תולדות סרדיניה בעת העתיקה

ההיסטוריה של סרדיניה בעת העתיקה ובמימי הביניים המוקדמים

כתב: גילי חסקין; ‏14/02/2024

תודה לגדעון ביגר  על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף על השימוש בחומרי ההדרכה שלו.

ראו גם: מבוא לטיול בסרדיניה, תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים, קרנבלים בסרדיניה, התרבות הנוראגית בסרדיניה, תולדות סרדיניה בעת החדשה.

להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי, במרכז חלקו המערבי של הים התיכון, והיותה בסיס לנתיבי שיט בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה.

האי היה מיושב עוד בתקופה הפרהיסטורית. תושבי סרדיניה המקוריים, הסארדים, היו כנראה ממוצא ליגורי והיו נתונים, החל מתקופות קדומות, להשפעות חיצוניות, באמצעות סוחרים וכובשים, שנחתו בחופיהם, כדי לנצל את משאבי האי, בעיקר מתכות. בין העמים שחיו בו בהמשך היו הסארדים, הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.

ראו קודם: התרבות הנוראגית בסרדיניה

ההתיישבות הפניקית

ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון הייתה באי קיפרוס (קפריסין), שם נוסדה המושבה כתי, שמרדה בצור. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני[1]. במאה ה-9 לפני הספירה, הגיעו לסרדיניה יורדי ים פיניקים, הסוחרים הללו הגיעו מהחוף הלבנוני או מתחנות בינים בחופי הים התיכון. אם כי ניכרת השפעה פיניקית קודם לכן. באתרים נוראגיים מן המאה ה-11 לפני  ספירה, נמצאו שרידים של צלמיות פניקיות

ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון היתה באי קיפרוס (קפריסין), שם נוסדה המושבה כתי שמרדה בצור. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האגאי, לסיציליה, מלטה, סרדיניה וצפון אפריקה (עתיקה וקרת חדשה) ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית לאסיה הקטנה ובעיצוב הכתב היווני.

המילה העברית "אי" מקורה במלה המצרית "או". איי הגויים המוזכרים בלוח העמים (ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם, בְּאַרְצֹתָם, אִישׁ, לִלְשֹׁנוֹ–לְמִשְׁפְּחֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם)[2].  הם איי הים התיכון  המזרחי, אשר בהם פשטה ההתיישבות היוונית במאות ה- 12-10 לפנה"ס. "איי הים" נזכרים כמקום מרוחק מהארץ שעד אליו הגיעו גולי יהודה ומשם הם עתידים להיאסף: " וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ–אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם."[3]. ב"משא צור" מתוארת חרדת העמים כאשר הגיעה אליהם השמועה על חורבן צור:" "כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה לְצ֑וֹר הֲלֹ֣א ׀מִקּ֣וֹל מַפַּלְתֵּ֗ךְ בֶּאֱנֹ֨ק חָלָ֜ל בֵּהָ֤רֵֽג הֶ֙רֶג֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ יִרְעֲשׁ֖וּ הָאִיִּֽים׃….זוְֽיָרְד֞וּ מֵעַ֣ל כִּסְאוֹתָ֗ם כֹּ֚ל נְשִׂיאֵ֣י הַיָּ֔ם וְהֵסִ֙ירוּ֙ אֶת־מְעִ֣ילֵיהֶ֔ם וְאֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתָ֖ם יִפְשֹׁ֑טוּ חֲרָד֤וֹת ׀ יִלְבָּ֙שׁוּ֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יֵשֵׁ֔בוּ וְחָֽרְדוּ֙ לִרְגָעִ֔ים וְשָׁמְﬞמ֖וּ עָלָֽיִךְ׃ ….נָשְׂא֨וּ עָלַ֤יִךְ קִינָה֙ וְאָ֣מְרוּ לָ֔ךְ אֵ֣יךְ אָבַ֔דְתְּ נוֹשֶׁ֖בֶת מִיַּמִּ֑ים הָעִ֣יר הַהֻלָּ֗לָה אֲשֶׁר֩ הָיְתָ֨ה חֲזָקָ֤ה בַיָּם֙ הִ֣יא וְיֹשְׁבֶ֔יהָ אֲשֶׁר־נָתְנ֥וּ חִתִּיתָ֖ם לְכׇל־יוֹשְׁבֶֽיהָ׃ יחעַתָּה֙ יֶחְרְד֣וּ הָאִיִּ֔ן י֖וֹם מַפַּלְתֵּ֑ךְ וְנִבְהֲל֛וּ הָאִיִּ֥ים אֲשֶׁר־בַּיָּ֖ם מִצֵּאתֵֽךְ"[4]:.  בכל המקומות הללו התכוונו לאיי הים התיכון המזרחיים (קפריסין, כרתים, איי הים האיגאי ועוד) וכנראה גם לאיים מרוחקים כגון סיציליה, סרדיניה והאיים הבלאריים. הכוונה היא לכל אותם איים שיושבו על ידי הפיניקים. פניקיה הוא השם היווני של חבל הארץ שמצפון לכנען. ומשמעו ארגמן, כמו "כנען". במקורותינו הם נקראים "צידונים". תולדות פניקיה הם תולדות הערים הראשיות בה, כגון ארול, גבל, צור, צידון, עכו ועוד), אם כי לא תמיד הייתה בהן השתלשלות היסטורית מקבילה. לכל עיר ועיר הייתה אלוהות משלה: דגון בארוד, בעלת גבל בגבל, אשמן בצידון ומלקרת בצור שהיה גם האל המרכזי בקרת חדשה. על ידו מופיעה, החל מהמאה ה- 5 לפני הספירה, האלה תנית שמוצאה לא ידוע. במאה ה- 10 מופיע בפנתיאון הפיניקי האל בעלשמם, דהיינו בעל שמים, שזוהה עם האל היווני זאוס. קיים אולי קשר בין הופעת אל זה, הקשור לספנות, לבין תנועת ההתיישבות.

