בעקבות אנטון צ'כוב

ערך: גילי חסקין

טיול ברוסיה, הוא במדה רבה, טיול בעקבות הסופרים הידועים. כל מקום מעלה אסוציאציות של דוסטוייבסקי, גורקי, קרילוב, הרצן, טולסטוי ורבים אחרים.

ראו באתר זה: בעקבות טולסטוי.

בפרק הסיבירי נקדיש תשומת לב מיוחדת לסולז'ניצ'ין, שנשלח לשם לגלות ולצ'כוב, ששוטט בסיביר והעלה על הכתב את מה שראה.

ראו באתר זה: טיול ברכבת הטרנס סיבירית.

גם במוסקבה כמובן, ניזכר ונזכיר את הסופר. בית הקומותיים, בו התגורר בשנים  1886-1890 , שופץ בהתייעצות עם אלמנתו השחקנית אולגה קְניפֶּר-צ'כובה ונחנך ב-1954. לוחית הנחושת הקבועה בדלת הקדמית של הבית מזכירה את מקצועו הפורמלי של צ'כוב – רופא.

ראו באתר זה: סיור במוסקבה.

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (1905-1860 Chekhov, Anton Pavlovich)  היה סופר ומחזאי רוסי, הנחשב לאחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה. צ'כוב שהיה שם נרדף, לסופר מופת, בפרט של סיפורים קצרים, בתכנית הלימודים לבגרות, הפך לאחרונה בשיח הישראלי, לשם נרדף לאליטיזם ולמשהו שמייצג בעיני שרת התרבות וחבריה, את התרבות "ההיא". הוא קסם לי, כבר לפני שנים, ביכולת שלו להכניס את הקורא, בקלות יחסית, לתוך ההתרחשויות שתיאר:

"כאשר מאוחר יותר עמדו האדונים הקצינים בלב הכיכר, ידיהם שלובות מאחורי גבם, ודנו בשאלת שיכוניהם הארעיים, ישבו הגבירות כולן בדירת אשת חוקר המשטרה והתחרו ביניהן בהשמצת הגדוד. וכבר ידעו, אלוהים יודע מנין, שהמפקד נשוי אך אינו חי עם אשתו, שלקצין הבכיר נולדים מדי שנה וְלָדות מתים, שהשָליש מאוהב אהבה נואשת ברוזנת פלונית ואף ניסה פעם לשלוח יד בנפשו. הן ידעו הכול. כשמתחת לחלונות חלף להרף עין חייל מחוטט פנים בחולצה אדומה, ידעו היטב שזהו שרתו של הלוטננט השני רימְזוֹב, שמתרוצץ ברחבי העיר כדי להשיג לאדונו יי"ש אנגלי מר בהקפה. את הקצינים הן ראו רק בחטף ומגבם, אך כבר החליטו שאין בהם אפילו אחד חמוד למראה ומעניין… לאחר שרוו מן השיחה, דרשו ממפקד היחידה המקומית ומהממונים על המועדון שיתייצבו בפניהן וציוו עליהם לערוך נשף ריקודים, ויהי מה.

רצונן נעשה. מהשעה שמונה בערב רעמה ברחוב שלפני המועדון תזמורת צבאית, ובמועדון עצמו רקדו האדונים הקצינים עם הגברות של העיר K. הגברות חשו כאילו נישאו עלי כנף. שבויות בקסם הריקודים, המוזיקה וצלצול הדורבנות, הן התמסרו בכל לבן להתוודעות של רגע ושכחו כליל את שארי בשרן האזרחים. אבותיהן ובעליהן, אשר פינו את קדמת הבמה, התגודדו בחדר המבוא ליד דלפק הכיבוד הדל. כל אותם גזברים, מזכירים ומשגיחים, מוכי שתייה וטחורים וכבדי תנועה, חשו היטב עד כמה הם עלובים ונמנעו מלהיכנס לאולם, ורק השקיפו ממרחק כיצד רוקדות נשותיהם ובנותיהם עם הפּוֹרוּצ'יקים התמירים וקלי הרגל" (מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים" ).

