גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 21/02/2024
תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף על השימוש בחומרי ההדרכה שלו.
ראו קודם: תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים.
ראו גם: מבוא לטיול בסרדיניה, קרנבלים בסרדיניה, תולדות סרדיניה בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים. התרבות הנוראגית בסרדיניה
רקע
בשנת 1284 העניק האפיפיור בוניפציוס השמיני, את סרדיניה וקורסיקה, לחיימה השני מלך אראגון[1]. הוא הפך למלך סרדיניה וקורסיקה, [2] לאחר מאבק ממושך. חיימה איחד את אראגון, קטלוניה, ולנסיה ומיורקה, למדינה אחת.
בשנת 1323, נפגשו ציי פיזה וארגון במפרץ קליארי, פיזה נגפה וויתרה על תביעותיה באי. זוהי ראשית שלטון בית אראגון והמשכו, על ידי מלכי ספרד "רגנום סרדיניה" (regnum Sardinia). למרות הקשיים תחת המאבק הגנואזי – פיזני, היה בתקופה זו יתרון לאי, בכך שנפתח, תרבותית וכלכלית ליבשת. בשנת 1376 עלתה לשלטון הג'ודוקה (שופטת) אלאונורה מארבראה (Elianora de Arbarée).
במיזוג מתוחכם של ויתורים והנחות ממיסים, הצליחה אלאונורה, במהלך חדשים ספורים להשתלט על האי. הפופולריות שלה עלתה כשפרסמה את ה "קרטה דה לוגו" (Carta de Logu) – חוקה כתובה שנערכה במשך חצי יובל שנים, כתובה בשפה הסרדינית ומבטיחה זכויות שוות ומעמד שווה לכל תושבי האי. אלאונורה מתה בשנת 1404 ואחרי מותה למעשה חזר האי לשליטת ארגון. תקופת שלטונה, נחשבת לתקופת שיא ומסמלת עד היום את שאיפת החירות של סרדיניה.
בסוף המאה ה-16, בנה פיליפ השני, מלך ספרד, מגדלי שמירה לאורך החופים. התוכנית הייתה לבנות 132 מגדלים במרחק של כ 15 ק"מ זה מזה. בפועל נבנו רק 66 מגדלים ובנייתם מומנה על ידי הערים או בעלי הקרקעות.
סמלה של ארגון – מגן עם צלב אדום וארבעה ראשי מורים (עם עינים מכוסות ), שנוצחו על ידי ארגון במאה ה 11 – מהמאה ה- 19, הפך לסמלה של תנועת השחרור הסררדית.
במהלך ארבע מאות שנות שלטון ספרדי, נמנעו מתושבי האי זכויות; הופעלה אף צנזורה תרבותית שהתירה סגנון בניה גותי – קטלני וברוק ספרדי, אך אסרה סגנון רנסנס איטלקי . במאה ה- 16 נשלחו נזירים ישועים לאי וייסדו שני קולג'ים בקליארי (Caligari) וססרי (Sassari), שהפכו לאוניברסיטאות במאה ה-17. הספרדים מנעו מבני האי ללמוד באוניברסיטאות שאינן ספרדיות, כדי שלא "יתקלקלו". כמו כן חויבו בשימוש בקסטיליאנית כשפה רשמית, כדי ליצור סדר בבליל השפות באי, בו דיברו סארדית, לטינית, קטלנית, ספרדית ואיטלקית. הכפריים דברו רק סארדית, ששימרה את גאוותם הלאומית.
דיכוי המעמדות הנמוכים והזנחתם גרמו להתפתחות חבורות שודדים – ה"בנדיטיות" – לשם הגנה עצמית, מבלי להזדקק לחוק הממוסד וכדי להימנע מתשלום מיסים. במאה ה-17 פעלו חבורות אלה שדרבנו את התושבים, שלא לשלם מיסים וכמו רובין הוד, תקפו את העשירים והפקידים, שהתעשרו על חשבון העניים.
בסוף המאה ה-17, בערוב ימיו של קרלוס השני, האחרון לבית האבסבורג הספרדי החליט המשנה למלך פרנסיצקו חינס רואיז דה קאסטרו (Francisco Ginés Ruiz de Castro, על תכנית הבראה, שמטרתה " לבטל את החוקים הישנים, לעודד מסחר כמקור העיקרי לרווחה וליצור אקלים חיובי לחקלאות בארץ פורייה זו כדי לייצא את תוצרתה לכל רחבי אירופה" – תכנית יפה שלא היה כבר כוח ליישמה.
בשנת 1708 הפסידו הספרדים לאנגליה ואוסטריה במלחמת הירושה הספרדית. המלך קרלוס השני, אמנם המשיך בלחימה עוד שנים אחדות, אך בשנת 1714 חתם על הסכם רשטדט (Rastatt), שבו ויתר על ממלכת ספרד, תמורת ארצות השפלה הדרומיות, דוכסות מילאנו, נאפולי. את סרדיניה העניק לאוסטריה.
האירוע המרכזי בראשית המאה ה-18, היה "מלחמת הברית המרובעת" (1717–1720), שפרצה כתוצאה משאיפותיהם של פליפה החמישי, מלך ספרד, אשתו, אליזבטה פארנזה, וראש הממשלה ג'וליו אלברוני, לכבוש מחדש את השטחים שאבדו באיטליה לטובת בית האבסבורג האוסטרי, ואולי אפילו לתבוע את הכס בצרפת. ספרד הובסה במלחמה על ידי ברית של בריטניה, צרפת, אוסטריה (אז מדינה של האימפריה הרומית ה"קדושה"), והרפובליקה ההולנדית. מאוחר יותר אף דוכסות סבויה (Savoia) הצטרפה לקואליציה נגד ספרד[3].
באוגוסט 1717 תקף פליפה את אוסטריה, אשר הייתה מעורבת במלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718). ספרד פלשה לסרדיניה, וכבשה אותה עד נובמבר 1717. הספרדים הצליחו להחזיק את האי לספרד למשך שנה, אך ב 1718, כתוצאה מחוזה לונדון, עבר האי לדוכסות סבויה, במקום סיציליה.
התגובה האוסטרית הראשונית לפלישה הספרדית לסרדיניה, הייתה מוגבלת, מכיוון שהמפקד העליון האוסטרי, הנסיך אויגן פרנץ, מסבויה, רצה למנוע מלחמה גדולה באיטליה, כל עוד נמשך הסכסוך בבלקן. לבסוף, ב-21 ביולי 1718, נחתם שלום פוז'ארוואץ (Passarowitz)[4], אשר סיים את המלחמה עם האימפריה העות'מאנית. ב-2 באוגוסט, הקיסר הצטרף לברית המשולשת, ובעקבות כך היא הפכה לברית המרובעת. המלחמה הסתיימה רשמית, באמנת האג ב-1720.
