועברו לזכרון יעקב. הסופר יהודה גוּר (גְרָזוֹבְסקי),  היטיב לתאר את העזובה ששררה במקום לאחר פירוק המפעל: " ותצא פקודה לסגור את הבית והפועלים אשר עבדו שם באמונה, כמעט במסירת נפש וישימו את כל תקוותם בהצלחת הבית הזה, נפזרו אל כל רוח, וכה שמם הביתה גדול הזה, אשר לפני זמן מה היה מלא רעש וחיים יומם ולילה, ועתה דממת מוות מסביב לו, ורק משק גלי הים, הלוחכים את החול הלבן אשר על שפתו, וקול צפצוף הצפרים המקננות במעשן הגבוה אשר על יד המזגגה ובין ערימות פחמי האבן- ישביתו לפעמים את הדממה הנוראה".. במשך שנים רבות היתה קומתו העליונה חסרת גג. המבנה ניטש במשך עשרות שנים. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 שופצה הקומה השנייה במבנה והגג נבנה מחדש. כיום משמש המבנה כמוזיאון לארכאולוגיה ימית ולעתיקות תל דור הסמוך [33].

בשנת 1898 עברו בכפר קיסר גרמניה, וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה, בדרכם מחיפה לירושלים. ביומן המסע שלהם נרשם שבכפר בתי אבן מודרניים למדי, חלקם בעלי שתי קומות. בנמל עגנו נספר גדול של ספינות, שמלחיהם השחומים דמו לפירטים.

בשנת 1920 מסר ג'יימס דה רוטשילד, למאיר גורביץ[34]., חברו מהגדוד העברי, זיכיון על שטח של 200 דונם כולל המבנים הבנויים עליו, לשם הקמת כפר דייגים ליד נמל הדיג העתיק במפרץ[35]. המטרה הייתה ליישב כפרי דיג על ידי קבוצות דיג מקצועיות המורכבות מסובוטניקים מאסטרחן שברוסיה. תנועת 'החלוץ', בראשות יוסף טרומפלדור, שאפה ללמד עולים מהקווקז את תורת הדיג, על ידי שילובם בקבוצות דיג מקצועיות, לכיבוש העבודה בים ויישובם בכפרי דיג לאורך חופי הארץ סמוך לנמלי ים עתיקים. יוזמה שלא יצאה לפועל. בשנת 1945 היה הכפר חלק מנפת חיפה. שטחי אדמותיו הכולל היו 14,520 דונם, מהם 2051 דונם בבעלות יהודית, ומספר תושביו היה 1490 נפשות. סמל המועצה המקומית היה דייג שולה דגים ברשת[36].

במהלך מלחמת העצמאות, ולאחר כיבוש חיפה, שימש הכפר טנטורה כבסיס ימי שדרכו זרמה אספקת נשק ותגבורות מלבנון לכפרים הערבים שבכרמל המערבי-  עין ע'זאל, איג'זים וג'בע –  שכונו "המשולש הקטן", אשר תקפו את התחבורה היהודית בציר שבין חיפה לתל אביב וחסמו אותה. גורמים בזכרון יעקב, ניסו לשכנע את אנשי הכפר לשמור על ניטרליות, אך לשווא. אנשי ג'יסר א-זרקא מספרים שהמוכתר שלהם ניסה לשכנע את מוכתר טנטורה, להוציא מתוכו את המעורבים בפעילות איבה, אבל הוא לא היה מוכן לקבל עצות מאנשי הע'וורנה, אותם ראה כנחותים ממנו.

בתחילת מאי 1948 המליץ הש"י (דירות הידיעות של ה'הגנה') על כיבוש הכפר בהקדם, כיוון שביצוריו הלכו והשתפרו. מטרות המבצע היו "ביעור וטיהור הדרך המובילה מתל אביב לחיפה", וניתוק כפרי המשולש הקטן שבכרמל מנתיב אספקת הנשק המגיע מטנטורה שעל חוף הים ובידודם. בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי, יצאה פלוגה מגדוד 33 של חטיבת 'אלכסנדרוני', לכבוש את הכפר בשלוש זרועות – מצפון, מדרום וממזרח, בסיוע של ספינת חל הים ממערב. בקרב נהרגו 13 מחיילי אלכסנדרוני ומעל 70 מקומיים. לאחר כיבוש הכפר עזבו רוב תושביו (בין 500 ל-1200) לכפר השכן פוריידיס, שכבר נכנע קודם לכן, ואילו אחרים מתושביו עזבו למשולש הערבי שבצפון השומרון. לפי ההיסטוריון בני מוריס, "ברור כי לפחות חלק מתושביו גורשו". ב-18 ביוני נמסרו 1086 מתושבי טנטורה, בסיוע הצלב האדום לידי הצבא העיראקי ששיכן אותם בטול כרם.

