הסנהדרין

כתב : גילי חסקין; ‏01-02-2024

תודה ליובל נעמן ולמשה אוסי  על הערותיהם.

מאמר זה הינו חומר עזר למטייל בשביל הסנהדרין [מיזם בהובלת רשות העתיקות אורכו של השביל כ- 120 ק"מ, הוא חוצה את הגליל מבית שערים ועד טבריה, ובין השאר, עובר בין אתרים המיוחסים ל- 71 חכמי הסנהדרין].

סַנְהֶדְרִין (או סנהדרֵי גדולה, או בית דין הגדול) היא בית דין של שבעים ואחד (ולדעת רבי יהודה שבעים) דיינים, ששימש ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי. 71 חברי הסנהדרין היו העילית הרוחנית של העם היהודי. על פי המסורת, הסנהדרין הראשונה הוקמה במדבר, על ידי משה רבנו, כפי שמופיע בתורה (במדבר י"א, טז-יז):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." המספר 71 מגיע מכך שנאספו 70 חכמים, אליהם נוסף משה. אולם ספר דברים נכתב ככל הנראה בשנת 622 לפנה"ס, בתקופת רפורמת יאשיהו. בשיבת ציון מבבל, בעזרא ונחמיה, מוזכרים שרים, זקנים, אצילים וסגנים, שאולי היו ניצני הסנהדרין.

את האזכור הראשון לסנאט יהודי אנו מוצאים בתעודות ממלכת הסלווקים שעלתה לשלטון ב־​198 לפה״ס.‏ נראה שסמכותה של מועצה זו הייתה מוגבלת. גם במרד המקבים שלושים שנים מאוחר יותר, לא מוזכרת פסיקה של בית דין מסוגה של סנהדרין. אולם אז הסופרים והפרושים, מנהיגי ההמונים, מעמדם עלה, תוך ערעור עליונות מעמד הכהנים שעד אז היו היחידים שקבעו את סדר היום המשפטי/דתי. זהו ככל הנראה הזמן בו התגבשה הסנהדרין במתכונתה וכוחה לחצי המילניום הבא.

הסנהדרין, או בשמה המקורי "מועצת הזקנים", הייתה המוסד הדתי העליון ביהודה בימי בית שני, אך שימשה גם כהנהגה מדינית. בידיה של הסנהדרין רוכזו סמכויות משפטיות ומדיניות. היא הנהיגה את העם וייצגה אותו, והיוותה גם בית מדרש עליון ללימוד תורה. הסנהדרין פעלה בעם ישראל עד שנת 425 לערך. מסכת סנהדרין עוסקת בדרכי וכללי פעולתה.[1]

מקור השם

מקור המילה "סנהדרין" בשפה היוונית: "סִינְהֶדְרִיוֹן". פירושה המקורי "מועצה" או "מקום כינוס" (מילולית: "ישיבה ביחד"). מילה זו קיבלה בתרבות ההלניסטית משמעות משפטית של מועצה – בעיקר שיפוטית. כך נקראו מועצות ובתי דין שפעלו בשווקים של ערי יוון העתיקה.

המילה התקבלה בלשון חז"ל, שהושפעה מהלשון היוונית, ומבחינה דקדוקית נוקטים לגביה לשון נקבה ("הסנהדרין יושבת", "הסנהדרין דנה" וכדומה). בכמה מקומות בספרות חז"ל מכונה הסנהדרין גם "בית ועד".[2] בתקופות מאוחרות יותר, נדרש השם כנוטריקון של "שונא הדרת-פנים בדין".[3]

תפקידה מקור סמכותה

הסנהדרי הגדולה הייתה הסמכות המרכזית של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות.

התורה עוסקת במקרה שבו מתעורר ספק הלכתי שאין לו פותר ומצווה, כי במקרה כזה יש לפנות אל הסמכות ההלכתית הנמצאת במקום שבחר ה'. התורה מצווה להישמע לפסיקת ההלכה המתקבלת על ידי אותה סמכות, ואף מאיימת בעונש מוות על מי שלא יקבל אותה:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט; בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ – תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט – וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".[4]

המקורות התנאים[5] מפרשים את "המקום אשר יבחר ה'", כבית המקדש שבירושלים, והסמכות ההלכתית שהייתה שם בתקופת חז"ל היא הסנהדרין – אספת חכמים – שישבה בלשכת הגזית[6] שבעזרת בית המקדש, ושאבה את סמכותה ממקום זה. לקראת סוף ימי בית שני הסנהדרין שינתה את מקומה ועברה מלשכת הגזית למקום אחר בירושלים, ובתקופה זו כבר לא דנו דיני נפשות.[7] בידי סנהדרין זו, הייתה נתונה סמכות השיפוט הגדולה ביותר שניתנה לחכמי ישראל, כגון שפיטת שבט שלם, משפט נביא שקר, כהן גדול ועוד. ר' יהודה הלווי כותב בספר 'הכוזרי', שעצם ישיבת החכמים ב"מקום אשר יבחר ה'", נותן להם סיוע אלוהי ותוקף נוסף לפסיקותיהם. גם הר"ן (רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי) אומר, ש"הישיבה במקדש מוסיפה סמכות לחכמים".[8] הסנהדרין הייתה מתכנסת לדון באיסור ובהיתר יום יום, אך לעולם לא בלילה ולא בשבת, בחג ובערבי חג.[9]

מלבדה, ישבו שתי סנהדריות קטנות  (23 חכמים כל אחת – המספרים 71/23 הם בלתי זוגיים כדי שיווצר רוב להחלטה), בפתח העזרה ובפתח הר הבית.

התפתחות הסנהדרין קשורה לתופעה חברתית של ימי הבית השני: עליית מעמד החכמים ((וכך נאמר: חכם עדיף מנביא), שסמכותם נתקבלה על העם מכוח חכמתם ובקיאותם בתורה ולא מכוח מעמדם הכלכלי, או ייחוסם המשפחתי. לפי תיאורי חז"ל, הסנהדרין הייתה כפי הנראה ממשיכה של "כנסת הגדולה".^[10] היה זה הגוף היהודי בעל הסמכות הרוחנית והדתית העליונה, בתחילת תקופת הבית השני, בדורות הראשונים אחרי שיבת ציון (לפי המסורת, מרדכי היהודי היה בין חברי כנסת הגדולה).

על פי התיאורים במקורות חז"ל, סמכויות הסנהדרין הקיפו את כל תחומי החיים היהודיים – חקיקה, שיפוט, ביצוע ופיקוח, כולל סמיכה ומינוי דיינים וקביעת הלוח העברי. בהלכה, סמיכת זקנים (נקראת גם סמיכת חכמים או פשוט סמיכה), היא מתן רשות של רב לתלמידו להיות דיין.[11] בעבר נמשכה, לפי המסורת, שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בנוסף, הסנהדרין פוסקת הלכה לכל ישראל, בכל המחלוקות המתעוררות בדיני תורה, ועל פי תורת ישראל, חייבים הכול לעשות על־פי הוראתם. עניינים נוספים הנוגעים לעם ישראל היו גם הם בסמכותו של בית הדין הגדול, כגון קידוש החודש, עיבור השנה, מינוי כהן גדול, מינוי "סנהדרי קטנה" (ראו להלן) בכל עיר ועיר, ועוד. בין הייתר, עונש מוות.

מטרת עונש המיתה נועד להוות כלי להגדרת חומרתן של עבירות מסוימות, ולא כלי מרתיע, או עונש שבא להוות נקמה בחוטאים. בהקשר זה תשובתו של הרב משה פיינשטיין, רב מוכר ופוסק במאה העשרים,[12] שנכתבה ב-1981, לבקשת מושל ניו יורק, מראה את ההשקפה ההלכתית של הרב על מטרת הענישה. עונש המוות בתורה אינו נובע מרגשי נקם וגמול, שכן דבר זה מסור לאל בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו". הרב פינשטיין מדגיש שעונש המוות שבתורה נועד לביטוי עקרוני של חומרת האיסור, ולאפשר חינוך להבנה של חומרת האיסור. כיוון שכך, התורה קבעה קריטריון רחוק מאוד לשימוש מעשי בעונש המיתה, עקב החומרה היתירה שכרוכה בנטילת נפשו של אדם, וחשיבותה של כל נפש. במקומות מסוימים בספרות חז"ל מצטיירת הסנהדרין כגוף מרכזי רב כוח, שסמכויותיו הנרחבות חלות על כל תחומי החיים היהודיים, למין בעיות הציבור ועד עניני פלילים, לרבות ענייני מלחמה ושלום, ענייני ביתה מקדש וירושלים העיר וכן מקרי סטייה מדרך ה', ניאוף ועבודה זרה. חז"ל פירשו שעונש המוות, מתייחס גם למקרה של "זקן ממרא" – אחד מן החכמים הסמוכים, שאינו מקבל את הסמכות העליונה של הסנהדרין, ומורה הלכה למעשה בניגוד לדבריה.[13]

ספרות חז"ל מתארת את הסנהדרין כגוף עצמאי, המונהג על ידי הפרושים,[14] מורה הלכה על פי השקפתם ועוסק בתחום נרחב של עניינים פוליטיים ודתיים. במקורות היווניים (יוסף בן מתתיהו, הברית החדשה), לעומת זאת, מופיעה הסנהדרין כגוף פוליטי בעיקרו, הנשלט בידי הורדוס, או בידי הכהן הגדול ומורה גופי הלכה, השונים בתכלית מאלה המובאים בספרות חז"ל. יתכן שכול אחד מהמקורות, כל אחד על פי דרכו, מציג חלק מן האמת. יש טענה שהיו שתי סנהדריות – האחת פוליטית והאחרת דתית. אולי אפילו שלוש סנהדריות – השתיים הנזכרות לעייל ועמן מועצת העיר של ירושלים.[15]

דירוג בתי הדין ותפקידיהם

הסנהדרין היא חלק ממערך בתי הדין, המורכב משלושה סוגי בתי דין, ולכל אחת מהן סמכות שונה:

בית דין של שלושה דיינים, שרשאי לדון בדיני ממונות (הלוואות, גזלות, חבלות, וכיוצא בהן). בית דין מסוג זה נהוג אף בחוץ לארץ.

