האיחוד הדרום אפריקאי

כתב: גילי חסקין; ‏07-11-23

ראו קודם: דרום אפריקה הבריטית. ראו גם: מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה

האיחוד של דרום אפריקה (Union of South Africa)[1] היה שמה של הישות המדינית שקדמה לרפובליקת דרום אפריקה של ימינו, והתקיימה בין השנים 1910–1961. היא הוקמה כדומיניון שאיחד ארבע מושבות בריטיות לשעבר: מושבת הכף, מושבת טרנסוואל, מושבת נהר האורנג' ומושבת נטאל, ובהמשך הייתה אחת מממלכות חבר העמים הבריטי (The Commonwealth of Nations)[2], תחת ריבונות סמלית של מלך בריטניה, היושב בלונדון.

הקמת האיחוד של דרום אפריקה

ב-31 במאי 1902 הגיע הסכם שלום בין הבריטים לבורים, עם החתימה על "הסכם פרייניגינג" (Peace of Vereeniging). תנאי ההסכם היו, כי רפובליקות הבורים מכירות בריבונות הבריטית, ואילו הבריטים הבטיחו כי יבנו מחדש וישקמו את השטחים שתחת שלטונם.

אולם, השלום שהביא ההסכם היה שביר, ושני הצדדים הסתייגו ממנו. האפריקאנרים מצאו עצמם במעמד הנחות של איכרים עניים, בארץ בה תעשיית מכרות והון זר עשו אותם ללא רלוונטיים. במיוחד התרעמו על הניסיונות הבריטיים, שלא צלחו, להמיר את דתם לאנגליקניות ולכפות עליהם את האנגלית כשפה רשמית בבתי הספר ובמקומות העבודה. בסופו של דבר, זה היה אחד הזרזים דווקא להכרזת שפת האפריקאנס כ"פולקסטאל" (שפת העם), ולהפיכתה לסמל של הלאומיות האפריקאנרית שהתעוררה[3].

מפקד האוכלוסין הראשון בדרום אפריקה, שנערך באפריל 1904 מצא שאוכלוסייתה הכוללת של המדינה מונה כ-5 מיליון איש, מתוכם שלושה וחצי מילון שחורים; מעט יותר מ 1.1 מיליון לבנים, 445,000 צבעונים ו-120,000 הודים. רובם המוחלט של הצבעוניים חיו במושבת הכף, וכך גם מעל מחצית האוכלוסייה הלבנה. פחות מ-100,000 לבנים התגוררו בנטאל, שם חיו מרבית ההודים וגם כמיליון שחורים. שטחה היה 91,610 קמ"ר ומספר תושביה היה 1,108,754.

לשחורים ולצבעונים כלל לא התייחסו כאזרחים. הוטלו עליהם מיסים כבדים, משכורותיהם קוצצו, והשלטון הבריטי עודד הגירה של אלפי סינים על מנת למנוע כל התנגדות. כמו כן, הוטלו על בני הזולו הגבלות על יכולתם למכור יבולים, כדי להכריח אותם להפוך לפועלי מכרות או לעובדי חווה שכירים. תרעומתם של השחורים התבטאה במרד במבתה (Bambatha) בנטאל, ב-1906. היה זה הקונפליקט הבין גזעי החמור ביותר שהתגלע בדרום אפריקה, מאז המלחמה בזולו בשנות ה-70 של המאה ה-19. יותר משהיה זה סכסוך גזעי, היה זה מאבק של אוכלוסייה, נגד מנגנוני מדינה, שבכוונת מכוון, הרסו את דפוסי החיים המסורתיים, כדי לספק כוח עבודה זול למכרות ולחוות הגדולות. המרד, שעורר בקרב הלבנים של נטאל חרדות קיומיות. הם דוכא באכזריות יוצאת דופן. 4,000 מבני הזולו נהרגו, דבר שגרר גינוי אפילו מרפובליקות הכף, טרנסוואל (AZR), ואורנג' החופשית. (OFC). בשוני מהנעשה במאה ה-19, אז קהילות הספר יכלו לנהל את ענייניהן בעצמן, צמיחתה המהירה של כלכלה תעשייתית מודרנית בדרום אפריקה בראשית המאה ה-20, דרשה ניהול מרוכז ומחושב בכל הטריטוריה.

