יציאת מצרים בראי המחקר

יציאת מצרים – מיתוס ועובדות

כתב: גילי חסקין; 25 לאפריל 2023.

תודה לגדעון ביגר, לזאב הרצוג  ולאלון שביט, על הערותיהם.

ראו גם באתר זה: תולדות מצרים הפרעונית; הזיקה בין מצרים הפרעונית לכנען-ארץ ישראל.

מאמר זה בוחן את האתוס של יצִיאַת מִצְרַיִם ובודק אם תיאורו, כפי שהוא מופיע במקרא, אכן יכול היה להתרחש.  כמו כן, מתי ומדוע חובר ואיזו מטרה רצה להשיג.

השיח החשוב אודות המקרא, זוהם בעשורים אחרונים על ידי פוליטיקה. אלו הבוחנים אם הסיפורים עולים בקנה אחד עם הנתונים ההיסטוריים והארכיאולוגים, מוכנים "מינימליסטיים" ומיוחסות להם כוונות פוסט ציוניות. מאידך, מתנגדיהם מגיבים תגובה אמוציונלית. כולי תקווה שאפשר לקיים את המסורת, ובו זמנית לקיים דיון, משוחרר מדעות קדומות. המאמר רלוונטי מאד לטיולים במצרים, לטיולים בירדן וכמובן גם לטיולים בארץ.

יצִיאַת מִצְרַיִם היא סיפור מקראי. על פי הסיפור, זעקו בני ישראל לאל שיושיעם משעבוד ארוך השנים במצרים. אלוהים שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב שוב ושוב, לעיתים מרצונו החופשי ולעיתים מפני שהאל הקשיח את לבו, ובתגובה הנחית האל עשר מכות על המצרים. כאשר נוכח פרעה ביציאת עבדיו ממצרים, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו.

בני ישראל, עשו דרך מרשימה, ממעמד של עבדים, אל הארץ המובטחת, באמצעות מנהיג שהונחה על ידי השראה אלוהית. מסע הנדודים היה ל"טקס מעבר" בהיקף לאומי, ובו התנתקה החברה מטריטוריה אחת ועברה לאחרת, במסע גיבוש שבטי במדבר. במשך שנות דור אחד התחוללו אירועים מופלאים: הסנה הבוער, מכות מצרים, חציית ים סוף, הופעת המן במדבר ומתן תורה  בהר סיני.[2]

מסורת יציאת מצרים, היא גורם ראשון במעלה, בעיצוב התודעה הלאומית הדתית של ישראל. היא שבה ומופיעה בנאומים היסטוריוסופיים שבספרי נביאים ראשונים. היא הטביעה את חותמה על תודעת העבר של ישראל והפכה לערך חינוכי בעל משמעות דתית ולאומית כאחת. יציאת מצרים אינה רק חווית מוצא בהתהוות ישראל כעם בן חורין בארצו, אלא קשורה לחוויית הפגישה הראשונה שבין העם לאלוהיו .

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד בדת היהודית, ולכן ישנה מצווה לספר את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור ומאב לבן כחלק מהמסורת, ובפרט בליל פסח.[4]

במסורת היהודית מככבת יציאת מצרים כאירוע החשוב ביותר בתולדות העם. סיפור המכונן את האמונה של עם ישראל באל אחד, אל עליון[5]. מכיוון  שהמילה "עם" בקשר לעם ישראל, מופיע לראשונה בהקשר של הגלות במצרים, ניתן לראות במצרים מעין רחם וביציאת מצרים סיפור לידה, המכונן את זהותו של עם ישראל כקבוצה מגובשת, שרואה את עצמה כשותפה לאותו גורל.

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל, על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל כפי שהיא מתוארת במקרא, אם בכלל, מסכימים שיש למיתוס אודותיה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה": ”הגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון[7].”

הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ולמקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה.[8]

יציאת מצרים היתה מקור של השראה ותקווה עבור חברות ועמים משועבדים בעת החדשה. הפוריטנים של 'מייפלאואר', שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, דימו את חציית האוקיינוס האטלנטי לקריעת ים סוף וראו ב"עולם החדש" את ארץ כנען.

ראו באתר זה: ראשית ההתיישבות בארצות הברית.

כאשר השחורים באמריקה שרו "שלח את עמי" (Let my people go); כאשר התיאולוגים של שחרור דרום אמריקה, ביססו את תפיסותיהם על ספר שמות, כשנלסון מנדלה קרא לאוטוביוגרפיה שלו "הצעדה הארוכה אל החירות", כל אחד מהם אימץ את סיפורו של עם ישראל והפך אותו לסיפורו שלו. יותר מ'המדינה' של אפלטון ויותר מה'פוליטיקה' של אריסטו, יותר מהאמנה החברתית של רוסו או מ'הקפיטל' של מרקס, סיפור חג הפסח הוא סיפור החירות שהשפיע על המערב יותר מכל סיפור אחר. "מאז יציאת מצרים", אמר היינריך היינה, "החירות מדברת במבטא עברי". במאה ה-20 מרטין לותר קינג נהג לדמות בנאומיו את השחורים בארצות הברית לבני ישראל במצרים.[9] הסיסמא "שלח את עמי" הובילה את המאבק למען היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות.

מתי התרחשה יציאת מצרים?

החל בתקופה התלמאית (במאה השלישית לפני הספירה) ועד המאה ה-21, דנים היסטוריונים, חוקרי מקרא, ארכאולוגים ואגיפטולוגים בשאלה מתי ובזמנו של מי מהפרעונים התרחשה, אם בכלל, יציאת מצרים. הסיפור המקראי אינו נוקב בשמו של פרעה מלך מצרים המנסה למנוע את יציאת בני ישראל, וגם לא בשמו של המלך הקודם "אשר לא ידע את יוסף". בעוד שחומרים מקראיים מאוחרים יותר, נוקבים בשמות של מלכים מצריים, כגון שישק[10] או נכה[11]. למרות זאת, הנחת היסוד מדברת על אמצע המאה ה-13 לפנה"ס, בתקופת המלך המצרי רעמסס השני[12]. תאריך הקונצנזוס מבוסס בעיקר על זיהוי פיתום ורעמסס שבסיפור המקראי[ עם הערים המצריות העתיקות פי-אתום ופי-רעמסס (בית רעמסס), אשר לפי המחקר האגיפטולוגי העדכני נבנו בעיקר בתקופת רעמסס השני, ששלט בין 1279 ל-1213 לפני הספירה.

פסלו של רעמסס השני, בממפיס – מצרים. באדיבות wikipedia

ראייה שנייה לתאריך הקונצנזוס, מוצאים בזיהוי המקובל של "אי-סי-רי-אר" כ"ישראל", בהופעתו הקדומה ביותר בהיסטוריה, בכתובת הרשומה באסטלה המתארת את הישגיו של  פרעה מרנפתח – בנו של רעמסס השני – בכנען, ממש בסוף המאה ה-13 לפני הספירה. מרנפתח התפאר כי במהלך מסעו, השמיד קבוצה בשם "ישראל", כלשונו: "ישראל הושם [היה לשממה], אין לו זרע"[13]. אף כי מדובר בהתייהרות, היא מעידה על קבוצה אתנית בשם ישראל אשר יושבת במקום לא-ברור בכנען או בעבר הירדן. מקובל לקבוע את ימי שלטונו של מרנפתח לשנים 1203-1213 לפסה"נ ומכאן ניתן להעריך שיציאת מצרים התרחשה עוד קודם לכן (40 שנה לפי הסיפור המקראי).[14]

פרק הזמן שבין השנים 1550 ל-1200, או 1150 לפני הספירה, היא תקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הממלכה החדשה במצרים, בה שלטה מצרים בכנען ונתקיים בה מערך של ערי ממלכה כנעניות, החוסות בצלה של המעצמה הגדולה. סופה של התקופה בא עם הנסיגה המצרית מן הארץ, בשליש השני של המאה ה-12 לפני הספירה, שאז חרב מערך הערים הכנעניות שנתקיים עד אותו זמן בחבלים הנמוכים של הארץ. בתקופה זו הפכה הפרובינציה המצרית כנען (שהוראתה ארגמן), לארץ שבה מתנחלים עמים שונים, ביניהם הישראלים.

ירידת שמים למצרים

אף שמדבר גדול חצץ בין שתי הארצות, עשו שיירות סוחרים את דרכן מארץ ישראל ועזה לערי הדלתא, בחמישה ימים בלבד ולעיתים נהגו להשתקע באזור הדלתא. יש עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (בדומה לסיפור המקראי על אחי יוסף). חלק מהמהגרים גויסו לבניית מפעלים ציבוריים.

עדויות ארכיאולוגיות לסחר חליפין זה אנו מוצאים כבר מהאלף השלישי לפני הספירה, הן בארץ, באתרים כתל עירני, עין הבשור, ערד ועוד, והן במצרים, בכמה אתרי קבורה של אצילי הממלכה הקדומה בסאקרה, בני חסן ואסואן. אנשים ממוצא שמי הגיעו למצרים מסיבות שונות. היו שהביאו את עדריהם אל עמק הנילוס עקב בצורת בארצותיהם, למשל, אברהם (בראשית י"ב, 10), יצחק (בראשית כ"ו, 2) ויעקב (בראשית מ"ב, 3)[15]. בציור הנודע בקבר חנומחתפ שבבני-חסן, מתקופת הממלכה התיכונה, המתוארך למאה ה-19 לפני הספירה, נראים כנענים היורדים מצרימה עם בהמות משא, עמוסות מוצרי בד, צמר ובשמים. הם נראים כסוחרים ולא כעובדי כפייה.