מידע רב על קרת חדשה – "קרתגו" בפי הרומאים – מגיע מהחיבור "היסטוריה", שכתב ההיסטוריון היווני טימיוס (Timaius),  שחי בשנים 356-260 ומתאר את סיציליה, דרום איטליה וארצות נוספות. היא נבנתה על חצי אי ליד מפרץ טוניס; מיקום שגרם לפריחתה המסחרית. רצונה של קרתגו להבטיח לסוחריה מונופול  על הסחר במערב הים התיכון, גרם  למאבקים בינה לבין היוונים. קרתגו פיתחה את החקלאות והייתה אחת הערים העשירות באגן הים התיכון. אריסטו ופוליביוס העריצו את יציבותה של העיר[5].

ראו באתר זה: קרתגו

במהלך מאה 9-8 לפני הספירה, עם ייסוד קרת חדשת בצפון אפריקה, נבנו המושבות העירוניות הפניקיות הראשונות באי סרדיניה – קרלי (קליארי); נורה (Nora); ביתיה (Bithia); סולקי (Sulki), שבאי סנט אנטיוכו (Sant'Antioco), תרוס (Tharros) שבחצי האי סיניס (Sinis), נאפוליס (Neapolis) שליד גוספיני (Guspini), בוזה (Bosa) ועוד.

ברובם היו אלו נמלים ותחנות מסחר, שנבנו  לאורך חופי האי. הפיניקים הם אלו שהביאו לסרדיניה את האלפאבית. ההפלגות הללו, שמרביתן יצאו מצור, נועדו למסחר והקמת משובות סחר (כמו ה"חוצות" המקראי"), כחלק מהתנועה מערבה של הסוחרים הכנענים הללו, הוקמו גם מושבותיהם הראשונות בסרדיניה. מגמת הפיניקים תחילה היתה להקים רק תחנות מסחר, אבל מהחפירות שבאזור סולקי, נראה שכמאה שנה לאחר התיישבותם, הצליחו הפניקים להשתלט על האדמות החקלאיות ועל הדרכים למכרות. להבטחת כיבושיהם בנו מצודות וערי מבצר – בכוונה להתיישב לתמיד במולדת חדשה. שהקימו. עדיין לא ברורה דרך ההשתלטות הפניקית על האתרים הנוראגים.

