פרידה מקאצ'ה – שמעון כהנר

כתב: גילי חסקין.

שלשום הלך מאיתנו שמעון כהנר מנוה איתן, שהיה מוכר יותר בכינויו "קאצ'ה". בן 85 היה במותו. בנו, שספד לו, העיד עליו שהספיק לעשות בימי חייו יותר ממה ש-35 אנשים היו מצליחים לעשות ב-890 שנה. משחק מילים עם גדוד 890 וחטיבה 35… למרות זאת, הוא זכה רק לידיעה קצרה בעיתון ואזכור בשידורי הרדיו. לא יכולתי שלא להיזכר בדני מט, גיבור ישראל, שאיתרע מזלו לעזוב את העולם בשבוע בו נפטרו אריק איינשטיין וספי ריבלין. אף הוא לא זכה לאחוז אחד מההתייחסות התקשורתית שקיבל כל אחד מהשניים, למרות שקשה להשוות בין תרומתו לתרומתם לעם ישראל.

ראו באתר זה: אריק איינשטיין, דני מט והחברה הישראלית.

כשקאצ'ה היה בנח"ל פנה אליו חברו מילדות, מאיר הר ציון, עמו גדל במושב רשפון, וגייס אותו ליחידה המיתולוגית 101. רס"ן אריאל שרון וסגנו, שלמה באום מכפר יחזקאל, הובילו את היחידה לפעולות נועזות מעבר לקווי האויב. במבט לאחור ניתן לקבוע שפעולות התגמול לא הועילו בדבר. הן היו פעולות נקם ותו לא. אפשר וצריך להעביר ביקורת על הרג מיותר של אזרחים, החל בשלושה לא חמושים במבצע "כפפות משי" וכלה בטרגדיה של קיביה. אני נוטה להסכים עם הקביעה, שפעולות אלה היו חסרות תועלת מבחינה צבאית, ובוודאי שחסרות תוחלת מבחינה מדינית. אבל בתקופה הנתונה ההיא שבה פעלה, שנת 1953, היחידה הרימה מבחינה מוראלית את קרנו של צה"ל, שלא התאושש מעזיבת רבים ממפקדיו יוצאי הפלמ"ח והיה נתון בחבלי לידה קשים. ה-101 החזירה עטרה ליושנה, אפשרה ללוחמים לזקוף את קומתם, ובעיקר השיבה את רוח הקרב שחושלה בפעולות הנועזות של יצחק שדה ב"פלוגות השדה" ואורד וינגייט ב"פלוגות הלילה המיוחדות".

מן הגדולות שבפעולות, הייתה הפשיטה על מחנה אל-בורייג' ברצועת עזה, שהתפרסמה כ"פעולת עזה". יחידה 101 היוותה קפיצת מדרגה ביכולתו המבצעית של צה"ל, בתחומים כמו הנחלת העיקרון של ביצוע המשימה בכל מחיר, קביעת נורמות גבוהות של שליטה בתפעול הנשק, קביעת נורמות גבוהות של הכרת אזור הפעולה ואחוות לוחמים שאינה יודעת גבולות. היחידה מנתה בפועל עשרות אחדות של לוחמים נועזים (כחמישים כולל אנשי מנהלה). אחד הבולטים בלוחמיה היה מאיר הר ציון. יחידה 101 הייתה הראשונה שהשתמשה בתת מקלע 'עוזי' ותרמה לתדמית המצוינת שנוצרה לכלי נשק זה ככלי נשק קטן, אמין ומתאים לפעולות קומנדו וקרבות אש בטווח קצר. יחידת הקומנדו 101 הטמיעה מורשת, שלימים תנחה את פלוגה א' של הצנחנים, את סיירת הצנחנים ובעיקר את סיירת מטכ"ל.

ב-1994 הובלתי טיול לירדן. בכניסה ל"סיק", הסדק המוביל ל"ח'זנה", המהודר של פטרה. בעודנו מתבוננים מרותקים ליופי, נשמעה צעקה, "ידידיה". דידי כהן, בן כפר ויתקין, הסתובב, וכעבור דקה התחבק עם כמה חבר'ה מהקיבוצים בעמק בית שאן, ששירתו עימו ב-101 ואחר-כך בסיירת הצנחנים. באותו רגע פטרה איבדה כל חשיבות בעיניהם. החברותא הייתה חזות הכול. לא יכולתי שלא לקנא ברעות ובאחוות הלוחמים.

