המהפכה התרבותית בסין

כתב: גילי חסקין; 25-05-24

תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר על הערותיהם.

מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה, הידועה בשם "מהפכת התרבות", הוא כינוי מערכה חברתית-פוליטית, שהתרחשה ברפובליקה העממית של סין. היה זה אחד הקווים הבולטים ביוזמתו של מאו דזה-דונג, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין ומוצגת כאחת משגיאותיו הבולטות. העיסוק בדמותו של מאו, כולל באירוע טראומטי זה, הוא חלק חשוב בהדרכה (או בהכנה העצמית) של טיול בסין.

רקע – הקפיצה הגדולה קדימה

מעמדו מאו דזה-דונג בתנועה הקומוניסטית, התבסס במהלך שנות ה-30' ובמהלך "המסע הארוך" (בו הלכו הקומוניסטים מצדרום סינן לצפונה, תוך חציית הקווים היפניים(. אז, תפישותיו האידיאולוגיות זכו למעמד של בכורה. מאז עברו כוחו ויוקרתו רגעי מבחן. בדומה לשליטיה המסורתיים והחזקים של סין בעבר, נהנה מאו עד יום מותו, מסמכותיות ראשונה במעלה. אך עם זאת, מיום הקמת הרפובליקה העממית, צצו גם אי הסכמות וערעורים על דרך הנהגתו.

אחרי השתלטות הקומוניסטים על סין וייצוב שלטונם באמצעות חיסול האינפלציה, סילוק אנשי הקואומינטנג (Kuomintang) –מפלגת העם הלאומנית אותה ניצחו הקומוניסטים במלחמת ה אזרחים-  מסין היבשתית וכליאת המתנגדים משמאל לשלטונו של מאו דזה-דונג, הכריזו שליטי המדינה בשנת 1953 על תכנית חומש, שבמסגרתה הופקעו אדמות האיכרים שאך עברו הפרטה, והוחל בתהליך של קולקטיביזציה של עיבוד האדמות. כחלק מתוכנית החומש החלה סין במאמץ לתיעוש מזורז, בסיוע טכני של מומחים מברית המועצות וברית ורשה.

התוכנית שהגה מאו שאלה אלמנטים מברית המועצות ושילבה אותם באלמנטים סיניים ייחודיים. היא כללה המשך של קוֹלֶקְטִיבִיזַצְיָה בנוסח הסובייטי – (מעבר מחקלאות שבה לכל איכר יש משק לעצמו, שבו הוא מעסיק גם שכירים, לחקלאות מאורגנת ושיתופית, שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה), זהו סטחנובציזם[1] בסגנון ראשית שנות השלושים, כמו ה"משמרות העממיים" שיצר חרושצ'וב בשנת 1959 וכינון קומונות עממיות, שיהוו יחידות כלכליות עצמאיות, שיעסקו בתעשייה קלה ובניין. מבנה זה של קומונות היה שונה מאוד מזה ששימש את סטלין בברית המועצות, בהיותו מבוזר במהותו ולא ריכוזי.

על-פי החזון שהותווה, היו הקולקטיביזציה ושפע העובדים הזולים, אמורים להביא את תפוקת הפלדה של סין להיקף שיעלה על זה של בריטניה וארצות הברית בתוך חמש עשרה שנים מתחילת "הקפיצה הגדולה קדימה", שתגיע בתוכנית החומש הבאה. במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין, היו אמורים לבוא התלהבות מהפכנית ויוזמות מקומיות.

בשנת 1958, במסגרת תכנית החומש השנייה, החליט מאוֹ שסין מוכנה ל'קפיצה הגדולה קדימה' לעבר הקומוניזם. בצפון קוריאה התחילה שנתיים קודם לכן תנועת "צ'ולימה"  (Chollima,  שהוראתה: "סוס אלף הלי" – הסוס המעופף הקוריאני) [2], במטרה דומה, וכך הוחלט גם בסין. "יומון העם" השופר העיתונאי של המפלגה הקומוניסטית, קרא לעם "לצאת מגדרו" ו"לשאוף גבוה יותר" כדי להכפיל את הייצור החקלאי והתעשייתי באותה שנה, ולהכפיל אותו שוב בשנת 1959. סין העממית עתידה הייתה "לעקוף את בריטניה ולהדביק את אמריקה". זה היה גם במסגרת הרצון למכור מזון לברית המועצות עבור התיעוש ועבור הידע בעבור היות סין גרעינית (גרעינים תמורת גרעין).עם השקת תנועת הקפיצה הגדולה קדימה במאי 1958, הטיל מאו על 1,500 קציני צבא בכירים, לערוך מדי יום, אספות של "ביקורת וביקורת עצמית", שבהן נאלצו לתקוף זה את זה במשך ימים שלמים, וכתוצאה מכך סבלו מסחיטה רגשית קיצונית.[3]

הקפיצה הגדולה קדימה הייתה אולי הביטוי הצרוף ביותר לקוצר ראותו של מאו, לאמונתו במותר המחשבה מן החומר, בביטחונו שלא תם עידן הניסים. הוא רצה להגיע בהינף אחד לקומוניזם. היא הבליט את חפצו העז להקרין את ההיסטוריה על האיכרים. הוא טען שהם עניים וחסרי דעת, אבל הם רוצים לעשות שינוי. לעשות מהפכה.[4]

זה היה מהלך קיצוני בהנדסה חברתית. מאו, שהגיע מהכפר, היה משוכנע שהוא מבין בחקלאות. הוא טען: "ברור שאם נשתול בין שתיל לשתיל עוד אחד, ודאי שנכפיל את היבול". כרזות הופצו ובהן ציור של יבול אורז שעליו רוקדים ילדים והגבעולים כלל לא מתכופפים. מאו טען, ש"סטלין היה מהנדס על רגל אחת", כלומר, יצר אזורים תעשייתיים ואזורים חקלאיים, כל אחד מהם נבדל וחד רגלי. סין בניגוד לכך "תתחיל להלך על שתי רגליים", ותנוע היישר לקומונות הנסמכות על עצמן. לכול אחת מהן יהיו מגזרי תעשיה, חקלאות ושירותים משלה ומיליציית הגנה משלה: "אחדות העמל והנשק".[5]

ב-1958 הוקמו כ-25,000 קומונות ברחבי סין, כשבכל אחת כחמשת אלפים משפחות, והן כיסו חלק ניכר מאוכלוסיית סין הכפרית. אולם הקומונות העממיות הובילו לחלוקה לא יעילה של מזון בתוך הכלכלה המתוכננת של המדינה; כפייה על איכרים להשתמש בטכניקות חקלאיות לקויות. חקלאים נתבקשו להקפיד על שתילה "צפופה ועמוקה" של גידולים. ואכן, בביקורים בקומונות צפו הפקידים בשתילה צפופה (שנעשתה במיוחד עבור ביקורם הידוע מראש).כל הרכוש הולאם – לרבות תאואי מים. דיווח יתר מופרך על ייצור תבואה והוראה על מיליוני חקלאים לעבור לייצור ברזל ופלדה. "על האדם לכבוש את הטבע", הצהיר מאוֹ. בכל רחבי המדינה אזרחים קרעו את מסגרות המתכת מחלונותיהם, אספו את הווֹקים ממטבחיהם וזרקו כל מתכת שהצליחו למצוא לתוך כבשני היתוך מאולתרים כדי לייצר פלדה; על הדרך כרתו יערות לצורך האכלת הכּורים "כּוּרֵי החצר" ייצרו מיליוני טונות של פסולת מתכת, שהתבררה כבעלת ערך מועט. .

