מבצרי הצלבנים בעבר הירדן

 

להרצאה על ירדן לחצו כאן

לקריאה נוספת סיור בארץ אדום; פטרה – סיור מקיף בעיר ובקברים; התרבות הנבטית

לטיול אביב במואב ואדום לחצו כאן

 

 

 

בעבר הירדן יש שני מבצרים גדולים ושבעה אתרים צלבניים קטנים יותר. הטיול בירדן, כולל זה המתמקד בדרום בלבד, כולל בדרך כלל ביקור במבצרי הצלבנים כרך (קרק) ושובכ (שובך). בסיור במבצרים אלו , באים לידי ביטוי שלושה נושאים:

 

א.  הנסיכות כחלק מן הממלכה הצלבנית. הנושא מתאר בעיקר את שני הדורות הראשונים של הצלבנים – גיבוש. כמו כן, עוסק את העשור האחרון לקיום הנסיכות.

ב.  הזווית הפיזית – המבצרים וחשיבותם במצב הגיאופוליטי של האזור. עוסק בתקופה שממחצית המאה ה-12 ואילך.

ג.  הפאן האישי – דמותו של רנו דה שאטיון – נסיך עבר הירדן  לא רק דמות ססגונית מנקודת מבט היסטוריוגרפית. גם אנשי התקופה תפסו אותו כדמות שקשה להתמודד עמה..

 

 

 

1. הגורמים למסעי הצלב:

א.  יחסה המיוחד של הנצרות לארץ ישראל. מעמדה של "ירושלים של מעלה", האהובה, השמימית, זו שרחובותיה מרוצפים זהב, לבין "ירושלים של מטה" הבוגדנית, צולבת ישו.

ב.  המתח המשיחי באירופה סביב שנת 1034 והתקרבות שנת האלף לצליבה. גל של חזרה בתשובה והתחדשות חזונות אפוקליפטיים.

ג.    דפוס הלוחמה נגד הכופרים שהחל להתפתח במאה ה-9. הוא שאפשר לאפיפיור לפנות לאצולת אירופה למען ה'רקונקיסטה' (reconquista) בספרד ולמען שחרור ירושלים.

ד.  בקשת הסיוע ששיגר קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אורבן ה- II , כשהאחרון רואה הזדמנות לשוב ולאחד את שתי הכנסיות שהתנתקו מאז 1054. כמו כן, רצונו של האפיפיור לזכות בהגמוניה בעולם הנוצרי מול מתחרהו קיסר גרמניה.

ה.  צורך של אנשים באדמות. היווצרות שכבת אצילים מדרגה שנייה, שנותרו ללא קרקעות.

ו. השאיפה לזכות באוצרות המזרח.

 

2. המחנות

א.  מחנה האבירים של דרום צרפת ובראשו ריימונד ה–VI מסאן ז'יל ולצדו הלגאנט האפיפיורי אדמר.

ב. המחנה הלותרינגי (ארצות השפלה וארץ הריינוס) בראשות גוטפריד מבויון.

ג. הוגו – אחיו של פיליפ מלך צרפת.

ד. מחנה מצפון צרפת, מלווה פלמים וגרמנים ובראשו רוברט מנורמנדי, (בנו של ויליאם הכובש).

ראו גם: דמויות הצלבנים 

 

 

 

3. ביסוס ממלכת הצלבנים

כאשר הצלבנים מגיעים לי-ם הם לא ידעו כיצד תבנה הממלכה. הכופרים סולקו והתברר כי אין תוכניות מגירה. עמדו בפניהם ארבע אופציות:

 

א.  בראש הממלכה יעמוד האפיפיור שיבוא לשם כך לכאן.

ב.  ישלוט נציגו של האפיפיור – ליגט – הנציג האפיפיורי בעל הסטאטוס הגבוה ביותר.

ג.   תשלוט דמות היררכית דתית גבוהה מתוך מחנה הצלבנים.  פטריארך מתוך המחנה הצבאי.

ד.  מלך ומלוכה. רעיון שעולה אחר כך. מלך בשר ודם.

שלש האפשרויות הראשונות (שליט דתי) לא יצאו לפועל והתקבלה האופציה הרביעית

עולה הדמות האצילית ביותר גוטפריד מבויון.  הוא קורא לעצמו "מגן הקבר הקדוש".  לשאלה מדוע לא ייקח לעצמו את הכתר ענה: "במקום בו אדוננו חבש זר קוצים, אני לא אשא זר מלכות".  כעבור שנה, ב-1100 מת ועלה קרובו בלדווין  (1100-1118). מעורבותו של בלדווין  ה–I בכיבוש טריפולי, חשפה אותו כטוען הראשי לכתר של המזרח הפרנקי. הלה מכריז כי בניגוד לגוטפריד הוא REX מלך לכל דבר. כך נקבע ב-1100 שזו תהיה ממלכה ויהיה בה שלטון הדומה לזה שבארצות אירופה, דהיינו, ממלכה פיאודלית.

 

תמונת המצב של הממלכה האירופאית עם עליית המלך הצלבני הראשון היתה: נחלה מפוזרת ומפוצלת. היה שלטון צלבני בי-ם, יריחו, יפו, בית לחם, שכם. גוטפריד הספיק לכבוש את חיפה וטנקרד את טבריה. כמו כן עמדו בפניו בעיות של קופה ריקה, צבא אבירים קטן וחסר משמעת וצבא שכירים מקומי בלתי אמין.  בעיה נוספת היתה אופוזיציה בדמותם של דאימברט – פאטריארך ירושלים ושל נסיך אנטיוכיה.

 

כשבלדווין עולה לשלטון עומדת בפניו שתי משימות:

א. כיבוש ערי החוף.

ב. הרחבת שלטונו מזרחה.

ב-1101 הוא כובש את ארסוף ואחריה את קיסריה. ב-1104 כבש את עכו וב-1110 את ביירות ואת צור. בלדווין המשיך צפונה וביסס מחדש את ממלכתו. מקים מאחז חדש בשם טורון (תבנין).  הוא המשיך מזרחה עם חיילו, חדר לגולן באזור פיקו הקים מאחז באזור אל על בשם קסר ברדוויל"  (לא אותרה בשטח).

 

4. השליטה בקרקע

בראשית הממלכה הצלבנית עמדו שלש אפשרויות של שליטה בקרקע:

         א. דומנה.

         ב. סנוריה.

         ג. פאודיה.

דומנה – שטח שנכבש על ידי הצלבנים ומוחזק ישירות על ידי בית המלוכה. בארץ ישראל  היו שלושת האזורים העשירים והמכניסים ביותר, בחזקת דומנה: ירושלים (מעוז הצלבניות), עכו וצור.

