תולדות רומניה במאה העשרים

כתב: גילי חסקין; ‏30/08/2024

ראו קודם: תולדות רומניה מראשיתה, עד העת החדשה. ראו גם: רומניה, המלצות לקריאה.

תולדות רומניה במאה ה-20 יתרמו ליידע של המטייל בטיול ברומניה, אך גם בטיול לבולגריה ובמדת מה, גם בטיול להונגריה.

בראשית מלחמת העולם הראשונה נותרה רומניה ניטרלית, בגלל ששנאת העם להונגריה, לא אפשרה לקרול מלך רומניה, להילחם לצד "מעצמות המרכז" (לפי הסכם 1883). ב-1916  הצטרפה רומניה למלחמה, לצד בריטניה, צרפת ורוסיה, במטרה לכבוש מידי אוסטריה-הונגריה את טרנסילבניה, ש-60% מן האוכלוסייה בה היו רומנים. המלך פרדיננד הראשון (Ferdinand I al României), יורשו של המלך קרול הראשון[1], הצטרף רק לאחר שהתמקח עם רוסיה וצרפת, בדבר קבלת טרנסילבניה, בוקובינה ובנט. התברר שרומניה הייתה בסופו של דבר יותר מטרד מאשר יתרון. מעצמות המרכז – גרמניה ואוסטרו-הונגריה –  כבשו בנובמבר את ואלכיה,  ומשאביה הגדולים של רומניה, בחיטה ובנפט, נפלו בידיהם. מהר מאד, נכבשה מרבית רומניה על ידי הגרמנים, והממשלה נמלטה לעיר יאשי. האזור היחידי שלא נכבש, היה מולדובה, עליה הגנו חיילים רומנים ורוסים.

במהלך המלחמה  חתמו בריטניה, צרפת ורוסיה, בינן לבין עצמן, על שורת הסכמים סודיים ושידלו מדינות אחרות להצטרף להסכמים אלה, שהיו בניגוד לעקרון הלאומיות  חוזה שנחתם ב-17 באוגוסט 1916, העניק לרומניה, את כל טרנסילבניה, עם רוב חבל בנט, שנלקחו מאוסטריה-הונגריה, שהתפוררה. למעשה, השטח שמסרה הונגריה לרומניה, שהיה מיושב בעמים שאינם דוברי רומנית, היה גדול מהשטח שנותר בידיה. שטח רומניה לאחר 1918 , הוכפל לעומת זה שהיה בידיה  ב-1914.

שטחה של רומניה גדל מ-130,177 קילומטרים רבועים ב-1913 ל-295,049 קילומטרים רבועים ב-1919.  ממלכת רומניה הגיעה לשיא התפשטותה הטריטוריאלית והחלה תקופת "רומניה הגדולה". פרדיננד נחשב להיות מלך רב השפעה על ההיסטוריה של רומניה ועקב מדיניות האחדות הלאומית בה הוא דגל לאורך שלטונו כונה בתואר "המאחד".

רומניה הגדולה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה שונה מהמדינה הקטנה יותר ממנה צמחה. בסיום מלחמת העולם הראשונה השתנו גבולות רומניה, השתנה הרכב אוכלוסייתה וגדל מאוד החלק היחסי של המיעוטים. האוכלוסייה, למרות האבדות הכבדות במהלך המלחמה, גדלה מכ-7,160,000 תושבים ב-1912 לכ-15,541,000 ב-1920. ב-1912 המיעוטים היוו 8% מאוכלוסיית רומניה, אך ברומניה הגדולה, המיעוטים הגיעו ל-30% מהאוכלוסייה וחלקם לפחות היו בעלי שאיפות אירדנטיות, הרואות בהסתפחות למדינות שכנות, הגשמה של רצון לאומי [2]. בנסיבות אלה הייתה התעוררות חזקה במיוחד של הלאומנות הרומנית וחשדנות מוגברת כלפי בני מיעוטים בנוסף, המשטר, אשר היה מונרכיה חוקתית ליברלית לא הצליח לתת מענה לבעיותיה של רומניה.

בין שתי מלחמות עולם

רומניה הצטרפה ל"חבר הלאומים". שר החוץ ניקוֹלאׇיֶה טיטוּלֶסקוּ  (Nicolae Titulescu)  ^[3] רצה להבטיח לרומניה הגנה בברית עם צרפת ובריטניה. ב-1921, נעשתה רומניה חברה במועצת "ההסכמה הקטנה", שכללה גם את צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. מדינות אלה חתמו על הסכמים בינן לבין עצמן בשנים 1921-1920 ויצרו קבוצת מדינות, בעלות אינטרסים משותפים, בקיום הסכם סן-ז'רמן^[4] (בקווים דומים לאלה של הסדר וורסאי),  וכן הגיעו להבנה צבאית עם צרפת. רומניה חתמה גם על אמנה בלקנית עם יוגוסלביה, טורקיה ויוון, וקיימה יחסים עם ברית המועצות. ברם, המצב הפנימי נותר רעוע, בשל מספר בעיות: קיומם של מיעוטים חזקים (גרמנים והונגרים), שהיו 32% מהאוכלוסייה. ברומניה חיו מיליון וחצי מָדְיָארִים (הונגרים "טהורים")[5]. באזורים שונים חיו חצי מיליון בולגרים. המשימה הראשונה שהוטלה על המשטר החדש ברומניה, כמו ביוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ובמידה רבה בפולין, הייתה ליצור אומות, מלקט של טריטוריות מגוונות. על רומניה היה ללכד את טרנסילבניה שנלקחה מהונגריה, עם בסרביה שנלקחה מרוסיה.

