או: תחילת הקשרים בין מזרח ומערב.
כתב: גילי חסקין
תודתי לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם המועילות.
ראה קודם, באתר זה: דרך המשי.
ראו גם: צור שיזף, תחנות על דרך המשי, מסע אחר און ליין
טיול בדרך המשי הינו טיול החוצה את אסיה ממזרח למערב. גם אם טיול לארמניה, גאורגיה, אירן או אזרבייג'אן, הוא במידה רבה, טיול לדרך המשי., הרי רובו של הטיול עובר בטורקסטן[1] שבמערב סין ובאסיה התיכונה.
באדיבות Wikipedia
בעת העתיקה, מעטים היו האנשים במזרח התיכון ובאירופה, שהיה להם מידע כלשהו על מזרח אסיה (גם במרכזים הדמוגרפים שבמזרח הרחוק לא ידעו על אלו של אירופה). גם בתוך אסיה, היו מעט מאד מפגשים בין העמים והתרבויות. אולם, למרות היעדר עדויות אודות פגישות של פנים אל פנים בתקופה זו, ברור שהיו קשרי גומלין. דרכי המסחר הראשונות נוצרו כבר במאה ה-35 לפני הספירה. למשל, האבן הכחולה, לאפיס לאזולי, יובאה למצרים מאפגניסטן כבר באלף הרביעי לפני הספירה. כך, טוענים, הגיעה הברונזה מאירופה לסין, וכך הושגה בממלכות שלאורך נהר הואנג-הו ("הנהר הצהוב"), רמה טכנית שטרם נודעה שם קודם לכן. כך גם הגיעה לצפון סין פקעת המשי, שמוצאה כנראה מאסאם ומבנגל. אבן הירקן (ג'ייד)[2], הובאה לסין מהקצה המערבי והצחיח של אגן טארים. זרעי החיטה הגיעו אליה מאזור הסהר הפורה, תאו המים מהודו, וצדפות חילזון הכסף, ששמשו בסין כמטבע עובר לסוחר, הגיעו מן האיים המלדיביים. במצרים התגלה משי סיני משנת 1070 לפני הספירה. עדויות למסחר באמצעות דרכים ארוכות.
כבר בימי השושלת האח'מנית שעלתה לשלטון בפרס במאה ה-6 לפני הספירה, היו הסחר, הדרכים ואבטחת התובלה, עניינים בעלי חשיבות עליונה. האימפריה הפרסית השתרעה מהרי הינדו- קוש[3], שברמת פאמיר ודרומה לאזור אפגניסטאן, אסיה התיכונה ועד לחופו המזרחי של הים התיכון. דרומה משם הגיעה עד לסודן של ימינו ("מהודו ועד כוש"). בתוך האימפריה נעו סחורות מקצה אל קצה, בהיקף שלא נודע קודם לכן. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר על דרך המלך הפרסית, שנמתחה לאורך 2,857 ק"מ מאובטחים היטב משּׁוּשּׁה (Shusha = שושן) שבפרס עד לאֱפֶסוס (Efesos) שבאסיה הקטנה.
במסלול הדרך הוקמו תחנות התרעננות אשר שירתו את הסוחרים ואפשרו להם להחליף סוסים, שליחים מלכותיים הצליחו לעבור את כל אורכה של הדרך ב-9 ימים, באמצעות תחנות סוסים ומסחר (לסוחרים ארכה הדרך בדרך כלל כשלושה חודשים). נתיב ארוך מזה קישר בין בבל לבין אקטבאנה (Ecbatana) שבאירן של ימינו[4] ומשם לקאבול שבאפגניסטן[5].
ב- 334 לפני הספירה יצא אלכסנדר מוקדון מיוון מזרחה. בחודש נובמבר שנת 333, ניצח את המלך הפרסי דרייוש השלישי בקרב איסוס, על גדות הנהר פינארוס שבאסיה הקטנה. משם נע במהירות דרך אסיה הקטנה ואיראן, לאורך הדרכים שסללו קודם לכן יריביו הפרסים. הוא חצה את אסיה התיכונה אל סוגדיאנה (באוזבקיסטן של ימינו), נשא לאשה את רוקסנה, בת העיר מרקנדה (סמרקנד) והפך בעצמו לאציל בעל גינונים מזרחיים. מעמק פרגאנה המשיך לאפגניסטאן (קבול) והלאה, לכיוון הודו. בשנת 326, כאשר הגיעו מצביאיו לביאס (Beas), הנהר החמישי של פנג'ב (Punjab) , לאחר הקרב העקוב מדם, נגד המלך ההודי פורוס (Porus), לגדת נהר הידספס (Hydaspes), הם ביקשו ממנו לעצור. הוא קיבל את עמדתם, השאיר נציבים פרסיים שהקימו את מדינת גנדהרה (Gandhara) ההינדו-סלניסטית, ירד לאורכו של נהר האינדוס עד לשפכו והפליג אל מיצרי הורמוז (Ormus), המשיך לפרס ומת בבבל. במסעי המלחמה שלו החריב את צור ועזה. שתיהן ערי מסחר חשובות בקצות דרכי המשי[6].
ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה.
הסלווקים יורשיו (במזרח) של אלכסנדר מוקדון, שירשו את הממלכה הפרסית, המשיכו במסורת של קודמיהם והקימו רשת גדולה של נתיבי סחר, שחצו את הרמה הפרסית, מסלווקיה (שמרכזה בסוריה), דרך אקטבאנה ומֶרְב (טורקמניסטן) לבקטריה[7]. משקבלה בקטריה את עצמאותה (250-139 לפני הספירה), החלה משמשת כצומת של נתיבי השיירות הרבים שקישרו את סיביר עם סין ואת מרכז הסחר ההודי – טקששילה [טקסילה (Taxila), המודרנית], עם פרס, המפרץ הפרסי וים סוף. בימי טירידאטס (247-212 לפני הספירה) העתיקו הפרתים, בכוונה תחילה, את בירתם אל הקאטומפילוס(Hecatompylos) , ששכנה על דרך השיירות שבין סלווקיה לבין באקטריה.
פרתיה שעל הרמה האירנית, היתה, בסוף המאה השנייה לפני הספירה הצרכן הזר הרעבתני ביותר של בגדי המשי הסיניים. פרתיה וסין החליפו שגרירים וחנכו למעשה מסחר דו-צדדי לאורך דרך השיירות, שנמתחה ביניהן. כך נולדה "דרך המשי", גם אם לא בשם זה.
הדרך מתוארת לראשונה על ידי השליח הסיני גָ'אנְג צְ'ייֵן (Zhang Qian), שנחשב משום כך לראשון הנוסעים בדרך זו. הוא יצא בשנת 138 לפני הספירה, בשליחות הקיסר וו די (Wu – Di) משושלת האן (141–87 לפני הספירה), כדי ליצור מגע עם שבטים שישבו ממערב לסין. מעבר לחומה הגדולה פלשו מעת לעת השיונג נו (Xiongnu), שלימים כונו גם "ההונים הלבנים" [8]. השבטים הנודדים שנעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה והטרידו את הסינים.
הצבא ההאני לא הצליח למנוע את חדירתם. גָ'אנְג צְ'ייֵן, ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את בני היְוֵּאגְ'ה (Yuezhi) למרוד בשיונג נו (היְוֵּאגְ'ה הם היו בני שבט נודד ממוצא הודו אירופאי, שחיו באגן טארים ונמלטו מן ההונים אל אוזבקיסטן של ימינו(. הקיסר וו-די רצה לאיים על ההונים ממערב, אלא ששליחו, גָ'אנְג צְ'ייֵן, נלכד על ידיהם, ורק לאחר עשר שנים הצליח להימלט משביו. השליח הנאמן דבק בעקשנות במשימה והמשיך מערבה. כשהגיע לעמק פרגנה סירבו היְוֵּאגְ'ה להילחם בשיונג נו מטילי הפחד. הוא ביקר גם בבקטריה ובסוגדיאנה[9] בשנת 126 לפני הספירה ולראשונה בתולדות סין, תיעד את האימפריה הפרתית שבמזרח איראן, אותה כינה "אנז'י" (שיבוש של השם "ארשאקים", שמה של השושלת השלטת בתקופה זו). הוא זיהה בבירור את פרתיה כציוויליזציה עירונית, השווה לממלכות דומות באסיה התיכונה, באותה התקופה[10]. הוא הביא עמו גם מידע על חבל סינד שבמערב הודו, שהפרסים כינו "סינדו" ומכאן השיבוש ל"הינדו".
עם שובו, בתום מסע שארך 13 שנים, הביא עמו השליח מידע גיאוגרפי, כלכלי, פוליטי ותרבותי רב. הבשורה החשובה ביותר מנקודת מבטו של הקיסר הסיני, היתה כי בבקעת פרגנה (באוזבקיסטן ובקירגיזסטן של ימינו), מגדלים סוסים שאין כמוהם בעולם: גבוהים ומהירים, בעלי כוח רב וסיבולת גבוה, שרעמותיהם ארוכות. היו אלו "הסוסים השמימיים מזיעי הדם", שהסעירו את דמיונה של החצר הקיסרית. המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שפיתחו הנבטים ונמכרו בעזה לצבא המקדוני, שנשא אותם לאסיה התיכונה.