יתכן שכנענים אחרים, הובאו אל הדלתא, אל ידי חיילות פרעה, כשבויי מלחמה, שנלקחו באחד ממסעות העונשים נגד ערי המדינה המורדות בארץ כנען, הועסקו בחלקם כעבדים. אחדים טיפסו במעלה הסולם החברתי ובסופו של דבר היו לחיילים, פקידי ממשל ואף כוהנים. המפורסם מבין סיפורי המהגרים שעלו לגדולה הוא סיפור יוסף, המוזכר בספר בראשית. אבל גם מקורות אחרים מציירים תמונה דומה. גם מכתבי אֶל-עַמַארְנָה מעידים על קשר בין מצרים לבין כנען ומסופוטמיה.

על היקף התופעה אפשר ללמוד מעדותו של פרעה אמנחותפ השני, המציין כי בשובו מאחד ממסעות המלחמה שלו, בשנת 1429 לפנה"ס, הביא עמו למצרים 15,200 שוסים (שבטים נודדים מאדום ומהנגב) ו-36,300 חורים (ציון כללי לתושבי א"י) [17]. מעניין במיוחד אזכור של

3,600 עפירו (ח'בירו) נוודים, שאולי יש קשר בינם לבין העברים[18]. העפירו מוזכרים גם בפפירוס ליידן 348 [19], כמובילי אבנים בעיר פי-רעמסס בתקופת רעמסס השני[20]. בדומה לבני ישראל שלפי המקרא בנו את העיר רעמסס. להבדיל מהמילה "עברי", שמציינת השתייכות אתנית, המילה 'עפירו' או 'חבירו', מציינת מעמד חברתי. אבל יתכן שהעברים היו סוג של עפירו[21]. ישראל פינקלשטיין מציע: "יתכן שתופעת העפירו השתמרה בזיכרון גם במאות מאוחרות יותר וכך שולבה לתוך סיפורי המקרא, תוך הסבה מן המשמעות החברתית, להגדרה אתנית"[22]. לדעת ישראל קנוהל, בספרו 'מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך," העפירו הם שהביאו איתם את האמונה באל אחד, בהשפעת האתניזם של אחנתון. לטענתו, בדרכם לכנען עברו החבירו במדין ומשם קיבלו את ה' כשם האל ואת המנהג לא לייצג את האלוהים בפסל או תמונה.

השפעה מצרית על עם ישראל

קיימות "טביעת אצבעות" מצריות רבות בתרבותו של עם ישראל, החל ממנהג ברית המילה שמקורו מצרי[23]. כך גם תפילות דומות בשתי התרבויות. אמירת הייחוד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", דומה בצורה ניכרת לשורה המופיעה באחד מהמנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר"[24]. גם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף 'צָפְנַת פַּעְנֵחַ' (משמעו מכלכל הארץ ונותן חיים, מושיע העולם תואר המתאים למי שהציל את העולם מרעב), נמצא בתיעוד המצרי מתקופה אחרת.  המקרא מתאר בפרוטרוט מנהגים רבים השאובים מהווי החיים של מצרים , כגון הטקסים בחצר המלך, יום ההולדת של המלך, הפקידים הממונים על בית הסוהר, חלומות ופתרונם, התייעצות עם החרטומים, תיאור מינויו של יוסף, הניחוש בגביע, החניטה ושבעים ימי הבכי, אדמת הכוהנים שהייתה פטורה ממסי המלך, מרכבות הסוסים של המלך[25].

יש טקסטים תנ"כיים אשר דומים מאוד לכתובות מצריות המתוארכות לתקופות מוקדמות בהרבה מהמקרא, כמו למשל סיפור יוסף ואשת פוטיפר, אשר קיימת לו מקבילה מצרית[26]. ידוע שלמלך אמנחותפ השני היה וזיר שמי וגידול ילדים זרים בבית פרעה היה נהוג. מרבית החוקרים כיום מצביעים על משלי אמנ-אמ-אפה, קובץ משלי החכמה החשוב ביותר בכל הספרות המצרית העתיקה[27], כמקור לספר 'משלי', ואף נעזרים בו לפירוש פסוקים סתומים במשלי[28]. אפשר לציין עוד מקבילות, כגון זו שמביא החוקר בנימין אורוטיה. הוא מצא כי פרק נ"א בתהילים, כולל אלמנטים זהים לגמרי לקטעים מתוך טקס "פתיחת הפה" בספר המתים המצרי.

גם היחס לפולחן דומה בשתי התרבויות: בשתי מסורות החכמה כמעט שאין הוראות פולחן ישירות. בהקשר זה מפתיעה ההוראה למריכארע: "מקובל האופי [הלחם] של ישר הלב, יותר מן השור של עושה העוול". כבר באלף השני לפני הספירה, מתואר הקשר בין המוסר לפולחן, שכמותו נמצא, אלף שנה מאוחר יותר, בנבואה המקראית (ישעיהו א', 11-17; עמוס ה', 21-25), אשר הטביע את חותמו גם על ספר משלי: "שזח רשעים תועבת ה' ותפילת ישרים רצונו (משלי, ט"ו 8).

בשפה העברית נשמרו 26 מילים שמקורן מצרי: למשל המלה " חַרְטֹם", שבמצרית עתיקה (חר תפּ – כוהן קורא ראשי), פירושה מנחש, קוסם[29]. "אסם" שפירושו ממגורה;, פענוח (שהוזכרה לעייל). השם פנחס, "פא נחסי במצרית", שפירושו: 'הכושי'. מקור השם 'אסנת' הוא מצרי. גם השם 'משה' סביר שמקורו במצרית: mes, mesu– במצרית: ילד, בן. הפועל msy פירושו "נולד מ…" ו"בנו שלו…" והוא משמש סיומת לשם שתחילתו מציינת אל[30]. למשל: רע-מסס; תחות-מס וכיוצא באילו. 'אבטיח' (baţţich, biţţich) – הוא כנראה שם מצרי [31]. אבנט (bnd) – אזור מותניים, חגורה רחבה. במקור: "עטף". אחו (acha או achi) – שטח מכוסה עשב המשמש למרעה. במקור: "היה ירוק". מזח (mdh) – רציף מוארך הנכנס מן החוף אל הים או הנהר. סוף (ţwfj) – צמח הגדל על גדות נחלים וביצות, בעל עלים גדולים ורחבים דמויי סרגל. צי (t'aj) – כלל כלי השיט השייכים למדינה או לחברה מסחרית. במקרא (ובמצרית): אנייה, ספינה. שיטה (šndt) – עץ הגדל במקומות יבשים[32]. המלה "בהמות" מקורה במצרית קדומה: "פֶּ- אֶמוּ" – פרת מים.

שנהב – ייתכן שהמילה היא הלחם של שתי מילים: שן+הב. יב או הב במצרית עתיקה הוא פיל.

תיבה (T-b-t) – במצרית: ארגז, ארון מתים. תנין במצרית עתיקה הוא ת-מסח, והיאור הוא "ירו" (Yeru) – שהוראתו נחל. ומכאן "ירדן, ירקון, ירמוך[33]. יש אף אלה המוסיפים לרשימת המלים המצריות גם מילים כמו טנא (במצרית 'סל פירות'), מִשְאָרות – במצרית כלי לקמח וללחם[34]. אָחו – במצרית היא מורה על קרקעות המוצפות בכל שנה על ידי הנילוס, ומכאן למרעה בכלל[35]. אַבְרֵךְ ומכאן "לכרוע ברך"[36].

כמו כן חדרו למצרים הפרעונית, מילים שמיות, כמו שבט, מרכבה, חרב, אשפה (לחצים), קמח, מגדל, נחל, בריכה, ים ועוד.

יחסי שכנות אלה בין המצרים ועמי האזור גררו השפעות הדדיות בין-תרבותיות, שאפשר לזהותן כיום ביהדות ובעברית, שלדעת כמה מן החוקרים הן ראיות נסיבתיות להיותנו עבדים במצרים.

החל מהמאה ה-19, ארכאולוגים וחוקרי מקרא, בודקים את אמתותו ההיסטורית של הסיפור.

האם יציאת מצרים התקיימה באמת?

נכון להיום אין ראיות ארכאולוגיות או חוץ מקראיות משמעותיות ליציאת בני ישראל ממצרים, בדומה למתואר בתנ"ך, ולמסעם במדבר[37]. מחד, הכותב הכיר היטב את מצרים ואת תרבותה. מאידך, יש בסיפור הרבה "חורים". רק מיעוט קטן מקרב החוקרים, לרוב בעלי רקע דתי, מקבל את הסיפור התנ"כי כאמת היסטורית. יש ביניהם הטוענים, כי אם קיים סיפור, שכה מושרש במסורת, חזקה עליו שהתקיים ועל השוללים להוכיח שלא התקיים[38].