שידוד המערכות הפוליטי באירופה המזרחית, מהים הבלטי ועד לבלקנים, לא שינה במידה רבה את העובדה הבסיסית שברומניה, כמו בבולגריה וביוגוסלביה), שני שלישים מן התושבים עדיין חיו מן החקלאות. הרפורמה האגרארית ברומניה הצליחה בצורה חלקית כי היא הותירה את החקלאים ללא בסיס כספי. בעיה נוספת הייתה  המפלגות המושחתות.

בימי המלחמה ואחריה, בוצעה רפורמה אגרארית ברומניה (גם בפולין ובשטחים שהיו שייכים בעבר לאוסטרו-הונגריה), במגמה ליצור מדינות של איכרים עצמאיים קטנים. אחוזות גדולות חולקו בין בעלי אדמות קטנים ואיכרים מחוסרי קרקע. רפורמה זו הרחיקה לכת ברומניה, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה, ובמידה פחותה מזה בפולין ובהונגריה. באותן מדינות בהן עשתה הרפורמה האגרארית כברת דרך ארוכה יותר, זירזו אותה ממשלות לאומיות ליברליות, כדי לזכות בנאמנות האיכרים וכאמצעי נגד כוח המשיכה של הקומוניזם. בכל מדינה אופייה של הרפורמה ושיעורה נקבע על פי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים.

החל מ-1919,  כבר רחקה ההשקפה המערבית מן החשש מפני המיליטריזם הגרמני ופינתה מקום לחששות מפני הקומוניזם הרוסי. בירכתי המוח כבר קינן הרעיון, שאפשר יהיה להשתמש בעצמה הגרמנית כמחסום מפני הבולשביזם. הייתה מגמה חזקה, לחשל ככל האפשר, את המדינות המזרחיות, מפינלנד ועד רומניה, כדי שתשמשנה רצועת ביטחון מפני השתלטות הבולשביזם. בעקבות המשבר העולמי, התדרדרה גם כלכלת האזור ובתוכה גם כלכלת רומניה. במדינות האזור נולדו גרסאות בלקניות של תנועות פשיסטיות ואלימות כמו גנרל מטסקס ביוון וקימון גיאורגייב בבולגריה. ברומניה, הולידו המשבר, השפעת האזור וההתנגדות למלך, את "תנועת "משמר הברזל" הפשיסטית והאנטישמית בראשות קוֹרנֶליוּ זֶלְיָה (זלינסקי) קוֹדרְיאָנוּ (Corneliu Zelea Codreanu) ברומניה^[6], אלא עלה בידי המוסדות הפרלמנטריים – שלא היו חזקים שם מעולם – לעמוד בפני המתיחות שנוצרה שם על ידי המשבר הכלכלי הגדול. ראשי המנצלים את אכזבת העם היו אנשי מ"התנועה הליגינורית" (M'ișcarea Legionară) הידועה גם בשם "משמר הברזל" (Garda de Fier), בראשות הוריה סימה (Horia Sima). לתנועה היו סממנים לאומניים רומניים מיסטיים המבוססים על הנצרות, על פולחן מוות, על המנהיג ועל שנאת יהודים. חברי התנועה ראו ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססו בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים ובכך סחפו אחריהם גם כמרים רבים]  'משמר הברזל', שהיו דומים ל"חולצות השחורות" האיטלקיות ול"פלוגות הסער" הגרמניות, בהתקפות הטרור שערכו על צירי פרלמנט, על יהודים ועל פועלים. המלך קרולה שני, שביקש לחזק את מרותו שלו, נתן להם כל עידוד אפשרי. ב-1937, לאחר מערכת בחירות סוערת שבה נעזרה כל מפלגה באנשי אגרוף חמושים, הקים המלך דיקטטורה, ומנהיגי המשמר "נורו למוות בנסותם להימלט".

בשלהי 1938 הקים קרול ה-II שלטון של מפלגה יחידה, "חזית התחייה הלאומית", אשר נשען על הצבא, על המשטרה ועל הבירוקרטיה. ניסיונות המערב לפייס את היטלר והכרזת הדיקטטורה על ידי המלך הרומני, קטעו את ניסיונות ההשתלבות של רומניה במרחב.

מלחמת העולם השנייה

בשנים 1939-1940 חוסלה צ'כוסלובקיה, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכבשה פולין ונפלה צרפת (מאי 1940). בפרוץ המלחמה, נשלטה רומניה על ידי קרול השני^[7]. הוא פירק את כול המפלגות בשנת 1938- וריכז את השלטון בידיו. הוא ניסה להגביל את כוחו של "משמר הברזל" ולשמור על ניטרליות בין בעלות הברית ומעצמות הציר. לאחר נפילת פולין וצרפת, ניתק קרול את הקשרים עם אנגליה וצרפת והכריז כי רומניה היא "בעלת ברית ניטרלית" של מדינות הציר.

