הטבח בפינסק

כתב: גילי חסקין; 15-04-2024

נעסוק בטבח שאירע בפינסק, כחלק מהסיור בקיבוץ גבת, שנבנה לזכר קדושי פינסק

ראו באתר זה: סיור בין גבת ליפעת.

רקע

פִּינְסְק (Pińsk) היא עיר במחוז ברסט  (Brest) בבלארוס, דרומית מערבית לבירה מינסק (Minsk). מבחינה גאוגרפית, ממוקמת העיר באזור ההיסטורי– פולסיה (Polesia), בנקודת המפגש של נהר פינה (Pina), עם נהר פריפיאט (Pripyat), הנשפך אל הדנייפר, קרוב לגבולה הדרומי של בלארוס עם אוקראינה. שם העיר נגזר משמו של נהר פִּינַה. האזור, המוכר כ"ביצות פריפיאט" או "ביצות פינסק", מהשטחים הביצתיים הגדולים באירופה. בעיר יש מרכז תעשייתי קטן, המייצר אוניות השטות בנהרות המקומיים. מספר התושיבם כיום הוא 124,613 נפש

יהודים ישבו שם מראשית המאה ה-16 והעיר היתה מרכז של חסידות , השכלה וציונות.

העיר התחלקה משך שנים לשתי קהילות, האחת פינסק, והשניה קארלין (על שם פרבר של העיר פינסק) הפרבר קארלין היה בסוף המאה ה-18 מקום צמיחתה המרכזי של תנועת החסידות בבלארוס ובליטא, ובו צמחה חסידות קרלין.

עם חלוקת פולין השנייה ב-1793, נכללה פִּינְסְק בתחום האימפריה הרוסית. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו יהודי פִּינְסְק כ-28,000 בני אדם, והיוו 72% מכלל האוכלוסייה בעיר. אחת הפרופורציות הגבוהות ביותר בעולם של אז. פינסק  הייתה כמעט הגדרה מילונית של סוף העולם. בעיני שאר אירופה, אזור הביצות של פינסק וסביבותיה, היה משול להרי החושך. העיר הייתה כמעט בלתי-נגישה. דוברות היו משיטות את המקומיים אל העיר. היתה זו עיר ענייה ומעוטת חן. אף אחד מרחובותיה או בנייניה לא הרשים את האורח הזר. אבל היא הייתה מרכז יהודי תוסס, שהתערבבו בו כל גוֹני החיים היהודיים של זמנם. שליח מארץ ישראל יספר שנים אחדות אחר, כך כיצד נתקל בצעירי פינסק, ש"עברית עשירה ומדויקת, בפיהם".

מקום נכבד בכלכלתם של יהודי פִּינְסְק תפס המסחר ביערות ובעצים. עסקו בכך בעיקר סוחרים גדולים שהעסיקו עובדים שכירים יהודיים בפיקוח על כריתת העצים ביערות, במדידת נפחם ובשיגורם ליעדם, על פני הנהרות. את מקומם של המלווים הפרטיים, תפסו בהדרגה בנקים מודרניים, שמספרם הגיע בשנת 1914 לששה. בעיר היו בערך 2,000 בעלי מלאכה יהודיים, שעסקו במגוון רחב ביותר של מלאכות. בתוצרתם המשובחת, נודעו נגרי הרהיטים וחייטי הנשים. בעיר היו גם עגלונים וסבלים יהודיים. בתקופה זו נוספו גם מדפיסים, סדרים, כורכי ספרים ומדביקי טפטים. היו גם יהודים שהתפרנסו מגני ירק ומבוסתנים. חיבורה של פינסק לרשת הרכבות בשנת 1887, הביא בסופו של דבר ברכה לכלכלתה של העיר. היא נעשתה מרכז למסחר סיטוני, ששירת את סוחרי העיירות שבסביבה. בתקופה זו הונהג שילוב של הובלה ברכבת, עם הובלה בדרכי המים. כך נוצרו אפשרויות חדשות שהחיו את סחר הטרנזיט שעבר את פינסק. שיווק התוצרת החקלאית והתעשייתית של פ' והאזור נתן פרנסה לרבים מתושבי העיר.

החל בשנות השמונים, מתחילה בעיר התארגנות של גופים פוליטיים. אגודה של 'חובבי ציון' נוסדה בפינסק בשנת 1882, עם הקמתה של תנועת 'חיבת ציון' ברוסיה. לאגודה השתייכו אנשים מחוגי האינטליגנציה הבעל-ביתית, אנשים שנטו להשכלה ואנשים מן החוגים הדתיים. דוד פרידמן, רבה של חסידות קארלין, הצטרף אף הוא לתנועה והשתתף בוועידת 'חובבי ציון' שנערכה בקאטוביץ בשנת [1]1884, אך כעבור זמן קצר פרש מן התנועה בשל חילוקי דעות בענייני דת. בן העיר יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, הצטרף לביל"ויים ועלה עמם לארץ-ישראל. עם העולים מפינסק נמנה גם אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות. עם ייסוד מסדר "בני- משה"[2], בהנהגתו של אחד-העם, נוסד בפינסק סניף שלו בשם "זרובבל". כשנוסדה בשנת 1890 "החברה לתמיכה בעובדי אדמה בסוריה ובארץ-ישראל" , הצטרפו לחברה בפינסק רבים מחובבי ציון. בקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבאזל בשנת 1897 , השתתפו שני צירים מפינסק:  יהודה לייב ברגר וגריגורי לוריא. גם השכבות העממיות אהדו את הרעיון הציוני והרבו לתרום כספים לרכישת קרקעות ולתמיכה ביישוב היהודי החדש בארץ-ישראל ובקרן קיימת לישראל לאחר שנוסדה. בשנת 1903 נוסדו ארגוני נוער ציוניים "בני ציון", "בנות ציון" ו"שורש ציון". כמו-כן נוסדו סניפים של ה"מזרחי" ו"פועלי ציון". לעמדתו התקיפה של חיים וייצמן נגד תוכנית אוגנדה של הרצל, היתה השפעה על ציוני פינסק והסביבה, שהצטרפו ברובם למתנגדי התוכנית.

