מאיר יערי

כתב: גילי חסקין; 16-02-24

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם.

תודה לאתר "ביתמונה" על השימוש בתמונות.

נידרש לדמותו המרתקת של מאיר יערי, בסיורנו בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל, בין מרחביה למשמר העמק ובביקורנו בביתניה עילית, בסיור "אידיאולוגיות סביב הכנרת".

יותר מכול אדם אחר, היה מאיר יערי, זה שקבע ועיצב את דמותה של תנועת 'השומר הצעיר'. הוא הנהיג אותה משך יותר מ-60 שנה ועמד בראשה מראשיתה ועד שהגיע לבגרות.[1] בשנים 1949–1974 כיהן יערי כחבר הכנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השביעית מטעם מפ"ם ו'המערך'.

ראו באתר גם תנועת השומר הצעיר 

ראשית חייו

מאיר יערי (ואלד) נולד בעיירה קנצ'וגה שבגליציה, ב-1897. נצר למשפחת אדמו"רים. הוא היה צאצא של רבי אלימלך (וייסבלום) מלִיזֶ'נְסְק ( 1717 – 1787) שהיה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות.[2]

אביו חיים ואלד, היה עורכו של השבועון הציוני הלוחמני " ריישער פאלקס-צייטונג"  וכותב המדור הסטירי שלו. בגיל חצי שנה עבר עם משפחתו לזֶ'שוּב (ריישא בפי היהודים).[3] כילד גדל בצלו של אחיו הבכור משה. הוריו רשמו את אחיו לגימנסיה ואותו לבית ספר מקצועי, שם לדבריו "סבל בשל ידיו השמאליות". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עקרה משפחתו לווינה, שם עזר לאביו לפרנס את המשפחה. ההורים השיגו לאחיו משה פטור משירות צבאי ורשמו אותו לאוניברסיטה. מאיר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונשלח למלחמת החפירות בסרביה. סמוך למפלת הצבא התמרדו חיילי הגדוד נגד מפקדיהם והטילו על יערי ועל עוד קצין, שהיה ממוצא אוקראיני, להחזיר אותם לבתיהם. אין ספק שהשירות הצבאי והניסיון הפיקודי, חישלו אותו וגיבשו את כושרו הטבעי כמנהיג.[4] כשחזר מהמלחמה, עם דרגות קצונה על כתפיו ועם חבלות בגופו ובנפשו, אחיו סיים את לימודיו באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור למשפטים ומדעי המדינה. אחיו היה עסקן מוצלח, שהשתתף בהקמת 'השומר הצעיר' ונבחר להנהגת הראשית באוסטריה.

בין הייתר, היה ראש קן 'השומר הצעיר' בוינה. הוא נעדר מוועידת היסוד בגליציה ושלח נאום כתוב, שנחשב למסמך יסוד של התנועה, בו קרא לצאת לעבודת כפיים. המשפט שנחרת בזיכרון הקולקטיבי של חברי התנועה מאותו נאום, הוא "בראש ובראשונה ידיים. הבו לנו ידיים". לימים, ייחס יערי את כתיבת המסמך הזה לעצמו. כאשר חבר העלה בפניו את שאלת "זכויות היוצרים" של המסמך, השיב: "מוטב שתשאיר במקומה תעלומה זאת ואיש לא יתקפח על ידי כך. בפרט שאני האיש שקיימתי באורח חיי סיסמא זו במשמעותה המלאה והאמיתית".[5] לאחר המלחמה שהיה יערי (עדיין היה ואלד) עוד כשנתיים בווינה. באותה עת שילב פעילות תנועתית עם לימודים אקדמאיים ושמע הרצאות כשומע חופשי בנושאים חברתיים ופסיכולוגיים. תקופה זו תרמה רבות לפיתוח השכלתו ולעיצוב השקפת עולמו.

צעדים ראשונים בארץ ישראל

מאיר ואלד עלה לארץ ישראל ביוני 1920 והפך למאיר יערי. הוא הגיע לקבוצת כנרת, שם הועסקו הבחורים שזה עתה הגיעו מאירופה, בחפירת גומות לעצי אקליפטוס בחום העז של בקעת כנרות בעיצומו של קיץ.[6] הם הופקדו בידיו של שלמה לבקוביץ-לביא,[7] שהיה ידוע בנוקשותו והיה מטיח בבחורי השומר הצעיר "ניצ'ה… צ'ה… צה. צ'ה". היה זה ביטוי של גנאי ושל בוז, שנועד לבטל את ה"אינטליגנטיות של השומר הצעיר".[8] על הקשיים הפיזיים נוסף היחס המתנשא של ותיקי כנרת כלפי "האינטליגנטים" החדשים.[9] בעקבות גניבת יין והשתכרות, סולקה החבורה מכנרת. מרביתם עזבו את הארץ במוקדם או במאוחר.[10] יערי עבד במסגרת 'גדוד העבודה' בסלילת כביש טבריה-צמח, שם נצרף בחוויה המעצבת של פועלי העלייה השלישית.[11] "אתה עובד ליד הכביש, הנך יושב על ערמת אבנים, השמש קופחת, הפטיש יורד בקול עמום על האבנים ומנפץ בלא קץ. השמש סוחטת מאתנו זיעה, גידוף ומרי […] מכת הפטיש מקרבת אל הקבר, אל הקץ. השעות הזדחלו בהולות, חיוורות וחלולות עד כדי זוועה. המחשבות הסתבכו והתעבו כמפלצות".[12] דבריו של יערי רחוקים מההרואיות העולה משירו של נתן אלתרמן: "הך פטיש עלה וצנח / כבישי בטון בחול נמתח". מצד שני, דולק (דוד) הורוביץ, עמיתו של יערי, מתאר תקופה זו באופן שונה בצד הרוחני: "לא היינו רגילים לעבודה מפרכת כזאת. אבל השקענו את כל הכוחות, כל ההתלהבות בעניין הזה. הלילות היו משהו מיוחד במינו. בילינו בספרים. קראנו המון: פילוסופיה, קצת מדעי המדינה, פסיכואנליזה, ספרות רוסית, דוסטוייבסקי, גורקי, טולסטוי. היו רגעים שאנשים פרצו בווידוי, ערב ערב, בווידוי על חייהם הנפשיים, על עברם, על איך שהם רואים את החיים, את האדם, את הנצח. היו רגעים של בכי, רגעים של צחוק, רגעים של התרגשות, שהיא מעבר לחיי היום יום אפורים. איזו סעודה רוחנית מיוחד במינה".[13]

רוב עולי 'השומר הצעיר', היו מרוכזים בקיץ 1920 בשלושה מקומות: אום אל עלק שליד שוני.[14] בית גן שליד יבניאל ובצדי כביש חיפה-ג'דה (לימים, רמת ישי), סמוך ליגור של ימינו, שם הקימה החבורה השומרית את גדוד 'שומריה'. כשיערי הגיע לחבורת בית גן שמו היה מוכר לרבים מן החברים מן המכתבים שהרבה לשגר להנהגת התנועה, במיוחד בימי כהונתו כראש קן וינה,[15] אך לא ריחפה על ראשו הילה של מנהיג. הוא הרשים את החברים בנאום מהפנט ומלהיב, שהייתה גלומה בו רוח של בשורה, שפעלה כסם משכר, שחברי הקבוצה היו נכונים להתמכר לו.[16] תוך שלושה חודשים היה חלק מ"הגרעין הקשה" של החבורה. בראש חבורת בית גן, עמד דולק (דוד) הורביץ. השנים החלו לשתף פעולה עוד באירופה, דבר שעם הזמן ייהפך ליריבות מרה.

ביתניה עילית

בעקבות הנאום הצטרף יערי אל החבורה, ויחד עם דוד הורביץ הם קבעו מי יהיו העולים לביתניה עילית,[17] שם הוקם מחנה עבודה עבור מי שהיו אמורים לסקל ולטעת את אדמת פורייה. ימי ביתניה עילית ארכו קצת יותר מחצי שנה, למרות זאת הם הפכו לחוויה המעצבת של 'השומר הצעיר' בארץ. 46 צעירים, רובם בחורים, התמקמו על צלע הר, מעל נופו של עמק הירדן. הם כתבו בזיכרונותיהם תיאורים נלהבים על המקום. דוד הורביץ כתב: "יופי הגבעה בגליל, לבלוב כרם השקדים באביב, עקלתון הירדן מתחת קשת הצבעים של הכנרת, הדר פסגת החרמון מרחוק". יערי רשם: "בביתניה אירסו לנו את החרמון, האגם ואת הצוק המכונף שלנו. ים כנרת משתקף בצלילותו האגמית והעמוקה בעיני האנשים".[18]

ראו באתר זה: השגבת הכנרת.

מדי יום עבדו הבחורים וקומץ הבחורות שעות ארוכות בסיקול אבנים, בעקירת שיחים ובחפירת בורות לנטיעת עצי זית ושיחי גפן. יערי – כעדותו – לא הצטיין בחפירת בורות (כפי שלא הצטיין בחפירת גומות בכנרת). תחילה לנה החבורה תחת כיפת השמים ועם בוא הגשמים הוקם אוהל, בו הוצבו 46 מיטות, ללא שמץ של פרטיות. רק בעיצומו של החורף ורק לאחר שמספר החברים פחת למחצית, הוקם צריף עץ ובו חדר לבחורים וחדרון לבחורות. הייתה זו עבודה קבלנית ששכרה מועט. גם המזון היה מועט והמים במשורה. רבים חלו במלריה. כאשר התמעטה העבודה, דרש המעסיק – יק"א, לצמצם את מספר החברים. עשרים עד עשרים וששה חברים נאלצו לעזוב את המקום. צמצום מספר החברים נעשה בתהליך שכונה לימים "הסלקציה הגדולה" השיטה והטראומה שנלוותה לה, הוצעה על ידי דוד הורביץ, אך נכרכה שבשמו של יערי.[19]

הצעירים, ביניהם כמה מהאישים המרכזיים בתנועת 'השומר הצעיר', התכוונו לממש במקום את חוויית העדה האוטופיסטית שנשאו עמם עוד מימי תנועת הנוער, בהם היו קשובים לתורות של בובר, לנדאואר, וינקן, ניטשה, דוסטוייבסקי ופרויד.[20]

בתום יום העבודה קיימו החברים שיחות נפש וערכו וידויים חושפניים. "היכן חוגים לאחר העבודה, משתה רוחני כמו אצלנו?" כתב יערי לחבריו בחו"ל. חבורת ביתניה הייתה שקועה בעצמה, התבוננה על העולם מלמעלה למטה בתחושת התנשאות והייתה מנותקת מהוויית החיים בארץ. בניגוד לקבוצות אחרות, הם לא עסקו בשלטון הבריטי, בערבים, באיכרי המושבות ובהסתדרות. אפילו לא בשאלות של עלייה או ירידה מן הארץ.[21]

מעל הכול ריחף מתח ארוטי. חברים שהיה להם קשר קבוע עם בחורות, מצאו לנכון לחלוק את חוויותיהם עם החבורה כולה, כאילו מצבם הזוגי הוא הישג רוחני של כלל הקבוצה. התבטאויות אלו יצרו לימים רושם מוטעה של שיתוף בחוויה עצמה. בעוד שהשיתוף הסתכם בדיבור עליה בלבד.[22]

בביתניה עילית התגלה יערי כאיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. בזכרונות החברים הוא מוזכר כ"מבוגר האחראי" (למרות שהיה מבוגר מחבריו רק בשנתיים) , הוא ניחן ביכולת לתת מענה לצרכים הרוחניים והנפשיים של החברים, שנבעו מירידה מאיגרא רמא של חלומות ותקוות, לבירא עמיקתא של מציאות קשה, של עבודה פיזית מפרכת, תחושות של בדידות, ניתוק וריקנות, הרכב מינים לא מאוזן (מעט בחורות) וחוסר וודאות בקשר לעתיד.[23] הוא הקל על חבריו, שסבלו ממצוקות של גוף ונפש. עמדו לזכותו כושרו האינטלקטואלי, השכלתו הרחבה והיותו מבוגר מעט מחבריו והוא מילא שם תפקיד דומה של מדריך בתנועת נוער.

יערי הנהיג את הקבוצה והיה המיסטיקן הראשי של ביתניה – "המכשף של השבט". חבורת ביתניה הייתה הכר הפורה הראשון להגשמת שאיפת המנהיגות שלו. החבורה התקבצה סביבו בלילות והוא נשא דרשות מהפנטות על בדידות, על סבל, על העבודה, על הנצח, על אלוהים. יערי הרבה לדבר על מה שעתיד להתרחש "ברבות הימים". בכך העניק משמעות להווה הקשה ונתן תקווה לעתיד טוב יותר. בשעה שדיבר היה משפיל מבטו, נשטף זיעה, עיניו התרחבו ונחיריו רעדו.[24] "הוא הרכין את ראשו כל פעם מטה יותר. עינו חיפשה בהיחבא איזה פרצוף כדי להינעץ בו בפראות, עד לשכחה".[25] הנהיג את מנהג הווידויים הפומביים. חבר שהתעורר מחלום היה מצלצל בפעמון וכולם היו מתכנסים לשמוע את מצוקתו והגיגיו. בדברי הקטרוג והחשבון שפרסם דוד הורביץ, כחמישים שנה מאוחר מכן, הוא כותב: "יערי כיוון לאווירה המיוחדת של הימים ההם, להרגשת הבדידות, לחרדה לבאות וניגן על מיתרי הנפש של שומעיו".[26] במאמר בעלון התנועה תקף את מוסד המשפחה וקרא להוציא את הנשים מהקומונה. "הדחף הזוגי הבורגני, שהוא הדחף השליט אצל נשים, הוא הגורם שהורס את פוטנציאל ההגשמה החלוצית והחברתית של גברים צעירים. נשים אינן מתאימות לחיים בקומונה. הן תמיד יבגדו בה לטובת התא המשפחתי". זו הייתה עמדתו עד שהגיעה לביתניה בחורה חדשה, אנדה קארפ. הוא התחבר איתה וחמק עמה לחיפה,[27] מצא רב שהשיא אותם כדת משה בישראל והפך לגבר הנשוי בחבורה.[28]

תוך כמה חודשים נמרטו העצבים של כולם. אחד ירה בראשו בגלל אהבה נכזבת,  אחד יצא מדעתו ואחר נהיה טבעוני קיצוני, אחד היה לקומוניסט וירד לרוסיה. אחד חזר בתשובה ועבר למאה שערים, אחר התנצר ועזב את הארץ אחד (נתן איכר / ארנסט פולק) התאבד. על סיפור מצבתו כתב אריאל הורוביץ את השורות: "על ראש האבן מצויר יתוש ענק למרות שהבחור לא מת בקדחת. הוא כנראה מת מפחד מבט העיניים השחורות המצוירות מתחת. אומרים שהעיניים הן עיני מאיר יערי שרצה לברוא את האדם מבראשית".[29] ביומן המשותף של הקבוצה כתב מישהו: "ארבעה נכנסו לפרדס. אחד קיצץ בנטיעות, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת. אולי אחד יצא בשלום".[30] דוד הורוביץ, בספרו האוטוביוגרפי "האתמול שלי", הקדיש פרק לביתניה עילית, שם הוא מתאר את יערי באופן לא מחמיא בלשון המעטה. יערי הגיב בשלושה מאמרים פולמוסיים ב"על המשמר" בקיץ 1970. הבא בתור היה מחזהו של יהושע סובול, "ליל העשרים", היצירה שתרמה מכול לעיצוב התפישה של קבוצת ביתניה כפי שהיא רווחת כיום.[31]

ראו באתר זה: ביתניה עילית.

במקביל לפעילותו בביתניה, הפך יערי לנציגם הבכיר של בוגרי 'השומר הצעיר' בארץ. הוא פעל גם להשגת תקציבים מהמוסדות הלאומיים, משבצות קרקע ומשאבים אחרים, להתיישבותם של בוגרי התנועה ולקיומם. כמו כן, הוא פרסם מאמרים בעיתונות התנועתית והכללית. כשרון הכתיבה והעושר הלשוני שלו, פתחו בפניו את ה"הפועל הצעיר", כתב העת הנחשב ביותר בעיתונות הפועלית של אז. מאמר מפרי עטו – "מתוך התסיסה".[32] עשו את יערי לדובר התנועה בארץ ישראל.[33] הייתה זו נסיקה מסחררת בסולם השומרי.[34] יערי נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית והמרכז החקלאי והציג בפניהם תכנית ברורה למדי: יצירת רשת של קבוצות, שכול אחת תיהנה מחופש התפתחות ועם זאת, תהיה קשורה לקבוצות האחרות, באופן כלכלי וחברתי, על יסוד הסכם הדדי.[35] כך הונחה התשתית להקמת 'הקיבוץ הארצי', שש שנים לפני שהוקם בפועל.[36]

בתקופת ביתניה לא ניכרה אצל יערי תפישה אידאולוגית מגובשת. היה לו חזון של רשת יישובים שומריים, המקיימים רמות שונות של שותפות, שהגבוהה שבהן היא "התחברות מלאה", הכוללת גם שותפות ארוטית. אולם לא זו בלבד שרעיונות אלה לא התגבשו לכלל אידאולוגיה כוללת, אלא משדחתה אותם החבורה הוא נטש אותם לחלוטין, ולפחות ערך בהם שינויים מפליגים.[37]

באפריל 1921, עקב סיום העבודה (וגם סביב המתח הבין אישי שעלה על גדותיו), הקבוצה עברה לגדוד 'שומריה', שישב סמוך לקיבוץ יגור של היום. לחבורת 'שומריה' המקורית, בראשותם של מרדכי שנהבי ואבא שנלר (חושי), הצטרפו חברים מקבוצת אום אל עלק. לאחר התלבטות וחששות "מאווירת ביתניה", הם קיבלו אליהם את חבורת ביתניה ב-22' באפריל 1921 (אם כי לא היו חלק מהישות החברתית הנושאת את השם 'שומריה)'. שם גם יצרו יוצאי ביתניה את קובץ הווידויים 'קהילייתנו', ששמש להם במה לפרידה מחלומות הנעורים.[38] ב"קהילייתנו" נפרש מנעד הרעיונות, הדעות, הרגשות והחוויות המייצגות של הכותבים, עולים חדשים וחלוצים, כמו של רבים מבני דורם – אנשי העלייה השלישית.[39] על כן, הוא מוקד למחקר ענף בהיסטוריוגרפיה הישראלית.[40] מאיר ואנדה הצטרפו למחנה שומריה רק בראשית חודש מאי 1921, לאחר שטיילו בצפון הארץ, במעין ירח דבש. יערי הגיע לשומריה בסטאטוס של מנהיג. יתרון הגיל וניסיון החיים, העניקו לו עדיפות במאבקים המתמשכים על כתר ההנהגה. האינטימיות העדתית הומרה במאבקי כוח, מה גם שחברים החלו להתרחק ממנו ולהתקומם נגד דעותיו והתנהגותו. אנשי הקבוצה האשימו אותו בניסיון לכפות עליהם את דעותיו ומרותו והתחולל במחנה "מרד בנים כנגד דמות אב", בלילה שזכה לכינוי "ליל השימורים" (או "ליל ברתולומיאוס"), בו כינה דוד הורביץ את יערי בתור "אינקוויזיטור גדול". יערי ואנדה נאלצו לעזוב את מחנה הגדוד. התהום שנפערה בלילה זה, בין יערי לאנשי שומריה, נותרה פעורה עד אחרית ימיו. הצלקות שהותירה בו הפרשה, לא הגלידו מעולם.[41]

מעמדו הבכיר של יערי ב'שומר הצעיר' לא היה מובן מאליו. הוא לא היה בין מייסדי תנועת הנוער, לא מילא תפקיד של ממש בימי הבראשית שלה בגליציה ולא נתל חלק באותן התכנסויות תנועתיות בשנים 1918-1920, שלימים כונו "מעמד הר סיני", אלו שעיצבו מחדש את דמותה של התנועה בתום המלחמה הגדולה. כנראה שביתניה עילית הייתה המקפצה שלו אל ההנהגה.