בשנות התשעים כתב תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, עבודת גמר בהנחיית הפרופסור קייס פירו, תחת הכותרת "יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב-1948". בעבודה זו טען כ"ץ, שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ערכו טבח בתושבי הכפר טנטורה, והרגו כמאתיים גברים בלתי חמושים.

אורי בר יוסף טוען במאמר "לחפש את הקברים", שפורסם ב"הארץ" כי מעבודתו של כץ עולות שלוש תשובות אפשריות לשאלה אם היה טבח בטנטורה: לפי הגרסה המתועדת של צה"ל נהרגו במהלך הכיבוש כמה עשרות מתושבי הכפר. גרסה זו נתמכת גם בעדויות מאוחרות של מפקדים שהשתתפו בכיבוש הכפר ונקבו במספר של בין 20 ל-30 הרוגים – רובם ככולם לוחמים. גרסה שנייה, הנשענת בעיקר על עדות מרכזית של אחד מכובשי הכפר, נוקבת במספר הרוגים גדול הרבה יותר – יותר מ-200 – אולם טוענת כי אלה נהרגו לא בצורה מאורגנת, אלא בתגובה ספונטנית: חיילי חטיבת אלכסנדרוני פתחו באש והרגו רבים מתושבי הכפר לאחר שנכנעו, בתגובה על כך שאחד מחבריהם נפגע מיריית צלף. לפי הגרסה השלישית, הנשענת ברובה על עדויות תושבי טנטורה, עם סיום כיבוש הכפר נורו למוות רבים מתושביו, חלקם על ידי ירייה בראש מטווח קצר, ובמסגרת זו נרצחו בין 80 ל-230 מהתושבים.

כץ נתבע לדין על ידי ותיקי החטיבה, בגין הוצאת לשון הרע. להגנתו של כ"ץ נחלץ ד"ר אילן פפה, מרצה באוניברסיטת חיפה שסייע לו בהכנת העבודה. פפה המשיך להתעקש שעבודתו של כ"ץ אמינה ומוכיחה שטבח אכן היה. בניגוד לקביעת הוועדה, שמדובר ב"פערים בדרגת חומרה גבוהה", טען פפה, שהפסילה נעשתה ממניעים פוליטיים. ממסמכים שפרסם עו"ד גיורא ארדינסט (שייצג את ותיקי חטיבת אלכסנדרוני במשפט) בעיתון "מעריב" (27.5.2005) עולה כי כ"ץ עיוות עדויות ביודעין[37].  הפילוסוף פרופ' אסא כשר וההיסטוריון מאיר פעיל, התנצלו בפני חטיבת אלכסנדרוני על שהאשימו אותם בפשע המלחמה וטענו שהוטעו על ידי העבודה של כ"ץ. פעיל כתב לחיילי החטיבה: "דיווח על הקרב שנמצא בארכיון צה"ל, "סותר את העלילה על ביצוע טבח במקום", על אף שהוא נכתב על ידי יעקב אפשטיין ("יעקב המוכתר") מזכרון יעקב, שלדברי כ"ץ היה מי שהציל את רוב תושבי הכפר מהטבח. אפשטיין מייחס לעצמו, לא את הצלת תושבי טנטורה, אלא את העברתם לפוריידיס, מרחק של מספר קילומטרים[38].