בשנים 1918 – 1920 עברה פינסק מיד ליד ויהודי פינסק מצאו את עצמם מדי פעם בין הפטיש והסדן. בתחילת המלחמה, נכבש האזור על ידי הצבא הגרמני, שהתייחס בהגינות לאוכלוסייה היהודית. עם נסיגת הגרמנים נתפס האזור על ידי הצבא הפולני. מ- 5 בדצמבר 1918 השתלטו הבילורוסים, במסגרת הניסיון להקים רפובליקה אוקראינית עצמאית.  ב- 25 בינואר, השתלט הצבא האדום על פינסק מפלגות השמאל קיבלו את החיילים בהתלהבות. בין מקבלי הפנים היו גם "צעירי ציון", שנשאו בידיהם דגלים אדומים ודגל תכלת-לבן. בעיר הוקמו ועד מהפכני ("רעווקאם") ומועצה עירונית שניהלה את ענייני העיר. המצב הכלכלי בעיר הורע אז, לא הייתה חלוקת מזון מסודרת, ומצבן של השכבות העניות היה בכל רע.

עד אותו הזמן פולין  נחשבה לקורבן המובהק ביותר של שרירות לב ושל עריצות. עצמאותה רבת השנים נגזלה ממנה, וחזרה ונגזלה, מכוח קנוניות בין המעצמות הגדולות של אירופה. התקוממויותיה התקופתיות נגד כובשיה עוררו הערצה ורגשי אשמה בערי הבירה של המערב. בסיום מלחמת העולם הראשונה, בנובמבר 1918, היא נמצאה ראויה לשחרור ולפיצוי אולי יותר מכל ארץ אחרת ביבשת[3].

אולם גבולותיה המזרחיים של פולין לא הוגדרו במדויק בוועידת ורסאי, והפולנים – שזה עתה הקימו מדינה – ביקשו להחזיר לעצמם שטחים שנלקחו מהם בחלוקת פולין. מנגד, הרוסים הבולשביקים טענו שהשטח שייך להם. מצב זה הוביל למלחמה הפולנית-סובייטית שפרצה בפברואר 1919. פולין שבעקבות מלחמת העולם הראשונה שבה להיות מדינה עצמאית, חששה מאוד מתאים קומוניסטיים שינסו לגרום להחזרתה של פִּינְסְק לתחומה של רוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית, כפי שהיא הייתה חלק מהאימפריה הרוסית שלפני המהפכה.

בימים ההם ישבו בפריס, מנהיגי המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה. בהשראת נשיא ארה"ב וודרו וילסון הם ניסו להבטיח שהמלחמה ההיא, על 15 מיליון מתיה, תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות".

נשיא ארה"ב הציע להעמיד במרכז העולם החדש והצודק את עקרון ההגדרה העצמית לכל העמים. פולין עמדה להיות אחת המוטבות העיקריות של הנוסחה הזו. ב-120 השנה הקודמות היא חולקה בין שלוש ארצות, שעשו כמיטב יכולתן לטשטש את זהותה הלאומית. בעיני נוצרים, פולין הייתה "כריסטוס בין האומות", מיוסרת וצלובה. עכשיו הגיע תורה לקום לתחייה. אבל בחודשים הראשונים של חירותה, התחילו להגיע ידיעות מדאיגות על התנהגות צבאה.

ב- 5 במרס 1919 נכבשה פינסק בידי יחידות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ליסטובסקי. שליטי העיר החדשים היו אנטישמים וכבר מכניסתם לעיר סבלה האוכלוסייה היהודית מנחת זרועם: רבו מעשי השוד והרצח.  חיילים פולניים התנכלו  לכל מיעוט לאומי שנקרה בדרכם. הם השפילו, היכו ושדדו. בין אלו היו הרבה מאוד אוקראינים, בלארוסים  ווכמובן היו הרבה יהודים.

לרוע מזלם של יהודי פינסק, התייצבה שוב החזית בין הצבא הפולני ובין הצבא האדום ליד פינסק והצבא הפולני נשאר בעיר ובסביבתה. היהודים נלכדו בין הפטיש לסדן, כשכל צד האשים אותם בשיתוף פעולה עם הצד השני. במשך שבועות רבים לא חדלו החיילים להתעלל ביהודים ולשדוד את רכושם. גל של פוגרומים פרץ בערים ובעיירות רבות בפולין; בראשו עמדו אנשי הצבא הפולני, שהאשימו את היהודים ב"בולשביזם". בגל זה נספו כ-300 יהודים ונפצעו מאות. בתים ובתי כנסת נשרפו ורכוש רב נבזז[4].