לכאורה הניבה 'הקפיצה הגדולה קדימה', עלייה ראשונית בתפוקה התעשייתית, אך כבר בשנת 1959, צנחה זו לשיעורים נמוכים מאלה שלפני תחילת הפעלת התוכנית . חמור מכך, הפעולה הבלתי-מתואמת והבלתי-מאורגנת הובילה לבזבוז עצום של כוח אדם. מיליונים עסקו בייצור פלדה ובהפקת פחם שלא היה בהם כל צורך, בעוד שהצורך הבסיסי ביותר – מזון – נזנח. יתרה מזו, כדי לעמוד בתשלומים עבור המכונות, כלי הנשק והמפעלים שהקימו הסובייטים, נאלצה סין לייצא מזון רב, ואף עשתה זאת על מנת לרכוש השפעה במדינות אחרות. יצוא המזון החמיר מאוד את בעיית הרעב בסין. לכך יש להוסיף את התחרות השקרית בין נציגי הקומונות, שהצהירו כל אחד בתורו על יבול דמיוני ומופרך, הגדול מהצהרת הקומונה האחרת, שגרמו לצורך למכור למדינה בגרושים את היבול המוצהר שכאמור היה יכול להגיע רק ממנת המזון הזעומה וממחסני החירום של הקומונה, בהשאירה את האיכרים ללא מזון זמין.

בין הקמפיינים הראשונים של התוכנית היה "קמפיין ארבעת המזיקים", שיועדו להשמדת חולדות, זבובים, יתושים ודרורים. השמדת הדרורים וגרמה לחוסר איזון אקולוגי חמור, שהיה אחד הגורמים לרעב הסיני הגדול.[6] במקום שתגדל תפוקת האורז לאחר הקמפיין, היא פחתה באופן משמעותי.[7] ללא דרורים שיאכלו אותם, אוכלוסיות המזיקים ובעקר הארבה התעצמה, ארבה מילא את הארץ והעצים את הבעיות האקולוגיות שכבר נגרמו בעקבות הקפיצה הגדולה, שכללה בין היתר כריתת יערות נרחבת ושימוש ברעלים והדברה.[8] הרומן "דרורי ואן פה", מאת הסופר הסרבי אריך קוש מתאר את הקמפיין לחיסול הדרורים, כאלגוריה להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה.[9] בהיעדר הדרורים שידללו את אוכלוסיית החרקים, ולאור צפיפות-היתר שבה נשתלו גידולים, היה היבול דל. לא עבר זמן רב, והמזון החל לאזול.

קאדרים מקומיים, תחת לחצים לעמוד במכסות מנותקות מהמציאות, החרימו זרעים לחקלאים ורוקנו את ממגורות החירום, בעוד התקשורת הרשמית מפמפמת דיווחים סהרוריים על ניצחון.[10]

ב-18' בספטמבר 1958 התרברב "יומון העם": "ייצור האורז בחְווָאן-גְ'יָאנְג שבמחוז גואנגש'י מגיע לטון וחצי לכל דונם.[11] באמצע יולי 1959, הזהיר פֶּנְג דֶה-חְווָאי (1898 – 1974), ממשתפי המסע הארוך, באותם ימים שר ההגנה, את מאוֹ מפני "רוחות של הפרזה". הוא טען כי "להפקיד את המושכות בידי הפוליטיקה איננו תחליף לעקרונות כלכליים".[12] ביולי אותה שנה, התכנסו מנהיגי מפלגה בכירים בוועידת לושאן  (Lushan) בהר לוּ שבמחוז ג'יאנגש'י כדי לדון במדיניות המפלגה. בכנס, מתח – פנג דה-חוואי ביקורת על מדיניות הזינוק הגדול קדימה. במכתב פרטי שכתב למאו, כתב כי המהלך סובל מניהול כושל ומזהיר מפני עירוב שיקולים פוליטיים בחוקי הכלכלה. למרות הנימה המתונה במכתבו של פנג, מאו לקח את המכתב כהתקפה אישית כנגד מנהיגותו. בעקבות הוועידה בלו-שאן הוקיע מאו את פנג כ"אופורטוניסט ימני" והדיח אותו מתפקידיו.

מאוֹ, שהיה משוכנע שפנג דה-חוואי מתכנן נגדו הפיכה, הכריז בכינוס של הנהגת המפלגה הקומוניסטית כי פנג הוא 'מתנגד מהפכה', מאו איים שאם יעמוד הצבא לצד פנג, הוא יקים צבא אדום חדש, המורכב מאיכרים ויפיל את הממשלה.[13] הכרזתו ניפצה את האשליה בדבר הנהגה שיתופית. מאוֹ הטיל על פנג דה-חוואי מעצר בית ומינה את לִין בְּיָאו (1907 – 1971),[14] שהוביל את צבא השחרור העממי בכיבוש בייג'ינג בשנת 1949, לשר ההגנה החדש.[15] וועידת לושאן שימשה כמכת מוות פוליטי לפנג, המבקר הקולני ביותר של מאו, אולם מצד שני היא הובילה לירידתו הזמנית של מאו מהובלת המדינה ולחילופי גברי מתונים על ידי עליית כוחם של ליו שאוצ'י ודנג ש'יאופינג, שלקחו שליטה מסוימת בכלכלה, לאחר 1959.

במהלך הקפיצה הגדולה, ועד שנת 1962 הייצור החקלאי קרס וכך גם מערך ההפצה שלו. המשבר הסינו-סובייטי, שהביא לביטול הסיוע הסובייטי בשנת  1959 , רק החמיר את המצב, וכך גם אסונות טבע.[16] אף על פי ששנת 1958 הייתה שנת ברכה מבחינה חקלאית, השתרר בשנה שאחריה רעב המוני שהלך ופשט ברחבי סין שהשיא שלו נמשך עד מארס 1962. עם התפשטות הרעב, החלו להופיע דיווחים על קניבליזם במחוזות הכפר. אפילו בערים מבוססות יחסית אנשים קילפו קליפות עצים למאכל. הרעב גרם למותם של בין 20 ל-30 מיליון סינים עד 1961. מספרית, עלה מספר המתים ברעב בשנתיים אלה, על זה שחוללו יוסיפ סטלין[17] או פול פוט בקמבודיה,[18] בכל שנות שלטונם. האירוע נחשב לרעב הקטלני ביותר ואחד האסונות הגדולים ביותר מעשה ידי אדם בהיסטוריה האנושית.

כישלון הזינוק הגדול הקטין את יוקרתו של מאו בתוך המפלגה. עם מניין מתים העומד על עשרות מיליונים ומאות מיליונים נוספים הסובלים מתת-תזונה, לא היה אפשר עוד לכסות על העובדות: הקפיצה הגדולה קדימה הייתה כישלון הרסני. אחר שהחלו להתברר ממדי האסון, נאלץ מאו לסגת אל מאחורי הקלעים ולקחת אחריות על תוצאותיו של המהלך. כבר בשנת 1959 התפטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה והעביר את ניהול ענייני היומיום של המדינה ללְיוֹ שָׁאוצִ'י ודנג ש'יאופּינג. מנהיגים אלה מיתנו במידה ניכרת את מסעות הטיהורים, הרצח והמאסר המתמידים של מאו. באישורו המסויג של מאו, החלה הנהגת המפלגה הקומוניסטית ברפורמה מתונה בכלכלת סין, כשהם מאפשרים בעלות פרטית על אדמות, קיום שווקים זעירים חופשיים ומתן שכר בהתאם לעבודה.[19]

באפריל ומאי 1961 לְיוֹ שָׁאוצִ'י הגיע למסקנה, לאחר 44 ימים של מחקר בכפרים של חונאן, שהסיבות לרעב היו 30% אסון טבע ו-70% טעות אנוש.[20] בינואר ופברואר 1962 התקיימה "ועידת 7,000 האנשים" בבייג'ינג, בה השתתפו 7,113 פקידי המפלגה הקומוניסטית הסינית ברחבי הארץ. במהלך הוועידה, ליו הכריז רשמית על מסקנתו על הסיבות לרעב הגדול, בעוד שהקפיצה הגדולה קדימה הוכרזה ככזו שהסתיימה על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית. מדיניותו של מאו דזה-דונג זכתה לביקורת רבה.[21]