בשנים שלאחר המלחמה התמקדו הבריטים בבנייה מחדש של המדינה, בראש ובראשונה שיקום תעשיית המכרות. עד 1907 כבר ייצרו מכרות ויטווטרסראנד (Witwatersrand) כמעט שליש מתפוקת הזהב העולמית.

פועלים לא לבנים נהרו מרחבי הטריטוריה אל הערים והמכרות, פועלים גרו יחדיו בשולי הערים, במחנות של דיור ארעי ויצרו קהילות פוליטית שלהן אינטרסים משותפים. כך החלה להיוותר זהות משותפת של לא לבנים. מכאן החשש שמא כל סכסוך מקומי, עלול להפוך להתקוממות כוללת על רקע גזעי. בניגוד לעבר, אז הסכסוך התמקד בבעלות על קרקעות ועדרים ולכן היה ללבנים עניין להסלים אותו, כדיו שתיווצר עילה לגירוש השחורים ולהפקעה של עדריהם, כעת החל העימות, לאיים על האוכלוסייה הלבנה, משום שזו נזקקה לאוכלוסייה הלא לבנה, שתעבוד עבורה ולא היתה מעוניינת בהכחדתה. מכאן הקשר בין האפרטהייד לקפיטליזם התעשייתי. מעתה ואילף החוואים שבאזור הספר, בעיקר בנטאל, לא יכלו עוד לנהל את ענייניהם כמו בעבר, והיה צורך בסדר חברתי ופוליטי חדש[4].

לאחר מספר שנים של משא ומתן, נחתם חוק האיחוד של 1910, שאיחד את הארצות: מושבת הכף, נאטאל, טרנסוואל ומדינת אורנג' החופשית – ל"איחוד דרום אפריקה", שהיתה חלק מחבר העמים הבריטי. על פי החוק, האיחוד עדיין היה טריטוריה בריטית, עם אוטונומיה לאפריקאנרים. הנציבות הגבוהה הבריטית לטריטוריות של בסותולנד (כיום לסוטו), בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), סוואזילנד ורודזיה (כיום זימבבואה) לא היו חלק מהאיחוד אלא נשלטו על ידי הבריטים ישירות מבר

האנגלית וההולנדית היו לשפות הרשמיות במדינה המאוחדת (אפריקאנס לא הוכרה כשפה רשמית עד ל-1925). למרות שהבורים הפסידו במלחמה, הם נחשבו לשווי זכויות ומכיוון שאוכלוסייתם היתה גדולה יותר , בהיבטים מסוימים הם הפכו לשותפים בכירים. משום כך, הממשלה הראשונה של האיחוד החדש הונהגה בידי ראש הממשלה הגנרל לואי בות'ה (Louis Botha), עם הגנרל יאן סמאטס ((Jan Christiaan Smuts‏) כסגנו שניהם ממוצא בורי ולא אנגלי. בהמשך, ירש סמאטס את בות'ה והיה לאחד מגדולי המדינאים של המאה ה-20 ומאדריכלי חבר הלאומים והאו"ם[5]. מפלגתם, "המפלגה הדרום אפריקנית" (SAP), שמצעה היה מלכתחילה פרו-בריטי, וקראו לאחדות בין אפריקאנרים (בורים) לבריטים במדינה תחת כנפי חבר העמים הבריטי. החזון הבדלני-רפובליקני, שקסם לבורים, כמעט ונעלם ובמקומו צמחה לאומיות כלל אפריקנרית, שהוגשמה במסגרת מדינה דרום אפריקאית מאוחדת. אפריקאנרים רדיקליים יותר התפצלו תחת הנהגתו של הגנרל בארי הרצוג (James Barry Munnik Hertzog), ויצרו בבלומפונטיין את 'המפלגה הלאומית' (NP), אשר תמכה  בלאומנות אפריקאנרית ובהתפתחות נפרדת לשתי הקבוצות הלבנות, וקרא לעצמאות מבריטניה. בהמשך, תייסד מפלגה זו את משטר האפרטהייד ותעמוד בראשו.

ההפרדה הגזעית

כבר מראשית הקמתו של "האיחוד של דרום אפריקה, כוננה בה מערכת חוקים שהתבססה על הפרדה גזעית ברורה ואשר הבחינה מבחינה משפטית בין שחורים לבין לבנים. רעיון ההפרדה הגזעית היה נטוע זה מכבר במרקם ההתיישבות הבורית, קיבל מן הבריטים כסות לגלית.