צ'כוב לא כתב על מלכים, שליטים או לוחמים גדולים; הוא כתב על אנשים רגילים הנלחמים בנושאים אקטואליים,, שהקורא מזהה אותם בחייו האישיים. בקריאת ספריו של צ'כוב, הקורא אינו חש בצורך לגלות מאחורי הדמויות את הכותב, אלא דווקא אותו עצמו, את הקורא. קל לזהות בספריו עימותים המוכרים כמעט לכל אחד, כגון הגשמה עצמית או חיים מבוזבזים, אהבה מול בדידות, פעולה לעומת חוסר תקווה.  צ'כוב חושף את הגאווה, את הפחד, את היהירות ואת חוסר הביטחון אשר מונעים מדמויותיו למצוא את אושרן הפנימי. הוא מזמין את הקוראים של ספריו והצופים של מחזותיו, לחפש בחייהם את אותן "מחלות", משום שרק כאשר יבחינו בהן יהיה אפשר לרפא אותן. הוא אינו שופט את דמויותיו, אלא מלווה אותן במיומנות רבה ובאהבה גדולה , בחיפושן אחר אושר וסיפוק עצמי.

צ'כוב מעמיד את האנושיות לפני הכול. הוא אוהב בני אדם ומאמין בהם, גם כאשר, בכאב, הוא מתאר חלקים קשים ומעוררי רחמים שלהם. צ'כוב נחשב למחזאי גדול, משום שהוא חושף את האמת של הטבע האנושי אל מול עינינו. לגבי דידו, האמת מנקה את הנשמה ומרוממת את הרוח. צ'כוב  מאפשר לקוראים ולצופים להתבונן, עם עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה, באשליות השקריות שבונות את חייהם. הלנה טולסטוי, לעומת זאת, כתבה על הקובץ "דו קרב וסיפורים אחרים", כי שם התגלה צ'כוב בשיא פריחתו: "הלוחמני, העוקצני (…) תוסס באירוניה זועמת וברגזנות תמידית". את הרגזנות זיהתה טולסטוי, כמניע העיקרי של כל יצירתו, כשרוח שוללנית החליפה את החמלה כמושג מפתח להבנתה.

צ'כוב כתב מחזות כמו "השחף", "דוד ואניה" ,"גן הדובדבנים", "שלוש אחיות" ועוד סיפורים קצרים רבים. בכל אלה הוא מתאר באופן אנושי ורגיש מאוד את השאיפה של בני אנוש לברוח מהבינוניות ולמלא את ייעודם האמיתי. צ'כוב מטיף לדמויות ודרכן לקוראים, להפסיק ולרחם על עצמן. להתייחס בסלחנות לפגמים שבהם ולפעול לחיים טובים יותר.

כאשר הסופרת הצרפתייה אירן נמירובסקי הסתתרה מהנאצים, כתבה רומן ביוגרפי על אנטון צ'כוב ובו ניסתה  שרטט את דיוקנו של אחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים. היא עצמה היתה אז סופרת מוכרת למדי בצרפת. את כתב היד של ספרה המפורסם ביותר "סוויטה צרפתית" הגניבו בנותיה במזוודה כשברחו מצרפת בעת הכיבוש הנאצי, והוא ראה אור 60 שנה לאחר מכן. היא נספתה באושוויץ ב-1942 בהיותה בת 39 [1].

ספרה של נמירובסקי אינו ביוגרפיה של ממש. הוא כתוב כרומן ומנסה לעמוד על אישיותו של סופר גדול, וכן לשחזר את הדרך שעשה צ'כוב עד שנהפך מילד למשפחה קשת יום לסופר ידוע בעולם כולו. במקום מסתורה לא עמד לרשותה מידע רב, והיא התבססה בעיקר על מכתבים שבני המשפחה כתבו לצ'כוב. וכן חליפות המכתבים בין צ'כוב לבין אנשי ספרות שונים. מכיוון שצ'כוב ובני משפחתו החליפו אחת עשרה דירות, תוך שלוש שנים, המכתבים שכתב בין 1876 ל-1878, אבדו במעברי הדירות התכופים.

לדברי נמירובסקי, הכול התחיל כאשר ביום חורף קר ומושלג בשנת 1882, נסעו שני עורכי עיתונים ברוסיה על גבי מזחלת שלג. הם שוחחו ביניהם על הקושי למצוא כותבים אינטליגנטים וצנועים. פתאום הבחינו בשני צעירים לבושים בדלות. "מי אלה?", שאל אחד מהם, ניקולאי אלכסנדרוביץ' לייקין, שהיה גם סופר מוכר למדי. "אלה האחים צ'כוב, ניקולאי ואנטון", ענה ידידו, "האחד מצייר והשני כותב סיפורים קצרים". "זה בדיוק מה שאני צריך", אמר לייקין. קודם לכן כתב צ'כוב סיפורים משעשעים. הוא פנה לכל כתבי העת והעיתונים, מדי פעם עלה בידו לפרסם דבר מה, אבל על פי רוב השיבו את פניו ריקם. המפגש עם לייקין היה אפוא שער הכניסה של צ'כוב אל עולם הכתיבה.