באותו טיול, סיפרה לי שרית, בתו של דידי, שעד גיוסה לצה"ל, היתה משוכנעת ש"צבא", פירושו "חבר'ה"…

חמישה חודשים לאחר שהוקמה, בינואר 1954, התמזגה 101 עם יחידת הצנחנים, ואריק שרון מונה למג"ד 890, הגדוד שהיה בעצם הזרוע העיקרית לביצוע פעולותיו של צה"ל. היו שהלכו הביתה, והיו שהלכו בלי שוב, אבל קאצ'ה נשאר בצבא ואחר-כך שירת במילואים. הוא השתתף כמפקד מחלקה בפעולה בניצנה, נפצע קשה ונותר נכה. הוא לא ויתר, אלא המשיך לשרת, הפעם כמ"פ בחטיבה 55 המהוללת, שעם מפקדיה נמנו מוטה גור, עוזי עילם, יוסק'ה פרדקין מתל עדשים, יוסי יפה, שהיה רכז הנוער המיתולוגי של תנועת המושבים, ודני זיו, גיבור קרב המיתלה. חלקם השתתפו בקרב בגבעת התחמושת. כולם היה גיבורים.

קאצ'ה מונה לסמג"ד לקראת תום המלחמה ושירת בתפקיד זה גם במלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים, כשהתקרב לגיל 40, כבר היה מג"ד והוביל את הכוח (גדוד 48), שחצה את תעלת סואץ במבצע "אבירי לב". למבצע הצטרף אליהם עמיתם מה-101 זאבל'ה (סלוצקי) עמית מנהלל, שלא המשיך איתם לצנחנים אלא שירת ב"מוסד". זאבל'ה, בן 42, נפל באותו קרב והיה כנראה אחד מהשניים, עליהם כתבה נעמי שמר את "אנחנו שנינו מאותו הכפר".

ראו באתר זה: אנחנו שנינו מאותו הכפר.

קאצ'ה שרד והשתתף גם בקרבות של הצנחנים בגזרת איסמעיליה. במלחמת לבנון הראשונה כבר היה מח"ט והגיע בשירות המילואים להיות סגן מפקד אוגדה. בחייו האזרחיים גידל בקר והקדיש לא מעט משאבים להנחלת מורשת הצנחנים.

אדם קרוב אצל עצמו.

בשנת 2002 פגשתי אותו לראשונה בכפר ויתקין, באזכרה לרמי כהן (בנו של דידי), שנפל במלחמת לבנון הראשונה. ישבה שם דבוקה של צנחנים ותיקים, שהתקרבו לגיל 70 והתרפקו על הזיכרונות ועל חבריהם שאינם. הם סיפרו לי שירותם בצנחנים, רבים מהם אושפזו בבית החולים "תל השומר", שם טיפלה בהם אחות יפהפייה, שנקראה אז יפה טלבי וכעבור שנתיים ילדה אותי.

לימים, כאשר נעצרתי בהודו בשל כדור שהגיע בדרך פלא לתרמילי, החבר'ה הללו היו שם בשבילי. קאצ'ה התקשר לאריק שרון, שקודם-כול היה רעו לנשק ורק אחר-כך ראש ממשלה, ואמר לו, "צריך לשחרר את הילד (למרות שהייתי אז כבר בן 48) של יפה ויגאל". אריק מינה למשימה את בנו עמרי, אבל כעבור שבוע חטף שבץ. אני מאמין שלו היה נשאר בתפקידו, כעבור שבוע הייתי בבית.

ראו באתר זה: שבוי בקסמה.

אריק שרון כבר זמן רב לא בין החיים, יוסי יפה עלה על מוקש כבר לפני למעלה מארבעים שנה, דני מט נפטר לפני שבע שנים, מאיר הר ציון לפני שש שנים וכעת קאצ'ה. חיילים ותיקים אינם מתים. הם פשוט נמוגים.