גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 24/12/2023
תודתי ליובל נעמן ולגדעון ביגר, על ההערות, ההארות וההגהה
ראו קודם, באתר זה: מבוא לטיול בטאיוואן
ראו סרט: תולדות טאיוואן
תקופה פרה-קולוניאליסטית
בתקופת הפלייסטוקן המאוחרת (עד לפני מיליון שנים), טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת אסיה. רצפת מצר טאיוואן[1] היוותה גשר יבשתי רחב, שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים, לפני כ-10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מטר והפריד את האי מהיבשת. בערוץ שבין איי פנגחו (Penghu) לטאיוואן, נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת לתת מין קדום לא ידוע של אדם.[2] יש להדגיש, שבניגוד למרביתם המוחלטת, של תושבי טאיוואן של היום, שהיגרו אל האי מסין, לפני מספר מאות שנים, התושבים המקוריים היו קיימים שם הרבה קודם לכן.
בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית, באזור טאינאן (Tainan), המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמננו.[3] הם היו דומים לילידים הנגריטים (Negrito) של הפיליפינים.[4] ילידים טאיוואנים התיישבו בתקופה זו באיי ריוקיו (Ryukyu Islands) שביפן. היו אלה ציידים מלקטים, חסרי כלי חרס, כלי אבן מלוטשים, חיות משק וגידולי שדה, שחיו ברוב התחום האוסטרונזי של היום. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים – קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלה שהתיישבו במדגסקר.[5]
ראו באתר זה: ההגירה הפולינזית.
ריכוז של שלוש מארבע תתי המשפחות האוסטרונזיות בטאיוואן, מלמד שטאיוואן היא המולדת שבה דוברו השפות האוסטרונזיות רוב אלפי השנים, ועקב כך היה להן הזמן הארוך ביותר להתבדל זו מזו. כל השפות האוסטרונזיות האחרות, מאלה של מדגסקר ועד אלה של אי הפסחא, נובעות אפוא מהתפשטות של אוכלוסיות בתוך טאיוואן. אוכלוסיית הילידים של טאיוואן גרים באי כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות גרו באי מוקדם יותר. בתקופה זו טאיוואן יושבה על ידי חקלאים מתרבות הדפנקנג (Dapenkeng culture), ככל הנראה ממה שהוא כיום דרום מזרח סין. תרבויות אלו הן אבותיהם של עמים ילידיים טאיוואנים מודרניים. החל מהאלף הרביעי לפני הספירה, החלו להופיע בטאיוואן ובחוף הנגדי שבדרום סין, כלי אבן מלוטשים וסגנון קדרות בעל עיטורים ייחודיים הקרוי "קדרות טא-פן-קנג", שמקורו בקדרות מוקדמת יותר בדרום סין. שאריות של אורז ודוחן באתרים טאיוואנים מעידים על קיומה של חקלאות. הם קיימו חקלאות בשיטת "כרות ושרוף" (Slash-and-burn).
אתרי טא פן קנג (Dàbènkēng) שבטאיוואן ובחוף של דרום-מזרח סין מלאים עצמות דגים וקליפות רכיכות וכן משקלות אבן למכמורות וקרדומי אבן המתאימים לריקונו של פנים גזע עץ, ליצירת סירה. אנתרופולוגים מאמינים כי הפיתוח החקלאי מלפני כ-10,000 גרם להתפוצצות האוכלוסייה האנושית במזרח אסיה, אשר הוביל אנשים לנדוד לאיים אחרים, בעוזבם את טאיוואן לפני כ-5,000 שנים. רבים מהם יצאו מטאיוואן דרומה-מזרחה, לאיי האוקיינוס השקט. היו ביניהם שיצאו מערבה, למדגסקר.
ראו באתר זה: תולדות מדגסקר.
תושבים שמקורם בטאיוואן, בנו באלף השלישי לפני הספירה, כלי שיט המתאימים לדייג בים עמוק ולתנועה ימית סדירה על פני מיצרי טאיוואן, המפרידים בין האי ובין חוף סין. מיצרי טאיוואן היו לפיכך שטח אימונים, שבו פיתחו נושאי התרבות הזאת, כישורים לשוט בים הפתוח; כישורים שבזכותם הצליחו לימים להתפשט במרחבי האוקיינוס השקט.[6]
כשהחלו האוסטרונזים להפליג באוקיינוס, כבר התנהלה התנועה בין האיים בסירה כפולת קורות ייצוב, שעדיין נפוצה באינדונזיה כיום. יצירת הסירה הזו הייתה התקדמות גדולה מהקאנו בעלת הגזע החלול. אותה סירה מסורתית, הנפוצה בקרב העמים החיים על פני נתיבי המים הפנים יבשתיים ברחבי תבל. מכיוון שקרקעית הקאנו עגולה, כמו הגזע ממנו גולפה, ברור הוא שכל אי-איזון מטה אותה הצידה. לא ניתן להפליג בספינות כאלה בים הפתוח, גם אם גליו מתונים. הפתרון היה לקשור שני בולי עץ קטנים במקביל לגוף הסירה ובמרחק של כמה מטרים ממנה, באמצעות מוטות הקשורים בניצב לגוף הסירה ולקורות הייצוב (Outrigger). כשגוף הסירה מתחיל לנטות לצד אחד, כושר הציפה של קורת הייצוב באותו צד, מונע את דחיפתה אל מתחת לפני המים. המצאת הסירה כפולת הייצוב הייתה כנראה פריצת הדרך הטכנולוגית שעודדה ואפילו אפשרה את ההתפשטות האוסטרונזית מאסיה. בזכות השימוש בסירות בעלי מבנה המונע התהפכות, אשר היו באורך של 20 או 30 מטר ויכלו להעביר משפחות וחיות בית, התאפשרה ההגירה לאורך כמה מאות קילומטרים של אוקיינוס. ב-1769 לדוגמא, ג'יימס קוק, מציין בכתביו ספינה מסורתית בטהיטי (Va'a), שאורכה היה 33 מטרים, שניתן היה להניעה על ידי מפרש או משוטים.[7]
ראו באתר זה: ג'יימס קוק ומסעותיו.
החפץ שקושר במיוחד את תרבות טא-פן קנג של טאיוואן אל התרבויות המאוחרות יותר באיי האוקיינוס השקט, הוא כלי לעיבוד קליפת עץ. מכשיר אבן המשמש לחבוט על הקליפה הסיבית של מיני עצים מסוימים, לצורך עשיית חבלים, רשתות ובגדים. כאשר התפשטו עמי האוקיינוס השקט, מעבר לתחום של חיות המשק, מהן ניתן להפיק צמר ומעבר לתחום גידולי השדה הסיביים ומשום כך מעבר לתחום הבדים הארוגים, הם נעשו תלויים ב"אריג", העשוי קליפת עץ חבוטה. תוך אלף שנים מהופעתה של התרבות הזו בטאיוואן, נפוצו הלאה והלאה ומילאו את כול התחום האוסטרונזי של ימינו. הראיות כוללות כלי אבן מלוטשים, כלי חרס, עצמות חזירים מבויתים ושרידי גידולים חקלאיים.[8]
המטען התרבותי הזה, שכלל כלי חרס, כלי אבן, בעלי חיים וצמחים מבויתים, הופיע ב-3,000 לפנה"ס בפיליפינים, ב-2,500 לפנה"ס באיים האינדונזיים סולאווסי, צפון קלימנטן וטימור. ב-2,000 לפנה"ס נראו בג'אווה ובסומטרה, כשהם מחליפים את האוכלוסייה הילידה, שנמנתה על הגזע האוקייני, באוכלוסייה מהגזע המונגולאידי, למעט הנגריטים שנותרו באי פאלוואן (Palawan) שבפיליפינים. האיכרים דוברי אוסטרונזית שבאו מדרום סין דרך טאיוואן, הצליחו להחליף את אוכלוסיות הציידים-לקטים באיי הפיליפינים ואינדונזיה, באופן דומה לזה שהאירופאים השמידו את הילידים האוסטרליים מאוחר יותר.
ראו באתר זה: תולדות אינדונזיה בעת העתיקה.
האוכלוסיות הצפופות הרבה יותר של האיכרים, ונשקיהם המשוכללים יותר, כלי השיט וכישורי השיט המפותחים יותר שלהם ומחלות אפידמיות, שלאיכרים כבר הייתה חסינות כלשהי כלפיהן, אך לא לציידים לקטים.[9]
לאחר גלי ההגירה הגדולים מטאיוון אל מרחבי האוקיינוס השקט, במשך מאות שנים הייתה טאיוואן אי מבודד ובו שבטים מקומיים שחיו ללא קשר עם יתר חלקי העולם.
החדירה האירופאית
טאיוואן הייתה ידועה לסינים החל מראשית המאה השביעית, בתקופת שושלת סווי (Sui).[10] היא מוזכרת ב"ספר של סווי", שכתב יאנג (Yang), אחד מקיסרי השושלת.[11] אמנם, כתבים סינים עתיקים יותר מתייחסים לאיים במזרח וכמה היסטוריונים מאמינים שמדובר בטאיוואן. בתקופת "שלוש הממלכות" של שושלת וו (Wu) המזרחית,[12] יש תיאור של ביקור באי שנקרא Yizhou באביב של שנת 230.[13] כמה חוקרים סבורים שמדובר בטאיוואן – אחרים טוענים שלא. מכל מקום, האי שימש כבסיס לדייגים, מבריחים ושודדי ים.
בתחילת המאה ה-16' הרחיבה פורטוגל את נתיבי הסחר שלה עם המזרח. בניסיון לקשר בין מושבתם מקאו (Macau) שבחוף סין , עם דרום יפן, נתקלה משלחת פורטוגלית, בשנת 1590, באי טאיוואן והם קראו לו 'איליה פורמוסה, (Ilha Formosa) שהוראתו "האי היפהפה".
במאה ה-17' החלו כוחות קולוניאליים אירופיים נוספים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג הסינית,[14] ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת 'הודו המזרחית ההולנדית השתלטה על האי פנגהו (Panghu), שנמצא במצרי טאיוואן, בין טאיוואן לסין, והיה תחת שליטתה של שושלת מינג הסינית. הסינים תקפו את הבסיס ההולנדי בפנגהו ובסופו של דבר הגיעו להסכם עם ההולנדים, במסגרתו עזבו האחרונים את פנגהו והתיישבו בטאיוואן, כדי להמשיך ולסחור עם סין.
ראו באתר זה: אינדונזיה בתקופה הקולוניאלית
ההולנדים התיישבו בשנת 1620 באנפינג, ליד המקום בו נמצאת העיר טאינאן (Tainan) בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, וארבע שנים מאוחר יותר, את מצודת זילנדיה (Fort Zeelandia) מלבנים שרופות שייבאו מבטוואיה (ג'קרטה, ג'אווה) שהוקמה רק ב-1619 והייתה המרכז המנהלי של ההולנדים, עם מלט מסוכר, צדפות טחונות, חול ואורז דביק. בניית המצודה נמשכה כעשר שנים, ב-1653 נבנה גם מבצר פרובינטיה הידוע גם כמגדל צ'יהקאן, ששמו נגזר משם הכפר האבוריג'יני הטאיוואני, שתועד על ידי ההולנדים כ-Sakam, כשלושה קילומטר ממצודת זילנדיה.