יחיא מחמוד, בן למשפחה מטנטורה, מתאר את הקרב ואת כיבוש הכפר וגירוש התושבים בספרו "אל טנטורה", תוך שהוא "מביא בספרו, רשימה שמית של הקורבנות שנפלו בהגנה על הכפר – 52 במספר – ושל אלו שנפצעו בקרב". מספר התואם את רשומות צה"ל ואת דיווחי חטיבת 'אלכסנדרוני' לדבריו, סיפורי הטבח על ידי אנשי טנטורה באו במטרה לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטול כרם, שהכבידה על תושבי העיירה[39]. כפי שמסכם פרופ' יואב גלבר: "הסיפורים של בני הכפר ששהו בטול-כרם התקבלו שם באי-אמון, וגם במשך 50 השנים הבאות, לא נכנס כיבוש טנטורה לפנתאון הפלסטיני של מעשי טבח לצד דיר יאסין… ומקומות נוספים, עד שדלפה והופצה העבודה של כ"ץ. כל ההתייחסויות הפלסטיניות לטבח שכאילו אירע בטנטורה, מסתמכות עליה, ועליה בלבד"[40].

ההיסטוריון בני מוריס מבהיר,  כי מסמכים מהתקופה לא מאמתים טענה בדבר טבח, אך מאשרים שהחיילים רצחו מספר שבויים וגירשו את התושבים. הבעיה המרכזית בעבודתו של כ"ץ,  היא הסתמכות יתר על ראיונות מוקלטים ובעיקר אימוץ עמדה פוסט-מודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית. לדברי בני מוריס, פרשה זו מלמדת על כך שלא ניתן "להתבסס על עדויות ראייה או שמיעה לאחר שעברו עשרות שנים מאז האירוע (השנוי במחלוקת). זיכרון משובש, אינטרסים פוליטיים וגם ליקויים בתהליך התרגום, ההקלטה או התמלול – כל אלה יוצרים בהכרח פערי אמינות"[41].

ב-2022 יצא לאור בסרטו של אלון שוורץ ובו הוא מנסה להוכיח שאכן היה טבח בטנטורה.

לראיון של אלון שוורץ עם לוסי אלהריש.

להלן, קיצור תגובתו של פרופ' יואב גלבר:

המניפולציה של עדים, יהודים וערבים, שרובם המכריע נפטרו במהלך עשרים השנה ויותר שחלפו, וזיכרונם של אלה מהם החיים עדיין לא השתפר, התחלפה בתביעה לחפור את מגרש החניה בחוף דור, כדי לחשוף קבר אחים שנמצא אולי מתחתיו, בתקווה שיהווה הוכחה אולטימטיבית להתרחשותו של טבח במקום.

ב-25 בפברואר אותה שנה, פרסם העיתון 'הארץ' כתבה מאת ד"ר אדם רז, שנועדה לקדם את סרטו של שוורץ ויחד אתו את הטענה שבטנטורה נערך טבח שבו נהרגו כ-200 תושבים (בלי לנקוב בשם אחד מתוכם). רז הציג עצמו "כיועץ המדעי" לסרט, ואולם הסרט המדובר רחוק מאוד ממדעיות והוא סרט תעמולה מניפולטיבי שמלכתחילה נועד להשפיע על קהל שאינו בקי בחומר הראיות, ברוח התקופה ובמתודולוגיה של הדיסציפלינה ההיסטורית, קהל שאין לו כלים להתמודד עם המוצג לו בסרט או לדעת מה אין בו והושמט ממנו בכוונה כי אינו תואם את מטרת יוצריו.

לרשות שוורץ עמד חומר רב, גם כזה שנתגלה לאחר גניזת עבודתו של כ"ץ, אך הוא בחר להתעלם מרובו, והשתמש רק במעט שנראה לו תומך באגדת הטבח. אם במוקד השיח הציבורי לפני עשרים שנה עמדו העדויות שאסף כ"ץ, בפרשת הסרט עומדות במוקד השיח העצמות שכביכול או לא טמונות מתחת למגרש החניה של חוף דור.

בשנה שבה הגיש כ"ץ את עבודתו לאוניברסיטת חיפה הופיע בדמשק ספר על תולדות הכפר שכתב יחיא מחמוד אל-יחיא, בן טנטורה שחי בקַבּוּן ליד דמשק. המחבר היה פקיד בית המשפט בחיפה, משכיל יותר מרוב התושבים-העדים, ולא נכח בכפר בעת כיבושו, אלא אסף עדויות מהפליטים לאחר שהגיעו לסוריה ופרסם אותן בספר שכותרתו 'אל-טנטורה: קריה דמרהא אל-אחתלאל אל-צהיוני'.

