גילי חסקיןטיול לאתיופיה
ראו גם סרטון יוטיוב מתמונות שצילמתי באתיופיה
להרצאה על אתיופיה בנתיב ההיסטורי
כתב גילי חסקין
אתיופיה הנה ארץ מגוונת של תרבות, נופים, ועולם חי מופלא. ארץ שזכתה לכינויים רבים, כמו "מבצר החרות של אפריקה" ( לא הייתה תחת שליטה קולוניאלית), "מגדל המים של אפריקה" (על שום אגמיה), "מולדת הקפה" ועוד.
אתיופיה היא ארץ קסומה ומייאשת. היא ארץ הלוחמים הכושים הנראים כפותים על קירות מקדשי מצרים. היא ארץ המור והלבונה; ארץ פונט של המלכה המצרית חאתשפסות. היא ארצן של מלכת שבא שהלהיטה את יצריו של שלמה המלך ושל המלכה המיתית יהודית, לוחמת מטילת אימה, שגיירה את נתיניה בחרב. אתיופיה היא הממלכה שמעבר להרי האופל, שבה, באגדות ימי הביניים, ממתין פרסטר ג'והן (הכומר יוחנן), בדרכו לגאול את אחיו הנוצרים. זוהי ארצו של שבט דן, אחד מעשרת השבטים האבודים. ארצו של היילה סלאסי, גור אריה יהודה, קיסר מודח במולדתו, אך נערץ כאל בקרב ראסטפארים בקצה האחר של העולם וגם ארץ הרעב הגדול, הקטלני, שזעזע מעט את העולם המערבי בשלהי המאה העשרים, עם עיניהם היוצאות מחוריהן ובטנם התפוחה של ילדים רעבים.
טיול באתיופיה מעלה אסוציאציות של אובליסקים ענקיים, שנסיבות הקמתן אפופות מסתורין וגם כיום לא ברור כיצד מרימים אותם לגובה. סוגיית ההובלה של האבנים השוקלות למעלה ממאה טון מצבות קבר רבות עצמה, היא מסתורין בפני עצמו, הדורש לכאורה מספר עצום של בני אדם ופילים גם יחד. תעלומות החציבה, ההובלה וההרמה נשזרות יחד למסתורין, שמיסטיקנים וחובבי מדע בדיוני מנסים להסביר ביכולות שהיו לקדמונים, כמו הזזה של אבנים כבדות בעזרת גלי קול וטכניקות מיוחדות של שירה שהיו ידועות לכוהנים ואבדו לעד. טיול לאתיופיה הוא התחקות בעקבותיו של ארון הברית, זה שהוקם במדבר, שוכן באוהל מועד, עשה ניסים, הרג אנשים ונעלם. גם סוד כוחו של הארון הברית ריתק חוקרים ומיסטיקנים וגם חידת היעלמו.
אתיופיה היא חידה. הסתירות הרבות שבהווייתה הם דבר שהיסטוריונים ואנתרופולוגים מתקשים לפתור. החוקר דונלד לוין (Donald Levin), שנבר בנבכי התרבות האתיופית, השווה אותה לצורת השירה המקומית העתיקה המכונה "שעווה וזהב". בשירה זו, כך מספרים השרים אותה בשפת הגֶעְז, בתבנית ה"שעווה" של החרוזים הגלויים מוצפנת משמעות נסתרת, "זהב", ורק אדם יודע חן, ישכיל לבור את המוץ מן התבן. מעניין הוא שגם המלכה המיתית של אתיופיה, מלכת שבא, נודעה ביכולתה לחוד חידות.
אירופה עוררה תמיד את סקרנותו של העולם. ההיסטוריון הבריטי הנודע ארנולד טוינבי (Arnold Joseph Toynbee) כינה אותה "אחת המוזרויות הנפלאות של ההיסטוריה". כשם שהכתה את המוסלמים שניסו לכבשה, כך הביסה את התוקפנות האימפריאליסטית ועמדה בפני הקולוניאליזם האירופאי. סוד המשכיותה וחידת עמידותה מול כמה מהכוחות הגדולים בהיסטוריה, העצימו את תדמיתה המסתורית. עברה המפואר של אתיופיה, כמו נחשלותה בדורות האחרונים, מיקדו בה סקרנות. בדור האחרון, בעקבות עליית יהודי אתיופיה ארצה, הם וקבוצות גדולות של נוצרים אתיופים, שקיים ספק רב לגבי יהדותם, עוררה סקרנות גם בישראל. יותר ויותר אנשים צמאים לדעת אודות הארץ האפריקאית בה צמחה תרבותם הייחודית.
טיול לאתיופיה מעלה אסוציאציות של יימת טאנה (Tana) הכחולה, שלאחר השיטפונות מצטבעת בחום. ימה לחופיו פזורות כנסיות עתיקות, נחבאות בין הקנים ובהם תמשיחי קיר נהדרים. לכאן הוברח לפי המסורת המקומית ארון הברית המקראי, טרם שהועבר לאקסום (Aksum), הבירה הקדומה, של ממלכה שנקראה על שמה. לכאן נמלטו אנשי הכנסייה האתיופית לאחר הרס ממלכתם במאה העשירית וברחו לכאן שוב, ובמאה ה־16 מפני צבאותיו של האימאם אחמד אבן איברהים, שנודע בשם "גראן" – איטר יד ימינו. גם הכנסיות הללו אינן בחזרת אתר ארכיאולוגי גרידא, עדיין מתפללים בהם נזירים שומרי סוד.
