המסעות הפורטוגליים לדרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏‏01/11/2023

ראו קודם: דרום אפריקה הקדומה

ראו גם:  ; דרך הגנים הדרום אפריקאית, קייפטאון, הקארו הדרום אפריקאי

רק מעט ידוע על דרום אפריקה בתקופה שלפני הגעת האירופאים הראשונים. מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה היו הפורטוגלים, שנמשכו לדרום בתקווה למצוא נתיב ימי להודו ולאסיה, על מנת להחליף את נתיבי היבשה היקרים דרך אסיה התיכונה, שמאז עליית העות'מניים בראשית המאה ה-14, הפרו גם לכמעט חסומים.

ייחודה של פורטוגל בחקר הארצות שמעבר לאוקיינוסים טמון בכך שהיתה זו הרפתקה לאומית משותפת ולא נחלתו של גאון אחד. תחושת הייעוד של בני פורטוגל באה לידי ביטוי ביצירה האפית "הלוזיטאנים" (Os Lusiadas), שחיבר המשורר הלאומי קמונאש (Camoëns). האפוס, המקביל בעצמתו ומזכיר במידת מה את "אניאדה", של וירגיליוס, עוסק בבניו של לוזוס, רעו של בכחוס והמתיישב הראשון בפורטוגל. שלא כגיבורים אפיים רבי מעללים כמו אודיסיאוס היווני, אניאס הרומאי או זיגפריד הגרמני, שפעלו בעיקר כאינדיבידואליים כותב שם קאמונש, "על גיבורים שעזבו את פורטוגל מולדתם מאחוריהם ופתחו את הדרך לציילון, והלאה משם, על פני ימים שלא שט בהם אדם לפניהם".

פורטוגל הייתה המדינה הראשונה שהשכילה לנצל ולשלב את הידע והכלים של בני אומות אחרות: קרטוגרפיה, אמצעי ניווט ואסטרונומיה, שפיתחו בעיקר מוסלמים ויהודים, ניסיון ימי וקולוניאלי של ערי המדינה האיטלקיות (בעיקר גנואה), ספנות ובניית אניות של הערבים מצד אחד ועמי צפון אירופה מצד שני. בזכות כל אלה הצליחו הפורטוגלים לפרוש רשת מסחרית-קולוניאלית שהשתרעה במאה ה-16 מברזיל במערב ועד קצה סין במזרח. רשת זו הקנתה לפורטוגלים מעמד, עושר, עצמה ימית ומוניטין ללא מתחרים, למשך תקופה ארוכה. רק כאשר יתחילו מדינות אירופאיות אחרות ובאשן אנגליה והולנד, שהיו גדולות וחזקות ממנה, להצטרף למרוץ על השגת דרכי הסחר הימיות ועל הקמת אימפריה מעבר לים (תוך חיקוי השיטות הפורטוגליות), תאבד פורטוגל בהדרגה את מעמדה ואת העליונות שרכשה במאה ה-15.

מסעות הפורטוגלים מסביב לאפריקה היו מבוססים על רעיונות ספקולטיביים מסוכנים, שמועות ורמזים. היה צורך לעבור דרך ארצות לא ידועות ולהשתמש בהן כבסיסי אספקה של מזון ומים בדרך. הספנים עברו בדרכם מקומות שעל פי הגיאוגרפיה הידועה להם, מרחפת עליהם סכנת מוות. לתגליות הפורטוגליות נדרשה אפוא, תכנית לאומית שיטתית והדרגתית לפילוס דרכים בעולם לא נודע. הישגם של הפורטוגלים היה תוצר של מטרה ברורה, שלשמה נדרשת תמיכה לאומית נרחבת.

תקופת התגליות הפורטוגליות, החלה מ-1415, על ידי הנסיך אנריקה (Henrique), שכונה באירופה "אנריקה הספן"[1].

ראו באתר זה: אנריקה הספן וגילוי העולם החדש.