תקופת הנסיגה לאחור ובניית פולחן האישיות

יש מנהיגים שכוחם בשעת מאבק וחולשתם בבנייה וביסוס מערכת קבועה. כזה הוא לדוגמא יאסר ערפאת, איש הלחימה והטרור, שנכשל בבניית מדינה. פרשת חייו של מאו משקפת פרשת חיים של מנהיג, שהגיע לשיא יכולתו, השפעתו והתפתחותו, בתקופה של מלחמה ומאבק מהפכני, ואשר בעקבותיה נאלץ להתמודד ולהילחם בשגרה היום יומית של בניין אומה ופיתוח כלכלי וממלכתי. המפלגה הקומוניסטית הסינית, בהשפעת כמה ממנהיגיה האחרים, הסתגלה בקלות יחסית לתמורות שהתחוללו. מאו, שנכשל בהסתגלותו האישית, שאף לסגל את המציאות לתפישותיו המהפכניות והאידיאולוגיות. על רקע זה התפתח סכסוך בין המנהיג לבין המפלגה. הסכסוך הפך לקרע, אשר התרחב עד כדי ניתוק, שהגיע לשיאו ב"מהפכת התרבות" מאו הרס את המפלגה אשר יצר, טיפח והנהיג במשך עשרות שנים, כדי לבנותה מחדש.[22] אותו האיש שבנה מפלגה ומדינה במאבק, לא יכול היה לשיטה לכשנתקבעה ודרשה פשרות. הוא היה איש המהפכה המתמדת כפי שהגדיר בתורתו, וכך גם מימש אותה. לדעתו כלום לא יכול לנבוט על מורשת עבר, ורק ב"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה, לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל, מָחָר – הַכֹּל" כפי שנאמר במילות ההימנון "האינטרנציונל" הקומוניסטי.

בתחילת שנות השישים, רבות מהגישות הכלכליות שהונהגו בזמן הזינוק הגדול קדימה, ננטשו והוחלפו ביוזמות שהובלו על ידי ליו שאוצ'י, דנג ש'יופינג וג'ואו אנלאי. קבוצה מתונה זו לא התלהבה מרעיונותיו האוטופיים של מאו. השיפור במצבה הכלכלי של סין בתקופה זו, המכונה "תקופת השיקום", נמשכה, בזמן שג'ואו, ליו ודנג ניהלו את ענייני המדינה וכלכלתה, מאו לא עסק בקבלת החלטות כלכליות, אלא הקדיש חלק ניכר מזמנו בפיתוח הפילוסופיה המרקסיסטית-מאואיסטית החברתית בהתאם להשקפת עולמו, בדגש על התאוריה של "מהפכה מתמדת" אותה הגה. מטרתו של מאו בפיתוח תאוריה זו, הייתה להכין את השטח לקראת חזרתו לתוך המפלגה והעלאת יוקרתו האישית בה. עם התרחקותו ממוקדי קבלת ההחלטות, נוצר פולחן אישיות (בעזרתו של שר ההגנה לין ביאו), והפצת "הספרון האדום".

כבר משהחלה המהפכה בסין להראות סימני התבגרות והתייצבות, חשש מאו מהתנוונות הרוח המהפכנית, בדומה למה שקרה בברית המועצות. הוא חשש שהולכת ונוצרת בסין שכבה בירוקרטית בורגנית בתכונותיה, היונקת מן העבר הלאומי, מן המסורת המשפחתית, מהרכושנות ומהשפעות סובייטיות. מציאות זו איימה לקעקע את החברה האל-מעמדית שהחלה נבנית בעמל רב. היה צורך דחוף אם כך, למחוק את ההילה שעיטרה את ראשי ההולכים בדרך הפיתוח התעשייתי, ההתקדמות הכלכלית והישגים החומריים. אף כי היסודות הריאקציונרים הקיצוניים חוסלו, ראה מאו צורך לחסל את היסודות הריאקציונרים המתונים. הייתה זו לדעתו פעולה הכרחית, במאבק נגד הרביזיוניזם הסובייטי. אסור היה להתיר את קיומה של עילית אקדמאית מקצועית או בירוקרטית, בעלת השפעה פרו סובייטית. כבר ב-1961 פורסם מאמר אקדמי-היסטורי, בבייג'ינג, בראשותו של פנג ג'ן ראש העירייה, ובו הובעה ביקורת כנגד מחשבתו של מאו. מתנגדי מאו חשפו את עצמם באופן שלא אפשר להם נסיגה.

פן אחר של בעיה זו היה פער הדורות בין המהפכנים שהתבססו בתפקידיהם ולא הגשימו את מה שהטיפו לו, לבין הדור הצעיר במוסדות החינוך, בחרושת ובכפר, שלמד את התיאוריה המהפכנית ועיקריה, האמין בה, אך לא התנסה בקידומה הפוליטי והמעשי. מקרב שכבה זו גמר מאו אומר, לגייס לעצמו תומכים במאבקו הבא. הם נועדו להיות ה"המונים", שיגויסו כנגד הסוטים מדרך המהפכה הישרה. המהפכה היזומה מלמעלה, אמורה הייתה להיות רחבת היקף ולהתרחש בכול מקום: ברחבי הארץ, בכבישים ובמסילות הברזל, בכפרים ובשדות. כך תתבסס ההגות האידיאולוגית ויחוזק אף מעמדו של מאו מבית.[23]

בשנת 1963 השיק מאו את ' לחינוך סוציאליסטי', הידועה גם בתור תנועת 'ארבעת הטיהורים', כדי להידרש לבעיית הגורמים ה'ריאקציונרים' בשורות המפלגה הקומוניסטית והבירוקרטיה הממשלתית. אף שהביאה לרדיפתם של יותר מחמישה מיליון איש ואישה ולמותם של עשרות אלפים, הייתה התנועה רק קדימון לסערה הגדולה באמת: מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה. מאוֹ האמין שעל מהפכה להיות מתמשכת, הן כדי לטהר את המפלגה הקומוניסטית מ'רוויזיוניסטים' ומ'סוכנים קפיטליסטיים' – אנשים המעמידים פני  סוציאליסטים, בעודם מקדמים אג'נדה סובייטית או קפיטליסטית — והן כדי לחשל דור חדש של יורשים מהפכניים.[24]

מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה

לאחר שמאו חיזק את המעמד שנפגע במהלך הקפיצה הגדולה קדימה, הוא היה בסוף 1965, במצב חזק דיו, כדי להשיב מלחמה שערה. הוא התחיל זאת משנגחאי, שממסדה המפלגתי שמר לו אמונים. התברר כי החלטתו למנות את לין ביאו לשר ההגנה במקום פנג דה חוואי, מתנגדו, היה מהלך מאד נבון מצדו. מאו יכול היה לסמוך על גיבוי מלא של צבא השחרור של העם, שהחל עובר תהליך פוליטיזציה עמוק וחסר תקדים.

מאו ומקורביו ראו ברעיון זה, תרומה למאבק הקומוניסטי, בעוד שההנהגה הקומוניסטית, ראתה בכך פגיעה קשה במעמדה, אתגר שנועד להדגיש את זכותה של סין להיות מורת הלכה בגוש הסוציאליסטי. על פי תפישתו של מאו, דרכו לחדש את הדיקטטורה של הפרולטריון אינה רק מופת, אלא תורה שיש לקיימה במלואה. הייתה זו גישה דוגמטית וממוקדת מזו שאומצה בעבר.[25]

ווּ-הָאן (1909 – 1969), סגן ראש עיריית בייג'ינג, שהיה היסטוריון של תקופת שושלת מינג, כתב עוד ב-1961 מחזה על חאי רווי, אותו פקיד מוסלמי בעל עקרונות, שהוכיח את קיסרו על שסירב לשמוע לעצתם של אחרים והתיר בזבוז משאבים משווע: "פיטורי חאי רווי". במחזה הפקיד פונה לקיסר שהוא מרוחק מהעם, יש פקידים מושחתים שמעבירים לו דיווחים שגויים, הוא מאמין שהכול כשורה ולכן מתעסק בענייני דת ולא בבעיות. חאי רווי פונה לקיסר ושואל האם הוא יודע כמה העם מדוכא ועני. הקיסר כעס והחליט להוציא את חאי רווי להורג, הוא היה מוכן שדבר כזה יקרה ולכן עמד בפתח הארמון וחיכה. הקיסר כל כך התרשם מהנחישות שלו ועונשו הומתק. חאי היה אלגוריה לפנג דה חוואי, שהדאגת העם הייתה בפניו, והוא הודח. בראשית מהפכת התרבות נדרש פנג ג'ן ראש העיר בייג'ינג לכתוב ביקורת על מחזה חתרני זה, המציג את מאו באור רע. למרות שניסה לעשות זאת הודח פנג ג'ן.