סניוריה – אחוזה. קבוצות של אצילים הזקנים – הסניורים – דרשו לעצמם שטחים. החלוקה בין דומנה לסניוריה היא המשמעות של השלטון הפיאודלי.  תמורת האחוזה מחזיר האציל שירות צבאי. טבעי היה שהממלכה תרצה את כל הממלכה כדומנה. אך ברור שאם לא תחלק נחלות לא יהיה לה שירות צבאי. לסניורים היתה יכולת שיפוט. הביצורים הממלכתיים לא הוחזקו בידי צבא טעם המלכות אלא בידי הסניורים הפיאודליים. (כל המערך הפיאודלי עבר בטקס מיוחד)[1]. המשפחות אצילות משתלטות על הסניוריות החשובות של הממלכה הסניוריה החשובה ביותר היא הגליל, שבירתה טבריה.

פאודה – חלוקת הסניוריה לחלקות משנה תמורת שירות צבאי ושירותים נוספים. ללא יכולת שיפוט.

 

5. מבצרי הצלבנים

מדינת הצלבנים שהיתה מוקפת בעולם מוסלמי עוין, היתה חייבת לדאוג לביצורה. על אחת כמה וכמה כשהחברה הערבית היתה בעלת מסורת של פשיטות שוד.

         קיימים דגמי ביצורים שונים הבנויים לפי חוקים מסוימים.

 

         א. דגמים צלבניים:

         1. טוריסט – מגדל.

         2. קסטרום.

 

         ב. דגמים של המחקר:

         1. מבצר פסגה.

         ב. מבצר שלוחה – המקובל בארץ.

         ג. מבצר קונצנטרי.

 

 

 

טוריסט:

הטוריסט הוא מבנה בעל שתי קומות. בנוי אבן. זהו מגדל שמידותיו בין 12 X12 לבין 40 X 40 מ'.  זהו מבנה שעיקרו מגדל שמירה ובו חרך ירי בקומה הראשונה, פתח בקומה שנייה ושיניות כלפי מעלה. הטוריסט יכול להכיל חיל מצב מצומצם וחייב להישען על עזרה מבחוץ. הטוריסט לא עומד בזכות עצמו; חייב להישען על עורף. ציפורי היא דוגמא לטוריסט קלאסי. את הטוריסט הצלבני מוצאים בשלושה מקרים:

         1. בצומת דרכים.

         2. שמירה על יישובים. בקצה כפר ייבנו טוריסט אליו יתכנסו התושבים בעת צרה.

         3. שמירה על מקורות כלכליים.

 

קסטרום:

מבנה במרכז ובלב חצר וסביבם ארבעה קמרונות, לפעמים בני קומה ולפעמים בני שתיים, ובארבע הפינות יש מגדלים. אלמנט נוסף הוא החפיר.יתרונו הבולט של הקסטרום שהוא מאפשר חיים מגוונים. כך החלק הפנימי של בלוואר.        

 

 

 

מבצר פסגה:

סביבו חומה הסוגרת על הפסגה (לדוגמא, קלעת נמרוד, גם אם בעצם נבנתה על שלוחה). במבצר הפסגה יחידה מבוצרת אוטונומית נפרדת המשמשת כמעוז המבצר. זהו מגדל עוז – דון ז'ון. מעין "מבצר בריבוע".

 

 

מבצר שלוחה:

מבצר הבנוי על שלוחה, כאשר הצלבנים אינם מעונינים לבצר את כולה. מבצר זה מבוצר היטב באופן טבעי על ידי שני תהומות ומזלג גיאיות. הנקודה הבעייתית היא מורד השלוחה,. שם יוצרים הצלבנים חפיר אדיר החצוב בסלע- זהו למעשה חיתוך של ההר. בצמוד לחפיר, בנקודה הקריטית, ייבנה דון  ז'ון. הדוגמא הקלסית היא מונפורט.

 

 

הדגם שדורש הכי הרבה משאבים. בכוכב הירדן יש מבצר ומסביבו קסטרום גדול. כשהמרחבים בין הפינות גדולים מדי, יש תוספת של מגדלי ביניים.לא ברור אם המבצר הקונצנטרי נבנה ככזה או התפתח עם הזמן.

דגם העיר המבוצרת: ביצורה של עיר קיימת. מקיפים את העיר בחומות, מגדלים ומגדל שער. בכל עיר צלבנית יש ארמון מבוצר שנקרא קסטלום. לעתים הוא מופרד מהעיר על ידי חפיר. כמו בקיסריה.

 

 

אמצעי הקשר בין המבצרים היו איתות בסימני אש בלילה ובתימרות עשן ביום בהיר. צורת תקשורת המוכרת מימי בית ראשון ועד נפוליון. בשיטה זו, אם לביצור כלשהו לא היה קשר עם היחידות השכנות של המערך, היההכרח בתחנות "ממסר" שמוקמו במבנים זעירים שהוקמו במיוחד לשם כך או על מגדל בתוך ישוב אזרחי.

כרכ היא עיר מבוצרת ומעליה מבצר (200X 90 מ'). כשאין ברירה בורחים אליו. זוהי עיר מבוצרת בדגם פסגתי. גם שובכ היא עיר מבוצרת. בשני המקומות האלו מוזכר "בית דין של בורגנים". מוסד המאפשר לשפוט אוכלוסייה בוגרת. כאילו היו רק 22 בכל ארץ ישראל כולל כרכ ושובכ. (המבצר הצלבני בטפילה התחיל כטוריסט. לא ברור לאן התפתח. כנראה שלא הגיע לדרגת קסטרום).

 

במסגרת ההתפשטות שלו יוצא בלדווין אל עבר הירדן בכמה מסעות:

         א. מסע גישוש.

         ב. מסע שני – מסע נוכחות המבהיר מי השליט.

         ג. מסע שלישי – מסע של ישיבה והיאחזות בשטח.

הסדר הכרונולוגי של מסעי בלדווין ה- I– לביסוס ממלכתו מלמד על תפיסתו האסטרטגית המעולה. במסעו הראשון, בשנת 1100; כשנה וחצי לאחר כיבוש ירושלים, כבש את קיסריה וארסוף ונאחז בחוף הים החיוני כל כך לקשר עם אירופה.

 

באותו מסע יצא לכיבוש אשקלון.  מתעד המסע (כומר משארטר), מציין כי מסיבה כלשהיא פנה בלדווין מזרחה ועלה על הציר לעבר הירדן – בדרך הר חברון, כרמל ועין גדי.  כאשר ראו את ים המלח המבריק כמו שיש, ירדו מן הפרדות ושתו מן המים "מרים כלענה".  הם עקפו את הים מדרום, תיארו את אנשי המקום כ"שחורים הגרים בנאות דקלים".  המסע הגיע לצוער, שבלדווין קרא לה"פאלמריה"(עיר התמרים) והסתיים בואדי מוסה, הם חשבו שהגיעו להור ההר וחזרו לירושלים (21/12/1108).