בית דין של עשרים ושלושה דיינים ("סנהדרי קטנה"), אשר רשאי לדון אף בדיני נפשות. בית דין כזה היו מעמידים בכל קהילה יהודית בארץ ישראל שיש בה יותר מ־120 (לפי דעה אחרת: 230) אנשים,[16] ועוד אחד לכל שבט ושבט.[17] בית דין זה נוהג אף הוא בחוץ לארץ, אך לא יותר מאחד בכל מחוז.

הסנהדרין, שהיא בית דין של שבעים ואחד דיינים ("סנהדרי גדולה").[18] סמכות הסנהדרין לדון רק דברים הנוגעים לכל ישראל בתור עם, במצבו המדיני והמוסרי, בעיקר בדיני נפשות חמורים במיוחד כמו: לדון אם לצאת למלחמת רשות, לענוש עיר הנידחת,[19] להודיע מי הוא נביא שקר וזקן ממרא ולהעניש אותם, למנות סנהדרין קטנה של 23 דיינים לכל שבט.

בתלמוד הבבלי, פירט רבי יוחנן,[20] מהן התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין: "דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים  [המסוגלים לזהות מכשפים] ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן…"[21] על סמך הנאמר בתלמוד, אפיין הרמב"ם (בספרו משנה תורה) את התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין. עיקרן הוא:

אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעין קצת משאר חכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם.

ואין מעמידין בסנהדרין, אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסים, הראויין להשיא לכהונה.

אין מעמידין בכל סנהדרין, לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן. כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.[22]

הכוהנים והלוויים שימשו בהיסטוריה גם כדיינים בסנהדרין, ולהלכה נפסק שמצווה (אך לא חובה) למנות אותם בכל הרכב של הסנהדרין.[23] יש שטענו כי רצוי למנות כהן כנשיא הסנהדרין, שיכהן כסמכות הרוחנית העליונה אליה פונים בשאלות קשות.[24] מקור נוסף להלכה זו נמצא במדרש תנאים, שם כתוב: "כל סנהדרין שהיא משולשת הרי זו משובחת". לפי פירוש המַלְבִּי"ם,[25] כוונת המדרש היא, שמומלץ לסנהדרין ,כי שליש מהדיינים בה יהיו כוהנים, שליש – לויים ושליש – ישראלים.[26] {הכוונה ודאי לשליש כוהנים, שליש לויים שאינם כוהנים, שהם עצמם לויים, ושליש יהודים שאינם לויים]

נשיא הסנהדרין

בראש הסנהדרין הגדולה, עמד נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין, כשלצדו כיהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה "ראש ישיבה", כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם.[27] רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו בשמם, על סמך מגוון מקורות, הם מתקופת התנאים. מול השלטונות הרומיים ניצב הנשיא כנציג וראש כל היהודים באימפריה. הוא מינה שליחים שפיקחו על קהילות ישראל בתפוצות. שליחים אלה עסקו גם בגביית מס אפוסטולי (מילולית: מס השליחים) מיהודי הגולה, עבור מימון מוסד הנשיאות בארץ ישראל. המס נגבה בחסות רומית ולפי חוק האימפריה, כך שחייב בדין את יהודי הגולה. דבר שהביא למתח מתמיד בין הגולה לנשיא.[28]

היסטוריה

את הבסיס לסנהדרין נטלו חז"ל משבעים הזקנים שסייעו ביד משה רבנו במשפט במדבר.[29] תחילה, שפט משה את העם מן הבקר עד הערב.[30] יתרו חותנו יעץ לו: "ְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ.[31] בהמשך, אמר לו ה': "אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".[32]

השם "סנהדרין" מופע לראשונה במאה הראשונה לפני הספירה. ה"סכוליון של מגילת תענית"[33] מייחס אותה לימי אלכסנדר ינאי ושמעון בן שטח. יוסף בן מתתיהו מייחס אותה לתקופת הרפורמה של גביניוס (Aulus Gabinius‏; 110 לפנה"ס לערך – 48 לפנה"ס), בשנת 57 לפני הספירה.[34] אז גם נזכרת הסנהדרין במקומות אחרים אצל יוסף בן מתיתיהו. כך למשל הוא מספר שהורקנוס השני, כינס את הסנהדרין בשנת 46 לפני הספירה, כדי לדון את הורדוס, באשמת רצח חזקיה וכן שהורדוס כינס את הסנהדרין לעתים קרובות, על מנת שתטבע גושפנקא רשמית על משפטי המוות שגזר. בברית החדשה, מופיע הסנהדרין כזרועו המבצעת של הכהן הגדול, כגון בשלבים שקדמו למשפטו של ישו.

על פי המסורת הנוצרית,

ישו עמד לדין בלילה לפני הסנהדרין וזו שפסקה דין מוות, משום שישו טען (או רמז) שהוא המשיח ובן האלוהים. ישוע נחקר על ידי הכהן הגדול, הסנהדרין וראשי העם, לפני שהועבר לנציב הרומי פונטיוס פילטוס, שדן אותו לצליבה. כפי שכותב מרקוס: "ראשי הכוהנים, עם הזקנים הסופרים וכל הסנהדרין קיימו התייעצות. הם אסרו את ישו והוליכוהו משם ומסרוהו לפילטוס".[35]

ארבעת האנווגליונים (הבשורות), נחלקות בתיאור החקירה, הן בזהות החוקרים והן במועד החקירה, כאמור, נלקח ישו לבית קיפא (או לבית חנן), שם התאספו "הזקנים והסופרים". ישו נשאל על ידיהם בצורה מפורשת האם הוא המשיח ובן האלוהים. על כך ענה בתשובה בת שני חלקים: בתחילה ענה "אַתָּה אָמָרְתָּ", תשובה עמומה שמשמעותה נתונה במחלוקת בין פרשני הברית החדשה. אך מיד הוסיף "וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה תִּרְאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם יֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם־עַנְנֵי הַשָּׁמָיִם".[36] בשמעם את דבריו אלו, קרע הכהן הגדול את בגדיו ואמר "מְגַדֵּף הוּא וּמַה־לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים". מגדף הוא במקור כינויו של אדם המגדף את שמו של אלוהים, אך כאן הוא כינוי לכל דבר כפירה. הקריעה מובנת כקריעה שיהודי קורע כשהוא שומע דברי כפירה בוטים.[37] מרבית חוקרי ומבקרי הברית החדשה מסכימים, שישו לא נשפט בפני הסנהדרין, אלא נחקר על ידם בלבד. הוצאתו להורג לא הייתה בגלל עבירה על דיני היהודים,[38] אלא על התיימרותו להיות מלך היהודים, כדבריו בפני פילטוס.[39] מעשה זה התפרש במשפט הרומי כבגידה או מרידה במלכות והעונש עליו היה מוות.

חוקרים מודרניים העלו גם ספקות על עצם זיהויה של הסנהדרין שבפניה נשפט ישו, עם בית הדין הגדול, המכונה בשם זה.[40] להנהגה היהודית ביהודה, כבר לא היו סמכויות שלטוניות בתקופה האמורה (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש. בנוסף, צליבה אינה חלק מארבע מיתות בית דין,[41] כלומר שסנהדרין לא הייתה גוזרת צליבה כעונש. ישו גם לא נקבר באחד משני הקברים שנועדו למי שהוצא להורג בפקודת הסנהדרין.[42]

השאלה על אמתותו ההיסטורית של הסיפור המסורתי של ישו בפני הסנהדרין, טומנת בחובה חשיבות נוספת מעבר לדיון הרגיל על נכונותם של שאר סיפורי הברית החדשה. באירוע זה נעשה שימוש תאולוגי במשך השנים כדי לטעון שהיהודים הם שהביאו למותו של ישו בכך שגזרו את דינו למוות וכפו על פילאטוס לבצע את גזר הדין.