תחילה יראו המלחים מפני הירידה מכף בוז'דור (Cabo Bojador) – הנקודה המערבית ביותר באפריקה – דרומה, מחשש שהמים ירתחו והשמש היוקדת תהפוך את הספנים לשחורים. עד למאה ה-15 היה כף זה ידוע לאירופאים כנקודה בלתי אפשרית להקפה לכיוון דרום. ב-1434 היה הספן הפורטוגלי ז'יל איאנש (Gil Eanes) לאדם הראשון אשר עשה זאת. הוא עלה על יבשת אפריקה שמדרום לכף וגילה שהיא אמנם שוממה, אבל איננה שערי הגיהינום.

לאחר שנשבר מחסום הפחד, היתה דרכו של אנריקה פתוחה בפניו.  שנה אחר שנה שיגר משלחות וכל אחת מהן הרחיקה מעבר לקודמתה, אל הלא נודע. ב-1436 יצא לדרך אפונסו באלדיה (Afonso Gonçalves Baldaia), עם הוראה להביא עמו תושב מקומי כשלל עבור הנסיך אנריקה  שבסארגש, הגיע אל מה שנראה כשפך נהר גדול. הוא סבר בטעות שזהו הסנגאל וקרא למקום ריו דל אורו (Rio del Uro) אף כי התברר מאחור יותר שאין זה נהר אלא מפרץ עמוק וסנגל נמצאת 500 מייל דרומה יותר.

ב-1441 יצאו מחצרו של אנריקה, נונו טריסטאו (Nuno Tristão) ואנטאו גונסאלבש (Antão Gonçalves), הדרימו אל כף בלנקו (Cape Blanco) שבמאוריטניה. שם לקחו בשבי שנים מבני המקום. כך נוצר לראשונה מגע ישיר בין בני אירופה לבין החברות של השחורים באפריקה[2]. ב-1444 הביא איאנש מהאזור ההוא מאתיים אפריקאים שנמכרו לעבדות. עד ראייה תיאר בפני אסורארה  (Gomes Eannes  De Azurara 1410-1474), היסטוריון החצר בפורטוגל, חזיון קשה של "אימהות המשליכות עצמן על האדמה כדי לכסות עליהן בגופן". לצורך מיסוד הסחר הזה בנה הנסיך הנרי, ליד כף בלנקו, מבצר, ששימש כתחנת הסחר האירופאית הראשונה, על חופי אפריקה.

דיניס דיאש (Dinis Dias) הגיע לכף בוז'דור, התרשם מהצמחייה העבותה שגדלה שם וכינה את המקום , "קאבו ורדה" (Cape Verda), היינו, "הכף הירוק". תוך זמן קצר העסיק הסחר הפורטוגלי המשגשג עם מערב אפריקה, עשרים וחמש קראבלות מדי שנה. ב-1457, אלביס דה קאדאמוסטו ( Alvise Cadamosto ), ונציאני בשירות הפורטוגלים, הפליג במעלה נהרות סנגל וגמביה, למרחק ששים מיילים מן הים. בשובו הביא עמו תיאורים מלהיבים על צמחיה טרופית, בעלי חיים כמו פילים והיפופוטמים ושבטים בעלי מנהגים מוזרים[3].

לאחר מותו של אנריקה, המשיך את המסעות, המלך אפונסו החמישי  (1481-1438), שכונה "האפריקאי" (על שום מסעותיו ליבשת השחורה). רתימתו  של איש העסקים פרננדו גומש  (Fernão Gomes) למימון מסעי התגליות ב-1469, הביאה  לסדרה של תגליות שנתיות מרשימות – סביב כף פאלמאס (Cape Palmas), בליבריה של היום. כך גילו את האי פרננדו פו  (Fernando Pó) – כיום Bioko  שבקצה המזרחי של חוף גיניאה. ב- 1473 עבר לופז גונסלווש  (Lopes Gonçalves) את קוו המשווה[4]. דבר זה נתן דחיפה למסעות תגלית נוספים. תוך חמש שנים עבר גומש, מרחק שנדרש לספני אנריקה, לעבור בשלושים שנה.