אתיופיה היא גם מקורות הנילוס הכחול; כנסיות חצובות בבזלת שחורה או באבן חול אדמדמה, שמות שנועדו להזכיר את ירושלים – כמו הר הזיתים וכנסיית גולגותא. מאות נזירים וקבצנים המתגוררים במבנים האלה, בחורי מערות, בקירות הסלע ובבקתות בוץ וקש במתחם הכנסייתי. בכנסיות לליבלה (Lalibela) ניתן למצוא אומנות מדייוואלית נשגבה ויכולת טכנית ואמנותית, לצד חיים דתיים תוססים וצבעוניים, ההופכים את הביקור בה לא רק לחוויה ארכיאולוגית מונומנטלית, אלא סיור ברקמת חיים תוססת. אפשר לראות כוהנים ועוזריהם בגלימות ומגבעות המגדירות בצבע את מעמדם הדתי וברקע לשמוע את שירתם של תלמידי תיאולוגיה, טקסי אשכבה ותפילות של חולים וגוססים, כמו קריאות התפעלות של מבקרים.
כנסיות ג'ראלטה (Gheralta) החצובות באבן חול אדמדמה, אינן מגיעות לאותם הישגים ארכיטקטוניים ואמנותיים ואינן בעלות החשיבות הדתית וההיסטורית שיש לליבלה, אך מרשימות ומעוררות כבוד בפני עצמן.
בין חומות העיר ההררית גונדר ( Gondar) התחולל הרנסנס האתיופי במאה ה־17. יש בה שרידי ארמונות, ציורי הקיר מרהיבים בכנסיות, תעלות ומרחצאות, המעידים על עוצמת הממלכה ועל פאר החצר, שבה התחרו הכמרים באצילים בפזרנותם ובהוללותם. הקופירייטרים של חברות התיירות האירופיות, אימצו את התיאורים המתלהבים, וכינו את המקום "קמלוט האירופאית". איני סבור שצריך להרחיק עד עירו האגדית של המלך ארתור, כדי להתפעל מהעדות הארכיטקטונית והאומנותית לכישרון האתיופי.
טיול לאתיופיה מעלה בראש תמונות של מפלי מים קסומים, כמו זה של הנילוס הכחול, שלבד מהיופי הנאצל שלהם, ההליכה מולם, אפופה פנטזיה תנ"כית.
הנילוס, הנהר המיתי, הנהר הארוך בתבל, שהגיש לאנושות מתנה מופלאה, את התרבות האדירה של מצרים העתיקה. נהר בעל זרימה שטפונית קטלנית ונותנת חיים כאחד. נהר שלשגיונותיו חבה מצרים את ארגונה המדיני ואת הישגיה המדעיים. חידת מקורות הנילוס הטרידה את ההיסטוריון היווני הרודוטוס, את המלך הפרסי כורש, את אלכסנדר הגדול, את יוליוס קיסר ועוד גיאוגרפים, הרפתקנים ומיסטיקנים. הראשון שהגיע ליעד המיוחל (ב־4 בנובמבר 1770), היה ג'יימס ברוס, סקוטי גדל גוף ואדום שיער, שהקדיש שנים רבות למסע המפרך. מכאן זורם הנהר מערבה, עד לביצות הסוד שבסודאן, שם הוא מצטרף לאחיו הבכיר, המכונה "הנילוס הלבן".
חברה האתיופית מגוונת לא פחות מנופי הארץ: נוודים, נוודים למחצה, חקלאים ועירוניים. שחורים ושחומים, משכילים ופרימיטיביים, נוצרים, מוסלמים ואנימיסטיים.
מישהו הגדיר פעם את אתיופיה כתמונה בתנועה מתמדת. תנועת ההולכים בדרכים המאובקות, מהלך שעות או ימים לעיר השוק הקרובה. נשים וגברים, ילדים שרק למדו ללכת, זקנים שעונים על מקלותיהם, רועים ועדריהם דלי הבשר, איכר וצמד שווריו, נערים שראשם תקוע בספר, נערה עומסת על ראשה מסוֹבּ, כלומר שולחן נייד קלוע בעל מכסה חרוטי. אמה הנושאת את הוואט – נזיד בשר חריף ושליט דומיננטי בתפריט היומי, שבת ליוויותו הקבועה היא הצרבת. לפחות אצל מטיילים. לצדו הטובע האינג'רה, מעיין פיתה אפויה מגרעיני טֶף (דגן ייחודי לרמות האתיופיות), ספוגית ושטוחה כלחוח תימני, בעלת טעם חמצמץ, המאזן את חריפותו של הוואט.
ההולכים בדרכים פוסעים בצעדים רחבים, וקצובים. לרגליהם נעולים בנעליים מרופטות, סנדלים מאותרים מצמיג, או יחפים. ידיהם אחוזות במטריה, או מאזנות מקל על עורפם. בשעות המוקדמות, טרם שקרני השמש יגרשו את צינת הלילה, נחבאים הראשים בתוך קפלי השאמה (הגלימה האתיופית המסורתית, טווי בכותנה צחורה ומעוטר בדוגמה מאופקת בשוליים), והראש מכוסה במגבת. מן הכפרים נוהרים ילדים לבתי הספר האזוריים, הנמצאים במרחק של כמה קילומטרים. אינם לבושים בתלבושת אחידה, אלא בבגדים בלויים שעברו בירושה דורות רבים. הם מטפסים במעלות וגולשים במשעולים תלולים, מהלך שעות, בדרך להשכלה. הלימודים מתנהלים בשתיים או שלוש משמרות, כי חדרי הלימוד קטנים מלהכיל את כולם.