רומניה נותרה ללא עורף מדיני, נאלצה להחזיר את כל בסרביה ובוקובינה הצפונית לרוסיה. את החלק הצפוני של טרנסילבניה, ובעקבות תכתיב וינה (פסק בוררות בסכסוך בין רומניה להונגריה שניתן ב-30 באוגוסט 1940 על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית) מסרה להונגריה.

כמו כן, מסרה רומניה את דוברוג'ה הדרומית (Dobrogea)[8] לבולגריה. אובדן חלקים גדולים ממולדתם, ללא קרב, יצר תסיסה קשה מאוד ברומניה, תסיסה שהופנתה חלקית כלפי יהודי רומניה, אך גם כלפי השלטון ובראשו קרול השני, מלך רומניה. המשבר אילץ את המלך, שהחזיק בשלטון דיקטטורי, לבטל את חוקת רומניה מ-1938, שנתנה לו את הסמכויות של שליט אבסולוטי ולהזמין את

(Ion Antonescu), להרכיב ממשלה חדשה. יון אנטונסקו נענה לקריאה בהפיכה ב-4 בספטמבר 1940, קיבל את השלטון ואילץ את המלך להתפטר ולהעביר את הכתר לבנו, מיכאי הראשון, מלך רומניה. לפני הגעתו לשלטון פיתח אנטונסקו קריירה צבאית מרשימה, שבשיאה הגיע למשרת ראש המטה הכללי. כאיש צבא הוא נחשב למפקד מוכשר וקשוח במיוחד.

אחרי עלייתו לשלטון, כרת ברית עם 'התנועה הלגיונרית' והיה לבעל ברית חשוב של אדולף היטלר. השליט למעשה היה "המנהיג" –  ה"קונדוקטור" (Conducâtorul), הגנרל הוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות, חוץ מ"התנועה הליגיונרית" ("משמר הברזל"), עמה כרת ברית. יון אנטונסקו שלט ברומניה ללא מצרים, דיכא את המפלגות המסורתיות, רדף את האוכלוסייה היהודית והמלך הצעיר היה בחזקת חותמת גומי להחלטותיו של אנטונסקו.

התנועה הלגיונרית ניסתה לתפוס את השלטון ולהדיח את אנטונסקו, החלו מאבקים אלימים בין הצבא לבין "משמר הברזל",  ותוך כדי כך נערך פוגרום ביהודי בוקרשט בין ה-21 ל-23 בינואר, 1941.  במהלך הפרעות נשרפו ונבזזו בתי כנסת ומוסדות יהודים אחרים, יהודים רבים נעצרו, עונו, נבזזו וחלקם נרצחו. מאתיים משאיות עמוסות ברכוש שנבזז מהיהודים, הכסף המזומן והתכשיטים הוחרמו ולא הוחזרו ליהודים, שגם לא פוצו על הנזקים שנגרמו לרכושם ולמוסדותיהם.

המרד דוכא ביד קשה על ידי הצבא הרומני, אנטונסקו ביטל את המדינה הלאומית-לגיונרית, הקים דיקטטורה צבאית והיה לשליט יחיד, ללא מתחרים או מגבלות.

לאחר מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט אנטונסקו ניפץ את התנועה הלגיונרית ונשאר שליט יחיד, ללא מתחרים. הוא החליט להתקרב למעצמות הציר . כ-120,000 חיילים גרמניים נכנסו לרומניה. ב-23 בנובמבר 1940 רומניה הצטרפה להסכם התלת-צדדי ("ההסכם המשולש" של היטלר, מוסוליני וסבורו קורוסו מהאימפריה היפנית)^[9].

ב-22 ביוני 1941 הצבא הרומני, בתיאום עם הוורמאכט, תקף את ברית המועצות ופלש לתוך בסרביה ובוקובינה כחלק מ'מבצע ברברוסה הנאצי'. בברית עם היטלר, הצליח אנטונסקו להרחיב את תחום שליטתה של רומניה מזרחה עד שטחי אוקראינה, ולמחוק את ההשפלה שספגה רומניה שנה קודם לכן, כשברית המועצות אילצה אותה לפנות את בסרביה ואת צפון בוקובינה.

מבחינת היהודים, התוצאות היו הרות אסון: 400,000 יהודים ממוצא רומני (. כמו כן, נרצחו 36,000 צוענים. הרומנים קיבלו בתמורה את אזור טראנסדֶנְיֵסְטְרֶה (Transnistria) שבאוקראינה^[10], אך סבלו אבדות כבדות במסע נגד רוסיה, בעיקר בסטלינגראד. לאורך כל המלחמה נמשכה ההתנגדות לנאצים בקרב החיילים והעם הרומני.