אל-יחיא כתב את ספרו על תולדות הכפר בכלל, וייחד פרק לתיאור הקרב, בלי להזכיר כלל את המלה "טבח". הוא כן ציין ותיאר כמה מקרים, בכללם מעשי רצח, שבמושגים מאוחרים יותר ודאי היו נחשבים "חריגים" אך ספק גדול אם נחשבו כאלה בשבוע שלאחר הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב. בניגוד לכ"ץ (ולסרט), שכל קורבנותיו היו ונותרו אלמונים בני בלי שמות, אל-יחיא הוסיף בנספח את רשימת שמות 52 החללים שנפלו בקרב, עוד עשרה "מן הזקנים והנכבדים", שלא עמדו בתלאות הדרך ומתו בדרך הארוכה לסוריה, וכן את רשימת פצועי הקרב (שהיא קצרה יותר ואולי חלקית).

כ"ץ לא ידע בשעתו על הספר הזה, שנכתב במקביל לעבודתו, ואין מקום לבוא אליו בטענות על כך שלא התייחס אליו.. שוורץ, לעומת זה, ידע גם ידע עליו, וכך גם אדם רז. הטקסט אינו תואם, כמובן, את אגדת הטבח ולכן לא תמצאו אזכור כלשהו של הספר בסרט של שוורץ או בכתבה של יועצו. מבחינתם הוא אינו קיים. אם שוורץ מתעלם כך בסרטו ממקורות פלסטיניים, ועוד כאלה שאין לחשוד בהם שמטרתם לנקות את היהודים מטבח, למה אפשר לצפות ממנו כשמדובר במקורות יהודיים? הוא מתעלם מכל מקור שסותר את השמצותיו ומכל היסטוריון שמסתמך על המקורות האלה.

מן הצד היהודי יש לא מעט עדויות של חיילי 'אלכסנדרוני' וחברי יישובים מן הסביבה (מעיין צבי, זיכרון יעקב וכו') שמכחישות בתוקף כל רמז לקיומו של טבח, אך הס, כמובן, מלהזכיר אותן בסרט. בכתובים קיים דו"ח בן הזמן, שנכתב מיד לאחר כיבוש הכפר ומתאר את שהתרחש בו, ובכלל זה ביזת הרכוש ושיחות מחבר הדו"ח עם נכבדי הכפר ועם מפקדים בכוח שכבש אותו. בהיותו בן הזמן הוא אמין הרבה יותר מעדויות שניתנו כעבור 50 שנה. מחברו, יעקב אפשטיין מזיכרון יעקב, נאמן הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, הגיע לטנטורה השכם בבוקר שלמחרת הקרב הלילי. בדו"ח שלו על האירועים בכפר תיאר את שראה:

"מצאתי את רוב הגברים יושבים בשתי שורות פנים-אל-פנים. כל יתר בני המשפחות, נשים וילדים על שפת הים מול הכפר ומחכים לגורלם, וזה אחרי לילה של מלחמה גדולה. ראיתי את המפקד, אשר ביקש ממני באשר אני בן המקום, לעבור בין השורות ולזהות את כל הערבים ולראות אם אין ביניהם זרים וכך היה: עברתי בין השורות ולא מצאתי זרים. בהזדמנות זו פניתי אל המפקד ושאלתי אותו מה גורלם של הגברים, והוא אמר כי הם שבויי מלחמה אשר אותם אנחנו נעביר למחנה שבויים". הגברים הובלו למכלאת שבויים ואילו הנשים, הילדים והקשישים הועברו לכפר הסמוך פוריידיס. על פי הדו"ח של אפשטיין, היה זה הוא שיזם את העברתם:

"שאלתי אותו [את המפקד] מה יהיה גורלם של כל המשפחות אשר יושבים מול הים. הוא ענה לי… שהם יישארו בכפר… אז פניתי אליו ואמרתי לו: ראה, היו לנו הרבה הרוגים ובאם הם יישארו בכפר יחד עם אנשי ה'הגנה', אשר להם חברים שנהרגו – יכול להיות הלילה מעשה נקמנות, ואני הייתי מייעץ לא להשאיר אותם במצב זה בכפר… אני מוכן להעביר אותם לכפר פוריידיס, בתנאי שייתן לי איזה מכונית לתפקיד הזה. המפקד לא היסס הרבה… ואני קיבלתי רשות".

