הטאג' מאהל

כתב וצילם: גילי חסקין, 1998; מעודכן ל: 01-01-24

ראו גם, באתר זה: לטייל בהודו; הודו – מפגש ראשון ; שבוי בקסמה.

עבור תיירים רבים המגיעים להודו, אגרה היא נקודת הביקור ההכרחית, לעתים אפילו היחידה. דומה שמרבית התיירים הבאים להודו מסתפקים ב"משולש הזהב" הממוסחר והעמוס לעייפה, הכולל את דלהי, אגרה וג'ייפור. אגרה היא האתר הראשון בנתיבם הכבוש של המטיילים. שם נמצא המבנה שמסמל את הודו יותר מכול – הטאג' מהאל. משמעות שמו של המבנה, בשפת אורדו והינדי, היא: "כתר הארמון". מקור השם בשפה הפרסית, והוא נגזר משתי מילים פרסיות: "טאג'" – כתר, ו"מחל" – מקום. ההיסטוריון בן המאה השבע עשרה, עבדול חמיד לאהורי (Ustad Ahmad Lahori), בספרו "פאד-שאה-נאמה" (Padshahnama), היינו, "ספר הקיסר", אודות הקיסר המוגהולי שאה ג'האן – בונה הטאג', הוא מכנה את המבנה "Rawdah-I Munawara", היינו, 'הגן (במובן קבר) המואר'. שאה ג'האן עצמו מצוטט כמי שהכריז: "המראה של המבנה הזה, מייצר בקרב רואיו אנחות נוגות וגורם לשמש וירח להזיל דמעות מעיניהם. ייעודו של הבניין הזה בעולמנו, הוא להציג את תהילתו של הבורא. נוצר הבניין הזה כדי להציג, בכך, את תהילת הבורא."

הטאג' מהאל, ששטח המתחם כולו כ-170 דונם, הוא מתחם שנבנה לצד אפיקו של נהר היאמונה (Yamuna), לפי כללי הסימטריה: אזור שער מפואר, גן המחולק לארבעה רבעים (צ'אר-באג) על ידי תעלות מים, אזור מרפסת מרוצפת, שמשני צדדיה ניצבים מבנים תאומים, הבנויים מאבן חול אדומה ומבליטים את צבעו הצח של הטאג'. רק המערבי מביניהם הוא מסגד הפונה לכיוון מכה. המבנה המזרחי הוא "ג'וואב" (Jawāb)- מבנה דומה למסגד כתמונת ראי – שנבנה מטעמי סימטריה בלבד. סימטריה הוא שם המשחק. בתווך ניצב מבנה המאוזוליאום עצמו. מבנה מרובע, אשר בשיאו כיפה ענקית המתנשאת לגובה של כ-73 מטר (וסביבה ארבע כיפות קטנות יותר), ובעל ארבע חזיתות זהות כמעט (בכל אחת מהן קשת מרכזית המתנשאת לגובה של כ-33 מטר).

בטיולי הראשון להודו, אי-שם במאה הקודמת, זוגתי איילת, שעברה איתי קילומטרים רבים לאורכה ולרוחבה של הודו, לא הביעה התעניינות בביקור הזה, ליתר דיוק אפילו הפגינה חוסר התעניינות. אין לה עניין לראות עוד מבנה, יפה ככל שיהיה. כבר ראינו מבנים מוסלמיים מרשימים בהיידבראד (Haiderabad) ובביג'פור (Bijapur) שבדרום. מדוע להטריח את רגלינו שוב דרך הצפיפות ואלפי הטרדנים כדי לראות ארמון שנבנה עבור גווייה? היא הגזימה כמובן, אולי משום שרצתה שאשכנע אותה. אבל היה משהו בדבריה. חודשים טרם בואנו לאגרה כבר הולעטנו בתמונות הטאג' מהאל. המבנה ניבט אלינו מאלבומים ומגלויות, מפרוספקטים ומשלטי חוצות, מלוחות שנה ומפרסומות לסרטים. ראינו אותו בזריחה ובשקיעה, עם השתקפותו במים או מעבר לנהר. מיליארד תמונות על בונבוניירות וספרי הדרכה לתיירים. עד שהיה לנו לזרא.

את ארמון המוות המפואר הזה, הוליד סיפור אהבה של שליט טורקי שקיבל חינוך פרסי,[1] שאה ג'האן (1592-1666), שהוראת שמו בפרסית היא "מלך העולם", היה החמישי בשושלת הקיסרים המוגהולים הגדולים, שהגיעו להודו מאסיה התיכונה. נצר לבָּאבֶּר, שפלש להודו בסערה מעמק האוכסוס (אמו דאריה), באוזבקיסטן של היום והקים בה ממלכה מוסלמית שנתנה כבוד לכל מה שהתרבות הינדית יכלה לספק והעשיר את האסלאם של זמנו. בן דורו של לואי הארבעה עשר, "מלך השמש" של צרפת. תקופת מלוכתו זכורה כשיא פריחתה של האדריכלות המוגהולית, כאשר בשנים אלו, נבנו מבנים ואתרים רבים מעוטרים, שהידועים שבהם הם המצודה האדומה בדלהי וכמובן הטאג' מהאל, שצבעו כצבע השנהב. מדיוקנו של שאה ג'האן, הנשקף במיניאטורות, מצטייר שליט המתהדר בזקן גזוז ומטופח, בסגנון וינאי, גבות דקיקות ושפתיים רכות, שמין הסתם, ידעו לדקלם את חרוזיו של המשורר חאפיז, בן המאה ה-14'. הוא היה שליט, מצביא, פילוסוף ומשורר וגם מאהב כמובן.