עם היחלשותה של גרמניה הנאצית ולאחר שורה של תבוסות קשות בחזית הסובייטית שסיכנו את עצמאותה של רומניה, הודח אנטונסקו מתפקידו על ידי המלך מיכי, במהלך הפיכת 23 באוגוסט 1944 ונעצר. רומניה עברה לצד בנות הברית, לקחה בשבי 53,159 חיילים גרמניים והכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. בספטמבר חתם המלך מיכי על שביתת נשק עם ברה"מ. הצבא הרומני נלחם לצד הרוסים, נגד הגרמנים הנסוגים. בפעולה זאת הצילה רומניה את עצמאותה וקיצרה מאד את משך המלחמה. ב-25 באוקטובר סילקו צבאות רומניה וברה"מ את הכוחות ההונגריים והגרמניים מטרנסילבניה ורומניה המשיכה את הלחימה בהונגריה ובצ'כוסלובקיה. כ-670,000 חיילים רומנים נהרגו במלחמה.

בשנת 1944, עם היחלשותה של גרמניה הנאצית ולאחר שורה של תבוסות קשות בחזית הסובייטית שסיכנו את עצמאותה של רומניה, הודח אנטונסקו מתפקידו במהלך הפיכת 23 באוגוסט 1944 ונעצר. הוא נשפט לאחר מלחמת העולם השנייה בבית הדין העממי בבוקרשט כפושע מלחמה, ונידון לעונש מוות. בעיני הרומנים נותר אנטונסקו עד היום דמות שנויה במחלוקת. מצד אחד הוא היה רודן ופושע מלחמה מורשע שהוצא להורג, אך מצד שני הוא נחשב בעיני רבים כגיבור לאומי בזכות החזרתן של בסרביה וצפון בוקובינה לשלטון רומני.

 עליית הקומוניזם

לפני 1945 הייתה לקומוניסטים הרומניים השפעה מועטה במדינתם, ועליונותם לאחר המלחמה הייתה תוצאה של גיבוי ממוסקבה.

ב-1944 נפגש וינסטון צ'רצ'יל עם יוסיפ סטלין  במוסקבה (The percentages agreement) והציע לחלק את האינטרסים של המעצמות הגדולות בחמש מדינות הבלקן: הרעיון היה להרחיק את ברית המועצות מן הים התיכון, במחיר רומניה ובולגריה, שניתנו לה כגרורות[11]. הוא רצה להציל את יוון והצליח, אך ייתר מדינות מזרח אירופה נפלו בידי הרוסים. צ'רצ'יל, מדיניותו התקפה בשלהי 1944, חסם למשך דור את מרחב הים התיכון בפני הטוטליטריות הסובייטית. אבל קצרה ידו מלהציל את מזרח אירופה^[12].

במדינות מזרח אירופה, היו כמה סיבות לעליית הקומוניסטים, לבד מלחצו המתמיד של הצבא האדום עצמו. בכל אחת מהן, השיגו הקומוניסטים בתחילה, שליטה בשתי עמדות מפתח: הצבא והמשטרה. הממשלות היו כפופות להתחייבות כפולה – שנדרשה על ידי בעלות הברית:

א. לטהר את שירות הציבור ואת חיי הציבור מן האנשים שתמכו ב"ציר", או פעלו כנגד רוסיה.

ב. לאבטח את עורקי התחבורה של ברית המועצות עם גרמניה המזרחית.

סטלין ניצל סמכויות פורמליות אלו ככלי נשק ואת ההתחייבויות הללו כעילה, וניהל את חיסול המעמדות השליטים הישנים באירופה המזרחית. כך הוכשר השטח לעלייה קומוניסטית גמורה, בלא מעורבות סובייטית מנקרת עיניים. כאשר נדרשה התערבות סובייטית, כמו ברומניה, באביב של 1945, התערבה מוסקבה וכאשר סירב המלך מיכאל לפטר את גנרל ניקולאי רדֶסקו (Nicolae Rădescu) ) מראשות הממשלה, באה התערבות סובייטית ישירה ואילצה אותו לעשות זאת. את מקומו של רדסקו תפס הקומוניסט פטרו גרוזֶה ( (Petru Groza, מנהיג מפלגת שמאלנית בשם "חזית החורשים" (Frontul Plugarilor). בקיץ 1945 נעשה לראש ממשלה. ממשלתו של גרוזה הייתה למעשה קואליציה, אך חברי הממשלה הלא קומוניסטים היו למעשה "בובות" בשליטה קומוניסטית.

החזרת טרנסילבניה -1945  בתכנון סובייטי, חיזקה את התמיכה במפלגות השמאל ואלה זכו בבחירות לפרלמנט, שנערכו בנובמבר 1946. ומאז, החלה רומניה לסגל את דפוסיה המדיניים לרשות ברית המועצות ולהפוך בהדרגה למדינה קומוניסטית. בפברואר 1947, נחתם חוזה שלום, שהשאיר בידי ברה"מ את בסרביה ובוקובינה, ובידי בולגריה את דרום דוברוג'ה (). באותה שנה בוטלה המלוכה ונוסדה 'הרפובליקה העממית הרומנית', ובמקביל הוחלף השם 'רוּמניה' ל'רוֹמניה', כדי להדגיש את המורשת הרומית.

המהפכות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, ובכלל זה רומניה, היו כמעט היפוכה של המהפכה הבולשיביקית של 1917. הן לא החלו בתנועה מהפכנית חברתית, שהקימה בהדרגה כוח משטרה חזק עד כדי כך, שהמדינה הייתה למדינת משטרה. תחילתן בכוח משטרה כל יכול, שהמפלגה הקומוניסטית שלטה בו והפעילה אותו והוא ביצע מהפכה חברתית וכלכלית.