ההישגים:

         א. הכיר את פאלמירה וסביבתה.

         ב. למד שבאזור פטרה קיים גורם נוצרי מזרחי (לימים ייעזר בהם).

         ג. הבדווים תושבי האזור הבינו שקיים בשטח גורם חדש.

 

המסע השני לעבר הירדן  – (1107)  שבע שנים מאוחר יותר, הוא יוצא עם צבא חזק לעבר הירדן. הנימוק הוא שאנשי דמשק ניסו להקים מבצר בואדי מוסא, במגמה למנוע מעבר של שיירות נוצריות. [טוג טקין – שליט דמשק – הגורם הדומיננטי באזור – דאג נוכח מגמות בלדווין. בשנת 1106 שלח מפקד לאזורואדי מוסאופקד עליו להקים מצודה בשם ואל מואיז.].

בלדווין שמע על הקמת המצודה הדמשקאית ויצא למסע שני. מסע נוכחות שיבהיר מי השליט באזור. הוא הרס את המצודה, ביטל את השליטה הדמשקאית וגירשם לדמשק. זוהי כניסה לשטח ללא בנייה. הפשיטות העשירו את אוצר הממלכה והעמיקו את הידע על עבר הירדן. במסעו גילה שחיה באזור אוכלוסייה נוצרית מזרחית הנלחצת על ידי הנוודים ואוהדת את הצלבנים. כך הניח את היסוד לסניוריה הפרנקית הגדולה של עבר הירדן.

 

בין השנים 1100-1115 נוצרים הקשרים הראשונים עם עבר הירדן, בולדווין ההרפתקן, מעשיר את קופת המדינה, מוסיף מידע רב ערך על עבר הירדן, מגלה אזור פורה עם מים, חקלאות, התיישבות נוצרית מזרחית מבוססת, אנשים היכולים ליצור קשרים פוליטיים ומשפחתיים עם הפראנקים[2].

בשנים 1112-1113 נערכות מספר פשיטת על שיירות מוסלמיות שעברו בדרך החאג'. נשדד שלל רב שאוחסן בירושלים. באחת הפשיטות הוא בוזז שיירה מוסלמית ובה הייתה גם אישה בהריון, הוא משחרר אותה לדרכה ובעלה, שייח גדול נשבע לגמול לו, לאחר שילדה בשלום בן זכר. לימים, בהתקפה המוסלמית ברמלה, הציל השיח המוסלמי את חייו של בולדווין ה-I.

 

 

 

רק לאחר שהתפנה מכיבוש בירות וצידון; לאחר שהשלים כמעט את כיבוש החוף, הוא יוצא למסע שלישי – מסע לביצור האזור, כדי להקים מבצרים מספיק גדולים וחשובים,  על מנת  שיוכלו לעמוד בלחץ של מצור עד שתגיע תגבורת מירושלים. הוא מגיע לשובכ, על הרכס המיוער שבין הבקע למדבר הערבי.  כאן במרחק של 150 ק"מ מהישוב הפרנקי הקרוב ביותר, בונה מבצר גדול וקורא לו "הר המלך" – מונטראל" (Le Krak De Montreal). אזור עבר הירדן  היה דומנה ומכאן השם "מונראל"[3].

 

 

תיאור המצודה נמצא אצל ויליאם מצור – ההיסטוריון של התקופה, (מקביל בחשיבותו ליוסף בן מתיתיהו)[4].. בלדווין הבין שממלכה לא תחזיק מעמד ללא פריפריה, לכן הביא אוכלוסייה נוצרית מזרחית מאזור הממלכה והושיב אותה לרגלי המבצר. כך קיבל גם חיל מצב וגם אוכלוסייה מזרחית שתפתח עיר. את המצודה בנו יחידות מיוחדות של נגרים ובנאים. שנעזרו בתושבים נוצריים שגויסו מן האזור ובהמשך בשבויים. האדון הראשון של מונטראל, רומן דה פויי, מוזכר כאדון עבר הירדן", אך היה פקיד מטעם השלטון.

אחד הדברים הראשונים שעשו הפראנקים בעבר הירדן, היה השתלטות על הכנסיות המזרחיות, בזמן זה  עדיין ההבדלים התיאולוגיים היו קטנים יותר[5]. היו קשרים טובים בין הנוצרים המזרחיים לבין הפראנקים ולכולם היו קשרי נישואין עם נשים מזרחיות – נסיכות ביזאנטיות וארמניות.

מבצר שאובך הוקם ב-1115, עדיין בימי מלכותו של בולדווין הראשון ולכן נקרא "מבצר המלך".  על פי מקור מוסלמי (איבן שדאד) המבצר נבנה כיוזמה מלכותית, משום שהסרצנים תקפו במקום זה נזירים נוצרים. המלך שהה 18 יום במבצר ודאג למכונות מלחמה ולציוד.

 

 צילום: גילי חסקין

 

שנת 1116 – בלדווין עורך מסע נוסף לעבר הים האדום, הוא מגיע עד "אילת העתיקה" – התושבים נמלטים אל הים.  הפראנקים קפצו להתרחץ בים ועסקו בדייג.  בולדווין בנה מבצר באילת העתיקה (ככל הנראה מדובר בשלב הראשון של המבצר באי האלמוגים) שהיה שייך לאדנות עבר הירדן אשר נוצרה בימים אלה.  אדנות עבר הירדן יורשת נחלה קדומה של הביזאנטים אשר כללה את עבר הירדן. הצלבנים מקימים בישופות לטינית שנקראה "הבישופות של פטרה". לבישופות זאת ניתנה השליטה גם על מחוז בסיני (למשל סנטה קטרינה).

 

 

 

ב-1116 ירד בלדווין ה-I בלוויית 200 אבירים ושיירת אספקה ענקית אל מונטראל וממנה המשיך 130 ק"מ דרומה אל איילה   (Ayla Elyn) וכבש אותה בים ובייבשה.  אין מקורות צלבניים על מסע זה. המקורות המוסלמים מדברים על "ענקים צהובי שיער". הוקם מאחז צלבני חסר משמעות מצפון לאילת ומאחז חשוב בג'זירת פרעון ("אי האלמוגים"), שנקרא בפיהם .Ille de Graye. כדי לכבוש את איל דה גריי יש צורך לבנות סירות וזו משימה  קשה).