טיול לאתיופיה הוא מפגש עם הנוסעים הנקבצים בטרם יאיר היום, בשערי תחנות האוטובוסים. המון גדול. אוסף אקראי של דמויות דוממות, כרוכות בצעיפיהן ושעונות על צרורות נטולי צורה. הם ממתינים בדממה המופרעת לעתים על ידי שיעול או קריאת תרנגול. כמה דקות טרם שיאיר היום, נשמע ברקע שאונם של מנועים ישנים המתעוררים בגניחות ליום חדש של עבודה. הם משתעלים, פולטים פיח, כבים ומדורבנים מחדש. בשש בבקר, ברגע בו החשכה נסוגה מפני האור, בולטים פרצופים דרוכים מתוך ההמון והם נחושים להסתער פנימה. בכניסה לאוטובוס מתנהל מאבק שקט אך נחוש. מי שלא ימרפק את דרכו פנימה, ייאלץ להמתין לאוטובוס הבא. בחלק מהמקומות הוא יצא לדרכו רק מחר. בני המזל יתיישבו בכיסא צר, באוטובוס המקרטע, לקול מנועו המשתעל ויעשו את דרכם על פני הרמות הגבוהות, בדרכים משובשות, ריקות מאדם ומרכב. מעת לעת תגיח בשולי הדרך
טיול לאתיופיה הוא נסיעה באורות דלוקים עדיין מול הרצים, הגומאים קילומטרים ברחובות הערים השטופים באור כחלחל הרחובות ריקים ושקטים. מכוניות כמעט ואינן נראות ולעתים דומה שטפיפת הרגליים היחפות, טפיפה קצובה, חרישית, מהדהדת בעיר מקצה לקצה. מעת לעת תגיח בשוליהן דמות אלמונית, שהאטה את צעדיה כדי לנופף לבני המזל הרוכבים על גלגליו השחוקים של האוטובוס.
טיול לאתיופיה הוא ביקור בשבטי הדורזה (Dorze), הגרים בבקתות קש קוניות וכלכלתם מבוססת על הבננה המזויפת, של שבטי ההאמר(Hamer) שנשותיהן היפהפיות משוחות באוכרה אדמדמה וגבריהם מקדישים שעות רבות כדי לטפח את הופעתם. טיול לאתיופיה מפגיש את המטייל עם טקסי התבגרות כמו קפיצה על גבות שוורים, של בני המורסי (Mursi), על הדיסקיות התחובות בשפתן התחתונה של נשותיהם, של שבטי הסורמה (Surma) , הקארו (Karo) ורבים אחרים. כל שבט ססגוני ומוזר ממשנהו.
טיול לאתיופיה מעלה בראש תמונות של צבאי קודו מסולסלי קרניים, של זאבים בעלי צבע אדמדם, של גברים גבוהי קומה, מקושטים להפליא, של שיירות גמלים מובילות מלח, של שווקים ססגוניים, שהפוסעים בהם נראית כמו נמלים עמלניות, של הר געש שלועו בוער באש, של תנינים, קופי קולובוס שפרוותם בוהקת בשחור ולבן ואפילו אריות שכמעט עברו מן העולם.
אתיופיה היא המדינה הגדולה ביותר באזור המכונה "קרן אפריקה", הכולל כיום, בנוסף לה, גם את אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה. השם "אתיופיה", מקורו בביטוי היווני "אתיופוס", שמשמעותו "ארץ שרופי הפנים", היינו, ארץ כוש, בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית. הארץ נודעה גם בשם "חבש", או Anyssins , על שם שבטי החאבאשאת, שהיגרו מחצי האי ערב והיו ממניחי היסוד לתרבות שצמחה באתיופיה. לפיכך, השם "אתיופיה" מגדיר טריטוריה ומתייחס בעצם למרבית קרן אפריקה ואילו לשם "חבש", יש משמעות אתנית דווקא והוא מסמן את בכירותו של היסוד השמי בתרבותה של הארץ.
הגם שהטיול באתיופיה הוא טיול בהטיה תרבותית מובהקת, היא מציעה נופים נהדרים. יופייה עשוי מדבריות ורמות, הרי געש וגבעות ירוקות, עמקים פוריים ונהרות, יערות גשם וסוואנות. הרי הסימיאן (Simien) המכונים בגלל צורתם, "לוח השחמט של אלוהים". שם משוטטים יעלים וקופי ג'לדה ארוכי רעמה זהובה, הנראים כהכלאה בין בבון לאריה. הרי באלה (Bale), עם היערות בהם חיים צבאי הניאלה והרמות הגבוהות, זרועות סביוני הענק, בהם חיים זאבי סימיאן אדמונים, שלא לדבר על הדורסים הרבים החגים ממעל.
אתיופיה מציעה למטייל את הנוף של ימות הבקע המזרח אפריקאי, עם גופיה המים היפים, שחלקם הוכרזו כשמורות טבע, בהם ניתן לראות עדרי זברות, עדרי היפופוטמים, תנינים ולהקות של עופות מים. הרי ג'ראלטה שבצפון מציעים נוף של אבן חול והרמה האתיופית היא כולה בזלתית. הרי הסימיאן ירוקים ושופעי מים ומדבר דניקיל מציע נופים געשיים מהיפים בעולם.