החלה חלוקת קרקעות ונתנה אדמה ליותר משני מיליון משפחות. בהמשך הונהגה קולקטיביזציה של החקלאות, החל משנת 1948 הולאמו בתי המלאכה. התוצאה הסופית הייתה הן הכפפת הכלכלה של ארצות מזרח אירופה לצרכיה של ברה"מ והן הטמעתה של כלכלה זו במסכת הסובייטית של תעשייה מולאמת ושל חקלאות שיתופית. ב -1949  הצטרפה רומניה ל'קוֹמקוּן' (Comecun), הלוא הוא "המועצה לסיוע כלכלי". הגוש המזרחי רותק בעבותות הדוקים של בריתות כלכליות ודיפלומטיות. אך הדבק הפוליטי העיקרי של הגוש היה בשליטה הנרחבת של המפלגה הקומוניסטית יותר מאשר בהסדרים דיפלומטיים פורמאליים. בינואר 1949 חוזקה עליונותה הכלכלית של רוסיה, בכל רחבי האזור הזה, עם הקמת המועצה לסיוע כלכלי הדדי, שכללה את ברית המועצות, את פולין, את בולגריה וצ'כוסלובקיה, ואת הונגריה ורומניה. ב-1955 הצטרפה רומניה ל'ברית וורשה' הצבאית וכן לאו"ם. ברית וורשה נועדה לשלב את הכוחות המזוינים של המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה: אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה וברה"מ.

הצטרפותה של רומניה לאו"ם הייתה חלק מ"עסקת חבילה" בה נתקבלו לאו"ם, בבת אחת, 16 חברות, לאחר שבקשותיהן להתקבל לאו"ם קודם לכן, נדחו על ידי ווטו של מעצמה זו או אחרת [שלוש מדינות ניטרליות לשעבר: אירלנד, ספרד ופורטוגל; שלוש מדינות אויב לשעבר: פינלנד, אוסטריה ואיטליה; ארבע מדינות קומוניסטיות: אלבניה, בולגריה, הונגריה ורומניה, ושש מדינות קולוניאליות לשעבר: סרילנקה, ירדן, נפאל, לוב, קמבודיה ולאוס]. החיילים הסובייטים נסוגו מרומניה ב-1958, ולאחר 1960 החלה רומניה לנקוט במדיניות חוץ עצמאית. מאז 1965 קיבלה את הכינוי "הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה". ברומניה, כמו בייתר מדינות מזרח אירופה, נותרה החקלאות מפגרת.

הבעיה במזרח אירופה כולה הייתה פוליטית, והחריפה במיוחד מחמת אימוץ שיטות של חקלאות קולקטיביסטית על מגרעותיה: היעדר תמריצים כספיים לחקלאים, חוסר יעילות חמור, ולא פחות מכך, התעלמות מגורמי השוק והיעדר מערכת הפצה יעילה^[13]. רומניה, שהייתה יצואנית גדולה בשנות השלושים, המשיכה לקיים כמה ענפי יצוא, כדי להרוויח מטבע קשה לצורך קיום משטרו האימתני של ניקולי צ'אושסקו. כך הפכו כל ארצות ה'קומקון', שבעבר היו להן עודפי מזון גדולים, לנטל על העולם.

האיש הבולט ביותר שעיצב את רומניה לאחר מלחמת העולם השניה היה גֶאוֹרְגֶה גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז'  Gheorghe Gheorghiu-Dej); שעמד, החל מ-1948, בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית  ("מפלגת הפועלים הרומנית המאוחדת"), שהייתה המפלגה היחידה שפעלה ברומניה. גאורגיו-דז' כיהן כמזכיר כללי, או ראשי, של המפלגה הקומוניסטית בין השנים 1945–1954 וכן מ-1955 עד למותו ב-1965. בין 1952–1955 היה גם ראש ממשלה, ובשנים 1961–1965 החזיק גם בסמכויות ראש המדינה, כ"נשיא מועצת המדינה" של רומניה..

בפי העם נקרא גם בשם המקוצר "דז'". תקופת שלטונו התאפיינה בנאמנות לברית המועצות, תוך הנהגת משטר בסגנון סטליניסטי בתוך רומניה, עד סוף שנות החמישים של המאה ה-20. למרות שהיה קומוניסט אדוק, פעל אחרי מות סטלין לפתח עמדה עצמאית ככל האפשר בין גרורות ברה"מ האחרות.  ב-1958 הצליח לשכנע את מנהיגי ברית המועצות להסיג מרומניה את שארית כוחות הצבא האדום, ששהו על אדמתה מאוגוסט 1944. גאורגיו-דז' היה קומוניסט שמרן בתחום הכלכלה וביחסו לזכויות האזרח בארצו, אך הוא החל בשנותיו האחרונות – בגיבוי חבריו בהנהגת המפלגה – להוביל מפנה במדיניות החוץ הרומנית בכיוון הגדלת העצמאות ביחס לברית המועצות, עד כדי עימות רעיוני עם המנהיגות הסובייטית. בדרכו המשיך בן חסותו ניקולי צ'אושסקו (Nicolae Ceausesco), ששלט בשנים 1965-1989^[14].