שאה ג'האן, החמישי בסדרת המוגהולים הגדולים.

ראו באתר זה: הודו תחת שלטון האסלאם.

בשנת 1607, כאשר היה עדיין נער וכונה "הנסיך חוּראם" (מפרסית; "מלא שמחה"). על פי האגדה הרומנטית, שוטט בבזאר של אגרה, והבחין ברוכלת יפהפייה, אַרַג'וַמָנְד בָּאנוּ שמה. הוא עצר את נשימתו וחש את הדם הולם ברקותיו. הוא לא הטיל ספק בכך שהנערה נועדה לו. הם התארסו כשהיה בן 15 והיא בת 14. למרות זאת נדרשו עוד חמש שנים, עד שהצליח לשאת אותה לאישה ב-1612, האמת אפורה יותר, מכיוון שהנערה הייתה אחיינית של אמו החורגת (והשליטה בפועל בתקופה שאביו היה שיכור וחלש) והם כבני דודים בני אותו גיל, הכירו מילדות. הם נישאו כשהיה בן עשרים, אחרי שנשא אישה ראשונה, ו-16 שנים לפני שעלה על כס המלוכה בתור הקיסר שאה ג'האן. אולם למרות שלא הייתה אשתו הראשונה, ועם השנים נוספו לו שלל נשים, אותה הוא אהב מכל, ולכן הוא העניק לה כינוי מלכותי: "מוּמטָאז מהאל" (Mumtaz Mahal), היינו, 'פנינת הארמון'. שם המאוזולאום הוא שיבוש שהשתרש עם השנים של שמה. הכרוניקנים ההודיים מספרים שהצעירה היפהפייה הייתה אף היא נצר לבית המלוכה. היא הייתה אחייניתה של מהארוניסה, המכונה נור ג'האן, אשתו של הקיסר ג'האנג'יר, שבעצמה הייתה אחייניתה של ביגליס באגום, מלכתו הפרסית של אכבר, נכדו של מייסד השושלת והקיסר המוגהולי השלישי, שהרחיב את גבולות המדינה ונודע באהבתו לאומנות ולמדעים. כותבי הרשומות המכבירים בפרטים, לעיתים מייגעים, לא מסבירים כיצד נתגלגלה הנסיכה אל דוכני השוק ומותירים משהו לדמיון.

צמד האוהבים חי יחדיו 19 שנים. מומטאז לא נפרדה לרגע מבעלה והתלוותה אליו לכל מסעותיו, וגם כשמרד באביו וברח ממנו לגלות. הוא אהב אותה כפי שלא אהב שום אישה לפניה. הוא ביכר אותה על פני נשותיו האחרות, שכמה מהכרוניקנים טוענים שגירש אותן על פניה. הביוגרפים הרשמיים שלו, מוחמד אמין קזוויני, עבדול חמיד לאהורי ומוחמד סאלח' קמבוח, טוענים שלאיש, גם לא לילדיו, לא הראה חיבה כפי שהראה לאשתו. היא הייתה המאהבת, החברה והיועצת שלו, ובהשראתה יזם מסעי צדקה ונדיבות.

עם עלייתו לכס המלכות בשנת 1628, העניק שאה ג'האן למומטאז את התארים "מליקה-א-ג'האן" ("מלכת העולם") ו"מליקה-אוז-זמני". ("מלכת העידן"). כהונתה של מומטאז כקיסרית הייתה קצרה ונמשכה שלוש שנים בלבד, בשל מותה בטרם עת, אך שאה ג'האן העניק לה מותרות שאף קיסרית אחרת לפניה לא זכתה לה.

ארבעה-עשר ילדים ילדה לו, ובשלוש-עשרה מהלידות נכח לידה, אולי אחז בידה, אולי ניגב במטפחת משי את פניה המיוזעים, אולי סייע למיילדות. רק בלידה האחרונה, של הצאצאית הארבעה-עשר, הנסיכה גאוחרה באגום (Gauhara Begum) לא היה נוכח. בלידה זו, ב-17' ביוני 1631 נפחה את נשמתה, בגיל 39 ושאה ג'האן לא סלח לעצמו. אפוף חרטה ואולי גם רגשות אשם, הסתגר בארמונו, מתרחק מענייני הממלכה, טובע ביגונו, כשהוא נמנע ממוסיקה, שמחה ושאר מנעמי החיים. שערו הלבין באחת וקמטים חרצו את פניו. לאחר שהתעשת ציווה על הקמת מבנה שינציח את אהבתו העילאית.[2] לבטא את קשרי העבותות שלו, אל מושא תשוקתו וכיסופיו העשויים מבשר ורוח. ליצירה מאבן עובדות ואגדות מתערבבות זו בזו. מסורת אחרת טוענת שעל ערש דווי סחטה "פנינת הארמון" הבטחה מבעלה האוהב והדואב שיקים לה מצבת זיכרון שתשווה לה ביופייה, שינציח לאחר מותה את אהבתם הגדולה שתיחרט לדורו. מן הסתם, רצה דרך הנצחתה, להנציח גם את עצמו…

הכול מסכימים שעבורו הייתה בניית הקבר לאחת משתי המשימות החשובות של חייו (לצד בניית שאה-ג'האנבאד, בירתו החדשה והמפוארת בדלהי – כ-200 קילומטר מבירתו ומאתר הטאג'). אין ספק שבין רכיביו של המבנה המפואר, אלה שהעניקו לו את פרסומו, קיימים גם המיתוס הרומנטי, סיפור האהבה המסחרר, הטרגדיה מפלחת הלב והמחווה המרגשת של בעל כאוב.