עם קום מדינת ישראל, פנו כמרים פרוטסטנטים לשופט העליון הראשון, משה זמורה, בדרישה לחדש את משפט הסנהדרין שנערך לישו. זמורה העביר את בקשתם אל השופט חיים ה' כהן, וזה בחן את העדויות בחינה משפטית נוקבת לאור הידוע לנו על עקרונות המשפט הישראלי והרומי שהיו נהוגים הלכה למעשה בארץ ישראל בימים ההם.

הוא כתב: "אילולא האיסור החמור על לימוד הברית החדשה וספרי הנוצרים, יכול להיות שהיה אפשר, עוד לפני מאות בשנים, להוכיח מתוך כתבי הקודש שלהם עצמם שלא הייתה ליהודים יד ברצח האל שלהם.[43]

מוסד זה דן אפוא בעניינים בעלי משמעות דתית ופוליטית והיה מורכב מכוהנים (בעיקר צדוקים),[44] מפרושים ומאצולת הממון. אולם, עובדת קיומו ההיסטורי של מוסד כזה, בעיקר בימים שלפני שנת 70 לספירה, מוטלת בספק. לא ידוע על גוף בעל כוח רב כל כך, שפעל בימי בית שני. הסמכויות שניתנו לסנהדרין, הן בפירוש אנכרוניסטיות ותיאורטיות.

בזירה הפוליטית בירושלים במאה הראשונה לספירה, שלטו שני גופים ציבוריים חשובים – מועצת העיר (הבולי boule) מזה והסנהדרין מזה. השלטון בירושלים עוצב במתכונת של פוליס יוונית. העדות המשכנעת ביותר בעניין זה היא אגרתו הרשמית של הקיסר קלאודיוס,[45] אל היהודים. שם הוא פונה אל הארכונטים [ראשים archontes], אל הבולי ואל הדמוס [אסיפת העם] של ירושלים.[46] המסד הפוליטי השני הוא נשוא מאמרנו, היה הסנהדרין, שאופיו ותפקידיו נחקרו במחקרים רבים, בשל החשיבות המיוחסת לו כמוסד דת-פוליטי ובשל התיאורים השונים והסותרים, שבהם הוא מתואר במקורות. הבולי היה מוסד קבוע, שאנשיו נפגשו דרך קבע ותפקידו המוגדרים היטב, התייחסו לכולה עניינים העירוניים וכן ליחסים עם הרומאים; הסנהדרין היה מוסד אד-הוק, שזומן על ידי השליט, למטרה מוגדרת.[47] לדעת ישעיהו גפני, הם עבדו בזיקה מפורשת לשלטון הזר – הרומי בארץ ישראל והממלכה הססאנית שבבבל התלמודית. לדעתו, אין הוכחה חותכת לכך שתחילתם של התפקידים הנישאים הללו החלה בתקופת הבית. ייתכן בהחלט, שכדרך מוסדות מתהווים חדשים הם מנסים ליצור סביב מעמדם אווירה של עתיקות יומין.[48]

לפני חורבן הבית השני החל מצב העם להידרדר. הצדוקים החלו להגביר את השפעתם על העם והכוהנים גדולים היו לרוב מהצדוקים. כמאה ושמונים שנה לפני חורבן הבית גברה השפעת הקיסרות הרומית על מלכות ישראל,[49] ודבקות העם במצוות הדת ירדה באופן משמעותי. ארבעים שנה לפני החורבן, כאשר התרבו שופכי דמים והסנהדרין לא רצתה לדונם על פי הכלל שיש למעט ככל האפשר בדיני נפשות החמורים מכול (גזר דין מוות), הגלתה הסנהדרין את עצמה ממקומה בלשכת הגזית ל"חנויות", לשטח החיצוני של הר הבית,[50] במטרה להתחמק מדיני נפשות. מאותו זמן ואילך בטלה סמכותה להוציא עבריינים להורג,[51] מפני שרשאים בתי־הדין [סנהדרין קטנה שבכל עיר ועיר] לפסוק גזר־דין מוות, רק כשבית־הדין הגדול יושב במקומו בלשכת הגזית.[52]

עם חורבן בית המקדש השני בטלה הסנהדרין בירושלים. עשרים וחמש השנים שלאחר החורבן, היו השנים שבהן התארגנה ההנהגה המרכזית החדשה, ששימשה גם מעין תשתית למבנה הלאומי-רוחני של העם היהודי בארצו ובתפוצות הגולה. זה כלל בית דין גדול – הסנהדרין, ובית מדרש גדול, שהוקמו ותפקדו בהצלחה בזכות פעולותיהם של שני אישים מרכזיים: רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל.[53]

מכיוון שעם חורבנו של בית המקדש, איבדה הכהונה את מקור הכוח הייחודי שלה, הופיעו בארץ ישראל ובבבל, מנהיגים של שתי קהילות היהודים הגדולות; הנשיאים בארץ ישראל וראשי הגולה בבבל. את סמכותם ומעמדם הם שאבו מהיותם נצר לבית דוד.[54]

הקמתה מחדש של הסנהדרין אחרי חורבן הבית השני התרחשה בכמה שלבים:

הראשון שבהם היה הקמת בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, שקנה לו בהדרגה את הסמכות למלא תפקיד דומה לזה של הסנהדרין בירושלים ולעסוק בחקיקה הלכתית ודתית. מפעל זה, למרות היקפו המצומצם, ביחס למה שיהיה מאוחר יותר בתקופת רבן גמליאל, נראה כמצע ויסוד למרכז ההנהגה של האומה.[55] בידיעתם ובהסכמתם של הרומאים החל יוחנן בן זכאי לשקם את החיים היהודיים מבחינה ארגונית ומחשבתית. בין הדברים הראשונים בהם עסק היה קידוש חודשים ועיבור שנים, תיקון שקודם לכן נעשה בחצר המקדש ומשם הודיעו על כך באמצעות משואות ושליחים שיצאו לקהילות הארץ והתפוצות. כמה וכמה מן התקנות של רבן יוחנן בן זכאי, קשורות בקביעת קידוש החודשים ועיבור השנים ביבנה. יבנה או הסנהדרין נקבעה כמרכז הנהגה לכלל ישראל והועברו עליה חלק מן הסמכויות והמעשים שנעשו בחצרות המקדש בירושלים.[56]

רבן יוחנן גיבש את מבנה הסנהדרין ומסתבר כי כבר בימיו נקבע התואר "רבי", לאנשים אשר הוסמכו על ידי הסנהדרין. התואר "רבי" לא היה קיים לפני חורבן הבית. הוא התחדש לאחר חורבנו. כבר החכמים בסביבתו של רבן בן יוחנן בן זכאי נושאים תואר זה. חכמים מוסמכים אלה היוו את חבר הסנהדרין והוכרו כבעלי המסכות למשפט ולהנהגה בקהילות היהודיות בארץ ובתפוצות. מעשה זה יצא מסגרת קבועה ומוגדרת לפעילותה של הסנהדרין, מקומה בהנהגת העם וההגמוניה של הארץ כלפי התפוצות. הגמוניה זו, שהתערערה בימי החורבן, חזרה והתייצבה והמשיכה את קיומה, במשך מאות בשנים, בימי שלטון רומא וביזנטיון בארץ. מממשיכו ויורשו של בן זכאי, רבן גמליאל (דיבנה), המכונה גם "רבן גמליאל השני"[57] היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל, שעמד בראש הסנהדרין בירושלים, בימים שלפני המרד הגדול ונמנה עם ראשי ההנהגה עם כינון השלטון היהודי בירושלים, לאחר גירושו של קסטיוס גאלוס.[58] לאחר חורבן הבית, נעדר רבן גמליאל כמה שנים מן ההנהגה, כנראה בגלל התנגדות רומית ואפילו נאלץ להסתתר עד שהוקלו התנאים המדיניים בעקבות נפילת השושלת הפלאווית, עם רצח דומיטיאנוס בספטמבר 96. ימי הנהגתו של רבן גמליאל חלים אפוא בשנים 96-115. בתקופה זו חל שינוי בולט במעמדו של העם היהודי בארץ. השלטונות הכירו בסמכויותיו של הנשיא העומד בראש המוסד הציבורי והמשפטי – הסנהדרין. בתקופה זו יש תחייה של המשפט העברי. המערכת המשפטית היהודית הפכה להיות אחת מיסודות האוטונומיה היהודית ומסימני ההיכר שלה. בימיו של רבן גמליאל, סיגל לעצמו המרכז ביבנה את רוב התפקידים והסמכויות. מטעם הנשיא והסנהדרין נשלחו שליחים לערי ארץ ישראל, ויש שהנשיא עצמו, בלוויית כמה מראשי הסנהדרין, היה יוצא לסובב בערי הארץ. יש מסורות על מסעיהם של הנשיא וראשי החכמים לרומא. ידוע לפחות על שתי נסיעות כאלה בהרכבים שונים. למשלחות הללו היו מטרה פוליטית ומטרה ציבורית יהודית. היו נפגשים עם הקיסר ודורשים בבית הכנסת. מן הארץ ומן התפוצות הופיעו שליחים בפני הסנהדרין והעלו בפניהם שאלות בכול תחומי החיים. בפני החכמים ביבנה הועלו גם ערעורים או בירורים נוספים, על פסקי דין של חכמים בערים שונות או בכפרים. בתקופה זו עוצב חג הפסח לא כחג קורבן ונקבע סדר פסח, שבמרכזו הזיכרון הלאומי ההיסטורי של חרות האומה. המסגרת לליל הסדר נקבעה בכינוס המשפחה, בשאלות הבן, קריאת ההגדה, אכילת המצה והמרור, ארבע כוסות היין וקריאת ההלל. כמו כן נקבעו סדרי הצומות לזכר חורבן ירושלים והמקדש.[59] הסנהדרין הייתה המוסד הפוליטי היהודי הגבוה ביותר באימפריה הרומית.[60]