בימים ההם שרר רעב של ממש בפִּינְסְק. משלוחי קמח מטעם הג'וינט הקלו במקצת את המצב. יהודים יוצאי פִּינְסְק  שהיגרו לאמריקה שלחו כסף ליהודי פִּינְסְק  כדי להקל את מצבם[5]. ב- 1 באפריל 1919 בא לפינסק נציג הג'וינט, ברוך צוקרמן, והביא עמו סיוע כספי ליהודי פינסק. בחלוקתו היה צריך לטפל ועד של נציגי כל המפלגות.

הטבח

במוצאי יום שבת, חמישה באפריל,  שהיה יום חמים ושטוף שמש, כחודש לאחר כיבוש פִּינְסְק  על ידי הצבא הפולני, התכנסו כמאתיים פעילים יהודיים , בבית העם שבעיר, כדי לדון באופן חלוקת העזרה הכספית שנשלחה על ידי ארגון הג'וינט לקראת חג הפסח. לפנות ערב, כשהדיון עמד להסתיים, פרצה כיתת חיילים פולניים אל בית העם. בראשם עמד רב-סרן בן 29, אלכסנדר ייז׳י-לוצ׳ינסקי. הוא יסביר אחר כך, שקיבל מידע ממלשין יהודי, שלפיו המתכנסים הם "מהפכנים בולשביקיים חמושים, הזוממים לרצוח את חיילי חיל המצב הפולני".

החיילים הפולנים, אסרו את המשתתפים ולאחר ששדדו אותם, הובילו אותם למפקדת הז'נדרמריה בעיר. הם הואשמו בקיום כנס, שנועד לתכנן פעולות חבלה בעיר, לטובת הבולשביקים. אחד הצעירים בשם הרשל פִּינְסְקי יצא במקרה מהאולם באמצע האספה והצליח להינצל.  עדי ראייה מסרו אחר כך את פרטי התעללותם של הפולנים ביהודים: "הם היכו, הם השפילו, הם משכו זקנים, הם שדדו מכל הבא ליד, ולבסוף גררו 35 גברים יהודיים אל קיר מנזר, הועמדו ליד הקיר החיצוני שלה ושם לאור פנסי מכוניות הצבא, הוצאו להורג. נעצרו ועד שהוצאו להורג אף מבלי שעברו כל זיהוי. לא כולם נהרגו מיד. הפצועים נגררו שותתי דם ברחובות העיר, עד שאקדחיהם של חיילים פולניים השיגו אותם. עם שחר התגלה ששלושה מהם עודם בחיים, וגם הם נרצחו"[6]. השאר, בהם שש נשים, הושארו במעצר וסבלו מכות והתעללויות עד ששוחררו לאחר מספר ימים.

הטבח גרם לתגובות נזעמות בקהילות היהודיות ברחבי העולם. בעיתונות הוא כונה "הפוגרום הפולני בפִּינְסְק ". אף שבאותה תקופה התרחשה סדרת פוגרומים, הרי האירוע בפִּינְסְק היה הוצאה להורג מכוונת על ידי הצבא הפולני של שליחי ציבור יהודים שלא היה להם כל קשר לפעילות צבאית[7].

ב-24 במארס כתב המשורר דוד שמעונוביץ שיר "קדושי פִּינְסְק"[8] .

יצחק קצנלסון, לימים המשורר האחרון של גטו ורשה, כתב שיר בשם "פינסק,. "חלמתי: / אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר […] ומן המנזר / יתגנבו צללים / והמה כהים / כמהים — / מן המנזר. / וסביב סביב / יגששו. / בעפר רגליי יתפלשו / וילחשו חרש: /ישו".

היו נחוצים שלושה ימים לידיעה כדי להגיע לוורשה. היא הכתה את היהודים בתדהמה. העיתון היידי החשוב ביותר בעולם, "דער מאמענט", הקיף את עמודו הראשון במסגרת שחורה, תחת הכותרת "השחיטה בפינסק". ליהודים היה אז ייצוג ניכר בפרלמנט של פולין, ה"סיים". דוברם הראשי, יצחק גרינבוים (לימים, שר הפנים הראשון של מדינת ישראל), עלה לדוכן הנואמים, והכריז בלשון המעטה לא-אופיינית: "הממשלה אומרת לנו, שמדיניות פולין כלפי אזורי הספר מכוונת לזכות באהדה ובאמון מצד כל האוכלוסייה ללא יוצא מן הכלל. לרוע המזל, אינני יכול לאשר בשם היהודים שאלה אמנם פני הדברים. אדרבא, כל החדשות המגיעות אלינו מאשרות על-פי הנראה כי נעשה כל מאמץ לשכנע את היהודים שהם לעולם לא ימצאו אושר בתוך המדינה הפולנית"[9].

הטבח בפינסק עורר זעזוע בדיפלומטיה הבינלאומית. פולין, שפינסק נפלה בידיה זמן קצר קודם, מצאה את עצמה מאבדת במהירות את אהדת המערב. עוד לפני אפריל 1919 היו ידיעות על מעשי רצח, אבל בעוד שאת הרציחות ההן, היה אפשר לתרץ באזור הדמדומים שבין שני עידנים היסטוריים, פינסק הייתה טבועה לחלוטין בחותמה של פולין החדשה. הטבח בפינסק איים להפקיע מפולין את ההילה הרומנטית ולהחשיד אותה בניסיון להרוס את הסדר העולמי החדש[10]

הופעל לחץ על הנשיא האמריקאי וודרו וילסון, והוא דרש מהפולנים שיסכימו לקבל משלחת חקירה אמריקאית שתחקור את הפוגרומים נגד היהודים בפולין. פולין, בראשות איגנצי יאן פָּדֵרֶבְסקי (Ignacy Jan Paderewski; ‏ 1860 –1941)[11], לא יכלה לסרב לדרישה זו, שכן מדינת פולין, שאך זה הוקמה, התחייבה לכבד את זכויות המיעוטים בתחומה, וכן מאחר שהפולנים היו זקוקים לתמיכתה הכלכלית של ארצות הברית. המשלחת נשלחה מטעם ועידת השלום בפריז, לבדוק את מצב היהודים בפולין ובראשותה עמד הנרי מורגנטאו האב (Henry Morgenthau, Sr;‏ 1856 – 1946)[12], יהודי בעצמו ולשעבר שגריר ארה"ב באימפריה העות'מאנית.