מטבע הדברים, מעבר כזה משמעותי, שלב כזה, יכול להיות מתואר כאירוע בודד, או כתהליך. מבקרים שונים, זיהו רגעים שונים, כפורצי הקריירה. כך למשל, בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat) . הוא טוען, כבר בהיותו בן 13, בשנת 1873, צפה צ'כוב הנער באופרטה של ז'אק אופנבאך "הלנה היפה", אירוע שריגש אותו ושימש מניע חשוב להחלטתו להיות מחזאי.

אנטון צ'כוב נולד ב-29 בינואר 1860 למשפחה קשת יום, בעלת חנות קטנה לממכר מזון בעיר הנמל טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה האירופית, לחופו של ים אזוב. לימים, כשהזכיר את הוריו, נהג לומר: "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". נמירובסקי מתארת את צ'כוב כילד שמח וערני שגדל בסביבה קשה, ענייה ובעיקר גסה. אביו הנהיג במשפחה משטר קפדני ושלח את אנטון ואחיו ללמוד בגימנסיה – דבר שעורר בלבו של אנטון כמיהה לחופש. יתכן שזו הסיבה לכך שבסיפוריו שזר מחאה אילמת נגד אלימות ושיעבוד.

הילדות של צ'כוב מזכירה את זו של צ'ארלס דיקנס. אבל להבדיל מדיקנס, כותבת נמירובסקי, צ'כוב מעולם לא חש בושה בעברו. "הוא היה אומלל אך לא חיטט באומללותו". ועוד היא כותבת כאשר היא מתארת את חיי המשפחה העלובים: "הניקיון היה מיותר ולא מוסרי. את הנשמה טיהרו התפילות. את הגוף הותירו באחריות האל".

ב-1876, בהיותו בן 16, עברה משפחתו למוסקבה והוא נותר בעיר מולדתו, כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה בכתיבת שירים, סיפורים ומערכונים הומוריסטיים. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו. כעת כבר לא היו רק משפחה קשת יום , אלא עניים מרודים. אנטון, שנשאר בעיר הולדתו, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. כאשר היה ממתין למשכורתו העלובה ונתקל במבטי הבוז של הגבירים שהעסיקו אותו, חש תחושה קשה של השפָּלה, שלימים, כשיהיה לסופר נערץ, יבטא אותה בסיפוריו. במקביל עבד ככתב בעיתון הומוריסטי, עבודה שהייתה למקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

כאמור, צ'כוב נהיה לסופר, כמעט במקרה. ב-1879 לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה ועבר ללמוד רפואה באוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה, עבד לפרנסתו ככתב בעיתון. באותם בימים, בהם המשטר הצארי דיכא כל גילוי של מחשבה חברתית, שגשגו עיתונים הומוריסטיים זולים, שנאלצו להסתפק בתיאור ההווי הזעיר-בורגני. הוא פרסם רשימות וסיפורים קצרים, תחת הפסבדונים "אנטושה צ'כונטה" (המילה honte בצרפתית היא בושה), בהם הוכיח והוקיע את המשטר הרוסי המשעבד. באותם שנים, ראה צ'כוב בכתיבתו מקור פרנסה בלבד ולא ייעוד. אבל דווקא מעבודתו זו הגיח צ'כוב כסופר רוסי דגול. גיבורי סיפוריו היו בני המעמד הבינוני, ולאחר מכן גם בני הכפר. אף שרשימות קלילות אינן נחשבות מבחינת איכותן הספרותית – הן שהקנו לצ'כוב את מיומנותו בכתיבת הסיפור הקצר, שהשפיע על סופרים באותו ז'נר ברוב הארצות האחרות.