בשטחה של אתיופיה נמצאו השלדים הקדומים ביותר של בני אנוש מלפני כארבע מיליון שנים. המוזיאון הלאומי האתיופי מציע לראווה פסל של אשה קדומה, בת מין אנושי, המכונה בפי אנשי המדע "אוסטרלופיטקוס אפריקנוס", שהושמד על ידי אבותינו ההומנידים. השלד זכה לכינוי "לוסי", על שמו שם השיר הפופולרי שהודר בפי ה"ביטלס באותה תקופה. בעמק האווש(Awash) שבמזרח המדינה התגלו ממצאים נוספים שעוזרים לאנשי המדה להתחקות אחר שורשיו של המין האנושי. בצפון אתיופיה נמצא פסל של אלת פריון, שנחשב לאחד מפסלי הפולחן הקדומים ביותר שנתגלו בעולם. מאז עבודותיו של הארכיאולוג והאנתרופולוג לואיס ליקי (Leakey), ברור שראשיתו של המין האנושי נטועים בלב אפריקה. אהוד בנאי שר: "מי יידע אם אברהם לא היה שחור"? ברור שלא, אבל חווה אימנו היתה אפריקאית.
אתיופיה היא ארץ של תשתית מפגרת ושל עושר מסורתי – רוחני. ארץ של נוקשות מחד וסובלנות מאידך יש בה פסיביות, שמרנות וקבלת הדין ובו זמנית גם דינמיות, התרסה ויוזמה.
להבדיל מכל חברה אחרת באפריקה השחורה, לחברה האתיופית שורשים מתועדים בהיסטוריה הרחוקה. אתיופיה ובמדת מה גם שכנותיה בקרן אפריקה, שונות להפליא מייתר מדינות אפריקה, מבחינה אתנית, חברתית, היסטורית ופוליטית. אתיופיה, שהיא החשובה ביותר באזור זה, אינה מדינה חדשה, שנוצרה בהיסטוריה המודרנית, אלא עתיקה יותר ממרבית המדינות האירופאיות שעצבו את גבולות המדינות באפריקה. אכן, במהלך העת החדשה, הורחבו גבולותיה, בעיקר דרומה, אך שורשיה המדיניים והתרבותיים, נטועים עמוק בתולדותיה.
אתיופיה שכנה בתוך אפריקה העלומה, אך קמה על גבול המגע עם התרבויות העתיקות של המזרח התיכון, זו ארץ נוצרית בעיקרה, שכנסייתה עתיקה ממרבית הכנסיות האירופיות והאסיאתיות. היא התחברה לעולם הנוצרי מראשיתו, אך כמו נסתרה ממנו מעבר לחומות האסלאם. היא ינקה את יסודות תרבותה מהתנ"ך, אבל השכילה לשרוד כתרבות עצמאית ועשירה, עד עצם ימינו. יש לה מסורת ארוכה ומפוארת של קיסרות ומלכות, ולמרות מאות שנים של פיגור יחסי מול הטכנולוגיה האירופית, מעולם לא ראה עצמו הממשל האתיופי נחות או כפוף ל"פטרון" מעבר לים. סוד קיומה ושרידותה הטריד את אוהביה מחד ועורר השתאות בפני מבקריה, מאידך.
תדמיתה של אתיופיה בעיני הערבים, המוסלמים, בעיני האירופאים ובעיני עמי אפריקה, נשארה בהתאם – רבת גוונים וסתירות. העולם המוסלמי שהקיף אותה ייחס לה גם זדון, רוע תככים וכפירה ובו זמנית גם חסד אנושי עליון והעריך מאד את קיומה העצמאי. האירופאים ראו בה גם התגלמותה של פראיות אפריקאית וגם ממלכה חסודה שעתידה להושיע את אירופה. נוסעים ועולי רגל ראו בה תרבות תמימה ועיקשת, מעוררת כבוד ואפילו אהבה. אפריקאים רבים, תושבי היבשת וצאצאי עבדים בעולם החדש, ראו באתיופיה מופת לכבודו ויכולתו של האדם השחור.
ההיסטוריון האיטלקי קרלו קונטרי רוסיני (Carlo Conti Rossini) הגדיר את אירופה כ"מוזיאון של עמים". ניתן להגדירה גם כקליידוסקופ של פרצופים ומארג של תרבויות. ארץ זו, בפרט לאחר שהתרחבה דרומה, אל מעבר לגבולה היסטורי, התברכה במגוון עשיר של קבוצות אתניות ,לשוניות ודתיות. הרצף ההיסטורי, בן אלפיים השנים של אתיופיה, בא לידי ביטוי הן במערכת מוסדות השלטון ובראשם מוסד המלוכה והן בממסד הדתי, שהשתלב בו היטב.
המסורת הפוליטית ומוסד הקיסרות עודדו את בנייתה של מדינה ריכוזית ואילו המגוון האתני והתרבותי, סיפקו מתח שהניע את ההיסטוריה לכיוון ההפוך. בלבה של אתיופיה ניטש מאבק בין התפישה האמהרית הריכוזית, לבין התיגרינים, שמשכו תמיד לביזורה של המדינה. האורומו (Oromo), שבאו זה מכבר, הם מוסלמים שמקורם בדרום סודן, הקבוצה השלישית בגודלה ומהווים קדקוד שלישי של מתח.