בית סאבויה
במהלך אלף שנים התפשטו דוכסי סַאבוֹיָה (Savoia) מאזור נהר איזר (Isère) בצרפת, לתחום פִּיֶימוֹנְטֶה ( Piemonte) שבאיטליה. חוזה לונדון העניק להם תחום שלטון כפול משהיה להם ואת הזכות להיקרא מלכים.
לאחר מלחמת הירושה הספרדית[5], שהסתיימה בחוזה אוטרכט ב-[6]1713 , חולקו נחלותיה של ספרד ביבשת אירופה. בית סאבויה[7] קיבל את סיציליה וחלק מדוכסות מילאנו, ואילו קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קיבל את ארצות השפלה הדרומיות, ממלכת נאפולי, סרדיניה, ואת רוב דוכסות מילאנו. אך כעבור שבע שנים, ויתרו האוסטרים על סרדיניה תמורת סיציליה ומסרו אותה לויטוריו אמדאו השני[8], מבית סבויה (Savoia)[9], ששלט גם בפִּיֶימוֹנְטֶה ( Piemonte) שבאיטליה[10]. ב-24 באוגוסט 1720 קיבל באופן רשמי את השליטה על האי. נחלות בית סבויה בחצי האי האפניני ובאי סרדיניה כונו מעתה "ממלכת סרדיניה" או "ממלכת סרדיניה-פיימונטה". ויטוריו אמדאו השני, נטל לעצמו את התואר מלך, אך הבירה נותרה בטורינו (Torino) שבאיטליה גופא[11].
למרות זאת, ה"פיידמונטים" לא היו מעוניינים בסרדיניה וניסו להחליף אותה בטריטוריה ביבשת. הם נוכחו בסרדיניה בקשיים של פער תרבותי ולשוני – האיכרים דוברי סארדית, האצולה – קטלנית או ספרדית ואילו הם – צרפתית. הנציב הראשון באי – הברון דה סט. רמי (St. Remy) מדווח: "האצילים עניים, הארץ עצמה עלובה, מעוטת תושבים, אזרחיה עצלים, נטולי מקצוע, האוויר אינו בריא. התושבים נוטים בעיקר לגניבה, רצח ומרמה. אפילו הכמרים, למרות 400 שנות שלטון ספרדי, חובשים כובע איכרים ואדרת ארוכה בציבור, אפילו בכנסיה בעת המיסה".
חוזה לונדון חייב את שליטי בית סאבויה, לשמר את חוקיה של סרדיניה ולא לנצל את האי. למרות כוונותיהם הטובות, הדיווחים השבועיים שנשלחו לטורינו, מעידים על חוסר הבנה מוחלט של האי ותושביו. זו הייתה טעות בסיסית שגרמה צרות רבות לפיידמונטים המסודרים ושומרי החוק, שניסו למצוא מכנה משותף ביניהם לבין הרועים הסרדינים, במהלך 130 שנות שלטונם.
הם הוטרדו מהעוני והשממה הכלכלית והתרבותית ובעיקר מאי השקט הפנימי והעדר חוק וסדר. באזורים מסוימים הקימו השודדים צבאות פרטיים ,למשל בשנת 1730, נאבקו בצפון האי שתי חמולות – האחת הונהגה על ידי אשה – לוצ'יה דליטלה (Donna Lucia Delitala Tedde) "שהיה לה שפם כמו לגרנדיר ושלא נישאה, כי לא רצתה להיות תלויה באף גבר". הנציב לבית סאבויה בשנים אלה – סיניורה דה ריבלורו, שהיה בעבר האחראי לבתי הסוהר , נקט במדיניות של יד קשה נגד פורעי החוק וניסה לדכא אותם בכוח צבא. הוא הוציא להורג 432 איש ואסר מעל 3,000 התוצאה – שודדים ברחו לקורסיקה או להרים וחזרו בהיחבא לכפריהם. האוכלוסייה הנוודית למחצה, היוותה יותר מחצי האוכלוסייה באי ונתפסה בידי הפיידמונטים כפושעים בפוטנציה. הוצאו צווים המגבילים את תנועתם "כל הרועים חייבים להקים את אוהליהם במקומות נגישים, שאפשר יהיה למצוא אותם בקלות". כמו כן אסרו עליהם לגדל זקן בן יותר מחודש – כדי שאפשר יהיה לזהות אותם; חייבו אותם לקצר את תקופת האבל המקובלת – דבר שגרם להתמרמרות רבה. השופטים המקומיים נהגו להקל בדינם, תמורת תשלום ומתוך הזדהות.
הפתרון הפיידמונטזי – להפוך את הנוודים, שהיו בעיניהם שורש כל הרע, ליושבי קבע, איכרים, ניתנים לשליטה ובנוסף, ליישב את האי באיכרים פיידמונטים. בשלב ראשון יושבו אזורים דלי אוכלוסין בצפון האי באיכרים מהיבשת, שהובטחה להם ארץ פורייה וטובה, אך הם מצאו שם אדמה דלה, מלריה ועוינות של המקומיים. בסופו של דבר, הם חזרו לבתיהם. מאוחר יותר, ב- ,1736 ישבו שני איים (סן פיאטרו וסן אנטיוכו) על ידי דייגים ליגוריים, שבזמנו נשבו על ידי פירטים ויושבו בתוניס כשולי אלמוגים והמשיכו במקצועם זה, בהצלחה, בכפרים הסארדים. זו הייתה הצלחה, גם כלכלית. במהלך המאה ה- 18 טיפחו שליטי פיידמונט רוח רפורמית, פתוחה. ג'וזפה קוסו , עורך דין, יליד קליארי, מונה ליועץ לענייני סרדיניה על ידי הרוזן בוגינו (Count Lorenzo Bogino). הוא הבין שבעיות האי נובעות, לא מאופי התושבים, אלא משנות ההזנחה הרבות והחליט על רפורמה – שיפר את מערכת המשפט ופיתח חקלאות, באמצעות חלוקת זרעים ומתן הלוואות לאיכרים. קוסו עבר באי לאורכו ולרוחבו וניסה להחדיר שיטות עבודה חדשות. ניסיון לגדל אורז ותה נכשל, כי האקלים אינו מתאים כמו גם ניסיון לגדל כותנה ועצי תות לתולעי משי, בשל התנגדות הרועים שחששו לתחום המרעה שלהם.
ויטוריו אמאדאו השני ובנו קרלו עמנואלה (1730-1773), ריסנו את האצולה והשתלטו על הכנסייה. סרדיניה שגשגה תחת שלטונם. ויטוריו אמאדאו השלישי (1773-1796), הצטרף לאוסטריה במלחמתה בצרפת המהפכנית.
בשנת 1780, לאחר קציר מאכזב, האיכרים הרעבים של ססרי פרצו במהומות, בזזו את האסמים והרסו את בית העיריה. המרד דוכא לא בכוח, אלא על ידי הצגת תמונת המלך, כשהאיכרים מסירים את כובעיהם וכורעים ברך וקוראים "יחי המלך". אך לקראת סוף המאה גברו הפגנות והמהומות, יוקרתו של המלך ירדה, כשבמקביל מתרחשת המהפכה הצרפתית – אם כי כאן הסיבות לא היו אנטי מלוכה, אלא מאבק נגד האצילים המקומיים.
