היחידה לפעולות מיוחדות – הפו"ם

 

להרצאה על טוהר הנשק

הפו"ם, כשמו כן הוא: יחידה לפעולות מיוחדות ואפשר להוסיף, שפעלה בדרכים מיוחדות. בעקבות המכה האנושה שהוכה המפעל הציוני המדיני בלונדון, שבאה לידי ביטוי ב"הספר הלבן", טענו חסידי הפעולה האקטיבית שיש לצאת לדרך חדשה[1].

דוד בן גוריון קבע שהחלה תקופה חדשה בתולדות הציונות והיא "הציונות הלוחמת"[2]. אחת הבעיות שעמדו נוכח ההכרה שצריך להגיב בכוח היא, שכתוצאה מפירוק הפו"ש, לא היה, בשלב זה, כוח צבאי מוכן לפעילות נגד ממשלת המנדט. הדוגלים במאבק עם הבריטים הגיעו לכלל דעה, כי עליהם להקים מסגרת מיוחדת, חשאית יותר מייתר מסגרות ה'הגנה', שהמתנגדים למאבק לא ידעו על פעולותיה ולא יהיו אחראים על מעשיה, כדי שלא לתת פתחון פה למקטרגים על ה'הגנה', בחוגי השלטון ובקרב המתונים מבית. משום כך הוקמה יחידה מיוחדת לפעולות מיוחדות (פו"ם), שפעלה מחוץ למערכת ההיררכית הרשמית של ה'הגנה'.[3].

הפו"ם היה מכמה בחינות החוליה המחברת בין פלוגות הלילה והפו"ש עם הפלמ"ח[4]. יחידה ארצית זאת, בפיקודו של יצחק שדה, הורכבה משלש יחידות אזוריות: אחת בחיפה – בפיקודו של לוי אברהמי; שנייה בתל־אביב (שהיתה אחראית על כל דרום הארץ), בפיקודו של אליהו כהן  ושלישית בירושלים, בפיקודו של שלמה שמיר וסרה ישירות למרותו של דוד בן גוריון[5].

להקמת הפו"ם הובילו אירועים שפרצו בצפון הארץ, בשלבי דעיכתו של המרד הערבי: כתגובה לירי על אוטובוס יהודי בראשית 1939 (אין תאריך מדויק), נערכה פעולת תגמול בכפר קוסקוס־טבעון. קבוצה בת ששה לוחמים יצאה מיגור, באישורו של יעקב דורי, ירתה במאהל של שבט ערב עין בידאה והרגה שני אנשים ופצעה אישה שכעבור זמן מתה מפצעיה[6]. חקירת המקרה מעלה ספקות קשים בכל הקשור למוסר הלחימה ולפגיעה באשמים בלבד[7]. טוביה אומני, מפקד הניידת הגושית וממשתתפי הפעולה, העיד שהלוחמים שהתקרבו באקראי לצריף כלשהו, פתחו את הדלת והרגו גבר, אשה וילד. עדותו מלמדת כי היתה זו פעולה חמורה מנקודת ראות מוסרית[8].

ב-14 בפברואר 1939 הסתננו טרוריסטים לאחד הבתים הקיצוניים בשכונת קריית עמל והרגו במיטתו את אחד מתושביה – דוד סולטס[9]. לאחר שהושלמה חקירת המשטרה בלא כלום, החליט מפקד האזור לוי אברהמי, שיש לבצע פעולת גמול. הוא אסף שבעה מחבריו ולמחרת יצאו מקיבוץ שער העמקים, בפיקודו של טוביה אומני, אל מחנה ערב זביאאת, צפונית-מזרחית לקיבוץ, ממנו באו (לדעת המשטרה), עושי הפשע. היחידה חדרה לביתו של אחד מבריוני השבט והרגה בתת מקלעים שני גברים ואישה שנמצאו בבית[10]. לא הוכח כי לנרצחים היה קשר כלשהו לרצח סולטס[11].

 

כעבור שבועות מספר הטיל דורי על אברהמי לארגן יחידה לשם ביצוע פעולות תגובה, או פעולות מיוחדות, שנקראה בקיצור פו"ם[12]. למפקד היחידה בצפון מונה מוניה מרדור ולסגנו – חיים לסקוב[13]. היחידה קיבלה אימון מיוחד בפעולות לילה, בקליעה ובאיפור.