דיוגו קאו (Diogo Cão), הגיע ב- 1483  לשפך נהר הקונגו ויצר קשר עם ממלכת קונגו. . במסעו זה הגיע לכף סנטה מריה  שמול חופי אנגולה (13 מעלות, 26 דקות דרום). בשלב זה האמין קאו שהגיע לאוקיינוס ההודי, וסבר בשגגה כי הגיע לקצה יבשת אפריקה. הוא הציב שם את עמוד האבן שלו, שב לפורטוגל הביא למלך הפורטוגלי מנחות אקזוטיות מקונגו והצהיר על עצמו כמוצא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה. הוא קיבל תואר אצולה. במסע נוסף (1485–1486) והרחיק דרומה יותר, עד קייפ-קרוס (Cape cross) בנמיביה.

הוא הציב שם פדראו (Padrão), עמוד אבן, שהחליף את צלבי העץ בהם נהגו עד אז להשתמש הפורטוגלים, על מנת לקבוע חזקה פורטוגלית על הקרקע. במהלך מסעותיו הציב קאו ארבעה עמודים שכאלו, שעודם קיימים. אחרי מסעו זה הבין שהודו רחוקה יותר ממה שחשב תחילה. בשורות שגרמו לאכזבה מרה בפורטוגל.

ההתקדמויות לאורך החוף הביאו שמועות חדשות על האח יוחנן (Prester John), הכומר המפורסם. שבמשך כמאתיים שנה, ציפו באירופה לפגוש אותו ולהסתייע בו במלחמתם במוסלמים. בימי הביניים, נטו בכנסייה, לזהות את הכומר יוחנן הייתה עם טוגרול חאן או ואנג חאן, מנהיג החריידים (קרייטים) במרחב המונגולי, שהוא ונתיניו אימצו את הנצרות הנסטוריאנית בערבוב עם מנהגים שמאניסטיים[5]. הפעם הועבר מקומו של המלך הכהן האגדי אל אתיופיה[6].

ב-10 באוקטובר 1486 יצא הספן המוכשר ברתולומיאו דיאש (Bartolomeu Dias 1450-1500)  בראש שלוש ספינות, שתי קרוולות וספינת אספקה, עם טובי הספנים של הצי[7]. הבולטים שבהם היו פרו דה אלקוור (Pêro de Alenquer) וז'ואו דה סנטיאגו (João Airas de Santiago), שהפליגו כבר קודם עם קאו. – הוא לקח עמו ששה אפריקאים, שנועדו לסייע בסחר[8].

ב-1487 התקרב דיאש אל דרומה של אפריקה. עקב הסערה המתקרבת השאיר את ספינת האספקה ליד חופי נמיביה, באחד מעיקולי החוף, והמשלחת נאלצה להעמיק אל תוך הים. הספינות שטו שלושה עשר ימים, במפרשים מקופלים, בים סוער ונסחפו דרומה, הרחק מהחוף. כשוך הסערה, ניסה דיאש לנתב את ספינותיו מזרחה, המפרשים מונפים. אך כשניסה לחזור לחוף גילה שהוא נעלם. הוא פנה צפונה, כ-300 מייל, עד שראה לפניו הרים גבוהים. הוא הבין שלפניו הקצה הדרומי של אפריקה (Cape Agulhas). הוא קרא לנקודה בה שב לחופי אפריקה "מפרץ סינט בלייז" (Aguada de São Brás ) – על שם הקדוש שיומו חל באותו תאריך והמשיך בהפלגה מזרחה. הוא ידע שהדרך הימית להודו פתוחה בפניו ושדבר אינו עומד בדרכו.