בעקבות כישלון מרד בר כוכבא, עברה הסנהדרין לגליל ונדדה שם בין כמה ערים, עד שלבסוף קבעה את מושבה בטבריה. יש משמעות רבה לגלות שגלתה הסנהדרין ולמשמעות גלות זו, ובתלמוד הושוו עשר הגלויות שגלתה הסנהדרין לעשר הגלויות שגלתה השכינה ממקום למקום.[61]

בתלמוד הבבלי כתוב: גלתה סנהדרין… "מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית־שערים, ומבית־שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא".[62]

במדרש מובא שיעקב אבינו הקדים ובירך את בנו זבולון מיד אחרי בנו יהודה, מכיוון שאחת מהגלויות של הסנהדרין הייתה בציפורי שהיא חלקו של זבולון. במדרש זה אף מובאת גרסה אחרת לסדר שבו גלתה הסנהדרין, ולפי סדר זה המקום השני היה באושא "מה ראה יעקב אבינו שברך זבולון אחר יהודה והלא יששכר גדול ממנו. אלא צפה אבינו יעקב וראה שעתידה ירושלים להיחרב ועתידה סנהדרין שתעקר ממקומה משבטו של יהודה ולקבוע בחלקו של זבולון לפי שבתחילה גלתה סנהדרין וישבה לה ביבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי וצפורי היא חלקו של זבולון ואחר כך גלתה מצפורי לטבריא". וטבריה עמוקה מכלם".[63]

בסוף תקופת התנאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה מתאפשרת המשכיות המסורת של עם ישראל, ואסרו על הסמיכה. רבי יהודה בן בבא,[64] סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס: "גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו… ".[65] רבי יהודה בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב, כך שלא היה חשש שהרומאים יקיימו את הגזירה במלואה ויחריבו את היישוב שבתחומו התקיימה סמיכה. בעקבות כך, הוא נשא באחריות, אך לא פגע באחרים:  "מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? – אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה". [66].

הסנהדרין בארץ הייתה מעין בית-דין עליון עבור התפוצה. בתלמוד הבבלי מציינים, בצורות שונות, את התפיסה, כי אין סמכות לדייני התפוצות לדון, אלא ב'דיני ממונות', כלומר בענייני המשפט האזרחי, ולא ב'דיני קנסות' – מעין שאלות בתחום המשפט הפלילי – שכן דיני קנסות אינם נידונים, אלא לפני דיינים מוסמכים. כן קבעו ש'אין סמיכה בחוצה לארץ', דהיינו שאין לבתי-הדין בתפוצות יפוי-כח ציבורי מלא. גם בתחום המצומצם של דיני ממונות ראו עצמם חכמי בבל, כאילו עושים רק את 'שליחותם' של דייני ארץ-ישראל.[67] רק במקרים חריגים בעלי עניין ציבורי מיוחד עסקו גם בדיני קנסות.[68] במקום אחד אנו קוראים על אדם שנפגע קשות והלה קובל בפני בית הוועד בטבריה; דייני טבריה שולחים אגרת לראש הגולה כדי שיכריחנו להתייצב בפני בית-הדין בטבריה.[69] מבחינה עקרונית רשאי יהודי היושב באנטיוכיה (אז בסוריה, כיום אנטקיה שבטורקיה), לקרוא לדין את חברו ולהתייצב בפני בית-הדין העליון בארץ. אולם למעשה נקבע שאין הצדקה לחייב כל אחד להתדיין במרחקים, אלא להביאו לפני בית-הדין באנטיוכיה. ואם השאלה קשה ומסובכת, על בית-הדין המקומי לבקש את חוות דעתו של בית-הדין הגדול שבארץ-ישראל.[70]

זיקה משפטית מיוחדת הייתה לתפוצות, גם אל הנשיא בארץ-ישראל העומד בראש הסנהדרין. חכמי בבל סבורים, כי התעניות שמכריזים בבבל אינן נחשבות לתעניות ציבור במלוא משמעותן ההלכתית מפני שאין הנשיא עמהם.[71] במקרים שחכם בבלי או חכם אחר נידה עבריין ומת לפני שהתיר את הנידוי, לא הייתה דרך אחרת אלא לעלות לארץ-ישראל ולקבל את היתר הנידוי מידי הנשיא.[72]

לאחר חורבן הבית, ישבה הסנהדרין ביבנה, עד מרד בר כוכבא (הסתיים ב־135), בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית.[73] רבי יהודה הנשיא – נשיא הסנהדרין,[74] שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה איתו לשם גם הסנהדרין (רבי יהודה הנשיא היה בקשר מצוין עם אנטונינוס קיסר, ובעקבות זאת הוקל נטל המיסים, ופחתו הגזרות. ר' יהודה התעשר ויכול היה להתפנות לעריכת המשנה). . בימי רבי יהודה נשיאה[75] , עברה הסנהדרין לטבריה, למשך תקופה ארוכה.

לצד חוקרים המצדדים בהמשך קיום הסנהדרין לאחר ימי מרד בר כוכבא,[76] קיימים גם חוקרים הטוענים כי אין כל ראיה לקיומו של גוף מרכזי הקרוי "סנהדרין" לאחר המרד. ישראל לוין טוען: "השם 'סנהדרין' כמעט שאיננו מופיע בתיאורי תקופה זו. השימוש במונחים העשויים להעיד על קיומו של מוסד כזה הוא נדיר למדי, ואף מוגבל לסוף המאה הראשונה או לראשית השנייה".[77] לטענתו, לא נזכר במקורות גוף עליון דתי או שיפוטי, ומונחים, כגון "ועד", "בית הוועד", "בית מדרש" ועוד ביטויים דומים – מכוונים כולם להתכנסויות של בתי דין מקומיים, או להתכנסויות חכמים לשם לימוד.

הדעה הרווחת היא שהסנהדרין הפסיקה לפעול סמוך לזמן ביטול הנשיאות בשנת 425, בהסתמך על חקיקה רומית שביטלה את סמכותה. עם זאת, ישנן ראיות המרמזות על שרידי סנהדרין עד מסע הצלב הראשון.

ישיבת ארץ ישראל

את מקום הסנהדרין תפסה הישיבה הארץ ישראלית, אשר כונתה גם "ישיבת גאון יעקב" ו-"ישיבת ארץ הצבי". היא הייתה בית מדרש ובית הוראת הלכה, מאז המאה ה-6' עד המאה ה-12'. נחשבה הסמכות ההנהגתית המרכזית של יהודי ארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים בתקופת הגאונים. היא נחשבה ליורשת מוסד הסנהדרין ולממשיכת המסורת התורנית הארץ ישראלית. לפעמים עמדה בתחרות על ההנהגה והסמכות התורנית, מול המרכז התורני של חכמי יהדות בבל. הישיבה נקראה 'ישיבת גאון יעקב', על שום התקבולת בפסוק "יבחר לנו את נחלתנו – את גאון יעקב אשר אהב"[78] המכנה את ארץ ישראל בשם גאון יעקב. מכאן נגזר התואר "גאון" לעומדים בראשה, קיצור המורה על היותו ראש ישיבת גאון יעקב. ישיבת ארץ ישראל הייתה בעמדת סמכות כלפי קהילות ישראל שבארץ ישראל, בסוריה בלבנון ובמצרים.