ייתכן ויחידה חשאית זו הוקמה גם כדי למנוע תהליכי התפוררות והפרת משמעת מצד יסודות קיצוניים בתוך ה'הגנה' שתבעו תגובה נמרצת. אימוניה ומשימותיה של היחידה התנהלו בחשאיות גמורה. על הפלוגה המיוחדת היה לשמש אגרוף הארגון ובאותה תקופה התבטא הדבר בשלושה שטחים:

א.                        פעולות תגמול כנגד הטרוריסטים הערביים.

ב.                        פעולות ישירות נגד השלטון הבריטי.

ג.                         פעולות נגד מלשינים, מרגלים ובוגדים[14].

ב-1939 הקימו הבריטים יחידה מיוחדת [בפיקודו של מוסגרב (Mosgrave)], כדי להילחם נגד העלייה הבלתי ליגלית ולשם כך נעזרו ב"מלשינים ובוגדים יהודיים"[15]. כמה בוגדים יהודים נורו או הוכו על ידי האצ"ל או הפו"ם. למרבה הצער לא נותרו עדויות מי בדיוק "נורה" היכן ומתי ומי אישר את הפעולות הללו. הפו"ם היה כנראה מעורב בתכנון התנקשויות כנגד מלשינים וכן נגד מושל לוד וחלקה הדרומי של פלשתינה-ארץ-ישראל.

הפו"ם הוא שביצע את רוב הפעולות כנגד יעדים ערביים ובריטיים בחודשים מאי-ספטמבר 1939 (הפו"ם הוקם רשמית ב-5 ביוני 1939) והפסיק את פעולותיו בעצם תנופתו הראשונה – בימים הראשונים למלחמת העולם. פעולת הפו"ם הבולטת ביותר נגד הבריטים היתה טיבוע ספינת המשטרה "סינבאד II", שעסקה במרדף אחר מעפילים. בין הייתר תוכננו התנקשויות בחיי קצינים בריטיים שנודעו באכזריותם, בדרך המזכירה את זו של לח"י בשנים הבאות. למסגרת הפו"ם השתייכו "נערי יצחק שדה" וצעירים אחרים, שהצטיינו בעבר ביוזמות צבאיות עצמאיות ועתה צורפו למסגרת החדשה, לעתים ללא ידיעת מפקדיהם ב'הגנה'. מכיוון שקדמו להקמת הפו"ם מעשי נקם בערבים, שבוצעו על־ידי חברי ה'הגנה', נועד הפו"ם, בין השאר, לתעל את יצר הנקמה לאפיק ארגוני, שיהיה ניתן – כך לפחות קיוותה ההנהגה – לשלוט עליו[16].

האלימות המאורגנת של הפו"ם המשיכה בקו של הענישה הקולקטיבית, וכמו בפו"ש, כך בפו"ם, הסיטואציה הפוליטית המָשבֵּרית מנעה פיקוח תקין על הפעולות הללו. מצד אחד פעל הפו"ם שלא בידיעת המפקדה הארצית של ה'הגנה', שגם נציגי "האזרחים" המתונים השתתפו בה. נציגים אלו לא ידעו דבר על אופיין ועל מועדיהן של הפעולות וכאשר ניסו להביא לביטולו של הפו"ם עורר הדבר זעם רב בקרב הצעירים הלוחמים, שראו בהם "יפי נפש" שמפריעים במוסרנות שלהם ל"דבר האמיתי"[17]. פעולות אלו הביאו למחלוקת קשה בתוך מפא"י, בעיקר בשל אופיין האלים. משום כך המידע על פעולות הפו"ם היה נמסר למתנגדים רק לאחר מעשה, כדי למנוע את ביטולן.

למעשה נוצרה כאן נוסחה מיוחדת, לא דמוקרטית, של "פיקוח אזרחי" כביכול, סביב פעולות הפו"ם. על פי נוסחה זו, החלטות על שימוש באלימות מאורגנת לצרכים פוליטיים נעשו בפורומים בלתי פורמאליים[18]. כך למשל, אליהו גולומב, היה נוהג להוריד הוראות במישרין לאברהם נגב, מפקד הפו"ם בדרום, לגבי ביצוע פעולות, ללא ידיעת חברי מרכז ה'הגנה'[19]. זו היתה הסיבה העיקרית להתפטרותו של יוחנן רטנר מתפקיד הרמ"א[20].

עם  דעיכת הטרור הערבי, מחד גיסא, ופרוץ מלחמת העולם השניה, מאידך גיסא, לא היה עוד צורך ביחידות מאין אלו ובסתיו 1939 פורק הפו"ם. למרות פירוקו, ביצעו אנשי פו"ם לשעבר פעולות מזדמנות ומיוחדות, ששיאן היה החבלה באניית המעפילים 'פאטריה', כדי למנוע את גירושה[21].