עם ראשית מהפכת התרבות פוטרו מתנגדיו הפוליטיים של מאו: לואו רויצ'ינג הרמטכ"ל, פנג ג'ן ראש עיריית בייג'ינג, שרים וסגני שרים של משרדי התרבות והחינוך, נשיאי אוניברסיטאות, עיתונאים ועורכי ביטאונים אקדמאיים. סטודנטים הקימו תנועת מחאה פרו מאואיסטית אדירה, שהממסד נאלץ להתקפל בפניה.

במערב פשטה אי הבנה מסוימת של מהפכת התרבות וזו נתפשה בטעות כמרי של אנשי רוח. בעצם הייתה ההיפך מזה, התנפלות של נבערים מדעת ומשכילים למחצה, על אינטלקטואלים, על "מרכיבי משקפיים", כפי שכונו. זה היה אולי צייד המכשפות הגדול בהיסטוריה.

במאי 1966 קרא מאוֹ להמונים לצאת למתקפה כנגד מתנגדי המהפכה והסוכנים הקפיטליסטים מבית (לרבות דנג ש'יאופּינג), שמתקפותיהם עליו, כך טען, היוו חתירה תחת המהפכה. ב-25' במאי, מרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בייג'ינג, נְיֵה יוּ'אֶן-דְזְה (1921 – 2019), תלתה כרזה לוחמנית באותיות גדולות, שבה הוקיעה את 'הריאקציונרים הבורגניים' בקמפוס: "בנחרצות, ביסודיות, אחת ולתמיד ולצמיתות, הַשמידו את כל הרוחות והמפלצות ואת כל הרוויזיוניסטים האנטי-מהפכניים". תוך שבוע תלו 10,000 סטודנטים, 100,000 כריזות גדולות וסימני הכתב שבהן הגיעו עד לגודל של מטר וחצי. הסיסמאות חזרו ונשנו: "בשום אופן לא תצאו נקיים מזה. פקעה סבלנותנו".[26] מאוֹ שיבח את 'כרזת האותיות הגדולות' במאמר בשם "הַפגיזו את עמדות הפיקוד!"

קבוצת תלמידים מבית ספר יוקרתי בבייג'ינג, נפגשו ונשבעו להקריב את חייהם למען הגנה על מאוֹ ועל המהפכה. הם קראו לעצמם 'המשמרות האדומים'. מנהיגיהם, לעומת זאת באו מהשכבות הנחותות של החברה.[27] מהם סתם גנבי רחוב ובריונים, שהתהדרו בחגורות עור רחבות עם אבזמי פליז. כרזותיהם קראו "לטגן אותו בשמן", "לרסק את ראש הכלב" ועוד. ב-1' ביוני קרא יומון העם, תוך שימוש בשפה השאולה מן הרומן 'המסע למערב',[28] מתקופת שושלת מינג, להשמדת כל "שֵׁדֵי הפרות ורוחות הנחשים". מאו עודד את הצעירים לתקוף את 'אויבי העם' ואת ה'רוויזיוניסטים' מקרב מוריהם ומנהליהם. מהפכת התרבות הייתה בעיצומה. האלימות הוסלמה. כנופיות הרחוב המשוטטות תפסו נערות וגזזו את שערן הקלוע בצמה. התנפלו על נערים ותלשו מעליהם את המכנסיים הצמודים כצינור, בסגנון המערב. המספרות נצטוו שלא לעצב תסרוקות שאינן פשוטות. מהמסעדות נצטוו לפשט את התפריט, ומהחנויות להפסיק את מכירת התמרוקים, שמלות עם שסע, משקפי שמש ותפנוקים אחרים. ברחובות הובערו מדורות לשריפת מוצרים אסורים. בכללם יריעות משי וברוקאד, תכשיטי זהב וכסף, כלי שחמט, שידות ותיבות מסע עתיקות, קלפי משחק, גלימות, צילינדרים, תקליטים וקשת רחבה של חפצי אמנות. המשמרות האדומים סגרו בתי תה וקפה ותיאטרונים עצמאיים. הם הפסיקו הופעות של זמרים נודדים, עושי להטים ושלטי חוצות. הם אסרו על הליכת יד ביד ועל הפרחת עפיפונים. ספריות נבזזו וננעלו וספרים הועלו באש. לא היה גוף שלטוני שהתייצב כדי למנוע את המעשים הללו. לנפגעים שביקשו את הגנת המשטרה נאמר, "הדרך היחידה הפתוחה בפני ההמונים היא לשחרר את עצמם. בטחו בהמונים, סמכו עליהם וכבדו את יוזמותיהם".[29] מנהיגי מפלגות שניסו לרסן את המשמרות האדומים, הוצעדו ברחובות, ברדסי כסילים לראשיהם ושלטים על צווארם. מפקחי בית ספר פוטרו עד האחרון שבהם. הם פשטו גם על משרדי ממשלה ואילצו את הפקידים למסור לידיהם את הארכיונים, שאם לא, יוקעו כ"כלי שרת של הרוויזיוניסטים".

בחודש אוגוסט 1966 החלה מלחמת עיתוני קיר, ובמהלכה הוקעו היסודות האנטי מהפכניים למיניהם. היא התפשטה מבייג'ינג לרחבי הארץ. נוצרה תנועה סולידרית לאומית רחבה של המוחים כנגד מסכני המהפכה והורסיה, מתוכה באו "המשמרות האדומים" – כוחות המחץ של מהפכת התרבות. אמנם ליאו שאוצ'י שירת עוד כשנתיים כראש המדינה, אבל נלקחו ממנו סמכויותיו המפלגתיות ועוצמתו הפוליטית. מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית דנג ש'יאופינג, הוקע כ"אישיות השנייה במעלה, הצועדת בדרך הקפיטליסטית". אחרי שני אישים אלה, הותקפו אישים מרכזיים, מוותיקי המפלגה ומנהיגיה. רק ראש הממשלה הנצחי, ג'ואו אנלאי, נותר במעמדו. המסע המהפכני צבר כוח תאוצה רב. אל התלמידים והסטודנטים, הצטרפו פועלים, שניצלו את החופש המיוחד שניתן בידיהם והשתתפו אף הם בתנועת המחאה הענקית, שהייתה ללא ספק, תופעה סינית מקורית. היה זה "מסע ארוך" מחודש, שהועלה מן העבר, לחינוכו של הדור הצעיר, שבעת שנערך "המסע הארוך" המקורי, טרם נולד. המשמרות האדומים השמיעו סיסמאות מאואיסטיות קצובות, בעוד שר ההגנה לין ביאו (כמו גבלס) קורא: "הפילו את הגזלנים הקפיטליסטים השליטים, הפילו את הרשויות הבורגניות הריאקציונריות; טטאו את כל שדי הרשע ותרבות הרוע; סלקו את ארבעת הדברים הישנים: החשיבה הישנה, התרבות הישנה, המנהגים הישנים וההרגלים הישנים".[30]

הספרון האדום מילא עוד לפני המהפכה תפקיד דומה לזה שמילא מיין קאמפפ; וכמו היטלר, ניצל מאו תרגילי סדר צבאיים, תזמורות המוניות ומופעים אורקוליים, ליצירת אשליות והיסטריה. בעצרות , ניגנו תזמורות של אלף נגנים את "המזרח הוא אדום" – ההמנון של מאו, וסרט שהנציח את הוועידה התשיעית של המפלגה הקומוניסטית הסינית הראה את הצירים, מחזיקים בספרונים אדומים, מקפצים כאחוזי תזזית. מאו וקלגסיו נקטו בלשון של חרפות ארסיות, לליבוי פעלתנות חסרת סובלנות ואלימה, שהזכירה במידת מה את האנטישמיות ההיטלראית.