בזמן המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, בשנים 1792–1815, נשארה סרדיניה לבדה עצמאית. ב-1792 הצטרפה ממלכת סרדיניה, אל הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה.
בשנת 1793 פלש צבא צרפתי מדרום. הם היו משוכנעים שהגיעו לאי מהפכן באופיו. בדרום, בסן פיטרו, לא נתקלו הפולשים בהתנגדות ואף כינו את סרדיניה "אי החירות" . הם ייסדו רפובליקה שלא החזיקה מעמד זמן רב. באזורים אחרים הייתה התנגדות – למשל באי לה מדלנה (Arcipelago di La Maddalena), שם השתתף בקרבות קפטן ארטילריה צעיר – נפוליאון. סרדיניה הוכתה על ידי נפוליאון ב-1796 ונאלצה להסכים לתנאי 'חוזה פריז' מ-1796, שאפשר לצבא נפוליאון מעבר חופשי בשטחה.
ב-14 באוקטובר 1796 מת ויטוריו אמדאו השלישי, מלך סרדיניה, וקרלו עמנואלה הרביעי עלה לשלטון במקומו. בעקבות תבוסת צבא סרדיניה על ידי נפוליאון, נאלץ קרלו עמנואלה, להסכים לתנאי חוזה פריז מ-1796, שאפשרו לנפוליאון מעבר חופשי בשטח הממלכה.
ב-6 בדצמבר 1798, כבש הגנרל המהפכני הצרפתי ז'ובר (Joubert) את טורינו וגירש ממנה את קרלו עמנואלה הרביעי, שנמלט אל האי סרדיניה, וויתר על נחלותיו ביבשת. הממשלה הזמנית שהוקמה דרשה את איחוד פיימונטה עם צרפת. אך במהלך כל המלחמות הנפוליאוניות, לא השתלטו הצרפתים על האי סרדיניה עצמו.
ויטוריו עמנואלה הראשון, מלך סרדיניה, סיפח את ג'נובה (Genova), לטריטוריה של המשפחה. התושבים דרשו עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת סרדיניה–פיימונטה הבטיחה להם אוטונומיה, אך לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.
לראשונה מאז 500 שנה – סרדיניה הייתה תחת שלטון עצמי, אם כי לא מרדו ממש במלך – דגלו המשיך להתנוסס ממבני ציבור, המרידה נגד השיטה הפיאודלית. מי שגילם את ההתעוררות הסרדינית הזו היה הג'ודיקה ג'ובני מריה אנויי (Giovanni Maria innoi), שצעד בראש צבא איכרים לאורך האי וזכה לתמיכה רבה. במאי 1796 חתמה פיידמונט חוזה שלום עם צרפת ולא נזקקה עוד לתמיכת תושבי האי. אנויי ותומכיו הוכרזו מורדים והוא ברח מפורט תורס, דרך קורסיקה לצרפת, שם מת ב 1808.
ב-1814, עם התמוטטות הקיסרות הנפוליאונית, שב בית סאבויה לנחלותיו בפיימונטה ובסבויה, ואף נוספו להן נחלות שהיו שייכות לרפובליקת גנואה שחדלה מלהתקיים. ויטוריו אמנואלה הראשון חזר לטורינו ב-1814. הסדרים אלו אושרו על ידי קונגרס וינה.
למרות המאמצים שהשקיעו, לא הצליחו הפידמונטים לפתור את בעיות החקלאות באי, בעיקר בשל שיטת הבעלות העתיקה – בהתאם לקרטה דה לוגו הכפרים החליטו על הבעלות והשימוש בקרקעות – שנה אחת לעיבוד חקלאי ושנה אחת מרעה. המתח המתמיד בין רועים לאיכרים לא אפשר עיבוד רציף. ב 1806 נחקק "צו עצי הזית" – צעד ראשון לבעלות פרטית על קרקעות. על פי הצוו, מי שנטע עצי זית יכול היה לתחום את חלקתו. מי שנטע יותר מ 4,000 עצים היה זכאי לבעלות. הצו זכה להצלחה רבה, אם כי לא חל שינוי במנטליות השמרנית של התושבים. בשנת 1829 הציעו את "חוק התיחום", שמטרתו הייתה לסיים את הקונפליקט הנצחי בין איכרים ורועים, על ידי הבחנה ברורה בין אדמה חקלאית ושטחי מרעה,. הם קיוו שרעיון הבעלות הפרטית יכה שורש. אך תוך זמן קצר האי כוסה במערכת של גדרות אבן, אופייניות עד היום, כשהעשירים הם אלה שהרוויחו מהעניין, ביכולתם להשתלט על שטחים גדולים ואיכרים נאלצו לחכור את השדות במחירים מופרזים. גם במקרה זה התכוונו הפיידמונטים לטוב, אך מתברר שלא הבינו את המנטליות של התושבים. שוב פרצו מהומות, נשים הפגינו לפני בניני ממשלה והגברים, בשדות הרסו את הגדרות. הפיידמונטים ניסו לדכא את המהומות ביד קשה, אך ב 1833 בטלו את הצו ואסרו על בניית הגדרות מחדש. רק אחרי שש שנים התירו גידור חלקות שוב, כחלק מרפורמת קרקעות כוללת וכהכנה לרישום קרקעות וביטול השיטה הפיאודלית. היה זה צעד משמעותי לקראת העולם המודרני, אבל האיזון החברתי המסורתי הופר לבלי שוב. חבורות הבנדיטים ייצגו למעשה אידיאלים שוויוניים אמיתיים. כשביקר הארכיבישוף של ססרי באורגוסולו, טענו לפניו שודדי בקר שזה צדק אמיתי, כי הוא מביא לחלוקה הוגנת יותר של רכוש " איך יתכן שהאל ברחמיו, שהוא אדון כל היצורים החיים מסכים לכך שלרועים של גלורה יהיו 500, 800 ואף 1,000 כבשים בעוד לנו יש רק עדר קטן של 100? " על זה ענה הארכיבישוף – " הרועים שלנו יכולים להרצות באוניברסיטאות של אירופה על קומוניזם".
לסארדים היה אינטרס להתאחד עם פידמונט היבשתית וכך בנובמבר 1847 משלחת של אזרחים סרדינים יצאה לטורינו ובקשו איחוד מלא עם המולדת, האיחוד הוכרז ב 30/11.
התוצאה לא היו כפי שציפו: רעית נוודים נאסרה, יערות בוראו והמכרות נוצלו על ידי חברות זרות. איש דת סרדיני, פרדריקו פנו כתב: " אפשר להשוות את הניסיון להעביר את חוקי היבשת לסרדיניה, השונה בתכלית, לניסיון להתאים בגדי מבוגר לילד, או להלביש גבר בחצאית."