"המחלקה לענייני ערבים" – היא הוועדה האזורית לטיפול ברכוש הנטוש, שאפשטיין ייצג אותה בטנטורה – התלוננה על מעשי ביזה והשחתת רכוש שאירעו בכפר לאחר הקרב. בעקבות התלונה נזף סגן הרמטכ"ל, צבי איילון, בחטיבת 'אלכסנדרוני'. הוא נענה על ידי קצין המבצעים החטיבתי שאכן בהתלהבות הניצחון נגרמו בטנטורה נזקים לרכוש, אך ההתפרעות הופסקה בהתערבות המפקדים. אילו המטרה היתה לזייף ולהעלים את קיום הטבח, מן הסתם היו מעלימים גם את סיפורי הביזה.

הדו"ח של אפשטיין מלמד, שלא התרחש בכפר טבח מעבר לקרב הלילי שהתנהל בו. פליטי טנטורה גם לא התלוננו על טבח באוזני אנשי הצלב האדום שהעבירום לידי העיראקים או באוזני העיראקים עצמם. רדיו רמאללה שידר ב-22 ביוני – חודש לאחר כיבוש הכפר – סיפור מפי "אישה ערביה שברחה מטנטורה" ולפיו היהודים אנסו נשים ערביות, הרסו בתים והחריבו את המקום. עזמי נששיבי, מנהל התחנה, ודאי היה כולל בתעמולה שלו, גם את הטבח, אילו התרחש כזה. היעדרו מן הסיפור מלמד על טיבה התעמולתי המאוחר של האגדה.

שבועות אחדים לאחר שהגיעו לטול כרם והשתכנו בה, החלו פליטי טנטורה להפיץ שמועות זוועה על מעשי רצח של נשים וילדים שאירעו בכפרם. הסיפורים נועדו לעורר אהדה ולהצדיק את נוכחותם בטול כרם, שהייתה לטורח ולמעמסה על תושבי העיירה המרוששים, שכבר קלטו רבים מפליטי יפו ונותקו מאדמותיהם שנותרו ממערב לקו החזית. בפעם הבאה עלה הסיפור שנה ויותר לאחר תום המלחמה, בספרו הנזכר של נימר אל-ח'טיב 'הנכבה של פלסטי'ן. אל-ח'טיב הביא סיפור זוועה מפי תושב טנטורה בשם מרואן אל-יחיא. מניתוח תיאורו את האירועים בכפר עולה, שלא היה עד ראייה להם ואפילו לא עד שמיעה לחילופי הדברים שהביא, אלא קלט את הסיפורים מאוחר יותר, במחנה השבויים או לאחר השחרור.

אל-ח'טיב אינו היחיד שמביא עדויות שמועה כעדויות ראייה. שוורץ עושה זאת כמה פעמים במהלך הסרט כאשר הוא מביא עדויות ונותן לצופה להבין שמדובר באנשים שמתארים מה שראו, בשעה שלמעשה לא נכנסו כלל לכפר במהלך הקרב, אלא הובילו כוח עד הכפר או פוצצו את גדרותיו ונותרו מחוצה לו. שוורץ גם מציג לצופיו עד שלישי, שמספר כי הרג ערבים במו ידיו, אך הדברים מתייחסים לאירועים שהתרחשו כעבור חודשים אחדים, הרחק מטנטורה ואין להם שום קשר לכיבוש הכפר. במקרים אחרים הוא משחזר עדויות שהופרכו כבר לפני עשרים שנים ויותר, או מביא עדים שזיכרונם, שהיה בעייתי מאוד כבר לפני עשרים שנה, ודאי לא השתפר במהלך השנים שחלפו מאז.

הטיפול של הסרט במסמכים בני התקופה אינו שונה. רז מביא בכתבה ב'הארץ' מסמך המופיע גם בסרט ובו מדווח "מ"כ טנטורה" ל"מפקד החבל" כי בדק את קבר האחים ומצא שהכול בסדר. רז טוען כי זו הוכחה לקיומו של קבר אחים של קרבנות הטבח. המסמך נכתב 17 יום אחרי שלוחמי אלכסנדרוני עזבו את המקום. קבר האחים שמדובר עליו במסמך, הוא ככל הנראה של 52 הלוחמים בני הכפר. כמקובל אז, הם נאספו ונקברו יחדיו על ידי אנשי החי"מ שהוצבו במקום הכבוש לאחר הקרב כחיל מצב.