.ב-104 לפני הספירה יצא הצבא הסיני לפרגנה, מרחק יותר מ-3,000 קילומטרים משיאן, כדי להביא עמו את הסוסים. לאחר שספג השפלה, חזר הצבא לסין. לי צ'ואנג לי (Li Guangli), הגנראל המובס, הציע לשלם בחייו עבור הביזיון, אולם הקיסר הסיני ציווה עליו לארגן מסע נוסף, מוצלח יותר. בסיומו של הקרב השני, המוצלח הרבה יותר, חזר הצבא הסיני לצ’אנג-אן, היא שיאן ועמו 30 סוסים מלכותיים ו-3,000 סוסים נוספים מגזע משובח פחות. כנראה הודות לעם שמרד בשליטיו, לטובת יחסי מסחר ושלום עם הסינים[11]. יחד איתם נשאו הצבאות גם ענבים מזנים שונים וזרעי אלפאלפהא[12].
לאחר הדו"ח המפורט של ג'יאנג צ'יין ולאחר מסע המלחמה של לי צ'ואנג לי, החלו לפרוח יחסי מסחר בין סין ומדינות אסיה התיכונה ובין פרתיה ומשלחות סיניות רבות נשלחו במהלך המאה ה-1 לפני הספירה. הן העשירו את הידע הסיני על אסיה המרכזית והמערבית ועוררו סקרנות ועניין בפיתוח המסחר בארצות אלו. המשלחות מנו מאות אנשים, כאשר הקטנה שביניהן מנתה מאה אנשים, ומשי שנה, היו נשלחות בין חמש לעשר משלחות. משלחת אחת הביאה עמה לסין את הגפן והתלתן, הדרוש להזנת סוסי אסיה התיכונה. כך למדו הסינים לראשונה על מקומות כמו סמרקנד, בוכרה, פרגאנה (Ferghana) ומדינה בשם ליג'אן (כנראה רומא), שלימים תיקרא בפיהם Daqin.
הפרתים היו נחושים לשמור על יחסי מסחר עם סין, ושלחו משלחות משלהם, כאשר הראשונה יצאה בשנת 110 לפני הספירה. הדרך שנתגלתה הפכה מהר מאד לערוץ קשר בין לאומי בין סין לאירופה. שליחי הקיסר הסיני – ובמהרה גם חייליו – הגיעו לאזור. כך הונחה התשתית למסחר של סין עם "האזורים המערביים". משי סיני הגיע כבר במאה ה- I לפני הספירה, לאימפריה הרומית.
שושלת האן הותירה לנו ממצאים רבים, הן בסין גופא והן במחוזות המערביים המרוחקים . אחד המפורסמים שבהם הוא סוס הברונזה המעופף הידוע גם כ"סוס הרץ מברונזה" הפסל, מהמאה השניה לספירה, נמצא בשנת 1960 ליד העיר Wuwei, בפרובינציאת גאנסו (Gansu ). הוא הפך לסמלה של דרך המשי הסינית ודמים ענקיים שלו מוצגים כמעט בכל עיר בפרובינציות גאנסו או שינג'יאנג'.
בשלב הראשון לא התנהל המסחר ישירות בין סין לבין ורומא, אלא בתיווכים של הפרתים. שהאימפריה שלהם השתרעה על שטחי איראן, ארמניה, דרך טורקמניסטן של ימינו ועד לגבול אפגניסטאן ופקיסטאן. הם צברו הון מסחר במשי, תבלינים, בשמים, אבני חן, שטיחים, כותנה וזהב. האמפריה הפרתית התעשרה מהמסים שגבו מהשיירות שהתחילו לעבור על פני הדרך האירו-אסייתית. כאשר המוצר הרווחי ביותר היה משי[13].
ב-53 לפני הספירה יצא המצביא הרומאי קרסוס (Crasus) למסע נגד פרתיה, יריבתה המסורתית של רומא, בין היתר כדי לשלוט בדרכי הסחר האסייתיות[14]. הוא נערך לקרב, סמוך לעיר חרן (Carrhae) שבצפון מסופוטמיה, בדרום מזרח טורקיה של ימינו. הפרתים השתמשו בקשתות ארוכות שחדרו דרך המגנים והשריון הרומאי. מספרים כי בקרב הניפו החיילים הפרתים צעיפי משי, שסימאו את עיני החיילים הרומאים.