בשום פנים אין לייחס למושבה פיניקית, את אותה המשמעות שמייחסים למושבה יוונית, כלומר, העברת חלק מן המולדת למקום אחר, על כל הכלול במושג "מולדת". הפיניקים באו כדי לסחור. כפי שכותב ההיסטוריון היווני תוקידידס, הם התיישבו לכל אורך חופי סרדיניה, בחפשם את הכפים שלכל אורך החוף ואת האיים הקטנים הסמוכים, לצורך מסחרם עם הסארדים, כמו עם הסיקולים בסיציליה. תחילה, לא היו אלה אלא מעגנים לאורך חופי הים, סוכנויות מסחר ומחסנים. יישובים כאלו היו קיימים גם בחוף המזרחי. היו אלה ישובים ארעיים, חוות קטנות שהוקמו בקרב הילידים. לכן גם לא השאירו עדויות בשטח. כשבאו המתיישבים היווניים, נוצר מאבק בין פעילות קולוניאלית בעלת אופי כלכלי טהור, לבין פעילות החותרת לשלטון ישיר. ברור משום כך מדוע האחרונה ניצחה.

באותה תקופה, החלה הקולוניזציה הגדולה, של יוונים, שהתיישבו סביב חופי הים השחור, בדרום איטליה (מגנה גרקיה) ובסיציליה. במשך שישים שנה, מ-600 לפני הספירה ועד 540, נשלחו יוונים מפוקאיה (Phocaea) שבאסיה הקטנה, למקומות רבים במערב הים התיכון: ספרד, גאליה וגם האיים קורסיקה וסרדיניה[6]. אם כי אין עדיין עדויות ארכיאולוגיות להתיישבות היוונין בתאריך מוקדם זה. בשנת 540 לפני הספירה, קרתגו שלחה צבא בהנהגת מלכוס "הגדול", להגן על הישובים הפניקיים נגד היוונים והמקומיים בסיציליה וסרדיניה[7]. הצבא ניגף ויש עדויות של שריפה באתרים נוראגיים. המפלה הביאה לרפורמות בצבא קרתגו וצבא שכירים מאורגן היטב, נשלח לאי שנשלט על ידי הפניקים[8].

עם התפתחותה של קרת חדשת (קרתגו), שנבנתה בתוניסיה של ימינו, למעצמה בזכות עצמה ובלתי תלויה בצור אשר ייסדה אותה, נוצר ארגון חדש, לכול הפיניקים שישבו בחופי הים התיכון המערבי. תחנות המסחר והשווקים למיניהם, הכירו במנהיגותה של קרת חדשת.  .

ראו באתר זה: קרתגו.

המושבות הפניקיות קיבלו את מרותה של קרת חדשת בעניינים של קשרי חוץ, סייעו לה בקידום ענייני הסחר שלה ותמורת זאת ציפו להגנה מצדה, מפני אויבים חזקים מהם. אין לערבב בין ההתיישבות הפניקית במאה התשיעית, שאנשיה הקימו את קרת חדשה, לבין הכיבוש הפוני. הפונים (Punes) היו ממשיכיהם של המתיישבים הפניקים שקדמו להם. מקורם בצפון אפריקה והחל מהמאה השישית לפני הספירה, הם כובשים את סרדיניה, ההופכת מושבה פונית

ב 509 חתמו הרומאים על הסכם הפונים,  המכיר שכל הסחר עם סרדיניה נמצא תחת קרתגו. התושבים הנוראגים השתעבדו או התנוודו והפכו רועי צאן באזורי ההרים. כל האי נשלט  תחת קרתגו – כל אזור החוף והמכרות בדרום מערב האי כמו גם הרמה הבזלתית במרכז האי הטוב למרעה כבשים. הפניקים הופכים את האי לאסם התבואה שלהם. במוזאונים מיוצגת אמנות פניקית אקלקטית. ניכרת בניה באבני גזית.

במאה החמישית לפני הספירה עברה השליטה במושבות לידי קרתגו. סרדיניה הייתה עבורם, ראש גשר לשליטה בצפונו של הים התיכון[9]. אתר מאפיין הוא מונטה סיראי (Monte Sirai ), ליד קרבוניה (Carbonia), שנשמרו שם מצודה ובית קברות. בתארוס (Tharros) יש שרידי נמל ובית קברות. ליד נורה נתגלתה לראשונה כבר ב- 1889 תופת[10] פניקית.