לדעת מתתיהו מינץ, בספרו המעמיק על ראשיתה של התנועה השומרית, 'חבלי נעורים', באותה נקודת זמן, באה לקצה תקופה, לא רק בחייו של יערי, אלא בתולדותיה של התנועה. תקופה זו, הייתה לדעתו "מעגל אוטונומי וייחודי בתולדות תנועת 'השומר הצעיר'. כול אשר יבוא אחריה, איננו אלא השתלשלות היסטורית לינארית".[42]

תקופת הביניים

לאחר עזיבת שומריה נדד מאיר עם אנדה בארץ בין מסגרות שונות. עד 1923 היו אלה חיים של תלישות ונדודים.[43] את חודשי הנדודים ניצל יערי לחשבון נפש אישי, להסקת מסקנות ולהפקת לקחים בנוגע לאופי מנהיגותו. ההתנתקות ממחנה שומריה שמטה מתחת לרגליו את הבסיס החיוני לפעילותו הציבורית. הוא עצמו הודה כי "כאשר עזבתי את חיי העדה ויצאתי לנדוד", הרגשתי עצמי לפעמים כאילו הושלכתי לרחוב. לא הרגשתי עצמי בודד, כי אם עזוב". הוא נע ונד בחיפוש אחר מסגרת חדשה, ורק לאחר הצטרפותו לקבוצה של בוגרי 'השומר הצעיר' בתל אביב, חידש את פעילותו הציבורית.[44] בדומה לתקופה שלפני בואו לארץ, גם בתקופת המעבר הזו, לא ניכר רישומו של יערי על תולדות התנועה. קולו לא נשמע והוא שקע באנונימיות כמעט מוחלטת. לא היה חלק ונחלה בקיבוץ השומרי הראשון שעלה על הקרקע והקים יישוב משלו – בית אלפא – שמייסדיו היו חבריו מימי ביתניה ושומריה והתיישבות הקבע שלהם הושגה, לא מעט הודות להשתדלותו.[45]

בסוף אותה שנה, הוא פרסם את המאמר החשוב "סמלים תלושים", בו ביקר את ההתנהלות של גדוד 'שומריה' וההתנהלות של החינוך השומרי.[46] המאמר שנהגה והועלה על הכתב בתקופת הנדודים, הוא מסמך מכונן, מסוגו של "לקראת הימים הבאים" שפרסם ברל כצנלסון כחמש שנים קודם לכן.[47] תהודתו הרבה של המאמר הציבה את מחברו בתודעה הציבורית היישובית – ולא רק התנועתית – כדוברה הראשי של תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל.

בשלב זה עוד לא היה מרקסיסט. הוא פרסם מאמר נוסף שבו כתב על "החכמה שאנו היהודים קוראים לה חכמת הלב", בסגנון חסידי, שנועד להזכיר לקוראים שהכותב הוא צאצא של ר' אלימלך לליז'נסק.[48] בין היתר, כתב: "דבר אחד ברור לי, שעם שלם לא יוכל להמשיך את קיומו זמן רב בלי פרנציפיון מטאפיסי וסמל דתי. אחרת הוא שוקע, וכאן לא תועיל שום קונספציה כלכלית וחברתית..". הוא הציב את מסכת "הסמלים החיוניים" ברוחו הרליגיוזית של א"ד גורדון, בניגוד לסמלים התלושים והכוזבים של תרבות הנוערים, שבאה לידי ביטוי ב'קהילייתנו'.[49]. באמרו "וכאן לא תועיל שום קונספציה כלכלית – חברתית", הוא התכוון ללא ספק למרקסיזם, שהתכוון להיות תורה כלכלית-חברתית מדעית, המושתת על יסודות מטאפיזיים.

בכנס שומרי ב-1923 בנהלל, הכיר את יעקב חזן, שנהיה בעתיד שותפו הפוליטי הראשי להנהגת התנועה. נקשרה ביניהם שיחה, כשעשו דרכם לחיפה, ברגל ועל גבי עגלה עמוסת חציר. באותו הלילה נוצר החיבור בין יערי לחזן והונחו היסודות להנהגתם המשותפת של השומר הצעיר, בחמישים השנה שבאו אחר כך. עם חזן לצדו, הוא חזר אל התנועה כאדם חדש, מצויד בהשקפה חדשה לגמרי.

המהלך שהחל בנהלל בראשית השנה העברית התארך מעבר למתוכנן, ורק לאחר מאמצי הכנה מרובים ודחיות חוזרות ונשנות, התכנסו בוגרי 'השומר הצעיר' בארץ ישראל, למחרת חג השבועות תרפ"ד (7'-9' ביוני, 1924) בבית אלפא, שם כבר מילא יערי תפקיד מרכזי ומכריע. הוא היה פעיל מאוד בהכנות לקראת ההתכנסות והיה היחיד שבא אליה עם תכנית ברורה להמשך המפעל השומרי. כינוס בית אלפא שימש במה לעלייתו המחודשת של יערי למעמד המנהיג.[50] יערי היה מודע לכך שהאינטימיות החברית שאפיינה את חבורת ביתניה, אין בה כדי לשמור את בוגרי השומר הצעיר במסגרת ארגונית מחייבת. לצורך הקמתה ושימורה של המסגרת הקיבוצית היו נחוצים חישוקים חומריים וארגוניים, ויערי פעל ליציקתם בשני מישורים: האחד – יצירת תלות קיומית של הפרט בקיבוץ, שעל פי תפישתו של יערי אמור להיות מסגרת חיים טוטלית, החובקת את כל תחומי חייו של האדם; והשני – הקמת ארגונים ומוסדות ארציים שנועדו לאגד את המסגרת הרחבה.

באותה פגישה הציג יערי תפישה ברורה בדבר ייחודו של "השומר הצעיר" בארץ ובדבר המשך קיומו התנועתי. הוא תחם את מעגלו של 'השומר הצעיר' הארץ ישראלי והפרידו מן העבר, בטענו שהגוף השומרי בארץ ישראל, אינו המשך של תנועת הנוער; והבדיל אותו מן הגופים האחרים בארץ, בקבעו שאל לבוגרי השומר הצעיר להתמזג בגופים פוליטיים קיימים, שכן 'יש זכות והכרח' בקיומו של גוף משלהם.[51] בסיומה של הפגישה היה יערי לעמוד התווך של החבורה שהנהיגה את הציבור השומרי בארץ.

בשנה שחלפה מאז עלייתו המחודשת על במת הפעילות הציבורית ועד פגישת בית אלפא, חלה ביערי תמורה גם בתחום האידאולוגי. באותו כינוס, הכריז יערי לראשונה, על פנייתו לעבר המרקסיזם.[52] הסיבות לתפנית אין ברורות לגמרי. אמנם, סימני קרבה למרקסיזם ניכרו בדרכה של 'השומר הצעיר' עד אז. אולי השפיעה על כך המציאות ששררה בארץ בתקופת משבר העלייה השלישית ועם בואה של העלייה הרביעית, שהייתה בורגנית ברובה, עם מאפיינים קפיטליסטיים. אולי אפשר לצרף לכך את ההנחה שיערי ביקש לשוב ולתפוס עמדת הנהגה בתנועתו. יערי השכיל להכיר בצורך העמוק שהיה להם בחיים לאור אמונה.[53] מכול מקום, כל אלה ששמעו לפני שנתיים על ההר את הדרשות שלו על הבדידות, על הנצח ועל אלוהים, וכל אלה שקראו באותה השנה את המאמר שבו הוא טען שבלי עקרון מטאפיסי וסמל דתי, לא תועיל שום תפישה כלכלית וחברתית, הופתעו לשמוע אותו מדבר פתאום על כוחות יצור, יחסי יצור, מטריאליזם היסטורי ומלחמת המעמדות.[54] הוא מצא נוסחה לשלב את הציונות עם המרקסיזם, שקרא לה "תורת השלבים" (אטאפים), שאימץ בעקבות דב (בר) בורוכוב. קודם כל יש להגשים את הציונות, ורק כשתיווצר בארץ, ברבות השנים, חברה מעמדית, יגיע זמנה של מלחמת המעמדות. הציונות קודמת למרקסיזם בזמן ובערך. במועצת היסוד של הקיבוץ הארצי, נקבע שכול חברי 'הקיבוץ הארצי' צריכים לקבל את הנוסחה הזאת כחלק מעקרון "הקולקטיביות הרעיונית". לקראת כל מועצה היה יערי מפרסם שורה של עיקרים, שהיו יותר תכתיב אידיאולוגי, מאשר מצע לדיון. לימים, כאשר קובה ריפתין, המזכיר המדיני של מפ"ם, השמאלן הקיצוני מעין שמר, כתב ב-2' במאי 1950 מאמר ב"על המשמר", בו כפר בתורת השלבים של יערי, של ציונות לפני הסוציאליזם, וטען בתוקף שמפ"ם חייבת להיות חלק מהעולם הקומוניסטי,[55] מאמר שעשה רעש רב שגרם ליערי להורידו ממעמדו בתנועה.

הקמת הקיבוץ הארצי

יערי עמד על חיזוק הזהות השומרית של חניכיו ואת ההתבססות הארגונית של בוגרי התנועה, בארץ ישראל. בישיבת התנועה ב-1924 בבית אלפא, הוחלט כי "השומר הצעיר" בארץ יחזק את הקשר עם התנועה בגולה. יערי הבין שכדי לזכות בכתר ההנהגה, שומה עליו לרכוש לצדו את תמיכת חברי התנועה החוץ לארץ, שם עדיין נמצאו עתודות כוח האדם הרבות והאיכויות של תנועת הנוער. יערי יצא כשליח התנועה לפולין. הוא שימש כציר במרבית הקונגרסים הציוניים, והיה חבר הוועד הפועל הציוני. לאחר שנה וחצי, שב ארצה, כשעמדת ההנהגה מובטחת לו. בשלב זה (1927), עמד בראש מייסדי 'הקיבוץ הארצי', שהיו לו פחות מ-300 חברים, בארבעה קיבוצים, כולם בתנאי ארעי. יערי התעקש להכניס למצע הקיבוץ הארצי את המשפט "להביא על ידי המהפכה הסוציאליסטית וביטול המעמדות, לידי יצירת חברה סוציאליסטית דו לאומית".[56] עם הזמן זכה יערי למעמד של מנהיג מורם מעם, שסיגל לעצמו גינוני חצר וסמלי מעמד. ליערי לא הייתה חבורה דומה לזאת שהתלכדה סביב יצחק טבנקין. יערי בנה פחות על חברות ונאמנות ויותר על תמרון טקטי בין זרמים מנוגדים.[57]

ב-1929 חברי קיבוץ ״הרצליה״ בחיפה של השומר הצעיר, בהנהגת יערי, עלו למרחביה, שם חי כל חייו לאחר מכן. יערי הנהיג את תנועתו במישור החינוכי, ההתיישבותי והפוליטי, בשלושת הארגונים: תנועת הנוער "השומר הצעיר", "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" ומפלגת "השומר הצעיר".

בשנות השלושים עברה התנועה, בהנהגת יערי וחזן, לוליינות אידיאולוגית, שהולידה את תמיכת 'הקיבוץ הארצי' ברעיון שלמות הארץ ואחר כך – לכאורה על אותו רצף – ברעיון המדינה הדו לאומית. עיון בפרטי תכנית המדינה הדו לאומית מגלה שהיא הייתה דווקא הנועזת ומרחיקת הלכת מכול התוכניות הציוניות, ודווקא מבחינת המקסימליזם הציוני. התנאי הראשון והנחרץ ביותר בתוכנית זו, היה עליה יהודית חופשית, בפיקוח הסוכנות היהודית ובאחריותה הבלעדית. תנאי אחר הוא התיישבות חופשית בכול חלקי ארץ ישראל וגם ב"סביבותיה". המגמה המוצהרת היא להגיע לרוב יהודי בארץ. במדינה הדו-לאומית תהיה לכל עם אוטונומיה מוחלטת בנושאי חברה ותרבות. מוסדות המנגנון יהיו מחולקים באופן שווה, כך שלא יהיה בכוחם למנוע את ההתפתחות הציונית. אולם המקסימליזם שהיה טמון ברעיון המדינה הדו-לאומית, התקבל בתודעה הציבורית כמינימליזם פחדני. ואכן, בן גוריון הציג אותה כתבוסתנית.[58]

היחס לברית המועצות

בשנות העשרים מתחו חברים מן 'השומר הצעיר', ביקורת על התנכרותה של ברית המועצות לתנועה החלוצית, על שהיא רודפת את הציונות ואת הלשון העברית, מגרשת ציונים לסיביר או כולאת אותם ומפעילה טרור כלפי סוציאליסטים.[59] למרות זאת, בראשית שנות ה-30' הלכה וגברה ביערי האוריינטציה הסובייטית. הוא וחבריו יצטטו במהלך השנים הקרובות את משפטו של לנין, שאומץ על ידי סטלין: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". יש לזכור שבאותם ימים נראתה ברית המועצות כסיפור של הצלחה על רקע רצף המשברים של הקפיטליזם, לאורך העשור הקודם, שהגיע לשיאו בעקבות קריסת הבורסה בניו יורק, בסתיו 1929. אם כי, גם בעניין זה, יערי פיגר אחרי גורמים אחדים בתנועת העבודה וביישוב, שגילו בשנות העשרים אהדה למהפכה, כמו, ארתור רופין,[60] במידה מסוימת דוד בן גוריון (שחזר מביקור בברית המועצות ב-1923, נלהב ואחוז ספקות)[61] ואפילו אורי צבי גרינברג.[62] לקראת סוף העשור, מרבית ממעריציה של ברית המועצות בישוב הפנו לה עורף, בין היתר בשל עדויות על קוֹלֶקְטִיבִיזַצְיָה הכפויה שערך סטלין בכפרי ברית המועצות והרעב הנוראי שבא בעקבותיה, שגרם למיליוני מיתות בשנים 1932 ו-1933.[63] למרות זאת, יערי נשבה בקסמיה. תפישתו המרקסיסטית של יערי הלכה והתבססה וקיבלה גוון לניניסטי. כמו כן ניזונה האוריינטציה הפרו סובייטית מהלכי רוח של התנועה בחו"ל ובארץ ומרצונו להיענות להם ולא להתעמת איתם. הרגשת האוריינטציה הסובייטית שלו נבעה גם מהערכתו את התפקיד הצפוי לברית המועצות באזור וממעורבות הגוברת בו. היה גם רצון להתבדל מגורמים אחרים בתנועת הפועלים.[64] הוא תקף את האופי הסוציאל-דמוקרטי של אחדות העבודה וב-1931 ציין את ההשתייכות של מפ"ם לאינטרנציונל השני, בתור גורם המונע איחוד איתה.[65] כמותו, גם עמיתיו יעקב חזן ומרדכי בנטוב גילו יחס אוהד לברית המועצות, שהוליד שרשרת של טעויות היסטוריות. עמדה שגויה אחת גררה את הבאה אחריה ומלכדה תנועה שלמה. התהליך הדינמי של הפיכת האהדה הזאת להערצה ותמיכה נלהבת, הפך לדינמיקה של הוויכוח עם מפא"י והדחיקה לעמדה של אופוזיציה רדיקלית.

בסוף 1934 הופיעו דיווחים בעיתונות על הוצאות להורג המוניות בחלקים שונים של ברית המועצות.[66] במחצית השנייה של העשור התפרסמו דיווחים בעיתונות על "טיהורים", על משפטי ראווה ועל הוצאות להורג. טרור ממשלתי זה הופנה בעיקר כלפי ראשי השלטון והצבא. גנרלים רבים בצבא האדום הוצאו להורג, יחד עם סופרים, אמנים, ומדענים לצד אזרחים פשוטים שנחשדו כמפקפקים בשלטון. סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה "צ'ה קה" ולאחר מכן לסירוגין "גה פה", או נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו ניקולאי איוונוביץ' יז'וב, אשר אף הוא הוצא להורג באשמת "ניסיון לרצוח את סטלין", ולבסוף לברנטי בריה (שהוצא להורג לאחר מות סטלין, בשנת 1953).

כחלק משיטתו, ערך סטלין דמוניזציה לטרוצקי והציג אותו כפושע נגד האומה ומקור כל הרעות החולות בברית המועצות.[67] על כל צעד, סטלין השתמש בציטוטים חלקיים של קרל מרקס וולדימיר לנין, על מנת שההמונים יחשבו שאכן הוא פועל לפי המרקסיזם-לניניזם.

חלון הראווה של הטיהורים הגדולים היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה, שנוהלו על ידי התובע אנדריי וישינסקי.[68] במשפטים אלה הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין, להתוודות על פשעים שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה, קשר שכלל, גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג. טיהורים אלה כללו בעיקר עינויים, עבודות כפייה בגולאג, הגליה, הוצאות להורג, כליאת אנשים ועריכת משפטי ראווה, והיקפם כלל מיליוני בני אדם.

במהלך השנים 1937–1938 נעצרו כמיליון וחצי אנשים, וכמחצית הוצאו להורג. (באותו זמן אוכלוסיית ברית המועצות מנתה כמאה וחמישים מיליון איש} בכרוז לכבוד 1' במאי 1938 מתחו 'השומר הצעיר' ו'הליגה הסוציאליסטית'[69] ביקורת על ברית המועצות וציינו ש"משפטי הדמים המבוססים על רמייה והשפלה, זורעים אכזבה ואפס אמונה במחנה הפועלים"[70] יערי עצמו היה פחות נחרץ בייחס למשפטי מוסקבה. בראשית שנות הארבעים הוא הודה: "בינינו לבין עצמנו נדע, כי ליחסנו החיובי למפעל הבניה הסוציאליסטית בברית המועצות, מונו תנודות רציניות בימי משפטי מוסקבה".[71] אבל הוא הצדיק בעקיפין וגם במישרין את מה שקרה שם. הוא כתב: התקוממתי תמיד נגד ההתעלמות מהעובדה כי ברית המועצות שרויה במצב מלחמה מימי המהפכה האוקטוברית עד היום הזה […] במשך כול אותו הזמן, היא התגוננה נגד סכנת הגיס החמישי ונגד כול הסכנות המגיחות בימי המלחמה […] אילו היו שוררים בה תנאים נורמליים יותר ולא מצב מצור במשך עשרות בשנים, כי אז לא היה הכרח שהסוציאליזם ברוסיה ייבנה בפיקוח הבולשת ההולך ומחמיר".[72]

בדבריו, שנכתבו בראשית מלחמת העולם השנייה, ניכרים נחרצות רבה ואין ספק שהשקיע בנושא מאמץ רב. הוא טען שהיה יסוד לשפיטת אלה אותם כינה "המחבלים ברוסיה" ושמדובר ב"גיס חמישי". הוא טען שהנאשמים היו גורמים חתרנים שהוחדרו לשורות הצבא על ידי פרובוקטורים נאציים. זוהי צומת קריטית, שבה דומה כי הדבקות בברית המועצות החלה לגבור על שיקול דעתו והעלתה אותו ואת תנועתו על דרך שלא רק התגלתה בדיעבד כמוטעית מן היסוד, אלא ככזאת שניתן היה לחוש בסכנותיה תוך כדי ההתרחשויות[73]. מרדכי אורנשטיין (אורן), מקיבוץ מזרע, הסמן הקיצוני של מפ"ם, הצדיק את הטיהורים ולעג ל"יפי הנפש "הסבורים שמהפכות חברתיות מתבצעות בכפפות של משי ועל קצות בהונות הרגליים"

אחד הטעויות המביכות ביותר של התנועה הייתה עמדה לגבי הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב, שנחתם ב-24' באוגוסט 1939.[74] חוזה זה, שאפשר להיטלר, כעבור שבוע, לפלוש לפולין ולפתוח במלחמת העולם השנייה, הניב פירות גם לברית המועצות, שהשתלטה על חלקים נרחבים באזור הים הבלטי ובפולין ופלשה לפינלנד. התברר שדווקא מולדת המהפכה מאפשרת לפשיזם מסע כיבוש אכזרי, המאיים במיוחד על היהודים גם לאחר שהיה ברור מה המשמעות של ההסכם, יערי עדיין מצא נימוקים להצדיקו: המערב והקפיטליזם המאיים, הם אלה שאילצו את סטלין לחתום על חוזה עם הנאצים.[75]