פעמים רבות מציגה ההיסטוריוגרפיה כי הגזענות היא נחלת הבורים, בעוד שהבריטים ניסו לרכך אותה ולמנוע את האפליה בין שחורים ללבנים. כך חשו גם הבורים, דבר שנראה להם כהפרת סדרי בראשית, אך מסתבר שגם הבריטים היו נגועים במידה רבה של גזענות.

מאז ומעולם היו לאנשים דעות קדומות על עמים זרים. אבל במאה ה-19 הדעות הללו לבשו צורה מאורגנת והמניע להם התגבש במסווה מדעי. חלוץ התופעה בעולם האנגלו-סקסי היה רוברט נוקס (Robert Knox), סקוטי ששירת כרופא צבאי בדרום אפריקה ולימים הקים את המחלקה לאנטומיה באדינבורו. שהציג את הגזענות לא בדרך של דעה קדומה, אלא של שכנוע מדעי. הוא טען שהגזעים כהי העור סובלים ללא ספק מנחיתות גופנית ומכאן גם מנחיתות פסיכולוגית. הוא מצביע על איכותו הירודה של מוחם. הוא הסביר כי הגזע הסקסוני לא יוכל לחיות עם הילידים בשלום ולא יוכל להסכין לקיומם. הוא הצביע על דרום אפריקה, כמקום בו האדם הלבן חיסל את "הגזע ההוטנטוטי והבושמני" ואלו עתידים להיעלם מעל פני האדמה[6]. 'מוצא המינים' של צ'רלס דרווין לא אישש או הפריך את רעיונותיו של נוקס, אבל תורת האבולוציה הייתה מאד שימושית לגזענים. תלמידיו של נוקס הקימו את 'האגודה האנתרופולוגית', שהיתה גזענית מובהקת ביותר. ההרצאה הראשונה של האגודה , "על מקומם של השחורים בטבע", בעקבות דיכוי של מרד של שחורים בג'מייקה, הדגישה את קרבתם של השחורים לקוף. אחד החברים באגודה, קפטיין גורדון פים (Gordon Pym), ציין בנאומו, שהריגת ילידים נעשית מתוך עקרון פילנטרופי. לדבריו, יש מידה של רחמים בטבח, הוא ניסח את עמדתו במלים מצמררות: "Mercy in a massacre". רוח התקופה הדביקה את רוחו של נוקס. בעבר התייחסו לגזע כאל אחד מכמה גורמים המשפיעים על התרבות האנושית. אחרי דרווין, בחוגים נרחבים נהיה הגזע ההסבר המכריע. הגזענות נעשתה מקובלת והייתה ליסוד מרכזי באידאולוגיה האימפריאליסטית של הבריטים[7].

האידיאולוגיה הבריטית, קיימה הפרדה גזעית ברורה במושבותיה, כמו קניה ורודזיה. למרות שהבריטים תפסו את הבורים כנחותים מבחינה תרבותית, הוענקו להם אותן זכויות יתר שקיבלה האוכלוסייה הבריטית. בראייה היסטורית ניתן לומר שהבורים נחלו תבוסה ברמה הצבאית ונחלו ניצחון ברמה הפוליטית. שכן ההסדר הפוליטי שהתקבל, לא רק מיסד נוהג, שראשי הממשלות של הרפובליקה הם בורים, אלא שהאידיאולוגיה הגזענית אותה הובילו, אומצה בדרום אפריקה, שהפכה בנהגת הכתר למדינה המתבססת על הפרדה גזעית נוקשה ומוחלטת[8].

חורבן הרפובליקות במלחמה הדרום אפריקאית, גרם לנהירה של אפריקנרים חסרי כול אל הערים ובשוליהן התהוו פרברי עוני, על השכרות והפשע שאפיינו אותם. הדבר הדאיג את המעמד הבינוני הלבן. התהוותו של מעמד פועלים לא לבן באותם השנים, איים למחוק את ההבדל שאמור להתקיים בין הלבנים לשחורים והצבעוניים. בשל הרצון לייצב מחדש את ההבחנה בין לבנים ללא לבנים, גם במעמד הנמוך, התגייסו האפריקנרים לשפר את מעמדם של העניים הלבנים, לבער את האלכוהוליזם, לקרבם לכנסיה ולדאוג לחינוך ילדיהם. הזהות האפריקנרית טופחה בקרב העניים הלבנים, כמשקל נגד לזהותם המעמדית הנמוכה. במובן זה היתה הלאומיות האפריקנרית בראשיתה, תנועה למיגור עוני, המבוססת על אסטרטגיה של הדרה. הלאומיות האפריקנרית ביקשה לפתור את בעיית העניים הלבנים בלבד. ארגוני העובדים הלבנים תבעו תנאים טובים יותר בשם החובה לבסס את האבחנה בינם לבין העובדים הלא לבנים[9].