ב-3 בפברואר 1488 עגן במפרץ הצדפות (Mossell Bay) , כארבע מאות ושישים ק"מ מזרחית לקייפטאון של ימינו. כשעלו אנשיו אל החוף, ניסו הילידים לגרשם באבנים. דיאש עצמו הרג אחד מהם בחץ מקשתו ובכך הסתיים המפגש. עתה נותר רק להגיע להודו ולזכות בתהילה רבה, אך דווקא אז התמרמר הצוות ודרש לחזור הביתה. לטענתם השלימו את המשימה שלשלמה נשלחו ועליהם לשוב הביתה. דיאש הסכים בתנאי שיקבל אישור בכתב לכך שהצוות כפה עליו את השיבה הביתה. כפי שהעיר מאיר בן דוב, גם בקצה השני של כדור הארץ ידע דיאש היכן צפויה לו הסכנה האמיתית…[9]

בדרכם חזרה שבו אל אניית האספקה, ממנה נפרדו תשעה חודשים קודם לכן, כשעל סיפונה היו תשעה אנשים. כעת נותרו רק שלושה ואחד מהם מת, לאחר שנפגש עם חבריו, כנראה מרוב חולשה. אניית האספקה אכולת התולעים הועלתה באש ושתי הקארוולות שבו לפורטוגל בדצמבר 1488, ששה עשר חודשים ושבעה עשר יום לאחר צאתם. בדרכו חזרה לליסבון, העניק דיאש לכף הגדול, המפריד בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי את הכינוי "כף הסערות"   (Cabo das Tormentas) על שום  הסערות העזות המנשבות שם, אך מלך פורטוגל ז’ואאו ה II-(João), שינה את שם המקום ל"כף התקווה הטובה"   (Cabo da Boa Esperança) , שכן עתה הונח יסוד למצוא את הדרך להודו.

ב-1495 עלה לכס המלוכה בפורטוגל, המלך מנואל ((Manuel) הראשון, שהיה אז צעיר נועז, בן 26 [10]. מכיוון שיירש מפעלים כה גדולים, כונה "בר המזל". הוא היה למלך הראשון בפורטוגל שנשא, בברכת האפיפיור, את התואר "בברכת האל, מלך פורטוגל ואלגָרוֶש, הים משני צדי אפריקה, אדון גִינֶאָה והכיבוש, השיט והמסחר באתיופיה, ערב, פרס והודו". ימיו היו תור הזהב של פורטוגל.

מנואל הראשון החליט להמשיך את הישגו של דיאש, ולצאת במסע ימי חדש אל הודו, למרות שיועציו חששו שמא יעורר מסע זה את איבת המעצמות המתחרות, ספרד, גנואה, וונציה וכמובן המוסלמים, שמסע כזה עלול לפגוע באינטרסים שלהם. המלך בחר בווַסְקוֹ דֶה-גאמה (Vasco da Gama) להשלים את המשימה[11].

גאמה כבר אכן הוכיח את עצמו בספן, לוחם ודיפלומט גם יחד. לאחר הכנות של שנתיים, ב-8 ביולי 1497, הפליג הצי של דה גאמה ובו ארבע אניות (אחיו הגדול של וסקו, פאולו דה גאמה, פיקד על אחת מהן), כולל אניית אספקה במשקל 300 טון, עם צוות של 170 איש. דיאש הצטרף אליו, עזר לו בניווט, והובילו עד חופי אפריקה, אל עיר הנמל אלמינה (Elmina), בגאנה של ימינו.

דה גאמה התרחק מקוו החוף האפריקאי, לאזור בו הים רגוע יותר ונע במעגל דרך האוקיינוס האטלנטי המרכזי,  עד שהגיע למפרץ סנט הלנה, מעל קייפטאון של ימינו. לאחר שהפליג תשעים ושלושה ימים בים. לאחר שהקיף את הקצה הדרומי של היבשת, בנובמבר 1497, הפליג לאורך החוף המזרחי של אפריקה, במקומות ששום אנייה אירופאית לא היתה שם קודם לכן ומבלי שיהיו בידיו מפות שימושיות.