החוקרים, הנחושים להרוס את האשליה הרומנטית, מסבירים שהמבנה המפואר בנוי על עקרונות ששורשיהם במסורות אדריכליות של מבנים הינדואיים, בודהיסטים, פרסיים, מסופוטמיים. מישהו אפילו הציע שהושפע מה'פנג שווי', תורת הכיוונים הסינית.[3] אולם לאור התקופה, ניכר שהאדריכלות הייתה שכלול של מבני הקבורה שנבנו שנים קודם לבניית הטאג'.

הקיסר שכר את שירותיו של האדריכל הפרסי אוסטד עיסה שירזי (Ustad Isa Shirazi), שינצח על המלאכה. מומחים לתולדות האדריכלות טוענים בתוקף שהאדריכל הראשי היה דווק אוסטד אחמד לאהורי (Ustad Ahmad Lahauri). דקדוקי עניות. הוא הביא את אמנט חאן שירזי, שהתמחה בקליגרפיה וכן הביא לוטש אבן מיומן מפירנצה הרחוקה לשיבוץ הפייטה-דורה – אבני החן בציפוי השיש. את אבן החול האדומה לבניית הארמון הביאו מהסביבה הקרובה. השיש הלבן הובא ממאקרנה  (Makrana) שבראג'סטאן, על גבי שיירה של אלף פילים. הג'אספר (יָשְׁפֵה – שיש שחור)[4] הובא מפנג'אב. את אבני הבהט הביאו מארצות רחוקות כגון סין, טיבט ואפילו מתימן. ממצרים, טיבט ואפגניסטן יובאו אבני ספיר, טופז וירקן. ממעמקי האוקיינוס נשלו פנינים יקרות. הבנייה ארכה עשרים ושתים שנה. השתתפו בה עשרים אלף אומנים. פיטר מאנדי (Peter Mundy), נוסע אנגלי, שביקר באתר הבנייה ב-1632, כתב: הזהב והכסף נחשבים כאן כמתכות פשוטות ואבן השיש, כאבן בנייה רגילה".[5] עד שהושלם המבנה הסימטרי המושלם. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לחזור על ההישג, לחקות את ההצלחה, אך תמיד היה חסר משהו, פרט קטן, שלא אפשר לבונים כדי לשחזר את ההישג.

בנייתו של ארמון הקבר הושלמה בשנת 1648, בעוד שהגנים והמבנים שמסביב, הושלמו כעבור חמש שנים נוספות. הגנים, שמקור ההשראה שלהם הינם הבוסתנים הפרסיים, היו חלק בלתי נפרד מהמונומנטים המוגהולים.

עם הזמן נוצרה אגדה, לפיה לאחר שסיים האדריכל לבנות את הטאג' מהאל, כרת הקיסר את ידי האדריכל הראשי, כדי שלא יוכל עוד לבנות מבנה מרהיב כזה, אך למעשה, הארכיטקט מת ב-1649, שנים לפני סיום הבנייה.

הטאג' מזדקר מעל ערוצו של נהר היאמונה (Yamuna), המקבל את קדושתו מהיותו יובל של הגנגס. לגדותיו שורפים ההינדואים את מתיהם. קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר: מבנה קבר בצורת ארמון, מול ערימה קטנה של אפר, שנותרה ממה שהיה פעם אדם רם מעלה. יתכן שהסיבה להצבת מבני הקבר לצד הנהר הקדוש, יכולה להיות זיקה לתרבות ההודית שהינדואיזם הוא חלק ממנה ויתכן שיש בכך משום התרסה, שנועדה להבדיל בין ארעיות שבקיום ההינדי, והאסלם שאינו בר חלוף. המוסלמים הם כאן כדי להישאר.

הטאג' מהאל נחשב לאחד המבנים המופלאים עלי אדמות. כמה קופירייטרים הזדרזו למנות אותו לפני כמה עשרות שנים, ברשימת "שבעת פלאי תבל", גם אם נבנה אלפיים שנה לאחר שהרשימה נחתמה. אם כי הוא נכלל ברשימת נוספת, שהורכבה בתקופת הרנסנאס ולאחרונה, ברשימת פלאי תבל החדשה, המשקפת בעיקר את פלאי האינטרנט.

