גילי חסקין
ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, ב-26 באוקטובר, נפל אפרים חסקין, אחיו הצעיר של אבא (יגאל חסקין), בגדה המערבית של תעלת סואץ. להלן דברים ששכתבתי לזכרו.
כתב וקרא (מקוצר יותר): גילי חסקין 24 באפריל 2023
סרטון – ערב יום הזכרון בכפר ביל"ו – ג' אייר תשפ"ג 24/4/23
בכל שנה בסתיו , אפרים (אפריל 2002)
ערב יום הזכרון לחללי צה"ל (5 מאי 2003)
ספרי לאפרים סבתא (יום הזכרון 1/5/2006)
געגוע לאפרים (ערב יום הזכרון אפריל 2020)
הספד מוסרט על אפרים – ערב יום הזכרון ניסן תש"ף)
אפרים היה כעשב השדה -יום הזכרון תשע"א
אפרים חסקין-דברים ליום הזכרון תשע"ב
הימים הנוראים שלנו-יום הזכרון תשס"ד
איפה היה אלוהים כשהיה צריך אותו-יום הזכרון תשס"ט
אפרים,
אני מתבונן בך, גבר בן 85. שערך הלבין מזוקן, ומפרצי הבינה, כפי שקראנו במשפחה לקרחות שבשולי ראשך, התרחבו עד מאוד. רק עיניך צוחקות כשהיו. כך גם החיוך הרחב – תופס חלק גדול מפניך. אני מדמה בעיני רוחי איך שבת מן הקרבות של מלחמת יום הכיפורים. אתה מספר לי על ההתרגשות שאחזה בך בגדה המערבית של תעלת סואץ, ממשיך להציג עצמך כ"עובר בטל" שאין צורך בו במלחמה. סיפרת לי על כעסם של אנשי המילואים על הממשלה ועל המחדל של מלחמת יום הדין. אתה, כדרכך, לא עסקת בהתחשבנות פוליטית. הנחת לאחרים לנהל את המדינה, כראשי ממשלה בפוטנציה. לא היית טרוד אלא בהנאות קטנות של החיים. מה שאנשים חוו במסעדת "גורמה", יכולת לחוות מקופסת שימורי אשכוליות.
אני מזכיר לך כמה שמחת בהולדת בת הזקונים שלך. יתכן שרצית לקרוא לה רחל, על שם רחל אמנו, בעקבות שמות צאצאיה אפרים, מנשה ויוסף. מי יכול היה לדמות שהיא תיקרא דווקא "אפרת", על שמך. במקריות מצמררת של מלאך המוות, התאים שמה למקום בו מתה רחל.
הייתי מזכיר לך כמה שמחת ללוות את הילדים לבית הספר; איך היית מכין עבורם את הכריכים, מצייד אותם בברכת דרך צלחה, ובשובם מלמד אותם לאחוז בפטיש ובמברג. לא סתם להכות, אלא לנגן. היית ממשיך לקחת אליך את בת שבע, בתך הבכורה. מעניק לה חיים שיש בהם גם מלוד וגם מכפר ויתקין. מאפשר לה לצמוח משני העולמות.
היית קורא את המכתבים ששלחתי מצפון אמריקה ומדרומה, מאתר את המקומות במפה ומורה לילדיך על הגלובוס את העולמות הרחוקים בהם משוטט בן דודם הבוגר. אני חולם כיצד אני יושב אתך לכוס קפה או לבירה, ומספר לך על מעשי הקונדס שעשיתי במשובת נעורים, כאלו שהסתרתי מהורי, ואתה מגיב בצחוק רועם. מזכיר לי את הטיול שלך ברחבי אירופה, בטרמפים, כשהיית בגיל שבו אני יצאתי לטייל.
אני מדמה אותך בבית הכנסת, עטוף בטלית, כשבניך עולים לתורה, בזה אחר זה, כל אחד בגילו. נזכר שלמרות שהיית חילוני גמור, היית קרוב למסורת יותר מאתנו. כילד אני זוכר אותך נעול בנעלי בד ביום הכיפורים. מזהה דמעות בעיניך. משמחה, מהתרגשות, ואולי גם מזכרת מסבך, הרב משה חסקין, שלא הגיע לברית המילה שלך בעצם ימי המרד הערבי, אך כעת מופיע בחלומך, לצד ילדיך בבית הכנסת.
מנשה מתגייס לצה"ל, 15 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ואחריו ספי. אתה מקפיד ללכת לכל טקס סיום של כל קורס. שותף מאוד ודואג מאוד. אני מזכיר לך איך היית שותף לחוויות שלי מהצבא, איך ליווית אותי בדאגה, איך באת לבקר אותי בבסיס. מזכיר לי ללכת בתלם, בניגוד גמור למה שהיית.
הילדים פושטים מדים והולכים ללמוד ואני סונט בך, איך מאדם שהסתפק בלימודים בבית ספר מקצועי, חשמלאי פשוט, נולדו שלושה נערים בעלי השכלה מדעית גבוהה. יחד עם זאת, ראשך לא סוחרר מהישגים, מכל סוג שהוא. מכונה שהקמת לחיים, עץ שנטעת ונשא פירות, הרשימו אותך לא פחות מדרגות צבאיות ומתארים אקדמאיים.
היית ילד וגבר של בית. הקפדת ללוות את ההורים, לסעוד אותם, לתקן בביתם את כל הדרוש תיקון. אביך, סבא המשיך לנצח את מחלת הסרטן משום שהמשיך לדבוק בחיים, ואתה ארגנת את יום הולדתו השבעים, ואחר כך גם את יום הולדתו השמונים, מלווה אותו לעפרו בשיבה טובה. הנה, אתה לצדי בלוויה של אבא, אחיך הבכור. גם עצוב וגם שמח על שזכה לחיים כה מגוונים ורבי משמעות.
אבל כל אלו לא קרו אפרים. לא שבת מהמלחמה, לא ראית את בת הזקונים שלך, סבא מת משברון לב ואתה נותרת בן 35 שנים, בפאתי העיר סואץ. עם הרבה חלומות שלא הגשמת ועם חלל גדול בלב של כולנו.