ההולנדים החלו לייבא עובדים בני האן ואנשי האקה מפוג'יין סין, כדי ליישם את החקלאות שהביאו לאי.
כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי 1580-1640) בצפון האי. הם בנו את מצודת סנטו דומינגו (Fort San Domingo) בנמל טאמסוי (Tamsui). הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן ב-1641.
הם עזבו גם משום שניסיונות הסחר שלהם עם יפן נכשלו ויפן נכנסה לתקופה של בידוד והתבדלות. ההולנדים נשארו המעצמה האירופאית היחידה בטאיוואן בעשרים השנים הבאות והם המשיכו לבסס את שליטתם באי. הם הביאו עמם מיסיונרים, שניסו לשכנע את האוכלוסייה המקומית להמיר את דתה. הם היטילו מסים על היצוא והיבוא לאי, נלחמו עם הפירטים שהתמקמו סביבו, המשיכו לסחור עם סין ועודדו הגירת פועלים מסין, כדי שיעבדו את האדמה. במהלך שנות שלטונם דוכאו מספר מרידות של האבוריג'ינים, כאשר ההולנדים משתמשים בשיטה של "הפרד ומשול" ומעודדים עימותים בין השבטים השונים.
בתחילת המאה ה-17' החלו ניסיונות פלישה של שבטי המאנצ'ו (Manchu) ממנצ'וריה אל סין. כדי להדוף אותם, כרת יונגלי (Yongli), אחרון קיסרי מינג, ברית עם הסוחר והפירט ז'אנג ז'י לונג (Zheng Zhilong),[15] אשר נשא לאשה יפנית וחלש על מיליציה של שכירי חרב. אולם המאנצ'ו לא היו מרוצים מהתנהלותו וכלאו אותו. אשתו של ז'י לונג התאבדה.[16] המאנצ'ו השתלטו על סין וייסדו את שושלת צ'ינג (Qing). השושלת האימפריאלית האחרונה ששלטה בסין.[17]
בנו היפני למחצה, של ז'י-לונג, ג'נג צ'אנג-גונג (Zheng Chenggong), המכונה "קוֹקְסֶאנְגְיָה" (Koxinga, גואו-ש'ינג-יה), יליד נגסאקי שביפן, ששהה בלימודים מעבר לים, שב לסין, כדי לנהל את האימפריה הכלכלית של אביו. הוא ביסס את כוחו במחוז פֿוּגְ'יֵין (Fujian), החל להטיל פחד על תושבי החופים המזרחיים של סין וגמר אומר לסייע לראשי שושלת מינג, לשוב לשלטון. בתגובה לאיומיו של קוֹקְסֶאנְגְיָה, הורו שליטי המאנצ'ו לכול תושבי החוף המזרחי, לעבור ק"מ וחצי פנימה, כדי שלא יהיה לו מקום להצטייד בו. קוֹקְסֶאנְגְיָה חיפש נואשות אחד נמלים בהם יוכל להצטייד באספקה ונתקל במקרה במתורגמן שעבד עבור חברת הודו המזרחית ההולנדית, שסיפר לו על טאיוואן. ב-1661 הפליג קוֹקְסֶאנְגְיָה, בראש צי של ארבעים ספינות ו-25 אלף איש, לחופי טאיוואן, במטרה להשתלט על האי.
בשנת 1662, אחרי תשעה חודשים של מצור הוא כבש את פורט זילנדיה וניהל משא ומתן לכניעת ההולנדים עם פרדריק קוייט (Frederick Coyett), המושל ההולנדי של טאיוואן מטעם 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' (Vereenigde Oostindische Compagnie ), על הסכם לפיו ההולנדים מסרו את המבצר והשאירו מאחוריהם את כל הסחורות והרכוש של חברת הודו המזרחית ההולנדית, וכן נשים וילדים רבים. בתמורה הורשו הפקידים, החיילים והאזרחים ההולנדים ליטול את חפציהם האישיים בחזרה לבטביה (Batavia, היום ג'קרטה). כך תמו 38 שנות שלטון הולנדי קולוניאלי בטאיוואן. הנשים ההולנדיות נותרו כפילגשים ונמכרו לחיילים הסיניים, ולכן עד היום נראים טאיוואנים אדומי שיער בדרום מערב טאיוואן.[18]
מכאן ואילך הקדיש קוֹקְסֶאנְגְיָה את מרצו לבניית טאיוואן, כבסיס של ממש למתנגדי משטר שושלת צ'ינג, ששאפו להחזיר את שושלת מינג לשלטון. קוֹקְסֶאנְגְיָה הפך את טאיוואן לבסיס צבאי, לאומי ודתי של נאמני שושלת מינג. הוא ביסס את שלטונו בדרום האי והקים מערכת חלוקה חדשה של הקרקע. אלפי סינים, ביניהם מלומדים רבים, היגרו מדרום סין, בעיקר ממחוז פוג'יין ופיתחו את תרבות האורז, הדיג וקנה הסוכר באי. הם התיישבו במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן, שם נוצר ישוב חקלאי צפוף. הבירה הייתה טאינאן (Tainan), שהייתה ידועה אז בשם "טאיוואן".
בהבניה הלאומית של המדינה נדרשים לגיבורים לאומיים, ובסין, פרט לסון יאט-סן וצ'יאנג קאי-שק, מוצב קוֹקְסֶאנְגְיָה כגיבור לאומי, ופסליו נמצאים במקומות רבים ברחבי האי. הוא הפך לגיבור לאומי גם בפוג'יין וגם ביפן, שכל אחד מהמקומות רואה בו גיבור מקומי.
השושלת של ממלכת טונגנינג (Kingdom of Tungning) שהקים, הייתה קצרת ימים. התקיימה במשך קצת למעלה מ-20 שנים, אך בשל קווי הדמיון בינה לבין המצב המדיני הנוכחי בטאיוואן, יש לה עדיין משמעות סמלית רבה. במהלך אותה תקופה, הגיעו עוד מתיישבים בני האן לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.
במשך 19 השנים הבאות השתדל בנו של קוקסאנגיה, ז'אנג גִ'ינְג, לספק את צורכיהם של התושבים המקומיים ולארגן מחדש את הכוחות הצבאיים בטאיוואן. חילופי שגרירים יצרו קשרים תדירים עם קיסר סין קָאנְגשִׂי (Kangxi) משושלת צ'ינג (qing). ז'אנג ג'ינג המשיך בדרכו והקים מספר מערכות אזרחיות, כמו מרשם אוכלוסין, חלוקה למחוזות ועוד, שנמצאות בבסיס המערכת השלטונית של טאיוואן עד היום. כמו אביו, הוא נותר נאמן לשושלת מינג, שאיבדה את השלטון בסין לשושלת מאנצ'ו (Manchu). למרות שהתבסס בטאיוואן, הוא תכנן לשוב ולכבוש את סין, כשתגיע שעת כושר.
כדי לסכל את תוכניתו של ז'אנג ג'ינג, אסרה שושלת צ'ינג על דיג ועל סחר ימי, שהיו מקורות ההכנסה והכוח של ז'אנג. אולם צעד זה הוביל ליצירתם של מסלול הברחות רבים של מוצרים לתוך סין. טאיוואן הפכה להיות בסיס למבריחים ומקום מקלט לנמלטים משושלת צ'ינג. האוכלוסייה גדלה והאי החל להתפתח. ז'אנג ניסה להגן על העיר שְׂיָאמֶן שביבשת, האי קמוי ואיי פסקדורס, בפני לחץ צבא שושלת צ'ינג, אבל איבד מקומות אלה במהלך השנים, בייחוד משום שכוחותיו היו זעירים ובלתי מספקים להגנה בפני כוחות צ'ינג.
לצד ההתפתחות, החלו מחלוקות פנימיות, שגברו אחרי מותו של ז'יאנג ג'ינג, כאשר קרבות ירושה שחקו את כוחם של נאמני שושלת מינג בטאיוואן.
השושלת הצ'ינגית המתינה. ב-1681, 20 שנה אחרי שקוֹקְסֶאנְגְיָה השתלט על האי, החלה שושלת צ'ינג לתקוף את הכוחות הנאמנים לשושלת מינג בטאיוואן. בשנת 1683, הובס לבסוף ג'נג קֶשׁוָאנְג (Zheng Keshuang), נכדו בן ה-13 של קוֹקְסֶאנְגְיָה, על ידי האדמירל הסיני שי לאנג (Shi Lang) ונכנע לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין – בעיקר כדי לוודא שהאי לא יהווה בסיס לכוחות אופוזיציוניים.
מה גם ששליטה בטאיוואן יכולה לשמש כמגן עבור דרום-מזרח סין, מול תקיפות ימיות עתידיות. הקיסר הגביל את גודל האוכלוסייה באי, הורה למפקדים צבאיים, לשהות בו ללא בני משפחותיהם, למספר שנים בלבד. כמו כן, העביר השלטון הסיני חוקים שאסרו על מהגרים להתרועע עם אבוריג'ינים ואסר בעלות על נשק. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת ומרידות התרחשו חדשות לבקרים, אך ללא הצלחה. דיכוי הילידים בהרים היה אכזרי ומתמיד. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895.[19]
השלטון המרכזי הסיני לא גילה עניין באי הנידח; פרחו בו אגודות סתר והוא זועזע לעתים על ידי מרידות. בשטח האי תועדו יותר ממאה התקוממויות, אך אלו לא הטרידו את שושלת צ'ינג יותר מדי. ב-1842 היו באי כ-2.5 מיליון תושבים. ב-1858 נפתחו בטאיוואן שני "נמלי הסכמה" לסחר חופשי עם מספר מעצמות אירופאיות: ארה"ב, בריטניה, צרפת ורוסיה. המסחר באי החל לפרוח. בהשפעת חברות בריטיות פותח גידול התה באי. תה טאיוואני וקמפור (Camphor)[20] יוצאו מטאיוואן לאירופה ובמקביל, החל להגיע לאי מוצרי מזון ואופיום.
ניסיונות קולוניאליים מצד יפן, להשתלט על טָאִיוְוָאן, נעשו עוד מאז תקופתו של טימיוטי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) בסוף המאה ה-16'.
ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת טוקוגאווה
מספר ניסיונות נכשלו ב-1609 ו-1616 עקב מחלות והתנגדות השבטים המקומיים. ב-1868, בעקבות הרסטורציה של מייג'י, אוחדה יפן הקיסרית, אימצה דפוסים מערביים והחלה להתעניין בנושאים בינלאומיים.[21]
ראו באתר זה: יפן בתקופת הרסטורציה של מייג'י
ב-1871 נטרפה ספינת דייגים מאיי נָאנסֵיי (ריוקיו), על הדרומי-מזרחי של טאיוואן. עם עגינתה באי, הותקפו 66 מלחיה על ידי שבט פאיוואן המקומי ואלה הרגו את רובם. עשרה מלחים שרדו והצליחו לשוב ליפן, ששלחה משלחת לסין כדי לחקור את התקרית. יפן דרשה מסין שתעניש את הרוצחים ותשלם לה פיצויים אך סין דחתה את התביעה בנימוקים שאחריותה באי מוגבלת ושאנשי ריוקיו אינם יפנים, דבר שהיה נכון אז, אם כי היו ווסאלים של הדאימיו של סצומה. במאי 1874, שיגרה ממשלת יפן ארבע אוניות ועליהם 3,600 חיילים, למסע עונשין נגד טאיוואן. הייתה זו הפעולה הצבאית הראשונה של יפן מעבר לים בתקופה המודרנית. הכוח נחת בטאיוואן, הרג רבים מבני המקום אך לבסוף נסוג לאחר שספג 524 אבדות (מהם 512 ממחלות). יוזמה זו השתלבה במדיניותה התעניינות הפעילה של שלטונות טוקיו בשטחים הסמוכים ליפן.[22]
סין נבהלה מהאפשרות שיפן תכבוש את טאיוואן ובתיווך בריטניה התנצלה על טבח הדייגים ושילמה פיצויים ליפן. בטענה, שאינם אחראים למות המלחים, שכן האירוע התרחש בשטח אבוריג'יני עצמאי.[23] יפן פינתה את טאיוואן, אך ב-1879 סיפחה את איי ריוקיו והפכה אותם למחוז אוקינאווה, על שמו של האי הראשי. תושבי איי ריוקיו קיבלו אזרחות יפנית ומשפחת המלוכה של ריוקיו הודחה ממעמדה וצורפה לאצולה היפנית.
המעצמות חמדו את האי וצרפת אף ניסתה לכבוש אותו במהלך מלחמתה בהודו-סין (1884-1885). מושל האי ליו (Liu Mingchuan, 1887-1891), שקבע את בירתו בטיבי, הושפע מהמערב והחל ברפורמות. בעקבות תבוסת שושלת צ'ינג, במלחמת יפן-סין הראשונה נמסרה טאיוואן ליפנים כחלק מהסכם שִימוֹנוֹסֶקֵי (Treaty of Shimonoseki),[24] , בשנת 1895.
ב-25' במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שִימוֹנוֹסֶקֵי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן, על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" (Táiwān Mínzhǔguó מילולית "המדינה הדמוקרטית של טָאִיוְוָאן") שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. טאנג ג'ינג-סונג, מושל האי מטעם שושלת צ'ינג נבחר לנשיא הרפובליקה כנגד רצונו. הממשל הצליח להנפיק בולי דואר בשם הרפובליקה. מההתחלה הבהירו המייסדים של הרפובליקה שפעולותיהם נעשו מתוך נאמנות לשושלת צ'ינג והכריזו כי הם יעלו מס למדינת צ'ינג. ב-29' במאי נחתו הכוחות היפנים הראשונים סמוך לעיר הנמל קילונג (Keelung) שבצפון האי וב-3' ביוני כבשו אותה. למחרת נמלטו הנשיא טאנג ג'ינג-סונג וסגנו גְ'יוֹ פֶנְג-גְ'יָה לסין היבשתית. הכוחות היפניים נכנסו לבירה טאינאן והכניעו את ההתנגדות שהייתה שם ב-21' באוקטובר 1895 – אך זה היה רחוק מלהשתלט על האי כולו.
טאיוואן הייתה למעשה הקולוניה היפנית הראשונה ואמצעי עבור יפן לייצב את עצמה כאימפריה בדוגמת מדינות המערב כפי שלמדו מהן. אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים (פוג'יאנים והאקה), אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. הכוחות היפניים השתלטו במהירה על טאיפיי ועל צפון טאיוואן, אבל נתקלו בהתנגדות מצד מהגרים סיניים ואבוריג'ינים בדרום המדינה. הייתה זו התקופה הראשונה שבה הסינים שהיגרו לטאיוואן והמהגרים האבוריג'ינים המקוריים, שיתפו פעולה כדי להגן על ארצם. כך החל תהליך של ביסוס הזהות הטאיוואנית.
היפנים החלו לפתח את האי. נחפרה מערכת ביוב, נבנו מובילי מים, הוקמו בתי ספר לרפואה ובתי חולים. נפתח בנק טאיוואני, שהחל להנפיק מטבע מקומי, הוקמו מערכת דואר, תקשורת, נמלים חדשים, מסילות ברזל וכבישים. הייתה זו הפעם הראשונה שמעצמה כלשהי החליטה להשקיע משאבים באי ולפתח אותו. בניגוד לשלטון הסיני, שראה בטאיוואן רק אי שיכול להגן על חופיה של סין, היפנים ראו את טאיוואן כחלק מיפן עצמה. לראשונה, חלקי האי השונים תקשרו זה עם זה באופן רציף והמסחר והחקלאות פרחו.[25] היפנים החזיקו בטאיוואן כמעט חמישים שנה. הם הגיעו בעיקר מסיבות כלכליות, בשביל להשיג קמפור. הם בנו תשתיות והביאו רכבות כדי לשנע את בולי עץ הקמפור מההרים אל הנמלים ולשלוח אותם ליפן.[26]
לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים – שעד אז לא נשלטו בידי שלטון מרכזי – לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג או בזמן השליטה האירופאית.[27] היפנים הגיעו למסקנה שיש להפוך את האוכלוסייה המקומית ליפנית. היו מבין הסינים שהיו פתוחים לרעיון, אבל האבוריג'ינים התנגדו. מרידות מצד השבטים האבוריג'ינים והמהגרים הסיניים המקומיים המשיכו לכול אורך שלטונה של יפן.
בשנת 1915 התרחשה פרשת טפאני (Tapani incident). (ידוע גם בשם מרד טפאני או תקרית מקדש ש'ילאי). זו הייתה מההתקוממויות הגדולות ביותר בידי בני האן ואבורג'ינים בטאיוואן, נגד השלטון היפני. תחנות משטרה יפניות ספגו הסתערויות על ידי לוחמים אבורג'ינים וסינים בפיקודם של צ'אנג טינג ויו-צ'ינג פאנג בטרמינולוגיה של מרד הבוקסרים המצהירים על כוונה לגירוש הזרים.[28] בשלב זה הכריזו המורדים על הקמת "הרפובליקה הטאיוואנית השנייה", שהתקיימה לאורך 12 ימים בלבד לפני שפורקה. היסטוריונים כיום מנסים לאפיין את המרד משני היבטים: התקוממות סינית (למטרת איחוד עם סין) או טאיוואנית (לעצמאות). היפנים לעומתם ראו במרד כתקרית בקנה מידה גדול בראשות עבריינים פליליים. עם זאת, הפרשה שונה מניסיונות מרידה אחרים בטאיוואן, משום שהיא כללה מאפיינים מיליטריסטיים ודתיים. עובדה זו אפשרה לגייס פעילים רבים שהאמינו כי אינם פגיעים בפני כלי הנשק המודרניים.[29]
בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד-ולקט מסורתי, לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית – מדיניות שמלבד הפן החקלאי כללה גם לימודי שפה, איסור פעולות תרבויות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות, כגון קעקועי פנים. התהליך לווה פעמים רבות באלימות.[30]
קווי הדמיון בין הרטוריקה של מנהיגי המרד לבין זו של מרד הבוקסרים בסין גרמה ליפן אחרי המרד להשקיע מאמצים רבים בחיזוק הממשל הקולוניאלי בדרום האי. האבוריג'ינים המשיכו להפעיל מאבק אלים נגד היפנים, בשעה שבני האן עצרו את פעולותיהם אחרי המרידה שנכשלה.[31]
השבטים האבוריג'ינים נחלקו לשתי קבוצות: שבטי המישורים ושבטי ההרים.
שבטי המישורים נחשפו במשך מאות שנים לזרים, ולכן היו יותר "מתורבתים". הם לא היוו מכשול עבור היפנים בניסיונם להשתלט על טאיוואן. אולם שבטי ההרים היו יותר בעיתיים במובן הזה. לכן ניסו היפנים להגביל את תנועותיהם. היחסים בין הקבוצות היו מתוחים. התפתח קונפליקט והיו כמה תקריות בהן אבוריג'ינים תקפו את היפנים וערפו את ראשיהם. מנגד, הייתה תקופה שבה גברים אבוריג'ינים הפכו לחלק מהצבא היפני, כי היפנים רצו לנצל את היכרותם עם האזור ותגמלו אותם בתשלום. שיתוף הפעולה הזה יצר לעתים מצבים מתוחים בהם אותם גברים נאלצו לעתים להתייצב במדים מול המשפחות להם. בסופו של דבר נטמעו תושבי המישורים באוכלוסייה היפנית ושבטי ההרים הוכלו.[32]
מונה רודאו (Mona Rudao), בן השבט הילידי סדיק (Sediq), הוביל בשנת 1930 מרידה נגד היפנים. לאחר שהצליח לאחד את שבטו. במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות, כהקדמה למכה כואבת שהנחיתו הילידים בכפר וושה (Wushe Incident), שכללה הרג של חיילים יפנים, נשותיהם וילדיהם. אירוע וושה התפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק הילידים בהרים, תחת מונה רודאו, למשך חודש אחד וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו, וגופתו של מונה התגלתה כעבור מספר שנים במערה במעלה ההרים. גופתו (שמעולם לא אומתה זהותה) הוצגה במוזיאון במשך תקופה, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה מחדש לפני מספר שנים באזור ההרים. (על מאבק זה ראה את הסרט הכפול "לוחמי הקשת בענן").
תחת השלטון היפני, הושקעה תשומת לב רבה לפיתוח החקלאות. טאיוואן נעשתה לספקית אורז, סוכר ותוצרת חקלאית וצרכנית של מוצרי תעשייה. חברות מונופוליסטיות יפניות שלטו במסחר ובכספים. התוצר הלאומי עלה בעקביות, שירותי הבריאות השתפרו ורשת החינוך התרחבה בד בבד עם ניסיונות להשרשת התרבות היפנית. תושבי האי התחנכו בבתי ספר יפניים, למדו יפנית והחלו לאמץ את המנהגים היפניים. טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית. עם הזמן נאסר על התושבים לכתוב בעזרת סימניות סיניות, המנהגים המקומיים הוצאו אל מחוץ לחוק והתושבים עודד להחליף את שמותיהם לשמות יפניים.
שלטונה של שושלת צ'ינג בסין החל להתפורר בתחילת המאה ה-20'. לאורך שנות השליטה של צ'ינג בסין, פרצו מרידות רבות בכול חלקי הממלכה, דבר שהחליש את הקיסרות. לתוך הווקום שנוצר החלו לחלחל רעיונות חדשים, דמוקרטיים יותר, תחת הנהגתו של ד"ר סון יאט סן, שנחשב ל"אבי האומה" הסינית והטאיוואנית כאחד. אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. נבחר סוּן יאט-סֵן כנשיא הסיני הראשון, של הרפובליקה הסינית החדשה, שבראשה מפלגת הקוומינטאנג (KMT). אולם שלטונו לא האריך ימים, ואת מקומו תפס יואן שה-קאי, ששימש כנשיא והכתיר את עצמו לקיסר ולמייסד שושלת חדשה. עם מותו ב-1916 החלה שוב תקופה של תריסר שנים של אנרכיה שלטונית, שנקראה "תקופת המצביאים", במהלכה הסכים סון יאט-סן לשוב ולשמש מנהיג, את שליטתו נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין.