ב-16 בדצמבר עבר הצי הקטן את נהר הדג הגדול (Great Fish River), בחוף המזרחי של דרום אפריקה, במקום בו דיאס חזר על עקבותיו. דה גמא נתן לאזור שחלף על פניו, את השם "נטאל" (Natal), שמשמעו בפורטוגלית, חג המולד. רוב תושבי דרום אפריקה של ימינו יתנגדו לרעיון שדרום אפריקה "נולדה" באופן כלשהו, עם הגעת האדם האירופאי לחופיה[12] . עם זאת, זכר לשם נותר עד היום, בשמה של הפרובינציה קוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal)[13]. הרבה שמות פורטוגליים נותרו לאורך החוף הדרום אפריקאי, בנוסף לנטל, ביניהם סלדנה (Saldanha), אלגואה (Algoa), אגולהאס (Agulhas), בנגואלה (Benguela) ולוציה (Lucia). דה גאמה ואנשיו עגנו במפרץ סנט הלנה שבכף הצפוני וגם בחופו של סאו בראס ((São Brás) , לימים, "מפרץ הצדפות" (Mossel Bay). בני הקוי-קוי – "הוטנטוטים" בלשונן של ראשוני המתיישבים הלבנים, שמחו להחליף עמם בשר ומריחואנה, תמורת ברזל, נחושת וטבק.

בחודש ינואר 1498 הגיע דה גאמה לחוף מוזמביק שבמזרח אפריקה. הוא התחזה למוסלמי ונפגש עם סולטאן מוזמביק, אך גורש לאחר שהתגלה כנוצרי, ולא הגיש מנחה מספקת עבור הסולטאן. בשעה שהפליג מהנמל, הורה על ירי תותחים לעבר החוף. מול חופי קניה הצי תקף ושדד ספינות סוחר ערביות, והיה לצוות האירופי הראשון שביקר בנמל מומבסה, עד שאולץ לעזוב. בנמל מלינדי (Malindi) הצפוני יותר התקבל בברכה ונפגש עם סוחרים הודים.

דה גאמה השתמש בכול דרך תחבולה אפשרית כדי למצוא לעצמו מורה דרך ערבי שיוביל אותו על פני האוקיינוס ההודי. קודם לכן, במוזמביק ואחר כך במומבסה, גילה כי מורי הדרך שמצא או שמינה לו השליט המקומי היו בורים או בוגדניים. לבסוף מצא במלינדי את הנווט הערבי המוכשר אחמד אבן מג'יד (Shihab al-Din Ahmad ibn Majid),  שלימים נחשב לגדול הספנים הערבים.  אבן מג'יד לא יכול היה לדעת, שהוא במו ידיו מיישם את אחת האירוניות הגדולות בהיסטוריה. הנווט הערבי הדגול, הנחה מבלי דעת, את האדמירל הפורטוגלי הגדול, להצלחה שפירושה היה תבוסת הספנות הערבית באוקיינוס ההודי.

דה גאמה הגיע לעיר הנמל ההודית קליקוט (Calicut) אשר במלבאר (קרלה של ימינו), ב -22 במאי 1498. מלך קליקוט מסר מכתב  למלך פורטוגל בידי ושקו דה גמה. המכתב בין שני המלכים נותן את התמונה במלוא בהירותה: "בארצנו יש הרבה קינמון וציפורן וזנגביל ופלפל ואבנים טובות, וממך אני רוצה זהב וכסף ופנינים ואריגי ארגמן", דבר המלך ההודי למלך האירופי[14].

דה גאמה נאלץ לעזוב בחשאי, באוגוסט 1498, אחרי שסירב להשאיר סחורות כעירבון לשליט המקומי. הדרך חזרה, נגד כיוון הרוח, ארכה מאד. הצוות נתקל בקשיים שערמו בדרכם שליטים מוסלמים ורבים מאנשיו מתו ממחלת הצפדינה[15].

בספטמבר 1499 אותה שנה, אחרי 26 חודשים (מיום צאתם) חזר דה גאמה לליז'בואה, עם שתים מארבע ספינותיו ועם 55 אנשי צוות, מתוך 170 שיצאו לדרך. במטען שפרק מאניותיו היתה כמות הגונה של פלפל שחור וקינמון (הוא החזיר פי ששה מהוצאות המסע) הוא התקבל על ידי המלך מנואל הראשון, בקבלת פנים מפוארת. דרך הים נמצאה סופית. המלך מינה אותו ל"אדמירל האוקיינוס ההודי" והעניק לו תואר אצולה של רוזן. מנזר ז'רונימוש  (Jerónimos)  בליז'בואה, נבנה לציון גילוי הדרך הימית להודו.