מאוחר יותר נתגלו אתרי תופת נוספים ובהם כמויות גדולות של אורנות (urnas) ובהם שרידי עצמות מפוחמות ומצבות אבן. גם בסולקי שליד סנט אנטיוכו, אפשר לראות שרידי תופת. יש הטוענים, בעיקר על סמך טענות יווניות ורומאיות קדומות, כי במסגרת הפולחן הפיניקי התקיים מנהג קרבן ילדים ב"תופת", ולפיכך, מקור המילה בהלמות התופים, בהם היו מתופפים כדי להחריש את בכי התינוקות. אולם הטענה שנויה במחלוקת, וחוקרים רבים חולקים על טענה זאת, כתפיסה השאובה מהתעמולה היוונית והרומאית נגד קרת חדשת[11]. בפועל, שרידי העצמות הן כנראה של ילדים צעירים שנפטרו מסיבות טבעיות (בבתי הקברות ממש אין שרידים של  קבורות ילדים) ועצמות בעלי חיים שהוקרבו במקום האדם. השאלה היא אם עצמות אלו הם תחליף לשריפת ילדים. מוזר. כי בשנת 480 לפניה ספירה, ניצחו היוונים את הפניקים בקרב הימרה (Himera) שבסיציליה[12] ובחוזה השלום התחייבו המנוצחים, שלא להקריב ילדים.

השליטה הרומאית

במלחמה הפונית הראשונה, בין 236 –  226,[13] נערכו באי מספר קרבות. באותו קרב הפסידה קרתגו לרומא שטחים רבים (סיציליה, וקורסיקה) ונאלצה לשלם לה קנס של 3,200 טאלנטים (ככרות כסף).

כתוצאה מהקנסות הכבדים, לא יכלה קרתגו להרשות לעצמה, לשלם שכר לשכירי החרב שלה והם התמרדו. החיילים השכירים של קרתגו, שפעלו בשירותה בסרדיניה, מרדו ב-240 לפני הספירה. הם הזמינו את רומא להשתלט על האי, אבל רומא דחתה את פנייתם. אולם כעבור שנה, לאחר שמרידתם בצפון אפריקה, דוכאה על ידי חמילקרת, הם חידשו את פנייתם. הפעם רומא נענתה ושלחה משלחת לאי. הרומאים היו מעוניינים באי בעיקר בשל מיקומו האסטרטגי שלו,

קרתגו מחתה על צעד זה ופתחה בהכנות להעניש את השכירים המורדים בסרדיניה. רומא טענה שהכנותיה של קרתגו מכוונות נגדה ואיימה במלחמה. קרתגו הייתה חלשה מכדי שתוכל לחדש את המאבק ברומא, הסכימה לוותר על סרדיניה ולשלם קנס של 1,200 כיכר כסף. רומא ניסתה לתרץ את פעולתה בטענה שסרדיניה היא אחד האיים שבין איטליה לסיציליה, עליהם ויתרה קרתגו. אבל לדעת ההיסטוריון היווני פוליביוס, בספרו "עלייתה של האימפריה הרומית", פעלו הרומאים "בניגוד לכול צדק" ובכך עוררו אי אמון וחשדות בקרתגו, שתרמו אחר כך, לפרוץ המלחמה הפונית השנייה (218–201 לפנה"ס)[14].

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.

סילוקה של קרתגו מסרדיניה, לא הבטיח את שליטתה של רומא באי. משום שהייתה צריכה להכניע את התושבים המקומיים. הרומאים נגררו למלחמת גרילה ואכן בשנים 235-233 זכו קונסולים לטריומפים (מצעדי ניצחון), על ניצחונותיהם, ביניהם המצביא לוּקיוּס קָאיקִיליוּס מֶטֶלוּס ( Lucius Caecilius Metellus), שפקד על שני לגיונות בסרדיניה, זכה באות כבוד מהסנט כהוקרה על הישגיו.

מרד שהובל על ידי שני אצילים: חאמפסיקורה (Hampsicora) מקורנוס (Cornus) וחאנו (Hanno) מתרוס (Tharros), פרץ לאחר התבוסה הרומאית בקרב קאנה (Cannae), בשנת 216 לפני הספירה.

ליביוס (Titus Livius) מדווח, שהם נתמכו על ידי האוכלוסייה ההררית[15]. צבא רומאי של 22,000 רגלים ו-1,200 פרשים, בפיקודו טיטוס מאמוליס טורקוטוס (Titus Manlius Torquatus), עגן בקלריס (Caralis), הלוא היא קליארי והביס את חיוסטוס (Hiostus), בנו של חאמיפסיקורה, ליד מיליס (Milis). הרומאים פגשו את הכוח של הצבא הקרתגני –סרדיני בדרום האי, הביסו אותם והרגו 12,000 איש[16]. מרד נוסף, שפרץ בשנית 177-176 לפני הספירה, נמחץ על ידי צבא בפיקודו של  טיבריוס גראכוס (Tiberius Gracchus), בו, נהרגו 80,000 איש[17]. מרד משמעותי אחרון, דוכא בשנת 106 לפני הספירה.