עם מותו ב-1925 הרפובליקה נקלעה שוב לאנרכיה, שגרמה לפיצול בין היורשים ולהקמתה של המפלגה הקומוניסטית. את השליטה בקוומינטאנג, ולפיכך בהנהגת סין, תפס צְ'יאנג קאי שֵק, שכמו סון יאט-סן, גם הוא נישא לאחת האחיות למשפחת סונג. צ'יאנג הצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את דרומה בעזרת ברית המועצות. הוא ערך מסע צבאי צפונה, לצורך איחודה של סין ולהכנעת אילי המלחמה, וממנו עלה כמנצח, ובשנת 1928 הפך למנהיגה של הרפובליקה של סין. מעמדו התחזק בעקבות "מלחמת המישורים המרכזיים" 1930 – מלחמה שאין זוכרים כמעט, בה השתתפו כמיליון וחצי חיילים ומיליוני אזרחים, שגרמה למותם של כ-200,000 חיילים ומאות אלפי אזרחים, ושגרמה להחלשת אחיזתה של סין במנצ'וריה, ובעקיפין לתקרית מוקדן והשתלטות היפנים על מנצ'וריה. את הקומוניסטים השמיד צ'יאנג בשנגחאי ודחק אותם צפונה במסע הארוך, כשהוא נותן להם להימלט ובמרדף מספח עוד ועוד שטחים. צ'יאנג הנהיג את סין במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, משנת 1937 עד שנת 1945. במהלכה הוחלשה השפעתו בסין עצמה, אך השפעתו הבינלאומית גדלה, והוא נחשב לאחד מ"ארבעת הגדולים" שעמם נמנו גם ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל, נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט ושליט ברית המועצות, יוסיף סטלין.
צ'יאנג החליט להילחם בכוחות הקומוניסטיים בסין ודחק אותם ממוקדי השלטון למחבואים בהרים ובכפרי צפון סין. הייתה זו החלטה גורלית ששינתה לנצח את ההיסטוריה של סין וטאיוואן. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים. ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937. צ'יאנג קאי שק נאלץ להפנות את מבטו ליפן בעוד שאת המחנה הקומוניסטי הנהיג מאו דזה דונג. במהלך מלחמת העולם השנייה, מפלגת השלטון, הקומינטאנג, שיתפה פעולה עם הכוחות הקומוניסטיים, כדי להביס את היפנים, אך שיתוף הפעולה הזה התמקד יותר בהכנה לקרב האמיתי בין הרפובליקנים והקומוניסטים ופחות בלחימה ביפנים. שיתוף הפעולה הזה לא נועד להימשך זמן רב.
אחרי 1940, מוסדות חברתיים יכולים היו להתקיים בטאיוואן היפנית רק בשני תנאים: או כדי לחזק את מערכת המלחמה היפנית, או כדי לקדם את ההטמעה הטאיוונית ביפן. ב-1940 חיו בטאיוואן 5,870,000 תושבים, כולל יפנים. החל מסוף 1941 נטלה טאיוואן חלק, במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. טאיוואן הייתה הבסיס הצבאי והאווירי החשוב ביותר של צבא יפן. חיילים טאיוואנים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואנים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא טאיוואני.[33] בהתאם להסכם קהיר (1943), של בעלות הברית הוחזרה טאיוואן לסין בסתיו 1945.[34]
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ויתרה יפן על טענותיה לגבי טאיוואן, שנותרה חסרת מעמד רשמי. טאיוואן הפכה לחלק מרפובליקת סין.
הכוחות הסיניים שהגיעו לטאיוואן התייחסו למצב בזהירות רבה. הטאיוואנים מבחינתם היו יפנים והם לא בטחו בהם. צ'יאנג קאי שק, קידם בטאיוואן את הרעיון שלטאיוואן ולסין יש היסטוריה משותפת, שלכולם שורשים סיניים משותפים ושכולם אחים. אולם בפועל, תכנן הגנרל להשתמש במשאביו של האי, בכדי לחזק את מעמדו בסין, מול הכוחות הקומוניסטיים שהתכוננו להפיכה בסיוע סובייטי.[35] צ'יאנג קאי שק ואנשיו לא באו לטאיוואן כדי להישאר והדבר בא לידי ביטוי גם ביחס שלהם כלפי האוכלוסייה המקומית. הם התנכלו לשבטי ההרים וניסו לדחוק אותם מאדמותיהם, על ידי הכרזה על אזורים נרחבים כפארקים או כאזורים ממשלתיים, כיוון שלא ראו בכינון מערכת יחסים סבירה עם השבטים, מטרה או אמצעי כלשהו.[36]
עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. הכוחות הלאומנים היו כבר מותשים ממלחמת האזרחים.
על אף ההישגים של הקוומינטנג בתחילת המלחמה, שחיתות בדרג המדיני הביאה להיחלשות מתמדת של כוחותיו של צ'יאנג, כעת נראתה תמיכתה של סטלין רק לעבר הקומוניסטים, בעוד שבעלות הברית היססו לתמוך בצ'יאנג (עקב העובדה שהנשיא טרומן חשש מפועלו הלא דמוקרטי של צ'יאנג בסין). הקוומינטנג איבד כוחות וחיילים, האנשים אשר היו פגועים בצורה נוראית מהמלחמה ביפן, נעו על חשבונם לצד הקומוניסטי של המפה הפוליטית.
בשנת 1947 נבחר צ'יאנג על פי החוקה החדשה של הרפובליקה הסינית לנשיא סין. הוא התפטר מתפקידו ב־21' בינואר 1949 כאשר כוחות הקוומינטנג סבלו אבדות כבדות בקרב כנגד הקומוניסטים. ב-1' באוקטובר הכריז מאו על עצמאות סין העממית בשערי טיאנאנמן שבביג'ינג, והשיב לשם את בירתו. ב-10' בדצמבר 1949 נכבשה על ידי הקומוניסטים צ'נגדו, העיר האחרונה בה החזיקו כוחות הקוומינטנג בסין היבשתית. צ'יאנג ובנו, שניהלו את הגנת העיר, פונו במטוס לאי טאיוואן באותו היום. לעולם לא ישובו לסין היבשתית.[37] לצ'יאנג הצטרפו כשני מיליון סינים מהיבשת, ולטאיוואן הועברו גם כמות גדולה מאוצרות הקיסרות הסינית – הן כרכוש והן כמורשת שלא תסולא בפז.
על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין. המפלגה הסינית השלטת הכפיפה את אנשי טאיוואן כאזרחים מדרגה שנייה תחת סין, כשהם רודים במקומיים.
לאחר שצבא סין הלאומית של צ'יאנג קאי שק וממשל הקוומינטנג איבדו את אהדת התושבים, החלה התמרמרות והמתיחות באי הלכה וגברה. השיא היה ב"תקרית 228" (שם המגיע מהתאריך 28 בפברואר 1947), שהביאה להרג המוני של אזרחים ולהשלטת שלטון צבאי. באותו היום, החרימו כוחות משטרתיים את הסיגריות של מוכרת מקומית, שפעלה ללא רישיון. המוכרת ביקשה מהשוטרים שיחזירו לה את הסיגריות, ובתגובה, אחד מהם היכה אותה בכת הרובה שלו. קהל החל להתאסף במקום ולמחות נגד התנהלות השוטרים האלימה. אחד השוטרים ירה כדור לעבר הקהל והרג עובר אורח. למחר התאסף קהל גדול מחוץ לבנייני הממשלה ודרש צדק. המאבטחים במקום ירו לעבר הקהל שלא היה חמוש, הרגו לא מעט אנשים ופצעו רבים. בכול רחבי האי פרצו מחאות והאלימות נמשכה שלושה חודשים. עד שכוחות השלטון הצליחו לדכאו את המפגינים. המאורעות שהובילו לארבעים שנות "הטרור הלבן", מעוררים עד היום, רגשות עזים בטאיוואן.
עם ירידתו של צ'יאנג מהשלטון המעשי בסין היבשתית, הבירה נאנג'ינג נכבשה ללא כל מאמץ. הממשלה העממית שהחליפה את צ'יאנג פעלה לייצור קו הפסקת אש לאורך נהר היאנגדזה (Yangtze), שבועיים לתוך הפסקת האש, כוחות הקומוניסטים, כעת צבא השחרור העממי שברו את ההסכם ופלשו לדרום סין, הממשלה התפרקה לתוך קליקות ובאוקטובר הכריז מאו בבייג'ינג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. הקוומינטנג הנואש החל להעביר כספים אל ארגוני טרור מוסלמים במערב סין, בהם אף המפלגה האסלאמית של טורקיסטן, שפועלת עד היום במסגרת הסכסוך בשינג'יאנג. דבר לא עבד והכוחות הקומוניסטים כבשו את סין, ובהמשך סיפחו את טיבט ולבסוף בלית ברירה ומתוך לחץ אמריקאי השאירו את מונגוליה החיצונית לברה"מ, את הונג-קונג לבריטים, את מקאו לפורטוגלים ואת האי טאיוואן בשליטת הקוומינטנג.
מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. הממשלה המובסת עברה כולה לטאיפיי, בירת טאיוואן, תוך שהיא שומרת על שליטה על מספר איים נוספים סמוך לחופי פוג'יין. בתוך כך נוסדה 'הרפובליקה העממית של סין' בסין היבשתית ובאי חיינאן ואיים נוספים, תוך שהיא טוענת להיות מחליפתה של 'ממשלת הרפובליקה הסינית'.
כשני מיליון אנשים עברו מסין היבשתית לטאיוואן. היו אלה אנשי צבא, סוחרים, בעלי הון ואנשי ממשל של הקוומינטנג ובני משפחותיהם. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים. הייתה זו ההגירה הגדולה ביותר לאי והיא שינתה אותו ללא היכר. צ'יאנג קאי שק ביסס בטאיוואן משטר צבאי, שבמסגרתו כל עמדות הכוח הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות, אוכלסו על ידי אנשיו. תושביה הוותיקים של טאיוואן נדחקו הצידה וחוו חיי עוני.
צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליט הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין, המשיך מצדו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן צ'יאנג קאי שק קיווה שהכוחות האמריקאים יעזרו להגן על טאיוואן במקרה של פלישה מסין העממית, שהחלה לשתף פעולה עם ברית המועצות. אולם הנשיא דאז, הארי טרומן, הבהיר כי ארצות הברית לא תתערב בקונפליקט שבין "הרפובליקה העממית של סין", לבין "רפובליקת סין". האמריקאים ראו את שלטונו של צ'יאנג קאי שק כמושחת מיסודו וסירבו לסייע.
למרות החוקה הדמוקרטית כביכול, נשיאותו של צ'יאנג הייתה אוטוריטרית ושלטה מכוח צווי חרום שהגדילו מאוד את סמכויות הנשיא על מנת "לשוב ולהשתלט על סין היבשתית". עזרה יפנית נדיבה ותשתית שהותירו אחרי השלטון היפני של האי, סייעו לאי לפרוח מבחינה כלכלית. בעת שלטונו של צ'יאנג בטאיוואן הודלפו מאמרים שונים, לפיהם ישנן פעולות של צבא הקוומינטנג בייצור נשק לא קונבנציונלי ורבים חשדו כי צ'יאנג פועל ליצירת פצצת ביקוע גרעיני ואף פצצה תרמו גרעינית. עד היום הנושא נותר מעומעם בדומה למדיניות הגרעין של מדינת ישראל.[38]
ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה, לדרום קוריאה, בעזרת סיוע מברית המועצות. ארצות הברית מיהרה לתמוך בדרום קוריאה, נוכח מה שראתה כאיום קומוניסטי על העולם החופשי.