הקרב הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הרומאי, שכּוּתר וכמעט הושמד על ידי כוח פרשים פרתי קטן יחסית, ובמותם של מרקוס קראסוס ובנו פובליוס התבוסה שמה קץ לניסיונה הראשון של האימפריה הרומית לפלוש לתחומי האימפריה הפרתית. בעקבות ניצחונם השתלטו הפרתים מחדש על כל השטח שממזרח לנהר פרת[15].
למרות זאת הגיעו משלחות ושגרירים רומאים לחצר ההאנית אשר בצ'אנג-אן. גם לפנינים שהגיעו מסין היה שוק מצוין באירופה ובדרך אליה. הסינים ייבאו מפרתיה בעיקר תבלינים, בשמים ופירות[16]. כמו כן, העבירו השליטים הפרתים לקיסרי סין, בעלי חיים אקזוטיים במתנה. בשנת 87 לספירה, העביר המלך הפרתי פרקוס השני (Pacorus II) אריות וצבאים לקיסר דזאנג-די (Zhang-Di), משושלת האן המזרחית. סוחרים רומאיים רכשו ברזל, תבלינים ועורות משובחים שנקנו בהודו. כך הגיעו לסין, דרך האימפריה הפרתית, מוצרים אסייתיים ורומאיים, בעיקר מוצרי זכוכית.
בהמשך, הוקמו שגרירויות של שושלת האן באסיה המרכזית, בשל רצונו של הקיסר הסיני לפתח את המסחר עם אסיה התיכונה. השגרירויות הסיניות הגיעו עד לסוריה ופרתיה, בעיקר בשל רצונם של הסינים לרכוש סוסים למטרות מלחמה. במקביל התפתחו קשרי המסחר עם האימפריה הרומית, אליה נשלחו שגרירים מסין (שכונו על ידי הרומים "סרס")[17]. ההיסטוריון הרומי פובליוס אניוס פלורוס (Publius Annius Florus) מתאר ביקור של שגרירים סיניים בעת מלכותו שלהקיסר אוגוסטוס (27 לפני הספירה – 14 לספירה): "אפילו אומות העולם אשר אינן כפופות לשליטת הקיסר נפעמו מגדולתם והעניקו כבוד לעם הרומאי, כובש המדינות הגדול. כך גם הסקיתים והסרמטים שלחו שליחים לבקש את ידידותה של רומא. ואפילו הסרסים [סינים] הגיעו, וההודים השוכנים מתחת השמש, הביאו מתנות של אבנים יקרות, פנינים ופילים."
ברומא התעורר ביקוש רב למשי סיני. הפטריצים (בני המעמד הגבוה) ברומא צרכו כמויות גדולות של האריג היוקרתי. הרומאים האמינו שמקורו של המשי בעלי עצים – כפי שכתב המלומד הרומאי פליניוס הזקן (23 – 79 לספירה): "הסרסים (הסינים) ידועים בחומר דמוי הצמר שהם משיגים מיערותיהם. אחרי שהם משרים את העלים של עצים אלה במים הם סורקים את הסיבים הלבנים מהעלים… ומאפשרים לעלמה רומאית ללכת בבגדים שקופים בציבור". יתכן כי האמונה הרומית, שהמשי גדל על עצים, מקורה המיתוס היווני על גיזת הזהב. מכול מקום, פליניוס תיאר את הבד, שאפשר לנשות רומא "להתלבש ולחוש עירומות".
הסנאט הרומי אסר במספר צווים הליכה בפומבי במשי, בעיקר מטעמי מוסר, אולם איסורים אלה היו גזירה שהציבור לא עמד בה. סנקה הצעיר (Seneca the Younger) כתב: "אני רואה בגדי משי – אם החומר אשר לא יכול להסתיר את הגוף ולא יכול לשמור על צניעותו של אדם יכול להיקרא 'בגד' – לובשת האישה בגדים אלה וגופה נראה מבעד לבד הדק, כך לבעלה אין כל יתרון בצפייה בגוף אשתו על פני זר".
אגדה נוספת, סוציאליסטית ברוחה, מספרת כי יבוא המשי גרם ברומא להתמוטטות כלכלית של ממש. קשה להניח שאימפריה תתמוטט בגלל גנדרנות בתי האצילים שלה. מכל מקום, סיבות כלכליות או אחרות הניעו את הקיסר טיבריוס לאסור על הגברים ללבוש משי, כדי לצמצם את הצריכה. רווחים אגדיים שגרפו הסוחרים, האיצו את המסחר הבינלאומי הפורה מחופי ים תיכון ועד לבירה המשגשגת של האימפריה השמימית בצ'אנגאן (Chang-an)[18].