הבעייתיות

1. אין כל תיעוד לעצם ישיבתם של הישראלים במצרים.

צפוי היה למצוא בתיעוד המצרי כתובים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה – אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים, מוות של כל הבנים הבכורים, שרשרת של אסונות טבע וטביעת הצבא בים. גם אילו ניסה הפרעה של אותה תקופה, להשמיד את הראיות לאירועים אלו, שואלים החוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? במצרים התחלפו שלושים שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים.

2. היעדר השפעה על התרבות החומרית

לפי הסיפור, עם ישראל ישב במצרים מאות שנים. הוא היה אמור להיות מושפע מאד, מתרבותה העשירה. יחד עם זאת, למרות ההקשרים הלשוניים והפולחניים שהוזכרו לעייל, לא נמצאו בתרבותו של עם ישראל שרידים של ממש מתרבות מצרים, בעיקר בכול הנוגע לתרבות החומרית. חיקויים היו אצל כל עמי הלבנט ובולט במיוחד ייצור חרפושיות, כקמע מזל. מנהג זה שרר גם בישראל, אבל הוא אינו מספיק, עבור עם שכביכול הכיר מקרוב מאוד, את תרבות מצרים. לעומת זאת, מבחינה ארכיאולוגית, הממצאים הקרמיים שנמצאים בישובים הישראליים הקדומים ביותר בכנען, דומים מאוד לכלי הקרמיקה של יושבי כנען האוטוכתוניים.

3. לסיפור היציאה ממצרים יש גרסאות שסותרות זו את זו. מהמקרא לא ברור אפילו אם בני ישראל גורשו ממצרים, ברחו ממנה, יצאו ממנה בהסכמת המלך, או אף איימו בכוח צבאי על השלטון המצרי.

• גרסה אחת בספר שמות מציינת שבני ישראל, שייצרו לבנים כעבדים, ביקשו בסך הכול ממלך מצרים, חופשה של שלושה ימים לקיום טקס פולחני לאלוהיהם. לטענתם, אם לא יזבחו לה' במדבר, הוא יכה אותם עד מוות: "וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ. נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (שמות, ה' 3).
• גרסה אחרת טוענת, שבני ישראל בהנהגת משה, ברחו ללא רשות ממצרים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם" (י"ד, 5-6).
• גרסה שלישית טוענת שבני ישראל לא ברחו אלא גורשו: "וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (י"ב, 38-39).
• הגרסה המפתיעה ביותר שוללת גם את הבריחה וגם את הגירוש וטוענת שבני ישראל היו חיילים חמושים: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, י"ג, 18) . יש פסוקים נוספים המתארים את היציאה כמסע צבאי. בני ישראל מתוארים כשהם ערוכים כצבא מאורגן שאפילו העסיק שכירי חרב: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף וְגַם עֵרֶב רַב (כלומר שכירי חרב) עָלָה אִתָּם[39]. המילה "רגלי" מוזכרת במקרא אחת עשרה פעמים. מתוכן פעמיים בהקשר של יציאת מצרים. כל יתר תשע הפעמים, מופיעה מילה זו, בהקשר צבאי מובהק. המונח "רגלי", מציין חיילים רגליים ומבדיל אותם מחיילים פרשים, או מרכבות. צבא זה גם הנחיל מפלה לצבא מצרים ומרכבותיו טבעו בים סוף.

אם קיימות ארבע גרסאות לאותו אירוע, אפשר לתהות אם הוא אכן התרחש.

4. התורה מספרת על שישים ריבוא ישראלים, ששהו במצרים ופתאום עזבוה. שישים ריבוא הם 600,000 גברים, שאליהם יש להוסיף את הנשים והילדים… יחד כשלוש מיליון. לפיכך, כשרגלו של החלוץ דרכה בכנען, המאסף עדיין שהה במצרים.
5. למצרים היה דווקא גבול שמור, באגפה המזרחי, שהיה נתון לפיקוח קפדני. לכל אורך הדרך, שנקראה "דרכי הורוס", הקימו המצרים מערכת מתוחכמת של מצדים, ממגורות ובארות, מרוחקים מהלך של יום אחד זה מזה. מעבר להתייחסות מעורפלת, לפחדם של בני ישראל ללכת לאורך החוף, אין במקרא כל אזכור של המצדים המצריים בצפון סיני או של המצודות המצריות בכנען.

על הגבול היתה תחנה עם חיל משמר, במקום שנקרא סִילֶה, אשר בה נרשמו הנכנסים והיוצאים. בתחנת הגבול הזאת לא נמצא כל רישום של יציאת מיליוני הישראלים. גם אם נאמר שהמספר מוגזם ונסתפק בעשירית ממנו, גם אז המספר עצום ועדיין אין תיעוד כזה. אכן, יתכן שהרישום אבד, אבל לא ייתכן שקבוצת עבדים גדולה, נמלטה ממצרם דרך ביצורי הגבול השמורים בקפידה אל המדבר וממנו אל כנען.

6. לא נמצאו בסיני שרידים ארכיאולוגיים כלשהם לנוכחותו של עם במשך דור שלם. הממצא הארכיאולוגי מחצי האי סיני מציג ראיות לפעילות של רועים בתקופות אחרות, כמו האלף השלישי לפני הספירה.
7. על פי הסיפור המקראי, חנו בני ישראל בקדש ברנע, במשך שלושים ושמונה מתוך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, אולם חפירות וסקרים, חוזרים ונשנים, שנערכו באזור כולו, לא העלו ולו ראייה קלה, ביותר לפעילות מתקופת הברונזה המאוחרת. גם בעציון גבר, אתר החנייה במדבר, שניתן לזהותו בבטחה, לא התגלה שריד וזכר לבני ישראל הנודדים במדבר.
8. בתקופה זו היתה מצרים בשיא כוחה ושליטתה – המעצמה החזקה בתבל. אחיזתה בכנען היתה איתנה; מעוזים מצריים הוקמו במקומות שונים בארץ ופקידים מצריים ניהלו את ענייני האזור. הארכיאולוגיה חשפה ראיות מוחשיות לנוכחות מצרית רבת היקף בכנען. בשנות העשרים של המאה העשרים, נחפרה בבית שאן מצודה מצרית ובה התגלו פסלים, ומצבות מימי פרעה סתי הראשון, רעמסס השני ורעמסס השלישי. במגידו נחשפו בשכבה הכנענית, עדויות להשפעות מצריות, לרבות מימי רעמסס השישי, ששלט לקראת תום המאה השתיים עשרה לפני הספירה, זמן רב אחרי שכנען היתה אמורה להיכבש על ידי יהושע (לפיכך, אם בני ישראל יצאו ממצרים בתקופה זו, הם עברו ל..מצרים….)

ממכתבי אל עמרנה, המתארים את המצב בכנען, כמאה שנים לפני תקופה זו, אנו למדים, כי די היה ביחידה של חמישים חיילים מצריים, כדי להשקיט תסיסה בכנען. במקרה של דיווח על תסיסה בכנען, היה הצבא המצרי חוצה את מדבר סיני לאורך חוף הים התיכון ועולה על הערים המורדות[40]. מאד לא סביר שחילות המצב המצריים היו עומדים מן הצד ומניחים לקבוצת פליטים שהגיחו מן המדבר, להרוס את נכסיו האסטרטגיים של פרעה בכנען.

10. סביר להניח שחורבנן של ערים ואסליות נאמנות כה רבות, בידי פולשים כאלו, היה מותיר שריד בתיעוד הנרחב של האימפריה המצרית. כך שכיבוש הארץ, כפי שמתואר בספר יהושע, לא יכול היה להתרחש.
11. המקרא מספר, כי בני ישראל נאלצו להתמודד עם המדינות המבוססות מואב ואדום. אך מתברר, שבתקופת הברונזה המאוחרת, אזור זה לא היה מיושב באוכלוסיית קבע. באדום לא היו בנמצא מלכים שבני ישראל היו עלולים להיתקל בהם.
12. האתרים הנזכרים בסיפור יציאת מצרים הם ממשיים. כמה מהם היו מוכרים היטב וכנראה מיושבים בתקופה מאוחרת בהרבה. בתקופת ממלכת יהודה, כשנוסח הסיפור המקראי הועלה על הכתב לראשונה. אך לרוע מזלם של מי שמחפשים את יציאת מצרים ההיסטורית, אתרים אלו לא היו מיושבים דווקא בתקופה שבה היו אמורים למלא תפקיד באירועים שהתרחשו בעת נדודיהם של בני ישראל במדבר[41].

המקרא מספר כיצד תקף "הכנעני מלך ערד יושב הנגב" את בני ישראל ושבה את חלקם: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.  ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי–וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.  ג וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה" (במדבר, כ"א, 1-3). אולם כמעט עשרים שנות חפירה, חשפו בתל ערד עיר גדולה מתקופת הברונזה הקדומה ושרידי מצודה מתקופת הברזל, אבל שום שריד מתקופת הברונזה המאוחרת או מראשית תקופת הברזל. כך גם לגבי ערים אחרות, המוזכרות במקרא, כמו יריחו, העי וחברון.