בסיפוריו הבשלים של צ'כוב מתרחשים אירועים טרגיים בטון מינורי, כחלק מחיי היום-יום. אי-הבנות ואירועים שוליים שולטים בעלילות סיפוריו. צ'כוב גולל בסיפוריו הקצרים סיפור חיים שלם של דמות, והפך ליוצרו של סוג ספרות חדש – סיפור קצר, הקולט לתוכו רומן. באחד ממכתביו כתב "הִשכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות". בתיאור גיבוריו נתן אפיון ממצה שלהם בלבד, ללא תיאור משפחותיהם ועברם. הוא האמין בהעמדת טיבו של האדם לפי התנהגותו .

"בדרכו חזרה אל ביתו הרהר יעקב ושקל, כי רק רווח יעמוד לו מן המוות: לא יהא לו כל צורך לאכול או לשתות, לא יהא עליו לשלם מיסים ואף לא יוכל לעלוב בבני האדם. ומאחר שאין האדם שוהה בקברו שנה אחת, כי אם מאות ואלפי שנים, הריהו משתכר, אם לערוך חשבון, רווח עצום ורב. החיים מביאים לאדם הפסדים. המוות, לעומתם, מצמיח אך טוב. שיקול זה יש בו אמנם מן ההיגיון. ועם זאת, הלא רע הדבר ומעליב; מה טעם בסדר מוזר זה שעלי אדמות, שחיים, הניתנים לאדם פעם אחת בלבד, חולפים עליו בלא כלום?!". (מתוך: "כינורו של רוטשילד").

צ'כוב לא היה בולשביק מושבע אבל גם לא היה ריאקציונר. הוא עמד בין הנטיות האלה. הוא לא קיבל עליו את תפקיד הנביא או המוכיח בשער, אלא פשוט תיאר את הסביבה שלו בצורה החדה והכנה ביותר". אף שהוא עצמו הגיע ממעמד נמוך הוא לא הפך את האיכרים לקדושים מעונים, כפי שעשה לב טולסטוי. האיכרים אצל צ'כוב אינם מלאכים. הוא לא ייפה את המציאות לטובת השקפות העולם שלו. הוא הכיר בעובדה שהעוני פעמים רבות מנוול את נפש האדם". במסעו אל מעבר להרי החושך של אוכל, בשנת 1890, כתב לאחותו: "בלילה, כשתיכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס"[2]. סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.

כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף:. כך למשל, היטיב לתאר את הטייגה הסיבירית, כשכתב: רק העופות הנודדים", יודעים היכן נגמרים העצים". מאידך גיסא, צ'כוב, שמעולם לא הוגלה, שיבח את יופיין של חלק מהערים שראה, והעיד כי האווירה בסיביר, למרות הפושעים הרבים, בטוחה הרבה יותר ממקומות אחרים.

הוא נודע בזכות תיאור החיים בערים קטנות ברוסיה או בחשיבתם הפרובינציאלית של עירונים וולגריים. כל פרט בסיפוריו חשוב: גדר אפורה וגבוהה או תיקן במרק, יש להם ערך שאינו סימבולי בלבד, אלא ריאליסטי. שני האופנים הללו מתמזגים אצל צ'כוב, שחי בתקופה של אסכולות סגנוניות קוטביות: הנטורליזם והסימבוליזם. בסיפורים מאוחרים, ארוכים יותר, הוא מדגיש את השיבוש שהכניס התיעוש לחיי הכפר. במונח זה מצביעות כמה מיצירותיו לכיוון המהפכה; אולם כשדמויותיו מדברות על עתיד ורוד, מלאים דבריהן (בהקשר שבו הם נאמרים) אשליה עצמית, ומרמזים על מלכודת מסוג חדש. שלא כאחרים, המעיט בתיאורי טבע והסתפק בהבלטת פרט אחד האופייני למכלול. "בטבע הופך זחל דוחה לפרפר יפהפה ואילו אצל בני אדם קורה התהליך ההפוך: פרפר יפהפה הופך לזחל דוחה".

בסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, אמת, צדק ויופי, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת יומו הריאליסטית. דמויותיו חולמות על החיים הטובים, אך אין להן כלל סיכוי להגיע לשם ואין ביכולתן לעשות דבר על מנת לשנות את מצבן בהווה. שגרת היומיום נתפסת על ידי צ'כוב כתהליך הרסני וממית. האושר, לעומת זאת, הוא מושג בלתי אפשרי, שכן כל חלום שמתגשם הופך מיד לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית.