ראו באתר זה: מלחמת קוריאה
אולם לנוכח איומי הפלישה של סין בעקבות המלחמה, חצץ הצי האמריקאי השביעי, בין טאיוואן לבין סין. החל מ-1951 נחתמו הסכמי סיוע צבאיים בין טאיוואן לארצות הברית וטאיוואן זכתה לסיוע צבאי וכלכלי רב. בהסכם השלום שחתמה יפן עם סין הלאומנית (טאיוואן), הכירה יפן בממשלת צ'יאנג קאי שק שבטאיוואן, כנציגה הבלעדית של העם הסיני. היפנים רחשו תודה לצ'יאנג קאי שק, על שוויתר על פיצויים בגין המלחמה ותמך בהשארתו של הקיסר הירוהיטו על כנו לאחר המלחמה. ההשקעות של יפן במושבתה לשעבר, טאיוואן, כמו השקעותיה במושבתה לשעבר קוריאה, סייעו להתפתחותה כלכלית של שתי המדינות הללו.[39]
הקבוצה שבאה עם צ'יאנג קאי שק, השתלטה על האוכלוסייה המקומית מהר מאד. היה מדובר בקבוצה מאד מיליטנטית. אנשים שנלחמו נגד הקומוניסטים בסין והפסידו. מיד עם הגעתם הם השתמשו בכל טקטיקה כדי לכלוא את המתנגדים הפוליטיים הפוטנציאליים שלהם. בתחילה הם צדו את הקומוניסטים, שקודם לכן רצו שטאיוואן תשוחרר מהשלטון היפני ותתקיים תחת הדגל האדום של מאו. המפלגה השלטת, "הכחולה", איתרה גם את הליברלים והרחיקה אותם מעמדות כוח. הם כבשו במהירה את כל המשרות האזרחיות וכל משרה ממשלתית שאפשר לחשוב עליה ובנו מערכת "קפיטליסטית" כיכול, בה הממשלה היא הבעלים של מפעלים רבים ושל משאבי המים, הגז והחשמל. ככה הם העסיקו את אנשיהם ודאגו שיהיו נאמנים. הטאיוואנים המקוריים לא הועסקו במשרדים ממשלתיים. רובם נכנסו למגזר הפרטי או יצאו לחו"ל. השליטה של מפלגת השלטון לא התבטאה רק בכלכלה, אלא השפיעה גם על התרבות הטאיוואנית והתחילה כמובן עם בני הנוער. ככל שהמפלגה הכחולה הלכה והתבססה, היא יצרה כל מיני ארגוני בת של המפלגה, כמו למשל, 'נוער המפלגה הכחולה', אותו הוביל צ'יאנג צ'ינקאו, הבן של צ'יאנג קאי שק וחבריה נמנו על האליטה הצעירה של המדינה. לתנועה היו חוקים מאד ברורים. למשל, רוק-אנ-רול היה אסור. אפשרו להקשיב למוסיקת פופ "רכה", כמו למשל פול אנקה, אבל בלי זמרים כמו בוב דילן. המפלגה ניסתה לדאוג שתרבות הנגד-אמריקאית לא תיובא לטאיוואן, למרותה קשרים שלה עם המערב. כך למשל, בשנות ה-50', ה-60' וה-70', אסור היה להאריך את השיער.[40]
צ'יאנג קאי צ'ק הקים מחדש את משטרו הלאומני בטאיוואן, ברוח פרשנותו לרעיונותיו של סון יאט סן, ופתח בתוכנית פיתוח, ששינתה כליל את פני האי. צמיחתה הכלכלית של טאיוואן שימשה דוגמא למדינות מתפתחות לא סוציאליסטיות. טאיוואן נמנתה על מדינות היוזמה החופשית במזרח אסיה, יחד עם יפן, הונג קונג (מושבת כתר בריטית), סינגפור ודרום קוריאה. כולן נכנסו לתקופה הבתר מלחמתית, עם שיעורי ילודה גבוהים ושעורים נמוכים של הכנסה לנפש (100$ לשנה או פחות מזה, בכל אחת מהן, למעט יפן). כולן דחו את הפתרון הקולקטיביסטי בתעשייה ובחקלאות. כולן אימצו את כלכלת השוק. בכול אחת מהן הוכח כיצד עליה ברמת ההכנסה לנפש, מביאה לירידה תלולה בשיעור הילודה, שממריצה בכך יצירת עושר. ב-1960 הייתה הילודה בהונג קונג, בסינגפור, בטאיוואן ובדרום קוריאה, בשיעורים שבין 36 לאלף (הונג קונג) ל-42.9 לאלף (דרום קוריאה), שזה סביב פי חמש משעור התמותה. בכל אחת מארבע המדינות הללו, המכונות "הנמרים של אסיה", עלתה רמת החיים בשנות הששים בקצב יותר מהיר מאשר בכל מקום אחר בעולם. בטאיוואן כמו בדרום קוריאה, ירד שיעור הילודה אל מתחת לקו ה-30 לאלף.[41] מגמות אלו הואצו בשנות ה-80'. ארצות אלו חדלו מהר מלהיות "עולם שלישי" במובנו הכלכלי, והפכו בהדרגה לחלק מ"העולם הראשון" במובן זה. במשך כל הזמן הזה, שרר בטאיוואן משטר צבאי קשוח. מפלגתו של צ'יאנג קאי שק, ראתה את טאיוואן כתחנת עצירה בדרכם חזרה להשתלטות על סין. כתוצאה מכך, הם לא עשו מאמצים להיטמע באי, או לשתף פעולה עם תושביו. האוכלוסייה המקומית הייתה חסרת זכויות שוות.
למרות זאת, במשך עשר השנים הבאות, הפכה טאיוואן למערבית יותר ויותר. נשיאים אמריקאים ביקרו בה ולרפובליקה של סין היה שגריר באו"ם. בשנות ה-70' הפכה טאיוואן ממדינה מתפתחת, שתלותה העיקרית בחקלאות ומאזן התשלומים שלה חלש, לאומה מתועשת למחצה, שמצב תשלומיה החיצוניים מתחזק והולך. ב-1949 היה המשק טרום תעשייתי במהותו. השינוי החל, כמו ביפן, ברפורמה חקלאית מוצלחת, שחוללה עליה מהירה בהכנסת האיכרים ויצרה בכך שוק למפעלי תעשיה חדשים. חוקי איסור שביתה הונהגו. נקבעו אזורים פטורים ממכס לעיבוד מוצרים. בכמה פרקי זמן במהלך שנות השבעים והשמונים, הגיע היצוא לכדי 90 אחוזים מן התוצר הלאומי הגולמי – השיעור הגבוה ביותר בעולם. הצמיחה גם היא השיקה מדי פעם לקו של 90 אחוזים. כך, על בסיס חקלאי איתן, הוקמה בטאיוואן כלכלה תעשייתית מורכבת, שביסודה מוצרי עץ, מספנות, מוצרי טקסטיל, מוצרים פטרוכימיים ואביזרי אלקטרוניקה.[42]
המחלוקת בדבר מעמדה הבינלאומי של טאיוואן היא על הלגיטימיות של הישות המכונה הרפובליקה הסינית (Republic of China או ROC) כמדינה עצמאית, ונעה סביב השאלה האם טאיוואן תתאחד עם סין תחת ממשלת הרפובליקה העממית של סין (People's Republic of China או PRC) או שתכריז עצמאות ותהפוך לרפובליקה של טאיוואן.
סין העממית מעולם לא הכירה בטאיוואן ואילו ממשלת טאיוואן תבעה תמיד לעצמה את השלטון על כל שטחי סין. ההתקרבות בין סין העממית לארצות הברית בשנים 1971-1972, עוררה דאגה רבה בטאיוואן, למרות הודעת ארה"ב, שיחסיה עם טאיוואן לא ייפגעו והיא תמשיך להגן עליה. אמנם מההצהרה המשותפת של ריצ'רד ניקסון וג'ואו אן לאי (Zhou Enlai), מ-27' לפברואר 1972, בה דובר על סין אחת, השתמע שארה"ב סבורה שטאיוואן היא חלק מסין, אך ארה"ב המשיכה להגן על עצמאות טאיוואן. כאשר האו"ם קיבל ב-25' באוקטובר 1971 את הרפובליקה העממית של סין לשורותיו, והכיר ברפובליקה העממית של סין כ"נציגה הלגיטימית היחידה של סין לאומות המאוחדות", הוצאו נציגיה של טאיוואן מהארגון. צ'יאנג ציפה לתמיכה ממדינות המערב, אך לא זכה לה. סין דרשה מכל מדינה המבקשת לקשור עמה קשרים דיפלומטיים לנתק את יחסיה עם טאיוואן. ב-1978 העבירה ארצות הברית את השגרירות שלה מטאיוואן לסין והפסיקה להכיר בטאיוואן כישות מדינית.
ב-1975 מת צ'יאנג קאי שק. הוא זכור בטאיוואן כמייסד האומה מחד וכדיקטטור צבאי מאידך.