איחוד איטליה
לאחר "קונגרס וינה" (1814), הוחזר השלטון באיטליה לשליטים שהודחו מכיסאם בעקבות המהפכה הצרפתית ונפוליון. "הקונצרט הווינאי" בהנהגת מטרניך , שר החוץ האוסטרי, החזיר את מלך סרדיניה לכס השלטון. הקונגרס מסר לידי אוסטריה את המחוזות האיטלקיים לומברדיה וונציה, והחזיר לשלטון את מושלי הדוכסויות באיטליה המרכזית. כן הוחזרו לאפיפיור מחוזותיו שהשתרעו בין רומא לים האדריאטי. הקונגרס אף החזיר לשלטון העריצות והריאקציה ענף אחד מבית בורבון, שהומלך על ידי "מלכות שתי הסיציליות", שהקיפה את החלק הדרומי של איטליה ואת סיציליה.
ברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים בהנהגת מטרניך, אשר תבע מהם לדכא כל רעיון ליברלי. רדיפת הליברלים הביאה להקמת אגודות סתר כמו ה"קארבונארי", שעסקו בפעולה נמרצת לאיחוד איטליה. מתוכם הקים מציני אגודה בשם "איטליה הצעירה", שמטרתה הייתה לאחד את כל איטליה, למדינה אחת בעלת משטר רפובליקני. רעיונותיו נתקלו בהתנגדותם של הליברלים האיטלקיים, שנחלקו בין התומכים בהקמת מדינה פדרטיבית בראשות האפיפיור, לאלו שרצו מלוכה קונסטיטוציונית בראשות מלך סרדיניה הליברלי. ב- 1849 הקים גריבלדי רפובליקה זעירה ברומא, שמוגרה על ידי הצבא הצרפתי, דבר שהבאיש את ריחה של התנועה הרפובליקנית. האפיפיור נקט עמדה עוינת ומרבית חסידי האחדות האיטלקית פנו אל ויקטור עמנואל ה- II מלך סרדיניה שינהיגם. ראש ממשלתו קאבור שהצטרף למלחמת קרים, השתתף ב"וועידת פאריס" (1856) ; הצליח לעורר את דעת הקהל באירופה לטובת איטליה ונגד אוסטריה. לאחר שקאבור כרת ברית הגנה עם צרפת, גרם בכמה טכסיסים דיפלומטיים לאוסטריה לתקוף את סרדיניה. במלחמה נחל ניצחון חלקי, שגרר מרידות רבות באיטליה, שלאחר שגירשו את שליטיהם ביקשו להצטרף לממלכת סרדיניה, שהתפתחה מהר למלכות איטליה.
ב-1836 ביטל קרלו אלברטו (1831-1849) את השיפוט הפיאודלי וההיטלים הפיאודליים. ב-1847 איחד את סרדיניה עם שאר נחלותיו באיטליה בפרלמנט משותף בטורינו ומשרת המשנה למלך בוטלה. האי היה בתנופת צמיחה יחסית. הבנייה באי בתקופה זו התאפיינה בשילוב של סגנון אר נובו עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. בניין העירייה בקליארי, העשוי שיש לבן, הוא דוגמה לכך.
הריסורג'ימנטו
איחוד איטליה (באיטלקית: Risorgimento; "תחייה", "התעוררות") הוא תהליך פוליטי וחברתי, שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19, במקביל להתעוררות הלאומיות בחלקים רבים באירופה, והביא לאיחוד המדינות והנסיכויות שבחצי האי האפניני למדינה אחת בשם "ממלכת איטליה". אין הסכמה מלאה על התהליכים המדויקים בהם החל האיחוד, ובהם הסתיים, אך התהליכים שהובילו לאיחוד החלו לאחר סוף תקופתו של נפוליאון בונפרטה ולאחר קונגרס וינה ב-1815, והסתיימו בתום מלחמת פרוסיה צרפת ב-1871. גם בהמשך, עד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה וחוזה סן-ז'רמן[12], עדיין הורחבו גבולות איטליה, ואף לאחר מכן הוסיפה איטליה להעלות דרישות טריטוריאליות בדלמטיה, בקורסיקה ובניס.
סרדיניה, כחלק מפיידמונט הפכה לחלק מהמדינה האיטלקית העוברית, שנמצאה בתהליכי התהוות, בהנהגת המדינאי הפיידמונטי הרוזן קמיליו קבור (Camillo Benso, conte di Cavour)[13] ומאחד איטליה ג'וזפה גריבלדי ובשליטת בית סבוי. אך ב1848 כשהתכנסו נציגי המחוזות של המדינה לעתיד בארמון בטורינו, לא נכחו נציגים סרדינים. כניסתו של ג'ובני סיוטו פינטור, ממובילי הדרישה לאיחוד מלא, נמנעה בכוח כי הופיע לבוש בגלימת צמר וברט ולא תאם את הופעתם האלגנטית של שאר הצירים – מה שאפיין את יחסם המתנשא של אנשי פיידמונט לסרדיניה.
המצב הקשה בסרדיניה, כפי שמתאר הרוזן באודי די וסמה – אציל עשיר שניסה לחדש את המכרות: "סרדיניה במצב עלוב. השדות אינם מעובדים, הכפרים עזובים, עדרי הבקר הרוסים, עוני ורעב בכל מקום. התושבים משלמים מיסים ולא מקבלים דבר בתמורה. הם חיים על עשבים שאספו בשטח, יש הרבה גניבות לא כי האנשים רעים אלא כי הם רעבים"… כמו כן היה מתח רב בין הצפון לדרום, בין ססרי לקליארי. בססרי רוב התושבים היו מהגרים מהיבשת והתייחסו לדרום כאל אזור פחות מתורבת. הם כינו את התושבים "סרד", שלמרות שכינוי זה נתפס בעיניהם כעלבון. אנשי הדרום לעומת זאת, ראו בצפוניים אכזרים וצמאי דם. באודי די וסמה הציע פתרון: לאסור על שימוש בשפה הסרדינית בכל עניני הציבור והטקסים הדתיים (פרט לדרשות) ושימוש חובה באיטלקית, בתקוה שאחדות השפה יביא לאחדות התושבים באזורים השונים.
"סרדיניה תהיה פיידמונט ופיידמונט איטליה" , למעשה פתרון שיהרוס את הזהות הלאומית שעד כה נשמרה למרות השלטון המתחלף. (גישה שהתאימה לרוח תנועת השחרור האיטלקית).