להמשך קריאה: רומניה בתקופת צ'אושסקו

הערות

[1] פרדיננד היה אחיינו של קרול הראשון, מלך רומניה ומאחר שלזוג המלכותי הרומני לא היו ילדים, אימץ אותו קרול כבן ומינה אותו ליורש העצר. מרגע קביעתו של פרדיננד ליורש העצר המלכותי, כל פעילותו, חינוכית, טקסית, משפחתית או אחרת, הייתה נתונה להתעניינות מדעת הקהל של האוכלוסייה הרומנית. דוגמה לכך היא שכאשר חלה פרדיננד בשנת 1887 בעת שהותו בדיסלדורף, דיווחים על מצבו הבריאותי הגיעו לכותרות הראשיות בעיתונים ברומניה. עיתונים נוספים דיווחו על פעילותו במהלך השירות הצבאי בקיסרות הגרמנית. עקב מינויו ליורש העצר הרומני, היה על אביו של פרדיננד ועל אחיו הבכור, וילהלם, נסיך הוהנצולרן, להביע ויתור על כל טענה עתידית אפשרית לכתר הרומני. לאחר אישור ירושת הכתר של פרדיננד במות קרול בידי הסנאט של רומניה, ראש הממשלה לסקר קטרג'יו הגיע לקביעה עם המלך קרול בנוגע לדתו של פרדיננד. לא צופה מפרדיננד עצמו שימיר דתו לנצרות אורתודוקסית אך צופה מיורשיו העתידיים כי יעשו כן.

[2] אִירֶדֶנטה (irredenta) או אירדנטיזם (Irredentism) היא התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. אירדנטיזם יכול להתבטא הן בסיפוח השטח שבו מצויה הקבוצה הלאומית בלבד, והן בסיפוח כולל של המדינה שבה מצויה קבוצה זו. שאיפה זו מבוססת על זהות לאומית אתנית או דתית. בניגוד להגדרתו של ארנסט גלנר ללאומיות, המתבססת על חפיפה בין לאום לבין שטח, הלאומיות האירדנטיסטית מתבססת על הזיכרון ההיסטורי המשותף של ה"מולדת", ולכן איננה מוגבלת בהכרח לקרקע שעליה יושב הלאום כיום. מקור המונח הוא "Italia Irredenta" ("איטליה שלא נגאלה"). ראו: אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 9, עמ' 268, הערה 8.

^[3] ניקוֹלאׇיֶה טיטוּלֶסקוּ (1882 – 1941) היה דיפלומט, מדינאי ומשפטן רומני. טיטולסקו היה פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטת בוקרשט וחבר באקדמיה הרומנית

הוא כיהן בשנים 1921–1936 כנציג רומניה בחבר הלאומים ובו זמנית היה שר החוץ של ארצו שלוש פעמים בין השנים 1927–1928 ו-1932–1936. טיטולסקו נבחר פעמיים כיושב ראש האספה הכללית של חבר הלאומים בשנים 1930 ו-1931. נחשב לפוליטיקאי פטריוט ודמוקרט ונודע כנואם בחסד. במדיניותו ניסה להגן בעקשנות על האידיאלים המוצהרים של חבר הלאומים ולהתנגד לתוקפנות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הוא עשה מאמצים ליצור נגדן ברית של מדינות בדרום-מזרח ומרכז אירופה.

^[4] חוזה סן-ז'רמן, שנחתם ב-10 בספטמבר 1919, הוא ההסכם המדיני שקבע את אופן פירוקו של החלק האוסטרי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, לאחר מלחמת העולם הראשונה והטיל מגבלות על הרפובליקה האוסטרית החדשה. בהסכם הכירה הרפובליקה האוסטרית הראשונה, בעצמאותן של הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה וממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. החוזה נכנס לתוקף ב-16 ביולי 1920 ובכך חדלה האימפריה האוסטרו-הונגרית מלהתקיים כישות מדינית. בעקבות תנאי החוזה נותרה אוסטריה מדינה עם אוכלוסייה בת 6.5 מיליון תושבים, כ-4 מיליון דוברי גרמנית נותרו מחוצה לה, מפוזרים במדינות השכנות. הרוב המוחלט באוכלוסייה שאף לאיחוד פוליטי עם גרמניה (שנאסר ל-20 שנה לפחות) ולא לעצמאות מדינית כפויה. לשלטון הדמוקרטי לא הייתה מסורת באוסטריה. המלוכנים מימין והקומוניסטים משמאל היוו סכנה ליציבות המשטר. השוק הכלכלי הרחב של האימפריה האוסטרו-הונגרית (עם אוכלוסייה של למעלה מ-50 מיליון תושבים) נעלם ובנוסף לכך העיק גם נטל פיצויי המלחמה שאותם התחייבה אוסטריה לשלם. התוצאה הייתה משבר כלכלי עמוק, חוסר יציבות שלטונית ואנטישמיות בממדים מדאיגים. החוזה הוא חלק משורת הסכמים שנחתמו בתום ועידת השלום בפריז אשר סיימו באופן רשמי את מלחמת העולם הראשונה, קבעו את הגבולות החדשים באירופה והטילו מגבלות על המדינות המנוצחות. בחוזה טריאנון נקבע אופן פירוקו של החלק ההונגרי של האימפריה.