מכיוון שארגון זה היה אפוף סודיות ומכיוון שהפיקוח עליו היה מוגבל ורופף מאד, עורר הדבר חשש בקרב מפקדי ה'הגנה', מפני תכניות שליליות ומגמות מסוכנות ובלתי מרוסנות של פעילות. על רקע זה קבע הפיקוד העליון הנחיות וסייגים לפעילות הפו”ם ופרסמם בראשית יולי 1939[22]. על פי ההנחיות נקבע שאין להגיב בשום מקרה ברצח נשים, ילדים ועוברי אורח ערבים חפים מפשע. נאסרה גם הטלת פצצות למקומות ריכוז ערביים כגון מסגדים או שווקים[23]. כבר עם הקמתה של היחידה, דאגו מפקדיה מפני יציאה משליטה, שמא ברוח האמרה המפורסמת: "האקדח שנמצא בידיו של אדם, עלול להשתלט עליו". ההיסטוריוגרפיה הרשמית טוענת כי בדרך כלל הקפידו יחידות הפו”ם שלא לפגוע בחפים מפשע. לפי זה היו אנשי הפו”ם פוגעים רק לעתים רחוקות בנפש, ולרוב היו מגבילים את עצמם בהריסת רכוש ובתים בכפרים, שמהם יצאו המרצחים. אולם העדויות, כולל אלו שבספר תולדות ההגנה עצמו, סותרות קביעה זו[24].

מקרה שהתפרסם בהקשר זה הוא נקמתם של אנשי הפו"ם, בתושבים מהכפר בלד א־שייך שליד יגור, בעקבות רצח נהג קטר יהודי ב-26 במאי. ב-13 ביוני 1939 נכנסו ארבעה עד ששה אנשי פו"ם (חיים לסקוב, מוניה מרדור, אריה כץ, אבינועם סלוצקי ואולי עוד אחד או שניים) לתוך הכפר והרגו חמישה אנשים [25]. ההיסטוריוגרפיה הרשמית, כמו ההנהגה המדינית באותה תקופה, טוענת כי הלוחמים זיהו את הפושעים, הוציאום מחוץ לבתיהם וירו בהם מבלי לפגוע בייתר אוכלוסיית הכפר[26]. אולם מעדויות הלוחמים מתבהרת תמונה שונה. ההוראה היתה להיכנס לכפר, לבחור ארבעה צעירים ערבים, אשר נראים מתאימים להיות קורבנות של אותה החלטה – להרוג מספר ערבים[27]. ואכן, מתוך ביקורים בחמישה עשר בתים, הם הוציאו חמישה ערבים, שנלקחו למקום ריכוז, שם נורו. אמנם, היתה הוראה (שקוימה) להימנע מפגיעה בנשים, אולם נראה כי בחירת הגברים היתה שרירותית[28]. לפי עדות אחרת הוצאו להורג עשרה ערבים. הלוחם מעיד ש"ביניהם היו הרוצחים", כלומר, היה ברור לו, שחלקם לפחות, חפים מפשע[29].

בנוסף לעדויות אלו, ישנה עדות על חוליה אחרת, שיצאה כמה ימים קודם לכן, תעתה בדרך, הגיעה בטעות לחווסה "וכדי שלא לחזור בידיים ריקות" (כך במקור), הרגה בדואי עובר אורח[30]. הפו"ם סטה מן הקו הרשמי של ה'הגנה' והיה חשש בהנהגה, שמא החשאיות שאפיינה את פעולות הפו"ם תביא ל"תכניות שליליות ומגמות מסוכנות"[31]. ואכן, הפו"ם פעל בשיטות של טרור והיה על סף הפיכתו לארגון טרור[32].  לימים, כשנפגש זאב ז'בוטינסקי עם אליהו גולומב, הוא נאחז באירוע זה לביסוס טענתו, כי אין הבדל רב בין ה'הגנה' לבין האצ"ל, שאנשיו נהגו דרך שגרה לפגוע באנשים חפים מפשע[33]. ואכן, ניכר דמיון בין פעילותו של הפו"ם לבין פעילות האצ"ל[34]. ז'בוטינסקי הגזים בהשוואתו, אך הפו"ם הצביע על מגמה לפתרון את בעיותיו הפוליטיות של הישוב בכוח הנשק, דבר שבהכרח גרר גם פגיעה בחפים מפשע. דרך זו לא היתה מקובלת בישוב היהודי. פעולות הפו"ם עוררו ביקורת נוקבת הן בעיתונות והן בקרב אנשים ביישוב, שחששו מההשלכות של פעילות זו על מערכת היחסים עם הבריטים.  כפי שאכן העיד אחד מחברי הפו"ם: "יהיה עלינו להילחם בדעת הקהל, בפחדנות, מורך הלב, במנטאליות הישוב, בעיתונות שלנו, בקול המוסר והמצפון"[35].