מול מגמה זו החלה להתגבש התנגדות שחורה וצבעונית. בשנת 1912, באותה שנה שבה אומצה באורח רשמי מדיניות ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה, הוקם גם "הקונגרס הלאומי האפריקאי (African National Congress), ה-ANC. ארגון שנאבק נגד חוקי ההפרדה הגזעית והאפליה הקשורה לחוקי הבעלות על הקרקע, שבעטיים גורשו מאות אלפי אפריקאים מאדמותיהם ואלו ניתנו למתיישבים לבנים[10].

הקונגרס מראשיתו כלל ייצוג הן של האלמנטים המסורתיים באוכלוסיית המדינה והן של השחורים המודרניים, מצ'יפים שבטיים ועד אנשי כנסייה, משכילים ומנהיגים קהילתיים. פיקסלי קא איסאקה סם (Pixley ka Isaka Seme) – עורך דין בוגר אוניברסיטת קולומביה, כינס נציגים מהשבטים האפריקנים השונים ויצר ארגון לאומי מאוחד שביטא את האינטרסים של השחורים, ואשר ביקש להבטיח כי יהיה להם קול משמעותי באיחוד החדש. מאבקם הראשון היה ב"חוק הקרקעות" (1913), שנישל שבטים שחורים מאדמתם. במקביל, פעל מהטמה גאנדי בקרב האוכלוסיות ההודיות בנאטאל ובטראנסוואל כדי להיאבק כנגד הכרסום המתמיד בזכויותיהן.

ראו באתר זה: מהטמה גנדי

נוסף לקונגרס הלאומי, שפעל נגד הקו הגזעני של הממשלה, עלו שתי קבוצות אופוזיציוניות, של לבנים. קבוצה אחת, שכינתה את עצמה "לבנים עניים" (Poor whites), היו בעיקר בורים ממוצא דל ואפילו משולי החברה, שהתנגדו לכל צורה של מתן זכויות לאפריקאים, פן הדבר יפגע במעמדם.  משום כך דגלו בקו נוקשה כנגד השחורים. למולם התייצבה קבוצה של לבנים, ממוצא בריטי, שגרסו שיש למתן את אופייה הגזעני של המדינה ולבוא בדברים עם נציגי האפריקאים.  בסופו של דבר, מחאתם היתה מן השפה לחוץ ונציגיהם, שנטלו חלק במערכתה פוליטית, יישמו קו ברור ונוקשה של הפרדה גזעית.

בנוסף לסיווג המקובל שבין שחורים ללבנים, תייגה המערכת הגזענית, את האוכלוסייה ההודית, בתג גזעני נוסף. אלו הוגדרו לא שחורים, לא לבנים, אלא צבעונים (Coloured). לקטגוריה זו נכנסו כל אלו שחוקי הגזע התקשו להגדירם בבירור כ"שחורים" או לבנים". הצבעונים נחשבו כמובן לנחותים מהלבנים, אך גבוהים במדרג מאשר השחורים[11].

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה מתוך אוכלוסייה של 6 מיליון בני אדם, 250,000 דרום אפריקאים התגייסו לצבא.  הבריטים הופתעו להיווכח משיעורם הגבוה של הבורים מבין המתנדבים. תופעה זו בטאה כנראה את שביעות רצונם הכללית של הבורים מאופי הממשל שהנהיגו הבריטים בדרום אפריקה[12].

המיתון העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה גרם ללחץ על בעלי המכרות, והם ניסו להוזיל עלויות על ידי גיוס עובדים שחורים מיומנים למחצה בשכר נמוך משמעותית. עובדי המכרות הלבנים ראו זאת כאיום וב-1922 יצאו  במרד מזויין במחוז וויטווטרדראנד (Witwatersrand ), בהנהגת ג'ימי גרין (Jimmy Green) איש מפלגת הלייבור, שמוכר כ"מרד ראנד" (Rand Rebellion), ונודע גם כ"שביתת 1922". תחת הסיסמה "עובדי העולם, התאחדו והילחמו למען דרום אפריקה לבנה". בין הייתר, בצעו מעשי אלימות כנגד שחורים. סמאטס דיכא את המרד ביד חזקה[13].