בקיץ 1966 דיווחה העיתונות הרשמית בבייג'ינג, כי יושב ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית, מאו דזה דונג, אז בשנתו ה-73, השתתף ב-16' ביולי, בתחרות חוצה יאנגצה ה-11', שחייה המונית על פני הנהר בהשתתפות כ-5,000 איש בעיר התעשייה (גם של הקורונה) ווהאן. דווח כי גמא "9 מיילים במשך 65 דקות" (מהר יותר מאלופי העולם היום), כשהוא "מקרין עוז ושופע מצב רוח מרומם".[31] המשחה הוצג כאחד הניסים שקרו בסין במחצית היובל שבין עליית מאו לשלטון ומותו ב-1976. בחוגים רבים רווחה הדעה, שסין מצליחה לגבור על הבעיות הכלכליות הניצבות בפני מדינות גדולות, נחשלות וצפופות אוכלוסין, ועושה זאת במסגרת הסכמה לאומית נלהבת.[32]

לצד הענשתם של מתנגדי מהפכה, סוכנים קפיטליסטים ו'רוויזיוניסטים' פרו-סובייטים, נפנו חברי המשמרות האדומים, חלקם בני לא יותר מ-12 וחלקם סטודנטים באוניברסיטה, לרדיפת כל מי שהיו לו קשרים לטאיוואן או לגואו-מין-דאנג (קואומינגטנג) -. שנה קודם לכן כוחות אמריקאיים נכנסו לוייטנאם, ומאוֹ חשש שארצות הברית זוממת לתקוף את היבשת הסינית בשיתוף עם הגואו-מין-דאנג. בין אוגוסט לספטמבר 1966, המשמרות האדומים הרגו או הביאו להתאבדותם של כמעט 1,800 בני אדם בבייג'ינג לבדה.[33]

דנג ש'יאופּינג גם הוא גונה, סולק מתפקידיו והוגלה למחוזות הכפריים לצורך 'חינוך מחדש'; בנו, דֶנְג פּוּ-פָאנְג (יליד 1944), הפך למשותק לאחר שאנשי המשמרות האדומים אילצו אותו לקפוץ מחלון הקומה העליונה באוניברסיטת פקינג, או שמא זרקו אותו ממנו (לימים הפך לדובר הראשון של הרפובליקה העממית של סין למען זכויותיהם של בעלי מוגבלויות). אריק גורדון, עיתונאי בריטי שהיה נתון במעצר בית בבייג'ינג, השווה את ה'נהמה' הבלתי פוסקת של אסֵיפות המאבק ל"גניחתה של חיה עצומה הגוהרת מעל העיר".[34]

"המשמרות האדומים" השתלטו על ערים וכפרים, על מפעלים ומוסדות, על כבישים ומסילות ברזל, ופיזרו את מטות הממסד המפלגתי הבירוקרטי. קבוצת מהפכת התרבות של הוועד המרכזי של המהפכה הקומוניסטית, בראשות צ'ן בו-דה, שהיה מזכירו ויועצו של מאו וג'יאנג צ'ינג, אשת מאו הרביעית והדומיננטית, שהוקם כדי לפקח על ההתרחשויות ולמנוע נזק לייצור הלאומי, נתגלה עד מהירה כקצר יד. הוא לא הצליח לשלוט בגולם המהפכני. הנזק התרבותי והמנהלי היה עצום. הייצור נפגע.

מאוֹ ולין ביאו קראו למשמרות האדומים להשמיד את 'ארבעת הישָנים' : צורות חשיבה ישנות, מנהגים ישנים, תרבות ישנה והרגלים ישנים. הם ניפצו מסגדים, כנסיות, מקדשים דאואיסטיים ובודהיסטיים ופסלים דתיים, לרבות זה של הקיסר הצהוב המיתי, הנחשב לאביה של סין. , ועינו מאמינים. הם השחיתו את קבריהם של הישועים מטאו ריצ'י ושָׁל פוֹן בּל, של קיסר מינג ואן-לי, ואפילו של חתולו של הקיסר ג'יה-ג'ינג, 'לבן גבה'. הם תקפו נשים שעטו על עצמן איפור וצ'י-פאו, והחריבו כל דבר מריהוט בסגנון שושלת מינג ועד תרגומים של רומנים מערביים. הם שינו את שמותיהם של רחובות ואתרים לסיסמאות מהפכניות, כשלעיתים כמה רחובות באותה העיר זכו לשמות כמו 'התנגדו לאימפריאליזם' או 'שחרור', מה שהוביל לבלבול. קולות שפויים יותר הצליחו להדוף הצעות לתכנת רמזורים מחדש, כך שאדום יורה על התחלת נסיעה.[35]

בראשית 1967, תוך כדי מאבק עם ליו שאוצ'י, השמיע מאו את קריאתו להקים וועדים מהפכניים, שיתאחדו וייטלו את השלטון מידיהם של קומץ אנשי מפלגה, "העולים על דרך הקפיטליזם", בהתירו את הרצועה מעל מיליוני חברי המשמרות האדומים ובקריאתו לחסל את הבירוקרטיה המפלגתית והממשלתית, שהיוותה את הבסיס לכוחו של ליו, ביקש מאו לפקח על הקומונות החקלאיות, בתי החרושת ובתי הספר, באמצעות ועדים מהפכניים.[36]

מהפכת התרבות, שראשיתה במאבק באינטלקטואליים שמתחו ביקורת על מאו, היא אולי פרשת הדרכים החשובה ביותר בהתפתחותה של הרפובליקה העממית הסינית. בעיקרו של דבר, היה זה מאבק נרחב ביותר: תיקון המפלגה, עריכת רפורמות, החזרה מחודשת של ערכים אידאולוגיים וכמובן, במקביל, להחזרתו של מאו לעמדת הנהגה פוליטית מרכזית. למהפכה התרבותית בשלביה הראשונים נלוות תופעות שונות, שהבלטות שבהן היו פולחן האישיות של מאו שפרץ כל גבול   מזכיר מאד את זה של היטלר, סטלין ודומיהם.

. אפשר לשער שאחד הגורמים שהניעו את מאו לנקוט צעד מהפכני דרסטי זה, היה החשש מפני המוות. בשנים 1964-1965 סבר מאו שימיו ספורים ולא נותר לו זמן רב הדרוש להחזיר את סין למסלול המהפכני. היה צורך דחוף לחנך דור חדש, לכן הקים את "המשמרות האדומים" התנגדות המפלגה, גרמה להם להרסה, אבל אלו נכשלו במלאכת הבניה מחדש והביאו את סין על סף קריסה. לכן הכניס מאו את הצבא, בקיץ 1968, כדי שישים קץ למהפכה. שלוש השנים שאחר כך, עומדות בסימן של התנגשויות בין כוחות הצבא, לבין אגודות מאואיסטיות.[37]

אט אט עבר המבנה המפלגתי שידוד מערכות פנימי, כולל הרחקת הצבא שסירב להיפרד ממוסרות השלטון. הדבר היה כרוך במאבק מר בין מאו לשר ההגנה לין ביאו, גיוס תמיכה ציבורית על ידי מאו והעלמות לין ביאו מן הזירה הציבורית. מכיוון שהאינטלקטואלים היו אלו שמתחו ביקורת קשה על קיצוניות מאו, הם היו אחד מיעדים לרדיפות במהפכה התרבותית. מהפכת התרבות הייתה בעיקרה תופעה פוליטית עירונית ולא כלכלית-כפרית כפי שהייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" של השנים 1961-1965. אולם, למרות שהייתה זו תופעה פוליטית, נפגעה גם הכלכלה. נפגעו מערכות התחבורה, המכרות ובתי החרושת והייתה ירידה כללית בייצור. למהפכה התרבותית הייתה גם השפעה על יחסיה של סין עם העולם הרחב. הן בשל פגיעת המשמרות האדומים בכבודן של מדינות זרות ובנציגיהן ובעיקר בשל השלכותיה האידיאולוגיות הרחבות. נציגי סין בחו"ל היו אמורים לשרת ולהפיץ את הרעיון המהפכני, לנקוט ב"דיפלומטיה עממית" ולמעט בחשיבות הקשר הבין ממסדי, פרי הדיפלומטיה המסורתית. כל שגרירי סין בעולם (למעט במצרים), נתבקשו לחזור כדי להתנסות בחוויה המהפכנית. הם עודדו את הסינים הגרים בדרום-מזרח אסיה, להזדהות עם מאבקו של מאו. הם חידדו את הביקורת על ברית המועצות (הפלישה לצ'כוסלובקיה), הזדהו עם יוגוסלביה הרוויזיוניסטית ועם אלבניה.