הבעיה שהטאג' מהאל צבר משמעויות כה רבות, עד שכבר אי אפשר לראות אותו כמות שהוא. זוכה פרס נובל לספרות, רבינדרנת טאגור, בספרו "מתת אוהב", העלה את המבנה לדרגת "אגל דמעה על לחי הזמן".[6]

הסופר סלמן רושדי טען פעם כי המתקפה התקשורתית מצווה עלינו לראות במאוזוליאום השיש של שאה ג'האן לאשתו מוּמטָאז-מהאל, הידועה כ"טאג' ביבי", את האנדרטה הגדולה ביותר בעולם לאהבה. גם העיתונאי עזריאל קרליבך המנוח, השתמש במטבע הלשון השחוק הזה, למרות שגם הוא הסתייג מכך שהשכפול ההמוני עיקר כמעט לחלוטין את הטאג' מהאל. איילת הציעה לפסוח על הטאג' במסלולנו, בדיוק בגלל החשיפה המוגזמת שלו. לא עזרו סיפורי האגדה על ידיהם של חרשי האבן שנכרתו על ידי הקיסר, כדי להבטיח שלא יוכלו לבנות מבנה שישווה ביופיו לטאג', או חלילה יהיה יפה ממנו. בסופו של דבר נסענו לאגרה כמובן, ופילסנו את דרכנו בין המוני הסוחרים הצובאים על הפתח ומנסים למכור לתיירים דגמים של הטאג' בכל גודל או מחיר אפשריים. מדריכים לעת מצוא מציעים את שרותיהם, ערבוביה של צבע והמולה. חלק מה"מדריכים" הם חאפרים, כפי שמוצג בספר/סרט "נער החידות מבומביי".

אנו עוברים בגלאי המתכת,[7] חוצים את החצר הקדמית המרוצפת באבן חול אדומה, עם שער הכניסה המקושת, בנוי ומגולף, באופן המדמה אותו לרקמת תחרה, מלאכת מחשבת של אבן חול אדומה, בניגוד בולט לצחות של הטאג' שבלב המתחם. בשער המונומנטלי, שאם לא היה כאן, היה שווה ביקור בפני עצמו, כתובים באבני שיש שחור, המשובצות בלוחות לבנים, עשויים שיש אף הם, פסוקים מיום הדין האחרון. האיום המתמיד על החוטאים. יגאל צור ודן דאור, מציעים בספרם כי השער הראשי מסמל את שער הכניסה שדרכו על הנביא מוחמד לשמים.[8]

אנו עוצרים לרגע, כדי לראות את המאוזוליאום ממוסגר בקשת. שם לפנינו התנשא הטאג' מאהל בכול יופיו והדרו, עטוף בערפילי הבקר, מנסים לעכל את כל המראות המכים בנו בעצמה: הגן המעוצב על מזרקותיו ושביליו הרחבים והבריכה שדיוקנו של הטאג' משתקף בה במהופך.

כל התחושות, האמונות והדעות הקדומות, הוכנעו בו ברגע שעמדנו נוכח הטאג' מהאל, שכשמו כן הוא – פנינת הארמון. לא היה קשר בין מה שראינו בתמונות ובציורים, לבין הדרו של המבנה. הטאג' מוחק בנוכחותו האמיתית והזוהרת את אלפי הזיופים שהציפו את דמיוננו. מאז ראיתיו פעמים רבות, ובכל פעם הוצפתי על ידי אותה תחושה של התעלות. זהו מבנה נשגב, כמו יהלום ענק. הוד רוממותו.

הסוחר והצייר האנגלי אנדרו הודג'ס (Andrew Hodges) אמר על הטאג': "הוא מופיע כמו פנינה מושלמת, על קרקע כחולה. הרושם שהוא משאיר אינו דומה לשום דבר שחוויתי מכל יצירת אומנות שראיתי בימי חיי". הסופר האמריקאי ביארד טיילור (Bayard Taylor) השתפך: "האם ניסתם פעם, לבנות מבצר באוויר? הנה לפניכם, מבצר שירד מהשחקים לאדמה, ועוצב לתפארת הדורות". הסופר האנגלי סייר אדווין ארנולד (Sir Edwin Arnold) אמר: אין מדובר בחתיכת ארכיטקטורה, כמו מבנים אחרים, אלא תשוקה גאה של אהבת קיסר, הכתובה באבנים חיות". הפילוסוף הגרמני, הדוכס הרמן קייסרלינג (Count Hermann Keyserling) כתב: מבנה מאסיבי משיש, ללא משקל. כאילו נוצר מאוויר, רציונלי להפליא ובו בזמן מעוטר בשלמותו. הוא אולי היצירה הגדולה ביותר של האנושות. יופי כזה, קלישאה ויזואלית, ומפתיע בכול פעם מחדש, מושך אליו קלישאות. כך למשל, הסופר ריימונד צ'אנדלר (Raymond Chandler), כתב על אחת מהדמויות שברא בעטו: "הניחוח שעלה ממנה היה כמו הטאג' בליל ירח".