סרדיניה וקורסיקה היו פרובינציה אחת, שנשלטה על ידי פְּרָאיְטוֹר[18]. קליארי הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, (Publius Manlius Vulso) וממנה ניהל את המערכות נגד התושבים המקומיים, שקיימו קשרים עם קרתגו, וכן נגד קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם "urbs urbinum" – בירת סרדיניה[19]. בתקופה זו קרליס, שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינקיה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב"וילה די טיגליו" (Villa di Tigellio). תושבי העיר הוכרו כאזרחיה של רומא עצמה. עם זאת, עדיין נותרו באי קיני התנגדות לשלטון הרומי. פרט פיקנטי מנקודה יהודית: הקיסר טִיבֶּרְיוּס, בשנת 19 לספירה, העביר אליו כ-4,000 צעירים יהודים, במטרה להילחם במורדים ובשודדים, ולהיטמע באוכלוסייה המקומית[20].

בעיני אזרחי רומא נתפס האי כמעמסה מיותרת ושנואה. עדות של קיקרו (Marcus Tullius Cicero), שהגן על הנציב הרומאי בסרדיניה – סקאורוס (Marcus Aemilius Scaurus,) שצבר עושר מופרז בעת מילוי תפקידו וטען שהסרדינים "בוגדנים ועוד מצאצאי הקרתגנים המנוולים". לא נמצאה בסרדיניה אף עיר שהרומאים ראו בה נאמנה והעניקו לתושביה אזרחות רומית – דבר נדיר ברפובליקה. רק ב 27 הוקמה מושבה רומית ממש בטוריס ליביסוניס (Turris Libisonis). למעשה, למרות השליטה הרומית, סרדיניה נשארה פיניקית באופייה מאות שנים אחר כך . בימי הקיסר אוגוסטוס חל שיפור במעמד האי, והרבה מבניה זוכים באזרחות. השבטים הנוודים מקבלים את המרות רומי ויש עדויות שהרומאים מיישבים סכסוכים בתחומם של שבטי ההרים שכונו "ברבריה" – באזור הידוע כיום כ"ברבג'יה" (Barbagia). , היינו, "בררי אדמה". למרות כל זאת,  מבחינתם, נשארה סרדיניה, פרובינציה שנואה. השלטון הרומי. בסרדיניה נמשך 694 שנים, במהלכן המחוז היה מקור חשוב לתבואה עבור הבירה. לטינית הייתה השפה המדוברת הדומיננטית לתקופה זו.

הוונדלים

בשנת 439 כבשו הצבאות הוונדליים, בפיקודו של גייזריך (Geiseric) את קרתגו והכריזו על מדינה וונדלית עצמאית. גייזריך אף הקים צי מפואר ושלט באמצעיתו ביד רמה, בכול מערבו של אגן הים התיכון  וכול הניסיונות הרומיים להביסו, עלו בתוהו. בשנת 455,  לאחר שנכשלו כל מאמציו של גייזריך, להשיג הסדר עם האימפריה הרומית, בדבר אספקת תבואה, פלשו הוונדלים גם לרומא והרסו את נכסי התרבות שלה[21]. מסעות השוד והביזה, שערכו הוונדלים, זעזעו את העולם הרומי. בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, נפל  האי סרדיניה, לידי הוונדלים, שהיו שבט גרמני מזרחי, שנודע בהרס שהותיר אחריו[22]. ידוע כי שליטת  הוונדלים המשיכה את צורות המבנה הקיסרי הרומי הקיים. מושל סרדיניה המשיך לנהל פונקציות שלטוניות צבאיות, שיפוטיות ואזרחיות באמצעות נהלים קיסריים. מכיוון הם היו אריינים[23] . לפי תפיסתם הדתית, הם הגלו אליה הגמונים מצפון אפריקה, דבר שגרם לפריחתה של סרדיניה. כתוצאה מהשלטון הוונדלי, האי נותק מהיקף ההשפעה הטריטוריאלית של ביזנטיון, אותם הסרדינים סיפקו לעצמם ארגון פוליטי שלטון עצמי, הלוחמים הוונדלים נכנעו לפיתויים שזימנו הארצות שבהן חיו, הפכו מנוודים לעובדי אדמה ולכן הפכו לחלשים ובלתי מאורגנים ובשל כך פגיעים. בשנת 534 הם הובסו במהירות בקרב טריקאמארום (Tricamarum) שבצפון אפריקה, על ידי המצביא בליסריוס, שעמד בראש צבא האימפריה הביזנטית ששלח הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. בשנת 555 היה יוסטיניאנוס יכול להתפאר בכך שהים התיכון שב להיות ,אגם" רומי. בשטחים שנכבשו מחדש, הושב המנהל האימפריאלי על כנו. סיציליה ניתנה לשלטונו של פריאטור. סרדיניה וקורסיקה ניתנו לנציג האימפריאלי בצפון אפריקה[24].