ב- 1860 נפוצו שמועות שקבור מנהל מו"מ למסור את סרדיניה לצרפת, למרות שקבור הכחיש זאת לא האמינו לו עד שגריבלדי עצמו התערב. גריבלדי התיישב באי קפררה בחוף הצפון מזרחי של סרדיניה, לאחר מלחמותיו בדרום אמריקה וברומא. הוא הכיר בחשיבות האסטרטגית של האי ותבע שוויקטור עמנואל, כג'נטלמן, לא יסכים להעברת האי לצרפת. אחרי שעזב את רומא ב 1849 הוא נעצר על ידי פיידמונט באי לה מדלנה ומשם יצא לדרכו המהפכנית. 6 שנים אחר כך חזר לקפררה והורשה לשוב לאיטליה כאזרח פשוט. כבעל אנייה הוא יסד קו ספנות בין סרדיניה לעיר הולדתו ניס. ב 1855 קנה את רוב האי קפררה והתיישב בו עם תומכיו. ארבע שנים מאוחר יותר חזר לפוליטיקה. בגיל 75 מת בקפררה.
בתחילת 1859 נחתמה ברית סודית בין סרדיניה לצרפת. סרדיניה הייתה אמורה לבצע פרובוקציות, כדי לגרום לאוסטריה להתקיף אותה, וצרפת אמורה הייתה לצאת להגנתה של סרדיניה. התכנון היה להגדיל את ממלכת סרדיניה, על חשבון השטחים שהחזיקה אוסטריה, ולהעביר לידי צרפת את ניס ואת סבויה. אמנם ההתרחשויות היו שונות, האוסטרים לא נפלו בתחילה בפח, ולאחר שהחלה המלחמה, נפוליאון השלישי סיים אותה , לפני שהאוסטרים נסוגו מכל איטליה, אבל לעניינינו מה שחשוב הוא שביוני 1859 נסוג הצבא האוסטרי מבולוניה, והעיר הקימה ממשלה חדשה, שפעלה לסיפוח האזור לממלכת סרדיניה לאחר מספר חודשים. בתוך מספר חודשים, הוכרז על שוויון זכויות של היהודים וביטול האינקוויזיציה בבולוניה. יעברו עוד חודשים ספורים, ובולוניה תסופח לממלכת סרדיניה. למעשה רוב צפון ומרכז איטליה סופחו, במה שמוכר כמלחמת העצמאות השנייה של אטליה, לסרדיניה.
סרדיניה כחלק מאיטליה
1861 סרדיניה הפכה לחלק מממלכת איטליה, תחת ויטוריו עמנואל השני וחדלה להיות ממלכה בזכות עצמה.
קבור, האב המייסד של איטליה המודרנית הטיל מיסים כבדים, בפרט מס קרקעות שהיה מבוסס על רישום לא נכון ולא הוגן. הוא התיר לספקולנטים זרים לנצל את אזורי המרעה ולברא את היערות (תהליך הממשיך עד היום בפיתוח יתר של תיירות) התבואה נמכרה בשווקי איטליה במחירים גבוהים, בעוד שבאי היה מחסור במזון. יוקר המחיה עלה והתושבים הרעבים יצאו לרחובות בערים ואילו הכפריים דרשו לחזור לחוק הישן. הרועים שנאסר עליהם לרעות הפכו שודדים. הסנטור הסרדי פינטור, אמר על האיחוד: " הם רצו לינוק חלב משד מדולדל בכל מחיר אבל מה שינקו היה דם."
אט אט התחילה איטליה לשפר את המצב. ב 1862 הושלמה מערכת כבישים והחלו להניח מסילת ברזל בשנת 1880. בעיית חלוקת הקרקעות לא נפתרה ונוספו לה ארבה, רעב, מלריה, יבולים גרועים. שוב חשו באי שהם מנוצלים על ידי זרים, הפעם בעיקר משקיעי חוץ, ששאפו לייצא מן האי מקסימום גבינה, פחם וברזל במינימום השקעה. נקודת אור – הקמת מחלבות מודרניות לייצור גבינת הכבשים – פקורינו סרדו המסורתית – חידוש רעיה נוודית! בהעדר שלטון צודק, שוב פרחו כנופיות השודדים ומנהיגיהם שנודעו לשמצה בכל האי. המשורר, הסופר והעיתונאי האיטלקי סבסטיאנו סאטה (Sebastiano Satta 1867-1914) והסופרת גרציה דלדה (Grazia Deledda, 1971-1936), שזכתה בפרס נובל לספרות ב 1926 , כתבו על האי והסבו את תשומת לבם של אינטלקטואלים איטלקיים לתרבות המקומית. החל מחקר השפה העתיקה והפולקלור ששימר השפעות פגניות. המפלגות החדשות, בעיקר הסוציאליסטים גילו ענין באי – לא באיכרים וברועים אלא בכורים.
המכרות שיכלו לפרנס את האי, לא הביאו לו ברכה. דלדה ראתה בהם קללה על אופיו של האי וכתבה בספרה אליאס פורטולו (Elias Portolu) " האופק נמשך רחב וטהור, הרוח הריחנית נשבה בקלילות מעבר לאחו ירוק, חלום נפלא של שלווה ובדידות לא מרוסנת… ואז, לפתע, נוף אצילי זה חולל והפך לשממה על ידי הכניסות השחורות וערמות הפסולת של המכרות…"
הכורים המרדנים שבתו ב 1900, יחד עם ספני המעבורות ועובדי הדפוס בססרי. ב 1904 הגיע גל השביתות לשיא. שלושה נהרגו ורבים נפצעו בקרבות בין שובתים לצבא. האוכלוסייה העובדת של האי הייתה באי שקט והחלה התעוררות פוליטית חדשה.
סרדיניה המודרנית
במהלך מלחמת העולם הראשונה נהרגו אלפים מבני האי – 13,000 מבני הבריגדה של ססרי שהצטיינה בלוחמה (מעל אלף מלוחמיה קבלו מדליות גבורה). כשמינית מהאוכלוסייה השתתפה במלחמה ו 14% נפלו – אחוז גבוה במיוחד. החיילים החוזרים חשו ביתר שאת את האכזבה של הבטחות מופרות. וכך הקימו את מפלגת הפעולה הסרדינית (Partito Sardo d'Azione) מוכנים לקחת את גורלם בידיהם.
מלחמת עולם הראשונה דחפה את יציאתה של סרדיניה מקיומה המבודד ולכניסתה לעולם המודרני – לחיוב ולשלילה. המגע במהלך המלחמה עם איטלקים שונים ברקע ובתרבות חייב אותם לשנות ממנהגיהם. הצטיינות הבריגדה הססרית בקרבות, נבעה לא רק מאומץ לב אישי של הלוחמים, אלא גם מרוח הסולידריות ושיתוף הפעולה בין קצינים לחיילים – שנתפסו כייחוד האופי הסארדי. תחושת הייחוד האתני והמסורת התרבותית המשותפת התחזקה בשנים שאחר המלחמה. תחושה זו התחזקה בעניין מחודש בתרבות ובאמנות ובהיבטים פוליטיים.