במהלך נדודיהם נאלצו בני ישראל לצאת למלחמה בעיר חשבון, בירתו של מלך האמורי, שניסה למנוע בעדם לעבור בארצו, בדרכם לכנען: "וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל.  כד וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן–כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (במדבר, כ"א, 23-24). אולם החפירות בתל חסבאן, המקום בו שכנה חשבון העתיקה, מלמדות כי בתקופת הברונזה המאוחרת לא היה המקום מיושב.

הסיפור אינו היסטורי אלא דידקטי

המחקר הארכיאולוגי, עם העלייה במידת דיוקן של שיטות התארוך שלו ועם התפשטותו על פני הארץ כולה, מציג תמונה שונה לחלוטין מזו של סיפור הכיבוש המקראי. כך מתברר שהיעלמותה של התרבות הכנענית והתנחלותו והתגבשותו של עם ישראל בארצו, אינם אירוע חד פעמי, ככתוב בספר יהושע, אלא מכלול מורכב של התרחשויות היסטוריות, המשתרע על פני למעלה ממאתיים שנה. בין המאה ה-13 למאה ה-11 לפני הספירה[42]. כך למשל, חצור חרבה כמאה שנים, טרם שחרבה לכיש.

יש לזכור כי המקרא איננו ספר היסטוריה, אלא כתב קודש, שמניעי כתיבתו אידיאולוגיים ותיאולוגיים. יתר על כן, כיוון שהטקסט נכתב בתקופה מאוחרת יחסית בתולדות ישראל – במאות השביעית עד החמישית לפני הספירה – אין הוא מביא עדות ישירה, בת הזמן, לרבים מן האירועים המתוארים בו. שלא כחקר הכתבים המקראיים, הארכיאולוגיה מספקת עדות נקייה מפניות. היא חושפת ממצאים – כגון קרמיקה, בתים, קישוטים וכלי נשק – המשקפים את פני התרבות החומרית של זמן האירועים[43].

למרות שמאמצע המאה ה-19, הטילו חוקרים גרמנים ספק באמיתות הסיפור המקראי,  במשך שנים התקשו חוקרים, בהם ישראלים לקבל זאת. כך למשל, באנציקלופדיה המקראית נכתב כי למרות שלא הגיעה לידינו שום תעודה מצרית, המעידה על ישיבתם של בני ישראל במצרים "אין להטיל ספק בשעבוד מצרים וביציאת מצרים". יחזקאל קויפמן מוסיף בפסקנות: "שהרי אין עם בודה מלבו מסורת של שעבוד בראשית התהוותו"[44].

רמתם הספרותית של הטקסטים אינה מותירה ספק שמחבריהם לא היו אנשים נאיבים חסרי־תבונה, אלא ידעו לעשות שימוש ספרותי באמצעים על־טבעיים ולבנות בתחכום רב סיפורים מרתקים ומורכבים שטלטלו את דמיונה של האנושות עד היום. הסופר המקראי הכיר ללא ספק את המציאות הגיאוגרפית של מצרים, דבר שבא לידי ביטוי בביטויים, בשמות ובאירועים כמו חלום פרעה. אולם סיפורי יציאת מצרים כוללים לא מעט נסים ונפלאות ואירועים על־טבעיים כמו קריעת הים או ירידת אוכל מהשמיים במשך ששה ימים במדבר. האם מחברי סיפורים אלה האמינו שהים יכול להתבקע לשניים כדי לאפשר לבני ישראל לעבור בו בלי להירטב? האם אפשר שאותם מחברים האמינו שמקל יכול להפוך לנחש ונחש למקל[45]?

לכן, סביר להניח שמטרת הסיפורים אינם תיאור היסטורי, אלא רצון להעביר מסר.

מהחפירות הארכיאולוגיות ומניתוח התעודות הרבות שנחשפו ברחבי המזרח הקדום עולה שחורבן המערך של הערים הכנעניות ונסיגתה של מצרים מן הארץ, בשליש השני של המאה ה-12 לפני הספירה, היו חלק מתהליך כלל עולמי, שפקד את האגן המזרחי של הים התיכון ואשר בעקבותיו חרבו מעצמות וחלו תמורות מפליגות בכול מערך הממלכות שנתקיים משך מאות שנים במרחב זה. כל אחד מהשלבים המוכרים לנו בארץ – חורבן המערך העירוני, התנחלות, ההתגבשות ההדרגתית של היסודות המתנחלים וייסוד הממלכה, חל בזמן מקביל לערך גם באזורים אחרים ברחבי הסהר הפורה. הנה כך, התגבשותו של עם ישראל בארצו, אינה פרשה חריגה ומופלאה, שאירעה לעם סגולה יחיד, בהקשר על היסטורי, אלא חלק מתופעה רחבה ומוכרת המשותפת לעמים רבים, שעלו אז לראשונה על במת ההיסטוריה במרחב גדול מאד[46]. ההכרה במגבלותיו של המקרא כמקור לחקר עברו הקדום של עם ישראל, הפכה כיום לנחלת חוגים רחבים.

המסקנה היא שהסיפור המקראי מתקופת האבות ועד יציאת מצרים מבוסס על אגדות לצדם לכל היותר גרעינים היסטוריים. יגאל בן נון מציע, כי מסורת זו נרשמה בכתב כאגדה קצרה והיוותה ציר שעליו אפשר להלביש סיפורים נוספים, ללא קשר הכרחי ביניהם. מחברים שונים הוסיפו על גרעין סיפורי זה אגדות נפוצות וניסו להתאימן לציר המרכזי. אפשר למנות בהן אוסף רב של סיפורים שכללו את גילויו של משה בתיבה ביאור, מעשי הקסמים של חרטומי מצרים, בניית עגל זהב במדבר, והרשימה ארוכה. סיפורים אלה אינם תלויים זה בזה, ובמקור לא היה ביניהם קשר לוגי או כרונולוגי. כך נוצרה יצירה ספרותית רבת־עוצמה שאיש לא הגה אותה מראש במלואה[47].

הסאגה לא נכתבה מתחילתה ועד סופה בידי מחבר אחד. היא מורכבת מאנקדוטות רבות, שנכתבו בזמנים שונים, בידי מחברים רבים, לרוב ללא קשר הרמוני ביניהן. עם הזמן הוסיפו מחברים לגרעין סיפור היציאה סיפורים חדשים, אך הסתירות שנוצרו לא הטרידו את העורכים. בגרסותיו הקדומות, עם הזמן נוספו לסיפרו היציאה ממצרים, מסורות כמו הנדודים במדבר ומתן התורה, אכילת המן, מסורת קורבן הפסח וחג המצות, ונושאים כמו מכת בכורות, הליכת בני ישראל בתוך הים כמו ביבשה ורבים נוספים. סיפורים משניים אלה נוצרו בנפרד ונוספו לגרעין המקורי[48].

מועד כתיבת הטקסט אודות יציאת מצרים

על פי התזה של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, הסיפור המקראי נכתב ברובו בימי המלך יאשיהו, במאה ה-7 לפנה"ס. לפי גרסתם, גם רובו של התנ"ך נכתב באותה תקופה. האגיפטולוג דונלד רדפורד (Donald Bruce Redford) מוכיח כי הפרטים הגיאוגרפיים העיקריים ביציאת מצרים, כמו גם המציאות ההיסטורית המתוארת בסיפור, אינם לקוחים מהתקופה בה התרחשו כביכול, אלא מהעולם של המאה השביעית לפני הספירה, שהיא גם תקופת הפריחה של ממלכת יהודה. שש מאות שנים אחרי שמאורעות יציאת מצרים היו אמורים להתרחש. תקופה זו, המכונה 'הממלכה המאוחרת', היתה גם תקופת הזוהר האחרונה של מצרים, תחת שלטונה של השושלת העשרים ושש. המלכים הגדולים של השושלת, פסמתיך הראשון (610-644 לפנה"ס  ובנו נכה השני (595-610, לפנה"ס) יזמו מפעלי בנייה ברחבי הדלתא ועשו ככל יכולתם כדי לשקם את תהילת העבר של ארצם. חפירות בדלתא המזרחית מצאו ראיות לכך שבאזור השתקעו באותה עת מתיישבים זרים רבים. בנוסף למושבות סחר יווניות, שנוסדו שם החל מהמאה השביעית לפני הספירה (למשל נאוקרטיס), חיו בדלתא מהגרים מיהודה, שהיוו קהילה של ממש, כבר בתחילת המאה השישית לפני הספירה. מקום בשם פיתום, אמנם נזכר בטקסט מסוף המאה השלוש עשרה לפני הספירה, אבל העיר פיתום, הגדולה והחשובה יותר, נבנתה לקראת סוף המאה השביעית לפני הספירה. מגדול הנזכרת בספר במדבר: ”וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל"” (פרק ל"ג, פסוק  7) וגם בספר שמות[49], היא תואר למצד בתקופת הממלכה החדשה[50], אבל ידוע שבמאה השביעית לפני הספירה, נוסדה עיר חשובה בשם מגדול. לא מקרה הוא שירמיהו, מספר על אנשי יהודה החיים בדלתא, ונוקב במפורש בשם "מגדול". ארץ גושן הוא שם שמי, שרדפורד טוען כי הוא נגזר מהשם "גשם", שהוא שם של אחת השושלות המלכותיות של הערבים בני קדר, שפשטו אל הלבנט במאה השביעית לפני הספירה והגיעו לדלתא במאה השישית[51]. בסיפור יציאת מצרים חושש פרעה שמא בני ישראל, שיעזבו את מצרים, יעשו יד אחת עם אויביו. רקע זה אינו מתקבל על הדעת, בתקופה של רעמסס השני ובנו מרנפתח, תקופה שבה היתה מצרים בשיא כוחה, אלא משקף את מצבה החלש יחסית של מצרים, בימי הפלישות האשורית, הבבלית והפרסית, במאות השביעית והשישית לפני הספירה. גם המקומות העיקריים המוזכרים בסיפור הנדודים במדבר, היו מיושבים במאה השביעית. כמה מהם, רק במאה השביעית. כך קדש ברנע, כך עציון גבר. גם ממלכת אדום, שלפי המקרא, מלכה לא הרשה למשה לעבור בארצו, הפכה לממלכה בחסות האשורים, רק במאה השביעית לפני הספירה.