"לא מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מפסיד אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש. מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מרוויח אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש".

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא בכפר ווֹסְקְרֶסֶנְסְק (כיום איסטרה) שליד מוסקבה, שם התרחבו והתגוונו נושאי הכתיבה שלו בעקבות היחשפותו לחיי האיכרים, הרופאים הכפריים, בעלי האחוזות, הפקידים, המורים וקציני הצבא. בשנים אלו הגיע צ'כוב לידי הכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות, ופרסם את קובץ סיפוריו הראשון "מעשיות מלפומנה" (1886). אוסף הסיפורים הקצרים שלו, שיצא לאור ב-1886 זכה להצלחה וצ'כוב הפך לסופר במשרה מלאה.

הוא זכה לביקורת על סירובו לנקוט עמדה פוליטית בסיפוריו. הוא סבר שייעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו להראות את החיים, מבלי לנסות להוכיח מאומה. הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר. באחדים מסיפוריו ניצל צ'כוב פרשיות מחיי מיודעיו. סבור היה שהסופר זכאי, ואף חייב, להזין את יצירתו בפרטים מן החיים. "ללא הפעפוע ההדדי המתמיד בין המציאות לבדיון עלולה הספרות, לדעתו, להתייבש ולמות".

הוא טען שהסופר אינו מהפכן ואינו אידיאולוג, אלא רק מתאר: "לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים, פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי, תחת אילו תנאים, אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות עֵד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות, שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה. הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר-המשובעים, משמע, הקוראים. תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר, משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות, להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם". (מתוך מכתב לאלכסיי סובורין; -30 במאי, 1888).

לאחר מכן החל הקשר שבין צ'כוב לתיאטרון לשלוט בחייו ובעבודתו. צ'כוב ידוע גם בזכות מחזותיו העושים שימוש בחיי היום-יום ובאירועים ושיחות זניחים לכאורה. מחזהו הראשון "פּלַאטוֹנוֹב" (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלות אותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. אולם, בזמנו נכשלו מחזותיו הראשונים כישלון חרוץ, ורק עם המחזה "השחף" החל שמו להתפרסם כמחזאי. ביטוי שלא יישכח מהמחזה הוא : "כמה קל זה, דוקטור, להיות פילוסוף על הנייר, וכמה קשה להיות כזה בחיים האמתיים". ).

מחזה זה, בבימויו של קונסטנטין סטניסלבסקי, כבש בסערה את עולם התיאטרון. המפתח להצלחתו של סטלינבסקי היה דרישתו מן השחקנים להבין את המניעים הפנימיים של הדמויות שגילמו.

בעקבות מחזותיו הקצרים הראשונים נכתבו ארבע הדרמות החשובות, המהוות עדיין חלק מהרפרטואר הבינלאומי: בת-שחף (1896), הדוד וניה (1897), שלוש אחיות (1901) וגן הדובדבנים (1904). בימויו של סטניסלבסקי ופרשנות תיאטרון האמנות המוסקבאי תרמו ליצירת הרושם העז של ההופעות הראשונות. הוא נחשב כמחזאי בסגנון ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסליים. בזכות הפקות משותפות, עתירות הצלחה, נקשרו שמותיהם של צ'כוב וסטניסלבסקי, זה בזו

מחזותיו הם בין המועלים ביותר על במות התיאטרון בעולם.

רוב בני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. בראש ובראשונה טולסטוי. הוא לא יכול היה לשאת את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע. נמירובסקי מבחינה בספרה, בין צ'כוב לטולסטוי. "קשה להעלות בדמיון שני אנשים בעלי טבע כה שונה כמו שני הסופרים האלה", היא כותבת, "טולסטוי ספוג בתשוקה, בעקשנות נשגבת; צ'כוב ספקן ומנותק מהכול; האחד בוער כמו להבה. השני מאיר את העולם החיצון באור קר ורך".

אותה הסתייגות הייתה לו גם כלפי דוסטוייבסקי, שעליו אמר לידידו סובורין: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאד". אך גם מעצמו לא היה שבע רצון "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון…אין בי להט". דעתו לא הייתה נוחה לא מחייו ולא מכתיבתו.

ב-1885 אובחנו אצל צ'כוב סימנים ראשונים של מחלת השחפת. תוך זמן קצר הוא הפסיק לעסוק ברפואה והקדיש את כל מרצו לכתיבה. עד 1887 כבר פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה נוסף "איבנוב".