מורגנטאו  לא חסך את שבטו מן הציונים, והטיל עליהם אחריות להעכרת יחסי יהודים ופולנים. אבל הוא מסר לנשיא עדות ראייה דרמטית. בזיכרונותיו הוא סיפר כי ביקורו בפינסק "אינו חדל להלך עליי אימים, ביטוי מושלם לאומללות ולאי-הצדק המושלים כיום בחלק כה גדול של העולם". הוא היה הראשון שהורשה לבקר בבית הקברות שבו טמנו הפולנים את קורבנותיהם. "כאשר נכנסתי, מספר גדול של יהודים באו בעקבותיי. ברגע שהגיעו אל נחלת הקבר של קרוביהם, הם השליכו את עצמם על הקרקע, ומגרונותיהם בקעו יללות שהחרישו את אוזניי; הם שיקפו ייסורים של מאות שנים". באותו הערב, מורגנטאו  נכח בטקס אזכרה בבית הכנסת. "כל יהודי פינסק היו שם… ההמונים האלה פרצו בבכי ובקריאות-שבר, עד שנדמה כי ארובות השמיים ייבקעו".

חבריה הוועדה שהו בפולין במשך חודשיים וביקרו ביישובים רבים שבהם היו מהומות נגד היהודים, כמו לבוב, לידה, קילצה, וילנה, פִּינְסְק  ועוד מוגרנטאו הזדעזע ימים אחדים אחר כך, כאשר פגש את המנהיג למעשה של פולין יוזף פִּילְסוּדְסְקִי (Józef Klemens Piłsudski)[13], שלמרות שהיה בעצמו סוציאליסט ותיק וחף מאנטישמיות, הכחיש שהיו פוגרומים כלשהם בפולין. נקל לשער מה טענו הלאומנים. עיתוניהם תקפו בחריפות ובלעג את התעניינותן של ממשלות זרות בגורל היהודים. הם ציטטו ידיעות על מהומות גזע בוושינגטון ובשיקגו, והציעו שממשלת פולין תשגר משלחת לאמריקה "לחקור את טבח הכושים".

ב- 3 באוקטובר 1919 הגישה המשלחת את דוח מורגנטאו לוועידת השלום בפריז. נקבע כי אין כל הוכחות שבאספה נידונו פעולות בולשביקיות נגד הפולנים וכי לא נעשה כל ניסיון לחקור את העניין. טרם הרצח. לטבח בפינסק הייתה תוצאה חשובה אחת: ועידת השלום בפאריס סירבה לסמוך על הבטחותיה של פולין לכבד את זכויות מיעוטיה, שהיו שליש האוכלוסייה (אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, ליטאים ויהודים). היא כפתה עליה, אפוא, אמנת מיעוטים, שנציגי פולין התנגדו לה בכל כוחם[14].

ההיסטוריון הפולני-שוודי יוזף לוואנדובסקי כתב: "רצח יענק'ל היה לאמתו של דבר רצח פאן טדיאוש (Pan Tadeusz)". זה האחרון הוא שמו של האפוס הלאומי הפולני, שחובר לפני 200 שנה ויותר, בידי גדול משוררי פולין, אדם מיצקייביץ'[15]. הוא תרם לדימוי הרומנטי וההרואי של פולין בעיני העולם החיצון. לוואנדובסקי, מבקר חריף של עיוותי ההיסטוריוגרפיה הפולנית, חשב שהפוגרום של פינסק (ושל כמה ערים ועיירות נוספות) הנחית מכת מוות על דימויה של פולין.

הטבח הנחית מכת מוות על התקווה שהיהודים, עשירית מהאוכלוסייה בפולין, ייהנו מזכויות שוות במדינת הלאום הפולנית. עשרים השנים הבאות כמובן לא השתוו לשנות הכיבוש הנאצי, אבל הן היו שזורות ברדיפות ובהתנכלויות, שהחמירו והלכו ככל שקרבה מלחמת העולם השנייה. גזירות כלכליות על יהודים הניבו לפני ב-,1924 , את מה שאנחנו מכנים "העלייה הרביעית", שרבים מאנשיה בחרו לגור בערים. סוציאליסטים ציוניים עיקמו את חוטמם, וקראו לגל המהגרים החדש "עליית הגזוז", אבל זה היה מפני שלא ידעו – איך יכלו לדעת – מה יהיה גורלם של יהודי פולין 15 שנה אחר כך.