ברחבי המדינה, קואליציות בלתי יציבות של קאדרים, חיילים, סטודנטים ופועלים, שנקראו ועדים מהפכניים, נטלו את המושכות מידי ממשלות מקומיות בעוד המדינה קורסת אל תוך אנרכיה. קבוצות של המשמרות האדומים, שאותן חימש הצבא בהוראתו של מאוֹ, נלחמו זו בזו בחניתות, במקלעים, בטנקים ובבקבוקי תבערה כדי להכריע בשאלה מי נאמן יותר ליושב ראש מאוֹ. לאנשי המשמרות האדומים הותרה כניסה חופשית לרכבות ולאוטובוסים, על מנת שיוכלו להפיץ את מהפכת התרבות ברחבי האומה (ושלא ביודעין, גם את דלקת קרום המוח, במגפה שתעלה בחייהם של כ- 160,000 בני אדם).[38]

במשך שנתיים, עד יולי 1968 (ובמקומות מסוימים הרבה יותר מכך), המשמרות האדומים הרחיבו את אזורי השליטה שלהם והאיצו את מאמציהם ל"בנייה סוציאליסטית מחדש". הם החלו בחלוקת עלונים המסבירים את פעולותיהם לפתח ולחזק את הסוציאליזם, ובפרסום שמותיהם של "מתנגדי-מהפכה" חשודים על לוחות מודעות. הם התאספו בקבוצות גדולות, ערכו "דיונים גדולים" וכתבו מחזות חינוכיים. הם ערכו מפגשים ציבוריים כדי לבקר ולסחוט "ביקורת-עצמית" מ"מתנגדי-מהפכה" חשודים. אחד מציטוטים רבים בספרון האדום של ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה-דונג שהמשמרות האדומים אימצו כמדריך, היה: "העולם הוא שלכם, כשם שהוא שלנו, אולם בסופו של דבר הוא שלכם. אתם האנשים הצעירים, מלאי מרץ וחיות, נמצאים בפריחה של החיים, כמו השמש בשמונה או תשע בבוקר. תקוותנו נתונה בכם… העולם שייך לכם. העתיד של סין שייך לכם". עד דצמבר 1967 הודפסו 350 מיליון עותקים של הספרון. זה היה המנגנון שהוביל את המשמרות האדומים להתחייב למשימתם כעתידה של סין.[39]

ב-22' באוגוסט 1966, הוצאה הנחיה מרכזית להפסיק את התערבות המשטרה בפעילויות המשמרות האדומים. אלה בכוחות המשטרה שקראו תגר על ההודעה הזו תויגו כ"אנטי-מהפכניים". ב-23' באוגוסט הגיעו קבוצות של משמרות אדומים בגיל העשרה, רבות מהם בנות, לחצר אגודת הסופרים של בייג'ינג. הם הצליפו בחגורותיהם בעלות אבזם הנחושת הכבד בכמה מהסופרים המפורסמים ביותר בסין, שעל צוואריהם נתלו בחוטי ברזל שלטי עץ מעליבים. לאחר מכן הוסעו הקורבנות אל מקדש עתיק שבו שכנה הספרייה החשובה ביותר של בייג'ינג, שם אולצו סופרים חשובים, זמרי אופרה ואמנים אחרים לכרוע מול מדורה בה נשרפו אביזרים ותלבושות של האופרה, תוך שהם מוכים בבעיטות, אגרופים, מקלות וחגורות. אחד הסופרים היה לָאוֹ שֶׁה,[40] שהטביע את עצמו למחרת באגם.[41]

דברי מאו בשבח המרידה היו למעשה תמיכה בפעולות המשמרות האדומים, שהפכו אלימות יותר ויותר. הביטחון הציבורי בסין הידרדר במהירות כתוצאה מכך שבכירים מרכזיים הסירו את הרסן מהתנהגות אלימה. שיה פוג'י מפקד המשטרה הלאומית, אמר כי "זו לא בעיה גדולה" אם המשמרות האדומים מכים "אנשים רעים" למוות. המשטרה העבירה את הערתו של שיה למשמרות האדומים ואלה פעלו בהתאם. במהלך שבועיים בערך הותירה האלימות כמאה מורים, פקידים בבתי ספר ואנשי סגל (קאדרים) משכילים מתים במחוז המערבי של בייג'ינג בלבד. ההיבטים הנתעבים ביותר של המאבק כללו מקרים רבים מאוד של עינויים, רצח והשפלה פומבית. רבים מאלה שהיו קורבן של "מאבק מילולי" לא יכלו יותר לשאת את הלחץ והתאבדו. באוגוסט וספטמבר 1966 נרצחו 1772 איש בבייג'ינג בלבד. בשנגחאי היו 704 התאבדויות ו-534 מקרי מוות הקשורים למהפכה התרבותית בספטמבר. באותה תקופה היו בווהאן 62 התאבדויות ו-32 רציחות. פנג דה חוואי הובא לבייג'ינג והיה למטרה של לעג פומבי.

עד סוף 1968 הושתקו יריביו של מאוֹ במפלגה הקומוניסטית. אינטלקטואלים ששרדו את הטיהורים נשלחו ל'חינוך מחדש'. המשמרות האדומים השלימו את משימתם. כעת הגיעה השעה, טען מאוֹ, שצעירים עירוניים ייסעו לאזורים הכפריים ו"ילמדו מהאיכרים העניים ובני המעמד האמצעי". זו הייתה דרכו לפזר את המהפכה במקומות נידחים ולא באמת לחנך מחדש את פעילי המהפכה. בשנת 1969 הצהירה מפלגה הקומוניסטית על סיומה של מהפכת התרבות.[42]

גוויעת המהפכה ומות המנהיגים הוותיקים

אחרי כשנתיים של הרס טוטאלי של סין, השבתת האוניברסיטאות והתיכונים, השמדה של התרבות והרג רב, הגיע הזמן למוסס את השד שיצא מהבקבוק. הצבא והמשטרה שעמדו מהצד בזמן האנרכיה נאלצו להתערב, אך בלי לפגוע ישירות במשמרות האדומים – עושי דברו של היו"ר מאו. הדרך שנבחרה היא פיזור מרכזי המהפכה במשלוח הצעירים לפריפריה, כביכול כדי ליצא את המהפכה, וכן כדי ללמוד את דרך החיים האיכרית הנכונה, אך למעשה כדי לבודד אותם ולהרחיקם מהערים. שלל סרטים וספרים נעשו ונכתבו על כך, וביניהם "איזוליה אדומה", "בלזק והתופרת הקטנה", "הזאב המונגולי" ועוד רבים אחרים. עם הזמן הלהט המהפכני החל לרדת.

בספטמבר 1971 כוחו של לין ביאו ומקומו כיורש, איים על מאו, ולדעתו של מאו ניסה לין לחולל הפיכת חצר בסיוע מוסקבה. לין ראה את המצב וניסה לברוח עם מטוס לרוסיה, אך התרסקות מטוסו במונגוליה – ככל הנראה בשל חוסר דלק ונחיתת חירום לא מוצלחת, אולי כתוצאה של הפלת המטוס בידי חיל האויר הסיני, סגרה את הפינה הזאת עבור מאו ואשתו.