מי הם בני ישראל?

הסיפור המקראי על יציאת מצרים, הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה המונחת ביסוד התנ"ך ולא התרחש במציאות. הישראלים הראשונים הם תושבים אוטוכתוניים, שהתגבשו כקבוצה נפרדת בתוך אוכלוסיית כנען, כתוצאה מתמורות דמוגרפיות בחברה הכנענית ועקב נדידת כפריים מרוששים לאזורי ההר. במסורת המקראית משמש המושג "ישראל" כדי לציין את בניו של יעקב (ישראל) ואת צאצאיהם. אבל ספק אם רבים מבני הקבוצות שהתנחלו בהר משני עברי הירדן במאה ה-12 לפני הספירה, ראו את עצמם כ"ישראלים". מן הסתם, התקיים גרעין כלשהו של משפחות ובתי אב ממוצא שמי-מערבי, שראו את עצמם כישראלים, ובהמשך הזמן נחשבו ל"ישראלים." כך גם בני קבוצות נוספות שנספחו עליהם. בתרבותם החומרית, תושבי ההר ה"ישראלים" היו דומים במידה רבה לתושבים ממוצא "כנעני". לפי תסריט זה, אוכלוסיית ההר המרכזי והרי עבר הירדן המזרחי, משם צמחו ממלכות ישראל ויהודה, אינה אלא רובד חברתי כנעני שהתגבש כזהות אתנית חדשה. תמונת מצב זו, של אוכלוסייה כפרית לצד ערי כנען תואמת את סיפורי האבות ואת אגדות המושיעים שבספר שופטים, כפי שהשתמרו בזיכרונם של הישראלים בימי המלוכה.

בסיכומו של דבר, אפשר לומר שהישראלים הם כנענים שהתיישבו מחוץ לערי המלוכה הכנעניות. הכנענים המקוריים הלכו והצטמקו על חשבון האוכלוסייה הכפרית, עד שלבסוף הכנענים נטמעו בהדרגה בישראלים בתקופת המלוכה.

מדוע הומצא סיפור יציאת מצרים (כפי שהוא מתואר במקרא)?

יתכן והסיפור נוצר, כדי להזכיר לעם את מחויבותם לברית שכרתו על אלוהים. הוראת המילה "ברית" במשמעות זו היא חוזה, וכך נקראה בעת העתיקה. כך למשל, נמצאה תעודה אוגריתית על ברית בין מלך החיתים לבין מלך אוגרית. הברית הראשונה המוזכרת במקרא היא בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים. זהו סיפור מקראי מכונן בחיי אבות האומה של בני ישראל, הנזכר בפרשת לך לך בספר בראשית. במעמד הזה, ה' התגלה אל אברם וכרת עמו ברית בה בישר לו שזרעו יירשו ארץ המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. אלוהים יהפוך את צאצאי אברהם לעם ויתן להם ארץ.  כפי שכתוב בספר וייקרא: ו"ְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, 12).

ברית המילה היא למעשה תזכורת לברית הזאת. חלקו של אברהם בברית הוא מילת כל צאצאיו הזכרים, ואף מילת עבדיו וצאצאי עבדיו. חלקו של ה' בברית הוא הבטחה לריבוי עמים שייצאו מאברהם, להשגחתו המיוחדת של ה' על אברהם ועל זרעו מיצחק, מעבר להשגחה הרגילה שמשגיח ה' על ברואיו, ולמתן ארץ כנען לזרעו של יצחק, שבעת ישיבתם בה יהיו מושגחים על ידו: ”אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ”. (בראשית י"ז, 9-15).

דוגמא נוספת היא הברית שכרת אֵסַרְחַדּוֹן מלך אשור, עם ממלכת אשגוזה (במקרא ידועים בשם אשכוזי או אשכנזי), אשר בפי היוונים נקראו 'סקיתים'. מלך הסקיתים ברדוטה הציע לאסרחדון לכרות ביניהם ברית שלום ולשאת את בתו[52].

ספר דברים, שהוא כנראה הספר הראשון שנכתב בתנ"ך (622), מביא לראשונה את הדת היהודית. "דת", מילה פרסית שהוראתה "חוק".  הברית בארץ מואב, הנכרתת בעת מינויו של יהושע ליורשו של משה ( דברים ג , 23-29, 31, 1-8), מלווה בהתחייבות לנאמנות מצד העם. ברית זו דומה באופן פורמלי למצב המתואר בחוזה אסרחדון (המתוארך לשנת 672 לפנה"ס). שם הברית היא למעשה שבועת נאמנות שכופה המלך על הווסלים שלו, ובה הם מתחייבים לשמור אמונים ליורשו אשורבניפל. ההבדל הוא בכך, שהתכנים של הברית בספר דברים, נוגעים לחוק אלוהי וההתחייבות בשבועה היא כלפי האל, בעוד שחוזה אסרחדון נוגע להתניות בעלות אופי פוליטי המתייחסות לריבון אנושי. אולם פורמלית יש כאמור דמיון רב בין שתי התעודות הללו . ספר דברים, כמו חוזה אסרחדון, אינו ברית בין שני צדדים שווי מעמד, אלא שבועת נאמנות שכופה ריבון על הווסל. הדרישות לנאמנות מתבטאות בספר דברים ובחוזה של אסרחדון במונחים דומים. ספר דברים הוא אפוא שבועת אמונים שכופה ה' על ישראל. בשני המקרים נוטלים המתכנסים את ההתחייבות לא על עצמם בלבד, אלא גם על הדורות הבאים . הדת הישראלית דרשה נאמנות בלעדית לאלוהי ישראל, אל קנא, שלא יישא כל יריבות או תחרות. מסיבה זו דחתה הדת הישראלית, בניגוד לדתות אחרות, את האפשרות של ריבוי נאמנויות. בדומה לכך קיימת בחוזים פוליטיים, התניה המחייבת נאמנות בלעדית למלך אחד. נראה כי הרעיון של מלכות האל הביא להתפתחות התפיסה של עם ישראל כווסל של ה', המלך[53] .

אלוהים מכנה את עם ישראל "עם סגולה": "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, 1-2). הביטוי 'עם סגולה' מופיע עוד שלוש פעמים בתורה; פעמיים בהקשר למעמד הר סיני ופעם בהקשר לברית שנכרתה בערבות מואב. כל ארבע המובאות הן בהקשר לבריתות שנערכו בין הקב"ה לעם ישראל. על פי רוביק רוזנטל (הזירה הלשונית, מעריב) 'סגולתא' בארמית, פירושו רכוש[54]. לפי הסבר זה האל קובע כי עם ישראל שייך לו. בהמשך נוצרה הצורה 'לסגל' – להפוך משהו לשלך (לשייך). שמואל א' ליונשטם מראה, כי הכינוי 'עם סגולה' לקוח מהמונח הפוליטי sig/kiltu, שמציין בטקסטים באוגרית את הווסל שהשליט מעדיף. במקרא המונח הומר מהמישור הפוליטי למישור הדתי כדי לתאר את היחס בין ה' לבין הווסל המועדף שלו, ישראל[55]. בתעודה אוגריתית מסופר על ברית בין שוּפִּילוּלְיוּמַש הראשון  מלך החיתים לבין מלך אוגרית ובה נזכרת המילה 'סגלת' בהקבלה לעבד[56]. לפי הסבר זה, עם סגולה הוא עם שהקב"ה דואג לו, ורועה אותו. במילים אחרות, עם ישראל הוא עבד של אלוהים[57].

מילה נוספת המתארת את היחסים בין עם ישראל לקב"ה היא "עדות". (עדות, כמו 'שהיד' באסלם או 'מרטיר' בנצרות, מעידים על אמונתם). המילה 'עדות' לקוחה מהמילה האכדית ADU והוראתה מחויבות חד צדדית. לוחות הברית הם גם לוחות העדות. לפיכך, סיפור יציאת מצרים נועד להזכיר לעם ישראל שהם עבדים. הם יצאו מעבדות (המצרים( לעבדות אלוהים.