כמו בישיבת בבל, גם ב"ישיבת ארץ ישראל" הייתה קיימת מעין סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. ראש הישיבה, הגאון, כונה גם "הנשיא" או "נשיא הסנהדרין". סגנו של הנשיא היה עומד בראש בית הדין הגדול שהיה ליד הישיבה. אב בית הדין היה מכונה גם בשם "אב בית דין של כל ישראל" או "אב הישיבה" ובקיצור "האב". לרוב היה האב אף זה שכיהן בראשות הישיבה לאחר מות הגאון שכסגנו שימש.[79]

ניסיונות לחידוש הסנהדרין

במחצית השנייה של המאה ה-11' הפכה חיפה למרכז יהודי חשוב ליהודי הגליל, לאחר שישיבת גאון יעקב, בראשותו של ר' אליהו הכהן גאון, גלתה מירושלים לצור, וחיפה נבחרה כמרכז הסמלי לריבונות הגאונות הארץ-ישראלית בראשות ר' אליהו הכהן. באירוע רב רושם שנערך בחיפה בהושענא רבה ד'תתמ"ג (1082), הכריז ר' אליהו הכהן על לוח השנה של אותה שנה, חידש את הגאונות והסמיך 'חברים בסנהדרין הגדולה'. תיאור המאורע המופיע במגילת אביתר, שחוברה בידי אביתר, בנו של ר' אליהו הכהן ונמצאה בגניזה הקהירית, מספר על הגעתו של ר' אליהו הכהן לחיפה, "לקדש את השנה, ויחדש את הגאונות ואת הסמיכה בבית הוועד נגד כל בני ישראל, וישם אלות נמרצות וקללות נחרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומשיג גבולין, וכתוב בספר התקנה והסמיכה, וחותם ידו ויד כל החכמים בו". אך למרות אירוע זה המצביע על חשיבות המקום בעיני יהודי ארץ ישראל, הביא הכיבוש הצלבני בשנת 1100 לחורבן היישוב היהודי בחיפה, ור' בנימין מטודלה שעבר בה בסביבות 1170 (ד'תתק"ל) כבר לא הזכיר קהילה יהודית במקום.[80]

קרוב לארבע מאות שנים מאוחר יותר, בראשית המאה ה-16', הוביל מהר"י בירב ניסיון נוסף לחידוש הסמיכה.[81] הנימוק ההלכתי שהוצג לצורך בחידוש הסנהדרין, היה לכפר על האנוסים שנמלטו מספרד ועלו לארץ ישראל, אך רבים מהם חששו שבגין מעשים שעשו בעקבות אילוצם לחיות כנוצרים, הם התחייבו בעונש כרת. השאיפה הייתה לדונם במלקות ובכך לפוטרם מעונש בידי שמיים, מאחר ש"חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן".[82]

היוזמה עוררה התנגדות בעיקר מצד רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים שטען שאף הוא מרבני ארץ ישראל ולא נשאלה דעתו בעניין. למרות ההתנגדות הספיק מהר"י בירב לסמוך ארבעה רבנים: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, רבי משה מטראני, (המבי"ט), רבי משה קורדובירו – הרמ"ק, ורבי יוסף סאגיס – תלמידיו שהיו ראשי ישיבות בצפת. חכמים אלה שסמכו חכמים נוספים, אך לא התיימרו לחדש את הסנהדרין.[83]

בניסיונות חידוש הסנהדרין המאוחרים יותר לא נסמך בפועל איש. מהר"י בירב, וכן הבאים אחריו, נתלו במה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה,[84] וגם בהלכות סנהדרין שב'משנה תורה': "שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים".[85]

בשנת 1807 החליט נפוליון בונפרט לכנס את נכבדי היהודים ולהציג בפניהם שתים עשרה שאלות בעזרתם יעמוד על יכולת היהדות להשתלב בעולם החדש. הקיסר ציווה את הרבנים להתאסף כסנהדרין כמו שהיה בירושלם בזמן הבית, שיהיה מספרם 71, שני שלישים רבנים ושליש אחד בעלי בתים, והם ימנו ועד של תשעה מחבריהם להכין כל הדברים הנדרשים, לענות על השאלות ולערכם בכתב.[86] האספה הגישה את תשובותיה לקיסר, וזה כינס "סנהדרין" – אספה בת 71 חברים, רובם מרבני צרפת, לאישור המסקנות. בראש ה"סנהדרין" הועמד רבי דוד זינצהיים משטרסבורג.[87] החלטות ה"סנהדרין" נוסחו בתשעה עקרונות, בהן השכילו להשביע את רצון הקיסר בלי לוותר על עיקרי אמונת ישראל. בין העקרונות: האיסור לשאת שתי נשים, גטין וקידושין יקבלו תוקף רק אם אושרו בידי השלטון האזרחי, היהודים ינהגו באזרחי כל המדינות כבאחיהם, ויראו את ארצם כמולדתם.[88]

במסגרת עליית תלמידי הגר"א[89] לארץ, ניסה רבי ישראל משקלוב (בשנת 1830), לחדש את ה"סמיכה", כחלק מאמונתם של תלמידיו הגר"א, שיש לפעול להבאת הגאולה באופן מעשי.[90] ר' ישראל משקלוב הסכים שהגישה של ר' יעקב בירב, לא הייתה מבוססת דיה, והוא החליט לנסות דרך אחרת. הוא הסתמך על הרדב"ז,[91] שהציע לחדש את הסמיכה על ידי עשרת השבטים, שגלו שנים רבות לפני שפסקה הסמיכה בארץ ישראל. ר' ישראל משקלוב ניסח איגרת לעשרת השבטים, שבה הביע את בטחונו שלא רק שהם קיימים ושומרים תורה ומצוות, אלא גם שהם משמרים את מוסד הסמיכה, וביקשם לעזור לחידוש הסמיכה (וכתוצאה מכך – הסנהדרין) בארץ ישראל.

דיונים תיאורטיים בדבר חידוש הסנהדרין בימינו הועלו לא פעם. כתבו על כך אברהם יצחק הכוהן קוק[92] והרב יצחק אייזיק הלווי הרצוג,[93] רבניה הראשיים של ארץ ישראל. לאחר קום המדינה הוצא להקים מחדש את מוסד הסנהדרין, כגוף דתי עליון ליהדות העולם, שמושבו יהי במדינת ישראל, ייבחר על דעת רוב החכמים ויהי מוסמך לפתור את הבעיות בצורה המחייבת את הכול. מראשי התומכים בהצעה היה שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב י"ל מימון.[94] אבל נוכח התנגדות ציבורית, ירדה ההצעה מעל סדר היום.[95]

ב-2004 נעשו ניסיונות לחדש את הסנהדרין על ידי קבוצה של רבנים ואקדמאים,[96] כגון 'הסנהדרין החדשה' וסנהדרין לישראל.[97] כך הוקמה אגודת "השיבה שופטינו – לכינון בית הדין הגדול", אשר ניסתה להחיות שנית את הרעיון. בין הבולטים בפעילות זו, היה פרופ' הלל וייס. לנשיא הסנהדרין נבחר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).[98] ולאב בית הדין מונה הרב יואל שוורץ. ב-ט"ו באב תשס"ד (2' באוגוסט 2004) התכנסה בירושלים "מועצה מכוננת" שמנתה כ-90 איש "סמוכים". פרופ' הלל וייס היה סבור שעל ה"סנהדרין" להוות אלטרנטיבה מיידית לבג"ץ, וגם לעסוק בנושאים פוליטיים. הרב עדין אבן-ישראל, התנגד גם לעיסוקה בשאלות פוליטיות וגם ל"קפיצה מעבר לטבור" של הגוף הצעיר. הגוף מיעט לפעול ולהשפיע, ובסיוון תשס"ח (2008) הודיע הרב שטיינזלץ על פרישתו.[99] "סנהדרין" זו, מפרסמת לעיתים מפסיקותיה, המתאפיינות לרוב בהשקפה ימנית-קיצונית. כך למשל, חיזקו בדבריהם את הצעירים היהודים שקיבלו צווי מעצר וצווי הרחקה מנהליים מיהודה ושומרון, שהיו חשודים במעשי טרור: "אשריכם שנתפסתם במאבקם הבלתי-מתפשר למען כיבוש וירושת ארץ ישראל כתורה ומצווה.[100]

הערות

[1] מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי. במסגרת התלמוד הבבלי, כוללת מסכת זו 112 דפים. לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

[2] א' אופנהיימר, "ייחודו של בית המדרש", קתדרה, 18, תשמ"א, עמ' 47

[3] רבי עובדיה מברטנורא, בפירושו למשנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"א, וכן במהרי"ל בליקוטים. ביאורים נוספים: בגיליון הגהות על הספר 'יד רמה' [מסכת סנהדרין דף טז ע"ב] סנהדרין – נוטריקון 'שונאי דורון'. ובפסיקתא [הובאה בזכירה לחיים פלאג'י על שה"ש דף פד ע"ב] סנהדרין – "מסיני מהדרין ומיישרין".