בניגוד למבני קבר רבים אחרים, המוזולאום המלכותי הזה, נמצא מצפון לחצר הגדולה, כפי שהרי ההימאליה, המושלגים, בצפונה של הודו. הרכס השמימי, שהוראת שמו היא "מקום השלגים", הוא מקור חייה של הודו. מהפשרת הקרחונים זורמים הנהרות ומשקים את המישורים ההודיים. שם, במרומים, שוכן האל שיווה, שהגנגס נובע משערותיו. "בשירה הסנסקריטית, שוכנת בצפון האהבה הנשגבת. הכמיהה הבלתי מושגת, ההשתוקקות האינסופית. הצפון מסמל את הערגה האנושית, שמוצאת את ביטויה, הן באהבת בשר ודם והן באהבת האל".[9]

הטאג' מאהל, ששטחו כ-170 דונם, נבנה בהתאם לכללי הסימטריה וההרמוניה וכולל: שער ראשי מפואר עשוי אבן חול אדומה ומעוטר בפסוקים מן הקוראן, גן מסוגנן ומעוצב באופן סימטרי, אשר במרכזו בריכה והוא מחולק לארבע רבעים שווים, על ידי תעלות מים, בסגנון שהפרסים מכנים "צ'אר באג" (Charbagh), היינו "ארבעה גנים".

התכנון הרבוע הזה, מקורו בגנים הפרסיים ואולי אפילו המסופוטמיים. כפי שכתוב במקרא: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית, ב', 10). בקוראן, בסורה 88, מתואר גן העדן: "(י) בגנות העליונים; (יא) לא ישמעו שם דברי ריק; (יב) שם ימצאו מעין נובע" ובסורה (9:72): "אללה הבטיח לגברים המאמינים ולנשים המאמינות גנים שמתחתם זורמים נהרות, שבהם הם שוהים לנצח". התכנון הזה, של מרכז קדוש, ממנו מתפשטות זרועות לארבעה כיוונים, מאפיין מבני קבר מוסלמיים רבים ואת הגנים המקיפים אותם, כמו למשל, גני ג'הנג'יר, בלאהור (Lahore) שבפקיסטן.

יותם יעקובסון, מסביר כי המתכונת הרבועה נחשבת למקודשת גם בהודו הקדומה, שבה האלוהות נתפשה כריבוע המכיל בתוכו את דיסקוס הארץ העגול. האמונה ההינדואית גורסת כי האלוהות מתפשטת בארבעה כיוונים עיקריים, המסמלים את חביקת העולם.[10]

המבנה דמוי קובייה, שפינותיה שויפו; במרכזו כניסה שקועה קמעה ומשני צדדיה גומחות, היוצרות משחקי אור וצל וגורמות למבנה להיות שונה מעט בכל שעה משעות היום. הכיפה מזכירה שד של אישה יפה השוכבת על גבה, והשיש מעניק תחושה של רוך אנושי כמעט. סביב היכל הקבר ארבעה מינרטים (הצריחים המשמשים את המואזין) חסונים, העומדים עליו למשמר, כל אחד מהם בגובה של 40 מ'. כל מינרט מחולק לשלושה פרקים, על ידי מרפסת מעגלית מסוגננת להפליא. בראש המינרט, מרפסת זעירה, מוקפת בצ'הטרי (Chattri), כלומר כיפה קטנה נישאת על גבי עמודים קטנים, בצורות פרח לוטוס, שמחקה את תכנונו של הקבר מבפנים. הצריחים נוטים כלפי חוץ, כך שאם יקרסו חלילה, הם יפלו החוצה ולא על המבנה. קוו האלכסון המתון שלהם, מעוות מעט את הפרספקטיבה ויוצר רושם של מבנה גדול עוד יותר מכפי שהוא. למינרטים אין תפקיד דתי או מעשי כלשהו. הם נועדו רק לליטוש נוסף של המראה. אני ראיתי בהם כידונים, וקרליבך, בדמיונו הפורה, ראה בהם ארבע רקדניות, שיצאו למחול הלום יין. המינרטים, כמו כיפת הלוטוס המכסה את המבנה, הבנוי על משטח אבן גבוה מעל הנהר, בנויים בסגנון הינדי.

פרח הלוטוס, העולה ממי המדמנה של הביצה, מסמל בהודו את הטוהר של הדת העולה מרפש החיים. פרח אדריכלי זה, הוא בעל שמונה עלי כותרת, המסמלים את דרך שמונת הסעיפים של הבודהא. כאשר נמלט שאה ג'האן הצעיר מפני זעמו של אביו, מצא מקלט אצל הראג'פוטים באודייפור והושפע מסגנונם.

המאוזוליאום מצופה כולו שיש לבן, משובץ באבני חן ומקושט אף הוא בפסוקים מן הקוראן. עבודת העיטור במבנה כולו, לא מותירה חלל ריק, אך יחד עם זאת, אינה מעיקה. מורכבת להפליא, בתבנית של שטיחי תפילה ואלמנטים הלקוחים מן הטבע. זוהי אמנות הפייטרה דורה (Pietra dura), שהובאה להודו מפירנצה בימיו של הקיסר ג'האנגיר, התפתחה באגרה וקיבלה את השם "פאצ'יקארי" (Parchinkari). לעתים, בתוך פרט עיטורי שאורכו שלושה ס"מ, משובצות למעלה מחמישים אבני חן. בשל האיסור על כל פסל וכל תמונה, הפכו הקליגרפיים המוסלמיים את האותיות לאלמנטים עיטוריים והם הצליחו למשוך בהן כך שייראו שונות מאד מצורתן המקורית. כיתוב הקוראן על המבנה הוא מעשה ידיו להתפאר של עבדול חאק (Abdul Hak), הקליגרף הראשי בחצר המלוכה, שהוכיח את כישוריו, בעבודה דומה, שעשה בקברו של אכבר. על הקיר הדרומי כתובה סורה 89 שבקוראן, המכונה גם "סורת השחר" (אל-פג'ר), שהנושא שלה הוא יום הדין, ובסיומה מזמינה את נפשו הבוטחת של המאמין אל גנו של ריבון העולמים, הוא גן העדן. יתכן שמבנה הטאג' עצמו, מסמל את כס המלכות של אלוהים, הנסמך על ארבעת הצריחים.[11]