האזור חזר לשליטה ביזנטית במשך 300 שנה, למעט פלישה אוסטרוגוטית קצרת מועד בשנת 551[25]. בסופו של דבר נטמעו הוונדלים לחלוטין באוכלוסייה המעורבת המקומית והנצרות התפשטה באי במהירות, למעט מחוז ברבריה (Barbagia), באזור ההררי שבמזרח האי.

הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם. השלטון הביזנטי באי לא היה אפקטיבי במיוחד, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל משנת 590, האפיפיור גרגוריוס הגדול, צבר רכוש קרקעי גדול, בין הייתר, בסרדיניה. רכוש זה אפשר לו לדאוג להגנת רומא מפני הלומברדים ולאלפי הפליטים שנמלטו אליה[26].

התקופה הערבית

בשנת 705-706, פלשו הערבים לקליארי, למטרת  שוד. הפשיטות נמשכו מספרד וצפון אפריקה למטרות ביזה וסחר עבדים, ללא התנגדות ביזנטית[27]. עדות של  היסטוריון מוסלמי על אחת הפשיטות אומרת: "הם החטיפו כמה מכות, חטפו כמה מכות ואז עזבו". רק ב-807 הצליחו הסרדים,לחסל צי פולשים סרצנים[28] ומאוחר יותר יש עדות למפלה של צי בן 100 ספינות של אבו אל עבאס. ב 815 שלחו הסרדינים בקשת עזרה מהמלך הקרולינגי לואי החסיד, שיציל אותם מידי המוסלמים. אך זה לא קרה [29].

בשנים 807, 810–812, 821-822, הערבים מספרד ומצפון אפריקה ניסו לכבוש את האי, אבל הסרדנים הדפו כמה התקפות. ההגנה הייתה כה אפקטיבית, עד שבשנת 851, האפיפיור לאו הרביעי, ביקש מהמושל המקומי ("שופט"),  שישב בקליארי, עזרה בהגנה על רומא. כאשר נפל השלטון הנוצרי של צפון אפריקה, שבסיסו היה בקרתגו, בסוף המאה השביעית ובמיוחד כשהערבים השתלטו על סיציליה ב-827, סרדיניה הייתה מנותקת מליבת האימפריה הביזנטית ולא יכלה להיעזר בה מבחינה צבאית או כלכלית.

הפשיטות הסרצניות  התחילו פרק אפל בתולדות האי. ניתוק מהעולם הביזנטי שחייב את האי להתקיים רק ממשאביו הוא. השליטה הערבית בים גרמה לנטישת אזור החוף הפורה לפנים האי, דבר שגרם לשינוי חברתי משמעותי – נטישת ישובים עירוניים ופיתוח כלכלת חצר חקלאית (ישובים קטנים המגדלים חקלאות בסיסית בחצרות הבתים) מיקומן של ערים כקליארי הועבר לנקודות בנות הגנה ומרוחקות מהחוף.

התבססות המוסלמים בים התיכון, כולל בסרדיניה, שמה קץ לאחדות הים תיכונית, שהושגה בזכות המסחר שהתקיים באימפריה הרומית והוסיף להתקיים בימי הביניים המוקדמים. המסחר בנמלים דעך ודרכי המסחר ננטשו. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שינוי בכלכלה, שהפכה מכלכלה מוניטרית, המבוססת על שווקים ומסחר, לכלכל בלא שווקים ומסחר, המבוססת בעיקרה על משקים אוטרקיים[30] .