בלדווין הצליח להפוך את השטח שבין עמאן לאילת לתחום שלטוני פרנקי. הוקמה בישופות לטינית שנקראה "הבישופות של פטרה". הצלבנים שלטו על השטח, כולל סיני, (שנחשב כמחוז של עבר הירדן) והיוו טריז בין מצרים לסוריה. ההישג החשוב של בלדווין במסע זה הוא ניצחון תעמולתי חשוב: הצלבנים נמצאים על דרך החאג' היורדת למכה ומדינה. כל גורם שיעבור בדרך יישלם להם מס.  

הנחלה הלכה והתגבשה, המלך העביר את השליטה על הנחלה כמינוי שלטוני, עם הימים הפכה הנחלה לאחת הנחלות הפרטיות (סיניוריה) הגדולות ביותר, יחד עם אלה של הגליל, קיסריה, אשקלון ועוד'.

בלדווין ה-I  מת ב-1118. על מצבתו כתבו: " מנהיג דגול למולדתו; בדומה ליהושע…".

 

האדון הראשון של המבצר והסניוריה היה רומן דה פאווי, הוא קיבל את השליטה בשנת 1118, ההיסטוריון ויליאם מצור מתייחס אליו כממונה מטעם המלך, האדון הראשון של עבר הירדן. הוא גורש מתפקידו, ואחריו מונה בשנת 1126 פאגנוס – אדון שאובך, שמשל בשנים  1126-1142.

 

בלדווין ה-II , שלט בשנים 1130 – 1118. הוא  לא המשיך באותו קוו. לא הגיע לאזור אלא השתלט על אזור הגלעד, הבשן והחורן. ב-1119 מסופר שבלדווין כובש את חבוס – מערות בדרום הירמוך ומגיע לדרעה. כובש ולא נאחז. הוא המשיך לג'רש שם מצא מצודה דמשקאית מוסלמית שהוקמה שנה קודם לכן. לא ביצר או בנה בגלעד.

 

1135- עולה לשלטון פולק מאנז'ו.  גבר כבן 60 שלא היה קשור למסע הצלב אך נשא לאישה את בתו של בולדווין ה –II. תקופת שלטונו של פולק מאנז'ו (1131-1143) מתייחדת אפוא בתור תקופה שבה עמדתה הפוליטית והצבאית של הממלכה הצלבנית מתחזקת על ידי הקמת מערכת ביצורים מסועפת בעבה"י, בשטחי הגלעד ומואב שבצפון ובמזרח וברצועת אשקלו שןבדרום מערב הארץ. תקופת שלום ושגשוג. היה זה גם "השקט שלפני הסערה".

בתקופה זאת מתחילות בעיות: אנו לומדים מויליאם מצור על מהומות. אצילים כהוגו רוזן יפו, שקשרו קשר כנגד מלכם. כמה שנים מאוחר יותר, באמצע שנות ה-30, מורד פאיין לה בוטלייה  (שר המשקים – אחראי על משק הבית של המלך ודמות מס' 6 מבחינת כוחה). דמות מס' 6 תופסת את השלטון בעבר הירדן במסגרת הרצון של האזור להפוך למאחז סיניורלי ולא דומנה.

 

מעתה ואילך עולה דור חדש של צלבנים. לא תוצרת חוץ אלא בני תערובת, שנולדו מנישואי אירופאים עם נוצריות מזרחיות. הדור השני, שספג תרבות מזרחית מכונה בספרות "פולאנים", כלומר, נייטיבס, להבדיל מ"פרנקים". בדור השני של הצלבנים בארץ-ישראל נוצר מצב שעשר משפחות משתלטות על השטחים החשובים בארץ-ישראל. מעין קסטה צרה של שליטים. בשלב זה האצולה מכופפת את הממלכה.

 

 

בימי פולק דה אנז'ו (בונה הבופור) ובלחץ פאיין דה בוטלייה מוקם בכרכ מבצר ענק – "פטרה דזרטי" הלוא הוא סלע המדבר. מקור השם הוא סורי – כרך = מבצר. כרך הפכה להיות המרכז הפוליטי של עבר הירדן, הבישוף עובר לכרך. שאובך יורדת בחשיבותה.  הפרנקים לא השתמשו בשמות ערביים אלא בשמות סוריים. (טול כרם =טור כרמה, אל בירה =מבצר). המבצר נקרא גם כרך דה מונט-ריאל = של המלך..  היה זה המבצר הגדול ביותר בעבר הירדן. המטרה היתה להניח תשתית לסניוריה שתוקם בעבר הירדן. הקמת המבצר על ידי פגאנוס, היתה שלב נוסף בהתפתחות עבר הירדן.  בשני המקרים מדובר במבצרים המוקמים בחלק הדרומי של עבר הירדן. הפראנקים מקימים גם היאחזות בצפון (ירמוך) אך אינם שולטים במרכז עבר הירדן[6].

הם מקיימים מגע עם אוכלוסייה דוברת סורית עוד לפני האסלאמיזציה של האזור. יש בעיר אוכלוסייה נוצרית קטנה ושתי כנסיות קטנות היורשות את מקומן של הכנסיות הפרנקיות: כנסיית סנט' ג'ורג' של היוונים וכנסיית סנט' ג'ורג' של הארמנים.

מקור מוסלמי מתאר: "הפרנקים באו לגור שם, הקיפו בחומה, מה שהפכה למקום מושב בעל משמעות.  אח"כ בנו שם מבצר." המוסלמים שלא אוהבים מבצר זה, מכנים אותו בלשון ציורית: "הזאב שמשרת תירוצים למתחמקים מחובת החאג'" כרכ ושובכ מדומים על ידי המוסלמים, לשני אריות.

 

הפרנקים הקימו מספר היאחזויות קטנות בעבר הירדן, בין השאר גם סמוך לפטרה. בשנת 1144 היה מרד של תושבים מוסלמים אשר טבחו את שוכני ההיאחזות הצלבנית סמוך לפטרה במקום שזוהה בשם וועירה. המלך הצלבני באלדווין ה-III, אשר היה בן 13 בלבד, יצא בראש הצבא לכבוש את המקום, הם צרים על המקום אך לא מצליחים לכבוש אותו, המלך מצווה לשרוף את המטעים והעצים בסמוך, התושבים נכנעים, בתנאי שלא יהרגו אותם. בתגובה לניסיון מרד זה נבנתה מצודה קטנה במקום וכן מצודות נוספות בטאפילה, סלע, צאפי (טחנות סוכר)  ומקום בשם אחמנת Ahmanat-  (כנראה סמוך לעמאן?).