מרשימה במיוחד העובדה שגודל האותיות המסולסלות כפרחים, נראה אחיד, יהיה גובהן אשר יהיה, משום שהן הולכות וגדלות כלפי מעלה. שלושים וחמישה סוגים של אבני חן משמשים לעיטור, ביניהם לאפיז לאזולי, טורקיז, ירקן, אמטיסט, מלאכיט ועוד. אלו הובאו מסין, מצרים, סרילנקה ורוסיה. המדריכים המקומיים מאירים לתוכם בפנס, כדי להדגים למטייליהם את שקיפות האבנים הטובות. בחלל הפנימי נמצא אולם בן שמונה צלעות ובמרכזו קברה של ממוטאז מאהל, שרבינדראת טאגור, חתן פרס נובל לספרות, כינה אותו "אבן בת אלמוות", בספרו 'מחול העגורים'. ""אבן החן של הפרידה", בפיו של טאגור, הונחה בידי היקום… השמים מחבקים אותה; הרקיע מטביע בה ברוך, נשיקה שוממת של נצח".[12] לידו נמצאת מצבת קבר מעט גדולה יותר, של שאה ג'האן, שעליו הונחה קופסת קולמוסים – סמל לשליט ממין זכר בתרבות המוגהולית.[13] קברו הפר את הכלל הארכיטקטוני שהנחה את בוני המתחם – סימטריה והרמוניה מושלמת בין כל חלקיו.

על קברה של מומטאז חקוקים תשעים ותשעה שמותיו של אללה ולצידם פסוק: "אל נא תטיל על שכמנו, הו אלוהים, את אשר כבד עליהם מנשוא". פנינת הארמון כבר לא חיה בינינו כמעט ארבע מאות שנה, אך ניתן לחוש את רוחה מרחפת בין הקירות הלבנים ואולי לשמוע את לחישותיה מתוך האבן.

יודעי דבר טוענים שהפלא האמיתי של הטאג' הוא דווקא זה שאינו נראה למבקרים. מכיוון שהקרקע, הסמוכה לנהר, היא בוצית משהו, היה צורך לבנות יסודות איתנים במיוחד. כדי להעניק למבנה יציבות לאורך שנים, נחפרו בורות אנכיים שמולאו באבנים קטנות, כדי ליצור בסיס מוצק למאסה האדריכלית שממעל.

הסתובבנו בשבילי הארמון השקטים שהמו תיירים מרחבי הודו ומכל קצות תבל, ועם זאת היו שקטים מאוד. פה ושם נשמעו קריאות התפעלות, כאן וכאן קבוצת מטיילים הצטלמה בפוזה קיטשית כזו או אחרת, מפינה כלשהי עלה בליל קולות, הבזק של מצלמה סנוור את עינינו, אך בסך הכול החריגות הקטנות האלו נבלעו בשקט האצילי של המבנה. הנוכחות מלאת ההוד של הטאג' מהאל מכה בתדהמה ומעלימה מיד את כל התהיות שהיו לנו בקשר לירידת ערכו. ההודים מביטים בתיירים בגאווה. מישהו פעם הכריז שהזרים שמשלו בהודו ומצצו את לשדה, באים עתה להעריץ את תבונת כפיו של העם ההודי. זה לא מדויק. המבנה איננו יציר כפיים הודי, אלא בינלאומי. האדריכל הראשי היה פרסי, מניח הכיפה היה טורקי, משבץ אבני החן היה איטלקי. צורף הזהב היה צרפתי. היה כאן סיעור של טובי המוחות בעולם.

המבנה בוהק בכל מזג אוויר ובכול שעה. לעתים הוא אפוף עננים וורדרדים של שחר ולעתים הוא נצבע בכתום, כאשר העננים מתערבבים זה בזה בצבעי שקיעה. לעתים הוא זוהר על רקע שמים כחולים, שעננים לבנים משרטטים בהם רישום לא מובן. אך הוא יפה במיוחד בליל ירח, בעיקר בימי המונסון, כשכיפתו הרטובה מבריקה כאבן בדולח ענקית, שהרומנטיקנים, כמו המשורר טאגור, שחזו בפלא בעבר, דימו אותה לדמעה הזולגת על לחי האוהב המיוסר.