בהדרגה, נעשו גם הערים, מופרדות מבחינה גזעית. נהירתם של פועלים לערים, הביאה ליצירתם של משכנות עוני ומצוקה, ללא כל תכנון עירוני ראוי. היעדר הפרדה גזעית בין האוכלוסיות, היתה למפגע שיש להסירו. בעשורים השני והשליש של המאה ה-20 התרחשה הפרדה של האוכלוסיות הלבנות מהלא לבנות וההיגיון שבבסיסה היה תברואתי. האוכלוסיות הלא לבנות הואשמו בהפצה של מגפות. תחילה דבר ואחר כך גם השפעת הספרדית. לכן הן פונו מהאזורים בהן חיו, אל מחנות ארעיים – טאונשיפס (Township) מחוץ לערים מחנות אלו הוקמו בחופזה במרחק מן הערים והיו בהם אוהלים, פחונים וגם אכסניות, ששיכנו פועלים בצפיפות רבה ונעדרו תשתית סניטרית הולמת. כתוצאה מכך הפכו הטאונשיפס כמעט מיד למוקדים של מצוקה תברואתית וחברתית ובכך הגשימו, הלכה למעשה, את הסטראוטיפ הגזעני, שהיה מלכתחילה הבסיס להקמתן[14].

במקביל לתהליך ההפרדה במרחבים העירוניים, נחקק בשנת 1913, 'חוק האדמות הילידיות' (Native Land Act) , שהעביר 9% מהקרקע של דרום אפריקה לשחורים, שרוכזו בשמורות לפי מפתח שבטי. האדמות היו בדרך כלל בבעלות משותפת של כול השבט והריבונות של צ'יף שמינתה המדינה. החוק חיסל סופית את מעמד האיכרים הלא לבנים העצמאיים, הפקיע אדמות בבעלות שחורה, שהיו בתוך השטח בו ישבו לבנים ודחס את האוכלוסיות הלא לבנות, לתוך שמורות שלא יכלו להכיל אותם. ללבנים, שהיוו 20% בלבד מהאוכלוסייה, ניתנה 91% מהקרקע. לאפריקנים שחורים היה אסור לקנות, לשכור, או אפילו להיות אריסים, מחוץ לאזור המוגדר להם. אלפי פולשים גורשו מחוות והוכרחו להיכנס לשמורות הצפופות והעניות, או לערים. אלה שנותרו, הידרדרו למעמד של עובדים חסרי קרקע[15]. אלו שנאלצו להגר מהשמורות ולחפש פרנסה במכרות שבערים, נותרו תמיד תושבי השמורות ונאלצו לשאת פנקסי מעבר, שהגדירו אותם כנתינים זרים חסרי זכויות[16].

הפוליטיקה באיחוד החדש התעלמה מקיומם של השחורים, אף על פי שהם היוו 75% מהאוכלוסייה. תחת חוק האיחוד, לא הוכרו כבעלי זכות בחירה באזורי טראנסוואל ומדינת אורנג' החופשית (הרפובליקות הבוריות לשעבר), ובמושבת הכף (הבריטית לשעבר) ניתנה להם זכות הבחירה רק אם היו בעלי רכוש. בתוך זמן קצר הועברו חוקי דיכוי רבים, שמנעו מעובדים שחורים את זכות השביתה, שמרו על תעסוקה הדורשת מיומנות עבור הלבנים, וסגרו את הצבא בפני שחורים[17]..

האידיאולוגיה של ההפרדה הגזעית התגבשה והתבססה רק בשנות ה-20 של המאה ה-20.  בעיקר תחת הכותרת של חזרה לשבטיות. בד בבד, גם החקיקה לבשה אופי גזעני הרבה יותר גלוי. ב-1924 עלה לשלטון ה-NP בהנהגת הרצוג, בממשלת קואליציה עם מפלגת הלייבור שכונתה "הברית", והלאומנות האפריקאנרית קיבלה זריקת עידוד. ממשלת הרצוג חוקקה חוקים שהגבילו נישואי תערובת והחמירה יותר את ההגבלות על חופש התנועה ועל זכויות הקניין של ההודים. היתה זו תגובה למתחים שגברו בשנות ה-20 , שעמדו בסימן הקצנה של הפועלים, תסיסה באזורי הכפר, משיחיות דתית גוברת וגידול דרמטי של איגוד פועלי המסחר והתעשייה[18].