[5] המָדְיָארִים (או מג'ארים, בהונגרית: magyarok) או הונגרים (גם אונגרים) הם עם הדובר שפה פינו-אוגרית ששורשיו הרחוקים בהרי אורל ובסיביר המערבית, אשר נדד במאה השמינית ובמאה התשיעית לספירה מערבה, והתיישב באזור הונגריה של היום. צאצאי שבטי נוודים לוחמים אלו שהתערבבו עם בני אוכלוסיות אחרות – סלבים, גרמנים, קומנים ועוד – מהווים את רוב תושבי הונגריה כיום, כמו גם מיעוט חשוב מתושבי המדינות השכנות – סלובקיה, רומניה, סרביה, אוקראינה וכו'. הם נקראים בפי עמים אחרים גם "הונגרים".

המושג "הונגרי" הוא גם כן שם עתיק שמקורו בשם של שבט מערבות אסיה. הוא התקשר מאוחר יותר לשם המדינה "הונגריה", ובמשטרים הונגריים שונים – שעודדו התבוללות של קבוצות אתניות אחרות, קיבל גם מובן של "אזרח הונגריה" או "דובר הונגרית", בעוד ש"מדיארי" – הצביע על שייכות אתנית טהורה יותר, ממוצא "הונגרי-שורשי". בשפה ההונגרית משתמשים כיום רק בשורש "מדיארי" בשני המובנים – האתני-לשוני והמדיני: השפה המקומית נקראת "שפה מדיארית" (magyar nyelv), ואילו הונגריה מכונה "ארץ המדיארים" (Magyarország). בשפות אחרות משתמשים בשם "הונגרים" (Hungarians, Hongrois, Ungaren), הן לציון בני העם המדיארי והן לציון אזרחי הונגריה או ילידי הונגריה. [https://www.britannica.com/topic/Hungarian-people]

^[6] קוֹרנֶליוּ זֶלְיָה (זלינסקי) קוֹדרְיאָנוּ (:  Corneliu Zelea Codreanu; 1899 –1938) היה פוליטיקאי רומני ימני קיצוני, אנטישמי ואנטי-קומוניסט. היה המייסד והמנהיג של "לגיון רב-המלאכים מיכאל" הידוע יותר ב"התנועה הלגיונרית". הוא הפעיל טרור, תכנן התנקשויות והשתתף בהן, העריץ את משטרו של אדולף היטלר וכונה בידי אנשיו בשם "הקפיטן" (Căpitanul)‏ – השם נלקח מהכינוי המקובל ברומניה לראש חבורת היידוקים. – קודריאנו נרצח בהיותו במאסר, יחד עם 13 לגיונרים נוספים שריצו עונשי מאסר על רצח של אישים רומנים בולטים; רצח האסירים בוצע בהוראת קרול השני, מלך רומניה. שנתיים לאחר הרצח הגיעה מפלגתו של קודריאנו לשלטון, באה חשבון עם האחראים לרצח, וערכה לקודריאנו ולחבריו מסע קבורה מפואר שהפך אותו למרטיר (קדוש מעונה). קודריאנו נערץ במהלך חייו ברומניה על ידי רבים, בעיקר צעירים

^[7] קרול השני לבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, מלך רומניה (Carol al Doilea ;‏ 1893 –1953), מלך ברומניה בין השנים 1930–1940.  כונה "המלך הפלייבוי" ומספר נשים היו מושאי אהבתו וחלקן גם ילדו את ילדיו. מגיל צעיר פיתח קרול הקטן חיבה עזה לבנות המין היפה, וניהל פרשיות אהבים שסיבכו אותו עם משפחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשרומניה היתה במצב מלחמה עם גרמניה, נעלם הנסיך מהחזית ובילה שעות מתוקות במיוחד במחיצת עלמת חן. אימו, מריה, לא יכלה לשאת את הבושה ושלחה לו מכתב בו התריסה נגדו בזלזול שהוא "אינו אלא נער מגודל המבזבז את זמנו". (סיפור על נסיך וזוג רגליים שהעיפו לו את הכתר, באתר הארץ, 17 בפברואר 2019).