 

 

 

לאט לאט נבנתה בעבר הירדן סניוריה גדולה מזו של הגליל, אזור התורם הרבה כסף לממלכה. (סוכר, אינדיגו, ביטומן…) מדריך למסחר עולמי מפירנצה כותב: "סוכר מקפריסין, כיוס, רודוס ומכרך של מונט-ריאל)".  ידוע על קו של סירות על ים המלח אשר העביר מוצרים מצד לצד. הנמל היה ליד הלשון. בשלב זה יושבת סיניוריית עבר הירדן על דרך מוסלמית היורדת מסוריה אל דרב אלחאג', כלומר, העולם הנוצרי גובה מס מהמוסלמים

בשנת 1161 – מגיע האזור לשיא כוחו, מתחיל להתחולל שינוי, המעמד הפוליטי של עבר הירדן בתוך המלוכה משתנה, Philip des Mieei,  אדון נחלת שכם (ואדי פרעה) מקבל את השליטה בעבר הירדן תמורת מסירת אדמות למלך בשכם ובגליל. הסיניוריה שלו משתרעת מואדי זרקה (יבוק) עד הים האדום. הצלבנים מתייחסים לנחלת עבר הירדן כנחלה מן היבוק דרומה, השטח מצפון ליבוק ועד הירמוך היה שייך רשמית לסניורית הגליל, אך מעולם לא הצליחו להשתלט על האזור בשל התנגדות מוסלמית תקיפה באזור אירביד.

עם תחילת שלטונו של פיליפ דה מיאיי, מתחיל שינוי במעמד עבר הירדן מסיניוריה אחת מיני רבות, לסיניוריה העיקרית של ארץ-ישראל. השינוי מתרחש כאשר שליט דמשק, נור-א־דין מעורב בקרבות עם הפרנקים המנסים להשתלט פוליטית על מצרים. נור א־דין מנסה לתמוך בצד שלו במצרים. זוהי תחילתה של מגמה חדשה בהיסטוריה, מנוגדת למגמה בת מאות שנים. מתחיל להיווצר קשר בין השלטון הפוליטי של מצרים לבין השלטון הפוליטי של סוריה כנגד אויב משותף.  ברור כי מי שמחזיק את עבר הירדן מחזיק נקודה קריטית לשני הצדדים, הרוצים לעבור ברמת המדבר המזרחית.

התחרות גרמה לעימותים רבים בין הצלבנים לבין המוסלמים ולנפילת הממלכה. כאשר לא היה קשר פוליטי הדוק בין דמשק לבין מצרים, נוצרה בעיה וההסכמים שהיו תקפים בעבר ולפיהם שיירות עולי רגל זוכות לחסינות בדרך – החלו הפרות רבות של הכלל, בעיקר על ידי הצלבנים.

 

בשנת 1164 נופלת העיר בניאס של הצלבנים לידי נור א־דין, הזעזוע מביא את הצלבנים להכיר בחשיבות הגבול המזרחי והם מחליטים להקים ארבעעה מבצרים במימון הממלכה: כרך נבנית מחדש בסדר גודל עצום. מבצר שני הוא כוכב הירדן (בלבואר) ומבצר צפית. שנים אחדות מאוחר יותר בונים את שאטו נף – היא קלעת הונין-מרגליות, את מבצר עתרת (שסטלה) – ביצור הקו עם דמשק לנוכח הגברת שיתוף הפעולה והגדלת המעורבות של דמשק במצרים. בכל זאת, ניתן לומר, כי ממלכת הצלבנים חיה בבטחה עד שנות ה-70 של המאה ה-12. עד אז, אנו מכירים רק מסעות מלחמה שיוצאים מהממלכה החוצה. בשנות ה-70 מתהפך הגלגל.

 

         א. ג'זירה – אזור עיראק שבלבה מוצול.

         ב. צפון סוריה ואזור חלב.

         ג. דרום סוריה ובלבו דמשק.

         ד. מצרים ובלבה קהיר.

במאה ה-12 אוחדו מוצול עם חלב, על ידי עומר אל-דין זנגי,שמוצאו מהג'זירה ולימים על ידי בנו נור-א־דין.  האחרון כובש את דמשק בשנת 1154 ומה שנותר לאיחוד העולם המוסלמי היה הקשר עם מצריים.  הצלבנים ניסו לתקוע טריז בעולם המוסלמי ולכבוש את מצרים.  כך יצאו חמישה מסעות מלחמה צלבניים למצריים בהנהגת המלך אמלריך, תוך ניצול חולשתה הפנימית של מצרים. מטבע הדברים קמה להם התנגדות שעוררה רגשות לאומיים ופנתה בבקשת עזרה לזנגי שליט סוריה.  בשנים 1164-1170 היתה מצריים לשדה הקרב בין הצלבנים למוסלמים. עם נור א־דין משתנה המערך הגיאופוליטי באזור: מתחיל עידן הנמשך מאות בשנים, של קשר בין השלטון בדמשק לשלטון במצריים. זה מצב שלא היה קיים כשבאו הפרנקים.  מי שמחזיק בעבר הירדן מחזיק בנקודה קריטית. היה נהוג במזרח ששיירות סוחרים זוכות לחסינות.  סידור קצת בעייתי כשהשיירות שייכות לאויב. בשנת 1169 כובש שירקואה הכורדי – מפקדו הצבאי של נור א־דין את קהיר, וכשזה נהרג, עולה בן אחיו, צלאח א־דין.

 

ראה גם מאמרו של מרדכי ניסן : צ'לאח א-דין והמלחמה בצלבנים

עלייתו של צלאח א־דין לשלטון במצרים (1169) מביאה עמה כמה התקפות על הממלכה הצלבנית. היו אלו פעולות ראווה ותעמולה יותר מאשר מבצעים צבאיים. המבצרים הצלבניים בעבר הירדן הושמו במצור קל ובפעם לפעם נערכו כמה פשיטות חסרות ערך. ההתקפה הממשית היחידה בפיקודו של צלאח א־דין נסתיימה בתבוסתו בקרב גזר (מונז'יסאר). צלאח א־דין היה מצביא בינוני. גדולתו היתה בכוח שליטתו בלבבות האנשים ובמסירותם. ייצוב שליטתו בחלקים של עיראק, סוריה, מצרים ואף בסודן ובתימן, העמיד לרשותו גייסות גדולים, שהיו מסוגלים לצאת למערכה לסירוגין. אף על פי כן, לצלבנים לא נשקפה סכנה גדולה. למרות התמיכה האדירה שקיבל, לא שלט צלאח א־דין במלוא המשאבים החומריים של העולם המוסלמי. כך מאיימים על עבר הירדן הצלבנית שני כוחות: נור א־דין מצפון וצלאח א־דין מדרום. שני הכוחות יתלכדו ויחסלו את כרכ ושובך. ב-1170 מעביר נור א־דין שיירה שלא רצתה לשלם מסים לנוצרים. צ'לאח א-דין בונה את מבצר קלעת ג'ונדי, על הדרך בין קהיר לדמשק. באותה שנה הגיע לאיילה עם אניות מפורקות וכובש את אי האלמוגים.