ב-1890 נסע, למרות מחלתו, לסיביר ,על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם, ועקב במשך כארבעה חודשים אחר חייהם של כ-10,000 אסירים ותושבי קבע במושבת העונשין הסיבירית. הספר "האי – מסע לסחלין" מתאר את אשר ראה שם, הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

צ'כוב ביקר באירקוצק, הסמוכה ליימת בייקל , ששיקומה מה ארך כעשר שנים, והפך לגיבור תרבות מקומי. האביב היה עדיין קר ומסילת הרכבת הטרנס סיבירית טרם הונחה. הוא כתב מכאן לאחותו: "כשמתחילה לנשוב הרוח הקרה ומעלה אדווה על פני המים, שצבעם עכשיו, לאחר גאות הנהר, כצבע המים שהדיחו בהם קפה, אני נאחז גם צינה, גם שעמום גם חרדה…צלילי האקורדיון עולים מן החוף נוגים ועגמומיים, הדמויות בטולופים הקרועים, הניצבות בלי נוע על ארבות הנהר החולפות על פנינו, נדמות כאילו הקפיאן מכאוב שאין לו גבול ושיעור. הערים על שפת הקאמה אפורות: דומה כי תושביהן עסוקים ביצור העננים, השעמום, הגדרות הלחות, הבוץ והרפש ברחובות, וכי זה עיסוקם היחידי"[3]. כשצ'כוב היה כאן, מסילת הברזל נגמרה בטומן. הרחק מערבה מאולאן אודה. משם התחילה סיביר, ומשם התגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים מותקף על ידי הקור, מיטלטל על הדרכים הקשות. "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים".

גם באולן אודה, בצד המזרחי של בייקל, ניתן לראות את פסלו כשהוא יושב על הספסל. משם התגלגל בעגלה רתומה לשני סוסים, בדרכים מטלטלות, באוויר צורב מקור: "וזהו, נוסעים, נוסעים, ציוני הדרך, השלולית וחורשי הלבנים הקטנים מרצדים מול העיניים. פגשנו בדרכנו נוודים, הנושאים את קדרותיהם על גבם. האדונים הללו משוטטים להם באין מפריע על דרך המלך של סיביר, פעם ישחטו איזו ישישונת כדי לקחת את חצאיתה ולגזור להם ממנה גרביים, פעם יעקרו את שלטי הפח מעל ציוני הדרך – אלה יסכנו לשימוש – פעם ירוצצו את גולגולתו של קבצן שנקרה בדרכם[4]."

לא לחינם בחרה נמירובסקי דווקא בצ'כוב, בנקודה זו בחייה. עצמה צנחה אז ממעמד של סופרת מקובלת ונעשתה לאדם נרדף. היא הרגישה שכולם בגדו בה, וצ'כוב הוא דמות שמעוררת תקווה והשראה, אדם שהגיע מאשפתות לכזו גדולה. וגם האנושיות שמאפיינת את הכתיבה שלו. בנוסף הוא היה השראה מבחינת הפרקטיקה של החיים, הוא היה רופא ונסע לסיביר וסיכן את חייו כדי לראות את העוולות שנעשו שם.

ב-1891 רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה כרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב חלק מיצירותיו המפורסמות. בשנים הבאות עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולרה ורעב המוני, ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

חיי האהב של צ'כוב היו מוזרים, בלשון המעטה. למרות שהיה מחוזר, הוא הצהיר שמנוי וגמור עמו להגן על רווקותו. דומה היה שרגשותיו העדינים ביותר היו שמורים עבור אחותו, שהגתה לו הערצה ללא סייג. היא מצדה טענה שביטלה את אירוסיה למען הקשר עם אחיה. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב. למה לו רעיה כשיש לו מאריה?

למרות זאת התחבר לשחקנית אולגה קניפר, שגם שיחקה במחזהו "בת שחף". היא החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב ערך עמו מעין משחק המחבואים ונהג לומר לה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד – ואני מה? לא מי -יודע- מה". כדי לא לאבד אותה נשא אותה לאישה, בשנת 1901. מסיבות השמורות לו, הטעה את חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז ועד מותו עסק בעיקר בניסיונות ריפוי ביאלטה ומחוץ לרוסיה. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב מספר מחזות שהועלו בתיאטרון היוקרתי יותר ברוסיה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה. צ'כוב מת ממחלת השחפת ב-15 ביולי (על פי הלוח היוליאני: 2 ביולי) 1904 בעיר המרפא באדנוויילר שבגרמניה. גופתו הועברה לקבורה ברוסיה.