קבר האחים והדרישה לחפור במקום כדי לוודא את קיומו ולהוכיח את דבר "הטבח" הם חידושו העיקרי של הסרט. כדי לבסס אותה מקדיש הבמאי זמן רב-יחסית לפלפוליו של מומחה לתצלומי אוויר, שבסופם גם הוא אינו מצליח להגיע למסקנה חותכת, אך לדעתו קיים סיכוי גדול שבנקודה מסוימת על הצילום יש סימנים לקבר כזה.

קל לקבוע שלממצאים של המפענח אין שום קשר לשאלת קיומו או אי-קיומו של טבח. ייתכן שאם יחפרו בנקודה שהצביע עליה יימצאו עצמות אדם. הסביר ביותר במקרה כזה הוא שהן שייכות ל-52 חללי הקרב הערבים שנקברו יחדיו לאחריו. אפשר גם שהן שייכות לחייליו של נפוליאון, שעברו במקום בדרכם למצור על עכו. זיהויים יכול להיעשות רק על סמך בדיקות DNA  (אם יימצא מספיק חומר) שישוו אותו לאלו של פליטי טנטורה או צאצאיהם ,שהם קרוביהם מדרגה ראשונה של החללים. מכיוון שכ"ץ ושוורץ לא המציאו שם אחד של קרבן "הטבח", אין דרך לקבוע בעזרת השוואת DNA את עצם קיומו ולכן החפירה מיותרת, והדרישה לה היא דמגוגית.

לסיכום פרשת הקבר והקבורה: לא ברור כלל אם במגרש החניה של דור קיים "קבר אחים", במידה שאכן קיים שם קבר, לא ברור שקבורים בו תושבי טנטורה או מתים קדומים יותר, ואין דרך להוכיח זאת, גם לא בהשוואת DNA. . גם אם הקבורים שם הם מתושבי טנטורה הרי לא ברור כיצד מתו – בקרב או בטבח, שהרי אין מחלוקת לגבי 52 חללי הקרב – ואין דרך להוכיח את זהותם באמצעות DNA או בדרכים אחרות.

יש לנו אפוא מצד אחד טענה הנסמכת על זיכרונות בני חמישים שנה של ערבים ויהודים בני 70 ומעלה בעת מתן העדות, גיל שבו כל מי שהגיע אליו יודע עד כמה הזיכרון יכול להטעות ומטעה גם בתום לב, שלא לדבר על מניפולציות הנעשות בו בכוונה. תיעוד בעל-פה משנות התשעים הוא תעודה משנות התשעים ולא משנת 1948. ומעידה על העד לא פחות ואולי יותר מאשר על מושא עדותו.

ביסוד העניין המתעקשים לטעון לקיומו של טבח בטנטורה במאי 1948, מאמינים בתיאוריית קונספירציה, לפיה מאז ומתמיד מדינת ישראל מעלימה בשיטתיות מעשים שליליים/חריגים של צה"ל. לתיאוריה הזו פגם משותף עם כל תורות הקונספירציה האחרות בעולם: היא מייחסת לאנשים ולמוסדות הרבה יותר חוכמה מכפי שיש להם באמת. לא הייתה שום שיטה או הוראה, וכל המעשים החריגים מהסוג הזה שנעשו במלחמת העצמאות וגם במלחמות אחריה, יצאו לאוויר העולם לפחות מאז סוף שנות השמונים (חלקם עוד קודם לכן) בספריהם של בני מוריס [1948], יואב גלבר [מקוממיות לנכבה], מרדכי בר-און [עצמאות בצל המלחמות], אליעזר טאובר [דיר יאסין – סוף המיתוס] ואחרים.

נכון שתעודות יחידות עדיין אינן נגישות מסיבות שונות, אך פרשת "הטבח" בטנטורה אינה כלולה בפנתיאון מעשי הטבח של הפלסטינים או במחקר ההיסטוריוגרפי הישראלי הרציני, לא משום שהוסתרה יותר מאחרות, אלא משום שלא הייתה.