היהדות, הנצרות והאסלם הגיעו לאתיופיה בשלב מוקדם בתולדותיה ונאבקו על תפישת עולמה ועל נשמות מאמיניה. אתיופיה היתה במשך דורות, זירה למפגש תלת דתי ממושך. אף אחת מהדתות הגדולות לא הגיעה לאתיופיה כמסכת ממוסדת של דוגמות רוחניות או פולחניות ואף אחת לא נכפתה בשלמותה על תושבי הארץ. כל אחת מהן – היהדות, הנצרות והאסלאם – עברה עיבוד מקומי ואתיופיזציה. אתיופיה היא אחת המדינות הנוצריות הוותיקות בעולם. הקיסר אזאנה (Azana), שקיבל על אתיופיה את הנצרות בשנית 333, היה שלישי רק לשליט ארמניה ולקיסר הרומי קונסטנטין הגדול. הכנסייה האורתודוכסית האתיופית התפתחה מראשית המאה הרביעית, להיות דתם של שליטי הממלכה וגם מערכת האמונות של האתיופים.
ידוע מעט מאד על התרבות הפגאנית שקדמה לאימוץ הנצרות בארץ זו. תרבותה של מלכת שבא, לפי האתוס המקומי, אשר הקשר שלה עם העם היהודי שינה את ההיסטוריה האתיופית לעד. קיימים מספר רמזים שממלכת כוש נולדה מתוך תרבות פגאנית מטריארכלית כלשהי, ולא במקרה, מבין כל כך הרבה מלכים ובתקופות שבהן העולם נשלט באופן טוטאלי על ידי גברים, התבלטה באזור זה מלכה כה עוצמתית. מעניין שגם הממלכה הנוצרית שצמחה באקסום, נהרסה לפי המסורת המקומית על ידי אשה, הלוא היא המלכה האיומה ג'ודית (בתיגרינית: מפלצת), או יהודית, או "איסתו" (באמהרית: אש).
המקומיים אינם מתעניינים בעברה של מלכת שבא טרם פגישת עם המלך שלמה ואינם סקרנים לגבי תרבותם המסתורית של אבות אבותיה. ייתכן שאינם ששים להיתקל בעדויות חומריות, שעלולות לסתור את אמונתם הנוכחית. ישנה אגדה עתיקה, שאף תועדה באומנות, המספרת שמקדה (מלכת שבא) התקבלה כמלכה בחוסר רצון, תחת איומיו של נחש שהיה אחיה הבכור. בקבלת האר"י נשמתה של מלכת שבא קשורה בנשמת לילית, בת זוגו הראשונה של אדם, שעזבה אותו על מנת להתרועע עם טיפוסים כמו הנחש וסביר להניח שמלכת שבא היא יותר מיתוס מקומי מאשר שליטה היסטורית ממשית. כך או כך, ליבת המסתורין של התרבות האקסומית ואולי המפתח לסודות המין האנושי, נותרת קבורה מתחת לסיבוכים התקציביים והבירוקרטיים, שומרת את סודותיה האפלים לאחרית הימים.
יותר מכל קבוצה נוצרית אחרת, מקפידים האתיופים על זיקתם לברית הישנה. בירתם העתיקה, אקסום, נחשבת בעיניהם למהדורה אפריקאית של ציון. ירושלים החדשה. כך למשל, הם מאמינים כי בנה של מלכת שבא קיבל למשמרת מהמלך שלמה את ארון הברית, אשר אזכורו נעלם בשלב מסוים מן התנ"ך, לאחר שהיה שחקן מרכזי כל כך בסיפוריו. הטענה היא שארון הברית נשמר זה דורות רבים בכנסיית "מרי מציון" באקסום, כאשר נזיר אחד בלבד מורשה לדאוג לו, ואיש אינו יכול להיחשף למראהו או להתקרב אליו, מפאת עוצמתו. בעבר נהגו נזירי כנסיית "מרי מציון" להוציא את הארון, אחת לשנה, במהלך טקסי הטימקאט (Timkat) , הנחוג ב-19 לינואר, לציון הטבלתו של ישו, עטוף בבדים מיוחדים שישמרו על ההמון מפני כוחו. זה שנים רבות שהנזירים מתרצים את הסתרת הארון באמצעות המצב הפוליטי המעורער או הפחד שיגנבו אותו.
אין הרבה מה לראות באקסום, מבחינה חזותית, למעט האובליסק רב העצמה וההדר. עיקר קסמה הוא במה שטרם ניגלה. יש משהו מוזר באקסום, המושכת את תשומת לבו של המבקר למטה, אל קבריה, אל שרידיה, אל רחמה אוצר הסוד. העיר עשירה במתחמי קבורה עתיקים ובממצאים ארכאולוגיים שעדיין חבויים במקומם המקורי, או במוזיאון הקטן של העיר, שנראה שמזכיר מעט את סרטו של שפילברג בעקבות התיבה האבודה".
צפונית לאקסום, סמוך לגבול המתוח עם אריתריאה, מצויים שרידיו של הכפר ייהא (Yeha), המקום בו החלה להתפתח ערש תרבות קדומה, המכונה "שבתינית" (Sabaean), הקרובה באופייה לתרבות כוש. בכפר מצויים נמצאים שרידי המבנה הקדום באתיופיה – מקדש לירח אשר נבנה בסביבות המאה השישית לפני הספירה, בהתאמה גאומטרית למצב גרמי השמיים ועם מערכת לאגירת מי גשמים, המהווה עדות לקיומה של תרבות מתקדמת ועתיקה מאד באזור.