[4] ספר דברים, פרק י"ז, פסוקים ח'–י"ג

[5] התַּנָּאִים (ביחיד תַּנָּא, מלשון שינון בארמית) הם חכמי ישראל שדבריהם השתמרו במשנה ובספרות הַתַּנָּאִית – במדרש בספרות האגדתא ובברייתות, והיא מייצגת את "תרבות המחלוקת" שבמשנה, על פיה מביאים גם את הדעה שאינה מקובלת.[ במסורת הפסיקה התלמודית, בעיקר הבבלית, רק תנא היה רשאי להביע את דעתו נגד דעות של תנאים אחרים, ולדורות הבאים אין אפשרות לערער על קביעות התנאים כפי שהם מתועדים במשנה, אלא אם נמצאת סתירה, מוכחים שיבושי מסירה, או אפשר להעמיד את המקרה כיוצא מן הכלל שאין דברי התנאים מתייחסים אליו. עיקר פעילות התנאים המתועדת היא מאז חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) ועד מרד בר כוכבא ודיכויו בשנת 136 לספירה. אחרוני התנאים חיו בתקופת חתימת המשנה, או מיד לאחריה, אחרי מרד בר כוכבא וחורבן ביתר בסביבות שנת 136 לספירה. התנאים פסקו הלכה לפי דינים שנאמרו להם הלכה למשה מסיני ואין להם ראיה מהכתובים, ודינים שיש להם רמז בכתוב והם פירושים מקובלים מימי משה ואפשר להוציאם מהכתוב בסברא, ודינים שהוציאו על דרך הסברא ונפלו בהם מחלוקת ונפסק הדין בהם על פי הרוב, וגזרות שנגזרו בכל דור ודור לעשות סייג לתורה, ודינים ותקנות שנעשו בדרך הסכמה בדברים הנהוגים בין בני אדם שאין בהם תוספת מצווה ולא גרעון וקראום תקנות ומנהגים (יעקב ח' חרל"פ, ארץ ישראל במשנתם של תנאים ואמוראים, יד הרב נסים, ירושלים תשס"ד.)

[6] לשכת הגזית הייתה, על פי המשנה, אחת משש לשכות העזרה בבית המקדש השני.

[7] הרב שמואל אריאל, באילו תקופות התקיימה הסנהדרין?, https://www.yeshiva.org.il/ask/121684

[8] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב'

[9] תוספתא, סנהדרין, ז', א'

[10] כנסת הגדולה הייתה המוסד הרוחני העליון של חכמי ישראל, מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונתו של שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף תקופת הנביאים האחרונים (שיבת ציון) לתחילת תקופת הזוגות והתנאים – חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. באופן כללי, מדובר באספת עם, שהתכנסה לעיתים מזומנות בחצר בית המקדש ודנה בשאלות חקיקה, בעיות יסוד של העם ובהכרעות דחופות לשעת חירום, בדומה לאספות העם בפוליס היווני. על פי חלק מהדעות,  כנסת הגדולה היא מעמןדי התווך של  קריאת התורה, לימודה וכריתת האמנה שבפרקים ח-י בספר נחמיה, ובראשה עמד עזרא הסופר. על פי חז"ל עם אנשיה נמנו גם אחרוני הנביאים בישראל: חגי, זכריה ומלאכי, וכן מרדכי היהודי הידוע ממגילת אסתר. על פי דעות אחרות ניתן גם להצביע על מעמד ההתכנסות להכתרת שמעון החשמונאי המתואר בספר מקבים א' ככנס של הכנסת הגדולה (הביטוי היווני המופיע במקום הוא בתרגום מילולי הכנסת או ההתכנסות הגדולה).

[11] הביטוי 'סמיכה' נגזר מהנאמר בתורה על משה רבינו שסמך את יהושע בן נון "וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה" (במדבר, פרק כ"ז, פסוק כ"ג.), כלומר סמיכת ידו או ידיו של החכם המסמיך על ראש החכם המוסמך. רק אדם שנסמך בעצמו רשאי לסמוך אחרים, וכך נוצרת שלשלת של סומכים ונסמכים עד משה רבנו שסמך את יהושע בן נון. בדינים רבים, למשל דיני קנסות ודיני נפשות, רק דיין סמוך רשאי לדון. בתקופת האמוראים או תקופת הגאונים נפסקה שלשלת הסמיכה ולכן אין כיום דיינים סמוכים כלל. במהלך הדורות נעשו ניסיונות שונים לחדש את הסמיכה.

[12] הרב משה פיינשטיין (1895 –1986) היה מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק. מחבר השו"ת "אגרות משה" וסדרת השיעורים "דברות משה" על הש"ס (מנשה ביננפלד, ‏משנתו החינוכית של הרב משה פיינשטיין, באתר "דעת")

[13] זקן ממרא ('מַמְרֵא' היא הצורה הארמית של מַמְרֶה, מהפועל הִמְרָה 'מרד, לא לציית') הוא תלמיד חכם סמוך [ שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין, כשהיא במקום מושבה שבלשכת הגזית, ובהרכבה המלא. הזקן מחוייב במיתה אך ורק אם הורה כך הלכה למעשה, ובתלמוד מובא עקביא בן מהללאל כדוגמה לתנא שחלק על הסנהדרין, אך לא הורה כן הלכה למעשה. ולכן לא דנו אותו כזקן ממרא אלא גזרו עליו נידוי (חגי בן ארצי, "היחיד מול הממסד בחברה הלכתית", אתר דעת; פורסם לראשונה בסיני (צ"ד), התשמ"ד).

[14] פרושים היו אחת מהקבוצות (או כיתות) היהודיות העיקריות במחצית השנייה של תקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה, שבפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות האורתודוקסית המוכרת בימינו. שם הקבוצה נבע מהפועל "פרש, לפרוש" אך לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

[15] ישראל ל' לוין, "מראשית השלטון הרומי ועד סוף תקופת בית שני (63 לפני הספירה – 74 לספירה)", בתוך: מנחם שטרן (עורך הכרך), התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה – 135, לספירה, בתוך: יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, 1984, כרך רביעי, (להלן: ההיסטוריה של ארץ ישראל), עמ' 200-201

[16] דעת רבי נחמיה במשנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ו'.

[17] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט"ז, עמוד ב'.

[18] יש הסוברים שהסנהדרין כללה רק שבעים דיינים

[19] בהלכה, עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה נדחו מהדרך ופנו לעבוד עבודה זרה. האדם שמסית תושבי עיר לעבודה זרה עד הפיכתה לעיר הנידחת נקרא "מדיח".

דיני עיר הנידחת כתובים במקרא: "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". [ספר דברים, פרק י"ג, פסוקים י"ג–י"ט).

[20] רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180–280 לספירה לערך) היה מגדולי האמוראים, בכיר אמוראי ארץ ישראל בדור ראשון וראש ישיבת טבריה במשך עשרות שנים. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן למפעל התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו. רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ועם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי. נודע בחשיבות שייחס למצוות הישיבה בארץ ישראל. (מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ר' יוחנן", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 197-192.).

[21] תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה, עמוד א'

[22] מלבי"ם הוסיף כי הסנהדרין של נחמיה בן חכליה הייתה מורכבת בצורה זו, ועשרים ושלושה הכהנים המנויים בחתימת כתב האמנה (שיבת ציון) המוזכר בספר נחמיה הם עשרים ושלושה הדיינים החברים בבית הדין של הכהנים. (ספר נחמיה, פרק י', פסוק ב'), על פי פירוש המלבי"ם שם. ראו גם: הרב יקותיאל גרינוויילד, האם היו שלשה בתי דינים בירושלים?.

[23] משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה ב'

[24] פירוש הרד"צ הופמן, לספר דברים, עמ' שיח.

[25] המַלְבִּי"ם, הוא רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (גם המגיד מקמפן; 1809 – 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

[26] המלבי"ם הוסיף כי הסנהדרין של נחמיה בן חכליה הייתה מורכבת בצורה זו, ועשרים ושלושה הכהנים המנויים בחתימת כתב האמנה (שיבת ציון) המוזכר בספר נחמיה הם עשרים ושלושה הדיינים החברים בבית הדין של הכהנים. (ספר נחמיה, פרק י', פסוק ב'), על פי פירוש המלבי"ם שם. ראו גם: הרב יקותיאל גרינוויילד, האם היו שלשה בתי דינים בירושלים?.

[27] האוניברסיטה הפתוחה, מירושלים ליבנה, 1976, חלק ב' – הנשיאות

[28] מיכאל אבי יונה, בימי רומי וביזנטיון, ירושלים, ה'תש"ו, עמוד 14.

[29] שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים הוא כינוי לשתי קבוצות, האחת של משה רבנו והשנייה של תלמידי יהושע בן נון. לא ברור מהם היחסים בין שתי הקבוצות, והאם הן מהוות המשך זו לזו. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מופיעים במסורת היהודית מספרים קרובים מאוד של "זקנים": שבעים ושניים זקנים בעניין תרגום השבעים, וכן חברי הסנהדרין, שעל פי ההלכה מנו שבעים ואחד תלמידי חכמים.

[30] טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. (שמות, יח, ט"ו).