יש כאן יופי, רוך, תואם, שלמות, ובעיקר משחק מדהים של פרופורציות. מישהו ישב שעות, חשב ומדד איך יגרום לצופה לשלווה עילאית. זוהי מהדורה אסייתית משוכללת של "חתך הזהב" שיוגדר מאוחר יותר, ברנסנאס. לא לחינם חרתו כאן את השיר הפרסי – "אם ישנו גן עדן עלי אדמות הרי הוא כאן…" לו הייתי לצדו של שאה ג'האן בעת הבנייה, כאשר הסתובב בין הבנאים משולהב מתחליף האבן לאהבתו השמימית, כשהוא מוטרף מתשוקה ומצער, הייתי מציע לו לרשום את אחד ממשפטי האל-מוות שטבע סב סבי-סבו, טימור לנג, איש הברזל הפיסח מאסיה התיכונה:[14] "אם הנך מפקפק בעוצמתנו, הבט על בניינינו." בתוך המבנה, מעבר לשכבת השיש, נמצא קברה של "פנינת האלוהים" ועליו חרות פסוק הקוראן: "אל נא תטיל על שמינו, הו אלוהים, את אשר כבד עליהם מנשוא." הסופר האמריקאי סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס (Samuel Langhorne Clemens), שנודע בשם העט שלו "מַארְק טְוֵוייְן" (Mark Twain), כתב בספרו "בעקבות קו המשווה", בשנת 1897: "אני מניח שלפני הרבה מאוד שנים גיבשתי את הרעיון שמקומו של הטאג' בהישגי האדם, הוא בדיוק המקום של סופת קרח בהישגי הטבע; שהטאג' ייצג את האפשרות העליונה של האדם ביצירת החן והיופי והעדינות וההדר, כשם שסופת הקרח מייצגת את האפשרות העליונה של הטבע בשילוב של אותן תכונות […] לטאג' לא היה מתחרה בין המקדשים והארמונות של בני האדם, אף אחד לא התקרב אליו אפילו מרחוק – זו הייתה סערת הקרח הארכיטקטונית של האדם".[15]

מארק טוויין ממשיך ומצטט את בייארד טיילור (Bayard Taylor), שאומר: "… משני הצדדים הדקל, הבניאן והבמבוק, הנוצות מתערבבים עם העלווה שלהם; שירת הציפורים פוגשת את אוזניך, וריח הוורדים ופרחי הלימון ממתיק את האוויר. במורד נוף כזה ומעל חזית כזו מתנשא הטאג'. אין שום מסתורין, אין שום תחושה של כישלון חלקי בטאג'. דבר בעל יופי מושלם ובעל גימור מוחלט בכל פרט, עשוי לעבור לעבודתם של ג'יינים, שלא ידעו דבר על החולשות והחוליים שבהם סובלת האנושות".[16]

הטאג' לא הופיע יש מאין. קדמה לו מסורת של מבנים הינדו-מוסלמים, בסגנון הודי, פרסי וערבי גם יחד. באופן ספציפי יותר, נראה שבוני המבנה קיבלו את השראתם ממבנים קודמים, כמו גור א-אמיר, קברו של טימור לנג, אשר בסמרקנד, מסגדים מרהיבים בבוכרה ובשחריזבז, קבר אליטומטיש (Iltutmish), קבר הומאיון (Humayun) ומסגד יום השישי (Jama Masjid) אשר בדלהי (שנבנה באותו הזמן) וקבר איתמד-אול-דאהולה (Itmad-ud-Daula) אשר באגרה, המכונה גם "בייבי טאג'". מבחינה ארכיטקטונית אין באחרון בשורה גדולה, אך עיטוריו מרהיבים.

ראו באתר זה: בוכרה; סמרקנד

הטאג' מאהל, כך טוענים הרומנטיקנים, חושף את צפונותיו רק לאלה היודעים להעריך יופי. אחד המדריכים המקומיים, גבר ממושקף, ששערו הכסוף נחצה בדיוק הנדסי על ידי שביל ישר להפליא, טען שהבסיס המבני של הטאג' הוא סמל לארבעת הכיוונים שמהם יש להביט באישה יפה. מהם? לא פירט. "השער הראשי", טען בפרץ של רומנטיקה מעושה, "דומה להינומת כלה". הטאג' קולט את האור ומשתנה לעומתו. בבוקר הוא מקבל גוון וורדרד, לפנות ערב כתום ובערב לבן. בליל ירח, טוענים הרומנטיקנים, מקבל הטאג' גוון זהוב משהו. התמורות הללו מסמלות את מצבי רוחה השונים של האישה. מלמלתי לעצמי שאני מכיר הרבה יותר.

על פי אגדה מקובלת (שהוכחה כמופרכת) היה הטאג' מאהל רק חצי מתוכנית הבניין המקורית של שאה ג'האן, שהורה לבנות מעברו השני של הנהר מבנה דומה המצופה שיש שחור. אולם השליט המוגהולי הודח מן השלטון על ידי בנו אורנגזב (Aurangzeb), בטרם הספיק להשלים את תכניתו. אולי בגלל ההתנגדות שעוררה הבנייה האקסטרווגנטית שלו. עד יום מותו הוחזק שאה ג'האן במעצר במצודה, כקילומטר וחצי מערבית לטאג' מהאל. כלוא בדד, מתבונן בערגה במבנה הקסום שבנה. ג'האנרה באגום, בתו הבכורה, שבמאבק על הירושה של אביה צידדה באח הלא נכון ולכן נכלאה עם אביה במצודה, טיפלה בו במשך שמונה שנים עד שבשנת 1666, לאחר שחלה בדיזנטריה, מת שאה ג'האן במצודה. לאחר מותו (1666) נקבר לצד אשתו.