שרידיה של אותה תרבות קדומה עודם ממתינים לגילוי רשמי מתחת לאדמת אקסום, בשפע ובשלמות שכמעט מתפקעים אל פני השטח, מתחת לאפם של התיירים. להבדיל מפלאי עולם, בחלקי רבים של תבל, השרידים האתיופים אינם מטופחים ואינם מוקפים בתיירים. שכיות החמדה שלה לא נשדדו על ידי מוזיאונים אירופאים, אלא ממתינים לגילויים מתחת לאדמה. אקסום, לעומת זאת, היא כה שכוחת אל ומשוללת תקציב לחפירות, שרק ששה אחוזים משרידיה נחשפו עד היום, והיא ממשיכה לכסות על סודותיה הגולמיים של אחת הממלכות הקדומות והמסתוריות ביותר בהיסטוריה האנושית.
הכנסייה סיפקה למוסדות השלטוניים את האידיאולוגיה הבסיסית ואת הלגיטימציה הדתית. היא סיפקה למאמינים הנוצריים את מסגרות החיים החברתיים והרוחניים, מלידה ועד מוות. בתדמית העצמית של הנוצרים נוצרה הלימה בין נצרות ואתיופיות. הנצרות חדרה לאתיופיה במהלך התקופה הקדומה, עת הוגדרו לראשונה הרכיבים הבסיסיים שעיצבו את התרבות האתיופית והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמארג התרבותי-מדיני שלה. כך למשל, הספרות האתיופית, עד לעת החדשה, נכתבה בשפת הגעז השמית העתיקה ועד לעת החדשה היתה מונופול של אנשי הדת. גם האומנויות, כגון ציור, מטלורגיה ומוסיקה, היו תוצרים של האמונה הנוצרית. הסמלים הבסיסיים של הלגיטימציה הפוליטית לקוחים מתוך התנ"ך והברית החדשה. שושלות המלכים השתיתו את זכותן למשול, על קשריהן ההיסטוריים כביכול לעבר המקראי. הן הפגינו את מסירותן ואדיקותן על ידי בניית כנסיות, הענקת קרקעות ורכישת חפצי קודש עבור הכמורה. ההיסטוריה הפוליטית של אתיופיה אינה נפרדת מזו של הכנסייה. הכתר והצלב הרכיבו יחד את התרבות ההגמונית של הארץ. לפיכך הנצרות באתיופיה היא יותר מאשר דת. היא מאגר של ערכים תרבותיים וצורת הביטוי של האליטה השלטת.
.האסלאם, לעומת זאת, הציב אתגר קיומי למדינה האתיופית. הוא היה גורם אימפריאלי שהקיף את אתיופיה מים סוף ומעמק הנילוס ואתגר תרבותי, שחדר ואומץ על ידי חלק מתושביה.
המפגש בין הנצרות והאסלאם באתיופיה היה דו שיח בין מדינה ממוסדת ותרבותה והומוגנית לבין מגוון של קהילות מיעוטים. מראשיתה הקדומה ועד למהפכה של 1974, היתה הנצרות דתו של הסדר המדיני האימפריאלי. היתה זו דת של תרבות שבמרכזה בעלות על אדמה וממסד צבאי. האסלאם בקרן אפריקה אומץ על ידי אלו שביקשו, ככל הניתן, שלא להיטמע בסדר ובערכים אלה. נוודים, סוחרים, רועים ובני קבוצות אתניות נפרדות בחרו באסלאם כדי לבצר את ייחודם וכדי לבנות באמצעותו, סדר פוליטי משלהם. קהילות המוסלמים באתיופיה, לא רק נבדלו מהתרבות הנוצרית, אלא גם זו מזו. הן התאפיינו במגוון של שפות, אורחות חיים, משלוחי יד והשתייכות גיאוגרפית. בניגוד למזרח התיכון הסמוך, לא היה האסלאם מסר של אחדות מדינית, של תרבות עירונית ממוסדת ושל מערכות פולחן, חינוך וחוק בשפה הערבית הכתובה. האסלאם באתיופיה לא היה שילוב של דת ומדינה ולא מערכת של מוסדות וערכים אימפריאליים. בקרן אפריקה היה זה תפקידה של הנצרות. האסלאם היה אמצעי לביצורן הפוליטי של שבטיות, מקומיות וזהות לשונית.
החוקר אדוארד אולנדרוף (Edward Ullendorff), כתב ב-1960, כי האסלם הוא בעל חשיבות משנית בלבד להבין את מהותה של אתיופיה. אלא שמאז העמיק המדע וההיסטוריונים סיגלו לעצמם מבט מורכב יותר. מי שיתמקד בתרבות ההגמונית הנוצרית בלבד, יקבל תמונה חלקית בלבד של אתיופיה. אסלאם ומוסלמים שיחקו תפקיד מלא בתולדות אתיופיה. האסלם של המזרח התיכון, היה לאתיופיה יותר מיריב ושכן סמוך ואפילו יותר מדת רבת עצמה ואימפריית ענק, שלא חדלה מלאתגר אותה. החל מימי הבינים, היו המוסלמים גורם אתיופי פנימי משמעותי, חלק חשוב מרקמת חייה של הארץ. קהילות המוסלמים של אתיופיה, שבמהלך העת החדשה השתוו במספרם לאלו של הנוצרים, לא הצליחו לערער את ההגמוניה של הנצרות כדת הפוליטית וכתרבותה קנונית של הארץ, אבל הצליחו להשתלב בתחומים חיוניים ותרמו רבות לחייה הכללים שלה ארץ. היטיב להגדיר פרופסור חוסיין אחמד, היסטוריון אתיופי מוסלמי בן זמננו: "אתיופיה היתה תמיד ארץ רבת פנים, מורכבת גם מחברות לא שמיות, פגאניות וגם מוסלמיות, כולן בעלות משקל היסטורי שווה. לאסלאם באתיופיה היסטוריה ארוכה. אין הוא בחזקת תוספת שולית, אלא חלק בלתי נפרד מכול היסטוריה אמתית של הארץ". בפרוש המאה ה-21 מגיע האסלם באתיופיה לשגשוג חסר תקדים ואולי אפילו מצליח לערער לראשונה על בלעדיותה של הנצרות כתרבותה של העילית.