במהלך המאות הראשונה והשנייה לספירה, התפשטה אימפריית קושאן לצפון וכבשה חלקים מאגן טארים – האזור ממנו יצאו הקושאנים במקור, תהליך שהעמיד את הקושאנים בלב הסחר הרווחי שהתנהל באסיה התיכונה, עם האימפריה הרומית. הקושאנים שתפו פעולה עם הסינים בלחימה כגון פלישות של שבטים נוודים. מאוחר יותר בשנת 116 לערך הקימו הקושאנים תחת שלטונו של קונישקה הראשון ממלכה שמרכזה בקשגאר והשתלטו גם על הערים "חוטאן" ו"ירקאנד" שהיו ערי חסות של הסינים, באגן טארים. לצורך המנהל הם הביאו לאזור את הכתב הברהמיני והשפה ההודית "פראקריט" והרחיבו את השפעת האמנות היוונית-בודהיסטית שהתפתחה לאמנות המכונה "אמנות סרינדיאנית". בשלב זה השלימו הקושאנים[19] את שרשרת ערי הסחר, בזכות "אלף הערים" שלהם שבאסיה התיכונה.
במאה השנייה לספירה, הגיעו לשיאם המגעים הכלכליים והתרבותיים, משני קצוות העולם העתיק. סין של שושלת האן ורומא לא קיימו ביניהם יחסים דיפלומטיים רשמיים, אך היו מודעות היטב זו לקיומה של זו. הסחר התנהל בחופשיות, במיוחד מן המזרח אל המערב. סחורות יקרות ערך וקטנות ממדים, כמשי ותבלינים, הועברו בשיירות. בתמורה נעו כמויות גדולות של זהב וכסף, בעיקר בצורת מטבעות, בדרך היבשה (ובמקביל גם בים). בין שתי התרבויות הקלאסיות הגדולות, שכנו האימפריות של קוּשָאן והאימפריה הפרתית בפרס. אלו נתנו את חסותן לסחר זה, כשהן מתחזקות את הדרכים ומתגברות אותן בחיל מצב, מגנות על השיירות, וגובות מס דרכים. המרוויח העיקרי מסַחַר זה היה אזור אסיה התיכונה, שהיווה ציר מרכזי של נתיבי הסחר הבינלאומיים, ולאורכו פרחו ערים כמו סמרקנד, פרגאנה, בוכרה, שאש (טאשקנט) ואוש (Osh). בשנת 226 לספירה הופיע דיפלומט רומאי בצפון וייטנאם וביקר, בין הייתר בננג'ינג שבסין והיה אורח בחצרו של סון צ'ואן (Sun Quan) , שליטה של שושלת וו המערבית.
אזור טורקסטן המערבית[20] היה ידוע עד התקופה המוסלמית בשם סוגדיאנה (Sogdiana) . זהו שם קדום לכל אותו חבל רחב ידיים שבין הנהרות יאקסארטס (סיר-דריה) בצפון ואוקסוס (אמו-דאריה) בדרום, שנקראים בערבית, בהתאמה, סיחון וג'יחון. בשטחי אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן וקזחסטן של היום. תושביה, שנקראו בשם 'סאקים' היו איראנים. דתם היתה דת זורואסטרית.
ראו באתר זה: דת זרתוסטרא
סוגדיאנה היתה פחווה (אחשדרפנות) של הממלכה הפרסית האחמנידית. בירתה היתה מרקנה (סמרקנד). אחרי מלחמת הדיאדוכים (יורשי אלכסנדר מוקדון)[21] נהיתה סוגדיאנה חלק ממדינת בקטריה. אגרות שנמצאו בדונגחואן, שעל דרך המשי, מעידות על נוכחות בני סוגדיאנה בטורקסטן הסינית (ש'ינג'יאנג). הם היו סוחרים מובהקים, נדדו בין הודו, סין ופרס והעבירו מושגי תרבות וסיפורים מן המזרח למערב. סוגדניאה, שישבה בלבה של דרך המשי, היתה ציר מרכזי להעברת ידע טכנולוגי ואחר בעולם; ציר שדרכו התוודעו אירופה והמזרח התיכון להישגי התרבות הסינית המפותחת. אפילו בסין עצמה – במיוחד מאז סוף המאה ה- 6 – שלטו בני סוגד על מרבית הסחר הבינלאומי ואף הפנימי: קהילות שלמות של יוצאי אסיה התיכונה ישבו בצ'אנג-אן (שיאן) ובערים אחרות. מדליונים רומאיים מוזהבים, שנוצקו בתקופת שלטונו של אנטוניוס פיוס (Antoninus Pius) ובתקופת יורשו מרקוס אורליוס (Marcus Aurelius), נמצאו באתר Óc Eo שבדרום וייטנאם, שהיה חלק ממלכת פונאן (Funan)[22].