יתכן גם כי הסיפור הומצא כדי לשמש מופת לגולי בבל, שכשם שיציאת מצרים הייתה אפשרית, כך גם שיבת ציון. משום כך, חלק מהחוקרים, שולל לחלוטין כל קשר בין הסיפור ובין מציאות היסטורית כלשהי.

הזרם המרכזי של החוקרים אינו מקבל את הסיפור כאמת היסטורית, אך אינו שולל את האפשרות שחלקים מסוימים מהסיפור נבנו סביב גרעין מצומצם של אירועים היסטוריים אמתיים.

מקורות אפשריים כהשראה לסיפור

לפי השערה שפותחה בין היתר בידי ויליאם דיוור, שמואל אחיטוב וישראל קנוהל, הסיפור הגרנדיוזי, שנפרס על ארבעה ספרי החומש, אינו אלא יצירת "מציאות לאומית מדומה", מבוצעת באמצעות טלסקופיזם. כלומר, לקחו אירוע שולי או טריוויאלי, העצימו אותו לפרופורציות מופרזות והפכו אותו לאירוע מכונן, רב חשיבות. זהו סיפור גירושה של קבוצת עבדים נוודים קטנה חסרת טריטוריה ממצרים (כנראה הלויים), נדידתה להר שעיר והגעתה לישראל עם אלוהות חדשה : יהוה. בכנען, כאמור, עבדו אלוהות אחרת בשם אֵל, אֵל עליון, עליון, אֵל בית -אֵל או אֵל שדי. בארצם החדשה הם התחברו לישראלים האוטוכתונים שהתהוו כעם מקרב הכנענים.[58]

ישראל פינקלשטיין מסביר, כי אין להניח, שמחברי ההיסטוריה, שפעלו כנראה בסוף תקופת המלוכה, בזמן הגלות ובזמן שירת ציון, המציאו סיפורים על ראשית האומה, שהיו חסרי כל בסיס. דווקא משום שהכתיבה נועדה לשרת מסר אידיאולוגי, היא היתה חייבת להסתמך על ידיעות, זיכרונות ומיתוסים, שהיו מקובלים על תושבי יהודה, שאלמלא כן, היא היתה מאבדת את אמינותה.

סביר להניח, שהמקור המקראי, גם אם נכתב מאוחר וגם אם נועד לשרת אידיאולוגיה, מכיל חומרים קדומים, דוגמת נדידה של קבוצות אוכלוסייה מסוימות, כנעניות או אחרות, בין מצרים לכנען, מיתוסים על גיבורים קדמוניים, מסורות שעברו בעל פה ואולי גם זיכרונות מעורפלים של אירועים שהתרחשו בעבר רחוק. כשם שאי אפשר לטעון בוודאות כי משה רבנו היה דמות אמתית וכי הנסים המתוארים בספר שמות התרחשו בוודאות, אין לפסול על הסף שסיפור הנדידה במדבר וסיפור כיבוש הארץ, משמרים זיכרונות עמומים מחורבנה של כנען בסוף תקופת הברונזה[59].

הקשר לחיקסוס

סיפור עלייתו של יוסף לגדולה הוא המפורסם ביותר מבין סיפוריהם של מהגרים כנעניים שעשו חיל במצרים. אבל מקורות נוספים מציירים תמונה דומה. ההיסטוריון המצרי־הלניסטי מנתון (Manetho), בן המאה השלישית לפנה"ס, מספר בחיבורו ביוונית "אגיפטיאקה" (Aegyptiaca) את דברי ימיה של מצרים, כפי שלדבריו הוא קרא אותם בכתבים ההירוגליפים המצריים. את תיאורו מביא יוסף בן מתתיהו בחיבורו הפולמוסי "נגד אפיון"[60]. מנתון מספר על פלישה מאסיבית וברוטאלית של זרים מהמזרח, אותם הוא מכנה "חיקסוס"; צורה יוונית של המילה המצרית " חֶקַאוּ־חַ'אסוּת', שהוראתה "מושלי ארצות זרות". מנתון טען שהחיקסוס  הם אבותיו של העם היהודי, שלטענתו גורשו ממצרים.

מראשית ימי המחקר המודרני, זוהו החיקסוס עם מלכי השושלת החמש עשרה, ששלטו במצרים מ-1650 ועד 1570 לפני הספירה[61]. הוכח כי שמותיהם של שליטי החיקסוס, המופיעים על כתובות וחותמות, היו שמות שמיים מערביים כפי שהיו הכנענים[62]. באותה תקופה נבנו בעיר מקדשים עם מאפיינים כנעניים, ובפתחו של אחד מהם נמצא שריד גזע עץ אלון, אשר שימש ככל הנראה לצורך פולחן האשרה. מקובל להניח שהאשרה הכנענית זוהתה עם האלה המצרית חתחור, ואילו הבעל זוהה עם האל המצרי סת[63].ממצאי החפירה בתל א-דבע, אתר בדלתא המזרחית, שזיהו בו את אווריס (Avaria), בירת החיקסוס, מראים גידול הדרגתי בהשפעה הכנענית בסגנונות כלי החרס, האדריכלות והקברים, מ-1800 לפני הספירה ואילך.

המחקר הארכאולוגי העלה שאוכלוסיית החיקסוס לא הייתה קבוצה אתנית אחת מאוחדת,   אלא הורכבה ממהגרים ובני מהגרים, בני עמים שונים, מרביתם מאזור כנען או סוריה, אשר החלו מתיישבים באופן הדרגתי ואיטי באזור הדלתא, תחת חסות השלטון המצרי[64]. כאשר השושלת החמש עשרה עלתה לשלטון כבר שכנה במקום עיר ענק, כנענית בעיקרה. הממצאים הללו מוכיחים, כי הנוכחות הכנענית בדלתא היא פרי של התפתחות איטית ללא שפיכות דמים[65]. תיאור זה של מהלך העניינים, דומה, לפחות בקווים כלליים, לסיפור המקראי של השתקעות האבות במצרים.

מנתון, שכתב את ספרו כמעט 1500 שנה אחרי ההתרחשויות, תאר פלישה אכזרית ולא הגירה הדרגתית, אולי בשל הזיכרון ההיסטורי של פלישות האשורים, הבבלים והפרסים למצרים, במאות השביעית והשישית לפני הספרה, שעדיין נוכח בזיכרון ההיסטורי המצרי.

החיקסוס גורשו על ידי המלך המצרי פרעה יעחמס, מייסד השושלת ה-18, ב-1560. אווריס נחרבה ועליה הקים רעמסס השני את בירתו פר רעמסס[66]. יש המשערים כי יציאת מצרים קשורה לאירוע זה. מקור מצרי מן המאה ה-16 לפני הספירה, מספר שיעחמס, רדף אחרי החיקסוס עד לעיר שרוחן שליד עזה, צר עליה וכבש את מעוזם. ואכן, תל א-דבע נעזב באמצע המאה ה-16 לפני הספירה ונטישתו ציינה את קצה של ההשפעה הכנענית במצרים.

בשלהי תקופתו של יעחמס, התחוללה בכנען תקופת המעבר שבין תקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת. תקופה זו מתאפיינת בהרס ניכר ביותר של רוב הערים והיישובים בכנען. יישובים רבים נהרסו ולא נושבו מחדש, וגם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. בחפירות ארכאולוגיות נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו ביריחו, תל בית מירסים, שכם, עכו, מגידו, חצור, דן, תל אל-פארעה (דרום), ותל אל עג'ול; ובסה"כ מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 ניבנו בתקופת הברונזה המאוחרת[67]. לרוב נהוג לייחס את ההרס הזה למסע הכיבוש המצרי של יעחמס,

ברם ייתכן גם שחלק מהחורבנות הם תוצאה של התערערות המצב בארץ עקב גלי פליטים שהיגרו אז לכנען ממצרים, ושחלק מהחורבנות הללו הם שעומדים בבסיס המסורות על מלחמות שונות כנגד ערי הכנענים המבוצרות בארץ ישראל (חלק מהערים המבוצרות שנזכרות בסיפורי הכיבוש, כגון יריחו וחברון, נחרבו לאחרונה רק בתקופה זו, ומאז לא יושבו או בוצרו מחדש בתקופות הכנעניות המאוחרות יותר, שקדמו להתיישבות הישראלית שם).

יש לציין שאף אחת מהתעודות הקשורות בחיקסוס, לא מוזכר השם ישראל. כמו כן, מדובר בפער של שלוש מאות וחמישים שנה בין גירוש החיקסוס לבין הופעת הישראלים בכנען, אבל יתכן שהזיכרון ההיסטורי השפיע על הסיפור.