בשנות השלושים האהדה לברית המועצות הייתה נחלתו של ציבור קטן, אבל החל מסוף יוני 1941, עם פרוץ "המלחמה הגדולה" (פלישת גרמניה לברה"מ), בעקבות סיפורי הגבורה של עמדת הרוסים מול הפולש הנאצי, על הקרבות סביב מוסקבה, המצור על לנינגרד והרעב הקשה בה היו נתונים תושביה, ובהמשך גם של הגנת סטלינגרד, גדלו ממדיה לכלל הערצה. בסאגה של סטלינגרד (מאמצע יולי 1942 עד ראשית פברואר 1943) היו כל האלמנטים שדיברו אל לבם של רבים: הגנה עיקשת על הבית, עמידת גבורה מול האויב, מלחמה של מעטים מול רבים, ניצחון הנצורים על התוקף, ניצחון הצודקים על כוחות הרשע.[76] האהדה לברית המועצות שטיפח יערי והאווירה החיובית ששררה בארץ ביחס לברית המועצות, הזינו זו את זו באורח הדדי. עמידתם העיקשת של הסובייטים כמו טיהרה את סטלין מחטאיו והביקורת עליו נדמה.[77] נוכח הקזת הדם של עמי ברית המועצות, עלו חשדות בדבר מזימה מערבית להחליש את ברית המועצות. ככל שהתעכבה פתיחתה של החזית השנייה, במערב, גברו החשדות ושימשו קרקע פורייה להגדרת המלחמה, כמאבק בין העולם הסוציאליסטי לעולם הקפיטליסטי, האימפריאליסטי.[78]

עוד לפני הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה, היא הייתה בעיני יערי, "משען ומעוז לכוחות המחר". החל מקיץ 1941 הביע תקווה להצטרף אליהם. במאי 1942 הכריז כי היעד הריאלי לפנייתה של הציונות לאחר המלחמה, הם אותם "כוחות המחר".[79]

בקיץ 1942, בעיצומה של המלחמה, ביקרה בארץ משלחת סובייטית. האהדה לברית המועצות המקיזה דמה במערכה נגד הנאציזם, הרקיעה אז שחקים. הם ביקשו לראות קיבוץ. לאחר שביקרו באפיקים, שמרבית חבריו דיברו רוסית, המשיכו באווירה אוהדת למרחביה, כדי לפגוש את האוהד הכי מושבע שלהם. הוא הכריז: "לב היישוב המה לקראתכם. ציפינו לכם ארוכות […] אנחנו נאבקים בציפורניים על כול דבר, תוך הליכה נגד הזרם הפרו אמריקאי השולט בציונות. לכן ברור שנזכה לגאולה לאומית וחברתית, רק כחלק מהכוח הסוציאליסטי העולמי". הוא הוסיף: "אנחנו יודעים היטב שגורלנו קשור בגורל ההמונים העמלים של העולם הערבי". את העיקר השאיר לסוף: "… משאלתנו להתייצב בפני הבונה והלוחם הגדול בימינו. ביום שבו נזכה לפגוש את סטלין, יוקם גשר ברזל בין ברית המועצות ובין הכוחות המהפכנים בארצנו ובמזרח התיכון כולו".[80]

ראו באתר זה: סטלין – איש הפלדה מגרוזיה

במהלך המלחמה נאבק יערי בשתי חזיתות: במגמות של שלילת ברית המועצות ושל הערצת יתר כלפיה. הוא נזף בחברי התנועה על שכינו את ברית המועצות "ארץ שמד" ובה בעת חשש מפני "התבוללות אדומה" בשטחי הכיבוש הסובייטי. במאבקו נגד חברים, ששלילת הסכם ריבנטרופ – מולוטוב, הביאה אותם לפסילה מוחלטת של ברית המועצות, פעל נגד מגמות של השמאלת ייתר בשולי המחנה. גם בשיא ההערצה לברית המועצות, שלט אצל יערי הפרימט הציוני וגם הפרימט היהודי.[81]

ראו באתר זה: סטלין במלחמת העולם השנייה

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשניתק הקשר בין 'הקיבוץ הארצי' לתנועת הנוער באירופה שהזינה אותו, התבטא יערי לראשונה, בבירור ובפומבי, בעד הקמת מפלגה. ההכרעה להוציא רעיון זה מן הכוח אל הפועל, נעשתה רק לאחר שהתחוורו ממדי השואה. כשהיה ברור שהשומר הצעיר באירופה שוב לא יוכל לשמש בית יוצר לחברי קיבוץ חדשים ולהיות כוח אלקטורלי בתנועה הציונית, נזקק הקיבוץ הארצי למשענת פוליטית חלופית. רק אז, בראשית, 1946 נוסדה מפלגת 'השומר הצעיר', כפרי של איחוד בין תנועת 'השומר הצעיר' והליגה הסוציאליסטית.[82] אולם, גם לאחר שקמה המפלגה, הוסיף הקיבוץ לעמוד במרכז עולמו של יערי, והבטחת תנאי הקיום של הקיבוץ הארצי ושמירת שלמותו שימשו גורם מכריע בשיקוליו.[83]

הקמת מפ"ם

ב–1948 במהלך מלחמת הקוממיות, העפיל השמאל הציוני לנקודת שיא בקורותיו:

בינואר אותה שנה, הקימו מאיר יערי, יצחק טבנקין ומשה סנה, את מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".[84] לראשונה אוחדו במסגרת פוליטית אחת כל גורמי השמאל ( מפא"י לא נתפשה כ"שמאל").  הדברים שנאמרו בכינוס היסוד של המפלגה החדשה ביטאו תחושת שמחה, ניצחון ותקווה אופטימית לקראת העתיד, ומשתתפיו חשו היטב כי מדובר במעמד היסטורי: "נפל דבר בחיי מעמד הפועלים העברי, בחיי היישוב, בחיי הציונות […] שכינת האיחוד הייתה שורה בכינוס. הייתה השראת חג".[85] ייסוד מפ"ם בינואר והקמת המדינה במאי 1948, פתחו תקופה חדשה בתולדות העם והארץ, בקורות 'השומר הצעיר' ובמנהיגותו של מאיר יערי. הפתיחה הייתה דרמטית ומבטיחה. הנה קמה מפלגה ציונית חלוצית סוציאליסטית המייצגת ציבור גדול, השואפת להשתתף באורח פעיל בעיצוב המדינה הצעירה כשותפה למפא"י, ואולי אולי – כאלטרנטיבה לה.[86] בהצהרה שנשלחה מוועידת האיחוד, בינואר 1948, אל הציבור בארץ ובעולם, בהציגה מפ"ם את עצמה בתור "מחציתה של תנועת הפועלים העברית בארץ".[87]

לקראת הקמת המדינה, נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית. כך גם הניגודים שהיו בין המפלגות – נטייתם של אנשי 'אחדות העבודה' לאקטיביזם ביטחוני, אל מול הפשרנות המדינית של 'אנשי השומר הצעיר'. המפלגה המשותפת התנגדה לקפיטליזם ולאימפריאליזם, ולחלוקת הארץ לשתי מדינות. הם ראו במפלגה תוספת כוח לסוציאליזם של ברית המועצות, שחגגה אז שלושים שנה למהפכה. האיחוד היה אחת הסיבות לעליית כוחו של השמאל הציוני בישראל. יערי שימש שנים רבות כמזכ"ל המפלגה. הוא היה ממעצבי האידאולוגיה העיקריים שלה והשתתף בעיצוב המעבר מהשקפת העולם של תנועת נוער, לאידאולוגיה של מפלגה פוליטית.

הסיבה השנייה לעליית כוחו של השמאל, הייתה הקשר ההדוק בין חברי המפלגה לפן ההרואי של מלחמת העצמאות. כמעט כל מפקדי השדה הבכירים של צה"ל היו חברי מפ"ם, והבולטים בהם היו שני מפקדי חטיבות הפלמ"ח שהיו מושא להערצה גדולה: יוסף (יוספל'ה) טבנקין, חבר עין חרוד ובנו של יצחק טבנקין, ממנהיגי מפ"ם, שפיקד על חטיבת 'הראל', שלחמה באזור ירושלים הנצורה; מולה כהן, מפקדה של חטיבת 'יפתח' ונחום (סרגי) שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, שפיקד על חטיבת הנגב, שבלמה את פלישת הצבא המצרי בדרום. גם יגאל אלון, ממצביאי המלחמה הבולטים, היה איש מפ"ם וחבר קיבוץ גינוסר. הוא פיקד על חזית הדרום, הוביל את חייליו "בדמעה ובזמר… ממשימה בלתי אפשרית אחת לאחרת". מבחינת מעריציו בשורות הפלמ"ח ובקיבוץ המאוחד, הוא ועיצב באותה מלחמה את גבולות המדינה "יותר מכל גנרל ישראלי".[88] הפן ההרואי בא לידי ביטוי גם בעמידה האיתנה של קיבוצי מפ"ם לנוכח התקפות צבאות האויב, ובהם יד מרדכי, משמר העמק, כפר סאלד, יחיעם ונגבה – קיבוץ שעיכב את תנועת  הצבא המצרי[89]. ושראו אותו כ"סטלינגרד של מלחמתנו".[90] גם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.

מנקודה זו החלה ירידת השמאל.

ניתן להצביע על כמה ציוני דרך בולטים במדרון החלקלק של שקיעתו. הראשון הוא פירוק הפלמ"ח, שהייתה הזרוע הביצועית המובהקת ביותר של השמאל. פירוק הפלמ"ח היה לדידו של יערי, גילוי אחד מני רבים של ירידת קרנה של החלוציות. כבר בוועידת הייסוד של מפ"ם, בראשית, 1948 הוא התריע: "את חולצת הפלמ"ח יחליפו מדים, את מפקדי ה'הגנה' – קצינים מקצועיים, את פרוטות הקרנות – תקציבים ממלכתיים ואת ההתנדבות החלוצית – שאננות וקריירה".[91] בסוף 1948, הוא הפנה את תשומת הלב לכך שמאז הכרזת העצמאות, יש ניסיון בלתי פוסק לבלום את היוזמה העצמאית של הכוחות החלוציים המהפכניים בעלייה, בבניין ובצבא. ביטול האופי החלוצי והעממי של הצבא נתפש בעיניו כהקדמה לביטול האופי החלוצי והעממי של ההתיישבות; פירוק מפקדת הפלמ"ח ומה שהוא כינה "טיהור הפיקוד העליון של הצבא" מאנשי מפלגתו, האנשים שהם הם אלה שהביאו את הניצחון, היו תחילתה של הפרת הברית בין מפלגות הפועלים. הוא ראה בכל אלה סימנים ראשונים להיווצרותה של ברית בין מפא"י ובין מה שכינה "הריאקציה הבורגנית והקלריקאלית". הוא אמר דברים אלה כחודש וחצי לפני הבחירות לאספה המכוננת וזמן רב עוד יותר לפני שהחל המשא ומתן הקואליציוני שמהלכו ותוצאותיו אימתו את תחזיתו זו.[92]

השני הוא אי-השתתפותה של מפ"ם בממשלה הראשונה, שהורכבה במרץ 1949. למפ"ם היו ציפיות גבוהות מן הבחירות שנה קודם לכן, עם הקמת המפלגה היא יצאה לדרך בתחושה שהיא פחות או יותר שוות כוח למפא"י. בהצהרה שנשלחה מוועידת האיחוד אל הציבור בארץ ובעולם בינואר 1948 הציגה מפ"ם את עצמה בתור "מחציתה של תנועת הפועלים העברית בארץ". למערכת הבחירות לאספה המכוננת שהתקיימו ב-25' בינואר 1949, נכנסה מפ"ם בתחושה ש"לא יוכלו בלעדינו". לכאורה היה לציפיותיה האופטימיות על מה לסמוך. במלחמת העצמאות משכה מפ"ם את ליבם של רבים. בינואר 1988, כמעט ארבעים שנה אחרי שהטיל לקלפי את הפתק מ', כתב אורי אבנרי: "מפ"ם המאוחדת – הייתה מפלגת החבר'ה, מפלגת הפלמ"ח ושאר החטיבות הקרביות. נדף ממנה ריח ניחוח של ארצישראליות אמיתית, שורשית. היא דיברה על שלום ואחוות עמים, ובשלהי מלחמה ארוכה ואכזרית זה היה מסר שרצינו לשמוע. כל האנשים שהערכנו והערצנו בימי המלחמה, החל ביצחק שדה ויגאל אלון וכלה בשמעון אבידן, היו אנשי מפ"ם".[93] בהסתדרות היה כוחן המצורף של המפלגות שייסדו את מפ"ם ארבעים אחוזים בקירוב, ויום לפני הבחירות העריך בן גוריון שהיחס בין מפא"י למפ"ם יהיה 40 : 60. מפ"ם הייתה אטרקטיבית מאוד לחלקים נכבדים מן הציבור. אך מפ"ם זו, שהייתה אבן שואבת ל"מיטב הנוער", הייתה מנותקת מקבוצות אחרות בחברה הישראלית, שהלכו וגדלו עם בוא העולים החדשים. מהקמת המדינה עד סוף שנת 1948, נכנסו לישראל יותר ממאה אלף יהודים ואלה הגדילו את האוכלוסייה כמעט ב-17%. אולם גם לאחר שלציבור הבוחרים הצטרפו רבבות מצביעים חדשים, מפ"ם שידרה במערכת הבחירות תכנים מימי היישוב, שהיו זרים לרוב אלה שמקרוב באו. היא קידשה מסגרות וערכים מן העבר, ובמרכז עולמה ניצב הקיבוץ. מאפייניה הסוציאליסטיים והאתאיסטיים היו זרים לרבים מעולי ארצות האסלאם; המסרים הקולקטיביסטיים והערצת ברית המועצות, הרתיעו רבים מאלה שהגיעו לא מכבר ממזרח אירופה. לרעתה של מפ"ם פעלה גם ההחלטה לא לשתף בבחירות את המעפילים שנמצאו אז במחנות מעצר בקפריסין, ואשר רבים מהם היו קרוב לוודאי מצביעים עבורה; היו בהם כעשרת אלפים מצביעים פוטנציאליים, יותר משני מנדטים בערכים של אז.[94]

למרות תחושת חבריה כי "לא יוכלו בלעדינו" הם מצאו את עצמם באופוזיציה, יחד עם מפלגות הימין, תנועת החרות והציונים הכלליים. למרות שאין ממשלה גורלית יותר מהממשלה הראשונה, למרות שהיה בכוחם להקים ממשלה שתורכב משתי מפלגות הפועלים, למרות שטבנקין וחזן הבינו זאת, יערי הצליח למנוע זאת. הוא הודיע: "לעולם לא נתפשר על עמדותינו בגלל כיסא". לכן לא לקחה מפ"ם חלק בקליטת עולי העלייה ההמונית ובעיצוב החברה הישראלית החדשה – תהליך ששינה את דמות החברה הישראלית באופן מהיר ודרמטי ושהשאיר את התנועה הקיבוצית, שהייתה קודם חוד החנית של ההגשמה, מאחור. במקום להתמודד עם אתגרי גיבוש דפוסי המדינה, נסוגו חבריה לוויכוחים אינסופיים על שאלות הרות גורל כמו "שאלת ו' החיבור": מה יותר תקף – "ציונות וסוציאליזם" או שמא "ציונות סוציאליסטית" הסוציאליזם  שלנו הוא לניניסטי-מרקסיסטי או מרקסיסטי-לניניסטי? – אלו נראו בעיניהם כסוגיות גורליות.

בעקבות כינוס יוצאי הפלמ"ח באוקטובר 1949, והשתתפות של הפלמ"חניקים המשרתים בצה"ל, נפרמו החוטים האחרונים שעוד חיברו את מפא"י למפ"ם. בעקבותיו פרשו והודחו מצה"ל רוב קציני הפלמ"ח על ידי בן גוריון, שחשש מכוחם ומיוקרתם ובהם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון.[95] במקומו קידם  לתפקיד אלוף פיקוד הדרום  את משה דיין.

הסיבה הנוספת, היא תמיכתה של מפ"ם בברית המועצות. כפי שאמר המשורר חיים גורי: "מפ"ם הייתה אז כוח! עשרים ח"כים [19] לכנסת הראשונה. היא כללה את הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, את חלק הארי של הקיבוץ המאוחד, רבים מפועלי העיר והמושבה, מיטב לוחמי תש"ח, אנשי רוח, סופרים ומשוררים. היה זה מחנה ציוני-סוציאליסטי בלב מדינת ישראל הצעירה, שחיפש בימים ההם קשר אל הקומוניזם, אל 'עולם המהפכה', שהאמין בכל לבו בשילוב הזה. חברי קיבוצים קנאים בזמן ההוא לא רצו לראות בקומונות הישראליות מעין מובלעות של מתקני עולם סתגרנים, אלא חלק מתנועה אדירה הבאה לשנות פני תבל. 'מיליונים!!!' מלת הקסם הייתה 'מיליונים', 'שמונה מאות מיליון!!!' זהו הדטרמיניזם ההיסטורי! אם לא נשתלב בו נידרס, נימחץ. מפ"ם האמינה בציונות המתגשמת עם ברית המועצות, לא נגדה".[96]

יערי היה ידוע בתמיכתו בברית המועצות כיסוד במדיניותו; היה למעשה קומוניסט/מרקסיסט נלהב. יערי סבל מהסתירה המביכה שבין התנגדותו לאקטיביזם ולמיליטריזם, לבין השתתפותו באחזקת הפלמ"ח. כל עוד שהפלמ"ח נלחם בפשיזם, כמו נגד איום הפלישה הגרמנית ונגד 'הפורשים', הסתירה הייתה נסבלת. אבל מאז שפרצה מלחמת העצמאות והפלמ"ח נלחם נגד ערבים, הוא איבד את זכותו להטיף לאחות עמים. הוא עוד איכשהו הצליח לחיות בשלום עם מצפונו, כשהקרבות היו נגד צבאות פולשים. אבל כשהפלמ"ח לחם בערבים מקומיים ובמקום להסתפק בקרבות מגן הוא כבש ערים, החריב כפרים והשתתף בגירוש תושביהם מהארץ, זו כבר הייתה סתירה גדולה מדי. הוועדה הפוליטית של מפ"ם, בהתנגדות טבנקין, החליטה על התנגדות לגירוש ערבים משטח מדינת ישראל, קראה לערבים להישאר במקומותיהם ודרשה מהממשלה להבטיח את זכות החזרה של הפליטים (טבנקין דרש להוסיף את המילים "עם בוא השלום"). יערי השליט על מפ"ם את הסירוב העקרוני להצטרף לממשלה ה"בורגנית" (כלומר, אנטי סובייטית) של בן גוריון, בניגוד לדעתם של טבנקין וחזן. מכיוון שייוסיפ ברוז טיטו לא הסכים לקבל הוראות מסטלין, הודיעו חזן ויערי, שטיטו, למרות עברו הפרטיזני, הוא בוגד, והחלו להשתמש במונח "טיטואיזם" כשם נרדף לשיתוף פעולה עם המערב. כאשר הממשלה ביקשה את אישור הכנסת לקבל הלוואה של מאה מיליון דולר מארצות הברית, כסף שהיה נחוץ מאד לקיים את המדינה שקמה תוך כדי המלחמה, התנגדה מפ"ם לבקשת ההלוואה, בנימוק שתשעבד את ישראל לארצות הברית, למרות ששליש ממנה יועד לחקלאות והקיבוצים נזקקו מאד לתמיכה זו. בתקופה זו החל לחול קרע בינו לבין טבנקין, איש הקיבוץ המאוחד, שהיה שותפו למפ"ם. יערי טען שמפ"ם צריכה לומר בקול רם שהיא נגד נישול, וטבנקין הזכיר לו את עין דור, הראל, רשפים, רמות מנשה, געתון, בית קמה, סאסא, יסעור, מגידו ורבדים, שקמו על אדמות של כפרים ערביים שננטשו במהלך המלחמה. יערי המשיך לדבר נגד נישול ועד סוף השנה הקים הקיבוץ הארצי עוד שבעה קיבוצים על אדמות של ערבים.[97] יערי כמו טבנקין, לא ניחן בכושר נאום. בדרך כלל הם דיברו אל מושבו הריק של בן גוריון. כשהיה נוכח, היה עונה לו תשובות מחץ. יערי, שהיה ראש האופוזיציה, חטף מבן גוריון עלבונות. פעם אחת אמר לו בן גוריון: "לפועלים אין מולדת ולכם יש שתים".[98]