דומה והפעולה המפורסמת ביותר של הפו"ם היא הפעולה שבוצעה בכפר לוביה שבגליל. פעולת נקמה בעקבות הירצחו של נהג יהודי, בנימין גרשון מאפיקים, סמוך לכפר זה[36]. הפעולה נעשתה לפי הוראותיו של מפקד הגוש נחום קרמר (שדמי)[37], ב-20 ביוני 1939. לוביה היה כפר גדול מאד, שחלש על הכביש מחיפה לטבריה ולעמק הירדן. באותם ימים כבר פורק הפו"ש והוקם חיל השדה החדש (חי"ש). מפקד הפעולה היה שלמה רבינוביץ' (שמיר). שהיה מפקד החי"ש באזור[38]  והשתתפו בה מפקדים בכירים כמו יגאל פייקוביץ' (אלון), יוסי המבורגר (הראל) ודוד שאלתיאל. התכנית היתה להיכנס ללוביה ולפגוע שם בבית מרכזי. לא היה כל מידע שדווקא מתוך בית זה באו רוצחי הנהג היהודי, אלא כוונה לפגוע במבנה מכובד במרכז הכפר, למען יראו וייראו. הבית בו היו אמורים לפעול לא סומן מראש וההחלטה לפגוע בו היתה שרירותית[39].

החוליה שהגיעה אל הכפר ירתה בראשו של אדם שחשד במשהו ובהמשך ירתה לתוך הבית דרך חלונותיו והשליכה רימונים על הבית, ללא פינוי התושבים. כמה גברים ונשים נהרגו[40]. התחושה של הלוחמים לאחר הפעולה לא היתה טובה: לא היו מספיק הרוגים[41]. הם בחרו בבית מואר, שיושביו לא זוהו כאנשי כנופיות וביניהם שתי נשים, דבר המלמד על כך שכוונתם היתה לפגוע בערבים באשר הם[42].

שנים אחדות לאחר מכן תיאראלון את הנוהג של מקרי נקם ב-1939: "היינו באים לכפר שאליו היו מגיעים הכלבים, היינו מוציאים מן הבית את האנשים, היינו מרחיקים אותם ואת השכנים, היינו יוצרים סביב הבית שרשרת שאיש לא יתקרב, והיינו מפוצצים את הבית"[43]. לא כך נהגו בלוביה. בתכנון הפעולה וגם בדרך הביצוע לא היתה הקפדה על 'טוהר־הנשק'. המאמץ שלא לפגוע בתושבים חפים מפשע, שהושקע, למשל, בפעולה שנעשתה בבלד א־שייך,שבוע קודם לכן, לא חזר על עצמו כאן[44].

המקרה הוקע קשות בעיתון "דבר", תואר כ"פשע מבעית" והוקיע את המבצעים האנונימיים. מאמר ראשי חריף שכותרתו "הטרור בנבלותו" הוקיע את "היריות אשר רצחו נשים וישישים ושפכו דם תינוק וזקן" וטען כי הם כתם קשה על הארגון. "פשע חדש אירע בכפר לוביה, פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית האבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של הרגש האנושי… זכר מעשי ליביה… אדון לעולם את מבצעיו המחריבים, יהיו אשר יהיו"[45]. דומה כי העורך סבר כי זוהי פעולה של האצ"ל – דבר שמחזק את ההנחה שהפיקוד העליון של ה'הגנה' לא ידע עליה[46]. לעומת זאת, האצ"ל שלח ברכה למבצעי הפעולה[47]. ברל כצנלסון, במאמרו "בגבנו אל הקיר", התייחס כנראה לפעולה בלוביה, כאשר  ציטט שיר מעלון מקומי שראה בעמק הירדן: "מכחול ים, מתכלת רום, מאפרורית הכביש, שלוחה לשון בלעג מר: גפיר נשקו הוביש"[48]. נחום שדמי וחבריו בפו"ם נדהמו. הם חשבו לנסוע לתל־אביב כדי להסביר לכצנלסון את מהות הפעולה. אך מפקדיהם הסבירו להם שאין טעם בכך, כי זו חלוקת התפקידים: ברל כותב בעיתון והם פועלים בשטח[49]. פסקי דין נגד אנשי הפו"ם, שהועמדו למשפט ה'הגנה' בשל הרג ערבים, לא הוצאו אל הפועל[50].