אזור החוף הפך ביצות. יחד עם זאת כמעט ולא נוצר קשר תרבותי עם הערבים. דורגלי (Dorgali) הוא המקום היחידי שנוסד כישוב על ידי פירטים ערבים ולתושבי האזור עד היום מאפיינים אתניים ולשוניים שונים. בכנסית סן פאולודי דוליאנובה (Chiesa di San Pantaleo (Dolianova))  בקליארי אפשר לראות השפעות בנאים מוסלמים.

להמשך קריאה: תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים,

הערות

[1] חלק מן החוקרים מקדימים התיישבות זו למאה ה- 11 לפני הספירה, ואחרים מאחרים למאה השמינית לפני הספירה[1].

[2] בראשית, י', ה'

[3] ישעיהו י"א, 11

[4] יחזקאל כ"ו, ט"ו-ט"ז

[5] רחל צלניק, רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, פרק 2: קרתגו, עמ' 105.

[6] משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, מאגנס, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 11.

[7] מסופר כי בשנת 540 לפנה"ס הגיש מלכוס "הגדול" מקרתגו את סיציליה כשי לעיר האם צור אולם ככל הנראה מדובר בהתפארות שווא. ההתנגשות הצבאית הבאה בין הצדדים התרחשה 70 שנה מאוחר יותר, בשנת 510 לפנה"ס והסתיימה בחתימת הסכם שלום שהביא תועלות כלכליות מרובות ליוונים.( צבי הרמן. קרתגו – המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב  1963, עמ' 111–116)

[8] Casula, Francesco Cesare (1994). La Storia di Sardegna (in Italian). Sassari: Carlo Delfino Editore. ISBN 978-88-7138-084-1.

Brigaglia, Manlio; Mastino, Attilio; Ortu, Gian Giacomo (2006). Storia della Sardegna. Dalle origini al Settecento. Roma-Bari: Laterza Editore. P 83

[9] תולדות יוון הקלאסית, עמ' 309.

[10] תופת היא שרפה או מדורה. המילה מופיעה בספר מלכים: "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ". מפסוק זה נולדו למילה משמעויות של מולך, גיהנום, ובהשאלה – מאורע קשה.

[11] Child Sacrifice באתר Encyclopedia Phoeniciana : https://www.encyclopedia.com/history/asia-and-africa/ancient-history-middle-east/phoenicia

[12] קרב הימרה ( Himera)  היה קרב שהתרחש ליד העיר הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס בין קרתגו ובעלות בריתה המקומיות לבין ברית של ערים יווניות שהתאגדו כנגד הפלישה הקרתגנית. בקרב זה הובסו הקרתגנים ונאלצו לשלם פיצויים בסך 2,000 טאלנטים כסף ולוותר על שאיפות ההתפשטות שלהם באי – עם זאת הם לא נאלצו לסגת או לפנות שטחים שהיו ברשותם, ושימרו באי מצב של אי לוחמה שנמשך כ-70 שנה. הקרב התרחש בסמיכות לקרב סלמיס ולקרב תרמופילאי בו הביסו היוונים את ממלכת פרס ושמו קץ לשאיפות ההתפשטות וההשתלטות שלה על הערים היווניות בצד האירופי. הפיניקים היו בעלי בריתם של הפרסים אך ככל הנראה פעלו בסיציליה מתוך אינטרסים פנימיים שלא היו קשורים למאבק היווני-פרסי – עם זאת מרבית החוקרים מסכימים כי הקרב הביא להיחלשותה הניכרת של קרתגו ולקץ שאיפותיה הטריטוריאליות בסיציליה למשך שנים רבות.

[13] המלחמה הפונית הראשונה, שבה לחמו קרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים) והרפובליקה הרומית זו בזו, התחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס. הייתה זו הראשונה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין שתי מעצמות של העולם העתיק באגן הים התיכון, שבמרכזה המאבק על השליטה בסיציליה. מקץ 23 שנות לחימה בים וביבשה, לצד הפוגות ממושכות, ניצחה רומא, שכבשה את סיציליה וכפתה על קרתגו תנאי שלום קשים.

[14] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, מאגנס, ירושלים, עמ' 122-123

[15] טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל – תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-21. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.