בתחילתה של מלחמת קוריאה, נדרשה ישראל הצעירה לבחור צד. בן גוריון קרא לתמיכה במערב. טבנקין חשב שישראל צריכה לשמור על ניטרליות ואילו סנה (ובמידת מה יערי), חשבו שמלחמת עולם שלישית היא בלתי נמנעת ואין ספק בניצחונה של ברית המועצות, לכן ההזדהות עם הגוש הסובייטי היא הדרך היחידה להצלתה של מדינת ישראל. בעיתון "קול העם" של מפלגת מק"י נכתב ביום פרוץ המלחמה: "בהגיבו על ההתקפה הפרובוקטיבית של ממשלת דרום קוריאה גרורת האימפריאליסטים האמריקאים, הצבא העממי הקוריאני הדף את צבא הפלישה הדרומי". גם לאנשי מפ"ם לא הייתה זו שאלה כלל. על המשמר כתב אחרי הפלישה של צפון קוריאה לדרום: "הצבא העממי שיחרר 5,000 ישובים". במצעד אחד במאי במשמר העמק 1951, נשאו השלטים "הלאה מחרחרי המלחמה" (האמריקאים). האנגלופונים כגון אבן, גולדה, וייצמן, ובראשם בן-גוריון, נטו לשלוח חיילים ישראלים לעזרת המערב – יוזמה שסוכלה בידי מפ"ם. אך האוריינטציה הישראלית הרשמית החלה לעבור מפרו-סובייטית לפרו-מערבית בהדרגה. עיתון "על המשמר" דיווח באכזבה: "ממשלת ישראל תגיש עזרה לפולשים האמריקאים". וכן: "חומרי הרפואה שהובטחו ע"י ממשלת ישראל לעזרת הפולשים, מדכאי עמה של קוריאה, יצאו אתמול לדרכם..". לקוריאה נשלחו לבסוף רק תפוזים ופניצילין. בשיאה של המלחמה הקרה, ועד משבר הטילים בקובה, חסידי יערי וסנה המתינו לבואו של הצבא האדום. הקיבוצים של השומר הצעיר אגרו נשק בסתר, כדי לעמוד לרשות הצבא האדום כשיגיע. האיבה לבן גוריון התנקזה לשורות מפ"ם. כמה מגיבורי מלחמת הקוממיות, שחשו כאילו גורשו בחרפה מהצבא, פנו להנהגת המפלגה והציעו את שרותיהם. הכול היה בשל למהלך של אלטרנטיבה מהפכנית. מעמדם הקודם בצבא, אפשר להם לצרף בחשאי, קצינים בשירות פעיל.[99]

במקביל הוקמו תאים חשאים של מפ"ם בצה"ל ובגופי המודיעין של משרד הביטחון. אפילו בשירותים החשאיים. תאים אלה כללו כמאה קצינים בקבע וכמה מאות חיילים מקיבוצי השומר הצעיר. הקצינים הבכירים שבהם הדליפו ליערי וחזן מידע מודיעיני באופן שוטף.[100] במקביל הוקמו תאים חשאיים וסליקים סודיים עוד יותר, מתחת לאפם של חזן ויערי, על יד אנשי משה סנה ובראשם סגן אלוף ישראל בֶּר – אחד המוחות המבריקים במערכת הביטחון (ומרגל של ברית המועצות). הקשר של סנה אל התאים הוגבל אפוא לחלק קטן ונחוש מתוכם, ונשמר כסוד בתוך סוד. מבחינתם של יערי וחזן, הסליקים והתאים החשאיים הוקמו כדי להיערך בעוד מעוד למקרה שהימין יקים במדינה משטר פשיסטי. מבחינת משה סנה וישראל בר הם הוקמו כדי להיערך לבואו של הצבא האדום. חזן ויערי התכוננו למלחמת אחים. סנה ובר התכוננו למלחמת עולם שלישית.[101] למרות הבולטות של הקיבוץ המאוחד בכול הקשור לביטחון, הדומיננטיות בניהול התאים החשאים הייתה בידי הקובוץ הארצי דווקא. כייוון שבחלוקת התפקידים, בין יערי לחזן, נחשב חזן לביטחוניסט, הטיפול בתאים החשאיים היה בידיו. הוא גם האיש שפירק אותם (בחשאי), כעבור שנה וחצי.

באותו זמן התגלה מכשיר האזנה מתחת לשולחנו של יערי, שהונח בהוראת ראש הש"ב (שירות בטחון) איסר הראל, דבר שעורר סערה ציבורית. מכשיר זה הפך אותו לגיבור נרדף. הוא האשים את בן גוריון במקארתיזם ובניצול שירותי המודיעין של המדינה לשם חיסול יריב פוליטי.[102] הוא הכריז: "הנשק שהציל אותנו במלחמת העצמאות הגיע ממדינה של הגוש הסובייטי;[103] מכשיר ההאזנה שהשתילו אצלי, הגיע ממדינה של ציד מכשפות".[104] בן גוריון לא נשאר חייב ותקף ב'דבר', הן את יערי ש"ממלא פיו מול משפט הרופאים האנטישמי" והן את "הגרוזיני הערמומי שיערי סוגד לו".

ההפרדה בין יערי לחזן, כאשר לאחד טומנים בחשאי מיקרופונים ועם השני משוחחים בגילוי לב, מבטאת את ההבחנה הדקה שעשה בן גוריון בין השניים. ההערכה של בן גוריון הייתה שהלהט המהפכני סוחף את מפ"ם במהירות שמאלה וכי הכפירה בציונות כבר חדרה לשורות המפלגה. לפי הערכה פשטנית זו, היה יערי האידיאולוג של המרקסיזם-לניניזם, בדרכו אל מחוץ לקונצנזוס הציוני ואילו אצל חזן, כך העריך בן גוריון, העיקרון הציוני קודם לאידיאולוגיה הזרה.[105]

תהליך השקיעה של השמאל המשיך גם שנה לאחר מכן, ב–1952, במשפטי פראג. בדצמבר 1951 נאסר בצ'כוסלובקיה מרדכי אורן, שהיה הסמן השמאלי בתנועה.[106] מעצרו בארץ קומוניסטית, בהיותו שליח התנועה, הכה את השמאל הישראלי בהלם. משפטי פראג, נפתחו ב-20' בנובמבר 1952 ושררה בהם אווירה אנטישמית ואנטי ישראלית. בעקבותיהם התחוללה במפ"ם רעידת אדמה.

ראו סרטון: משפטי פראג

המשפט לא היה הגילוי הראשון של אנטישמיות בגוש הסובייטי. קדם לו משפט הסופרים שהתחולל כמה חודשים קודם לכן. שלושה-עשר יהודים בולטים ביהדות ברית המועצות, שהוצאו להורג בחשאי במרתפי כלא לוביאנקה שבמוסקבה, בלילה שבין 12' ו-13' באוגוסט 1952, לפקודתו של יוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות. ברוסית מכונה ליל הרצח "ליל המשוררים שהוצאו להורג". עם המוצאים-להורג נמנו אנשי רוח מובילים – סופרי ומשוררי יידיש, אמנים, מוזיקאים ושחקנים. יתר הקורבנות לא היו מנהיגי תרבות, אך כולם נקשרו בדרך זו או אחרת עם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" – הארגון היהודי-סובייטי, אשר הוקם באמצע מלחמת העולם השנייה, במטרה לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית.[107] (לאחר מות סטלין בשנת 1953 שוחררו חברי הוועד שנותרו בחיים ואשר היו אסורים בבתי הכלא).

משפט הרופאים היה נקודת ציון חשובה בחשיפתה של האנטישמיות בברית המועצות.[108] אורן הועמד לדין, יחד עם עוד ארבעה עשר מבכירי המדינה, מרבית יהודים, ובראשם רודולף סלאנסקי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. בכתבי האישום הועלו טענות אנטישמיות מהסוג הוולגרי ביותר. כך למשל, הואשם סלאנסקי בקשר חשאי, שנועד להחדיר יהודים למשרות בכירות במפלגה הקומוניסטית ולגרום באמצעותם להתמוטטות התעשיה הצ'כוסלובקית, כדי להעבירה לידי קפיטליסטים יהודים מהמערב. סלאנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלאנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב. הם הואשמו בבגידה במולדת, בריגול לטובת ארה"ב, בריטניה והציונות הבין לאומית.[109] סלאנסקי, הקומוניסט והאנטי ציוני, שהתנגד למכירת נשק לישראל, הוצג במשפט כראש הסוכנים של האימפריאליזם. בספר זיכרונותיו כתב מרדכי אורן: "יושב על ספסל הנאשמים רודולף סלאנסקי. לא ראיתיו מעודי. גם הפעם – בכניסתי לאולם – לא ראיתיו. אך כל הזמן אני חש כי מאחורי יושב אדם חף מפשע, היודע שבעוד כמה ימים יעלה לגרדום".[110] התובע נקב בשמותיהם היהודיים ולא בשמותיהם הצ'כים, בהם היו מוכרים לציבור. בית המשפט גזר על 11 מהם עונש מוות.[111] על שליחי מפ"ם הישראלים שמעון אורנשטיין ומרדכי אורן, גזרו עונשי מאסר ארוכים. יערי וחבריו, הביעו את אמונם בשליחיהם, אך לא בנאשמים האחרים.

יערי, במאמר מערכת ב'על המשמר', תבע את שחרורם. אך הוא הציב דילמה בלתי נסבלת בפני חברי מפ"ם, ולמעשה בפני כל אנשי המחנה השמאל־ציוני: "אם הצדק הסוציאלי הוא כליל השלמות, אז אורן הואשם ונידון בצדק, אבל אם 'מרדכי שלנו' הוא חף מפשע, אזי צדק זה הוא פגום". יריבי מפ"ם הנבוכה והאומללה הטיחו בפניה דברים אלה. בדיון בכנסת על משפטי פראג, אמר בן־גוריון, כי אי אפשר להבין את מפ"ם, ש"מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו – גם לטעון ש'חברנו אורן' הוא צח כשלג, וגם להמשיך להזדהות עם 'הצדק הסוציאליסטי'". בן גוריון האשים את יערי ב"צביעות מסוכנת ובלתי נסבלת, על שלא גינה את עלילת הדם האנטישמית ולא את הגילוי של האמצעים שבאמצעותם חולצו ה"הודאות" מן הנאשמים.[112] בסוף 1952, נפסל שירו של חיים גורי, "השיר על אסיר פראג",[113] על יד העורכים של "משא", המוסף הספרותי של "על המשמר" באותה עת, הסופרים משה שמיר ואהרן מגד.[114]

השיר כולו, ובמיוחד סיומו, האומר: "ולמה זה רבים מחבריו של מרדכי, החף והמענה עד ערב, מוחים את שמו המחרף והנעזב? ולמה הרמ"א לשעבר, האחראי לאותה תקופה גדולה ומפארת, עונה אמן בלי לזעוק: כזב!!!" מדגיש את היות ההנהגה (בדגש על הרמ"א לשעבר, משה סנה) הם בחזקת המלך מבגדי המלך החדשים.

במכתבו למערכת "משא" מ-8' בינואר 1953, כתב חיים גורי, שסולק מהמפלגה בשל דעותיו: " […] הייתה הרגשה כי חלום-בלהות מטשטש מול עיני את גבולות הממש והמדומה… מאותו ערב חייתי את הדברים במקביל להתפתחות ובתוכה. אחת ידעתי: משפט זה בנה חלק ניכר מבניינו על שקר. אחת ידעתי – בתוך משפט זה מתרסקים גם אנשים חפים מפשע… אחת ידעתי: במשפט זה הותקפו באכזריות ובגסות, ללא הצדקה, תנועתו של עם שלם. ארצי שלי, אמונתי. ניצבה בפני (ובפני רבים אחרים) השאלה: האם היותך מאמין בדרך המהפכה… מחייב אותך לשתוק ולא להתקומם נגד דברים הנראים לך בלתי צודקים, מכוערים, צופני סכנות, בנויים על שקר? […] רבים משלים את עצמם ואת זולתם שאפשר וצריך לעבור ל'סדר היום' עד יעבור זעם… מדוע לא לכנות דברים בשמם האמתי? מדוע לא לקום בגאווה מול העלילות? מדוע לא לבטא את אכזבתנו המרה?"

מתוך תשובתו של משה שמיר לגורי: "…מותר אולי וצריך אולי לקום ברגעים מסוימים ולהפנות את נשקך נגד חבריך, אך לעשות זאת בשעה החמורה ביותר של מצור, כאשר כל אויביהם, מכל העברים, מסביב, מתקיפים בבת אחת, לעשות זאת שעה שהנוף היחידי הנראה לעיניך הוא גבות חברים המתגוננים בחפירתם".

אהרן מגד כתב כך: "לא נכחיש: היינו המומים ביום משפט פראג. חשנו כאב, השפלה, כעס אין אונים… מה קל היה בימים אלה לזרות זעקה לרוח, ולצעוק כלפי השמים – לעזאזל הכול, אין אלוהים! – 'אין אלוהים!' ומה אז? – בעיית החזק, זה שרצון החיים מפעם בו, לא הייתה לגלות אומץ לצעוק כי אם לגלות אומץ לכלוא את הצעקה. לנשוך בבשר ולדום. להיאחז בציפורניים בכל זיז של אמונה, כדי שלא להתגלגל אל תהום הכפירה, שהיא איבוד לדעת… ואין אדם אומר שירה כשמתו מונח לפניו… 'זכות המבוכה' פוקעת לחלוטין במצב של מצור. […] כשהגיע לידי שירך התקוממתי, כאדם המתקומם נגד רעו שנטל לעצמו חירות להתפרק מחובות שרעות זו מטילה על שניהם. היה בו פורקן ולא משמעת עצמית, כנות אך לא אמת… היה שקר ועיוות דין במשפט זה ואני שותף לך בהוקעתו. בשירך, לא אותו הוקעת. סיפחת את כל החבורה של הנשפטים לפנתיאון של המומתים על קידוש הצדק והחירות, בצד המרטירים של כל הדורות".[115]

חזן לעומת זאת עבר התפכחות כואבת, מחלום עולם המחר. ההתפכחות לוותה בניתוח מסובך, שחתך בבשר החי של התנועה. חזן קטע באכזריות עורקים ראשיים, שהיו מחוברים גם לגופו שלו.[116]

עוד לא גוועו הדי משפטי פראג וב-13' בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים,[117] בראשם פרופסור מירון ופסי (רופאו האישי של סטלין). הם הואשמו בחברות בארגון בינלאומי שהטיל עליהם להתנקש בחיי סטלין, באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. הרופאים כונו על ידי אמצעי התקשורת הסובייטיים "הרוצחים בחלוקים לבנים".[118] כן הוכפש בהודעה הסובייטית זכרו של שלמה מיכאלס, שהיה מנהל התיאטרון היהודי ונרצח בפקודת סטלין, כמי שיצר את הקשר בין ארגון הג'וינט לנאשמים. דבר המשפט גרם לזעזוע בישראל. מיד יצא דוד בן-גוריון למסע שנועד להוציא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) מחוץ לחוק ולשלוח את ראשיה לכלא.[119] . גם סיעת שמאל במפ"ם, בראשות משה סנה, שהצהירה על אמונתה באשמתם של נאשמי פראג ושל הרופאים. ראשי מפא"י תקפו את ברית המועצות מעל דוכן הכנסת. יערי פרסם מאמר נגד מסע ההסתה של מפא"י וחתם אותו בכך ש"לאנטישמיות אין לה שורש, לא בהלכה ולא במעשה של העולם הקומוניסטי". בן גוריון לא חסך שבטו מיערי ובז "למאמציו הנואשים להכחיש את הסתירה בין ציונות לבין סוציאליזם". כך מצא את עצמו יערי, במצב שמפא"י תוקפים אותו מימין ושסנה תוקף אותו משמאל.

בראשית מארס 1952, כש'על המשמר', דיווח מפי רדיו מוסקבה שסטלין עבר אירוע מוחי, מאמר המערכת התפלל "לשלום האיש העומד על המשמר, משמר השלום". 'על המשמר' דיווח על החמרת המצב. המילה "חרדה" שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם". ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. 'על המשמר' ציטט את כתב 'הניו-יורק טיימס', שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח 'על המשמר' להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.[120]

גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב'דבר' – בשם העט "ס. ש. יריב[121]" – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת. על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו". לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.

ב-5' במארס סטלין מת. יערי ניסח מברק (שתורגם לרוסית על ידי חזן) ושיגר אותו אל מרכז המפלגה הקומוניסטית במוסקבה: "מפלגת הפועלים המאוחדת והמוני העמלים בעיר ובכפר, הבונים את מולדתם העתיקה-חדשה, חלוצי האומה היהודית המקבצת פזוריה, נחרדו לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסריונוביץ' סטלין. אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבניה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם. פעליו ההיסטוריים ידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכול רחבי תבל". בחדר האכילה של מרחביה ספד יערי ל"לוחם הגדול למען השלום, שחולל אולי את התמורה הגדולה ביותר בתולדות האנושות".[122]

יערי המשיך באהדה למשטר הקומוניסטי עד לסוף דרכו הפוליטית, אם כי הסתייג ממרכיבים שונים בברית המועצות, למשל יחסה לציונות ולעלייה היהודית לארץ ישראל, ולצד תמיכתו הייתה לו ביקורת נוקבת על החלטותיה ומעשיה.[123]

באותה השנה (1953), כמה חודשים אחרי משפט פראג, התפלגה (גורשה) ממפ"ם סיעת שמאל, בראשות משה סנה.. יערי הכריז ש"מפ"ם עושה ניתוח בלתי נמנע; היא מרחיקה מגופה גידול ממאיר". יערי וחזן ביצעו להטוט של השתמטות מדיון במשפט הרופאים, באמצעות ההתמקדות בעינינו של סנה. מבחינתם, התנועה הגיעה אל סף תהום. סנה נפל אל מחשכיה. אלה שהלכו עמו – קובה ריפתין מעין שמר, אהרונצ'יק כהן משער העמקים ומרדכי אורן ממזרע, החלו לגלוש במדרון תלול, אבל ידיהם היו עדיין אחוזות ביד חבריהם.[124] סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה (הרמ"א), התגלגל למפלגה הקומוניסטית (מק"י), שהייתה אז מצורעת. הוא הגיע מלב לבו של העולם הפוליטי־ציוני לשולי השוליים. המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל השמאל הרדיקלי, היה מהיר. לטענת ארנן עזריהו (המוכר בכינויו 'סִינִי'), עוזרו האישי של ישראל גלילי, הסיבה לתפנית הייתה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית, לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו.[125]

בהמשך טיהרו חזן ויערי את הקיבוצים, מתומכיו של סנה. לאחר שאלה השתלטו על קיבוץ יד חנה, הכינו יערי וחזן רשימה שחורה. הם עברו איתה מקיבוץ לקיבוץ והציבו בפניהם אולטימטום: או שהם חותמים על מכתב פומבי בו הם חוזרים בהם מתמיכתם בסנה, או שיסולקו.[126] יערי שקע עמם בשיחות נפש ודיבר על ליבם. חזן, שכונה "מטאטא הברזל" פשוט זרק אותם.[127] בסופו של דבר החליטה הנהגת התנועה על "רֶפֶרֶנדוּם" – משאל עם בין כל חברי הקיבוץ הארצי. כל חבר יהיה חייב להצהיר בפני שיחת הקיבוץ ולחתום בכתב ידו על דבקותו בעקרונות התנועה, על אמונתו בחפותו של מרדכי אורן. הקיבוצים היו אמורים להרחיק מתוכם כל חבר שיסרב לענות על הרפרנדום, ולא כל שכן חבר שיענה בשלילה.[128] ביניהם גם כאלה שהתחייבו שלא להתאגד ולא להביע בפומבי את דעותיהם. חזן ערך מסע טיהורים בשנים עשר קיבוצים (ביניהם כרמיה, שובל, מסילות ועוד). יערי התרכז בקיבוץ אחד – הראל – בעקבות תמיכת חבריו בעמדת האגף השמאלי של מפ"ם, הם היו פלמ"חניקים לשעבר וככאלה לא ראו את עצמם כחניכיו של יערי, אלא של יצחק שדה ומשה סנה. יערי ראה בהם תל אביבים יהירים, מהפכנים של בתי קפה ומכאן נבעה לדעתו המשיכה שלהם אל סנה. הוא שאל אותם מאין להם שסנה ושדה לא הקימו את הפלמ"ח בהוראה מהקרמלין? מימיו לא נתקל בקהל יותר עוין. הקיבוץ פורק בשנת 1955 על ידי "הקיבוץ הארצי" בשל ריבוי תומכיו של משה סנה. בין המגורשים היו אנשים בולטים באומנות ובתקשורת הישראלית, בהם: יעקב אגמון, אלימלך רם, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ ודני קרוון.  פרשה זו השאירה משקעים קשים בלבבות של רבים, וחרוטה בהיסטוריה של "הקיבוץ הארצי" כטראומה בלתי נשכחת. אפילו יערי, שלא היה אנין במיוחד במאבקו באופוזיציה, הכה על חטא.[129]