בלחץ ההתערבויות הדיפלומטיות של מדינות המערב, שלסיוען המדיני והכלכלי היתה זקוקה מדינת פולין הצעירה, שינו שלטונות פולין את מדיניותם בסוף הקיץ של 1919 למדיניות של פיוס לגבי האוכלוסייה היהודית. בפינסק ניתנה הוראה לבחור את מועצת העיר בבחירות דמוקרטיות. היהודים זכו ברוב במועצה ובשני מקומות בהנהלת העירייה. עם התרחקות החזית מן העיר בעקבות מתקפת הצבא הפולני נגד אוקראינה הוקל המצב בעיר. הג'וינט חידש את הסיוע ליהודי פינסק, שרבים מהם רעבו ללחם. התחילו גם להגיע כספי תמיכה ששלחו יוצאי פינסק באמריקה לקרוביהם בעיר וחיי הכלכלה התחילו להתעורר. אבל בסוף חודש יולי 1920 שוב נפסקה ההתאוששות, עם כיבושה מחדש של העיר בידי הבולשוויקים. צעירים רבים בעלי נטיות שמאלניות הצטרפו אז למחנה המהפכה. סתם יהודים נקלטו במיליציה ובפקידות המקומית. השלטון הבולשוויקי בעיר ניהל תעמולה ארסית נגד הבורגנות, הדת והציונות והתייחס אל ה"בונד" בחוסר אמון. בחיי המסחר השתררה אנדרלמוסיה בעקבות ההחרמות של סחורות והלאמת עסקים ובתים ועם הנהגת הרובל החדש. ב- 26 בספטמבר 1920 נכנסו לפינסק חיילי הגנרל באלאחוביץ' (מהצבא "הלבן"), שלחמו לצד הפולנים ובמשך שלושה ימים השתוללו בעיר והטילו אימה על תושביה. בשלושת הימים נרצחו בעיר 11 יהודים, נשים יהודיות נאנסו ורכוש יהודי נשדד. גורל דומה פקד גם יהודים בכפרים ובעיירות שבאזור. בפינסק ובסביבתה נהרגו בידי הבאלאחובצים 1,000 יהודים בערך ונשים רבות נאנסו. ב- 29 בספטמבר 1920 נכנס לפינסק הצבא הפולני, שם קץ לפרעות והשליט בהדרגה סדר.

פינסק ויהודיה בתקופת השואה

הסובייטים כבשו את פינסק ב-17 בספטמבר 1939. הם הלאימו את בתי החרושת ואת בתי העסק הגדולים וסגרו את בתי העסק הקטנים בענפי המסחר והתעשייה. מוסדות הסעד של היהודים נסגרו או הופקעו מהקהילה. הוראת הלשון העברית נאסרה, ואל בתי הספר והגימנסיה של רשת "תרבות" הובאו מרוסיה מורים דוברי יידיש. בתי הכנסת נסגרו, ובית הכנסת הגדול הוסב לתאטרון. פעילים ציונים, אנשי הבונד ופעילים קומוניסטים מקומיים נאסרו, הואשמו בטרוצקיזם וגורשו לסיביר. כמה פועלים התגייסו לעבודה במזרח, ואחרים גויסו לצבא האדום. אחדים מיהודי פינסק, בעיקר חברי תנועות נוער ציוניות ותלמידי ישיבה, נמלטו לווילנה. עשירים ו"גורמים לא פרודוקטיביים" (סוחרים, בורגנים) נאלצו לעקור לעיירות הסביבה, וקצתם גורשו לסיביר[16].

ב-1941 חיו בפינסק כ-30,000 יהודים, שהיו 70% מכלל תושבי פינסק[17]. עם תחילתה של פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גויסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום, וחייהם ניצלו בנסיגתם עם הצבא מזרחה.

ב-4 ביולי 1941, כבשו הגרמנים את העיר. הם  הטילו גזירות שונות על יהודי העיר, ובהן חובת ענידת סרט זרוע, החרמת רכוש, חובת תשלום סכומי כופר וחובת ביצוע עבודות כפייה. בסיוע המשטרה הפולנית, הוצאו להורג 16 יהודים מהעיר שהואשמו בקומוניזם. במחצית השניה של יולי, הוקם יודנראט בן 28 חברים, בראשו עמד דוד אלפר, שהיה לפנים מנהל גימנסיה 'תרבות'.

ב-5 באוגוסט  1941, רוכזו כ-8,000 גברים, בתואנה שיש לתקן את מסילת הברזל. ביניהם היו 20 מחברי היודנראט ובכללם היושב ראש. כולם הובלו לבורות מחוץ לעיר ונרצחו. כעבור יומיים, ב-7 באוגוסט, נאספו עוד 2,500-3,000 גברים, ביניהם זקנים וילדים, הובלו לבורות ונרצחו. היה זה הטבח המאורגן הראשון ביהודי העיר. לאחר מכן, חויבו כ יהודי העיר הנותרים בענידת טלאי צהוב ובמסירת דברי ערך לגרמנים. החל בראשית ספטמבר 1941, הגיע לעיר גביסטקומיסר (Gebistskomisar)[18] ומיד הטיל על היהודים כופר של 20 ק"ג זהב. היודנרט נדרש מדי פעם, לספק לגרמנים סחורות ומצרכים בכמויות נכבדות. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית ובה שנים עשר שוטרים ומפקד.  לאחר שהוקם הגטו, הוגדל מספרם לחמישים איש. ב-30 באפריל 1942, ניתן צו, שחייב להתרכז בגטו, עד 1 במאי, בשעה 16:00. שטח הגטו היה מצומצם, באוזר העוני והצטופפו בו 20,000 איש בצפיפות של 1.20 מ'"ר לנפש. ב-1 במאי 1942 רוכזו יהודי העיר, כמו גם יהודים נוספים מהסביבה שהובאו אליה, בגטו שהוקם בה, בו סבלו מרעב כבד וממגיפות קטלניות. יהודים שנתפסו מבריחים מזון לגטו, ובהם ילדים רבים, הוצאו להורג, והמזון היחיד שסופק היה לעובדי הכפייה היהודים.