חיים לסקוב עצמו העיד כך: "…פעם היתה פעולה בה השתתפו יגאל פייקוביץ'-אלון ודוד שאלתיאל. הם ניגשו לצריף, הכניסו את הרימונים והסתלקו. בפנים היו נשים וילדים. חשבתי, מה יהיה עכשיו" לא קרה דבר. מישהו אמר 'פויה' וכך זה נגמר"[51]. נראה שהלוחמים לא הוטרד על־ידי  לבטים מוסריים. הם היו יכולים להקיש מכך שבעצם 'טוהר־הנשק' הוא בבחינת מגמה, שאיפה, אך אין בו כדי לחייב בעת פעולה. כך למשל אלון, החשבון שלו עם לוביה היה ארוך ימים והרעיון שיש לפגוע רק במי שפוגע בך לא היה מקובל במערכת היחסים שהכיר בין הערבים. האירוע החמור לא זעזע את אמות הסיפים בפיקוד ה'הגנה'. אין עדות שנחום קרמר ננזף בעקבות הפרשה[52]. אירועים אלו מוכיחים כי גם אם 'טוהר־הנשק' היה עבור מנהיגי הישוב וראשי ה'הגנה' צורך ובמידת מה גם ערך, לא הטריד הדבר את המבצעים[53].

היו גם פעולות בהן נהגו אחרת. כך למשל, בפעולת הפו”ם בחרבת סעסע (28/07/1939) פעלו הלוחמים גם כן תחת ההוראה שלא לפגוע בחיי התושבים, ואמנם חמישים איש הוצאו מבתיהם קודם שפוצצו הבתים. ברגע האחרון נמצאו שני נערים על גג בניין וחולצו. למחרת הופצו בחיפה כרוזים בהם הוסבר שאנשי הכפר לא נפגעו משום שלא היו הוכחות להשתתפותם האישית והפעילה בהתנקשויות ביהודים[54]. גם בפעולות הפו”ם בנגב ניתנו הוראות מפורשות שלא לפגוע בחפים מפשע ואכן הלא-לוחמים הוצאו מהבתים טרם שפוצצו[55].

 

ככל שחלף הזמן, התגברה התנגדותם של רבים ביישוב לפעולות אלו, אפילו במסגרתן המצומצמת, משום שהיה קשה לשמור בהן על הסייגים המוסריים[56]. החשש, מתברר, היה מוצדק. בשל התנאים המיוחדים בהם פעלו יחידות הפו”ם, נוצלה לפעמים הסיטואציה שם לפעולות בעלת תוצאות שליליות במובן הערכי. פעולות הפו"ם גרמו לכך שבמקומות שונים נעשו פעולות דומות, לא במסגרתו ולא לפי ההגבלות שלפיהן פעלו יחידותיו. למפקדים המקומיים היה נדמה כי רצועת ה'הבלגה' הותרה ואפשר לתת לאנשים לספק את רגש הנקמה. גם הבריטים היו ערים לפעולות אלו ולאופיין החריג[57]. אחרי מספר תלונות של ראש המטה הארצי, יוחנן רטנר, דרש בן גוריון מה'הגנה' להכין לו "הצעה בדבר תיקון המשמעת בכוח הביטחון, כדי למנוע הריגה סתמית". כתוצאה מכך הפיצה המפקדה הארצית תקנה, האוסרת לפגוע בערבים חפים מפשע[58].

פעולות הפו"ם גרמו לכך שבמקומות שונים נעשו פעולות דומות, לא במסגרתו ולא לפי ההגבלות שלפיהן פעלו יחידותיו. למפקדים המקומיים היה נדמה כי רצועת ה'הבלגה' הותרה ואפשר לתת לאנשים לספק את רגש הנקמה. גם הבריטים היו ערים לפעולות אלו ולאופיין החריג[59].

פעילות הפו"ם מחדדת את הדיון ב'טוהר־הנשק' לא רק בחזית היחסים שבין היהודים לבין הערבים, אלא גם ביחסים בתוך הישוב. מאוחר יותר, הרגו אנשי הפו"ם, יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות, גם לאחר שבאופן פורמאלי הפו"ם חדל להתקיים.