חלק מהשינויים שעברו על סין והעולם הגלובלי, היו הקשרים שהתפתחו עם ארצות הברית בתחילת שנות ה-70', לשם כך היה צורך להחליש את השפעת הצבא, לסלק את לין ביאו ואנשיו, מתנגדי המדיניות החדשה ולפזר את "המשמרות האדומים". המאורעות הדרמטיים של ביקור משלחת טניס השולחן האמריקאית ביפן ב-1971, והזמנתה המפתיעה לסין, דבר שהוביל לביקור קיסינג'ר ואחריו של ריצ'רד ניקסון ב-1972 בסין, עלו בקנה אחד עם השלבים האחרונים של מהפכת התרבות. המהפך ביחסי סין-ארה"ב הביא לקבלת סין לאומות המאוחדות על חשבון טאיוואן, והכרת העולם בסין העממית כנציג הלגיטימי של המדינה הסינית.

לאחר תקרית לין ביאו, הפך מאו למדוכא והחל להתבודד. הוא היה זקן, חולה ופרנואיד. בהיעדרותו של לין לא היו למאו תשובות מוכנות לגבי זהות יורשו. בתחושת אובדן כיוון ניסה מאו להתחבר מחדש עם חברי מפלגה אותם הוקיע בעבר. בינתיים, בספטמבר 1972 העביר מאו לבייג'ינג את ואנג הונגוון, איש סגל בן 38 משנגחאי, ומינה אותו לסגן יושב-ראש המפלגה. נראה כי ואנג, פועל לשעבר במפעל מרקע כפרי, טופח עבור הירושה. מעמדה של ג'יאנג צ'ינג (אשתו של מאו ) התחזק לאחר בריחת לין. הייתה לה השפעה אדירה על המחנה הרדיקלי. עם ההידרדרות במצב בריאותו של מאו, היה ברור שלג'יאנג צ'ינג היו שאיפות פוליטיות משל עצמה. היא חברה לוואנג הונגוון ומומחי התעמולה ג'אנג צ'ונצ'יאו ויאו וניואן ויצרה איתם את הקליקה שכונתה מאוחר יותר בבוז "כנופיית הארבעה".

לקראת מותו, לא אפשר מאו לראש ממשלתו הנצחי, ג'ואו אנלאי, לצאת מסין לטיפולי סרטן, והוא זכה לראות את ג'ואו מת לפני שהשיב את רוחו לאלוהי המהפכה. בתקופה שנקפה עד מות מאו, בספטמבר 1976, שוקמה מחדש המסגרת המדינית והמפלגתית, שסבלה כה רבות בזמן מהפכת התרבות.

במשפט שנערך לחברי כנופיית הארבעה שבפועל ניהלה את הרס סין במהפכת התרבות, טענה ג'יאנג-צ'ינג: "הייתי כלבתו של היו"ר מאו. מה שהוא אמר לנשוך, נשכתי". בכך ניסתה להפיל את האשמה כולה על מאו.

את השלטון לאחר מאו, קיבל לזמן קצר חוא גואופנג[43], שהיה ראש ממשלה אחרי ג'ואו אנלאי ומיד לאחר מכן גם לסגן יו"ר המפלגה הקומוניסטית. מספר חודשים לאחר מכן מת מאו דזה-דונג וגוופנג ירש אותו בתפקיד יושב ראש המפלגה הקומוניסטית ובראשות הוועדה הצבאית, ובכך אחז בשלושת התפקידים המרכזיים בסין. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון נעצרו אנשי כנופיית הארבעה, שעמדו בראש מהפכת התרבות כשליחיו של מאו. מ-1977 בכל הכינוסים הרשמיים נתלו תמונות של גואופנג לצד אלו של מאו. כך גם התבקשו בתי הספר בסין. בתחום הכלכלי הוא החזיר את מדיניות התכנון המרכזי על פי הדגם הסובייטי, שהייתה נהוגה בסין לפני הזינוק הגדול קדימה. בפועל לאחר תקופת שלטון קצרה עלה כוחו של דנג שיאופינג, שהוקע יחד עם ליו שאוצ'י בזמן מהפכת התרבות, כ"הולך בדרך הקפיטליסטית".[44]  למרות מעמדו הרשמי של גוופנג כשליט אבסולוטי, כוחו פג, אם כי דנג שהיה השליט בפועל לא הדיח אותו מייד ולא לקח את תפקידיו. לבסוף הודח מתפקידיו לאחר התגברות כוחו של דנג שיאופינג ותומכיו, תוך כשנתיים גובר עליו דנג ש'יאופינג. דנג, בלי לקחת לעצמו כל מעמד רשמי, הוא זה שיחיה עוד שנים רבות והוא זה שיבנה את סין להיות המעצמה שהיא כיום.

רבים מן הקיצוניים יותר שבפעילי המהפכה התרבותית נשלחו לכלא . כמה מקורבנותיהם בהנהגת המפלגה הקומוניסטית שהצליחו לשרוד את המתקפות עליהם, שבו לעמדות כוח, לרבות שִׂי ג'ונְג-שׂוּ'ן ( 1913 – 2002 ) , בוגר מלחמת ההתנגדות ליפן ומלחמת האזרחים, שאותו השווה פעם מאוֹ, לאסטרטג האגדי מתקופת שלוש הממלכות, ג'וּ-גה ליאנג[45]. בנו, שׂי ג'ין-פּינג ( יליד 1953) , באותם ימים סטודנט באוניברסיטה, יפצח בקרוב בקריירה פוליטית משלו  ויהפוך לשליט האבסולוטי של סין.

הערות

[1] אלכסיי גרגורייביץ' סְטַחַאנוֹב (1906 – 1977) היה כורה סובייטי, גיבור העמל הסוציאליסטי (משמו נגזר הביטוי "סטאחנוביץ'" המתאר הישג גדול, מעל למכסה המקובלת) וחבר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מ-1936). נודע בשנת 1935 ולאחריה כראש תנועת ה"סטחאנוביצים", ששמה לה למטרה להעלות את תפוקת הייצור ולהדגים את עליונותו של המשק הסוציאליסטי.

[2] צ'ולימה הוא גם כינוייה של נבחרת הכדורגל הצפון קוריאנית

[3] ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, (תרגמו עידית שורר והדסה הנדלר), עמ' 542.

[4] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 עד שנות ה-90', הוצ' דביר, תל אביב, 1995, עמ' 486.

[5] Bill rugger, China, Radicalism and Revisionism, 1962-1972, New Jersey 1981, p. 36

[6] Rebecca Kreston, "Paved with Good Intentions: Mao Tse-Tung’s “Four Pests” Disaster", Discover magazine, Feb 26, 2014.

[7] Summers-Smith, J. Denis (1992). In Search of Sparrows. London: Poyser. pp. 122–124.

[8] Denis Summers-Smith (2010), In Search of Sparrows, A & C Black, 122–124.

[9] אדם רז, ""דרורי ואן פה" מתאר בפירוט מצמרר את המכניזם של גיוס ההמונים לתמיכה בפעולות נפשעות", הארץ ספרים, 13.05.21.

[10] לינדה ג'יווין (2024), ההיסטוריה הכי קצרה של סין, כנרת, זמורה דביר, עמ' 186 (להלן: "ההיסטוריה הכי קצרה")

[11] Yu Hua (trans. Allan H. Barr), 'Revolution' in China in Ten Words, Duckworth Overlook, London,

[12] Edward E. Rice, Mao's Way, p 171

[13] פֶּנְּג דֶּה-חֻווּאָי (1898 – 1974) היה מראשי ההנהגה הקומוניסטית של צבא השחרור העממי במלחמת האזרחים הסינית, ומאוחר יותר שר ההגנה הראשון של הרפובליקה העממית של סין. פנג לחם ופיקד במלחמת האזרחים הסינית אך גם בתקופת המצביאים, מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת קוריאה. פנג פעל לעצירת הקפיצה הגדולה קדימה אשר ביצע המזכיר הכללי מאו דזה-דונג, מחשש שהרעב מהמהלך יביא לתמותה אדירה ברחבי סין (היו הערכות כי חצי מכלל הסינים ימותו). על פועלו לעצירת הקפיצה, הוא נתפס במהפכת התרבות ודמותו המדינית והפוליטית, כמו גם של ליו שאוצ'י ואחרים, הושחתה עד מותו.