שפת האפריקאנס, שקודם לכן נחשבה כדיאלקט נחות של ההולנדית, החליפה בשנת 1925 את ההולנדית כשפה הרשמית של האיחוד, וה"איום השחור" (swart gevaar) נעשה לנושא המרכזי של בחירות 1929.

אף שדרום אפריקה היתה לפי הגדרתה, ארצו של האדם הלבן, הלך וגדל ללא הרף מספר הלא לבנים, שאולצו להגר מהשמורות והפכו למעשה לתושבי קבע בטאונשיפ (twenships) שמחוץ לערים, כלומר באזור הלבן. לשם השוואה: בשנת 1911 רק כ-10% מהאוכלוסיות השחורות חיו בערים; 50 שנה אחר כך, על שיעורם לכ-33% אחוזים. בשנת 1936 בוטלה זכות הבחירה שכבר הוענקה לאוכלוסיות שחורות משכילות ובעלות רכוש בכף המערבי. ככל שהורחבו תהליכי הדמוקרטיזציה באוכלוסיות הלבנות וכללו גם נשים ועניים, כך הפכה דרום אפריקה דמוקרטית פחות, עבור האוכלוסיות הלא לבנות.

כבר במלחמת העולם הראשונה, הצטרף פלג מבין האפריקנרים לכוחות הגרמניים ברפובליקה הדרום-מערב אפריקאית (נמיביה של ימינו), מתוך אמונה שהאימפריה הבריטית היא אויבתו של האפריקנר. נוכח התעצמותו של הרייך השלישי, הקימו חלק מהאפריקאנרים תנועת המונים פשיסטית ושמה אוסבה ברנדוואך (Ossewa Brabdwag), בעלת מאפיינים פארה מיליטריים, שבשיאה מנתה 400,000 חברים והיה בה משום איום פנימי של ממש. אולם ההתלהבות מגרמניה הנאצית פגה לאחר כיבושן של הולנד ופלנדריה, שניכר חלק ניכר מקרב האפריקנרים, שחשו סולידריות עם דוברי ההולנדית והפלמית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, במהלך שעורר ויכוחים רבים הוביל סאמטס את דרום אפריקה למלחמה לצד בעלות הברית, בניגוד לדעתו של הרצוג ושאר לאומנים אפריקאנרים, שראו עצמם כבני ברית טבעיים של מדינות הציר וכיריבים מושבעים של הבריטים[19]. דניאל פרנסואה מאלאן (Daniel François Malan) , מנהיג "התנועה הלאומית", טען בינואר 1940 שהסכנה הגדולה ביותר לאירופה היא מצד הבולשביזם ועל דרום אפריקה לפרוש מהשתתפות במלחמה לצד בריטניה. התקוות להתמתנות הלאומנות האפריקאנרית נמוגו כאשר דניאל פרנסואה מאלאן (Daniel François Malan) הוביל את המפלגה הלאומית המטוהרת, למעמד מרכזי בפוליטיקה האפריקאנרית. ה"אפריקאנר ברודרבונד" (Afrikaner Broederbond), אחווה אפריקאנרית סודית שנוסדה ב-1918 , כדי להגן על התרבות האפריקאנרית, נעשתה לכוח משפיע ביותר מאחורי ה-NP וארגונים אחרים שקראו לקדם את ה"פולק" ("העם") האפריקאנרי.

334,000 איש, שני שלישים מהם לבנים והיתר שחורים וצבעונים, התנדבו לשרת בצבא דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה ונלחמו במסגרת בעלות הברית. תרומתם הייתה בעיקר במערכה בצפון אפריקה ובמערכה באיטליה. כוחות דרום אפריקניים גם השתתפו לצד כוחות בריטיים בשחרור האי מדגסקר שבמזרח אפריקה משלטון צרפת של וישי[20]. כ-9,000 חיילים דרום אפריקניים נפלו בקרבות המלחמה. בשל כלכלת המלחמה הגואה, נעשו העובדים השחורים חשובים מאוד לתעשיות הכרייה והייצור, והאוכלוסייה העירונית השחורה כמעט והוכפלה. מחנות ענקיים גדלו בפרברי יוהנסבורג ובערים אחרות. התנאים בערי דרום אפריקה היו קשים ביותר, והעוני לא היה נחלתם של השחורים לבדם: על פי סקרים מתקופת המלחמה, 40% מילדי הלבנים סבלו מתת תזונה[21].