הגם שמת ערירי וגלמוד, מושפל על ידי בנו הוא, נכנס שאה ג'האן להיסטוריה בשל הטאג' מאהל ובשל טירוף האהבה אותו הצליח לתעל לנתיב מופלא של יצירה. חשוב לציין, שמפעל הבנייה הגדול באמת שלו, היה בניית שאה-ג'האנבאד, היא העיר המבוצרת של דלהי העתיקה, רחוב השוק (צ'אנדי-צ'וק) ומסגד יום השישי (ג'אמה-מסג'יד), שנבנו במקביל לטאג'.

שאה ג'האן, שבנעוריו פרק כל עול והפר כל קוד של מוסר, כאשר חמד את פילגשו של אביו; שרצח את אחיו, שתחת שלטונו הפכה האימפריה המוגהולית למכונת מלחמה. דווקא הוא, הרודן, המוכר מהמיניאטורות המראות את צדודית פניו, שהרעיל, חנק ורצח את בני משפחתו ומתחריו, בדרכו האלימה לעלות על כס סבו, אכבר, הגדול מבין הקיסרים המוגהולים הגדולים. דווקא הוא, שהיה משסה נחשים באנשים שבחר להעניש וחזה בעונג בגסיסתם המיוסרת. האיש שידע נשים לרוב ולא בחל בשום שיטה אכזרית כדי לרדות בנתיניו, גילה כמו סבי-סבו הגדול, טימור לנג, רובד רך באישיותו.

ראו באתר זה: טימור לנג;

מומטאז לא הייתה רק אהובתו השמימית, היא הייתה החיבור שלו לרבדים הנשיים באישיותו. הלוחם הגדול היה חייב לפרוק את צערו ואת כמיהתו לרוך אנושי ותרגם אותם למצבת ענק של אבן. זהו הישג ארכיטקטוני נדיר, שהיטיב לתאר אותו המשורר והסופר ההודי, חתן פרס נובל לספרות, רבירדנאט טאגור, שטען כי "הטאג' הוא אגל דמעה על לחיו של הנצח". ב"מתת אוהב" על-פי תרגומה של פועה שלו-תרן: "לנצור לעד רסיס דמעה של אהבה". המבנה אינו רק מקדש לאהבה, אלא ביטוי ארכיטקטוני לתכונות הנשיות. שלו, של כולנו. הטאג' הנו אחד מהישגי האדריכלות הגדולים בעולם, שיר הלל ליכולת האנושית. הוא מוחה באחת את כל זיופיו וחיקוייו, מגמד במראהו את צילומיו. הוא מזכיר לנו שהעולם הוא מוחשי, שהמקור חזק מבבואתו המשתקפת במים, שהצליל משכנע יותר מההד, שיש אלף דרכים לבינוניות ורק דרך אחת לגאונות.

הערות

[1] בנו השלישי של ג'האנגיר המוסלמי מוגהולי, ומצד אימו נכד של הראג'פוט ההינדואי ראג'ה אודאי סינג, מלך ומייסד אודייפור, הנסיך חוראם (לימים הקיסר שאה-ג'האן) הוא יליד לאהור הפקיסטנית היום.

[2] ויש המאמינים שהחל לבנות את קברו שלו, ובו ייקברו זה לצד זו כפי שאכן קרה.

[3] יותם יעקובסון, "זו לא את, זה אני", מסע אחר, 73, נובמבר 2008.

[4] הישפה היא אבן בצבע אדום חום וללא זוהר. האבן השלישית בטור הרביעי בחושן הכהן הגדול, והיא מיוחסת לשבט בנימין.

[5] דן דאור ויגאל צור, הודו – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים, עם עובד, תל אביב, 2009 (להלן: דאור וצור), עמ' 134.

"The Travels of Peter Mundy in Europe and Asia 1608 – 1667 Vol. II: Travels in Asia, 1628 – 1634". Indian Culture. Retrieved 17 February 2022.

הדיווח של מאנדי בעייתי, מכיוון שכשביקר שם באוקטובר 1632, רק יצא שאה-ג'האן משנת האבל, ועדיין לא נבנה דבר פרט אולי ליסודות לבמה עליה ניצב הבינין.

[6] רבינדרנאת טאגור, מתת אוהב, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ז, 1954

[7] תיאור הביקור הוא זיכרון מימים עברו. בעשורים האחרונים תהליך הכניסה שונה בהרבה, והכניסה נעשית מספר ק"מ מחוץ למתחם.

[8] דאור וצור, עמ' 136

[9] יעקובסון, מסע אחר.

[10] יותם יעקובסון, "זו לא את, זה אני", מסע אחר, 73, נובמבר 2008

[11] דאור וצור, עמ' 136

[12] ציטוט אצל דאור וצור, עמ' 136.

[13] הקברים האמתיים נמצאים בקומת מרתף ולא בקומת הקרקע, בה נמצאות המצבות בהם מבקרים.

[14] קראו באתר זה: טימור לנג

[15] https://marktwainhouse.org/2022/02/04/sams-shorts-the-ice-storm/ Ch. LIX

[16] שם, פרק LIX (59).