[31] שמות "י"ח 21

[32] במדבר י"א, ט"ז–י"ז

[33] הבחירה בשם "סכוליון" נולדה מתוך אסוציאציה לטקסט ספרותי מפורסם. בימי הבית השני נוצרה "מגילת תענית" – רשימה קצרה של מועדים שמחים בהם אסורים התענית וההספד. הרשימה הזו הסתפקה בציון תאריכים, ולא פירטה את הרקע ההיסטורי של המאורעות המשמחים הנזכרים בה. לפיכך הוסיפו לה מאוחר יותר פירושים ממקורות שונים המשלימים את החסר והמתארים את פרטי המאורעות. כך, למעשה, התקיים טקסט ראשי ולצדו הערות המפרשות אותו. לאחר חורבן הבית השני, התבטל תוקפה של מגילת תענית והיה מקום לצפות שהיא תישכח, אולם הדבר לא קרה. מגילת תענית ניצלה משכחה בזכות הפירוש שלה, העשיר והמעניין, כך שרק בזכות ההערות נשתמר הטקסט. ההיסטוריון היינריך גרץ הציע לקרוא לפירוש הזה בשם "סכוליון". "כשחיפשנו שם למרכז עלתה האסוציאציה הזו – בה 'סכוליון' מציל משכחה טקסט קלאסי ישן ומעניק לו חיים חדשים"..

[34] גביניוס מונה למושל סוריה בדרגה של פרוקונסול. במסגרת תפקידו הוא התערב בענייניה של יהודה שלא מכבר הפכה למדינת חסות רומאית, בהבינו את ההתנגדות היהודית לשעבוד לרומא ואת צורכה של זאת בבסיס איתן לשלטונה בארץ ישראל הוא החל בייסוד מחדש, שיקום והחזרת השלטון העצמי לערים ההלניסטיות בארץ ישראל שנחרבו ונכבשו על ידי החשמונאים, מהטעם שהם יהפכו ליריבי היהודים על השליטה בארץ וכיוצא בזה, בנוסף על הקרבה התרבותית שלהם לרומא, המשענת לשלטונה ביהודה.

פעולותיו של גביניוס עוררו מורת רוח בקרב תושביה היהודיים של ארץ ישראל ונס המרד הורם על ידי אלכסנדר השני, בנו של המלך המודח אריסטובולוס השני. תחילה אלכסנדר ניסה להשתלט על ירושלים ולהקים את חומותיה אולם ניסיון זה סוכל על ידי יחידות הצבא הרומאי שהיו מוצבות בעיר, אולם הוא הצליח בגיוס צבא שלדברי יוסף בן מתתיהו מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים. גביניוס ירד מסוריה עם צבאו במטרה למחוץ את המרד, בקרב הראשון שנערך כנגד אלכסנדר, בסביבות ירושלים הובס אלכסנדר ונאלץ לסגת. אחרי מפלתו אלכסנדר וכוחותיו התבצרו באלכסנדריון, מכוור והורקניה שם גביניוס הטיל עליהם מצור, לבסוף אלכסנדר נכנע לגבינוס ומסר את מבצריו לידי הרומאים ונשלח חזרה כשבוי לרומא.

לאחר ניצחונו, גביניוס שינה את סדרי השלטון ביהודה., ועל הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות (סנהדריות) נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן שבעבר הירדן וגָדָרָה (אברהם שליט, "המשטר הרומאי בארץ ישראל", עמ' 34.; ב' קנאל, "חלוקתו של גביניוס", ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, י"ח, ג'-ד', 1954, עמ' 168-175.)

[35] מרקוס, ט"ו, 1

[36] מרקוס יד 62, מתי כו 64

[37] כגון דברי חז"ל על ספר ישעיה, פרק ל"ו, פסוק כ"ב

[38] https://www.famous-trials.com/jesustrial

[39] יוחנן יח 36

[40]. חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט

[41] ארבע מיתות בית דין הן שיטות הוצאה להורג לביצוע עונש מיתה לפי ההלכה. דיניהן נדונים בפירוט במסכת סנהדרין. דינים אלה, העוסקים בגזר דין מוות, נקראים "דיני נפשות". חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק.

[42] דוד פלוסר, ישו, מאגנס, 2009, עמ' 199

[43] חיים ה. כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, דביר, תל אביב, 2011.

[44] הַצַּדּוֹקִים (צְדוֹקִים) היו כיתה – דהיינו תנועה חברתית-דתית – יהודית מרכזית בימי בית המקדש השני. אנשיה היו מזוהים עם האריסטוקרטיה ומעמד הכהונה. הצדוקים שללו את האמונה בחיים לאחר המוות, בעולם הבא ובתחיית המתים, התנגדו לגזירות של החכמים וחלקו על הפרושים בהלכות שונות. הם היו יריביהם של הפרושים ובין הכיתות החשובות ביהודה בתקופת בית שני. מאחר שלא נותרו עד ימינו מקורות שנכתבו בידי הצדוקים עצמם, ועיקרם של המקורות ההיסטוריים אודותיהם נכתבו בידי פלגים מתנגדים, הנטייה המקובלת במחקר היא לסייג את מה שידוע לנו על הצדוקים, מחשש להטיות.

על פי עמדה מקובלת במחקר, החזיקו הצדוקים בפרשנות שונה למקרא בנוסף לספר הדרכות משלהם בשם ספר הגזרות, ודחו את התורה שבעל פה בפרשנותה הפרושית. עם זאת, יצחק אייזיק הלוי טוען שהצדוקים התנגדו לפרושים מסיבות פוליטיות ולא החזיקו בפרשנות שונה של התורה כי זו לא עניינה אותם, ובכך הוא מסביר את מיעוט המקורות על שיטתם הדתית של הצדוקים. (פרופ' דוד פלוסר, "כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח)

[45] טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (110 לפנה"ס – 54, לספירה). נולד כ"טיבריוּס קלאודיוּס דרוּסוּס נירוֹן". היה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית מן השושלת היוליו-קלאודית, אשר שלט בין 24' בינואר 41 עד למותו ב-13' באוקטובר 54. קלאודיוס נולד בעיר לוגדונום, בפרובינקיה גליה (ליון, צרפת) לאביו דרוסוס ולאמו אנטוניה הצעירה, והיה הקיסר הרומי הראשון אשר נולד מחוץ לגבולות איטליה.

קלאודיוס נחשב למועמד בלתי סביר לכהונת הקיסר. על פי דיווחי בני זמנו לקה בנכות כלשהי, ומשפחתו מנעה ממנו את ההופעה בפומבי ואת התפקידים הציבוריים, עד לעלייתו לשלטון של אחיינו המטורף קליגולה, אשר מינה אותו למשרת הקונסול. נכותו של קלאודיוס הצילה אותו, יש להניח, מגורלם של אצילים רומים רבים בתקופת קליגולה וטיבריוס, אשר נרצחו ב"טיהורים" שערכו קיסרים אלו. הייתה זו יכולתו לשרוד כשלעצמה שהביאה להכרזתו כקיסר רומי לאחר רציחתו של קליגולה, שכן בשלב זה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו. על אף היעדר ניסיונו הפוליטי, קלאודיוס הוכיח את עצמו כמנהלן מוכשר, וביצע מספר רב של עבודות ציבוריות. בתקופתו התרחבה האימפריה, וכללה אף את חציה הדרומי של בריטניה הגדולה. הוא הביע עניין אישי במשפטים, שימש כשופט במשפטים פומביים, והוציא עשרים פסקי דין מדי יום. עם זאת, במהלך כהונתו נחשב כקיסר חלש ופגיע, הנתון לשרירות לבם של מזכיריו, עבדיו המשוחררים ונשותיו. סערות וטרגדיות בחייו האישיים הובילו לבסוף למותו. מוניטין זה הביא להצגתו כשוטה תלותי בכתבי ההיסטוריונים מן העת העתיקה. היסטוריונים בני זמננו שינו דעה זו.

[46] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגום: אברהם שליט, מוסד ביאליק, תש"ד 1944-תשכ"ג 1963., כ' 11

[47] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 201-202

[48] ישעיהו גפני, קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו – העת העתיקה (כרך א) ירושלים, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשס"א – 2001, עמ' 7.

[49] פשטה מלכות הרשע פירש רש"י "התחילו לכבשן".

[50] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב'

[51] כך למשל דרשו: ”'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא' – מלמד שהמקום גורם” (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב'). ראו גם: "גלתה סנהדרין…שלא דנו דיני נפשות" תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו, עמוד א'

[52] יקותיאל יהודה גרינוואלד, לתולדות הסנהדרין בישראל, ניו יורק, תש"י

[53] גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הקיבוץ המאוחד, מהד' ג', תשי"ט, (להלן: תולדות היהודים), עמ' 78-53

[54] שם, שם.

[55] תולדות היהודים, עמ' 65.

[56] יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ב, (להלן: מחורבן עד כיבוש), עמ' 27-28

[57] רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיָבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשנות ה-ג'ת"ת – תת"ק. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. היה נכדו של התנא רַבַּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן (נשיא הסנהדרין סביב השנים, 10-50 לספירה. נכד להלל הזקן. היה הראשון שנקרא בתואר "רבן", והתוספת "הזקן" באה להבדילו מנכדו, רבן גמליאל דיבנה). רבן גמליאל השני היה סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה (הרב אהרן הימן, "רבן גמליאל בן רבן שמעון הנהרג", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', עמודים 318-310).