תוך מאה שנים, צמחו ממדי הסחר בפלפל שחור, בין אירופה לדרום לאסיה, צמיחה חסרת תקדים – יותר מ-2,000 טונות לשנה, בסוף המאה ה-17. מחירו של גרם פלפל שחור עלה באותה תקופה על מחירו של גרם זהב. על כן, לייסודו של נתיב המסחר הימי מנמלי דרום מערב אירופה, לאלו של אסיה, היו השלכות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת. הנתיב – שהקיף את כף התקווה הטובה – שמר למעשה על בכורתו, עד פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 והיה עד לגילוי מרבצי הזהב והיהלומים בדרום אפריקה, במחציתה מאה ה-19, הסיבה העיקרית לרצונן של האימפריות, לשלוט בדרום אפריקה[16].

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגליים הגדולים לגילוי הדרך להודו.

אף שהפורטוגלים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות שם. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהניסיונות שלהם לסחור עם בני הקוי-קוי (Khoekhoe) המקומיים הסתיימו בעימותים אלימים. בשנת 1510 פרץ קרב בנהר המלוח (Salt River) בין מטה הגורינקה  ǃUriǁʼaekua) או Goringhaiqua  )[17], של שבט הקוי-קוי למשלחתו של פרנסיצקו דה אלאמדה (Francisco de Almeida)[18], שנוצחה ואיבדה חמשים מאנשיה, כולל מפקדה. קרב זה נודע לימים כעימות הראשון בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה. בשנת 1510 נטשה פורטוגל את נקודת האחיזה שרכשה לה בכף התקווה הטובה. המשלחות העדיפו את לורנסו מרקש ("Lourenço Marques")[19], שבחוף המזרחי של אפריקה.

לא היו לפורטוגלים מתחרים רבים באזור עד לסוף המאה ה-16. עם השקיעה האטית של ספרד ופורטוגל כשליטות האוקיינוסים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17, החלו בני אומות אחרות באירופה, כמו אנגלים, צרפתים, דנים  והולנדים להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. כמו כן, הם סחרו עם שבט הקוי-קוי. החליפו טבק, נחושת, וברזל, בבשר טרי. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. המונופול של פורטוגל על הסחר הימי בין דרום מזרח אסיה ואירופה התמוטט בסוף המאה ה-17 והוא עבר לידיהן של אנגליה והולנד.

להמשך קריאה: מושבת הכתר ההולנדית

הערות

[1] ראו באתר זה: אנריקה הספן

[2] אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש,  הוצאת אקדמון, ירושלים, 1993, עמ' 28-32

[3] Frédérique Verrier, Voyages en Afrique noire, 1455-1456. P. 94

[4] J. H. Parry, The Age of Reconnaissance, 1963, page 149

[5] קבוצה אתנית מונגולית-טורקית עתיקה, אחת מחמש הקונפדרציות של שבטים או החאנויות ("חאנליג") המונגוליות-טורקיות שחיו במאות 10-13 במרחב המונגולי – באזור מונגוליה ועבר הבאיקל של ימינו