אולם בעוד שבאוכלוסייה הלבנה ניכרים סימנים של פיוס פנימי, הלך והחריף מאבקו של 'הקונגרס הלאומי האפריקאי, שזכה במנהיג כריזמטי בדמותו של נלסון מנדלה (Nelson Mandela). הוא ועמיתיו וולטר סיסולו  (Walter Sisulu) ואוליבר טמבו (Oliver Reginald Kaizana Tambo), היו דור חדש של מנהיגות צעירה. הקמת ליגת הנוער של הקונגרס בשנת 1944, סימנה נקודת מפנה בהתפתחותה של התנועה. היה זה מאבק כפול, נגד השלטונות הלבנים ונגד האפריקאים ששיתפו איתם פעולה. הכלי היעיל ביותר שעמד לרשות השחורים, במאבק מול הממשלה היה נשק השביתה, שכן השחורים היו הכוח המרכזי בשוק העבודה הדרום אפריקאי  ושביתותיהם שיתקו לחלוטין את המערכת הכלכלית. כך למשל, שבתו ב-1946, למעלה מ-70,000 כורים אפריקאים, במחאה על מעמדם הנמוך ועל תנאי העבודה הקשים. רק לאחר שהופעלו נגדם אמצעים אלימים, הצליחו השלטונות לשבור את שביתתם.

ההפרדה הגזעית, עליה סיכמו הבורים והבריטים ב-1902, בהסכם שסיים את מלחמת הבורים, קיבלה תוקף רשמי כשבמסע הבחירות של המפלגה הלאומית האפריקנרית, נעשה שימוש ראשון במושג "אפרטהייד" (הפרדה) והחלה מתגבשת התיאוריה של התפתחות נפרדת.

את אווירת התקופה ממחיש הספר "זעקי ארץ אהובה" (Cry, the Beloved Country מאת הסופר הדרום-אפריקאי אלן פטון (Alan Stewart Paton;‏ 1903 – 1988),אשר פורסם לראשונה בשנת 1948. הספר מגולל את סיפורו של סטיבן קומאלו, כומר אנגליקני שחור בעיירה כפרית באזור הנאטאל שבמזרח דרום אפריקה, אשר יוצא לחפש את בנו אבשלום בעיר יוהנסבורג. הספר נכתב ערב עלייתו לשלטון של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ודרך העלילה הוא פורש בפני הקורא מגוון בעיות חברתיות שאפיינו את דרום אפריקה באותה התקופה בפרט, ואת יחסי השחורים והלבנים בעולם בכלל.

הספר הוא כתב מחאה חברתית נגד החברה שתצמיח מתוכה את משטר האפרטהייד ב-1948. הסופר פטון מנסה ליצור תיאור אובייקטיבי ובלתי-מוטה של המציאות הדיכוטומית בדרום אפריקה: מצד אחד, הלבנים הם מושא לפשע ואלימות מצד השחורים, ומצד שני, השחורים סובלים מביטויים חריפים של גזענות ואפליה מצד הלבנים וממשבר חברתי עמוק נוכח התפוררות החברה המסורתית. הרגשות האמביוולנטיים של הלבנים כלפי שאלת החינוך והשוויון של השחורים וההשלכות שעתידות להיות לכך: "מה עדיף בעינינו, עם-ילידים שומר-חוק, חרוץ, יודע את אשר לפניו, או עם מורד-חוק, נרפה ואובד-דרך? האמת היא שאין אנו יודעים. כי את שניהם אנו יראים. וכל זמן שאנחנו פוסחים על שתי הסעיפים נהיה משלמים ביוקר בשביל התענוג המפוקפק שבחוסר ההחלטה" [22].

הספר מתאר בעיות רבות נוספות כגון אחוזי הפשיעה, השכרות והאנאלפביתיות הגבוהים בקרב השחורים בדרום אפריקה, הידלדלות אדמותיהם, התפוררות החברה השבטית המסורתית וההגירה המסיבית של שחורים אל הערים – המבוטאת במשפט "כל הדרכים מובילות ליוהנסבורג", החוזר מספר פעמים בספר.