במהלך השנים נהרסו כמעט כל בתי הכפר, מלבד מבני בית הספר שבמזרחו, המשמשים כיום את תחנת המחקר לחקלאות "מים-דור". בתוך כפר הנופש דור נותר קבר שייח' מג'מרי (או בז'יראמי), שמוצאו ממצרים, ונקבר כאן כנראה בשנת 1800. עד היום עולים לכאן לרגל, מעת לעת, פלסטינים מהגדה המערבית. כמו כן, נותר על החוף, מבנה בעל שתי קומות וקשתות גדולות, המכונה "בית חג'אג', ומשמש את הדייגים. על אדמות הכפר הוקמו בשנת 1949, מושב דור וקיבוץ נחשולים. מבנה בית הספר של הכפר משמש כיום את התחנה לחקר המדגה של משרד החקלאות. כן נותר מבנה בתוך מלון החוף בנחשולים.

למאמר התגובה של פרופ' יואב גלבר

הערות

[1] יעקב שורר, טיולי ישראל, צפון, כתר, ירושלים, עמ' 300

[2] דויד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994, עמ' 143

[3] ברכה זילברשטיין, אוצרת מוזיאון המזגגה, המזגגה ותל דור, נחשולים 2019, עמ' 60.

[4] אֵוסֵביוס איש קיסריה (סביבות 265/260 – )340/339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי" (קרי:"אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו "תולדות הכנסייה").

[5] מפת פויטינגר (Tabula Peutingeriana) היא מפת הדרכים והמחוזות של האימפריה הרומית, אשר נוצרה במאה ה-4 או ראשית מאה ה-5 לספירה, ושורטטה על פי נתונים שהופיעו ברשימת תלמי. המפה מתארת את רשת "שירות הבלדרים" (Cursus publicus) של האימפריה הרומית שהוקמה על ידי אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) על מנת להעביר אגרות מאת השליטים, הסעת פקידי ממשל, והעברת תקבולי מיסים מפרובינקיה רומית אחת לשנייה. היא מתארת את המרחב שבין ספרד ואנגליה במערב ועד הודו במזרח. מפת פויטינגר התגלתה בגרמניה בשנת 1507 כמגילה צרה וארוכה. המגילה הועתקה במאה ה-13 מהמגילה המקורית של מפת הדרכים העתיקה, שאיננה בידינו, על ידי נזיר בעיר קולמר שבצפון-מזרח צרפת. (ישראל פינקלשטיין, ‏הערות גאוגרפיות-היסטוריות לתיאורה של ארץ ישראל במפת פוינינגר, קתדרה 8, יולי 1977  ).

המפה נקראת על שם בעליה קונרד פויטינגר (1465-1547), מדינאי ואוסף עתיקות גרמני. הוא קיבל אותה מקונרד סלטס (Conrad Celtes) מווינה, שלא הספיק לפרסם אותה לפני מותו. העתק הראשון של המפה המקורית כלל 12 קטעים (אחד היה חסר). היא שימשה מפת דרכים ולכן גולגלה לגליל קל לנשיאה. פויטינגר הכיר בכך שמדובר בהעתק ממפה קדומה של האימפריה הרומית. המפה נמצאת כיום בספרייה הלאומית של אוסטריה, בארמון המלכותי הופבורג שבווינה.

[6] יהושע, י"א, 1-2

[7] נירה קרמון, "תעשיית הארגמן בעת העתיקה באגן המזרחי של הים התיכון", עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1986,

[8] במדבר, טו, 38.

[9] שמות, כ"ה 4

[10] צ' קורן, הפקת תכלת וארגמן מחלזונות ימיים בימי קדם, בתוך: א' מאירי, " בלוך, י' קפלן (עורכים), ירושלים 2018, עמ' 86-99.

[11] על גבי מכסה הסרקופג מופיעות 22 שורות של כתובת הידועה בשם KAI-14. הכתובת נכתבה

זוהי כתובת שנמצאה חרותה על הסרקופג של אֶשמֻנעַזָר השני, מלך פיניקי של צידון ונוצר במאה ה-5 לפנה"ס. הסרקופג נחשף בשנת 1855 באתר ארכאולוגי ליד צידון ומוצג במוזיאון הלובר.  נוצר כנראה במצרים, הכתובת בשפה הכנענית פיניקית, מציינת את המלך שקבור בתוך הסרקופג, ומזהירה אנשים שלא להפריע את מנוחתו. בנוסף לכתובת הזאת, הופיעה כתובת קצרה יותר, בקצה החיצוני של התיבה סביב הראש, הכוללת שש שורות וחלק משורה שביעית. הכתובת הזאת חוזרת על חלק מהטקסט של 22 השורות, אך היא רשומה באותיות יפות וסימטריות יותר. הכתובת קבעה ש"אדון המלכים" (המתייחס למלך פרס בתקופת הממלכה האחמנית) העניק למלכי צידון את השטחים בארץ ישראל של דור ויפו במישור השרון. הכתובת על גבי הסרקופג הייתה הכתובת הראשונה שהתגלתה בשפה הפיניקית.