על פי פפירוס האריס[68], מצרים, היתה מוזנחת, בסוף ימיה של השושלת ה-19, אחרי מותה של המלכה תאוסרת[69].  . נאמר שם שמישהו בשם "אירסו" השתלט על כס המלוכה, מילה שהפירוש שלה במצרית יכולה להיות "מישהו שעשה את עצמו" לפי פירוש זה, השתלט על מצרים מי שלא היה ראוי לשבת על כס הפרעונים, וגבה מסים. האנשים שהצטרפו אליו מנעו העלאת קורבנות במקדשים וביזו את אלי מצרים. כמו כן, נאמר עליו שהיה 'חרו' ולדעת ישראל קונהל, מוצאו היה מכנען, סוריה, או עבר הירדן. כאשר שבו אלי מצרים לרחם על הארץ. הם הושיבו את בנם סת-נ-חת שנולד מגופם (שהסיר את שמה של תאוסרת מהרשימה הרשמית של מלכי מצרים). הוא סילק את הזר, עלה לשלטון וייסד את השושלת העשרים. מצבה מהאי ייב (אלפנטינה) אשר באסואן, מספרת מפי סת-נ-חת, על הפחד שאחז באויביו, שברחו ממנו כפי שהדרורים בורחים מפי הנץ. לדעת קנהול, תעודה זו, כמו סיפורי מנתון על החיקסוס, כמו ספר שמות, מספרים בעצם אותו סיפור[70].

סיכום

למרות הסתירות הרבות שבין תיאורי יציאות מצרים לבין ממצאי המחקר, נראה שהסאגה של יציאת בני ישראל ממצרים, כמו פרשת נדודיהם במדבר וכיבוש כנען, אינם אמת היסטורית, אך אי אפשר לפסול אותה לחלוטין ולקבוע שמדובר ביצירה ספרותית דמיונית. כפי שכותב ישראל פינקלשטיין, סיפור יציאת מצרים הוא ביטוי רב עצמה של זיכרון ותקווה, שנולד בתקופה של העימות המכריע בין המלך יאשיהו לבן פרעה נכו, שמשתקף בהתנגשות שבין משה לפרעה. הסיפור המשיך ונבנה בגלות בבל ובשיבת ציון, ששיקפו את רוח זמנן. כל ניסיון למקם את הסיפור המקראי בתאריך היסטורי מוגדר, מפספס את המשמעות העמוקה ביותר של הסיפור. יציאת מצרים אינה אירוע יחידי, אלא מרי לאומי שמתפרש על פני תקופות ארוכות ומביא לידי ביטוי את עמידתו של העם הקטן, החלש יחסית, מול החזק, המשעבד אותו.

[1] מולי ברוג, "זכר ליציאת מצרים", הארץ

[2] ישראל פינקלשטיין  וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. , תל אביב, 2003, (להלן: ראשית ישראל) עמ' 64-67

[3] זאב וייסמן, "ראשית ישראל וזיקתו לארצו בתפיסת המקרא", בתוך: ישראל אפעל (עורך), ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ ישראל, (עורך ראשי יעקב שביט), הוצאת כתר, ירושלים, 1984, עמ' 15

[4] https://www.yeshiva.org.il/midrash/8107

[5] רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ראשון (אבן תיבון), חלק ראשון, יא-כה

[6] נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2021, עמ' 23-22

[7] https://benyehuda.org/read/3292

[8] ויקיפדיה, יציאת מצרים.

[9] יונתן זקס, "החירות מדברת במבטא עברי", באתר מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות, ‏2013-03-22

[10] שישק היה מלך מצרים הנזכר במקרא שלוש פעמים, ומזוהה בידי חוקרים רבים עם המלך המצרי שושנק הראשון. מסעו לארץ ישראל הוא האירוע הראשון המוזכר במקרא, שלו נמצאה עדות ממקור חיצוני, ומכאן חשיבותו הרבה לחקר תולדות עם ישראל.

שישק מוזכר במקרא שלוש פעמים:

1. בספר מלכים א', פרק י"א, פסוק מ', מסופר כי שישק העניק מקלט מדיני במצרים לירבעם בן נבט, לימים מלכה הראשון של ממלכת ישראל, לאחר שברח מפני שלמה המלך.

.2 בספר מלכים א', פרק י"ד, פסוקים 25-26 , מסופר כי שישק עלה על ירושלים בשנה החמישית לשלטונו של רחבעם בנו של שלמה, אשר עלה למלוכה במקביל לירבעם מלך ישראל. בספר דברי הימים ב', פרק י"ב, פסוקים 2-9 מסופר כי שישק עלה על ירושלים באלף ומאתיים רכב ובששים אלף פרשים, ועם לוחמים מצריים, לוביים סֻכִּיים וכושיים. לכד את ערי המצודות שביהודה, והגיע עד ירושלים. שמעיה הנביא מוכיח את רחבעם ושרי יהודה שנאספו בירושלים, על כי נטשו את ה', ולכן ה' החליט לתת אותם בידי שישק. המלך ושריו משתכנעים ומחליטים לחזור בתשובה. בתגובה ה' מסיר את האיום, ושישק מקבל את אוצרות בית המקדש והארמון, ואת מגני הזהב שהכין שלמה, עוזב, וירושלים ניצלת מכיבוש.

[11] פרעה נכה נזכר במקרא בהקשר לסיפור מותו של המלך יאשיהו, בשנת 609 לפני הספירה: עלה להילחם יחד עם האשורים, בחרן, נגד הבבלים. יאשיהו, מלך יהודה, רצה לחסום בפניו את הדרך במעבר מגידו, ונהרג בקרב (מלכים ב', כ"ג 29; דברי הימים ב', ל"ה 22-23). בשנים הבאות התערב פרעה נכה שוב ושוב בנעשה בארץ ישראל, הוריד מהמלוכה את יהואחז, המליך את יהויקים, הטיל על הארץ מיסים כבדים, ונלחם בנבוכדנאצר הבבלי

[12] Cline, E. H. (2015). 1177 BC: The Year Civilization Collapsed: Revised and Updated

[13] נרפתה תחנו, שקטה חת.

נבוזה כנען בכל רע.

לוקחה אשקלון

נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה.

ישראל הושם אין זרע לו.

חור הייתה כאלמנה למצרים

[14] Geraty, Lawrence T. "Exodus Dates and Theories." Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective (2015): 55-64.

[15] זכר ליציאת מצרים

[16] מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור. כמו כן, הם כוללים העתקי מכתבים, שנשלחו מהארמון, אל המלכים הווסאלים (נדב נאמן, תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי לממצא ארכאולוגי: במלאת 120 שנה לגילוי ארכיון עמארנה, זמנים, 2008, עמ' 4–12).

[17] Douglas Waterhouse, Who are the HÓabiru of the Amarna Letters?, Andrews University

[18] יונתן רטוש, "עבר" במקרא או ארץ העברים, בית מקרא, טז, 1971, עמ' 563

[19] פפירוס "ליידן מספר 344",  שמו הרשמי של פפירוס אִיפּוּוֶר (Ipuwer) או 'השיחה של איפוור עם אדון הכול',  כמספרו במוזיאון הארכאולוגי הלאומי שבליידן, הולנד. זהו פפירוס מצרי עתיק (כתוב בכתב היראטי). הפפירוס מתאר תקופה של מאבקים פנימיים ותהפוכות חברתיות במצרים

[20] Roland Enmarch 6 , The Dialogue of Ipuwer and the Lord of All, Griffith Institute, United

Kingdom 200 ; Simson Najovits,Egypt, the Trunk of the Tree, Vol.II: A Modern Survey of and Ancient Land, p.   201

[21] יגאל בן נון, "העברים כשם גנאי במקרא"

[22] ראשית ישראל עמ' 112

[23] "היסטוריות" מאת הרודוטוס, בתרגום אלכסנדר שור. כדאי לדעת כי עד היום, מרבית השבטים הנילוטיים (לאורך הנילוס ובאזורי מקורותיו) שומרים על מנהג זה.  הנוצרים הקופטים במצרים, יורשי התרבות ההלנית-פרעונית, שומרים לא רק על גרסתו האחרונה של הכתב שהתפתח מההרוגליפים המצריים, אלא גם על שפתם הקדומה וגם על לוח השנה הפרעוני. בנוסף, הם שומרים גם על מנהג המילה לכל בן זכר, לא בגיל מוגדר אבל לרוב במהלך שנות ההתבגרות. הנוצרים באתיופיה, שהכנסייה שלהם היתה תחת ההגמוניה הקופטית במשך כ 1600 שנים, מלים עד היום את בניהם  בגיל 8 ימים.

[24] און זית, העם הישראלי, התרבות האבודה, הוצאת ראם, עמ' 65.

[25] אוסי משה, על קצה הלשון

[26] הדוגמה הקדומה ביותר למוטיב זה מופיעה בסיפור המצרי מעשה בשני אחים , המתוארך למאה ה-13 לפני הספירה. בחלקו הראשון של הסיפור מסופר על שני אחים שגרו יחדיו, אנפו, איש נשוי, ואחיו הצעיר והרווק באתא. אשתו של אנפו חשקה באחיו יפה התואר, ובאחד הימים, כשנקרתה לה הזדמנות מתאימה, ניסתה לשדל אותו לשכב עמה. באתא סירב והוכיח אותה קשות על בוגדנותה. האישה, שפחדה שמא יוודע הדבר לבעלה ויעלה לה בחייה, מיהרה לספר לבעלה שבאתא ניסה לפתות אותה, ומשסירבה הכה אותה. אנפו הזועם רדף אחרי באתא, שנס על נפשו והתפלל להגנת האל רע. רע יצר אגם שורץ תנינים שחצץ בין השניים, ואפשר לבאתא למסור לאנפו ממרחק את הדברים כהווייתם.