בשנת 1171 מתקיף צאלח א־דין את מבצר שאובק, הוא משתלט על הישוב מסביב, צר על המבצר. המגנים מבקשים עשרה ימי חסד/דחייה, אך צאלח א־דין נאלץ לעזוב את המקום עוד לפני שהשלים את הכיבוש. המקורות הצלבניים מסבירים את צעדו כחשש אסטרטגי מנור א־דין. הוא הבין שעדיף שהצלבנים יעמדו בינו לבין נור א־דין,  אחרת ירצה זה לכבוש את קהיר ושום דבר לא יעמוד בדרכו. הוא העדיף שצבא פרנקי יחצוץ בינו לבין נור א־דין.  צאלח א־דין מספר לנור א־דין שיש לו מהומות במצרים והוא נאלץ לעזוב. יש משבר ביחסים, כמעט ומחוללת מלחמה בין הצדדים. למרבית האבסורד, הצלבנים הם אלו שמרחיקים את נור א־דין מצלאח א־דין.

בשנת 1174 מת נור א־דין ומפנה את הזירה כולה לצאלח א־דין. הוא רואה בעבר הירדן עצם בגרונו, בתנועה שלו צפונה לעבר דמשק. אנשי האזור מזמינים אותו על מנת שיכבוש את המקום בדרכו לדמשק בסיוע של מוסלמים מקומיים. במשך 12 שנה הוא משקם את ממלכתו של נור א־דין. הוא הצליח לספח את דמשק, חלב ואף את מוצול וצפון עיראק. הוא עשה שימוש נרחב בג'יהאד שסיסמתו הפכה לכלי שרת, למימוש איחוד ארצות האסלאם תחת שלטונו ולגירוש הצלבנים מארץ-ישראל.

ב-1177 מובס צלאח א־דין בקרב גזר וצבאו הושמד. הצלבנים מנצלים את הזמן להקמת ביצורים ברחבי הממלכה כמו שטונףשליד הונין, כמושסטלהשבמעבר הירדן. הביצורים לא הועילו וב-1179 יוצא צלאח א־דין למסע נגד הגליל. מכה את הצלבנים במרג' עיוןולאחר כיבוש המבצר בגשר בנות יעקב חותמים הצדדים על שביתת נשק למשך שנתיים. יש לציין, כי מעבר שיירות הסוחרים ממצרים לדמשק , דרך ארץ הפרנקים לא פסק. ההיסטוריון המוסלמי אבן ג'ובאיו כותב: "אנשי המלחמה טרודים במלחמות והבריות בשקט. הביטחון אינו נוטש את הבריות בשלום ובמלחמה." כל צד קיבל את המסים של נתיני הצד השני.

בשנים אלו,  שלעבר הירדן יש חופש דורך כוכב חדש – רנו דה שאטיון.  דמות ססגונית ומיוחדת; אולי מפני קסמו עם נשים.

 

בשנות ה-40, במסע הצלב ה-II, מגיע לארץ ישראל אביר ממשרתי לואי השביעי מלך צרפת, בשם רינו דה שאטיון (ליד פאריס), ממשפחת Gien.  לאחר שאדונו נכשל במצור על דמשק וחוזר לאירופה, האיש נשאר בארץ ישראל כי לא היה לו סיכוי להתקדם בצרפת.  הוא היה אביר ללא מעמד וייחוס, כשהדרך היחידה בפניו לחדור למעמד הגבוה היתה  באמצעות נישואין.

 

ראה גם ערך ב – Wikipedia

השיטה היתה  למצוא אלמנה עשירה, להינשא לה ולקבל את אישור האצולה (קשה, כי לאשה הצלבנית היתה זכות לסרב שלש פעמים). שמע על נסיכת אנטיוכיה בשם קונסטאנט, שסירבה לשידוך ארמני. האביר יפה התואר הצטרף לקבוצה גדולה למדי של מתחרים שביקשו את ידה של הנסיכה היפה. (ויליאם מצור טוען שסירבה לארמני משום ששמעה על רינו דה שאטיון ואף נישאה לו בחשאי). כדי להשיג אישור "טורטר" שלש פעמים ולבסוף רץ אל מחנה המצור של בלדווין באשקלון (1153).  בלדווין שהכיר את כישוריו כחייל, שמע גם על עגבייה של הנסיכה ושמח גם להיפטר מעול האחריות על אנטיוכיה, הסכים לשידוך. רינו דה שאטיון נישא והוכר כנסיך כשהוא נתקל באופוזיציה של משפחות האצולה של אנטיוכיה ובהתנגדות הקיסר הביזנטי מנואל.

בשנת 1169 יצא למסע שוד בצפון אנטיוכיה. נתפס על ידי חיילים מוסלמים וכשהם גילו שבאמתחתם נסיך אנטיוכיה הביאוהו לשבי החלבי אל נור א-דין. דה שאטיון ישב בשבי 16 שנה כשהוא מתחבב על שוביו, לומד ערבית ותורכית ואת מנהגי המזרח. כאשר השתחרר בשנת 1175 גילה כי תמונת העולם השתנתה: נור א-דין מת במאי 1174 ואמלריך מלך ירושלים  מת מדיזנטריה ביולי 1174. כמו כן גילה כי אשתו כבר איננה, וכל מה שנשאר לו הוא הסטאטוס של "אקס נסיך אנטיוכיה". שמע על אלמנה בשם סטפני  דה מיי (נקראת גם: Eschive de Milly), שמשפחתה החזיקה את עבר הירדן המזרחי.

האבירים היו נהרגים בקרבות, המנהג היה שהמצטיינים היו זוכים בנחלות של האבירים שנהרגו.  הוא מתחתן עם סטיפני דה מיאיי גבירת עבר הירדן. הוא הופך לאדון עבר הירדן ולאפוטרופוס של בלדווין ה-VI "המצורע"  שהיה מלך מוכשר ביותר.

רנו היה בעל אומץ ויכולת ארגונית רבה, הוא מנהל את ענייני עבר הירדן  תוך הבנה שהקרב בינו לבין המוסלמים הוא בעיקר על השליטה על הדרך בין מצרים לסוריה. רנו מחליט להעביר את המלחמה לשטח האויב, הוא לא ידע גבולות ומעצורים – כך הוא ביטל את כל האמנות של ההגנה על השיירות ויצא להתקפות על שיירות החאג' המקודשות.