ספרו של רון ברטוש (אוצר וחוקר אומנות ישראלית), 'תערוכת חג החומש: היצירה הסביבתית הראשונה של דני קרוון', עניינו בתקופה שקדמה בשנתיים לפירוקו של הקיבוץ בשנת 1955. הספר מתאר, מתעד ומפרשן, מאמץ תרבותי-יצירתי מרוכז ואיכותי שהתרחש בשנת 1953 לציון חמש שנות עלייה על הקרקע של קיבוץ הראל. הצלחת האירוע מדגימה יותר מכול את עומק כישלון הסיטואציה שהביאה לפירוקו של הקיבוץ, ועמו אבדן כוח תרבותי-יצירתי וארגוני מעולה במרחב הקיבוצי והתנועתי. 'הקבוץ הארצי' ירד לחייהם של אנשי הראל "הקומוניסטים". קרוון נזכר: "אני זוכר שבא לקיבוץ שליח ממזכירות הקיבוץ הארצי וראה אישה תימניה עובדת במכבסה. לאחר מכן קיבלנו מכתב תלונה מהמזכירות שאנחנו שמים נשים שחורות בעבודות שהלבנים לא אוהבים לעשות." התרחשות שבמבט של היום נראית מטורללת לגמרי, בה אנשים ברוכי כשרון ומעש, מסולקים מביתם.[130]

מתוך כ-2.200 חברים המזוהים עם השמאל, סולקו מקיבוצי התנועה 240-260 חברים.[131] השם החשוב ביותר ברשימה השחורה היה קובה ריפתין. חזן רצה לזרוק אותו מהתנועה, אולם יערי חשש שמא בעקבות סילוקו, מאות מחסידיו יעזבו את הקיבוץ הארצי. הוא הציב לריפתין דרישה משפילה במיוחד: בתמורה להישארותו של ריפתין חבר קיבוץ וחבר כנסת, עליו לפרסם ב"על המשמר", מאמר נגד שותפו לדרך ולאמונה, משה סנה.[132] ריפתין קיבל את דינו של יערי וב-1' במאי פרסם מאמר ב'על המשמר', שלוש שנים בדיוק, לאחר שפירסם שם מאמר שקרא תיגר על מנהיגותו של יערי. הוא השמיץ את סנה כ"מהפכן סלוני", האשים אותי בהכחשת ייחודה של הבעיה היהודית, "מתוך תלישות" ולכן היה חייב מזמן לעזוב את מפ"ם.[133] ריפתין נשאר בכנסת (אם כי איבד את מקומו בוועדת החוץ והביטחון), אך איבד את עולמו בשעה אחת. יערי הצליח לגרום לו לבגוד במשה סנה, שותפו לדרך ולרעיון, בגוש הסובייטי, בעצמו ובמאות חסידיו, שסולקו מקיבוציהם בגלל תמיכה בו. סנה עשה מטעמים מעליבותו של ריפתין, שהוביל את השמאל בקיבוץ הארצי, הדהיר את העגלה בנתיב שהתווה לה, אך נטש אותה בקפיצה. גם פעילי שמאל אחרים, "חזרו בתשובה".[134] יערי גם נפטר מהגיבנת של ריפתין וחבריו וגם ביסס את מעמדו כמנהיג מפ"ם.[135] יערי סגר בפניהם את 'על המשמר' והסביר לרפתין שאין להפקיר את בטאון המפלגה, לוויכוח חפשי.[136]

פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי 'אחדות העבודה', אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה 'השומר הצעיר' השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי 'אחדות העבודה'. התייצבותה של ברית המועצות לצד אויבי ישראל העמידה את מפ"ם למבחן קשה. כדי לעמת את ראשי המפלגה עם המבחן הזה, הזמין אותם השגריר הסובייטי להשתתף בטקס השנתי, שנערך ביער הצבא האדום, בהרי ירושלים. יערי וחזן מצאו את עצמם עומדים בטקס, יחד עם סנה, שנאם בהתרגשות על הישגו של הו צ'י מין, בדיין ביין פו (Dien Bien Phu) שבוייטנאם, נגד הצרפתים הנתמכים על ידי האמריקנים.[137] טבנקין לא הגיע לטקס. אירוע זה בישר את קיצה של מפ"ם. כעבור זמן קצר, ביקש טבנקין לפרסם ב'על המשמר' מאמר הלועג לחזון הדו לאומי. יערי סירב לפרסם את המאמר וטבנקין הגיב בהוצאה לאור בעיתון משלו –'למרחב', שהיה לביטאון הקיבוץ המאוחד. לאחר שיצאו לאור שלושה גיליונות, החליטה מועצת מפ"ם על סגירתו של העיתון, דבר שהוביל לפירוק מפ"ם, בקיץ 1954.

'העולם הזה' ניסה להסביר לציבור על מה מתפלגת מפ"ם: "שני היריבים בתוך מפ"ם רחוקים איש מרעהו בהשקפתם הפוליטית מרחק עצום. הרוב הוא מתון מבחינה לאומית, קיצוני מבחינה סוציאליסטית. המעוט הוא לאומי קיצוני, אך מתון מבחינה סוציאליסטית. אולם לא הניגודים הפוליטיים, המתנפחים והולכים בלהט הפילוג קבעו. הם היו רק כאותו חלק קטן של הקרחון המזדקר מעל לפני המים. מפ"ם יכלה להישאר מאוחדת עוד זמן רב עם ניגודים אלה. הגורמים לפילוג, החבויים מתחת לפני המים, היו הרבה יותר מעשיים: הבעיה הישנה של היחסים בין רוב ומעוט, הבעיה הישנה לא פחות של קואליציה או אופוזיציה. אלה היו הבעיות האמתיות שיצרו בקע בין שתי התנועות הקיבוציות הגדולות של מפ"ם, ובין שתי קבוצות של מנהיגים שהטביעו חותם בל ימחה על מפעל הבניין שהיה יסוד המדינה".[138]

מפ"ם נשארה כמפלגה מגובשת, בה אנשי "השומר הצעיר" היו המרכיב העיקרי. לא חלף זמן רב מהתקווה שהוליד האיחוד ומההישג האלקטורלי שהניב, עד שהתברר שכגודל ההבטחה והציפייה כן עומק הבעיות והתסכול. מפ"ם נדחקה לשולי העשייה, ולאחר הפילוג הייתה מפלגה קטנה, מעוטת השפעה.[139] יערי עדיין שמר על זיקה עזה לברית המועצות, בניגוד לחזן, שכבר בראשית שנות החמישים היה מוכן להתנתק מחבל הטבור המחבר את התנועה אל מוסקבה. יערי, ששמר על זיקה קנאית למהפכה, מנע את המהלך. חזן לא הציג עמדה מנוגדת, אך הכול ידעו שהוא מחזיק בעמדה עצמאית. כאשר קרא לעבר ברית המועצות "שלח את עמי", התקבלו דבריו, כהעזת פנים.[140]

באמצע 1956, לאחר שהועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית כבר הוקיעה את אימי השלטון הקודם, העז דוד הנגבי ממרחביה, עורך בהוצאת ספריית פועלים, לומר בשיחת קיבוץ, שבברית המועצות שולט עדיין כוח האימה והטרור. יערי, חברו לקיבוץ, הוקיע אותו כ"סוטה ימני". הנגבי, שהוקע גם במרכז מפ"ם, לא העז לצאת נגד יערי. הוא פנה לחזן וקרא לו להניף דגל עצמאי. חזן הסכים איתו, אך לא הגן בפומבי, לא על הנגבי ולא על עמדותיו שלו. לימים יטען שעשה זאת משום שכיבד את השותפות עם יערי.[141]

בשנות השישים והשבעים היחס לשמאלנים שחזרו ונעשו לגורם משמעותי במפלגה, חידד את המתח בין חזן ליערי. חזן ביקש להמשיך בשיטת "מטאטא הברזל" ולהוביל את מפ"ם ימינה, אם כי בזהירות, ללא "שבירת לוחות".[142] יערי, למרות נחישותו במאבק נגד הסנאיסטים, לא השתחרר ממחויבותו לשמאל המהפכני ולזיקה לברית המועצות. חזן העדיף לוותר, על מנת שהמחלוקת לא תהפוך לקרע.[143]

לאחר מלחמת ששת הימים וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ברה"מ לישראל, התעוררו ויכוחים עזים במפ"ם וגם בין שני המנהיגים – יערי וחזן. כמו תמיד, במפלגה שבה נועד מקום מיוחד לאידיאולוגיה, הוויכוח התמקד בסוגיה הרעיונית המרכזית, מה לעשות בשטחים שנכבשו במלחמה. סיסמת "אחוות העמים" התבטאה בשאלה הישירה כיצד לנהוג בערבים שישבו בשטחים שנכבשו? מה יעשה בשטחים עצמם? השמאל במפ"ם דרש שיש לתבוע את החזרת כול השטחים תמורת שלום. הימין במפ"ם, דיבר על שלמות ירושלים ועל תיקוני גבול, שמשמעותם סיפוח חלק מהשטחים לישראל. חזן התייצב במגרש הימני, תמך, אם כי בזהירות, בתוכנית אלון ובכך יצר מכנה משותף פוליטי עם אנשי 'אחדות העבודה' ועם ותיקי מפא"י – בעיקר אשכול וגולדה. בני הדור השני של מפ"ם, בעיקר בקיבוצי העמק, שמקרבם צמח מספר מרשים של טייסים וקצינים במילואים, גילו נטייה בולטת ימינה. בני גילם, שלא נולדו בקיבוץ, אלא הגיעו אליו דרך גרעיני נח"ל, עברו סוציאליזציה אחרת. רובם התרכזו בקיבוצי הנגב והאידיאולוגיה הסוציאליסטית בקרבם הייתה יותר דומיננטית.

ב-1968 הוקמה מפלגת 'העבודה', כאיחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. חזן רצה להצטרף לאיחוד הזה, אך נבלם על ידי יערי. הפעם, לראשונה בתולדות יחסיהם המיוחדים שנמשכו מאז הקמת 'הקיבוץ הארצי", המחלוקת הייתה גלויה והוויכוח התנהל בפומבי. חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים לא היו חידוש במפ"ם, אולם בעקבות מלחמת ששת הימים התרחבו המחלוקות והיו לסדקים שאיימו על שלמות התנועה. שאלת ההצטרפות לאיחוד מפלגות הפועלים, הייתה הצינור שאליו התנקזו כל השסעים הפנימיים.

כזכור, ענייני הביטחון היו ככלל, מאז ומעולם, באחריותו של חזן, ויערי השלים עם חלוקת תפקידים זו שראשיתה לפני קום המדינה. עלייתם של ענייני הביטחון לראש סדר היום הלאומי, הציבורי, המפלגתי והתנועתי באמצע 1967, הקנתה לחזן יתרון בולט והוא ניצל את המצב החדש כדי לתפוס מקום נכבד יותר ויותר, אגב שינוי מתכונת יחסי הכוחות בתוך ההנהגה ההיסטורית.[144]

חזן ביצע לראשונה, מהלך ארגוני חשוב, מבלי לשתף את יערי. הוא יזם כינוס של קציני מילואים מקרב חברי הקיבוץ הארצי, שעמדותיהם הרעיוניות היו קרובות לאלו של בני העמק מהקיבוץ המאוחד, האיחוד ותנועת המושבים. הייתה זו קבוצה שעברה סוציאליזציה אקטיביסטית, שאפשרה לה להשתחרר מזיכרון האיבה המרכזי בתנועת העבודה. חזן, שמיקם את עצמו בצמרת, הקים וועדות שגיבשו תכנית מדינית חדשה, הדומה מאד לתוכנית אלון. כפי שתוכנית אלון לא התקבלה על ידי 'הקיבוץ המאוחד', בהיותה פשרנית מדי, כך התוכנית המדינית של קבוצת "הביטחוניסטים", לא התקבלה ב'קיבוץ הארצי', בשל היותה אקטיביסטית מדי. שתי התוכניות לא אושרו פורמלית, אך הן הפכו למכנה משותף לזרם המרכזי בתנועת העבודה. לאחר שיחות עם גולדה וזלמן ארן, צורף גם טבנקין, שהפך לשותף נוסף לרעיון 'המערך'.

חזן בא לדירתו של יערי בתל אביב עם מסמך עקרונות בדבר הקמת מערך בין מפלגת העבודה למפ"ם. יערי זעם על שהודר מהדיונים ועל כך שחזן מגיש לו מסמך מוכן. הוא שאל אותו בכאב, מדוע לא נועץ בו וחזן השיב בגילוי לב שלא עשה כך, משום שיערי היה חולק על דעתו, מפציר בו ומכניע אותו. יערי שפסל את הבסיס הרעיוני של המסמך, לא עמד בדרכו. כעבור שנים אמר לו שהתפשר עמו למען החברות. מן הסתם ידע יערי, שאין בכוחו לעצור את חזן, שבגיבוי קציני 'הקיבוץ הארצי' הוביל מהלך שניצחונו היה מובטח מראש. בתמורה להסכמתו, הציג חזן את הקמת המערך, כיוזמה משותפת שלו ושל יערי, כמו בימים ימימה. תמיכת יערי הייתה חשובה לחזן, לא רק בשל "אגדת חיינו המשותפת", אלא בשל המערכה הצפויה עם השמאל בתנועה, בוגרי התנועה החינוכית ארץ, שמילאו בה תפקידי הנהגה. המערך בין מפלגת 'העבודה' למפ"ם קם ב-20' בינואר 1969.[145] הקמתו הייתה ביטוי ל"התמרכזותה" של מפ"ם, וזניחת הדוגמה המהפכנית שלה. ברמה האישית, היה זה ביטוי לניצחונו והתבלטותו של יעקב חזן.

חזן ויערי

יערי ויעקב חזן היו במשך שנים רבות מנהיגי מפ"ם ומוביליה, ונחשבו ל"הנהגה ההיסטורית" של "השומר הצעיר". עם זאת היו ביניהם חילוקי דעות לא מעטים, בשאלות היחס לברית המועצות, סוגיות חוץ וביטחון של היישוב ומדינת ישראל, היחס לשאלת "האיחוד הפועלי" עם מפלגות שמאל אחרות, ושאלות אחרות. התמונה שנותרה בתודעה הקולקטיבית של ותיקי התנועה, הייתה של מאיר יערי יושב, רכון קדימה, מרפקיו על השולחן, ראשו בין אגרופיו ומבטו נעוץ בשולחן. חזן, מופיע בתודעה, כשהוא נואם בפאתוס, שקוף, מעל יערי, היושב שחוח.[146]

ההיסטוריונית אביבה חלמיש מכנה את הקיבוצים מרחביה ומשמר העמק: "'מכה ומדינה' של הקיבוץ הארצי, יהלומי הכתר של השומר הצעיר". מרחביה הייתה "הבירה" הרשמית, מקום מושבם של מוסדות התנועה, שעברו בהדרגה לתל אביב ולגבעת חביבה. בפאתי משמר העמק, על גבעה רמה, שכן המוסד החינוכי הראשון והמפורסם ביותר של הקיבוץ הארצי-'השומר הצעיר'. חלוקה זו של הפונקציות, היא מעין בבואה למעמדם של המנהיגים ההיסטוריים של השומר הצעיר, שהיו ממייסדי שני הקיבוצים המיוחסים האלה. יערי וחזן היו מזוהים, בהתאמה, עם מרחביה ומשמר העמק וקיבוציהם היו מזוהים אתם. שנים רבות היה יערי מספר אחד בתנועה ובמפלגה, וחזן השלים אותו, וגם השלים עם ההיררכיה הפורמלית ביניהם. למרות שבמבט מבחוץ נראו יחסיהם אידיליים, בין השניים שרר מתח זמן רב. מה שהיה לסימביוזה בכוח ההכרח, לא בהכרח הייתה הרמוניה. יערי זקף את היותו ותיק יותר בארץ כנקודה לזכותו. הוא נהג להזכיר ברבים שהקדים את חזן בעלייה וב'השומר הצעיר'. חזן נאלץ להודות שלא היה בביתניה עילית ושלא כיערי לא היה שותף למעשה הבראשית הגדול של הקמת ההסתדרות הכללית. הוא עלה ארצה כשלוש שנים לאחר מכן.[147]

כך או כך, מאז שלהי 1923 פעלו השניים יחדיו להקמת הקיבוץ הארצי ועמדו בראשו מאז 1927 ובראש 'מפלגת השומר הצעיר' מאז 1946, בראש החלק השומרי של מפ"ם מאז 1948 ובראש מפ"ם העצמאית מאז 1954. גם לאחר הצטרפותה למערך ב-1969. הנהגה משותפת והדוקה של שני אנשים, שיחד משכו את עגלת תנועתם לאורך שנים כה רבות. הם עצמם היו מודעים להבדלים ביניהם ובוודאי לחילוקי הדעות. לא אחת התחשבנו זה עם זה והטיחו זה בזה דברים קשים ופוגעים, שגרמו אי נוחות לחברים, שהיו עדים בעל כורחם לחילופי המהלומות המילוליות בין שני מנהיגיהם, והם שיגרו זה לזה מכתבים חושפניים המביאים את המציצים בהם לכלל מבוכה. יערי הודה: "בלעדי ההשלמה ההדדית ביני ובין חזן, ובלעדי חזן בכלל, לא הייתי יכול להצליח".