[12] יהושע פרוור, תולדות ממלכתה צלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, , 1971, כרך ב', עמ' 72-73

[13] Gotlieb Schumacher, reports from Galilee, Palestine Exploration found, 1895. Pp. 111-113

[14] נועה בן שלום-שיזף, דור-טנטורה – סודות במצולות. מסעאחר און ליין

[15] אוריאל הייט, דאהר אלעמר שליט הגליל במאה הי"ח – פרשת חייו ופעולותיו, ירושלים, ראובן מס, 1976

[16] אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעות'מנים, 1260-1804’, בתוך יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, יד בן צבי, ירושלים, 1981, עמ' 125, כרך שביעי,

[17] ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 322 (תרגם מאנגלית: שלמה גונן).

[18]  אריה סמסונוב , זכרון-יעקב – פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב הוצאת ועד המושבה, עמ' 237

[19] רן אהרנסון, הברון והמושבות, עמ' 243.

[20] רן אהרנסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 221

[21] איתי בחור, פעמון סדוק, עמ' 105-107; 110, 126, 156-157 181

[22] אריה סמסונוב, זכרון יעקב, פרשת דברי ימיה, תרמ"ב – תש"ב, תל אביב, תשמ"ג עמ' 132. א' קוסטיצקי, בטרם האיר הבקר, מסיפורי ראשונים בגליל, תל אביב,תשמ"ג, עמ' 22

[23] ברכה זילברשטיין, המזגגה ותל דור, נחשולים 2019, עמ' 8

[24] א' יער פולנסקי, מ. דיזנגוף, חייו ופעולותיו, הוצאת "היישוב", תל אביב ,תרפ"ו עמ' 747

[25]יהודע ברזילי (אייזנטט),  מכתבים מארץ ישראל, ג', הוצאת אגודת בני משה, יפו, א' תמוז תאנ"ג

[26] חיים חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל אביב, 1982, עמ' 337-341.

[27] ברכה זילברשטיין, שם

[28] "מאיר דיזנגוף מספר על פגישותיו עם הברון רוטשילד", ידיעות תל-אבי יפו". חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלוש), עמ' 27-28

[29] ז' חיות (חיותמן) עם יצחק חיותמן, מייסד מתולה ותל אביב, חיפה, תשכ"ח, עמ' 20-23

[30] ברכה זילברשטיין, עמ' 21.

[31] הלל יפה, דור המעפילים, ירושלים, 1971, עמ' 98-99.עמ' 98

[32] שמואל אביצור, עמ' 241

[33] ברכה זילברשטיין, המזגגה, עמ' 9

[34] (1890 – 3 בפברואר 1950) היה מהנדס, מחנך ואיש ציבור ביישוב היהודי בארץ ישראל, יזם בתחומי התעופה והימאות, הוגה ומחדש הימאות העברית בארץ ישראל.

[35] מאורעות השבוע, הצפירה, 23 באוקטובר 1919

[36] . בטנטורה הכבושה, דבר, 11 ביוני 1948.

[37] למשל: עדותו של עלי עבד אל-רחמן אלערג'רא (אבו פהמי), שאמר "לא ראינו שהרגו אחרי שהרימו ידיים" ואילו בעבודתו כ"ץ (עמ' 119–120) מצטט את אבו פהמי כאומר: "הנחנו את כלי הנשק ואותתנו שאנחנו נכנעים. אז נכנסו החיילים היהודים לכפר וריכזו את כל הגברים… תוך כדי כך הלכו חיילים עם מקלע 'ברן' … ומדי פעם ירו והרגו ופצעו אנשים".

[38] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 238.

[39] שם, עמ' 240.

[40]  שם, עמ' 241.

[41] בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דיוויד,, 8. פרשת הטבח בטנטורה' 2004, עמ' 84–85