ביולי 1942 רצחו הגרמנים כמה עשרות חולים מהגטו שבעיר.

היודנרט קיים בגטו בית חולים, בית יתומים, מטבח לנצרכים, בית דין ובית סוהר וכן כמה חנויות לממכר המזון המוקצב. בגטו פינסק פעלה מחתרת ובה חמישים חברים. עשרים מהם ברחו ליערות, אך נאלצו לשוב אל הגטו, בלחץ היודנראט שהתיירא מענישה קולקטיבית מצד הגרמנים. כאשר הגיעו ידיעות על חיסולו המתוכנן של הגטו, המחתרת תכננה להצית אותו ולשם כך הכינה תכניות וחומרי בעירה. ברם, ב-28 באוקטובר 1942, משהתרבו השמועות על החיסול הקרוב, הפיץ היודנראט ידיעות מרגיעות מפי הגביסטקומיסר וסיכל את התוכניות הללו.

ב-22 באוקטובר נפוצו בגטו שמועות שנוצרים חופרים תעלות ליד הכפר דוברובוליה (Dobra Wola). כדי להרגיע את הבהלה שאחזה בציבור הבטיח הגביסטקומיסר  אבנר (Ebner) לאחדים מחברי היודנרט כי התעלות שנחפרו מיועדות לדלק. למחרת הופצו שמועות שהגרמנים מתכוננים לפנות מהגטו 4,000-3,000 יהודים מחוסרי עבודה, ואילו היתר יישארו בגטו. ההטעיה עלתה יפה, המחתרת לא הציתה את הגטו והחיסול התנהל כמעט בלי התנגדות.

ב-29 באוקטובר 1942 החלה בגטו שבעיר אקציית חיסול, בה נרצחו ביום הראשון בלבד כ-1,200 יהודים בידי שוטרים גרמנים. לאחר מכן, רוכזו יהודי הגטו הנותרים בקבוצות, והובלו לאחר סלקציה לבורות ירי ליד הכפר דוברובוליה. מאות יהודים שניסו להימלט ממקום הריכוז נורו במכונות ירייה. עד סוף אוקטובר סרקו הגרמנים את הגטו שבעיר, ורצחו במקום את כל היהודים שאיתרו במקומות המסתור. בסך הכל נרצחו באקציה זו כ-18,000 יהודים.

רבים ברחו, או הסתתרו. 143 בעלי מקצוע (פועלי כפייה) רוכזו ב"גטו קטן". מספרם גדל לאחר שהצטרפו אליהם מתחבאים. ב-23 בדצמבר 1942, חוסל גם הגטו הקטן ויושביו נרצחו. פינסק שוחררה ב-14 ביולי 1944[19]. תושב העיר, ברוך שרמן ( Bronislaw Niemotko;‏  1913 – 1986) קיבל הכרה כחסיד אומות העולם על פעילותו להצלת יהודים[20].

הערות

[1] ועידת קטוביץ הייתה ועידה שהתכנסה ב-6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ שבחבל שלזיה בגרמניה (כיום בפולין), ביוזמתם של הד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר. בוועידה, שנערכה בלשכת "קונקורדיה" של בני ברית בעיר, השתתפו 36 נציגים של חובבי ציון מרוסיה, מרומניה, משלזיה, מגרמניה ומצרפת, ובהם ראשי חיבת ציון: קלונימוס זאב ויסוצקי, משה לייב ליליינבלום, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אלכסנדר צדרבוים, אחד העם ודוד גורדון. נשיא הכבוד של הוועידה היה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר, שנאם את נאום הפתיחה ונאום הנעילה. מארגני הוועידה חששו לפרסם את מטרת הוועידה מאחר שהפעילות הציונית ברוסיה הייתה אסורה על-פי חוק, ולכן הוסוותה הוועידה כמסיבת יובל לרגל יום הולדתו המאה של השר משה מונטיפיורי. מטרתה האמיתית של הוועידה הייתה לנסות ולפתור את בעיות הארגון של תנועת "חובבי ציון" ולמצוא דרך לסייע להתיישבות בארץ ישראל. כמו כן הכינוס הניח את היסוד לתחילתה של פעילות לאומית מאורגנת. בפתח הוועידה הטעים פינסקר כי מצבם של היהודים ישתנה "רק על ידי שינוי מקום ואורחות חיים". פינסקר ציין כי רק רכישת שטח פעולה חדש לעבודת האדמה בארץ ישראל עשויה לפתור את הבעיה היהודית. דיוני הוועידה התנהלו באווירה חגיגית, מתוך תחושה היסטורית של פתיחת תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