יחד עם זאת, האכזבה של החיילים המשוחררים, בפרט מהעדר רשות לעבד אדמות בור, הביאה לתסיסה. נוסדה תנועה של לוחמי החזית, שהתכנסו לראשונה בנואורו ב 1919, שלושה חדשים אחר כך, נבחרו שלושה חברי התנעה לפרלמנט האיטלקי וקיוו להביא את השינוי המיוחל. ב 1921 הקימו את "מפלגת הפעולה" (Partito d'Azione), שהמצע שלה כלל תביעות מרומא ורעיון ההגדרה העצמית לאי, בשל מיקומו הגיאוגרפי ותרבותו הייחודית. הם הצליחו לעניין את הצעירים והאיכרים בפעילות פוליטית שהתפשטה בכל האי. במקביל התחזקה מפלגה מונרכיסטית שכללה אינטלקטואלים וכל מי שהתנגד למעמד הפועלים.
1923 פלג פאולו פילי את המפלגה והצטרף למפלגה הפשיסטית פ.נ.פ –( Partido Nacional Fascista), דבר שהיה למורת רוחו של נציגו של מוסוליני באי, שקיווה לאחד את כל המפלגות יחד. פילי יסד קואופרטיב מחלבות סארדי, שמטרתו הייתה להגן על תנובת הרועים מהמונופול של המפעלים הגדולים. הקואופרטיב היה הצלחה גדולה וייצא גבינת פקורינו לארה"ב. פילי ניווט בין האינטרסים של הקואופרטיב ותנועת העצמאות הסרדינית עד שסולק מהמפלגה הפשיסטית והקואופרטיב קרס בגלל המשבר הכלכלי של שנת 1929.
בבחירות בשנת 1924 זכו הפשיסטים לרוב אבל מפלגת הפעולה החזיקה מעמד, תנועת העצמאות הסארדית נעשתה יותר פופולרית ויותר אנטי פשיסטית. אמיליו לוסו (Emilio Lussu) אחד ממנהיגי מפלגת הפעולה נטה לקומוניזם, בעוד שהתנועה הפשיסטית ניסתה לאחד כמה שיותר מפלגות קטנות, למצע משותף שדבר על עבודה, מניעת אבטלה וכו'. בנובמבר 1924 הוכרז, בהשפעה פשיסטית, צו מלכותי – לגה דל מיליארדו – "חוק המיליארד", שמטרתו המוצהרת היתה, לסלק או להפחית את הסיבות לאי השקט בסרדיניה. המצב באותה עת: ב-260 מתוך 364 כפרים לא היו מים זורמים, רק ב שבעה ישובים היה ביוב, ב 156 ישובים לא היה בית ספר. לא הי די מורים. יותר ממחצית מ 870,000 התושבים ילידי האי היו אנאלפבתים. רק 81,000 אלף מ 120,000 ילדים בגיל בי"ס היו רשומים בבתי ספר. רק 60,000 בקרו באופן סדיר.
בשנת 1923 חנך המלך סכר ראשון באי. ב-1926 נבנה סכר נוסף, בניסיון לפתור חוסר מים כרוני. החלו בבניית תחנת כוח הידראולית בפלומנדוזה (Flumendosa).
עם השתלטות מוסוליני על איטליה, החל ניצול מוגבר של המכרות – הקמת העיר קרבוניה (Carbonia) באגן סולקיס בשנת 1938. את הפחם יצאו מנמל סן אנטיוכו ((Sant'Antioco)) . המפעלים משכו המוני תושבי האי, איכרים ורועים ונוסדו ארגוני עובדים לראשונה באי. כמו כן כלל ה"רנסנס" של סרדיניה פיתוח חקלאי מוגבר ובנית ערים כמו וילאגיו מוסוליני (Villaggio Mussolini) , שנקראת כיום כיום ארבוראה (Arborea) ופרטיליה (Partilia).
בלב האי, לא חל שינוי של ממש, למרות שנואורו (Nauru) הוכרזה בירת מחוז. אם כי בשנות ה-30 פותחו תעשיות טויה ביתיות. הפשיסטים הצליחו במקומות בהם חל שינוי כלכלי והתעמולה שלהם הגיעה לתושבים. במחוזות המרוחקים, ששמרו מסורת לא חדרו. הפשיסטים ניסו לדכא כל צורה של עצמאות. עיקר המאבק שלהם היה נגד השודדים, שנקראים כאן "בנדיטיסמו" (Banditismo). החלה החמרה בענישה, מאסרים מלשינים חסלו חשבונות ויריבויות ישנות. בפועל, למרות שהפשיסטים הכירו בבעיותיה של סרדיניה, הם לא עשו דבר משמעותי לשיפור המצב. ב 1935 הוקצבו 40 מיליון לירטות לפעולות פיתוח שונות – הכסף נעלם בין ססרי לקליארי. היה ניסיון לרפורמה בקרקעות, שמטרתה הייתה גידול באוכלוסייה, והכנסת גידולים חדשים כמו אורז באזור ארבוראה ואכן חל שיפור מסוים במצב התעסוקה וחל גידול מרשים במספר תושבי הערים..
ההכנות למלחמת עולם השנה. חזקו את המעמד האסטרטגי של האי, וכספק של חומרי גלם נחוצים למאמץ המלחמתי. המלחמה בחבש ובספרד הביאה לגיוס של רבים מבני האי לצבא. דבר שהחמיר את המחסור בכוח אדם לעבודה בחקלאות.
בעיית הקרקעות – מיעוט של אדמה חקלאית, שהייתה מחולקת לחלקות קטנטנות. שיטה נפוצה לפתרון הייתה מעין אריסות קואופרטיבית כשהעובדים חתמו על חוזה לשנתיים ויכלו לעבד אדמות באזור נרחב ולהתפרנס באופן סביר. במקביל, בעלי הקרקעות יכלו לתמרן את העיבוד בהתאם לצרכים משתנים. על פי חוק מ- 1928, הושקו כ- 500,000 אקרים (5 מיליון דונמים) וקרקעות רבות באזור ההר עובדו לראשונה. המטרה הייתה לפתח רבע מהאדמה, בפועל פותחו עד שנת 1938 10% בלבד.
לסיכום – בין שתי המלחמות העולמיות, נשלטה סרדיניה על ידי הפשיסטים, שהצליחו לדכא את תנועות העצמאות, תושבי הערים שתמכו בפשיסטים זכו בהטבות רבות לעומת זאת בכפר נמשכה תרבות "ריאקציונרית", שמרנית שאפשרה קיום סביר, להוציא התפרצויות בנדיטים.
במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, היה האי בסיס לאיטלקים ולגרמנים. בתגובה, הופצצו הנמלים בקליארי ובאלגרו על ידי בעלות הברית[14]. תושבי הערים פונו לערים ולכפרים קטנים בסביבה. תנועת פינוי זו כונתה בשם "ספולמנטו", שהוראתה בסרדית: נטישה. גם צפון האי נפגע קשות. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה, מצר בוניפאצ'יו, היה מעבר חשוב לאניות בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני, והוא נהרס בהפצצות כבדות. סרדיניה הוכרה כנקודת התורפה של איטליה, ואיטליה עשתה הכנות להתמודדות עם פלישה של בעלות הברית. עם זאת, הניח מוסוליני שהמלריה תכה קשות בחיילים הפולשים[15].