רבים נדרשו להבדלים בין שני המנהיגים ההיסטוריים של 'השומר הצעיר' ולסוד החיבור ביניהם. הביוגרף של חזן, זאב צחור, הסתייע לשם כך בצמדים ידועים של אישים או של נושאי תפקידים: "מרקס ואנגלס", "ההוגה [או האידאולוג] והטריבון", "מתווה הדרך ונושא הדגל", "מנצח התזמורת והכנר הראשון".[148] הוזכר גם הצמד "לנין וסטלין".[149] תואר נפוץ לתיאור מנהיגותו של יערי הוא 'אדמו"ר', ואם כך, מציעה אביבה חלמיש, מתבקש להכתיר את חזן בתור 'ש"ץ' [שְׁלִיחַ צִבּוּר]. שמו של חזן וכישוריו הרטוריים ממש מזמינים להציבם זה לצד זה כ"חזן ורב".[150] צמד חביב במיוחד על המבקשים לאפיין את המנהיגות הזוגית של יערי וחזן הוא "משה ואהרן", כשבכלל הדמיון של יערי למשה מוזכר גם הגמגום. הסופר נתן שחם מבית אלפא, כתב: "יערי מגמגם […] אך כתביו עמוקים, ברורים וחתומים בחותם אישיותו ולעומתו חזן – דיבורו רהוט, מלהיב ומשכנע, ואילו כתביו, הגם שהם בהירים, הם נטולי ייחוד, כאילו הורתם ולידתם בדברי אחרים". אריה פלגי, שהיה עיתונאי ב'על המשמר', היה מקשיב בכינוסי התנועה לדיבורו האיטי והמהוסס של יערי, רושם ותוהה תחילה, אם יש בהם ממש. רק אחר כך, במערכת, נחשף לפניו הגיונם העמוק ורב ההשראה. לעומת זאת, כשהיה רושם בהתפעלות את נאומיו הגדולים של חזן, התקשה אחר כך למצוא בהם דברים הראויים לפרסום.[151] ניתן להמשיל אותם ל"כהן ונביא", אגב הסתייעות במאמרו המפורסם של אחד העם.[152] הנביא [יערי] – רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו […] הוא צופה תמיד, רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבליבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. הנביא הוא על כן כוח מקורי. […] ובאין לאל ידו לעולם להשיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ".[153]

ההשוואה בין השניים נוגעת גם לתכונותיהם ולהתנהגותם. יערי הקרין חשדנות זעפנית ואילו חזן הפגין אהדה לבאים עמו בדברים; יערי נטה לפסימיות, חזן היה אופטימי, יערי כולו אומר ייאוש ואילו חזן מקרין תקווה; יערי מקורי ומעמיק, חזן ענייני ורלוונטי; קולו של יערי רועד ושל חזן אדיר. כשהם היו נושאים דברים בעל פה, יערי נטה להתפתל ואילו דבריו של חזן היו בהירים, וכאשר התבטאו בכתב היה הדבר הפוך. ועוד נקודות השוואה: יערי חולני וחזן בריא בגופו; יערי גליצאי, חזן ורשאי; יערי חסר ביטחון עצמי וחזן בעל ביטחון עצמי רב; יערי שידר חולשה, כאילו סף השבירה שלו קרוב, חזן הקרין יציבות וכוח. והרשימה עוד ארוכה. מקצת ההבחנות האלה הן סטריאוטיפים שדבקו בשניים. הסופר יעקב שבתאי שהכיר את יערי מימי חברותו בקיבוץ מרחביה, העדיף את יערי על חולשותיו האנושיות מ"חזן עם הבלורית היפה והפה המפיק מרגליות של נופת צופים". החולשות של יערי היו בעיניו כאלו שהן במידת מה "מנת חלקו של כל אדם; פרט, כמובן, לג'נטלמנים כמו חזן שהוא ממש 'ילד טוב ירושלים', חן וחסד, מליץ מישרין, חלת דבש, רחום וחנון וארך אפיים. ישמור אלוהים".[154] יערי היה עממי יותר והורגש שמאחורי מסך הנוקשות, הקדרות והשתלטנות שחצץ בינו ובין בן שיחו, הסתתר אדם חם, רגיש ואנושי ואילו חזן היה אריסטוקרט. אפילו במי שהחניף לו, התבונן יערי כמבקש לחשוף איזו מזימה ואילו חזן היה בטוח שכל מי שיתקרב אליו חזקה עליו שיתאהב בו. בקצרה, את מאיר יערי העריצו גם מי שלא אהבו. את חזן אהבו גם מי שלא העריצו אותו.[155]

בשנות השישים לחייהם הפך השוני החיצוני ביניהן לבולט יותר מתמיד. החולי שליווה את יערי כל השנים, נתן בו סימנים עמוקים. ואילו חזן, שכול חייו היה יפה, רק השתבח עם השנים. יערי נשא עמו, עוד מימי ראשית 'השומר הצעיר', את האתוס של עליונות החברה הגברית. הוא הכריז על עליונותו בסולם הפנימי, במשפט "חזן לנשים, יערי לגברים'. חזן נהג לומר, בראשית דרכם המשותפת, שהוא כינור שני, "כמו אנגלס לצדו של מרקס". לימים, כשביקש לקדם את מקומו על הבמה, השווה את עצמם לברל ולבן גוריון. ליערי הקצה את מקומו של ברל.

מנהיגותם הזוגית הייתה סימביוזה יוצאת דופן. באחת הסערות שפקדו את יחסיהם כתב חזן ליערי שהם שני אנשים שונים מאוד והעלה את האפשרות שדווקא השוני הוא אשר אפשר להם לצעוד כה צמודים זה לזה במשך זמן רב. יערי ייחס את הצלחתם לקיים חברות טובה במשך יותר מיובל שנים, למרות חילוקי הדעות, לכך ששמרו על נורמות מוסריות. הוא מצדו לא היה ציני ולא דקדנט, והשתדל כמיטב יכולתו לנהוג ביושר. וחזן ציין, בהיותם בני שמונים ומעלה, שהיה ביניהם שוני מוחלט בכול, חוץ מאשר בעמדות: "במערכות אידיאולוגיות, פוליטיות, חברתיות, הייתה בינינו שותפות גדולה מאוד, אבל מבחינה אישית, תגובות אישיות, רגשיות, גישות לאנשים, היינו שונים לחלוטין מיד מההתחלה ועד היום הזה".[156] המהמורות הרבות שדילגו מעליהן לצורך קיום השותפות, אך מגבירות את פלא התמשכותה, ודווקא ההבדלים והקשיים מעצימים את ההערכה ליכולתם, למרות הכול, למשוך את העגלה יחדיו לאותו כיוון. כלפי חוץ הם נטו להדגיש את הפן החיובי ביחסיהם. אבל הם התייחסו, במפורש ובמשתמע, גם לקושי בשמירת השותפות. השותפות ביניהם הייתה הדוקה כאשר היה להם אויב משותף, כאשר נשקפה סכנה לקיבוץ הארצי ולמעמדה של תנועת 'השומר הצעיר'. כך היה כאשר שיתפו פעולה כנגד הסנאיסטים (הנאמנים לסנה). לימים, כאשר מפ"ם הייתה בקואליציה, נסקה השותפות, בעיקר על רקע חתירתו של חזן, להתמקם בהנהגה הלאומית.[157]

השותפות הייתה חשובה להם ולא הייתה מובנת מאליה כלל. היה צריך לטפח אותה, לגונן עליה. חזן השקיע בכך מאמצים רבים מיערי, אולי בגלל אופיו הנוח יותר, וכן משום שליערי היה ברור כשמש שהוא מספר אחד. גם כאשר חש חזן שהגיעו מים עד נפש, שסבלנותו פוקעת, גם אז החליט לא להתווכח אתו ולא להגיב, משום שהשותפות אתו הייתה יקרה לו. בדרך כלל, חזן היה מי שעושה את הצעד הראשון לפיוס לאחר מריבה, או יוזם דיון מעמיק בסיבות להשתבשות היחסים ובדרכים לתיקונם. חלוקת התפקידים ביניהם בתחום זה נבעה בוודאי מהבדלי אופי, אך גם מכך שבמשך שנים רבות, השותפות הייתה דרושה לחזן יותר מאשר ליערי. ליתר דיוק: עד המחצית השנייה של שנות השישים הייתה שותפות זו נחוצה ליערי והכרחית, חיונית, עבור חזן. ממלחמת ששת הימים ואילך נעשה שימור השותפות הזו קשה יותר, עד בלתי אפשרי; היא כבר לא הייתה נחוצה לחזן, שמעמדו היה איתן דיו, והיא גם לא הייתה חיונית לתנועה כבעבר. אף כי יערי הכביד על חזן ועל התנועה, בכל זאת המשיך חזן, לצד פעילות עצמאית, לגונן עליו מפני תוקפיו או המתכחשים למעמדו, באופן שהיה בו שילוב של פטרונות, מידה של רחמים וסוג של נדיבות.[158]

עמדות יערי לגבי החיים בקיבוץ

קיבוץ מרחביה החליט לעבור מלינה משותפת בבתי הילדים ללינה בבית המשפחה ב-1983 כקבוץ השני שעשה זאת, אחרי ששניר פרש מהקבוץ הארצי על רקע זה, ומוסדות הקיבוץ הארצי הענישו את מרחביה, בהורדתה למעמד של "קיבוץ נלווה". יערי, שהדגיש שהתנגד להחלטה, יצא בשצף קצף נגד "המצאה חדשה ושמה קדושת הלינה המשותפת […] העלבון היה מר וצורב". ההחלטה "להשליך" את קיבוץ מרחביה מהקיבוץ הארצי ולנקוט סנקציה כלפיו הייתה בעיניו "רודנות ממש". בהזדמנות זו ערך חשבון היסטורי עם המקלחות משותפות לבני הנוער והוא בא חשבון ישירות עם משמר העמק ועם חברי הקיבוץ ההוא שהנהיגו אותן, ובראשם איש החינוך שמואל (מילק) גולן, מתוך תפישה חינוכית שהדבר יפתח אצל הנוער יחס בריא יותר לגוף ולמיניות. הוא שכח כנראה שכאשר הרבנים הראשיים, בן-ציון מאיר חי עוזיאל ויצחק אייזיק הלוי הרצוג, שלחו לו מכתב מחאה על הנוהג, ומחו בעיקר על החלתו גם על ילדי טהראן, בעלי הרקע הדתי, שנקלטו בקיבוצים: "נלאינו נשוא חרפה ובושה…האם לבעלי חיים נדמנו?!" יערי ענה להם בבוז: "הננו מסרבים בפרינציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך!". כעבור שלושים שנה, הוא כתב לוועד הפועל של הקיבוץ הארצי: "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא – אינני רוצה לספר".[159] יותר מאוחר, הוא פירט יותר במכתב פרטי את מה שלמד מבתו, שהמקלחות המשותפות גרמו לפגיעות נפשיות קשות לבנות. לאושרו הרב, בתו התגברה על שאירע לה, ובכל זאת, "עד היום ממש ברעדה נזכרת היא, במה שהמקלחת המשותפת במוסד החינוכי הראשון שבקיבוץ הארצי, פגעה בנפשה".[160]

יערי היה נאמן לקיבוצו ואהב אותו. נראה שהקנאה העזה ביותר שחש כלפי חזן, מקורה היה בכך ששותפו להנהגה היה אהוד, מוערך ואף אהוב במשמר העמק, ומעורה בחיי החברים, בעוד אהבתו שלו למרחביה הייתה בעיקרה חד צדדית. בקיבוצו לא חיבבו אותו, וככל הנראה הוא היה מודע לכך, והרגיש לא אחת מנוכר לביתו הקיבוצי. זאת אף שהשתדל לשמור על קשר עם הקיבוץ גם ממרחקים, הקפיד לקרוא את עלון הקיבוץ גם בהיותו בחוץ לארץ, הביע במכתבים את דעתו על ענייני משק וכלכלה ושיתף את החברים בפרטי מחלותיו וברשמיו. שלא כמו חזן, בשנות חייו האחרונות לא השתתף בשיחות הקיבוץ בגלל קשיי ראייה ושמיעה, והסתפק בכך שחברים מקורבים לו, באו אליו לדווח לו ואפילו לשאול בעצתו.

יערי היה טעון במורשת יהודית, אך באמונה הקולקטיבית שעיצב, היה לביטוי מוגבל לאותה מרושת, ביחס לתכנים שאולים ממרקס ופרויד, שרחקו ממקורות המחשבה היהודית.

ככלל סבר שלא צריך לעשות מהדת "קאזוס בלי" והייתה סדרה של נושאים שלא נראה לו חשוב להיאבק למענם, למשל גידול חזירים. הוא לא ראה צורך לצאת למאבק בעניין נישואים אזרחיים, למרות הדרישה שעלתה מן השטח. עמדתו זו מתקשרת לסיפוריו החוזרים ונשנים על נישואיו לאנדה כדת משה וישראל בשנת 1921, שלא כמנהגם של רוב בוגרי 'השומר הצעיר' באותם ימים. על ברית מילה אמר: "בזה הננו באים ב'בריתו של אברהם אבינו' ובברית עם ארבעת אלפים שנות היסטוריה יהודית". חילוניותו לא עמדה בסתירה להכרתו את שורשי העבר היהודי ולהערכתו את חשיבותם. בהיותו בן 88 כתב שהוא "דבק במושג היהדות ההיסטורית בת אלפי השנים, המתבטאת גם במרטירולוגיה היהודית ובידיעת המקורות התרבותיים והספרותיים של היהדות". שנים קודם לכן הצהיר ברבים שהוא "אוהב את חכמת הקדמונים ומצטט אותה. הוא אמנם אינו מאמין באלוהים, אבל מהחוכמה היהודית יש הרבה מה ללמוד".[161]

בשנותיו האחרונות היכה יערי על חטא וביטא חרדה עמוקה על כך שהחינוך שהעניק השומר הצעיר לבניו, לא עשה יותר כדי לינוק מכול המורשת של ישראל סבא. עמיתו ושותפו לדרך, יעקב חזן, התבטא באופן דומה, כשאמר: "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות".

יערי פרש מתפקידו כמזכ"ל מפ"ם בשנת 1973, לאחר עשור שבו היה נתון לביקורת רבה מצד חבריו בתנועה, שראו בו מנהיג עקשן ושמרן, שאחראי לירידה בכוחה של מפ"ם ולקיפאונה כתנועה אידאולוגית. במידה רבה, הייתה פרישתו תוצאה של מתקפה חריפה מצד בנקו אדר, עורך 'על המשמר', שפרסם בעיתונות התנועתית סדרת כתבות. לאחר פרישתו המשיך יערי להיות פעיל בהנהגת תנועתו ולכתוב טורים חריפים לעיתונות התנועתית.

בני משפחה

בשנת 1964 נעלם בנו של מאיר יערי, חיים יערי, ששירת כסגן משנה בחטיבת הצנחנים. החיפושים שנערכו אחריו בכל רחבי הארץ עלו בתוהו. לאחר שמונה חודשים גילה רועה בדואי את גופתו, והסתבר כי הוא שם קץ לחייו. חיים השאיר מכתב אישי לאחד מחבריו, ובו כתב כי החליט להיעלם ושלא יחפשו אותו כי לא ימצאו. הוא ציין שלוש נסיבות שהביאו אותו להחלטה לשלוח יד בנפשו: אהבה נכזבת לחיילת שעזבה אותו, אכזבה מהצבא על שלא נתן לו להגשים את עצמו כפי שרצה ואכזבתו מהאידיאולוגיה של תנועת 'השומר הצעיר' {שמשמעו אולי אכזבה מאביו ודרכו ואולי אף נקמה סופית באביו}.

בן נוסף של מאיר יערי הוא האלוף (במיל') אביעזר יערי. נכדו של מאיר יערי, ידידיה, בנה של בתו רחל, שירת בצה"ל כמפקד חיל הים, ועם שחרורו בדרגת אלוף, מונה למנכ"ל רפא"ל.

יערי המנהיג ומורה הדרך

עשרות שנים היה מאיר יערי המנהיג, בה"א הידיעה, של 'השומר הצעיר'. כבר בראשית שנות העשרים דרך כוכבו, ב-1927 התמסד מעמדו, ומאז ועד סוף שנת 1972 כיהן רשמית בתור ראש התנועה והמפלגה. במרוצת התקופה הארוכה הזו, מעמדו נשחק, כוחו נחלש, יוקרתו התמעטה, ביחס הפוך למעמדו הפורמלי הרם. לעומת זאת, לאחר שחדל למלא תפקידים רשמיים, ריחפה מעל ראשו עטרת "מנהיג השומר הצעיר", גם שנים לאחר מותו.

מנהיגותו של יערי עמדה על שלושה יסודות: כריזמה, ארגון ואידאולוגיה. כל אחת מן התיבות האלה מכסה מנעד רחב של תכונות, היבטים, תופעות ותהליכים אבל גם צירופם יחדיו, על קשרי הגומלין שביניהם, אינו מצטרף להסבר מלא לעלייתו המטאורית, להישרדותו הממושכת וגם לאופן בו התקבעה תדמיתו.

הוא היה מנהיג טוטלי, שעסק וחדר לכול תחומי החיים של חבריו-"נתיניו", מאידאולוגיה ועד עניינים משפחתיים. הוא היה איש אשכולות בעל יכולת אינטלקטואלית מרשימה. הוא התכתב עם עשרות חברים, ודומה שלא היה מי שפנה אליו ולא זכה לתשובה. מן המכתבים שקיבל היה יכול ללמוד על המתרחש בתנועה ועל מה שהעסיק את החברים. הוא נסמך גם על קשרים שהיו לו עם חברי התנועה, אבל לא נעזר ביועץ סתרים, לא היה לו איש אמונים שבחן איתו את רעיונותיו בגילוי לב מוחלט ולא אדם שנועץ בו באופן שיטתי וסדור והוא לא קיים נוהל מסודר של התייעצות לפני שפרסם מאמרים פולמוסיים ושיגר אגרות תוכחה לחברי התנועה.[162]

הכריזמה שלו והמעמד שביסס לעצמו, פיצו על חסרונותיו. אך הם לא היו בגדר סוד ודובר בהם לא אחת. הוא לא היה בעל כישרון רטורי. הוא לא ניחן בכריזמה ובכושר הניתוח המבריק  של משה סנה ולא היה מרתק וכובש לבבות כמו יעקב חזן, אך ניחן ביכולת מרשימה לרדת תמיד לשורשיה של כל תופעה ולחתור לעומק הבעיות. הוא נודע כפובליציסט מחונן ופולמוסן חד עט. דבריו הכתובים, שכישוריו האינטלקטואליים הגיעו בהם לידי מיצוי, עוררו התפעלות בקרב קוראיו. יערי לא מימש בחייו הפרטיים את החזון הפועלי לו הטיף. מדי שנה, היה נוסע לסנטוריום בשוויץ ומטפל שם בעיניו החולות, בחודשי הקיץ החמים. אין ספק שאכן סבל מעיניו, אך חברים אחרים, שסבלו מבעיות דומות, לא נשלחו לשוויץ, אלא טופלו בארץ. נהג היה מסיע אותו ברחבי הארץ במכונית מהודרת, אפילו מנקרת עיניים. ענין  שלעתים היו מטיחים בו, בשיחת קיבוץ[163].

למרות זאת, דומה שריחפה מעל ראשו הילה של מנהיג כריזמטי, סוג של כריזמה אדמו"רית, שסחפה אחריה מחנה במשך למעלה מיובל שנים. מגיל צעיר הוא שם לעצמו מטרה, לייסד ארגון שהוא יעמוד בראשו, דבר שהתגשם עם הקמת הקיבוץ הארצי ב-1927. כפי שאמר עליו אבא קובנר, שלא אחת חלק עליו: "היה זה הוא שקם, כאיש צעיר, והכריע לטובת ייסודו של הקיבוץ הארצי וביום ההוא הפך עדה של חולמים לציבור של בונים ולוחמים והוציאם מכלל סמלים תלושים לתנועה שהטביעה חותם של קבע על מפת ארץ ישראל, הנקנית ביצירה ובייסורים".[164]

מאז ואילך שרדה מנהיגותו והתחזקה, במידה רבה מתוקף שליטתו הריכוזית ומכוח התלות של החבר בקיבוצו ושל הקיבוץ הבודד בתנועה הארצית. הוא שלט שליטה מוחלטת במינויים למשרות ציבוריות ולתפקידים תנועתיים ומפלגתיים. שליטה זו יצרה הזדקקות לו ולהכרעותיו, דבר שיצר ברית בינו ובין אנשי השורה השנייה של הנהגת התנועה ומנהיגים מקומיים. ברצותו ירומם וברצותו ישפיל. כך יצר שכבה של צייתנים, אומרי הן ועושי דבריו.

החל מראשית דרכו, טיפס למעלה, בתהליך האלימינציה, שגרם לרבים לעזוב, בין היתר משום שלא יכלו או רצו לעמוד בסטנדרטים שהציב, או לא סבלו את סגנון מנהיגותו. לאחר שהתקבע מעמדו כמנהיג, הוא מנע באופן שיטתי צמיחה של מנהיגים אחרים. ניתן לומר באופן פואטי משהו, שהוא וחזן, התנשאו כמו עצי אורן ענקיים, שמתחתם לא צומח דבר. מנהיגותו ארוכת השנים התבססה, בין השאר, על שיתוף הפעולה בינו ובין חזן. יחד הם מיסדו את "ההנהגה הזוגית" ואת עמידתה מחוץ לכללי הרוטציה וליתר תקנוני הבחירה שחלו על אחרים.[165] שנים רבות היו השניים זקוקים זה לזה ותמכו זה בזה, גם כשהתנגדו זה, לצעדיו ואמרותיו של זה. יחד הם הדפו דרישות לדמוקרטיות רבה יותר בתנועה. הוא היה אביה מולידה של הקולקטיביות הרעיונית, שאמרה חירות בוויכוח וצייתנות בביצוע. הדבר בא לידי ביטוי בנאמנות של כל חבר וחבר לקו הרעיוני של התנועה, כפי שיערי ניסח אותו והאחר, קבלת דין התנועה על ידי כל קיבוץ וקיבוץ. לקולקטיב הייתה בכורה על פני הרעיון. האידיאולוגיה הייתה חשובה מאד, אבל תפקידה העיקרי בעיניו היה לשמר את הארגון שעמד בראשו ולבצר את מנהיגותו.