אחד המוטיבים המרכזיים לכל אורך הספר הוא ההשפעה ההרסנית של הפחד המקנן בלבם של הגיבורים ומשחית את דרום אפריקה כולה:  "זעקי, ארץ אהובה, לילוד שלא נולד עדיין אשר הוא יורש פחדנו. אל-נא תעמק מדי אהבתו את האדמה. אל-נא יצהל צחוקו מדי כהינגר המים בעד אצבעותיו.. אל-נא יעמוד מחריש מדי כהאדים השמש השוקעת את הולד באש. אל יתפעם מדי כשיר צפרי ארצו, ואל יתן לבו יותר מדי להר ולגיא. כי הפחד יציגהו ככלי ריק אם יתן רב מדי"[23] .

ספר זה נחשב לאחת מיצירות הספרות הבולטות ביותר שנכתבו כביקורת וכמחאה חברתית כלפי הגזענות והאפליה נגד השחורים, ועל כן זכה להכרה רבה והיה לרב-מכר ברחבי העולם[24].

להמשך קריאה: משטר האפרטהייד בדרום אפריקה

הערות

[1] באפריקאנס: Unie van Suid-Afrika

[2] חבר העמים הבריטי נקרא כיום "חבר העמים". הוא ארגון בינלאומי וולנטרי. בארגון חברות 56 מדינות עצמאיות, שכולן, למעט שתיים (מוזמביק ורואנדה), היו חלק מהאימפריה הבריטית. שם הארגון בעבר היה  The British Commonwealth ("חבר העמים הבריטי"), שם זה שונה באפריל 1949, אך השתרש בעברית

[3] Smuts I: The Sanguine Years 1870–1919, W.K. Hancock, Cambridge University Press, 1962, pg 219

[4] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 58-60

[5] יאן סמאטס היה תומך נלהב של המפעל הציוני. קיבוץ רמת יוחנן קרוי על שמו.

[6] Robert Knox, The Races Of Men: A Fragment (1850)

[7]  סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים, עם עובד, תל אביב, 1992  137-144

[8] ניתן להשוות ל דוקטרינה משפטית שרווחה בארצות הברית מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, שכונתה "נפרד אבל שווה" ( Separate but equal) ולפיה ניתן להגשים את עיקרון השוויון גם כאשר מתקיימת הפרדה גזעית, כל עוד ניתנים שירותים שווים לבני הגזעים השונים. בפועל היוותה כלי ממוסד לשמר פערים ובמקרים רבים במדינות הדרום אף העמיקה אותם. הדוקטרינה הוכרזה בארצות הברית כלא חוקתית, אחרי מאבק משפטי ארוך ב-1954 בעקבות פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, אך חוקי ג'ים קרואו אשר אפשרו הפרדה על בסיס גזע המשיכו להתקיים עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.

[9] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 61-62

[10] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, עמ' 115-116

[11] בראשית היתה אפריקה, עמ' 116

[12] Great Britain. War Office (1922). Statistics of the military effort of the British Empire during the Great War, 1914-1920. Robarts – University of Toronto. London H.M. Stationery Off.

[13] "Fifty fighting years – chapter 3". sacp.org.za.

[14] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 64-65

[15] Leonard M. Thompson, A history of South Africa (Yale University Press, 2001).

[16] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 65-66

[17] Leonard M. Thompson, A history of South Africa (Yale University Press, 2001).

[18] התהוותה של דרום אפריקה המודרנית, עמק 101

[19] https://www.britannica.com/biography/Daniel-F-Malan

[20] ראו באתר זה: תולדות מדגסקר

[21]  Bill Freund, volume  2, South Africa: The Union Years, 1910–1948 – Political and Economic Foundations, Cambridge: Cambridge University Press, 2011, Cambridge History of South Africa, pp. ' 211–253

[22] אלן פטון, מתוך: זעקי, ארץ אהובה. הוצאת עם עובד, 1971. תרגום אהרן אמיר. עמ' 66.

[23] שם עמ' 69

[24] בשלהי 1953 פרסם עזריאל קרליבך בעיתון מעריב, מאמר מפורסם תחת הכותרת "זעקי ארץ אהובה", שבו הוא משווה במרומז בין מדינת ישראל ויחסה אל הערבים שבקרבה לבין יחסו של שלטון האפרטהייד כלפי השחורים https://matzpen.org/1983-02-01/%D7%96%D7%A2%D7%A7%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%90%D7%94%D7%95%D7%91%D7%94/