[14] המצביא הצבאי והפוליטיקאי לין ביאו, נולד ב-1907, בתת מחוז חואנגאנג, חוביי באימפריה הגדולה של צ'ינג (הקיסרות האחרונה ששלטה בסין). בסדרת עשרת המרשלים הגדולים של צבא השחרור העממי, לין נחשב שני רק לז'ו דה ופנג דה חוואי. בשנת 1923, הצטרף לליגת הנוער הסוציאליסטית ובשנת 1925 נסע דרומה לגואנגגג'ו כדי להירשם לאקדמיה הצבאית, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית. באביב 1928 הצטרף למאו דזה דונג בגבעות דרום מרכז סין והתבסס כאחד המפקדים הטובים והפעילים ביותר בצבא האדום.

כשהתקרבה מלחמת העולם השנייה לסיומה, לין נבחר לראשונה לוועד המרכזי של הקונגרס הקומוניסטי ביחד עם 44 פעילים בולטים נוספים. לין סיים את חייו בגיל 63, כשהתרסק מטוסו הנמלט מסין ברפובליקה העממית של מונגוליה.

[15] ההיסטוריה הכי קצרה, עמ' 187.

[16] אסונות טבע מגיעים כשהקיסר חלש על פי המורשת הסינית. ואכן, במדינה מוכת שיטפונות ובצורות והצפות, אי הכנת המדינה בסכרים ובמאגרי מזון, כפי שנעשה בשלטון חלש, גורמים להחמרת האסונות בסין. את זה ידעו גם פרעה ויוסף בעל החלומות.

[17] ראו באתר זה: יוסיפ סטלין

[18] ראו באתר זה: הטבח של פול פוט

[19] אהרון שי (1981), ממלחמת האופיום ועד יורשי מאו, סין בזירה הבינלאומית 1840-1990, הוצ' כנרת זמורה ביתן, עמ' 143. (להלן: "ממלחמת האופיום ועד יורשי מאו")

[20] Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, p. 600.

[21] MacFarquhar, Roderick (1997). The Seven Thousand Cadres, Conference Oxford University Press

[22] יצחק שיחור, סין – מסורת מול שינוי, האוניברסיטה המשודרת, 1978, עמ' 38-30.

[23] ממלחמת האופיום ועד יורשי מאו, עמ' 141.

[24] ההיסטוריה הכי קצרה, עמ' 191.

[25] M. B. Yehuda (1978), China Role in World Affairs, London, p. 240.

[26] Jack Chen (1976), Inside the Cultural Revolution, London, p. 211.

[27] Anita Chan, "Students and class warfare: The social roots of the Red Guard conflict in Guangzon (Canton)", China quarterly, 83, September 1980.

[28] המסע למערב הוא אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים. הספר פורסם במקור בעילום שם בשנות ה-90' של המאה ה-16' בתקופת שושלת מינג, אך מתחילת המאה ה-20' נהוג לייחסו לסופר וו צ'אנג אן. יש הטוענים שזהו הספר המוכר ביותר במזרח אסיה. הספר מוכר במערב בשם "קוף" (מכיוון שתרגומו המפורסם של ארתור ויילי לאנגלית נקרא בשם זה.) רומן הוא תיאור בדיוני ופנטסטי המבוסס על המסע ההיסטורי של הנזיר הבודהיסטי שוּאֶן-ג'אנג להודו שממערב לסין, בתקופת שושלת טאנג, במטרה למצוא ולהביא לסין כתבי קודש בודהיסטים. על פי הוראותיו של גאוטמה הבודהה,נתנה הבודהיסטווה גואן יין (דמות מיתולוגית בודהיסטית הנחשבת לאלת החמלה) משימה זו לנזיר ולשלושת מלויו, ובתמורה לכך תמחל על חטאיהם. שניים משלושת המלווים הם דמויות פולקלוריות של חיות מואנשות הנקראות קוף (סוּן ווּקוֹנג), חזרזיר (ג'וּ בָּאגְיֵה), והשלישי הוא יצור על טבעי המכונה בן-החול (שָׁה ווּגִ'ינְג), אליהם חובר גם נסיך הדרקון בתפקיד חיית הרכיבה של הנזיר. מלומדים אחדים משערים כי הספר מכיל סאטירה על יעילותו של הממשל הסיני בתקופה בה נכתב. הספר עושה שימוש במיתולוגיה הסינית, בדת הסינית העממית, באגדות סיניות, ובפנתאון של דמויות מיתולוגיות מהדאואיזם והבודהיזם. חלק מהפופולריות ארוכת השנים של הרומן נובעת מהעובדה שהוא פועל בכמה מישורים. הוא סיפור הרפתקאות, מקור לתובנה רוחנית, ואלגוריה נרחבת שבה המסע של קבוצה של עולי רגל להודו מייצגת את המסע האישי לקראת הארה. לפחות חמש ורסיות שונות של הסיפור יצאו בעברית.

[29] Jack Chen (1976), Inside the Cultural Revolution, London. pp 221-224.

[30] Roger Garside, coming alive: China After Mao, London, 1981, p. 45.

[31] Jack Chen (1976), Inside the Cultural Revolution, London, pp 219-220.

[32] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 עד שנות ה-90', הוצ' דביר, תל אביב, 1995, עמ' 481.

[33] Beijing Daily, 20 December 1980, quoted in Youqin Wang, 'Student Attacks Against Teachers: The Revolution of 1966,' Issues & Studies, vol. 37, no. 2, March – April 2001.

[34] Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao's Last Revolution, Harvard University Press, p. 62.

[35] ההיסטוריה הכי קצרה, עמ' 194.

[36] סיימור טופינג (1972), "ועדים מהפכניים על משמר המשמעת", בתוך: טילמן רדין, גיימס רסטון וסיימור טופינג, סין היום, כתר, ירושלים, עמ'160-161.

[37] Michael Meyer (2008), The Last Days of Old Beijing, New York, Walker & Company, p. 288.

[38] Fan Ka Wai (2014), 'Epidemic Cerebrospinal Meningitis during the Cultural Revolution, Extrême – Occident, 37.

[39] ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 329 "ישיבות הטרדה", "מפגשי התקפה".

[40] לאו שה נולד ולמד בבייג'ינג, בירת סין. בין השנים 1924–1929 חי בלונדון ולימד שם סינית. ב-1929 עבר לסינגפור ולימד שם בבית הספר הסיני הגבוה. בשנת 1949 שב לסין והיה לסגן נשיא איגוד הסופרים הסיני. בניגוד לסופר סיני אחר, שן צונג-ון, שהפסיק לעסוק בספרות על כל גווניה עם ראשית מהפכת התרבות, התמיד לאו שה בשליחותו הספרותית. בשנת 1976 חזרו כתביו להתפרסם, ובשנת 1979 טוהר שמו על ידי המפלגה הקומוניסטית. כמה מיצירותיו אף עובדו לסרטים.

[41] ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 634.

[42] ההיסטוריה הכי קצרה, עמ' 197.

[43] בתחילת שנות ה-60 היה חוא גואופנג , עסוק בשיקום הכלכלי של סין מהזינוק הגדול קדימה. הוא עבר לשיאנגטאן והיה אחראי לטיפוח המחוז כאזור חקלאי לדוגמה, דבר שזיכה אותו בשבחי מאו דזה-דונג. ב-1971 עבר לבירה בייג'ינג ושירת בלשכת המטה של מועצת המדינה (הממשלה) בראשות ג'ואו אנלאי. בשנים 1972–1973 היה מעורב בחקירת פרשת מותו של לין ביאו. בשנת 1973 כבר קיבל מושב בפוליטביורו של הוועד המרכזי. בשנת 1975 מונה לשר לביטחון הציבור וסגן ראש הממשלה. גוופנג ייצג את הזרם המתון, בין תומכי מאו במהפכת התרבות לרפורמיסטים שהתאגדו סביב דנג שיאופינג.

[44] ממלחמת האופיום ועד יורשי מאו, עמ' 148-150

[45] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 202