עם הזמן חל שינוי מפליג בהתייחסות הסינית לצ'יאנג קאי שק, אחרי למעלה מארבעים שנה בהם היו צ'יאנג, והמפלגה הלאומנית בראשותו מטרה לחצי המפלגה הקומוניסטית הסינית. השינוי במעמדו של צ'יאנג בעיני הסינים הוא חלק מגל החום הנושב לטאיוואן מכיוון סין. לאחר עשרות שנים זוכים כעת התפקיד שמילא צ'יאנג בהיסטוריה הסינית והמורשת שלו, להערכה מחודשת ביבשת. הסינים מעלים על נס את מאבקו בפולשים היפנים במלחמת העולם השנייה, ומשבחים את "אגרוף הברזל" שהנהיג נגד התנועות הטאיוואניות השואפות לעצמאות, כדי לשמור על "האיחוד הלאומי". השינוי בגישה, החל עם הרפורמות שהנהיגה סין בתחילת שנות ה-80', בהנהגת דנג ש'יאופינג (Deng Xiaoping), ומתבטא באופן בולט בשיעורי ההיסטוריה בסין. בניגוד לספרי ההיסטוריה מתקופת מאו, שם כונו הכוחות הלאומניים "הצבא של המפלגה הלאומנית", בספרים החדשים מכונים כוחות אלה "צבא סין" או "הצבא של מדינתנו". הלאומנים כבר אינם מתוארים כחבורות של חיילים פחדנים ומבולבלים שברחו כל אימת שנתקלו באויב היפני, כפי שהוצגו בעבר. השתנה גם תיאור היחסים בין הקומוניסטים ללאומנים בעת המאבק נגד הפלישה היפנית. העימות בין שתי המפלגות עדיין זוכה אמנם לתשומת לב רבה, אבל גם שיתוף הפעולה בין השתיים במלחמה מוזכר בהרחבה. הפוליטיקאים וההיסטוריונים בסין הגיעו להבנה שאיחוד מחדש בין סין לטאיוואן בדרכי שלום, מעלה את הצורך בהצגה חיובית יותר של הלאומנים, שתכיר בתרומתם להיסטוריה הסינית, וחשוב לא פחות – בהיותם חלק מהלאום הסיני.[43]
אחרי מותו של צ'יאנג קאי שק, החליפו בנו צְ'יאָנְג צ'ינגקואו (Chiang Wei-kuo) בשלטון. את הדרישה ליתר זכויות דיכא ב-1979 באכזריות, אולם בידודה של ארצו, היווצרות קונצנזוס במעמד הביניים, אנשי עסקים ואינטלקטואלים ביחס לנחיצותה של דמוקרטיה, ובעיקר בשל היחלשותו של הרעיון המכונן של חזרה לשליטה בסין, גרמו למשטר לחשב מסלול מחדש, והמשטר הצבאי התפוגג עם מינויו של לי טאנגחוי (Lee Teng-hui), יליד האי לסגן נשיא ויורש ב-1984, ובעקבות לחץ אמריקאי הטרור הלבן הסתיים ב-1987 ביוזמתו של צ'יאנג צ'ינגקואו, והוכרזו רפורמות משמעותיות לעבר דמוקרטיזציה. השינוי הגיע הרבה הודות לאותם טאיוואנים, שעזבו את האי כדי ללמוד בחו"ל. לקראת סוף שנות ה-80' מספר הסטודנטים שלמוד מחוץ למדינה הלך וגדל. ברגע שהם הגיעו לארה"ב, אירופה או ארה"ב, הם התעוררו. עם שובם הם הצטרפו לתנועת העצמאות. המעבר לדמוקרטיה בטאיוואן (במקביל למעבר זהה בקוריאה הדרומית ונפילתו של מרקוס בפיליפינים, ויש האומרים שגם המהפך במזרח אירופה שנתיים מאוחר לכך) היה מעבר מלמעלה למטה, כלומר הבנת השלטון בנחיצות המהלך ולא הפיכה של ההמונים.
ב-1992 נערכו לראשונה בחירות עירוניות חופשיות וב-1996 נערכו בפעם הראשונה בחירות דמוקרטיות לנשיאות, בהן זכה בשלטון הנשיא המכהן מטעם מפלגת ה-KMT, מפלגתו ההיסטורית של צ'יאנג קאי שק, המכונה גם "המפלגה הכחולה". בשנת 2000 עלתה לשלטון 'המפלגה הירוקה' בראשות צ'ן שואי ביאן (Chen Shui-bian), שניצל לטובתו פיצול כוחות בתוך המפלגה הכחולה. אולם כהונתו הייתה מלווה בהרבה שמועות על שחיתות ובחוסר יכולתו להעביר חקיקה, שכן בפרלמנט היה רוב ברור למפלגה הכחולה. שואי ביאן הצליח לזכות בכהונה נוספת ב-2004, בין היתר, משום שיום לפני הבחירות ניצל מניסיון התנקשות בחייו (אולי מפוברק). ב-2008 הפסיד בבחירות וב-2009 הוא ואשתו הואשמו בלקיחת שוחד. נראה היה שהמפלגה הירוקה לא תשוב לשלטון. אבל אז הגיעה "תנועת החמניות".
היתה זו תנועת המחאה הסטודנטיאלית, שמחתה על הידוק היחסים הכלכליים עם סין, לטענתם תוך פגיעה קשה בכלכלה הטאיוואנית ואף בעצמאות טאיוואן. ה-KMT קידמו הסכם, שהיה אמור לפתוח עשרות תעשיות ושירותים מטאיוואן להשקעות סיניות ומתן אישורים לאנשי עסקים סינים רבים לפעול בטאיוואן. לטענת התנועה, ה-KMT היתה כל כך להוטה להעביר את ההסכם והמפלגה ניסתה לאשרו ללא בחינה מספקת של הפרלמנט, על אף שבמקור הבטיחו לאשר כל סעיף בנפרד. בשיא המחאה במרץ 14′ הסטודנטים השתלטו על הפרלמנט ושיתקו את פעילותו לחודש שלם, מה שהביא בסופו של דבר להקפאת ההסכם.
היחסים עם סין
המפלגה הכחולה, שנחשבה לאוהדת לרעיון של איחוד עם סין, מואשמת על ידי מתנגדיה בכך שהיא תגרום לטאיוואן "להתאייד" על ידי סין. בשנת 2014, רצה הנשיא דאז לחתום על הסכם סחר גדול מאד עם סין ולהגדיל את הנוכחות הסינית בכלכלה, שהיא משמעותית בלאו הכי. הסכם זה, שנקרא הסכם CSSTA נוסח ב-2013 ולפיו, כל תעשיית השירות – בנקאות, תיירות, תקשורת ועוד – בשתי המדינות, יפתחו להשקעות משתי המדינות. לפי ההסכם יהיה קל יותר למכור עסקים וחלקי עסקים, למשקיעים מהמדינות. מפלגת השלטון, שניהלה את המו"מ, נתקלה בהתנגדות אזרחית. המתנגדים להסכם הסחר טענו שההסכם עלול להביא להתמוטטותם של עסקים קטנים ובינוניים בטאיוואן, שלא יוכלו לעמוד בתחרות עם סין. לדבריהם, ההסכם יפגע בכלכלת טאיוואן ויגדיל את פגיעותה ללחץ פוליטי מצד סין. הדרישות הראשוניות שלהם לבחינת סעיף אחר סעיף של ההסכם, התפתחו בסופו של דבר לקריאות לדחייה מוחלטת שלו, ביסוס חקיקה למעקב צמוד אחר הסכמים עתידיים עם סין, ודיונים בהובלת אזרחים על תיקונים חוקתיים. למרות פתיחות מסוימת מצד ה-KMT לבחון את ההסכם שורה אחר שורה, המפלגה דחתה את החזרתו לבדיקת הוועדה. מפלגת האופוזיציה הדמוקרטית הפרוגרסיבית (DPP) דחתה גם את הצעתה המאוחרת של ה-KMT להקים ועדת בדיקה משותפת, והתעקשה שיש לבחון את כל ההסכמים חוצי המצר, תוך ציון דעת הקהל המרכזית. הצעת ה-DPP, בתורה, נדחתה על ידי ה-KMT. מפלגת השלטון עמדה להעביר את החוק, למרות המחאה של המחוקקים מהמפלגה הירוקה בבית הנבחרים. משום כך נטען שיש לפקפק לא רק בתוכן של החוק, אלא גם בלגיטימיות שלו. ב-30' למארס, עמדו מאות מפגינים מחוץ לפרלמנט ושרו במחאה. כמה מאות אנשים פרצו פנימה לבית המחוקקים. מכיוון שהמפגינים אחזו בידיהם פרחים צהובים, המסמלים תקווה, המחאה כונתה "מחאת החמניות".
היו"ר המחוקק וואנג ג'ין-פינג (Wang Jin-pyng) הבטיח בסופו של דבר לדחות כל בדיקה של הסכם הסחר עד שתהיה חקיקה לפיקוח על כל ההסכמים חוצי המצר, מה שהוביל את המפגינים להכריז שהם יפנו את המקום הכבושים ב-10' באפריל. בעוד ה-KMT הביע חוסר שביעות רצון מהדברים של וואנג כהחלטה חד-צדדית, ה-DPP תמכה בה. הנשיא מא ינג-ג'ואו (Ma Ying-jeou), שלא היה בקיא במעשיו של וואנג לפני כן, המשיך לקרוא למעבר מוקדם של הסכם הסחר, ותייג את הוויתורים כלא מציאותיים. בסופו של דבר המפגינים אכן פינו את סביבת בית המחוקקים, והבטיחו להמשיך את תנועתם בחברה הטאיוואנית הרחבה יותר, וניקו את חדר המחוקקים לפני יציאתם. בסופו של דבר, הסכם הסחר נדחה והממשלה הסכימה להעמיד אותו להצבעה, סעיף אחר סעיף. עבור הסכם כה נרחב, מדובר היה בביטולו בפועל. מעבר להסכם, המחאה השפיעה באופן משמעותי על הבחירות שהתרחשו שנתיים אחר כך והביאו את המפלגה הירוקה לשלטון. לצד המהפך השלטוני, קמה בעקבות המחאה מפלגה חדשה – המפלגה הצהובה. "מפלגה המעלה" בעלת עמדות פרוגרסיביות קיצוניות.[44]
בעבר ראתה עצמה ממשלת הרפובליקה כממשלה החוקית היחידה של סין ושל השטחים המקוריים שלה. עמדה זו החלה לדעוך החל בראשית שנות התשעים, כאשר המדיניות בפועל נמנעת מלקרוא תיגר על הלגיטימיות של שלטון הרפובליקה העממית בסין היבשתית. עם זאת, לשינוי עמדה זו מעולם לא ניתן ביטוי חוקתי. מעמדה הרשמי של הרפובליקה הסינית נותר לא ברור, כאשר לגורמים שונים תפישות שונות לגבי מהותה של הממשלה שבטאיפיי. המצב מבולבל עוד יותר בשל גורמים רבים הנוקטים מדיניות מכוונת של ערפול. בפועל, המדיניות הדיפלומטית של גורמים רבים היא הכרה לא-רשמית בטאיוואן כמדינה, בעוד באופן רשמי מובע חוסר הסכמה להכרזת עצמאות על ידי מדינה זו. באופן זה נותרה פתוחה ההגדרה המדויקת של מעמדה של טאיוואן ומעמדה העתידי, והיא פתוחה לפרשנות הנוחה על כל הצדדים. בה בעת נמתחה ביקורת על מדיניות זו של סטטוס-קוו, כיוון שעצם העובדה שקיימות, למעשה, פרשנויות שונות לגבי מהו למעשה טיבו של הסטטוס-קוו שעלולה להוביל למלחמה.
בשנת 2007 הוקמה קואליציית מדינות נגד סין בשם 'קוואד' (QUAD) – הברית לדיאלוג ביטחוני רב-צדדי (Quadrilateral Security Dialogue).[45] הברית כוללת את ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, טאיוואן והודו.