[2] 'בני משה' היה ארגון סתרים מסוג ארגון אחווה גברי וציוני, שהוקם במתכונת דומה לארגון הבונים החופשיים. מייסד הארגון היה אחד העם. הארגון נוסד באודסה בשנת 1889 בתאריך ז' באדר, שעל פי המסורת היהודית הוא יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבנו, ועל שמו הוא נקרא. החברים הידועים בארגון היו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן, שייסד מאוחר יותר את הגימנסיה העברית "הרצליה", הסופרים יהושע ברזילי ויהודה גור, העסקנים מנחם אוסישקין ומאיר דיזנגוף, הרופא ד"ר הלל יפה והסוחר ופעיל ההתיישבות יחזקאל דנין (סוכובולסקי), בביתו הוקם הסניף הארץ־ישראלי. הארגון פעל באמצעות הלשכות של תנועת "חובבי ציון" באודסה, בוורשה בווילנה וביפו. האגודה דגלה בהכשרה רוחנית, שתטפח לאומיות יהודית מוסרית, כהכנה להתיישבות בארץ. היא כללה מאה חברים בקירוב, שנבחרו בקפדנות. ב-1896 הצטרף אליה חיים ויצמן.  חברי הארגון חיפשו דרך חדשה בתוך תנועת חובבי ציון, בהנהגת אחד העם, הם דגלו בציונות הרוחנית. רבים מחברי התנועה חשו כי התנועה חייבת בשינוי רדיקלי, שינוי שיפנה את המאמץ העיקרי מעלייה לארץ ישראל או מאמצים דיפלומטיים במסגרת הציונות המדינית, אל תהליך "הכשרת הלבבות" ולהרחיב בקרב העם את רעיון הלאומיות היהודי: (אסתר שטיין-אשכנזי, ‏אגודת "בני משה", מרכזה בוורשה וזיקתה לתנועת חיבת ציון, הציונות י"א, 1986, עמ' 29–64)

[3] יואב קרני, " זה לא התחיל באושוויץ: מאה שנה לטבח ביהודי פינסק, גלובס, 06-04-2019

[4] אתר קיבוץ גבת

[5] https://www.moreshetyahadutpolin.org/he/node/859

[6] "ההרגה בפִּינְסְק ", הצפירה, 13 באפריל 1919

; טבח הנורא בפִּינְסְק , הצפירה, 13 באפריל 1919

[7] אב רבינוביץ (עורך), פִּינְסְק : ספר עדות וזיכרון לקהילת פִּינְסְק –קארלין, חלק א: כרך היסטורי, כרך ב: עזריאל שוחט, תולדות קהילת פִּינְסְק  תרמ"א/1881–תש"א/1941, תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פִּינְסְק -קארלין במדינת ישראל, תשל"ח 1977, פרק 9: '"בין מלכא למלכא": 1918–1920', עמ' 168–190

[8] ד. שמעונוביץ, לקדושי פינסק, הצפירה, 24 במרץ 1920

[9] זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק–קארלין, חלק א: כרך היסטורי, כרך ב: עזריאל שוחט, תולדות קהילת פינסק תרמ"א/1881–תש"א/1941, תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשל"ח 1977, פרק 9: '"בין מלכא למלכא": 1918–1920', עמ' 168–190

[10] " יואב קרני, "זה לא התחיל באושוויץ: מאה שנה לטבח ביהודי פינסק", גלובס, 6 באפריל 2019 "

[11] היה פסנתרן, מלחין ופוליטיקאי פולני. מונה ב-1919 לתקופה קצרה לתפקיד ראש הממשלה ושר החוץ, ייצג את פולין בוועידת השלום בפריז, והיה בין החותמים על הסכם ורסאי.

[12] הנרי מורגנטאו האב היה דיפלומט ואיש עסקים אמריקאי ממוצא יהודי, שהתפרסם בעיקר כשגריר האמריקאי באימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הוא היה אביו של הנרי מורגנטאו (הבן) וסבהּ של ברברה טוכמן. הוא מונה להיות שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית בשנים 1913 – 1916.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה השגרירות האמריקאית באיסטנבול לנציגות העקיפה של מדינות ההסכמה, שפינו את שגרירויותיהן עם פרוץ הלחימה. בנובמבר 1914 התריע מורגנטאו על המצב הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל (ארץ ישראל הייתה אז חלק מהאימפריה), התרעה שהביאה לסיוע של יהודי ארצות הברית (בין היתר של הבנקאי והנדבן יעקב שיף) והממשל האמריקאי, ששיפר את מצב היישוב בצורה משמעותית.

מורגנטאו פעל למען הצלת אנשים שונים ממדינות ההסכמה שהפכו לשבויים באימפריה העות'מאנית. לדוגמא בתחילת המלחמה נעצרו כל הסטודנטים הרוסים שלמדו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בינהם מי שהפך לימים למדען שינה מפורסם, נתניאל קלייטמן. מורגנטאו פעל באופן אישי למען שחרורו וסייע להבריח אותו אל אוניית צי אמריקאית שלקחה אותו לניו יורק

מברק שנשלח על ידי מורגנטאו למחלקת המדינה של ארצות הברית ב-16 ביולי 1915 מתאר את מעשי-הטבח בארמנים כ"מבצע להשמדת גזע". מורגנטאו היה אחד המעטים שניסו לסייע לארמנים בזמן שהתחולל רצח העם שלהם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא ניסה לצמצם את ממדי ההשמדה ולסייע לקורבנות. בשנת 1915 הגיעו אל מורגנטאו, מחלב ומוואן, והניעו אותו להעלות את הנושא באופן אישי עם שר המלחמה אנוור פאשה, ועם שר הפנים טלעת פאשה הוא ציטט לפניהם את עדויותיהם של פקידי הקונסוליה, אך הם טענו כי מדובר בגירושים כהכרחיים לניהול המלחמה בגלל שיתוף פעולה לכאורה בין הארמנים לבין הרוסים. מורגנטאו סייע להקים את הוועדה האמריקנית לסיוע לארמניה ולסוריה  (הידועה גם כ"עזרה למזרח הקרוב"), שהוקמה ב-1915 מייד לאחר שהחלו הגרושים, והייתה ארגון צדקה שהוקם כדי לעזור בסבלם של עמי המזרח הקרוב. מברקיו של מורגנטאו על הטבח ההמוני בארמנים הביאו לתמיכה רבה בארגון. בשנתו הראשונה, דאג הארגון ל-132,000 יתומים ארמנים מטביליסי, ירוואן, איסטנבול, סיוואס, ביירות, דמשק וירושלים. ארגון סעד לפליטים במזרח התיכון עזר לתרום מעל 102 מיליון דולר לארמנים בזמן המלחמה ואחריה. בין 1915 ל-1930, חילק הארגון עזרה הומניטארית למקומות הפזורים במרחב גאוגרפי גדול, ובסופו של דבר הוציא יותר מפי עשרה מאומדנו המקורי ועזר לכ-2 מיליון פליטים.