במהלך השנים יערי לבש ופשט אידיאולוגיות, כדי שלא לאבד את תלמידיו וחסידיו. משום כך נטש את רעיונות השיתוף הטוטלי, כחלק מלקחי הדחתו ממחנה שומריה. הגישה הרליגיוזית נוסח א"ד גורדון שבאה לידי ביטוי במאמרו "סמלים תלושים" משנת 1923, הומרה תוך שנה בערך, לרעיונות מרקסיסטיים.[166] כאשר הכין את מצע הקיבוץ הארצי, היה מוכן להתפשר בעניינים אידאולוגיים, כדי לשמור על שלמות המסגרת ועל מנהיגותו. באותו אופן, כעשרים שנה מאוחר יותר, הוא פירש מחדש את "תורת השלבים", כך שהקמת המדינה לא תיתפס כסיום השלב הלאומי ולא תחייב מעבר אל השלב השני, החברתי, המהפכני, ואת תורתו של מרקס המיר בזו של בורוכוב.

גם בשני הנושאים שיערי הוביל בהם את תנועתו לגיבוש עמדה רעיונית ופוליטית ייחודית – השאלה הערבית והיחס לברית המועצות – הקולקטיב מילא מקום חשוב לא פחות מן הרעיון. יתכן שהצגתם של רעיונות אלה, כמהותיים ומגדירים את תנועתו, נועדו לשמור על ייחודו ואחדותו של הקיבוץ הארצי, ולשמש מכשול בדרך לאיחוד עם מפא"י. לא שוני רעיוני הוא שמנע את האיחוד, אלא בעיקר הרצון של השומר הצעיר לשמור על עצמאותו כארגון.

ב-1947 הוא השכיל לשנות את עמדתו בעניין פתרון שאלת ארץ ישראל נוכח השתנות הנסיבות, עם היוודע המסקנות של ועדת האו"ם, שעיקרן – חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות לאומיות בשטחה. הוא הכיר במציאות המשתנה וזנח את רעיון המדינה הדו לאומית. לעומת זאת, ההתפכחות שלו ושל התנועה מן הסגידה לברית המועצות, הייתה ממושכת ורבת ייסורים. ביוני 1941 וביתר שאת לאחר הניצחון הסובייטי בסטלינגרד, נפתחה תקופה של הערצה לברית המועצות ולעומד בראשה, תקופה שבמהלכה הייתה באוריינטציה הסובייטית של יערי גם משום היענות למאווייהם של חברי התנועה. אולם במקרה זה, למרות השתנות העיתים והמצב, הוא לא שינה את עמדותיו אלא התחפר בהן. בחמישים השנים הראשונות של חייו, יזם מאיר יערי והוביל מהלכים. הוא השפיע על החלטות ומעשים ברמה התנועתית והלאומית. אמנם הוא מעולם לא ניווט את הספינה הלאומית, אולם התנועה שעמד בראשה הייתה שותפה למהלכים הרי גורל ומחוללי שינוי. למרות עמדות אופוזיציוניות בהן נקט והתעמתותו עם הזרם המרכזי בציונות ובתנועת העבודה, השתתף השומר הצעיר במעשים ותהליכים שעצבו את המציאות בארץ ישראל, וטבעם היהודי: עלייה, התיישבות וביטחון בארץ ישראל; פעולות התנגדות ומרד בתקופת השואה; השתתפות בתנועת ה'בריחה', ניהול חיי העקורים וההעפלה בשנים שלאחריה. למרות שמבחינה פוליטית, היה השומר הצעיר באופוזיציה; מבחינה מעשית הוא היה חלק מן המחנה הבונה והלוחם, שותף מלא ותורם למעשה הציוני.[167]

תהליך הירידה במעמדו כמנהיג החל עם ייסוד מפ"ם והקמת המדינה, שהתרחשו בסמיכות זמנים. הוא כמעט שלא יזם מהלכים רבי חשיבות בתוך תנועתו ובחברה הישראלית. מנהיגותו הייתה מתועלת במידה רבה לשימורה. שלא כמו בשנות העשרים, שאז עבר שינוי משמעותי מסוג אחד של מנהיגות (זו של ימי ביתניה) לסוג אחר (העמידה בראש הקיבוץ הארצי), בשנות המדינה הוא נשאר "תקוע" בשלב הקודם של מנהיגותו, שהוסיפה להיות מנהיגות חינוכית למרות השנוי בנסיבות. דרכו של מנהיג חינוכי, להציג עמדות מקסימליות, תובעניות, אבל הקמת המפלגה חייבה אותו להסתגל לדרכים חדשות של קבלת החלטות. בקיבוץ הארצי היה נהוג להגיע להחלטות בדרך של הסכמה וקונצנזוס, אגב הימנעות ככל האפשר מהצבעות ומהכרעה בכוחו של הרוב. אך עם הקמת 'מפלגת השומר הצעיר', ועוד יותר מכך – לאחר הקמת מפ"ם, היה עליו להתרגל לדינמיקה של קבלת החלטות בדרך של הצבעה, המחייבת לגייס רוב ולתמרן בין התארגנויות בתוך המפלגה, מגרש שבו התקשה לשחק. הכישורים הדרושים למנהיג פוליטי, להשיג את שלו במצב שבו החלטות התקבלו בהצבעה לאחר מאבקי כוח בין מרכיבי המפלגה ויצירת בריתות וקואליציות פנימיות, לא היו מנת חלקו. שקיעת האידאולוגיה ייתרה אותו. עניינים אידאולוגיים לשמם כבר לא עמדו על הפרק. בעניינים שעל סדר היום לא היה לו יתרון על פני אחרים – לא במידע ולא ביכולת הניתוח, לא בהתוויית הדרך ולא בשרטוט החזון.

תורתו ופעילותו לא היו מכוונות לכלל הציבור. הוא עמד בראש מסגרת טוטלית, סלקטיבית ואקסקלוסיבית, שאינה חותרת להכיל את החברה כולה, אלא מיועדת מלכתחילה לציבור מובחר באיכות ומוגבל בכמות, שלא כמנהיגיו של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון ואחרים, שמלכתחילה ראו עצמם אחראים לגורלו של כל מעמד הפועלים העברי ולאחר מכן אף של כל התנועה הציונית ולבסוף של כל העם היהודי, יערי לא השתוקק להנהיג את כלל הציבור. לא היו לו התכונות הדרושות כדי לעמוד בראש מפלגת המונים, החותרת לכיבוש השלטון. התארים ההולמים אותו אינם "מדינאי", או "פוליטיקאי", אלא מדריך, מחנך, מטיף בשער ומעצב פרוגנוזות.[168] במשך זמן רב הוא התנגד להקמת מפלגה, ומשזו הוקמה היא לא הייתה כר הפעולה הטבעי והמיטבי שלו. נהפוך הוא. העיסוק הפוליטי חיבל בתפקודו כמנהיג. הוא נמנע מלכהן כשר בממשלה ופעילותו הפרלמנטרית בכללה הייתה מצומצמת. במפלגה נהגו כללי משחק אחרים מאשר בקיבוץ הארצי. דומה ומרגע שנהפך לפוליטיקאי, הוא חדל להיות מורה דרך בראייה רטרוספקטיבית. במעבר מהיותו מנהיג של תנועה קיבוצית, להיותו ראש מפלגה, הוא הביס את עצמו.[169]

גם שנת 1956 על קורותיה הסוערים: הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות והפלישה של ברית המועצות להונגריה, לא חוללו מפנה של ממש ביחסו כלפי ברית המועצות, ובזכות שליטתו של יערי במנגנוני קבלת ההחלטות, לא חל שינוי בעמדת התנועה לברית המועצות, שטיפח ושימר, גם לאחר שעבר זמנה וסר טעמה בעיני החברים. הוא חדל להיות מורה הדרך וגם כשחבריו שכופפו דעתם מפני דעתו, הוא חדל מלהיות אורים ותומים.

במידה רבה, אפשר לזקוף לחובתו של יערי את הירידה החדה במעמדו של השמאל הישראלי מקום המדינה ואילך. מבלי להפחית מהתייחסותו הלא מכבדת של בן גוריון, ליערי היה תפקיד חשוב באי הצטרפותה של מפ"ם לממשלה הראשונה ומהפיכתה מכוח מוביל, לתנועה אופוזיציונית. השינויים לרעה שחלו ביחסה של ברית המועצות ליהודים החיים בה, לציונות ולישראל, ערערו אצל רבים וטובים את יסודות התמיכה בברית המועצות, כמו גם התרחקותם של חברים רבים מן העמדות שהוא המשיך להחזיק בהן. אלה לא גרמו לו לזוז ולו מעט, מעמדותיו הקודמות. הערצתו לברית המועצות פגעה במעמדו של הסוציאליזם בתנועה, בייחוד בקרב הדור הצעיר, וגרם נזק תדמיתי למפ"ם בציבור הרחב. מבלי להתעלם מתפקידם החשוב של אירועים מדיניים ופוליטיים, כמו הייאוש הציבורי מעמדות הערבים, שגררו תנועה ימינה וגם אם ניקח בחשבון תהליכים חברתיים, ששינו את החברה הישראלית ללאומנית יותר ומסורתית יותר, הרי עמדותיו של יערי, יחד עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, הורידו את השמאל הציוני, ממעמדו המוביל, למעמדו השולי.

בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים, הלכו והתבלטו הקווים השליליים של התנהגותו, ובהם וכחנות חריפה אגב התקפות אישיות על חברים, הדבקת תוויות ליריבים, התחשבנות עם מבקרים, העמדת עצמו במרכז העולם ופולמוסים עם מתנגדיו, לעיני כול, בכתב ובעל פה.[170] סביר להניח שהפינוק שהרעיפו עליו חבריו ומעריציו גרם לו לנהוג כמי שחי בחממה, שבה אמונתו היא המציאות. ההתבדלות שלו מן העולם פגעה בתנועה שהנהיג והתנועה כולה התעקשה לחיות במציאות משלה, בעוד העולם מתנהל על פי דרכו.

מכיוון שהיה הסמל של תנועתו, היא נשפטה לא אחת על פי התבטאויותיו. אולם בפועל המעשים של התנועה ושל יערי עצמו, היו חזקים מהתבטאויותיו בעל פה ובכתב, ואלה אין בכוחן לקלקל את הישגי המעש. דיבוריו ומעשיו השנויים לעתים במחלוקת, אינם מאפילים על הגותו רבת ההשראה, על מעשיו הבונים ועל מפעל חייו. וכדרכם של מיתוסים, הם חזקים מהספקנות הביקורתית.[171]

יערי הוא זה שסימל בעיני חברי תנועתו את השומר הצעיר. לרבים הוא והתנועה היו היינו הך, וכל מי שהיה לו קשר עם השומר הצעיר בשלב כלשהו של חייו, אם קצר ואם ממושך, פיתח יחס כלפי יערי, חיובי או שלילי, אך לעולם לא שווה נפש. בר פלוגתא שלו, נתן ביסטריצקי, ראה בו מאז 'קהליתנו' את אבי התנועה. הסופר חנוך ברטוב, שהיה חמש שנים חבר קיבוץ עין החורש, עמד על כך ש"כל מי שחלק מחייו ארוג ושזור בתנועה זו, יש לו גם מאיר יערי משלו. ואפילו לא הכירו מקרוב ממש […] נושא הוא בוודאי בליבו דמות משלו, זיכרון משלו".[172]

יערי נחשב מנהיג השומר הצעיר על שלוש מסגרותיו: תנועת הנוער, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, ושל הקיבוץ הארצי – יותר מכולן. בתולדותיה של תנועת הנוער היה מעורב מעט מאוד, ולא על הפעילות המפלגתית הייתה תפארתו. מה שעומד לזכותו ומפצה על דבריו השנויים במחלוקת ועל מעשיו השגויים, הוא יותר מכול הקמת הקיבוץ הארצי והנהגתו לאורך שנים רבות. הייתה זו פסגתם של חייו עתירי המעש. יצחק בן אהרן, היטיב להגדיר את פועלו ארוך השנים: "הוא וחניכיו קישטו את פני ארץ ישראל במפעלי הקומונות המפוארים".[173] כאשר שמעון פרס עבר ליד ארונו ברחבת חדר האוכל של קיבוצו מרחביה, הוא היטיב להגדיר: "אנו נפרדים מחלוץ, שהיה לאגדה".[174]

הערות

[1] גד אופז, "ארבעה מייסדים ומנהיגים", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל 1900-1967, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים (להלן: ארבעה מייסדים), עמ' 165.

[2] רבי אלימלך (וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק 1717 – 1787) שהיה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות. מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי התנועה ב"פולין גדול". פולין גדול (כך תורגם השם לעברית)  הייתה מחוז או חלק מפולין המערבית של היום, שהייתה קיימת כשאלימלך נולד, אך הפסיקה להתקיים כמדינה עצמאית ב 1795.  היה מחשובי הוגיה של תנועת החסידות. ספרו "נועם אלימלך" שיצא לאור לאחר מותו בידי בנו ותלמידו נחשב כחיבור מרכזי של החסידות המוקדמת, שבו בין השאר מנוסח אידיאל הצדיק (עמנואל אטקס, תנועת החסידות בראשיתה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ח עמ' 73-75).

[3] אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עם עובד, תל אביב, 1997, עמ' 257.

[4] ארבעה מייסדים, עמ' 165.

[5] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות, 1897-1947, עם עובד, תל אביב, 2009 (להלן: חמישים השנים הראשונות), עמ' 48. {השינוי ל"חמישים השנים הראשונות" הוא בגלל ריבוי המקורות של הכותבת – י.נ.}

[6] ראו באתר זה: סיור בעקבות האידיאולוגיות סביב הכנרת.

[7] ראו באתר זה: סיור בעקבות פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד.

[8] ארבעה מייסדים עמ' 164.

[9] יערי, זיכרונות, 1980. ארכיון הקיבוץ המאוחד (להלן: אק"מ), תיק מאיר יערי (צמ"י) 8.

[10] דוד זית ויוסף שמיר (עורכים), מאיר יערי, דיוקנו של מנהיג כדם צעיר 1897-1929, תל אביב, 1992 (להלן: זית ושמיר*, עמ' 58.

[11] ראו באתר זה: גדוד העבודה.

[12] מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים: התנועה השומרית 1911-1921, ירושלים תשנ"ה (להלן: חבלי נעורים), עמ' 383-384.

[13] דוד (דולק) הורוביץ, עמוד האש, עמ' 119.

[14] ראו באתר זה: ההתיישבות ברמת הנדיב.

[15] דוד הורביץ, האתמול שלי, ירושלים ותל אביב, 1970 (להלן: האתמול שלי), עמ' 81.

[16] האתמול שלי, עמ' 95-96.

[17] ביתניה עילית, על שם חוה חקלאית סמוכה, שנקראה ביתניה, על משקל "בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" ממגילת אסתר, א', ה'.

[18] מכתב מיערי לגולה, חבלי נעורים, עמ' 382-383.

[19] חלמיש, עמ' 58.

[20] ראו בהרחבה: ידידה שוהם (שרגא ליפקה), יומן נעורים: ימיה הראשונים של תנועת השומר הצעיר: לבוב 1917 – בית אלפא 1925, גבעת חביבה, 1987.

[21] זית ושמיר, עמ' 138.

[22] בנימין דרור, קהילתנו, מהדורת צור, עמ' 25-31.

[23] האתמול שלי, עמ' 48.

[24] מינץ, חבלי נעורים, עמ' 395.

[25] רחל הרעד, אצל אורה ערמוני, "בביתניה, תחת עינו הפקוחה של מאיר יערי", קיבוץ, 20-04-1994.

[26] האתמול שלי, עמ' 96.

[27] אביעזר יערי, בדרך ממרחביה: סיפורו של איש מודיעין ישראלי, אור יהודה, 2003.

[28] אסף ענברי, הספר האדום, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2022, להלן: הספר האדום) עמ' 43

[29] ארנסט פולק, אח סבתו של דן חמיצר, כנראה התאבד בשל אי היכולת להשיג תרופה לסיפיליס, או מהשיגעון שגורמת המחלה, על-פי אתר "מצבות מדברות" https://israelitombstones.blogspot.com/2010/09/blog-post_16.html

[30] מילת המפתח היא "אולי". הסיפור מהתלמוד הבבלי חגיגה יד ע"ב, הוא לפי הסדר, אלישע בן-אביה, בן עזאי, בן-זומא, ורבי עקיבא, שעל פי התלמוד יצא בשלום. הספקנות ביומן טוענת שאולי יצא בשלום.

[31] אם כי המחזה "ליל העשרים" נכתב על שיחה שנערכה בחורף 1921-2 בקבוצת ביתניה, במחנה שומריה, ששכן אז באזור יגור, על פי הקובץ "קהילייתנו".

[32] מאיר יערי, "מתוך התסיסה", הפועל הצעיר, 15-16 18-1-2921 מובא בחבלי נעורים, עמ' 286. ראו גם: מרגלית, מעדת נעורים, עמ' 97.

[33] אביבה חלמיש, "מנהיג מחפש ציבור, דרכו של מאיר יערי להנהגת השומר הצעיר 1918-1927", בתוך: אבי בראלי ופנחס גינוסר (עורכים), עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, 2002, (להלן: מנהיג מחפש ציבור), עמ' 99-121. אלקנה מרגלית, השומר הצעיר: מעדת נעורים למארקסיזם מהפכני (1913-1936), תל אביב, 1971 (להלן: מרגלית), עמ' 91.

[34] חבלי נעורים, עמ' 273.

[35] מוקי צור (עורך), קהילתנו, קובץ תרפ"ב: הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1988 (להלן: קהילתנו, עמ' 282-290. מסמך זה לא היה מוכר לעורכי המהדורות הקודמות.

[36] מנהיג מחפש ציבור, עמ' 106.

[37] אביבה חלמיש, מאיר יערי: האדמו"ר ממרחביה, עם עובד, רעננה, 2013, (להלן: האדמו"ר ממרחביה), עמ' 277.

[38] מהדורת פקסימיליה של "קהלייתנו" ראתה אור (עם שינויים זעירים אחדים) על ידי אנשי "השומר הצעיר" בשנת תשכ"ד 1964,.

[39] בהקשר זה יש להעיר, כי מתוך 27 החברים, שתרמו לקבוץ קהילייתנו, רק ששה היו חברי ביתניה והייתר מגדוד שומריה (מרגלית, עמ' 89).

[40] קשת שולה, נקודת הבראשית: גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית, (הביאה לדפוס: ורדה בכור), אפעל: הוצאת יד טבנקין, תשס"ט 2009.

[41] זית ושמיר, עמ' 106-124.

[42] 'חבלי נעורים', עמ' 348.

[43], זית ושמיר עמ' 121-124.

[44] שם, עמ' 109.

[45] מנהיג מחפש ציבור, עמ' 108.

[46] מאיר יערי, 'סמלים תלושים", בתוך: יעקב רבינוביץ ואשר ברש (עורכים), הדים, בי בניסן תרפ"ג, עמ'. 106-93. המאמר נדפס גם בספרו של יערי בדרך ארוכה, עמ', 33-25 ובדיוקנו של מנהיג, עמ' 132-124.

[47] ברל כצנלסון, "לקראת הימים הבאים", בתוך: כצנלסון [ללא שנת הוצאה], עמ' 86-60. הדברים נאמרו בוועידה החקלאית השביעית, פורים תרע'ח, ונדפסו לראשונה בתוך בעבודה: קונטרס חברים, יפו תרע"ח.

[48] דוד אסף, דרך המלכות, ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים תשנ"ז

[49] אביבה חלמיש, 'השפעתו הדיאלקטית של א"ד גורדון על "השומר הצעיר"', קתדרה, 2004.

[50] בניגוד לחוקרים, שמגדירים את האירוע כ"כינוס" (מרגלית, עמ' 119-115 וצחור, תורת חיים, עמ' 85-81), יערי עצמו כינה אותו 'פגישה ואף טרח להסביר במפורש כי: "קראנו לאספתנו פגישה ולא ועידה, כי רוצים אנו בפגישה בלתי אמצעית בין אנשים" (מאיר יערי, "עמדתנו החברתית", הרצאה בפגישת בית אלפא, דיוקנו של מנהיג, עמי. 147.

[51] מאיר יערי, "עמדתנו החברתית" הרצאה בפגישת בית אלפא (דיוקנו של מנהיג, עמ' 150).

[52] מאיר יערי, 'על כמה נקודות באידאולוגיה של השומר הצעיר, ' הרצאה ביום 23 בינואר 1973 במכון לחקר הציונות, הציונות, יח, תשנ"ד, עמ' 334.