[27] אמנ-אמ-אפה היה סופר בחצר פרעה, ומשלי החכמה שלו הונהגו בתור חומר הוראה בבתי הספר לחינוך פקידי הממשל, והתלמידים היו מעתיקים את המשלים בכתב ידם כדי לשננם היטב ולדעת אותם בעל פה. ל"משלי אמנ-אמ-אפה", שנכתבו על גבי פפירוס כנראה במאות ה-12–11 לפנה"ס,  עמדה ייחודית בספרות החכמה המצרית האלילית בנושאי דת ומוסר. ראו: יהושע מ. גרניץ, סיפורים, מזמורים ומשלים מספרות מצרים העתיקה, מוסד ביאליק, 1975, ירושלים, עמ' 207-157.

המשלים הללו מובאים בשלושים פרקים בני שניים או ארבעה חרוזים, וערוכים בסגנון פיוטי ובשפה ציורית ונשגבת. אלו הם משלי מוסר על מידות טובות והנהגה ישרה בין אדם לחברו, אזהרות להתרחק ממידות מגונות, כמו הצביעות והחנופה, מפגיעה בחלשים, מעושק אלמנות ושוד יתומים. ספר המשלים נתפרסם בשנת 1923 על ידי ואליס בדג', שהיה מנהל האוסף המצרי והאשורי במוזיאון הבריטי, ועורר עניין רב בקרב חוקרי המקרא בשל המקבילות הרבות בינו ובין חלק מספר משלי (פרק כב, 17 – פרק כד, 22). החוקר הראשון שפרסם את המאמר המוצא במשלי אמנ-אמ-אפה את המקור לחלק מספר משלי היה אדולף ארמן. ראו בהרחבה: נילי שופק, "אין אדם שנולד חכם, חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 31-38 ).

[28] פרופ' יהושע גרינץ, הציג השוואה בין הכתוב במשלי כ"ב: 17 ואילך, לבין קטע מס' 3 בכתבי החוכמה של הכהן המצרי הנ"ל. הנה דוגמה: ספר משלי (פרק כ"ב) פס' 21. "להשיב אמרים אמת לשלחך". פס' 22. "אל תגזל-דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער".

[29] כתב חרטומים – כתב הציורים (הירוגליפים) המצרי העתיק, ובהשאלה: כתב בלתי קריא.

[30] וכך כותב ר' אברהם אבן עזרא: "שֵם משה, מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום".

[31] "זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים"  (במדבר יא 5)

[32] אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן (ישעיהו מא 19).

[33] לעתים ירו הוא המקבילה התת-קרקעית של הנילוס, הנהר הגדול הזורם בעולם שלאחר המוות ומשקה את ערוגות המצרי לנצח (זכר ליציאת מצרים).

[34] מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם", שמות י"ב, 34,

[35] ("וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ", בראשית מ"א, 2

[36] "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ" (בראשית מ"א, מ"ג), ידוע הדרש: אב-רך – אב בחכמה ורך בשנים; ור' יוסי בן דורמוסקית אומר: "אין אברך אלא לברכיים.. שהיו הכל נכנסים ויוצאים מתחת ידו"; ובדומה לכך מפרש ר' אברהם אבן עזרא 'אַבְרֵךְ' משמעו 'אֶכְרַע ברך' – ומי שראה את מרכבת יוסף היה כורע ברך.

[37] למשל: Cline, E. H. (2015). 1177 BC: The Year Civilization Collapsed: Revised and Updated. Princeton University Press, pp. 89-96

[38] כך למשל, ראו ריאיון עם מאור עובדיה: https://www.youtube.com/watch?v=c3UAPrBh8TU&t=756s

[39] "ערב, ערב רב", אנציקלופדיה מקראית.

[40] ראשית ישראל, עמ' 89.

[41] ראשית ישראל, שם

[42] משה, כוכבי, "תקופת ההתנחלות (מסוף המאה השלוש עשרה ועד סוף המאה האחת עשרה לפני הספירה", ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שני, עמ' 25

[43] ראשית ישראל, עמ' 13

[44] "יציאת מצרים", אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1958, כרך ג', עמ' 754.  יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית : מימי קדם עד סוף בית שני, תל אביב : מוסד ביאליק

תרצ"ז-תש"ח 1937-1948, כרך ד', עמ' 60 ואילך.

[45] ראו בעניין זה: יגאל בן נון, "לא יצאנו ממצרים", מוס הארץ

[46] נדב נאמן וישראל פינקלשטיין , מנוודות למלוכה, היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, יד בן צבי, ירושלים, 1990, עמ 10

[47] יגאל בן נון, "לא יצאנו ממצרים.

[48] שם, שם.

[49] דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם" (שמות, י"ד, 2)

[50] בתבליטי המלך פרעה סתי הראשון, מלך מצרי, המצויים במקדש אמון שבעיר כרנךְ. מובא תיאור מסעו מהדלתה של הנילוס עד ארץ ישראל. בתבליט מופיעים ציורי מבצרים בחצי האי סיני, בהם מצודה, עליה כתוב בכתב חרטומים: "מגדול של מנמרע" -.

[51] Donald Bruce Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times. Princeton University Press, 1992

[52] מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט' – ו' לפנה"ס, ירושלים, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 87–98

[53] ראה הרצאתו של יוסי ננווה, בסדרה "הרצאות מהכורסא:

[54] רבי יהושע בן קרחה הסביר שסגולה היא מלשון קניין, כמו שאדם מסגל לעצמו = אדם קונה לעצמו. כך אמר ה' לעם ישראל שהם קנויים לו. להסבר זה יש סימוכין גם מאכדית, בה משמעות המילה Sagullu היא עדר.

[55] שמואל א' ליונשטם, יציאת מצרים, בית מקרא, י"ג, תשכ"ב, עמ' 121-125

[56] גרשון גליל (עורך ראשי) עולם התנ"ך, הוצאת דברי הימים, תל אביב, 2000, ספר שמות (להלן: עולם התנ"ך, ספר שמות), עמ' 116

[57] בספר ישעיהו פרק אי, יש תוכחה של ישעיהו על כך שהעם כפוי הטובה לא שמע בקולו של ה', תוך כדי קריאה נרגשת לשמים ולארץ לשמש עדים לכך. (ישעיה א', פסוקים 9-2). כתוצאה מכך, בא מסע סנחריב, שגרם להרס רב בכל רחבי הממלכה, בשנת 701 לפנה"ס בימי חזקיהו מלך יהודה, כאשר רק ירושלים עדיין עומדת על תילה. (ראו מלכים ב', פרקים י"ח-י"ט) . ישעיהו חותם את דברי התוכחה ב" הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר. " (ישעיהו א', 4.).

[58] שמואל אחיטוב, ״ראשית ישראל״, בית מקרא 49 ,2004 ,עמ׳ 65 ;ישראל קנוהל, מאין באנו, הצופן הגנטי של התנ"ך, 19-30

[59] ראשית ישראל, עמ' 13

[60] וסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז, כו-כז; נגד אפיון א יד-טו

[61]

Kim Ryholt, Museum Tuscalanum Press, "The Political Situation in Egypt during the Second Intermediate Period c. 1800–1550 B.C".

[62] ראשית ישראל, עמ' 69.

[63] A. H. Sayce, "The Hyksos in Egypt", The Biblical World 21(5), May 1903, pp. 347-355

[64] אברהם פאוסט, חיה כץ (עורכים), מבוא לארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, כרך א, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ט 2019, עמ' 341: "שליטי ארץ זרה".

[65] ראשית ישראל, עמ' 37

[66] Bietak, Manfred (2001). "Hyksos". In Redford, Donald B. (ed.). The Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt, Volume 2. Oxford: Oxford University Press. pp. 136–143.

[67] רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 7, עמוד 105

[68] פפירוס האריס א הוא מהפפירוסים הארוכים ביותר שנמצאו שמקורם במצרים העתיקה. אורך הפפירוס הוא 42 מטר, הוא מחולק לחמישה קטעים, והוא כולל 1,500 שורות של טקסט. הפפירוס נמצא בקבר ליד מדינת האבו מול לוקסור מצידו במערבי של הנילוס. הטקסט מספר על תקופת מלכותו של המלך המצרי רעמסס השלישי והוא חובר בתקופת מלכותו של בנו ויורשו רעמסס הרביעי שמלך באמצע המאה ה-11 לפנה"ס.

הפפירוס נקרא לרוב בשם 'פפירוס האריס', למרות שישנם פפירוסים נוספים באוסף הפפירוסים של האריס. הוא ידוע גם בשם פפירוס האריס הגדול.

[69] תאוסרת (לערך 1191 לפנה"ס – 1189 לפנה"ס) הייתה הפרעה השמינית בשושלת ה-19 מלכה כ-6 שנים יחד עם בנה החורג סי פתח השני ואחר כך כשנתיים לבדה, ובכך הייתה הפרעה האחרון של השושלת ה-19 Ian Shaw ,The Oxford History of Ancient Egypt, 2003, pp 295-296

[70] ישראל קנהול, איך נולד התנ"ך, דביר, עמ' 123