יהדות אתיופיה התקיימה במשך מאות בשנים, בתוך מסכת מורכבת של קשרים עם שכנים ושליטים אתיופים נוצרים. בעתה חדשה נוסף גם מפגש עם המיסיון האירופאי פרוטסטנטי והתפתחו יחסים מורכבים בינם לבין יהדות העולם. זהותם הדתית של יהודי אתיופיה התפתחה במנותק מהנעשה בשאר העולם היהודי, תוך מגע רצוף עם הווייתה של אתיופיה, על תרבותה ואמונותיה.
היהדות לא קיימת עוד באתיופיה. היא עזבה, רובה ככולה ועלתה למדינת ישראל. התנתקותה של עדת ביתא ישראל מאתיופיה, סיימה פרק ארוך בתולדותיה, עתיק אף מן הפרקים המוסלמי והנוצרי. היתה זו קבוצה קטנה בתוך הפסיפס האתיופי, שמצד אחד שמרה על ייחודה היהודית המקראית על זיקתה לציון שבארץ ישראל, ובו זמנית שמרה על יחסי גומלין משמעותיים ביותר עם תרבותה הכללית של אתיופיה ובמיוחד עם נצרותה, ספוגת התנ"ך.
קודם לעלייתם לישראל, חיה הקבוצה בצפון ובצפון מערב אתיופיה, בלמעלה מחמש מאות כפרים קטנים, שהיו פזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים. היהודים, אשר דמו בהופעתם ובלשונם לשכניהם האמהרים והתיגרינים, היו קבוצת מיעוט דתית וחברתית. על פי תפישתם, הם היו שומרי האמונה הדתית המקורית של אתיופיה, שננטשה על ידי הרוב, לטובת הנצרות. אמונתם נשארה מעוגנת בתורה, המכונה אורית וכתובה בשפת הגעז. יהודים אלה שבשל הנתק בינם לבין יהודי העולם, לא הכירו את ההלכה הרבנית ובמשך דורות היה קיים ספק גדול לגבי יהדותם. בעקבות פסיקתו של רבי דוד בן זמרא (רדב"ז), שהיה רבה של קהילת יהודי קהיר במאה ה-16, פסק הרב עובדיה יוסף ב-1973, שיהודי אתיופיה הם צאצאיו של שבט דן ובכך נתן לגיטימציה, הן ליהדותם והן לעלייתם ארצה, כחלק מהמיתוס של שבטי ישראל השבים מהתפוצות, אל הארץ המובטחת. אלא שהתברר כי שיבת בנים דתית היסטורית זאת, על בסיס אמונה ומוצא יהודי משותפים, אינה חזות הכול. המפגש הישיר היומיומי בישראל, יצר תהליך מתמיד של מובחנות אתנית בין "שחורים" ל"לבנים", על המשמעות הסטראוטיפית שיש לכך. מכיוון שיהודי אתיופיה הם גם יהודים וגם "שחורים", הם מהווים קול מיוחד, בשיח היהודי פנימי, של גבולות הזהות. המתח הפנים ישראלי, על היבטיו החברתיים וביטוייהם הגזעניים לפעמים, מהדהדים בטיול באתיופיה, בביקור בכפרים הריקים, או מיושבים על ידי אחרים. זכר לקהילה שהיתה ואיננה עוד.
על אף המשברים שחוותה במהלך היסטוריה, הוכיחה החברה האתיופית, על ערכיה ומוסדותיה, כושר עמידות וקיומה המדיני לא נקטע. בדרך כלל, ניצח הישן את החדש. קבוצות אתניות שסופחו אליה נטמעו בה. ערכי דת ותרבות חדשים השתלבו אך לא איימו על הקיים. המוסדות הפוליטיים והכלכליים הוותיקים, גם אם הוכו זמנית, יצאו מהמשברים חזקים יותר.
התפשטותה של אתיופיה דרומה, אל מעבר לגבולה ההיסטורי ואימוץ שטחים אפריקאים, הגביר את האתגר השלטוני ואת העניין התרבותי. הטיול לאורך אגמי הבקע המזרח אפריקאי, כמו במדבר דניקיל הצחיח והלוהט, מוציא את המטייל מגבולות העולם השמי, אל אפריקה השחורה, על שבטיה ומוזרויותיה.
כל אלו הופכים אותה לאחת הארצות המרתקות ביותר באפריקה. יעד אליו מטיילים ורוצים לשוב.