[13] מעולם לא היה המנהיג הרשמי של פולין, כיהן כשר ההגנה, אך למעשה היה השליט

[14] אחד הנציגים ההם, למרבה האירוניה, היה היסטוריון יהודי מפורסם, שמעון אשכנזי (בפולנית, "שימון אסקנאזי"). הוא התמנה לנציג הראשון של פולין בחבר הלאומים בז׳נבה – הגלגול הראשון של האו"ם. אסקנאזי, איש מעניין במידה בלתי רגילה, ניסה לפתח נוסחת דו-קיום בין יהודים לפולנים. לשווא. כאשר עלתה לשלטון ממשלת ימין לאומנית, ב-1923, הוא נדחף בעדינות החוצה. הוא מת ב-1935.

[15] אדם ברנרד מיצקביץ' (: Adam Bernard Mickiewicz; 1798 –1855), היה סופר ומשורר, מגדולי אנשי הרוח של פולין. נחשב לאחד המשוררים המייצגים של התקופה הרומנטית של המאה ה-19, ולאחד משלושת המשוררים הלאומיים של פולין (יחד עם יוליוש סלובצקי וזיגמונט קרשינסקי) שעוררו את הלאומיות הפולנית והליטאית.

[16] https://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=806

[17] שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 249-248.

[18] תוארו של מושל נגביסטקומיסאריאט (Gebiietskommisqriat),שהיא יחידת המינהל הקטנה ביותרף בניהול גרמני, בשטחי הכיבוש, בברית המועצות.

[19] ז' רבינוביץ' (עורך), פינסק, ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק-קארלין, מראשיתה ועד חורבנה 1506-1942, כרך א', תל אביב , תשל"ח.

[20] ברוך שרמן Bronislaw Niemotko;‏  1913 – 1986) היה אזרח פולני,. ב-22 בדצמבר 1942 ידידו היהודי אריה-לייב שרמן, ברח מגטו פינסק, עם בתו האמצעית, חיה, שהייתה בת 15. שרמן פנה לברוניסלב שהסכים לקחת את חיה תחת חסותו, והסתיר אותה במבנה הנטוש ליד הבית בו התגורר, שם הכינה אחת הנשים היהודיות שעבדו תחתיו בגן הירק מקום מסתור לפני שנרצחה. מדי יום היה ברוניסלב פוקד את מקום המסתור, ומביא לחיה מזון שהספיק עבורה לאותו היום.

ברוניסלב וחיה תכננו להצטרף לפרטיזנים, אך לשם כך נדרשו לחיה מסמכי זיהוי אריים. בניסיון להנפיק עבורה מסמכים, היא נדרשה לתצלום אולם היא זוהתה כיהודייה על ידי הצלם שאיתו למדה בעבר בתיכון. חיה נאלצה להתחבא אצל אישה פולניה במשך שבוע, עד שברוניסלב שכר עבורה דירת מסתור חדשה. לבסוף הצליחה חיה להשיג תעודת זהות של איכרים, שלא דרשה צילום מזהה. בעקבות חשיפת דירת המסתור על ידי שוטר פולני שלא דיווח עליה, ניסו חיה וברוניסלב להצטרף לפרטיזנים שביער, אך ניסיונם נכשל. במאי 1944 השניים שבו לפינסק וברוניסלב שכר עבורם דירה בשכונה מרוחקת. לנוכח סכנת גילוי מקום המסתור של חיה, הם עברו להסתתר בכפר לוּבֶּל הסמוך לפינסק, שם הסתתרו עד לשחרור האזור. בלובל הם הוסתרו בביתה של אישה שהועסקה בעבר כעוזרת בית בבית משפחת שרמן.

לאחר המלחמה, ברוניסלב נשא את חיה לאישה ואימץ את שם משפחתה, כדי שחיה והילדים שיוולדו להם ישמרו את שם משפחתה שנרצחה בשואה. לבתם היחידה קראו מינדל, על שם אמה של חיה. ב-1950 עלו בני הזוג לישראל וקבעו את ביתם בתל אביב. ברוניסלב, שינה את שמו הפרטי לברוך. הוא פתח חנות ירקות, אך בהמשך עבר לעבוד במכון התקנים עד יציאתו לגמלאות.ב-10 במרץ 1986, בגיל 73 שנים, הוא הלך לעולמו והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ יפעת, שם הייתה לחיה קרובת משפחה רחוקה. (גרשון פנצ'סקי, חסד אחרון: סיפורם של חסידי אומות העולם בישראל, ירושלים: יד ושם, 2023, עמ' 98).