 

הוא היה מעוניין להרוויח הרבה כסף משלושה מקורות:

א. מסים משיירות.

ב. מסי קרקע מהפלחים (כמעט אין באזור).

ג. דמי חסות. מסי פרוטקשן שמשלמים הפלחים באזור אך הם גורם בעייתי. חסרי נחלה. נודדים. לכן, מראשית תקופת הממלכה נקבע שהבדווים הם דונאליים, כלומר, רכוש המלך. שלמו לפי מספר האוהלים. הם היו זקוקים להגנה כי הצלבנים אהבו לשדוד אותם בגלל הסוסים. לפיכך, מקור ההכנסה היחידי שנותר בידיו היה מסי השיירות וזה כנראה לא הספיק.  לכן החליט ליצור לעצמו מקור הכנסה נוסף שבדיעבד הפיל את ממלכתו והוא שוד

שיירות החאג' עצמן. הבדווים שמשו לו כמרגלים. הוא ידע על השיירות ושדד אותן. מספרים שבמסע השוד הראשון שלו שדד מספיק כסף לבניית שני מבצרים.

 

ב-1180 הוא וצלאח א-דין מחליטים כאמור על שביתת נשק לשנתיים.

ויליאם מצור טוען שעד אז הצלבנים יצרו שביתת נשק בתנאים שהיו נוחים להם. הפעם היתה זו שביתת נשק שהיתה נוחה לשני הצדדים. ב-1181 הוא מפר את ההסכם ושודד שיירת חאג'.  המוסלמים כינו אותו "רינאת אל שייטאן"; היה הדמות השנואה עליהן. מוצג כאדם שאיים על הישות המוסלמית. שוד שיירות במדבר היא פגיעה אנושה ביוקרתו של השליט. צלאח א-דין דרש פיצוי ומשסורב, החליט לעלות על המצודות הצלבניות. הממלכה כבר היתה מפוררת כלכלית. המוסלמים תקפו שנה אחר שנה והממלכה עמדה להתמוטט.

[כדי שיוכלו להחזיק צבא המציאו ב-1184 את מס הכנסה]. 

 בשנת 1182 הוא כובש את קלעת אל ג'ונדי, עובר באילת ושורף שדות וכרמים ליד מונט-ריאל, מנהיג צבאי מטעמו כובש את דבורה וכפר תבור, את מבצר המערות "חביס" בירמוך.

חיל המצב הצלבני הורכב על טוהרת הנוצרים המקומיים, ויליאם מצור כותב: "מי הוא השוטה אשר נתן לנוצרים מקומיים מבצר כה חשוב". מתחולל תהליך של הסלמה, אשר רנו טען שהוא בלתי נמנע – היה זה ויכוח פוליטי פנימי בקרב הצלבנים: רנו היה ניצי, ביחד עם מספר מפקדים טמפלרים והוספיטלריים (מפלגת החצר). – הם גרסו שהמלחמה היא עובדה קיימת, אי אפשר להגיע להסכם עם צאלח א־דין. וקראו לגי'האד פרנקי נגד המוסלמים. לעומתם גרסה מפלגת היונים או הבארונים, המורכבת מבני דור שני ושלישי של ממלכת הצלבנים, הטוענים שניתן להגיע להסדרים וחוזים. מנהיגיהם היו נסיך הגליל, רימון מטריפולי ומשפ' עבלין, אדוני לוד ורמלה. שיא הויכוח הוא בין השנים 1182-1183.

 

דה שאטיון ניסה לצאת למסע כיבוש של מכה ומדינה – זה היה מעשהו הראשון עם קבלת המינוי על עבר הירדן.

רנו יוצא לאילת, הוא מכין חלקי ספינות בכרך, בונה אותם על הים באילת, כובש את אי האלמוגים, משאיר שתי  ספינות להגנה באילת ויוצא עם שלוש ספינות נוספות למסע שוד מטורף. הוא מטביע ספינות שודד שיירות. אנשיו נוחתים בנמל ג'דה, בקרבת מכה ויוצאים ברגל לעברה. אחיו של צאלח א־דין, מפרק ספינות, שולח אותן על דבשות גמלים ומרכיב אותן בסואץ, ויוצא למרדף אחרי הצבא הצלבני. הוא תופס את מורי הדרך הבדואים ומדכא את ההתקפה.

המקורות הצלבניים מתארים שמדינה שלמה סובלת בגלל תעלולי רינו דה שאטיון.  רנו מתואר באופן שלילי על ידי ויליאם מצור, אשר היה מקורב למפלגת הבארונים ולכן לא היה אובייקטיבי, על פי תיאור זה מתוארת סיבת מסעו למכה,  ברצון לקחת את עצמות הנביא מוחמד איתו. (יש אימות של איבן ג'ובאייר").

באחת מן ההתקפות על השיירות הוא השיג 200,000 מטבעות זהב (שקול להקמת 10 מבצרים). המלך בולדווין ה-VI שחשש מן התוצאות מבקש ממנו להחזיר את השלל ולחזור לכללי המשחק הקודמים. רנו מסרב בטענה שהוא האדון לשטחים שלו ושאין לו כל הסכם עם המוסלמים. באותו זמן טבעה אוניה צלבנית מול חופי אלכסנדריה, עם 2,500 חיילים, כולם נשבו בידי צאלח א־דין. הוא רוצה את הכסף בתמורה לחיילים, רנו מסרב וצאלח א־דין יוצא להתקפה.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

הקרב הראשון מתחולל בין החודשים ספטמבר – דצמבר 1183, צאלח א־דין צר על כרך בכוח גדול, הוא כובש את העיר למרגלות המצודה ומגיע אל החפיר. הלוחמים נמלטים אל המבצר. הקרב היה קשה. ישנם תיאורים חיים כיצד הגשרים נשרפים.  בזכות עוז רוחו של האביר הפרנקי איביין הצליחו המגינים בקרב קשה לסגור את הגשר ולהתארגן להגנה.

ישנם מקורות פיקנטיים המספרים כיצד בזמן הקרבות התרחשו במצודה נשואי בנה של סטפאני – המפרי ה-4. לחתונה הוזמנו להקות מוזיקאים, להטוטנים וכל מכובדי הממלכה. סטפאני כעסה כי קלקלו לה את המסיבה. שלחה שליח לצלאח א-דין. הזכירה לו כי בצעירותו היה שבוי בכרכ והחזיק את הנער על הידיים; בקשה ממנו שלא להפריע. צלאח א-דין הסכים שלא לירות לעבר המגדל בו התקיימה החתונה.