ראו באתר זה כתבות הקשורות בנושא :
גיאוגרפיה של אתיופיה + תעודת הזהות של אתיופיה
תולדות אתיופיה בתקופה המודרנית
יהודי אתיופיה מחשיפתם לעולם הרחב ועד לעלייתם לארץ ישראל
יומן הטיול בעמק האומו
ראשית האדם -תולדות האדם בעמק אולדובאי
2013 -מצגת תמונות מאתיופיה הקלאסית
2010 מצגת תמונות מדרום אתיופיה
מצגת -טיול בנתיב ההיסטורי 2010
לקריאה נוספת
פ. גוריליק (עורך) חבש ומלחמה. תל אביב , 1935
אהרון זאב אשכולי, חבש העם הארץ, התרבות, דברי-הימים, השלטון, הפוליטיקה. ירושלים, תרצ"ו.
בן ציון פורמן, חבש, הוצאת המחבר, תרצ"ו.
אברהם עקביה, עם וינגיט בחבש / דברי הקדמה – דוד הכהן תל אביב : עם עובד, תש"ד.
נתן שחם, מסע לארץ כוש / סיפר נתן שחם ; ציר שמואל כץ, מסדה 1962.
אלן מורהד הנילוס הכחול, תל-אביב : ישראל. משרד הביטחון, 1963
משה יחזקאל "עמדת בריטניה בסכסוך איטליה-חבש והשלכותיה". דיסרטציה (מ.א.) – המחלקה להיסטוריה כללית אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ה
תמר גולן, שחור-לבן, לבן-שחור: ראשי פרקים באפריקה של ימינו, תל-אביב : משרד הבטחון, תשמ"ו.
יורם פרי חזיתות שחרור בקרן אפריקה: ה"אורומו" וה"תיגרה" – רקע, אידאולוגיה ואמצעים. דיסרטציה (מ.א.) , אוניברסיטת תל-אביב, 1987 .
גליה (צבר) פרידמן, שאלת הלאומים, הגיבוש הלאומי והזהות האתיופית : אתיופיה שלאחר המהפיכה על רקע הניסיון ההיסטורי-אימפריאלי, עבודת גמר (מ.א.), האוניברסיטה העברית בירושלים תשמ"ח.
גליה צבר פרידמן ,מדיניות הפיתוח באתיופיה שלאחר המהפכה 1974-1988 : חזון מול מציאות. אונ' תל אביב 1989
רישרד קפושינסקי, הקיסר : נפילתו של רודן , זמורה ביתן ,1989 .
חגי ארליך אתיופיה –קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה האוניברסיטה הפתוחה . 1998 .
חגי ארליך, הגר סלמון, סטיב קפלן; אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003.
חגי ארליך, אתיופיה והמזרח התיכון :תרבות מצור ואלפיים שנות הוצאת האוניברסיטה הפתוחה , 2008 .
סיפורי ביתא ישראל :ששים סיפורים וסיפור מפי יהודי אתיופיה, תש"ן, 1990
רחמים אליעז, סיפורי עם מפי יהודי אתיופיה, תל-אביב, 1996
ירגה ארטה, מרקם ספורים מפי יהודי אתיופיה , תל-אביב, מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2000.
יעקב פיטלוביץ, מסע אל הפלשים, תל-אביב, דביר, תשי"ט.
אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים: יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, ירושלים, תש"ג.
ראובן קשאני, הפלשים: קורות, מסורות ומנהגים, ירושלים, תשל"ו.
מנחם ולדמן, אתיופיה: עדת "ביתא ישראל", ירושלים, תשמ"ה, 1985
מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש : יהודי אתיופיה והעם היהודי, תל אביב, 1989, 1989.
מנחם ולדמן, מאתיופיה לירושלים: יהודי אתיופיה בעת החדשה, מבחר תעודות ומקורות ירושלים,תשנ"ב
הגר סלמון (עורכת), אתיופיה, ירושלים, 2008.
דורית אורגד שבועת האדרה, הקיבוץ המאוחד, 1988
מיכל פלג, מסע אל הצלב האמיתי, מסע אחר
גיל אל עמי, ארון הברית האבוד, מסע אחר
חזי שקד, שבט ההאמר, מסע אחר
Asante, Molefi K. African culture: the rhythms of unity, Trenton, N.J. Africa World Press, 1993
Bohannan, Paul, Africa and Africans, Garden City, N.Y. American Museum of Natural History, 1971
Burland, Cottie, Gods and demons, in primitive art, London, hamlyn, 1973
Huet, Michel, The dance, art and ritual of Africa, New York, Pantheon Books, 1978
Murdock, George Peter, Africa: its peoples and their culture history, New York, McGraw-Hill, 1959
Sow, Alfa Ibrahim, Introduction to African Culture: general aspects, paris, Unesco, 1979
Graham Hancock, the Sign and the Seal: The Quest for the Lost Ark of the Covenant, New York, 1992.
Levine Donald, Greater Ethiopia, Chicago, 1974
Levine Donald , Wax and Gold, Chicago, 1965
Steve Kaplan, "The Social-Political Dimension of the Ethiopian Meskel Festival", Journal of Religion in Africa 38 (2008), pp 447-465.
Mariliyn E. Heldman, Symbolism, Geography and the Ethiopian Church, Journal of Religion in Africa, 1992.
רוצה יעוץ אישי לטיול באתיופיה
0544200470
היי, הבנתי שהמצב בצפון לא שקט. אם בכול זאת תחליטי לצאת, תאמי עמי בבקשה 0544738536