הוא ויתר על המלוכה למען הנשים שאהב, אך בכל זאת הגיע למלוכה לאחר שהדיח מהכס את בנו, מיכאי הראשון, מלך רומניה. המעגל הושלם כשהוא הודח מהכס לטובת בנו. בתקופת מלכותו רומניה עברה ממשטר של מלוכה חוקתית עם שלטון דמוקרטי למשטר אוטוקרטי הבנוי על מפלגה יחידה ובראשה המלך. תחת מלכותו התרבו מאוד הרציחות הפוליטיות, כולל רצח שני ראשי ממשלה מכהנים. משטרו נודע בשחיתות שלטונית ותחת שלטונו איבדה המדינה חבלי ארץ גדולים. קרול השני כונה גם "מלך התרבות" (regele culturii), משום השכלתו הרחבה, ידיעת השפות הרבות, תמיכתו במפעלי תרבות ותמיכתו באנשי תרבות. הוא היה מגדולי אספני הבולים בכל הזמנים[

[8] דוברוג'ה  הוא חבל ארץ בין הים השחור לבין הדנובה. שטח חבל הארץ הזה 23,100 קמ"ר. דוברוג'ה מחולקת בין רומניה לבין בולגריה  סוגיית הבעלות על השטח הייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת הבלקן השנייה בין בולגריה לרומניה ובעלות בריתה, מלחמה שהסתיימה בתבוסה בולגרית. הערים העיקריות של חבל דוברוג'ה הן: קונסטנצה (Constanţa), מנגליה (Mangalia) וטולצ'אה (Tulcea) בצד הרומני, סיליסטרה ודובריץ' בצד הבולגרי.

^[9] ההסכם התלת-צדדי, הידוע גם בתור "ההסכם המשולש" או "הסכם הציר", היה ברית צבאית שנחתמה בברלין ב-27 בספטמבר 1940 בין סבורו קורוסו מהאימפריה היפנית, אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית ובניטו מוסוליני מנהיג איטליה הפשיסטית. ההסכם ייסד את הברית המכונה "מדינות הציר", שלחמה נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

על פי ההסכם הסכימו המדינות הקשורות בו כי במשך עשר שנים תעמודנה לסיוע זו לזו במטרה הראשונית להקים ולשמור על סדר חדש, "לקדם את השגשוג ההדדי והרווחה של העמים הקשורים בהסכם". ההסכם כלל הכרה ב"מרחב האינטרסים" של כל מדינה והשותפות בו נטלו על עצמן "לסייע זו לזו בכל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים כאשר אחד מהצדדים להסכם נמצא תחת מתקפה", ממדינה שאינה קשורה בהסכם, למעט ברית המועצות.

^[10] כיום, טרנסניסטריה היא מדינה עצמאית בלתי מוכרת, שנמצאת ברצועה צרה בין אוקראינה למולדובה בשטח שמבחינה בינלאומית מוגדר כשטח מולדובי. טרנסניסטריה הכריזה על עצמאות ב-1991 בעת פירוק ברית המועצות, ומקבלת תמיכה בלתי־רשמית מסוימת מרוסיה. טרנסניסטריה נמצאת על רצועה צרה לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניסטר במזרח מולדובה, המכסה כתשיעית משטחה של מולדובה. הרצועה היא באורך של מעל 400 קילומטר, ורוחבה הממוצע כ-10 קילומטר בלבד.

[11] הסכם האחוזים  (The percentages agreement) היה הסכם בלתי רשמי, סודי, בין ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל ומנהיג ברית המועצות ג'וזף סטלין, במהלך ועידת מוסקבה הרביעית, באוקטובר 1944. הוא חילק את  אחוזי השליטה במדינות מזרח אירופה, לתחומי השפעה. הוא ידוע גם בתור "המסמך השובב" (naughty document), כינוי שטבע צ'רצ'יל עצמו, בשל חששותיו לגבי התגובה האמריקאית, לכל עסקה עם נימות אימפריאליסטיות כה חזקות, למרות שבמציאות התייעץ עם נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט בהיסוס והודה בהסכם. תוכן ההסכם פורסם לראשונה על ידי צ'רצ'יל ב-1953 בכרך האחרון של ספר זיכרונותיו.

שגריר ארה"ב אוורל הרימן (Averell Harriman), שהיה אמור לייצג את רוזוולט בפגישות אלו, הודר מהדיון הזה (Ryan, Henry Butterfield (1987). The Vision of Anglo-America: The US–UK Alliance and the Emerging Cold War, 1943–1946. Cambridge: Cambridge University Press, p. 137)

^[12] פול ג'ונס. היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90, , דביר, תל אביב, 1995, כרך ב', עמ' 385

^[13] באכיפת הקולקטיביזציה הסטליניסטית נרצחו או מתו מרעב , טובי החקלאים של רוסיה. בעיית המזון החריפה בהתמדה. אף כי השטח החקלאי בברה"מ היה גדול בהרבה מהשטח החקלאי של מדינה כלשהי, וכלל חלק מהקרקעות המשובחות באוקראינה, הנחשבות לטובות בעולם, הרי דרישתה לחיטה מיובאת עלתה בהתמדה. שום מרקסיסט לא הציג מעולם דעות סבירות בענייני חקלאות, אולי משום שלנין, כמו מארקס, לא גילה בה עניין של ממש. המרקסיזם היה עירוני במהותו.

^[14] צ'אושסקו שנולד בסקורניצ'סט למשפחת כפריים עניה, היה חבר במפלגה הקומוניסטית מ-1936. ב1939- נבחר להיות מזכ"ל הנוער הקומוניסטי. פעמים אחדות נאסר בשל פעילותו המהפכנית. ב1945- נבחר לוועד המרכזי וב-1946 לפרלמנט. לראשונה נבחר לתפקיד נשיא המפלגה ב-1974 ולאחר מכן שוב בכל הוועידות.