[53] ארבעה מייסדים, עמ' 163-164.

[54] הספר האדום, עמ' 46.

[55] ממסמכי מיטרוחין שנחשפו ב-2016 עולה שהק.ג.ב. ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת משה סנה, אלעזר גרנות ויעקב ריפתין.

[56] מעדת נעורים, עמ' 303.

[57] ארבעה מייסדים, עמ' 166.

[58] זאב צחור, חזן, תנועת חיים, יד בן צבי, ירושלים, 1997, (להלן: תנועת חיים), עמ' 162-163.

[59] האוטופיה השומרית, עמ' 248.

[60] ארתור רופין, פרקי חיי, ג', בבניין הארץ והעם, 1920-1942, תל אביב, 1968, עמ' 29.

[61] דוד בן גוריון, זיכרונות, א', עמ' 267-268.

[62] אורי צבי גרינברג, "אל עבר מוסקבה", קונסרט, י"ט שבט, תרפ"ד, במובא אצל אניטה שפירא, "ערב שחור-שלג צחור", ההליכה על קו האופק, תל אביב, תשמ"ח, עמ' 138.

[63] משטרו של סטלין בברית המועצות כפה על האיכרים קולקטיביזציה של החקלאות. התוכנית נועדה להחליף את החקלאות הביזורית בחוות קטנות, שהשתמשה באמצעים פשוטים ובסיסיים בלבד, בחקלאות ריכוזית המאורגנת בקולחוזים וסובחוזים, המשתמשת באמצעים מודרניים, בחוות גדולות, כך שניתן יהיה לייצר אוכל באופן יעיל יותר. דבר זה היה משולב בהשמדה של הקולאקים – האיכרים העשירים ובעלי הידע החקלאי. בפועל, גרמה התוכנית להרס מעמד איכרים שלם, ירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה כולה, והאוכלוסייה הכפרית במיוחד, ולהתנגדות אלימה לשלטון בקרב מעמד זה.

היסטוריונים רבים מסכימים כי הקולקטיביזציה הכפויה גרמה לרעב המוני שגרם למיליוני מיתות בשנים 1932 ו-1933, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה, שם אירע רעב המוני שכונה הוֹלוֹדוֹמוֹר (בתרגום מילולי לעברית: "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות") זהו האסון הלאומי הגדול ביותר שפקד את אוקראינה בהיסטוריה המודרנית. מספר המתים לא ידוע, וההערכות נעות בין 3 ל-10 מיליון מתים. דובר אף על תופעה נרחבת של קניבליזם כתוצאה מן הרעב. כמו כן הושמד חצי מהמשק החי בברית המועצות

ישנה תמימות דעים מוחלטת בקרב רוב החוקרים כי מדיניות השלטון הסובייטי הייתה הגורם המרכזי לרעב, כמו גם ששליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, היה מודע לפרטי פרטים להשלכות של המדיניות אך נמנע מלשנות אותה. מאחר שהאוכלוסייה שסבלה מהרעב הייתה בעיקרה האוכלוסייה הכפרית (האוקראינית), בשעה שהאוכלוסייה העירונית (רוסית ברובה) כמעט לא סבלה ממנו, חלק מהחוקרים המודרניים רואים את הרעב כמדיניות מכוונת נגד האוקראינים, כלומר שסטלין במכוון שאף להוביל לתוצאה זו כדי לדכא את הרגשות הלאומניים של ציבור זה ואת רוח ההתקוממות שלו דרך הרעבה.

(אלק ד' אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות, 1918–1953, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז 2007, פרק 2: דיכוי החקלאים ורעב יזום בתחילת שנות השלושים, עמ' 75–87.).

[64] חמישים השנים הראשונות, עמ' 201-202.

[65] מעדת נעורים, עמ' 276.

[66] יערי, "עצם החיים", בדרך ארוכה, מרחביה, 1947, עמ' 166.

[67] רדיפה זו שימשה כהשראה לדמותו של "עמנואל גולדשטיין" השנוא בספר "1984" של ג'ורג' אורוול, ספר שהושפע במידה רבה מהטיהורים הגדולים.

[68] אנדריי וידינסקי שימש לאחר מכן, במגוון תפקידים, לרבות שגריר ברית המועצות באו"ם.

[69] הליגה הסוציאליסטית הייתה מפלגת פועלים סוציאליסטית מרקסיסטית ציונית, שנוסדה בשנת 1936 ושימשה מפלגת לוויין עירונית, של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. הליגה נוסדה כמסגרת פוליטית, השותפה לאידאולוגיה הסוציאליסטית של השומר הצעיר, שמטרתה לאגד פועלים שאינם חברים בקיבוצי השומר הצעיר (ולכן אינם יכולים להיות שותפים מלאים בתנועתם הקיבוצית). הליגה הסוציאליסטית הייתה קיימת במשך 10 שנים ופעלה באופן עצמאי למחצה בצמידות לקיבוץ הארצי. הליגה השתתפה בבחירות להסתדרות הכללית בשנת 1942 וב-1944 ברשימה משותפת עם תנועת השומר הצעיר וחיזקה את כוחה האלקטורלי של תנועה זו. כמו כן השתתפה הליגה באותה שנה בבחירות לאספת הנבחרים במסגרת חזית השמאל. בשנת 1946 התאחדה הליגה עם תנועת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר בהקמת מפלגת פועלים השומר הצעיר. (מפלגת השומר הצעיר, הארץ, 21' בפברואר 1946).

[70] יצחק פטיש, הסחרור והעיוורון השומר הצעיר והקומוניזם – מבט מבפנים, תל אביב, (להלן: הסחרור והעיוורון), 2003, עמ' 85.

[71] יערי, בפתח תקופה: פרקים לדיון לקראת המועצה הכללית השישית של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1942, עמ' 31.

[72] שם, עמ' 48-49.

[73] חמישים השנים הראשונות, עמ' 202-203.

[74] הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב (נקרא גם הסכם האי-תוקפנות הנאצי-סובייטי) הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19' באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני שנחתם ב-23' באוגוסט 1939, היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות  לתקופה של 10 שנים, לפיו הן התחייבו שלא לתקוף זו את זו, ולא לסייע לאחרים לעשות זאת. בנוסף לשני החלקים הגלויים, כלל ההסכם נספח סודי, שעסק בחלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה. נציגי שתי המדינות לחתימה על ההסכם היו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית פחות משנתיים לאחר חתימתו, עם פתיחתו של מבצע ברברוסה – הפלישה לברית המועצות ב-22' ביוני 1941 (יהושע אלכסנדר שטנגל, מלחמת העולם השנייה – מלחמת השמדה, הוצאת ביתן), 1985.

[75] מ' צ'יזיק, יחסו של השומר הצעיר לקומוניזם ולברית המועצות, תל אביב, 1991, עמ' 64-71.

[76] אנטוני ביוור, סטלינגרד, תל אביב: הוצאת יבנה, 2000.

[77] חמישים השנים הראשונות, עמ' 268-269.

[78], הסחרור והעיוורון, עמ' 93-96.

[79] חמישים השנים הראשונות, עמ' 273.

[80] מ' יערי, "יוקם הגשר", בדרך ארוכה, עמ' 257. ראו גם: הספר האדום, עמ' 72-73.

[81] חמישים השנים הראשונות, עמ' 64.

[82] על תהליך הקמתה של מפלגת השומר הצעיר כאיחוד בין הקיבוץ הארמי לליגה הסוציאליסטית ראו: דוד זית, חלוצים במבוך הפוליטי: התנועה הקיבוצית, 1948-1927, ירושלים 1993 (להלן: זית, חלוצים), עמ'. 191-189, 81-68.

[83] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 16.

[84] "היום כינוס מפלגות השמאל הרדיקאלי לאישור האיחוד", הארץ, 22' בינואר 1948.

[85] על המשמר, 25' בינואר 1948.

[86] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 9.

[87] שם, עמ' 36.

[88] עמוס אילון, הבט אחורה בבהלה מסוימת, עם עובד 1988.

[89] קיבוץ נגבה הפריע לקשר נוח בין הזרוע המערבית והזרוע המזרחית של הכוחות המצריים שפעלו בארץ ישראל.

[90] יחיעם ווייץ, הלקח המר משקיעת השמאל הציוני, 29-11-2017, הארץ, (להלן: הלקח המר).

[91] " ועידת האיחוד, עמ'. 14.

[92] האדמו"ר ממרחביה.

[93] אורי אבנרי, "פתח דבר", בתוך: יוסי אמיתי, אחוות עמים במבחן, מפ"ם 1954-1948; עמדות בסוגית ערביי ארץ ישראל, תל אביב 1988.

[94] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 37, הערה 10.

[95] תנועת חיים, עמ' 196-197.

[96] חיים גורי, "שלגי אשתקד ופצעים נושנים", דבר, יוני 1980.

[97] הספר האדום, עמ' 140-142.

[98] שם, שם.

[99] תנועת חיים, עמ' 196-197

[100] איסר הראל, תכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה", שהוקדשה לחזן.

[101] הספר האדון, שם

[102] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יד, עמ' 931.

[103] אותם רובים צ'כיים, שהתקבלו אכן מרוסיה, היו למעשה רובי מאוזר שיוצרו עבור הנאצים. כך היו גם תת המקלע MP40, מקלע MG34 ומטוסי המסרשמיט – כולם כלי נשק נאציים ולא סובייטיים.

[104] הספר האדום, עמ' 213.

[105] עמדת בן גוריון ביחס למפ"ם באה לידי ביטוי בסדרת מאמריו ב'דבר', מינואר 1953, תחת הפסבדונים ס"ש יריב.

[106] יערי השווה את אורן ל"חלמיש המעורר שלהבת". מ' יערי, "שלבים בתולדות 'השומר הצעיר', מקורות 4, 1986, עמ' 21-22.

[107] הוועד המשיך לפעול לאחר המלחמה, אך בשנת 1948, עם תחילת הרדיפות נגד אנשי התרבות היהודית, פוזר בטענה שהפך ל"מרכז תעמולה אנטי-סובייטית". שלמה מיכאלס, יושב ראש הוועד, נרצח על ידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית בתאונת דרכים מבוימת בשנת 1948, ארבע שנים לפני ההוצאה-להורג ההמונית. בשנת 1949 נעצרו חלק מחברי הוועד והואשמו באי נאמנות לשלטון, בניהול תעמולה אנטי-קומוניסטית ובקשירת קשר ליצירת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים בניסיון "לקרוע" את האזור הזה מברית המועצות (דבר שלא היה ולא נברא).

[108] יאון קריסטול, "חיפושים אחרי הסופרים היהודיים ברוסיה הסובייטית", מעריב, 16 במרץ 1956;יהושע א. גלבוע," 12 באוגוסט: רצח הסופרים", מעריב, 4 באוגוסט 1972.

[109] מאיר קוטיק, משפט פראג; הוצאת מלוא, 1985.

[110] מרדכי אורן, רשימות אסיר פראג, הוצאת הקיבוץ הארצי, 1958.

[111] זאב לקויר, "בדרך מפראג למוסקבה", דבר, 23 בינואר 1953; "בפראג נדונו 11 למוות ביניהם 8 יהודים, יומתו בתלייה – 3 למאסר עולם", דבר, 28 בנובמבר 1952.

[112] הלקח המר. עוד על משפטי פראג: מרדכי אורן – רשימות אסיר פראג, פועלים, 1958. שמעון אורנשטיין – עלילה בפראג, עם הספר, 1968. משפט פראג, הוצאת מפא"י, 1952/3. מאיר קוטיק, משפט פראג , מילוא, 1985. ויסברג ציבולסקי אלכסנדר, קשר השתיקה, דרור, 1953. ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית, מק"י, 1949 ארכיון עיתון דבר

[113] https://www.gshavit.net/site/wordDocs/Nahal-Oz/ItamarLevi%2031.7.08-B.htm

[114] אייל כפכפי, אמת או אמונה – טבנקין מחנך חלוצים, יד בן-צבי, 1992.

[115] יהודה ליטני, "מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?", באתר הארץ, 21' בדצמבר 2007.

[116] תנועת חיים, עמ' 206-207.

[117] ובהם ד"ר פלדמן, ד"ר אטינגר, ד"ר מאירוב, ד"ר גרינשטיין ושני רופאים בשם קוגן.

[118] על האווירה באותם ימים ניתן ללמוד מהרומן "הבגידה, של הלן דאנמור", ידיעות אחרונות, תל אביב, 2011.

אנדריי הוא רופא צעיר העובד בבית החולים, ואשתו היהודייה אנה היא גננת – בני הזוג מנסים לעצב להם חיים חדשים תחת המשטר הסטליניסטי. הם עושים את כל המאמצים לחמוק מעיניהם של השלטונות, אולם אושרם הפרטי לעולם אינו מובטח. הוראות חדשות זורמות כל העת מהמשרד לביטחון פנים בראשות סטלין. כשאנדריי נאלץ לטפל בילדו החולה מאוד של וולקוב, קצין בכיר במשטרה החשאית, הוא ומשפחתו נקלעים למשחק בלתי–אפשרי של חיים ומוות. הרומן משרטט דיוקן מרתק וסוחף של חיים ברוסיה הסובייטית בימים שלאחר המלחמה, בעידן שפחד וטרור שולטים בכיפה. על רקע משפטי הרופאים היהודים שהתרחשו בסוף ימיו של סטלין, שלא היו שונים מכל עלילת דם אחרת, נפרש סיפור מאבקם האפי של האנשים הפשוטים לשרוד בתקופה קשה מנשוא.

[119] " קראתי בהתפלצות דברי 'קול העם' הבוקר על תעלולי הזוועה של מוסקבה", תיעד בן גוריון את תחושתו. "…זו תהיה דמוקרטיה אווילית ומתאבדת, אם מתוך מושג מוטעה של חירות ביטוי וארגון תרשה לחבר המשומדים והבוגדים הלאומיים האלה להשתולל בעיתונות, באסיפות ובכנסת"." (שלמה נקדימון, "אם יהיה צורך לירות – נירה!", באתר הארץ, 11' בנובמבר 2011.

[120] אתר הספרנים: https://blog.nli.org.il/stalin-is-dead/

[121] ס. ש. יריב, היה הפסבדונים של דוד בן גוריון. נקרא כך על שם יריב, נכדו הבכור.

[122] הספר האדום, עמ' 215.

[123] ראו למשל: חמישים השנים הראשונות, עמ' 267-266.

[124] תנועת חיים, עמ' 204

[125] אורה ערמוני, חבר ואיש סוד – שיחות עם סיני, הקיבוץ המאוחד, עמ' 137 ואילך.

[126] אלקנה מרגלית (עורך), השמאל המאוחד: דרכה החברתית של מפ"ם בראשית המדינה 1948-1954, קובץ מחקרים א', הוצאת יד יערי, 1991.

[127] תורת חיים, עמ' 209.

[128] שמואל גטר, אתר קבוץ הראל, https://www.kibbutzharel.co.il/http_new/viewpage.asp?pagesCatID=34461

[129] תנעת חיים, עמ' 212.

[130] יובל דניאלי, "1955-1953 קיבוץ הראל: בין חג לסילוק" כנס מדיה, 14' במארס, 2023.

https://kenes-media.com//זמן-קיבוץ-עיתון-הקיבוצים/1955-1953-קיבוץ-הראל-בין-חג-לסילוק/

[131] אייל כפכפי, דפוסי מנהיגות בקיבוץ הארצי, כפי שנחשפו במשפטי פראג, מאסף, י"ח, 1985, עמ' 36, הערה 78.

[132] הספר האדום, עמ' 219.

[133] תורת חיים, עמ' 218.

[134] ביניהם אפשר למנות את פייגה אילנית, אהרונצ'יק כהן, שמחה פלפן, ישראל ברזילי, אלעזר פרי וחנן רובין.

[135] הספר האדום, עמ' 219-220.

[136] א' כפכפי, "אמת או אמונה", ירושלים, 1992, עמ' 41.

[137] ראו באתר זה: מלחמת וייטנאם

[138] אורי אבנרי, "על מה מתפלגת מפ"ם", העולם הזה, 15-7-1954. 15. 7. 1954.

[139] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 9.

[140] דברי חזן, במועצת הקיבוץ הארצי במזרע, 1956.

[141] תורת חיים, עמ' 222-223.

[142] דברי חזן בריאיון ליוסי ביילין: י, ביילין, בנים בצל אבותם, הוצ' רביבים, תל אביב, 1984, עמ' 152.

[143] יעקב חזן, "דרכי בארץ והשותפות עם יערי", יעד, 10, 1992, עמ' 6 ואילך.

[144] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 240.

[145] שתי המפלגות שמרו על עצמאות מפלגתית מוחלטת לרבות מוסדות נפרדים, רשימות מוניציפליות נפרדות, סיעות שונות בהסתדרות, עיתונים יומיים נפרדים, מערכות פיננסיות נפרדות וכו'. הגוש הפרלמנטרי התבטא בכך ששתי המפלגות התמודדו לכנסת באותה רשימה מאוחדת (וכן בבחירות להסתדרות), בה שוריינו מקומות לנציגי שתי המפלגות כפי שסוכם בין מנהיגיהן, ופעלו כסיעה אחת בכנסת בכל הנוגע להצבעות, חקיקה, יוזמות פרלמנטריות, משאים ומתנים קואליציוניים, הצבעות בוועדות השונות ושאילתיות לממשלה.

[146] תנועת חיים, עמ' 250.

[147] מכתב מיערי לחזן ומכתבים נוספים, בתוך: דוד דורון, "המאיר באגרותיו", הדים, (128) 18 מאי, 1987 עמ': 86-85.

[148] תנועת חיים, עמ' 86-89.

[149] ויקטור שם טוב, אחד מהם, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1997 (להלן: אחד מהם), עמ' 31. אזכור מופרך זה, של שני אנשים שכלל לא הסתדרו ביניהם, ולא פעלו במקביל, וודאי שלא סמכו זה על זה, אולי יועד למטרות פוליטיות, אך מנותק כליל מהמציאות ההיסטורית. הצמד לנין וטרוצקי ודאי הולם יותר.

[150] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 235.

[151] תנועת חיים, עמ' 251, הערה מס' 38.

[152] שם, שם.

[153] אחד העם, "כהן ונביא", בתוך: הנ"ל, כל כתבי אחד העם, ירושלים ותל אביב תשי"ז, עמ' צ-צג.

[154] אחד מהם, עמ' 33-31 ראו גם: יעקב שבתאי ליערי, כותרת ראשית, 5' בפברואר, 1986 (המכתב נכתב בראשית 1973).

[155] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 286.

[156] יעקב חזן, "דרכי בארץ והשותפות ביני לבין מאיר יערי", מתוך ריאיון שנערך על ידי מיכה לין ב 1979, יעד: לחקר תנועת העבודה והחברה הקיבוצית, 10' ספטמבר 1992, עמ'. 12-6.

[157] תנועת חיים, עמ' 250.

[158] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 238-240.

[159] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 348, עמ' 71.

[160] שם, הערה מס' 72.

[161] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 267

[162] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 274.

[163] ראיון עם רפי צור, מרחביה.

[164] אבא קובנר, "נאסף אל עמיו", על המשמר, 22-2-1987.

[165] ראו למשל: מאיר יערי, "בין אידיאולוגיה לביולוגיה" 16-7-1967, 16. 7. 1967, מובאים בתוך: יערי, במאבק לעמל משוחרר, עם עובד, תל אביב, 1972, עמ' 330-326. שם מוזכרים הלורד פיל, ד'ישראלי, גלאדסטון וצ'רצ'יל. חלק זה של המאמר מובא בכותרת: "ענין הרוטציה – לריבונו של עולם".

[166] יריב בן אהרן, משוחח עם מאיר יערי על מאמרו "סמלים תלושים", שדמות, ע"ב, תשרי תש"ם, עמ' 30-20.

[167] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 9.

[168] יערי, זיכרונות, 16-4-1984.

[169] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 283.

[170] האדמו"ר ממרחביה, עמ' 288.

[171] שם, עמ' 292.

[172] חנוך ברטוב, " 70 שנה ורגע", על המשמר, 23-2-1987.

[173] יצחק בן אהרן, "אב קנאי", דבר, 22-02-1987.

[174] על המשמר, 24-02-1987.