האזור, הלך ושגשג, על אף התנאים הפוליטיים המשתנים והכיבושים מצד ממלכות נוודים גדולות, שקמו מדי פעם בשוליים הצפוניות של האזור.
החידוש המשמעותי והעמוק ביותר שהועבר באמצעות דרך המשי אל סין ושכנותיה הוא הבודהיזם: דת, פילוסופיה ואמנות, שכיום כל כך מזוהים עם סין ודרום מזרח אסיה,, הגיעו אליה מהודו, בזכות דרכי המשי. סידהרטה גוטאמה, "ה"בודהא", החל להטיף בהודו במאה השישית לפני הספירה, ובמאה השלישית לפני הספירה, בתקופת המלך אשוקה[23], אומץ הבודהיזם כדת המדינה, במרבית שטחה של הודו. הבודהיזם, כאוסף רעיונות ואורח חיים דתי, שהתפלג במאה השלישית לפני הספירה לשני זרמים. אחד מהם, המכונה "מהיאנה", היינו, "המרכבה הגדולה", הופץ בעל פה דרך הסוחרים והנוסעים השונים בדרכי המשי וכך הגיע לסין ושכנותיה. האזור החל להתמלא יצירות אמנות, כתבי יד, מונומנטים מרשימים ומבנים מקודשים בודהיסטיים. (דתות נוספות, כמו המנכיאיזם הפרסי והנצרות הנסטוריאנית גם כן חדרו לאסיה התיכונה וסין באותה דרך, אלא שלא זכו לפופולריות ולכמות המאמינים כמו הבודהיזם). גם המסחר עם הנוודים לאורך דרך המשי, שימש תפקיד בהפצת הבודהיזם מאסיה התיכונה לסין[24]. אן שיגאו (An Shigao), אציל פרתי שהפך למיסיונר בודהיסטי הגיע לבירת האן הסינית הסינית לואו-יאנג בשנת 148, וייסד שם מקדש, והיה לאיש הראשון שתרגם את כתבי הקודש הבודהיסטים לשפה הסינית[25].
הצליין הסיני פא-שיאן (Fǎxiǎn), יצא בשנת 399 למסע רגלי מסין להודו. בבנארס (וראנסי), סרי לנקה וגנדהרה הוא הסתופף בקרב מורי הבודהיזם הגדולים ביותר.
הוא ביקר בדרכו לא מעט אתרים בודהיסטיים בש'ינג'יאנג של היום, פקיסטן, הודו, נפאל, בנגלה דש, סרילנקה, וכנראה שהפיג גם לג'אווה שבאינדונזיה של ימינו. אחרי מסעו בשלושים ארצות הוא שב בספינה לקנטון (גואנגדונג) שבדרום סין בשנת 412, כשהוא מביא עמו טקסטים בודהיסטיים יקרי ערך ובכך יידע את הסינים על נתיבי הסחר המפותחים שהיו קיימים בין הודו לדרום מזרח אסיה, דבר שפתח למעשה את נתיב הסחר מסין להודו. ביומן המסע שלו (שתורגם על ידי James Legge ) סיפר שנוכרי יכול היה לעבור את הדרך ללא דרכון או תעודה כל שהיא[26].
באותו זמן בערך, בשנת 431, בוועידה האקומנית שהתקיימה באפסוס, הוכרזו הנוצרים הנסטוריאניים כ"מינים" וחלקם שמו פעמיהם מזרחה, הרחק ממרכזי הכוח של הכנסייה הביזנטית. הם הגיעו לאסיה התיכונה, שם לצד הבודהיזם שגשגה גם דת זרתוסטרא וחיו בין הייתר גם סוחרים יהודיים. הם הקימו כנסיות והשתלבו בחיי המסחר. על פי האגדות שאין להם ביסוס, אופן ייצורו של המשי בסין היה בבחינת סוד מדינה כמוס. עם הזמן, למדו גם באירופה לייצר משי. ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, מספר על שני נזירים נסטוריאנים שהבריחו כמה ביצי תולעת המשי בתוך קנה במבו. אך המערב למד לייצר משי הרבה קודם לכן, בעיקר בפלופונז שביוון[27]. אולם, גם כאשר הסוד פוענח, נשאר המשי הסיני המשובח מכולם.
במאה ה-7 עלתה לשלטון בסין שושלת טאנג, שביססה קשרים בין מזרח ומערב.