[6] הכומר יוחנן (באנגלית: Prester John; מכונה גם "פרסטר ג'ון" או "הכוהן יוחנן"), הוא דמות בדיונית עליה נפוצו אגדות וסיפורים באירופה של ימי הביניים וראשית העת החדשה – בין המאה ה-12 למאה ה-17. על פי הסיפורים, הכומר-המלך יוחנן הוא מלך נוצרי, השולט על ממלכה נוצרית אבודה, בין ארצות האסלאם והפגאניות ב"אוריינט" (מזרח). קיימים דיווחים שונים על החיים בממלכתו של הכומר יוחנן, אשר מהווים חלק מספרות הפנטזיה בימי הביניים. על פי סיפורים אלה, הכומר יוחנן הוא צאצאו של אחד משלושת האמגושים, מלך חכם ונדיב, אשר ממלכתו מלאה בעושר וביצורים מופלאים. בין היתר, חי בממלכתו השליח תומאס הקדוש. בממלכה הקסומה נמצאים גם מעיין הנעורים, שערי אלכסנדר ואפילו גן עדן עלי אדמות. לכומר יוחנן יש מראה, שדרכה הוא יכול לחזות במתרחש בכל אחד מחלקי ממלכתו.

[7] פרו דה אלנקוור (Pêro de Alenquer) שפיקד על הקאראוולה São Cristóvão, ז'ואו אינפנטה  São Pantaleão פיקד על הקאראוולה  São Pantaleão ופדרו דיאש Pêro Dias, אחיו של ברתולמואו דיאש, פיקד על ספינת האספקה.

[8] Oakley, Robert (2003). "Dias, Bartolomeu". In Gerli, E. Michael (ed.). Medieval Iberia : an encyclopedia. New York: Routledge  , pp, 17-19

[9] מאיר בן דוב, "אנריקה הספן", בתוך: משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים,  עמ' 52.

[10] מנואל הראשון (1469 – 1521) היה מלך פורטוגל בין 1495 ל-1521 משושלת בית אביש (ענף של בית קאפה-בורגונדי הצרפתי). בתקופתו הוטבלו בכפייה לנצרות יהודי פורטוגל.

[11] ואשקו (בפורטוגלית מבטאים בשין) דה גאמה נולד למשפחה מיוחסת בעיר סינש, בדרום פורטוגל. אביו אשטבאו היה מושל העיר, אמו הייתה ממוצא בריטי, ושניהם היו מקורבים לבית המלוכה. בבגרותו התמחה בספנות, ועסק בעיקר בהגנה ימית על תחנות המסחר של פורטוגל במערב יבשת אפריקה. אביו נבחר להוביל משלחת לגילוי נתיב סחר ימי מפורטוגל ליבשת אסיה, ובעקבות מותו ביולי 1497, בנו ואסקו מונה כמחליפו.

[12] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014, עמ' 26

[13] קוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal) היא אחת מתשע פרובינציות דרום אפריקה. בירת הפרובינציה היא פיטרמריצבורג. העיר הגדולה ביותר היא דרבן. הפרובינציה שוכנת במזרחה של דרום אפריקה, וגובלת מצפון במפומלנגה, בממלכת אֶסְוָואטיני ובמוזמביק, ממזרח באוקיינוס ההודי, מדרום בכף המזרחי וממערב במדינה החופשית ובלסוטו.

[14] יובל אלעזרי, תולדות העולם בציטוטים, הוצאת כנרת,

[15] Felipe Fernandez-Armesto, Pathfinders: A Global History of Exploration, New York: Norton 2006, pp. 177–178

[16] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 27

[17] אבותיהם של ה-Ora של ימינו

[18] פרנסיסקו דה אלמיידה ( Francisco de Almeida) המכונה גם "דום פרנסיסקו הגדול" (1450 – 1510), היה אציל, חייל וחוקר ארצות פורטוגלי. לחם נגד המורים בכיבוש גרנדה בשנת 1492. בשנת 1505 הוא מונה כמושל הראשון ומשנה למלך של הטריטוריה של פורטוגל בהודו. אלמיידה הוכר כמייסד ההגמוניה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי, עם הניצחון שלו בקרב הימי של דיו בשנת 1509. לפני שאלמיידה חזר לפורטוגל, הוא נהרג בקרב הנהר המלוח. ראו באתר זה: האמפריה הפורטוגלית.

[19] לורנסו מרקש ("Lourenço Marques"), שבמוזמביק. החל מ-1976 נקראת מאפוטו (Maputi), היא העיר הגדולה ובירת מוזמביק