בפברואר 1943 נפתחה מתקפה כבדה של בעלות הברית על סרדיניה[16], ובמהלך החודשים הבאים הופצץ האי פעמים רבות[17]. בניגוד לציפיות, לא טרחו בעלות הברית לפלוש לסרדיניה[18]. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, ב-8 בספטמבר 1943, השתלט הצבא הגרמני על האי, אך כבר ב-20 בספטמבר 1943 נמסר שהגרמנים פינו את כוחותיהם ממנו[19], לטענת בעלות הברית, בלחץ של חיילים איטלקיים ושל כוחות מקומיים[20], וכוחות של ארצות הברית ובריטניה כבשו את האי[21].
צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, קליארי, עקב חשיבותה האסטרטגית בים התיכון ובאזור קליארי, ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט"ו. כיום חלקם נמצא בתהליך סגירה, אך הנוכחות הצבאית של הצי האיטלקי עדיין מורגשת היטב בסרדיניה.
אחרי מלחמת העולם השניה (שלא גרמה סבל רב באי), חשה סרדיניה יותר מנותקת מהבעיות הפוליטיות והכלכליות של איטליה. ושוב חזר חלום האוטונומיה. ב- 1944 מונה נציב עליון לאי, שתפקידו היה לתאם בין כל הפונקציות השלטוניות באי וביבשת. מאוחר יותר מונתה מועצה מייעצת בת 24 חברים המייצגים את המפלגות השונות, תעשיה, אמנות. במאי 1949 בחרו תושבי סרדיניה פרלמנט רגיונלי והנציב העליון סיים תפקידו
רק בשנת 1951 החליטה ממשלת איטליה, על הקמת ועדה מייעצת, כדי ללמוד את משאבי האי ולתכנן את פיתוחו הכלכלי בתחומי החקלאות, מכרות, תעשיה, מסחר, תחבורה, בנקאות, והמבנה החברתי של החינוך. ב 1958 הציגה הועדה את מסקנותיה: תחייה כלכלית. הדו"ח דרש השקעת 862 ביליון לירטות, 564 בהשקעה ממשלתית בעשור הקרוב. ב 1959 מינו ועדה נוספת שתציע הצעות יותר קונקרטיות . ההמלצות באותה שנה כללו תכניות פיתוח ב 18 תחומים, בעיקר תעשיה. הסכום המוצע להשקעה היה נמוך יותר. ההצעה עברה כחוק בפרלמנט האיטלקי והסרדיני בשנת 1962 וסכום ההשקעה הצטמק והזמן הוארך.
אפשר לחלק תקופה זאת, לשלוש תת תקופות :
א. 1945 – 1955 – האי מסתגל לאיטו לתנאי החיים, כמו באיטליה.
ב. 1956 – 1966 – שינוי כלכלי וחברתי יחסית מהיר;
ג. 1966 ואילך – מתאפיין בפער שבין ההתפתחות בפועל, לבין הרצון להגביל את ההיבטים של הפיתוח שאינם תורמים ישירות לתרבות המקומית ויביאו את האי להתבוללות ביבשת.
למרות זאת יש בעיות. תנועה בדלנית נעשית קולנית, והתחדשות תופעות של חטיפה מאיימות על התיירות.
הערות
[1] חיימה השני נולד ב-10 באוגוסט 1267 בוולנסיה, לפרו השלישי, מלך אראגון וקונסטנצה מסיציליה, מלכת אראגון, בתם של מנפרד, מלך סיציליה וביאטריצ'ה מסבויה, מרקיזת סאלוצו. בשנת 1285 מת אביו פרו השלישי מלך אראגון, ונחלתו פוצלה בין בניו: אלפונסו השלישי ירש את ממלכת אראגון, ואילו חיימה ירש את ממלכת סיציליה. בשנת 1291 מת אלפונסו השלישי, וחיימה ירש גם את ממלכת אראגון.
[2] חיימה הראשון ( Jaime I de Aragón; 1208 – 1276), ה"כובש", היה מלך אראגון בין השנים 1213–1276. חיימה לחם יחד עם מלכי קסטיליה במוסלמים, וכבש את האיים הבלאריים ואת ולנסיה.
[3] Rhea Marsh Smith, Spain: A Modern History (University of Michigan Press: Ann Arbor, 1965) p. 235.
[4] שלום פוז'ארוואץ (בגרמנית: Friede von Passarowitz; בטורקית: Pasarofça Antlaşması; באיטלקית: Pace di Passarowitz) הוא הסכם שלום שנחתם ב-21 ביולי 1718 בעיר הסרבית פוז'ארוואץ בין האימפריה העות'מאנית מצד אחד ובין ממלכת הבסבורג והרפובליקה של ונציה מצד שני.
הסכם השלום, ששיקף את המצב הצבאי בשטח לאחר המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) והמלחמה הוונציאנית-עות'מאנית (1714–1718), קבע שהאימפריה העות'מאנית הפסידה את הבאנאט של טימישוארה, אולטניה, צפון סרביה וצפון בוסניה לאוסטריה, והרפובליקה של ונציה איבדה את אחיזתה בחצי האי פלופונז ובכרתים, אך שמרה לעצמה את האיים היוניים ואת דלמטיה.
[5] מלחמת הירושה הספרדית (1701–1715) פרצה ב-1701 לאחר מותו של קרלוס השני , המלך הספרדי האחרון מבית הבסבורג,. קרלוס הוריש את כל שטחו לפליפה החמישי, דוכס אנז'וּ, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. המלחמה התנהלה בשלבים, כשקיסר הקיסרות הרומית הקדושה לאופולד הראשון, נאבק להגן על תביעת שושלתו לכס המלך בספרד. בעוד לואי ה-14 החל להרחיב את שטחו באגרסיביות, מדינות אירופיות אחרות (בעיקר בריטניה והרפובליקה ההולנדית) נכנסו למלחמה לצד הקיסרות הרומית הקדושה בהתנגדות להתרחבות הצרפתית (ובמקרה של האנגלים, לשמור על הירושה הפרוטסטנטית). מדינות אחרות הצטרפו לקואליציה נגד צרפת וספרד במטרה להשיג שטחים חדשים ולהגן על שטחן הקיים. המלחמה ניטשה לא רק באירופה אלא גם בצפון אמריקה, ששם היא ידועה כ"מלחמת המלכה אן".
[6] הסכם אוטרכט הוא הסכם שלום שנחתם בחודשים מרץ-אפריל 1713 בעיר ההולנדית אוטרכט ובכך סיים את מלחמת הירושה הספרדית באירופה ואת מלחמת המלכה אן בצפון אמריקה. על ההסכם חתומות ממלכת צרפת בראשותו של לואי הארבעה עשר וממלכת ספרד בראשות פליפה החמישי דוכס אנז'וּ, מצד אחד, ובריטניה בראשות המלכה אן, דוכסות סבויה, והרפובליקה ההולנדית מצד שני. פליפה החמישי הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, על מנת למנוע איחוד עתידי בין שתי המדינות. בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. ההסכם שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את ארצות השפלה הדרומיות, נאפולי, חלק מדוכסות מילאנו וסרדיניה לקיסרות האוסטרית. סיציליה וחלק מדוכסות מילאנו נמסרו לבית סבויה. גיברלטר והאי מנורקה נמסרו לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת.