סין נוהגת כלפי טאיוואן בשיטה של "מקל וגזר". איומים מחד גיסא ויחסים חמימים מאידך גיסא. כדי לפייס את מנהיגי המפלגה הלאומנית בטאיוואן ולעודדם להמשיך ולהתקרב לאחות הגדולה ביבשת, חלו שינויים באופן הצגת ההיסטוריה בסין. אחד ההישגים הבולטים בתחום הזה הוא הסרט "ייסודה של רפובליקה" (The Founding of a Republic), שהפיקה חברה בבעלות ממשלתית סינית, לרגל חגיגות שנת ה-60' לעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון. בסרט, שיצא לאקרנים בסין באוקטובר 2009, משתתפים יותר מ-170 כוכבי קולנוע ובמה ידועים, מסין ומהונג קונג, שהתנדבו למשימה, בהם ג'קי צ'אן בתפקיד זעיר של עיתונאי והשחקנית ז'אנג זי-יי (Zhāng Zǐyí) , המוכרת מהסרט "זיכרונותיה של גיישה". בסרט מוצג צ'אנג קאי שק, כאדם שהקריב הכול למען סין, ושבגידתו במפלגה הקומוניסטית הייתה טעות אנוש, שחוזקה על ידי יועצים אינטרסנטים. בעיני הצעירים הסינים הסרט הוא פרק בהיסטוריה שבו צ'יאנג כבר אינו נסיך האופל, אלא מנהיג פטריוטי שהפסיד את מקומו לגיבור הלאומי מאו. המאבק המר שניהל צ'יאנג עם המפלגה הקומוניסטית מוצג כחלק מהטעויות שעשה, ו"לא משנה אם מדובר בסין או בטאיוואן, כל אחד יכול לעשות שגיאות", כפי שאומרים מדריכי התיירים הטייוואנים לתיירים הסינים בטאיפיי. [46]
על רקע היחסים שהתהדקו שתי המדינות, העניקו הסינים לגן החיות של טאיפיי שני דובי פנדה. בייג'ינג הציעה את הפנדות לטאיוואן כבר ב-2005, אולם הנשיא לשעבר, שהוביל קו ניצי מול סין, סירב למתנה ואמר כי מדובר בניסיון לשכנע את המדינה להתאחד עם סין. ב-2008 נאות נשיא טאיוואן לקבל את שתי הפנדות, ששמותיהן "טוואן-טוואן" ו-"יוואן-יוואן" ומשמעות הצירוף של השמות היא "איחוד" בשפה הסינית. הנשיא הטאיוואני, מה ינג-ג'ואו (Ma Ying-jeou), שניסה להדק את הקשרים עם סין, הסכים לקבל את דובי הפנדה במחווה של רצון טוב. השניים עברו את המסע לגן החיות בטאיפיי בליווי וטרינר ומלווה נוסף, שהביאו עמם אספקה לשבוע מהאוכל האהוב על הדובים – במבוק, תפוחים ולחם תירס – כדי להקל במעט על ההסתגלות. בתמורה לפנדות שלחה ממשלת טאיוואן שתי חיות ייחודיות למדינה, מין של עזים שחיות רק באזור זה.[47]
מאז נבחר ג'ו ביידן לשמש כנשיא ארצות הברית, הוא פעל להידוק שיתוף הפעולה בין מדינות הברית. בהצהרה משותפת במרץ 2021, חברי הקוואד תיארו "חזון משותף לאזור אינדו-פסיפי חופשי ופתוח", ו"סדר ימי מבוסס כללים בים סין הדרומי והמזרחי", ושהחברות בקוואד נחוצה על מנת להתמודד עם תביעות ימיות סיניות. הקוואד התחייב להגיב למגפת הקורונה וערך פסגת "Quad Plus" ראשונה שכללה נציגים מניו זילנד, דרום קוריאה ווייטנאם, כדי לסכם על פעולות משותפות כנגד המגפה. ההצהרה המשותפת של הקוואד, שנתפשה ככוונה לבלום את "הכוח הגדל של סין", גררה ביקורת ממשרד החוץ הסיני, שאמר שהקוואד "מזמין בגלוי מחלוקת" בין מעצמות אזוריות באסיה. ב-24' בספטמבר 2021 נערכה פגישה של ראשי מדינות הקוואד בוושינגטון על מנת להדק את שיתוף הפעולה שלהן מבחינה ביטחונית וכלכלית.[48]
במהלך 2021 שיגרה סין מספר פעמים גיחות של מטוסי קרב] שהתקרבו למרחב האווירי של טאיוואן ללא תיאום. אולם ב-1' באוקטובר 2021, במהלך ציון יום השנה להקמת הרפובליקה על ידי הסינים וימים ספורים לאחר מפגש מדינות הקוואד בארצות הברית, שלחה סין 38 מטוסי קרב אל סמוך למרחב האווירי של טאיוואן ללא תיאום, ולמחרת עשתה מעשה דומה עם 39 מטוסים. טאיוואן הזניקה מטוסי קרב ופרסה מערכות טילים. גיחות אלו נחשבו למשמעותיות ביותר עד אז.[49]
במאי 2022 התקיימה פסגת הקוואד השנייה של ממשל ביידן בטוקיו בירת יפן, שבה השיק נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן את המסגרת הכלכלית ההינדו-פסיפית (IPEF), שמהווה ברית כלכלית אשר נועדה בין השאר להחלשת סין, ובכלל זאת הסכם הגנה על טאיוואן במקרה של תקיפה סינית, מה שהגביר את המתיחות בין המדינות.[50]
הערות
[1] מצר טאיוואן, הנודע גם בכינוי "התעלה השחורה", הוא מצר ים בין המחוז הסיני פוג'יין ממערב לבין האי טאיוואן ממזרח. המצר מקשר בין ים סין הדרומי שמדרום לו לבין ים סין המזרחי שמצפונו. רוחבו של המצר בנקודה הצרה ביותר הוא 130 ק"מ (בין שינג'ו שבטאיוואן לבין פּינג-טאן שבסין) בצפון, והוא נפתח לכדי 180 ק"מ במרכז. עומקו הממוצע הוא כ-60 מטר (לעומת זאת, בתעלת פנגו מגיע עומקו ל-177 מטר) ואורכו כ-380 ק"מ.
[2] The Neolithic Taiwan Strait, Ocr by P. Lee, Transl./Interpr. By Dr. W. Tsao; Ed/Trans. By B. Gordon, E. Wong & A. Craig,
[3] The Paleolithic in Southern China,
https://scholarspace.manoa.hawaii.edu/items/9a9bdcb5-54e6-4d86-9dfa-466c57754af5
[4] Hung, Hsiao-chun (2017). "Neolithic Cultures in Southeast China, Taiwan, and Luzon". First Islanders: Prehistory and Human Migration in Island Southeast Asia. By Bellwood, Peter. Wiley Blackwell. pp. 232–240.
[5] Blundell, D. (2009), Austronesian Taiwan: linguistics, history, ethnology, and prehistory, Phoebe A. Hearst Museum with Shung Ye Museum.
[6] ג'ארד דיימונד (2013), רובים, חיידקים ופלדה, גורלותיהן של חברות אדם, עם עובד, תל אביב, עמ' 266
[7] ראו באתר זה: מסעותיו של קפטיין קוק
[8] רובים, חיידקים ופלדה, עמ' 266
[9] שם, עמ' 270.
[10] שושלת סווי הייתה שושלת הקיסרים הסינית השישית, אשר שלטה בסין לאחר תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות, בין השנים 581 עד 618. בשנת 618 היא הודחה בידי מייסד שושלת טאנג. מייסד השושלת של סווי היה יָאנְג גְ'ייֵן וֶן גָאודְזוּ. השושלת נחשבת למאחדת סין לאחר תקופה ארוכה, שבה הייתה סין מפוצלת למדינות שונות. בזמנה שופצה החומה הגדולה ונחפרה התעלה הגדולה. השושלת ערכה מספר מלחמות נגד שכנותיה, לאחר שתי מערכות צבאיות מוצלחות מול קוריאה, באה פלישה כושלת לקוריאה, לחימה קשה בוייטנאם, פלישת עמים מצפון ומערב (טיבטים, טורקים, הונים). למרות שגשוג ראשוני, סר חינה מהעם, שמאס בקורבנות הרבים שנגרמו עקב הלחימה ומפעלי הבניה הקשים. השושלת הופלה על ידי קצינים בצבא הקיסרות, שאחד מהם, לִי יוּ'אָן, הקים את שושלת טאנג שבאה לאחריה.
[11] Xiong, Victor Cunrui (2012), Emperor Yang of the Sui Dynasty: His Life, Times, and Legacy, SUNY Press
[12] תקופת שלוש הממלכות הייתה תקופה בהיסטוריה של סין, שהחלה עם התמוטטות שושלת האן, בשנת 220 ונמשכה עד לשנת 280, עת אוחדה סין על ידי שושלת ג'ין קצרת הימים. במהלך התקופה נשלטה סין בידי שלוש ממלכות עיקריות שטענו לריבונות על כל הארץ: װֵײ, ווּ ושׁוּ. העשורים שקדמו לתקופת שלוש הממלכות התאפיינו במרידות, בהידרדרות צבאית וכלכלית ובאובדן המשילות של שושלת האן לטובת אילי מלחמה מקומיים שנלחמו זה בזה ללא הרף. לאחר חורבנה הסופי של האן בשנת 220 נוצרו שלושה בסיסי כוח מרכזיים: ווי החזקה שנשלטה על ידי בית צַאומצפון לנהר היאנגצה (מכונה גם צאו-ווי), וו תחת שלטון בית סוּן, בדרום סין (מכונה גם דּונְגּ-וו, או סון-וו) ושו שבשליטת בית לְיוֹ באזור סצ'ואן של ימינו (מכונה גם שו-הַאן). למרות עליונותה הצבאית המובהקת של ממלכת ווי, שיתוף הפעולה בין וו לשו, הטופוגרפיה שפעלה לטובתן והמצביאים המבריקים ששתי המדינות הובילו לשימור מאזן הכוחות במשך כארבעה עשורים. בשנת 263 יזמה ווי מתקפת פתע על שו, וסיפחה אותה לשטחה. זמן לא רב לאחר מכן ביצע בית סְה-מַה רב העוצמה הפיכה בממלכת ווי, תוך שינוי שמה לג'ין. בשנת 280 כבשה ג'ין את ממלכת וו, ואיחדה את סין באירוע הנחשב לאקורד הסיום של התקופה. למרות משכה הקצר יחסית, הטביעה תקופת שלוש הממלכות חותם בל יימחה על התרבות הסינית, כמו גם על אלו של יפן, קוריאה ווייטנאם. תקופת שלוש הממלכות מתועדת על ידי שתי יצירות ספרותיות מפורסמות – רומן שלוש הממלכות, רומן היסטורי למחצה הנחשב לאחת מארבע יצירות המופת של הספרות הסינית ועל ידי רשומות שלוש הממלכות, תיעוד היסטורי המאחד את רשומות ההיסטוריונים של כל אחת מן הממלכות לכדי יצירה אחת. (יורי פינס, גדעון שלח, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב', 5, 8).
[13] Knapp, Ronald G. (1980), China's Island Frontier: Studies in the Historical Geography of Taiwan, The University of Hawaii
[14] שושלת מינג הייתה שושלת קיסרים, ששלטו בסין במשך 276 שנים מ-1368 ועד 1644. שושלת מינג הייתה השושלת האחרונה של קיסרים ממוצא סיני אתני (בני האן). שושלת זו עלתה לשלטון במקומה של שושלת יואן של קיסרים ממוצא מונגולי והוחלפה על ידי שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה). תחת שלטון שושלת מינג, הייתה קרויה סין "אימפריית מינג הגדולה", והיא שלטה על אזורים נרחבים: בצפונה שלטה בחלק מקוריאה, ואזורים במונגוליה ובטורקסטן של ימינו היו אזורי חסות שלה, עליהם הוטלו מיסים, ובדרומה שלטה על חלקים מוייטנאם ובורמה של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין בתקופת הקיסרות, כ-6,500,000 קילומטרים רבועים. (סין היום שטחה כ-10 מיליון קמ"ר).
[15] The Orient. Orient Publishing Company. 1950. p. 20.