[58] גאיוּס קֶסְטיוּס גַאלוּס (Gaius Cestius Gallus) היה גנרל וסנאטור רומאי שהיה פעיל בימי התהוות הפרינקיפט. היה נציב סוריה בתקופת המרד הגדול אשר הובס כשניסה לדכא את המורדים בארץ יהודה.

[59] מחורבן עד כיבוש, עמ' 31-32

[60] אברהם שליט, המשטר הרומאי בארץ ישראל, תרצ"ו.

[61] תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'.

[62] שם, עמוד א'-עמוד ב

[63] ילקוט שמעוני, ישעיה רמז תכט

[64] רבי יהודה בן בבא מוגדר בתלמוד כחסיד, בתלמוד מובאות מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחד". הוא חי בתקופת מרד בר כוכבא, והיה חברו הטוב של רבי עקיבא. כשרבי עקיבא הוצא להורג על ידי הרומאים – אסר על שימוש בבשמים, לאות אבל.

[65] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א'.

[66] הרב אהרן הימן, "רבי יהודה בן בבא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 555-554

[67] בבלי, סנהדרין יד, א; שם, בבא קמא טו, א; כז, ב; פד, ב.

[68] בבלי, בבא קמא כז, ב.

[69] בבלי סנהדרין לא, ב.

[70] ראו בהרחבה: שמואל ספראי, "ארץ – ישראל והתפוצה היהודית: א. ההגמוניה של ארץ – ישראל ביחסיה עם התפוצות", אתר האינטרנט מט"ח.

[71] בבלי, תענית י"א ב; ירוש', שם פ"ב, ס"ה ע"א

[72] בבלי, מועד קטן י"ז, א; ירוש', שם פ"ג, פ"ב ע"ד.

[73] ישראל רוזנסון, מסעות עשרה – על נדודי הסנהדרין בארץ ישראל, מכון ארץ חפץ, ירושלים, תשמ"ח.

[74] רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי") (חי בסביבות 135–220) היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, נולד רבי יהודה הנשיא בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. (ידוע גם בכינוי המקוצר "רֶבִּי", אמוראי א"י נקראו רבי: רבי עקיבא/ישמעאל/יהודה.. חכמי בבל נקראו 'רב': ששת/אחא/נחמן. מעניין לציין שיהודי טריפולי קוראים לרב 'רִבִּי', ובמדינות המזרח הוא נקרא 'חכם'+שם פרטי) . רבי יהודה חי בטבריה, בציפורי (בה נפטר כנראה בסביבות שנת 220) ונקבר בבית שערים (עפרה מאיר, רבי יהודה הנשיא, דיוקנו של מנהיג במסורות ארץ ישראל ובבל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999).

[75] רבי יהודה נשיאה (הראשון), היה אמורא בן הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, נשיא הסנהדרין בציפורי ונכדו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא. היה בנו ותלמידו של רבן גמליאל ברבי. התוספת "נְשִׂיאָה" לשמו משמעותה, בארמית, "הנשיא". מקובל לכנותו "נשיאה" בארמית, כדי להבדילו מאבי אביו, רבי יהודה הנשיא. השם הזהה יוצר בלבול לא אחת, מה גם שלפעמים גם הוא נקרא "הנשיא". בעלי התוספות כתבו: "בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא, ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה". כינוייו של סבו מתייחסים לפעמים אליו. נקרא גם "רבי" סתם, במשנה, מסכת עבודה זרה, פרק ב', משנה ו' – "רבי ובית דינו התירו בשמן". בספרות המחקרית יש שמכנים אותו "רבי יהודה השני" ויש שהוא מכונה "רבי יהודה נשיאה הראשון". (הרב אהרן הימן, "רבי יהודה נשיאה", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 606-611,).

[76] למשל: א' אופנהיימר, בתי מדרשות בארץ-ישראל, עמ' 80.

[77] י' לוין, מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד, יד בן צבי, ירושלים, 2006, עמ' 48.

[78] ספר תהלים, פרק מ"ז, פסוק ה'.

[79] ראו בהרחבה: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה: (634–1099), (שלושה כרכים), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1983. הנ"ל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, (ארבעה כרכים), תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 1997.

[80] מירה מאיר (עורכת), ספר המסעות של בנימין מטודילה, ספריית פועלים, תל אביב, 1984

[81] רבי יעקב בירב (ידוע גם כמהר"י בירב; 1474 – 1541). היה מגדולי חכמי ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-16'. (דוד הלחמי, רבי יעקב ברבי משה בי־רב, חכמי ישראל, תל אביב תשי"ח, חלק א', עמ' ל"א, באתר אוצר החכמה).

[82] תרצה קלמן, "פולמוס הסמיכה בצפת בשנת 1538", עתמול 284 חשון תשפ"ד אוקטובר 2023, יד בן צבי, עמ' 5–8

[83] שם, שם.

[84] על מסכת סנהדרין, פרק א', משנה א'

[85] משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ד', הלכה י"א

[86] יעקב צור, "סנהדרין גדולה של נפוליאון קיסר", מעריב, 26 בספטמבר 1965

[87] הרב יוסף דוד זינצהיים David Sintzheim ‏ 1745 1812, היה הרב הראשי הראשון של צרפת מטעם הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, שהוקמה על ידי נפוליאון בשנת 1808 כדי לארגן את הדת היהודית בצרפת. קודם לכן היה רבה של שטרסבורג, וראש הסנהדרין של פריז. מכונה ה"יד דוד" על שם ספרו על התלמוד הבבלי.

[88] מוטי בנמלך, "הסנהדרין של נפוליאון", באתר סגולה, מגזין להיסטוריה.

[89] רבי אליהו בן שלמה זלמן (1720 – 1797), שנודע בכינויים: "הגאון מווילנה" ואף בפשטות –" הגאון", או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד של סמכות בלתי מעורערת ויוצאת דופן. גם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו מכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימויָיו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד, ובין זו של גאוני בבל.

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו להימנע מכבוד, פרסום ושררה על הציבור. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה. (מרדכי מרגליות (עורך כללי), "ר׳ אליהו (בר׳ שלמה זלמן) מווילנא (הגר״א)", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 162-151)

[90] רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משְקְלוֹב (1770 – 1839) היה רב, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השולחן.  נולד בשקלוב למשפחת רבנים מפורסמת. סבו, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) ולאחר תקופה יצא ונפטר באיזמיר. רבי ישראל התגורר בשקלוב ובה למד, והגיע ללמוד אצל הגר"א מווילנה סביב שנת 1796, ביחד עם חברו רבי מנחם מנדל משקלוב. רבי ישראל ורבי מנחם מנדל התבלטו מיד בין תלמידי הגר"א ועסקו בהעתקת כתביו ובהפצתם. לאחר פטירת הגר"א ב-1797 רבי ישראל עסק בהבאתו לדפוס של ביאור הגר"א לשולחן ערוך חלק אורח חיים.

[91] רבי דָּוִד בֶּן שְׁלֹמֹה אִבְּן זִמְרָא (רדב"ז; 1479 – 1572) היה פוסק הלכה וראש ישיבה, אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים, ולאחר מכן רב בצפת. חיבר שו"ת וכן פירוש למשנה תורה לרמב"ם.

[92] א"י הכהן קוק, "משפט כהן", ירושלים, תרצ"ז

[93] א"י" הרתוג, "תורת האוהל", ירושלים ת"ח

[94] הרב י"ל הכהן מימון, חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, ירושלים, תשי"א. הרב אברהם מימון, חידוש הסנהדרין לפי דעת הרמב"ם, ירושלים, תשי"ז

[95] האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ו עמ' 156

[96] חשיפה! ראיון טלוויזיוני בכינוס מצומצם של דייני הסנהדרין.

[97] https://sites.google.com/view/sanhedrin/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99

[98] הרב שטיינזלץ הוא שילוב יוצא דופן של רב ומלומד בעל שם עולמי. הוא בעל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטאות פלורידה, ברנדייס, ישיבה יוניברסיטי, בר אילן, ובן גוריון, ושימש מרצה אורח במספר אוניברסיטאות בחו"ל. במקביל לפעילותו החינוכית הענפה, הכוללת הקמת בית ספר, ישיבה ומרכז תורני בירושלים, המאוגדים תחת ארגון הגג "שפע", עמל הרב שטיינזלץ ב-40 השנים האחרונות על פרויקט הדגל שלו פירוש התלמוד. כמו כן, ב-1988 זכה בפרס ישראל למדעי היהדות.

[99] מוטי לוי, "הרב שטיינזלץ: הרבנים החרדיים אינם מושלמים", באתר וואלה!‏, 30 במאי 2011.

[100] "הגב ההלכתי של החשודים בטרור יהודי: אתם דוגמה והשראה לכל עם ישראל", באתר ynet