צרפת עצמה לא נפגעה, אך נאלצה למסור לאנגליה שטחים בצפון אמריקה: את שליטתה במפרץ הדסון, בניו פאונדלנד, ובאקדיה (נובה סקוטיה של ימינו), אך זכתה מחדש בשני איים, Île-Saint-Jean (כיום אי הנסיך אדוארד) ו- Île Royale (האי קייפ ברטון), עליו הוקמה מצודת לואיסבורג
[7] בימי הביניים החזיקה משפחת סבויה שטחים רחבים במערב הרי האלפים ובתחומי שווייץ, איטליה וצרפת של היום. במאה ה-15 קיבל בית סבויה את תואר הדוכסות מהאימפריה הרומית הקדושה. במאה ה-18 השיג בית סבויה גם תארים מלכותיים: תחילה של מלך סיציליה ואחר כך של מלך סרדיניה. במאה ה-19 פעלה המשפחה למען איחוד איטליה ובשנת 1861 נבחר ויטוריו אמנואלה השני מבית סבויה למלך איטליה. מלכות בית סבויה באיטליה נמשכה עד לשנת 1946, שבה נערך משאל עם, וכתוצאה מכך בוטלה המלוכה באיטליה והוקמה הרפובליקה האיטלקית. לפי סעיף בחוקה האיטלקית, שבוטל בשנת 2002, נאסרה כניסת הצאצאים הזכרים של בית סבויה לאיטליה.
[8] ויטוריו אמדאו השני, מלך סרדיניה ( Vittorio Amadeo II) ( 1666 – 31 1732) היה דוכס סבויה מ-1675, מלך סיציליה מ-1714 ומלך סרדיניה מ-1718 עד לשנת 1730.
[9] מייסד שושלת "בית סבויה", במאה ה-11, היה אומברטו הראשון, רוזן סבויה (Umberto I Biancamano) שבבעלותו היה חבל סבויה (אזור המשתרע באלפים המערביים בין אגם ז'נבה בצפון ודופינה בדרום, הנחלק כיום בין מחוזות צרפת סבואה וסבואה עילית) ושטחים נוספים ממזרח ומדרום לאגם ז'נבה, בשווייץ של היום.
[10] פִּיֶימוֹנְטֶה (באיטלקית: Piemonte) הוא מחוז בצפון-מערב איטליה. המחוז מוקף משלושה מצדדיו בהרי האלפים, ובשטחו נמצאים מקורות נהר הפו. המחוז גובל בצרפת, בשווייץ ובמחוזות האיטלקיים לומברדיה, ליגוריה וואלה ד'אאוסטה.
שטחו המישורי של המחוז משופע באדמה פורייה, המנוצלת לגידולי חיטה, אורז, תירס וגפנים. בזכות היותו בית גידול אופטימלי לגפנים, פיימונטה הוא אחד מהמחוזות יצרני היין הגדולים באיטליה. משמעות השם פיימונטה באיטלקית היא "מרגלות ההר", שם התואם את אופיו הגאוגרפי של המחוז. משמו של המחוז נגזרה המילה "פיימונט" המתארת אזורים למרגלות הרים בתחום הגאוגרפיה.
מחוז פיימונטה של ימינו משתרע על שטח של 25,400 קמ"ר ואוכלוסייתו כ-4.3 מיליון נפש. בירת המחוז היא העיר טורינו. באזור ישנם מרכזי תעשייה רבים, הבולט שבהם נמצא בבירה טורינו, אשר בתחומיה נמצאים מפעלי יצרנית הרכב פיאט.
[11] Cox, Eugene L. The Eagles of Savoy: The House of Savoy in Thirteenth-Century Europe. Princeton University Press, 1974.
[13] מילו פאולו פיליפו ג'וליו בנסו, הרוזן מקאבור (: Camillo Paolo Filippo Giulio Benso, Conte di Cavour, 1810 – 1861), הידוע גם כקמילו קאבור,
ב-4 בנובמבר 1852 נבחר קאבור לראש ממשלת ממלכת פיימונטה-סרדיניה. הוא היה ליברל והאמין בסחר חופשי, בחופש ביטוי ציבורי ובשלטון חילוני, והיה אויבם הפוליטי של הרפובליקנים והמהפכנים בפיימונטה. ביקורת רבה נמתחה על קאבור בשל פעולות שנויות במחלוקת שאותן ביצע במהלך כהונתו: שימוש מוגזם בכוחות החירום, מינוי חברים אישיים, שיחוד עיתונים ודיכוי אחרים ואף רמאות בבחירות. אך מנגד לביקורת, פעולות אלו היו נפוצות יחסית באותה תקופה.
בתחילת 1854 פרצה מלחמת קרים, בה לחמו בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית מול האימפריה הרוסית. כוחות בריטניה וצרפת רצו כי פיימונטה תכנס למלחמה כדי להפחית את מספר החיילים הפיימונטים הלוחמים באיטליה נגד האוסטרים, ובכך לאפשר לאוסטריה להצטרף גם היא. קאבור הסכים, וב-10 בינואר 1855 החלו הפיימונטים ללחום לצד הבריטים והצרפתים. הצטרפותם למלחמה הייתה מאוחרת מכדי לגרום לשינוי ממשי מבחינה צבאית, אך בהמשך תתברר כמהלך פוליטי מועיל: 18,000 החיילים ששלחה פיימונטה היקנו לה מקום בוועידת השלום בפריז, שם התלונן קאבור על מצבם של מחוזות איטליה האחרים.
ואחר כך ראש הממשלה הראשון של איטליה,
[14] "אוניות משחית בריטיות הרעישו מטרות בסרדיניה", המשקיף, 6 באוגוסט 1941
[15] יומן צ'יאנו, משמר, 26 ביולי 1945
[16] אופנסיוה כוללת על סרדיניה, דבר, 9 בפברואר 1943;
[17] סיציליה וסרדיניה מופצצות בלי הפוגות, המשקיף, 19 במאי 1943; אופנסיבה אוירית על סיציליה, סרדיניה, המשקיף, 23 במאי 1943; ההפצצות על איי איטליה נמשכות בעוז, המשקיף, 26 במאי 1943
[18] הקרב על איטליה, המשקיף, 22 בספטמבר 1943
[19] הגרמנים פינו את סרדיניה, המשקיף, 20 בספטמבר 1943
[20] הקרב בקורסיקה נמשך, המשקיף, 21 בספטמבר 1943
[21] צ'רצ'יל: המלחמה באירופה תוכרע ב-1944, המשקיף, 10 בנובמבר 1943