[16] Casula, Francesco Cesare (1994). La Storia di Sardegna (in Italian). Sassari: Carlo Delfino Editore p. 104

[17] Casula, p. 107

[18] פְּרָאיְטוֹר (בלטינית: praetor, מיסוד prae, להקדים, להיות לפני) היה ברפובליקה הרומית תוארו של הקונסול כאשר הוא מוביל צבאות למלחמה. ההיסטוריון טיטוס ליוויוס הקביל תואר זה לתואר הסטרטגוס אצל האכאים ביוון. במקורו היה השירות כפראיטור סוג נוסף של כהונה קונסולרית, ותפקידיו הראשיים של הפראיטור היו חלק מתפקידי הקונסולים. הפראיטור עמד לעיתים בראש צבא רומי, וכאשר נעדרו הקונסולים מרומא לצורך פיקוד על צבאות, מילא את תפקידיהם בעיר עצמה (ולפי ליוויוס נקרא אז praetor maximus). הפראיטור היה מגיסטרטוס קורוליס ולווה בשישה ליקטורים, שומרי ראש ועוזרים. מאוחר יותר, הופחת מספר הליקטורים של הפראיטור לשניים, עובדה שביטאה את הפיחות במעמד המשרה.

[19] ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית, פרק ח: המלחמה הפונית השנייה, עמ' 129–157. ירושלים,

הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.

[20] Cecilia Tasca, Jews in Sardinia: From Antiquity to the Edict of Expulsion of 1492, In: A Companion to Sardinian History, 500–1500.Brill, 2017,  Pp 165-170

[21] אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 214-215

[22] הוונדלים נודעו בתוקפנותם, באכזריותם, ובאימה אותה הטילו על עמים אחרים, בעיקר על הרומאים, עקב ריבוי מעשי השוד והביזה אותם ביצעו ביישובים שכבשו ובכך גרמו לערעור העוצמה של האימפריה הרומית לטווח הארוך. הוונדלים לא השאירו אחריהם מורשת משמעותית, פרט לשמם שהפך שם נרדף להשחתה מכוונת וזדונית של רכוש פרטי או ציבורי (ונדליזם), אף כי מקור שמם במילה Wandal, שמשמעותה נווד.

למרות שמחקרים היסטוריים מוכיחים כי מי שהרס ובזז בצורה החמורה ביותר את רומא היו דווקא הגותים, הרי שהכינוי "ונדליסט" שנתקבע כלפי מי שמשחית רכוש ציבורי, מקורו בהיסטוריון איזידור מסביליה, שיחס את הרס שכיות החמדה לוונדלים. הסיבה לכך כי ככל הנראה, שאותו היסטוריון חי בחצר הגותים, ולכן ניסה לפאר את שמם.

[23] האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 – 336 האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס.[ שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.

[24] ראשיתה של אירופה, חלק ד', עמ' 33.

[25] Italia, Stephan Hützen & MT Publisher. "Sardinia – History of Sardinia". www.sardegna.net. Archived from the original on 24 September 2017. Retrieved 18 July 2017.

[26] אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ' ;115

[27] A. Solmi – Studi storici sulle istituzioni della Sardegna nel Medioevo – Cagliari – 1965, p 58

[28] סרצנים או סרקנים הוא כינוי לערביים בפי הנוצרים בימה"ב, שהוחל גם על מוסלמים נוספים, במיוחד תורכיים. המילה מופיעה כבר בספרות היוונית של המאה ה I-לספירה, ככינוי לתושבי סרקנה., המשתרע לדברי תלמי מאלכסנדריה, בצפון סיני או מדרום לארץ הנבטים. הייתה סברה שהמלה "סרקנים" מוצאה מהמלה הערבית "שרק", שפירושה מזרח. אבות הכנסייה וההיסטוריונים הביזנטיים, למשל פרוקופיוס, הרחיבו את המונח גם על שבטים ערביים אחרים. אובזביוס, בספרו "היסטוריה כללית" מדבר על הסרקנים כעל "בני הגר", הישמעלים שנטלו לעצמם את התואר "בני שרה".

השם "סרצנים", ככינוי לערבים, מצוי פעמים רבות גם במקורות עבריים, בצורת סרקי, סרקיי, סרקיא ועוד. התלמוד הירושלמי משתמש במונח זה ככינוי לישמעאלים. נראה אפוא שיהודי א"י סגלו מונח זה בהשפעת הסביבה הנוצרית.

[29] שם, עמ' 60.

[30] ראשיתה של אירופה, כרך ב', עמ' 312-313