ראו באתר זה: שושלת טאנג
הבירה צ'אנג-אן, היתה מרכז דינמי, קוסמופוליטי דרכו עברו השיירות שנסעו בדרכי המשי. סחורות אקזוטיות הציפו את העיר בניחוחות יוקרתיים – שיירות עמוסות לעייפה בזעפרן, שמנים קוסמטיקה, תרופות מיוחדות, בשמים, שטיחים ואריגים צבעוניים, וצמחים לשימושים שונים. כמעט שני מיליון נפשות אכלסו את העיר, וביניהם גם זרים רבים מאסיה הקטנה, פרס, סוגדיאנה (טרנסאוקסניה), מונגוליה, חצי האי ערב, הודו, ארמניה ועוד. האמנות שהתפתחה בתקופת שושלת טאנג מלמדת כי היצירה היתה בשיאה, ורב תרבותיות ניבטה מכל עבר. השליטים הביאו מרחבי אסיה להטוטנים גמדים ואקרובטים ועוד שעשועים מרובים. לראשונה ראו כאן כלבי ציד, תוכים, טווסים מלאי הוד ובנות יענה. גם הפן המעמיק והרציני בתרבויות זרם אל העיר. ניתן היה למצוא בה בתי כנסת, כנסיות נסטוריאניות, מקדשים הינדואים ובודהיסטיים, ובתי פלחן זורואסטריים, ומניכיאסטיים.
ראו באתר זה: מנכאיזם.
הנזיר שואן דזאנג (Xuanzang), שכונה "טריפיטקה", היינו "שלושת הסלים" (של הבודהיזם המהייני), יצא לדרך להודו, בשנת 627, למרות שסין היתה שרויה אז במצב מלחמה עם גוקטורק ((Göktürks, האימפריה השל השבטים הטורקיים הנוודים באסיה התיכונה והקיסר הסתייג ממסעות. הוא הצליח לשכנע את השומרים הבודהיסטיים במעבר שער יומן (Yumen Pass), ויצא מתחום האימפריה דרך גאנסו וצ'ינגהאי בשנת 629. הוא הגיע לטורפן, שנשלטה על ידי מלך בודהיסטי, שעודד אותו להמשיך בדרכו וחצה את רכס הרי הלהבה. משם המשיך לקשגאר וחצה את הרי טיאן שאן במעבר בדל (Bedel Pass), אל קירגיזסטן. הוא המשיך לארוך ימת איסיקול אל העיר טוקמאק (Tokmak), לטשקנט, סמרקנד, טרמז. הוא ביקר בממלכות אסיה התיכונה, והגיע אפילו עד סרי לנקה. לאחר מסע מקיף ומפרך הגיע לעיר פטליפוטרה ((Pataliputra, משם הביא את הכתבים הבודהיסטיים המקודשים של המאהיינה. במסעו שארך כמעט 17 שנה, עבר 16000 ק"מ. הכתבים, שתורגמו על ידו לסינית, אוכסנו בפגודת האווז הגדול בצ'אנג-אן, שנבנתה במיוחד לשם כך. תהילתו כאחד ממתרגמי הטקסטים הבודהיסטיים לסינית, ותגליותיו במסעות פורסמו גם מאות שנים לאחר מותו. ספריו ותרגומיו ידועים עד היום באיכויות הספרותיות, והוא גם אחראי להרחבת אוצר המילים הסיני, במושגים דתיים חדשים רבים. כפי שהושפע ממה שראה בהודו, כך השפיע על עמיתיו אלה כאשר תרגם את תורת הפילוסוף הסיני לאו דזה ,אבי הדאואיזם, לסנסקריט והרחיב בכך את מאגרי הידע בין הודו ולסין, שביניהן עבר סעיף של "דרך המשי".
במאה ה-16 הונצח מסעו ברומן המבדח "המסע למערב", שנחשב עד היום, לרומן האהוב ביותר בסין[28]. דורות של פילוסופים סינים כתבו עליו פירושים, וכל ילד סיני מגיל ארבע ואילך מכיר את גיבורי הסיפור[29]. אפילו לעברית תורגמו חלקי הספר בארבע גרסאות שונות.
ספרים הומוריסטיים על מסעות ההרפתקאות של נזירים ושלל דמויות ססגוניות שליוו אותם בעלילותיהם בדרכים החלו להיכתב על ידי חכמים רבים. כמובן שהיו גם כתבים בעלי אופי גיאוגרפי ותיאורי שנחשבו ספרי לימוד ממש. ויותר אנשים החלו להיות מודעים לציר הסחר והידע הזה.