רינו דה שאטיון היה צריך לנהל את כל המלחמה כשהוא מאכיל פיות רבים. שלח שליח לירושלים להחיש עזרה. הדליק מדורה גדולה לסמן את מצוקתו. ירושלים השיבו בהדלקת מדורה – לסמן שהם בדרך.

רנו ניהל את המלחמה עם כל המוזמנים שנתקעו והיה צורך להאכילם. הוא שולח שליח לירושלים ומבקש עזרה. מדורה גדולה מודלקת על ראש המגדל כאיתות לעזרה. בירושלים הדליקו מדורה גדולה על ראש מגדל דוד על מנת לבשר שהמסר נקלט. צלאח א-דין הצליח להקים מסדרונות על החפיר ולקרב את מכונות המצור שהכו במגדלים. נכתבו שירים מוסלמיים על השחיטה המתקרבת. ברגע האחרון, רימון מטריפולי בא לעזרתו, ב 4/12/1183 הוא מגיע בראש צבא גדול ומסיר את המצור.

מצור נוסף הוטל על המבצר בשנת 1184, צאלח א־דין מגייס צבא גדול, מכונות מצור תוקפות את המבצר, הוא סותם את החפיר באדמה, אך לא מצליח להתקרב בגלל החצים והאבנים המומטרים מן החומה. צאלח א־דין מצווה על הקמת שלוש מסדרונות מחופים, אשר בעזרתם צעדו החיילים ללא הפרעה עד החפיר ומילאו אותו העפר, מנצל את המסתור, על מנת להכות בחומות וברור לגמרי שהוא עומד להצליח להבקיע אל תוך המבצר. שוב יוצא צבא גדול מירושלים לעזרת הנצורים, הצבא מגיע ברגע קריטי ומאלץ את צאלח א־דין לסגת, תוך שהוא שורף אחריו את מכונות המצור. בכדי לממן את השקעותיו הוא מבצע התקפת שוד על שכם וסבסטיה.

 

רינו משאטיון  קשור גם בקרב קרני חיטין, אשר נערך בשנת 1187.

ראה גם מאמרו של בנימין זאב קידר: קרב קרני חיטין במבט אחר

1185- המצב קטסטרופלי אצל שני הצדדים. רינו דה שאטיון וצלאח א-דין חותמים על שביתת נשק לארבע שנים (1185-1189). אך לרינו "מדגדגות האצבעות" וב-1186 אינו יכול להתאפק והוא שודד שיירה מוסלמית. הוא לקח שבויים ולתחינתם השיב שמוחמד ישחררם… צלאח א-דין החליט לסגור את ענייניו עם מלך ירושלים ומבקש ממנו לדאוג שהווסל שלו יחזיר את הגזל, אחרת תהיה נקמה איומה. מלך ירושלים פונה אליו בחיל ורעדה

ורינו סירב בחוצפה: "אדוני המלך, אני ריבון בסניוריה שלי כשם המלך בממלכתו". צלאח א-דין נשבע לחנוק אותו במו ידיו. הכריז על ג'יהאד, התקיף את מבצרי כרך ושובכ ובמאי התחילו להתקיף גם את הגליל. מלך ירושלים גי די ליזינין הכריז על גיוס כללי של כוחות הממלכה. בקיץ 1187 הוא יזם מתקפה נוספת אשר הסתיימה בקרני חיטין.  במשך כל השנים הוא ניסה למשוך את הצלבנים לקרב בשטח פתוח, והפעם הוא מצליח, רנו נשבה בקרב יחד עם המלך והאבירים. הצבא הצלבני שהתרכז על ידי מעיינות ציפורי מנה כ-18,000 רגליים וכ-1,200 פרשים. הצבא המוסלמי מנה כ-12,000 פרשים ומספר רב מאד של רגליים. לאחר קרב של יום וחצי, ב-4/7/1187, לא היתה יותר ממלכה צלבנית.

 

 

בסוף הממלכה סיפור דרמטי, המתואר על ידי בהא א-אל דין, הקאדי הצבאי והביוגרף של צלאח א – דין: המלך ליזיניאן נשבה עם רינו דה שאטיון.  צלאח א-דין הגיש למלך כוס מים וכשזה העבירה לרינו (ארנאת בפי המוסלמים), אמר למתורגמן: "אמור למלך, אתה האיש אשר לו הגשתי את המשקה, ובאשר לי, לא אתן לו את מימי לשתות ואת מזוני לאכול". האגדה מספרת כי צלאח א-דין שאל את רינו דה שאטיון מה היה עושה במקומו. רינו השיב שהיה מוציאו להורג וצלאח א-דין ערף את ראשו, בהגשימו את שבועתו.

 

 

צאלח א־דין עובר על כל המבצרים שנותרו לאחר קרב קרני חיטין וכובש אותם בזה אחר זה כאסוף ביצים עזובות.

לירושלים הוא מגיע בספטמבר 1187, המבצרים שנותרו היו: צור, כרך, בלוואר, הונין ובופור, אותם מבצרים שבוצרו מחדש בשנת 1168. בזמן המצור על ירושלים, התייצבה סטיפני דה מיאיי בפני צאלח א־דין והתחננה על נפשו של בנה: בקרב קרני חיטין נפל בעלי, בנה בשבי המוסלמים והיא מבקשת לשחררו. צאלח א־דין מסכים בתנאי שתיתן לו את מפתחות כרך, היא ובנה מסכימים, אך לא כך מגיני המבצר. היא מחזירה את בנה לשבי ומקבלת חזרה את רכושה. המלחמה נמשכת עוד כמעט שנה, צאלח א־דין צר מצור נוקשה ביותר ומרעיב את המגינים. המלחמה על כרכ היתה קשה מאד. א-דין צר על המקום כמעט שנה.

האנשים רעבו, אכלו את סוסיהם, מכרו את נשותיהם וילדיהם למוסלמים תמורת מזון באביב 1189 נופלת כרך בידי המוסלמים מחמת הרעב. וכך תמה ההיסטוריה הצלבנית של עבר הירדן.

 

 

 

ההיסטוריה של האזור מאז, עומדת בסימן של ירידה רצופה, אין כמעט יישובי קבע, נוודים, בתקופה התורכית אין כמעט יישובי קבע. האוכלוסייה הנוצרית נוטשת את האזור ועוברת לאזורים מבוססים יותר במרכז עבר הירדן.

 

סיכום זה מבוסס, בין היתר, על הרצאותיהם של פרופ' רוני אלנבלום וענת פלד בפני מדריכי "החברה הגיאוגרפית" ו"החברה   להגנת הטבע" בשנת 1994.

 

[1] – דבר שלימים רנו דה שטיון לא יקבל