צ'כוב השפיע רבות במחזותיו ובסיפוריו, במבנה העלילה ובעיצוב הגיבורים, על יוצרי המאה העשרים ברוסיה (בהם מקסים גורקי) ומחוצה לה (בהם ארנסט המינגוויי ווירג'יניה וולף). כלל שטבע צ'כוב במבנה העלילה הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע: "אם מופיע רובה במערכה הראשונה של הצגה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

מחזותיו הידועים והמועלים ביותר

"פלאטונוב" (1878); "השחף" (1896); "הדוד וניה" (1897); "שלוש אחיות" (1901)[5]; "גן הדובדבנים" (1904)[6]

ספרים וקובצי סיפורים שהופיעו בעברית:

"בִּצָּה"[7]; "סיפורים"[8]; "קלת-רגל ועוד סיפורים"[9]; "חיי" (סיפורו של בן-פרובינציה)[10]; "כרכרנית/הנזיר השחור"[11] ; "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים"[12] "פריחה שנתאחרה"[13]

"סיפורים מן הפרובינציה"[14], "ערבה"[15],

"יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", קובץ סיפורים, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2002 בהוצאת כרמל.

"דו-קרב וסיפורים אחרים", תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: הלנה טולסטוי, הופיע בשנת 2006 בהוצאת כרמל.

(צ'כוב, "השחף").

[1] במשך חייה הקצרים כתבה נמירובסקי לפחות 50 סיפורים קצרים ו-15 רומנים.

[2] . מתוך "צ'כוב" בתרגום אביטל ענבר. תודתי לצור שיזף על ההפניה

[3]  הציטוט מכתבות של צור שיזף, הטראנסיבירית.

[4] . כמרבית יצירותיו של אלכסנדר סולז'ניצין, כך גם יצירתו הראשונה, "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ" מדווחת ישירות מן הנעשה בגולאג הסטליניסטי, בו בילה המחבר כעשור מחייו בטרם נשללה ממנו אזרחותו והוא נשלח לגלות. זוהי יצירה של הדברים הקטנים והפשוטים, של הרגעים הגדולים של השגרה, ובמקרה של הגולאג, של השגרה המוחלטת. על רקע הסיזיפיות האופיינית למחנות עבודה, מתאר סולז'ניצין את הניצחונות הקטנים של כל אסיר ואסיר ואת מיני התחבולות שעל כל אחד מהם לתחבל כדי לאכול, כדי לא לקפוא, כדי לשרוד – את בעל המקצוע ש"מפלח" כף בנאים, שומר עליה בקנאות ומקפיד בכל זאת, לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר למרות מאסרו ומתוך כבודו-המקצועי. בקצרה, רומן רוסי אמיתי

[5] נוסח עברי למחזה ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אור-עם בתרגומו של שמעון בוזגלו.

[6] תורגם לעברית כמה פעמים בידי כמה מתרגמים. תרגומו של גרשון שופמן, הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1939 ובתיאטרון החאן בשנת 2010.

[7] תרגום: א. נ. גנסין, הופיע בשנת תרע"ב בהוצאת י. ח. ברנר.

[8] תרגום: לאה גולדברג, הופיע בשנת 1944 בהוצאת הקיבוץ הארצי.

[9] תרגום: י. בירמן, הופיע בשנת תשי"ב בהוצאת מחברות לספרות.

[10] תרגום: מ. חריזמן, הופיע בשנת 1967 בספרית תרמיל.

[11] תרגום: מנחם זלמן וולפובסקי, הופיע בשנת 1965 בספרית תרמיל.

[12] תרגום: מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי, הופיע בשנת 1982 בהקיבוץ המאוחד.

[13] קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע בשנת 1981 בהוצאת עם עובד.

[14] קובץ סיפורים, תרגום: נילי מירסקי, הופיע ב-1990 בסדרת הספריה החדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

[15] נובלה, תרגום: דינה מרקון, אחרית דבר: דימיטרי סגל, הופיע בשנת 2000 בהוצאת כרמל.