[16] "מאיה אומן 'האי היפהפה', טאיפה וצפון טאיוואן", מטרופוליס, גיליון מס' 71, אוגוסט 2019 (להלן: מטרופוליס), עמ' 28
[17] שושלת צ'ינג, אשר מוכרת לעיתים כ"שושלת מאנצ'ו", הייתה השושלת אשר שלטה בסין בין השנים 1644 ל-1911, והאחרונה בשושלות הקיסריות של סין. מקור השושלת בשבט מנצ'ורי בשם א'ַיִסִין גיוֹרו'ֹ, אשר יסד את אימפריית צ'ינג הגדולה, בשטח שמוכר היום כצפון מזרח סין, והתפשט אל תוך סין ואזורים שכנים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היה שלטון ריכוזי אחד שהצליח לאחד תחתיו את המרחב הגאוגרפי המוגדר כיום כסין. תקופת שלטון השושלת נמשכה עד 1911, שנה בה ניסו להקים משטר רפובליקני במסגרת מהפכת שינהאי, לאחר זמן רב של היחלשות במאה שנות ההשפלה.
[18] Kerr, George H. (1945) "Formosa: Island Frontier", Far Eastern Survey 14(7): pp. 80-85, p. 81
[19] "פורמוסה", האנציקלופדיה העברית, כרך, כ"ז, עמ' 549
[20] קמפור הוא תרכובת אורגנית, דמוית שעווה, דליקה, מוצקה בטמפרטורת החדר, בצבע לבן או שקוף, ובעלת ריח חזק. הקמפור משמש כמבשם בגלל ריחו הטוב, כמרכיב בבישול (בעיקר בהודו), כנוזל חניטה ושימור, לשימושים רפואיים, וטקסים דתיים..
[21] מטרופוליס, עמ' 29-30
[22] אהרון שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, זמורה ביתן, עמ' 22
[23] בן עמי שילוני, יפן המודרנית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, עמ' 95.
[24]הסכם שִימוֹנוֹסֶקֵי נחתם ב-17' באפריל 1895, בין הקיסרות היפנית לקיסרות הסינית של שושלת צ'ינג. הסכם זה, אשר הושג בתום חודש של דיונים, חתם את מלחמת סין–יפן הראשונה, בה נוצחה סין בידי יפן. ההסכם נערך בעיר היפנית שִימוֹנוֹסֶקֵי. סין המובסת נאלצה לשלם פיצויים ליפן ולוותר לטובתה על האי פורמוזה ועל חצי-האי ליאודונג, שנמצא מדרום למנצ'וריה. בנוסף, הסכימה סין לקבל את התנאי היפני להכיר בעצמאות קוריאה. (מירון מדזיני, מפורט ארתור עד הירושימה, עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור (2006).
[25] מטרופוליס, עמ' 30
[26] טובי אופנשאו, "הטאיוונים המקוריים", מטרופוליס, עמ' 110.
[27] האנציקלופדיה העברית, שם.
[28] מרד הבוקסרים היה התקוממות עממית בסין כנגד המעורבות המסחרית והפוליטית של המעצמות הזרות, ארצות המזרח, כולל יפן בסין בשנים האחרונות של המאה ה-19' (מסוף 1899 עד ספטמבר 1901), בו נהרגו במהומות יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם. המרד נוהל על ידי האליטה הפוליטית של סין, ופרץ בתמיכתה. בתחילת המרד הותקפו מיסיונרים נוצרים, לאחר מכן הותקפו מוקדים כלכליים, ולבסוף הוטל מצור על רוב השגרירויות בבייג'ינג. בתגובה נוצרה קואליציה בין-לאומית של המעצמות (רוסיה, יפן, ארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד), שצעדה 55 יום מהנמל לבייג'ינג והכניעה את המרד. ארצות הברית מנעה את חלוקת סין בין המעצמות, והוטל על סין לשלם פיצויים כבדים ביותר. במרד השתתפו כ־140,000 לוחמים סינים. שמו של המרד נלקח משמה של קבוצה מהפכנית בשם "אגרופי הצדק ההרמוני ", שם שתורגם לאנגלית בצורה מפושטת מאוד: בוקסר (מתאגרף). קבוצת אגרופי הצדק ההרמוני התנגדה בתחילה למשטר שושלת צ'ינג המנצ'ורית אך בסופו של המרד עברה לתמוך בה.
[29] Katz, Paul R. (2005). When Valleys Turned Blood Red: The Tapani Incident in Colonial Taiwan. Honolulu: University of Hawaii Press. p. 110
[30] Ariel, Roi, (2018), Common Pool Resource Management and Benefit Distribution in Community Based Tourism: Two Case Studies from Smangus and Cinsbu-Xinguang, Atayal Indigenous Communities in Taiwan, Thesis submitted to National Chengchi University, Taipei, for M.A. degree.
[31] Taiwan, Bradt Travel Guides. pp. 16
[32] מטרופוליס, עמ' 110
[33] רוברט מקפאדן, ניו יורק טיימס, "הסמוראי האחרון של מלחמת העולם השנייה מוסר את חרבו בפעם האחרונה", הארץ, 20-01-14
[34] ועידת קהיר נערכה בקהיר שבמצרים בין 22' בנובמבר ל-26' בנובמבר 1943, בין רוזוולט, צ'רצ'יל, וגנרליסימו צ'יאנג קאי שק מסין. הוועידה עסקה בהיערכות בעלות הברית נגד האימפריה היפנית, ובמצב הרצוי באסיה שלאחר המלחמה.
רוזוולט רצה קשרים חיוביים ופרודוקטיביים עם סין לאחר המלחמה, כמו גם סיוע סיני בשמירה על ההתפשטות הבריטית, הרוסית והיפנית באסיה, ולכן הציע את ועידת קהיר כאמצעי לביטוי אמון הציבור ברפובליקת סין. הוועידה עצמה הייתה תחנת ביניים בדרך לפגוש את מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין בטהראן, אך ממשל רוזוולט העניק למנהיג הסיני דחיפה סמלית בכך שנפגש עמו באופן פרטי לפני תחילת הוועידה ולפני שהגיע צ'רצ'יל. החלטות הוועידה פורסמו ב"הצהרת קהיר", הצהרה לא-חתומה לעיתונות שדנה בכוונתן של בעלות הברית לחלק את האימפריה היפנית לאחר כניעתה הצפויה של יפן. הודעה לעיתונות של הועידה ביססה את מעמדה של סין כאחת מארבע המעצמות הגדולות של בעלות הברית. על פי ההצהרה, כל הטריטוריות שכבשה או קיבלה יפן, כולל טאיוואן ואוקינאווה, יוחזרו לסין. בנוסף קבעה ההצהרה שעל קוריאה, שנשלטה בידי יפן, להפוך למדינה חופשית.
[35] האנציקלופדיה העברית, שם
[36] מטרופוליס, עמ' 110
[37] ג'ונתן פנבי (2003). צ'יאנג קאי-שק: הגנרליסימו הסיני והאומה אשר איבד.
[38] מידע לא רשמי גורס כי ישראל תרמה לא מעט לפיתוח הפרויקט הגרעיני של טאיוואן, אם כי מעולם לא הכירה רשמית במדינה זו.
[39] יפן המודרנית, עמ' 286
[40] מאיה רומן, "הדמוקרטיה היחידה במזרח הרחוק", מטרופוליס, עמ' 566
[41] פול ג'ונס, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90', דביר, תל אביב, עמ' 644
[42] Sampson, The Money Dealers, pp 183-184
[43] ליאור פרידמן, "מסע הטיהור של סין של המנהיג הלאומני השנוא צ'אנג קאי שק", באתר הארץ, 5' בפברואר 2010
[44] מאיה רומן, "הדמוקרטיה היחידה במזרח הרחוק", מטרופוליס, עמ' 58-59
[45] קואד היא פורום ביטחוני-אסטרטגי בין אוסטרליה, ארצות הברית, הודו ויפן. את הפורום יזם ב-2007 ראש ממשלת יפן שינזו אבה, בתמיכתם של סגן נשיא ארצות הברית דיק צ'ייני, ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד וראש ממשלת הודו מנמוהאן סינג. הפורום כולל תרגילים צבאיים משותפים בקנה מידה חסר תקדים, שמאוגדים תחת השם תרגילי מלאבר. ההסדר הדיפלומטי והצבאי נתפש כתגובת נגד להתגברות הכוח הכלכלי והצבאי של סין. ממשלת סין הגיבה לפורום בהוצאת מחאות דיפלומטיות רשמיות לחבריו, וכינתה אותו "נאט"ו האסייתית". הקוואד התפרק בעקבות עזיבת אוסטרליה את הברית במהלך כהונתו של קווין ראד כראש ממשלה. בעקבות החלפתו של ראד בג'וליה גילארד ב-2010, חודש שיתוף הפעולה הצבאי המוגבר בין ארצות הברית ואוסטרליה, מה שהוביל להצבת נחתים אמריקאים ליד העיר דרווין בצפון אוסטרליה, המשקיפים על ים טימור ומצר לומבוק. באותו הזמן, הודו, יפן וארצות הברית המשיכו לקיים תרגילים ימיים משותפים תחת מבצעי מלבאר. במהלך פסגת ASEAN 2017 במנילה, כל ארבעת החברים לשעבר, בראשות אבה, ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם טרנבול, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הסכימו להחיות את הפורום המרובע כדי להתמודד עם סין מבחינה צבאית ודיפלומטית במרחב האינדו-פסיפי, במיוחד בים סין הדרומי. המתיחות בין חברי הקוואד לסין הובילה לחששות ממה שכונה על ידי כמה פרשנים כ"מלחמה הקרה השנייה"
US, China's Geopolitical Battle for Asia Shapes New Power Dynamic for Region, באתר Newsweek
Quad summit next step towards an Asian NATO, באתר ASIATIMES
Japan will turn to Quad in 'new Cold War': Defense Ministry think tank, באתר NIKKEI Asia
[46] ערן וולקובסקי וליאור פרידמן, "מסע טיהור: סין מתקרבת למייסד טייוואן השנוא, צ'אנג קאי שק", הארץ, 05-02-2010.
[47] "מחווה: סין תעניק לטאיוואן שני דובי פנדה", Ynet, 07-12-2008
[48] Quad Leaders’ Joint Statement: “The Spirit of the Quad”,באתר הבית הלבן
^ Canada And The Indo-Pacific: 'Diverse' And 'Inclusive', Not 'Free' And 'Open', קרן אסיה-המרחב הפסיפי של קנדה
^ Towards A Quad-Plus Arrangement?, באתר Perth USAsia
[49] "מפגן כוח סיני ליד טאיוואן: 77 מטוסי קרב בתוך יומיים", באתר Ynet,, 3' באוקטובר 2021
יואב זהבי, "38 מטוסים פלשו בו זמנית: המסר המאיים של סין למערב", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 2' באוקטובר 2021
[50] Quad Leaders’ Joint Statement: “The Spirit of the Quad”, באתר הבית הלבן
^ Canada And The Indo-Pacific: 'Diverse' And 'Inclusive', Not 'Free' And 'Open', קרן אסיה-המרחב הפסיפי של קנדה
^ Towards A Quad-Plus Arrangement?, באתר Perth USAsia