דרך המשי הגיעה לשיא פריחתה בתקופת שושלת טאנג (מאות 10-7). במהלך המאה השמינית כבשו הערבים את פרס ותוך זמן קצר, הוסיפו לכיבושיהם, בפיקודו של קטיבה אבן מוסלם, את אסיה התיכונה, כולל מרכזי התרבות הפרסיים סמרקנד ובוכרה וקשגאר שבטורקסטן המזרחית. המיזוג בין הסקרנות הערבית, לפילוסופיה היוונית ולחשיבה הפרסית הולידו ענקים במדע וברוח, כמו המדען אל ביירוני, הבוטנאי אבן סינא, המתמטיקאי אל ח'וארזמי והמוסיקאי עומר כיאם.
ראו באתר זה: שושלת טאנג הסינית; אסיה התיכונה בימי הביניים.
להמשך קריאה: ירידתה של דרך המשי ופריחתה בימי המונגולים.
הערות.
[1] . 'טורקסטן', במשמעות הרחבה של המושג, הינו חבל היסטורי רחב ידיים הרבה יותר, המשתרע על פני שטח של 2.6 מיליון קמ"ר. מן הים הכספי במערב ועד לסין במזרח, ומקוו פרשת המים אירטיש-ארל בצפון, ועד איראן ואפגניסטן בדרום.
בתחום זה נודעו שלושה חלקים עיקריים:
- טורקסטן המערבית.
- טורקסטן המזרחית (או: הסינית), שבה החבל האוטונומי: שינג'יאנג-אויגור.
- טורקסטן הדרומית (או: האפגנית).
בטורקסטן מתנשאים רכסי הרים מן הגבוהים בעולם – פאמיר, טיין שאן, הינדו-קוש וקאראקום. השטח מתנקז בחלקו לימת ארל, אך ברובו חסר רשת ניקוז עילית. האקלים יבשתי קיצוני. לפנים היתה טורקסטן גשר בין מזרח למערב. היא נכבשה פעמים רבות בידי פולשים שונים ושמשה מרחב מחיה לעמים נוודים. ענפי הכלכלה המסורתיים של תושבי טורקסטן הם חקלאות שלחין (בנאות המדבר ובעמקי הנהרות), מרעה וסחר.
[2] . השם "ג'ייד" הוא כינוי חדש יחסית ונוצר כשיבוש של השם שניתן בספרדית לאבן הירקן "Piedra de ijada" (כינוי המצוי בכתובים בפעם הראשונה ב-1565), כלומר "אבן החלציים" או "האבן של חלקו התחתון של הגוף". מקור הכינוי בספרדית הוא באמונה שאבן הירקן מסוגלת לרפא מחלות הקשורות בחלקו התחתון של הגוף, כדוגמת אבנים בכליות ומחלות כליה.
"ירקן" הוא כינוים של שני סוגי סלע שונים הבנויים ממינרלים סיליקטיים שונים -"ירקן נפריט" ו"ירקן ג'יידיט". הירקן מופיע בשלל צבעים, מלבן וצהוב דרך ירוק וחום. בעקבות כך, וכדי לנתק את השם מן הצבע הירוק, שאינו הצבע היחיד של האבן הזו, חידש המתרגם והסינולוג דן דאור ז"ל את השם אִיחָד, על-פי הספרדית ובלבוש משקל עברי, בתרגומו לשירה סינית, אשר בה נפוצים אזכורי האבן. (דאור, דן. המיתולוגיה הסינית. ספרי תל אביב תש"ס 2000. ע"מ 155).
[3] הינדו-כוש (הוא רכס הרים שמשתרע מאפגניסטן עד האזורים הצפוניים של פקיסטן. ישנן מספר גרסאות לגבי מקור השם. שתיים מן הנפוצות שמביניהן הן: שיבוש השם היווני של השם Kaukasos Indikos.. בפרסית מודרנית המילה "כוש" לקוחה מהפועל "כושטן" – להרוג או להביס.
נטען כי הפירוש המילולי, "להרוג את ההודים" (הינדו – הודי) בא להזכיר את העבדים ההודים הרבים שמתו בהרים אלו במהלך העברתם אסיה התיכונה.
[4] אולי זו אחמתא המקראית. בספר עזרא מסופר (בארמית) על תעודות הקשורות להצהרת כורש, שנמצאו בבית גנזיא, כלומר גנזך, באחמתא, לאחר שציווה המלך דריווש לבדוק אחריהן בערי הממלכה: בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל: וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה (ספר עזרא, פרק ו', פסוקים 1-2).
[5] Approaches Old and New to the Silk Roads" Vadime Eliseeff in: The Silk Roads: Highways of Culture and Commerce. Paris (1998) UNESCO, Reprint: Berghahn Books (2000), pp. 1–2.
[6] גנדהרה הייתה ממלכה קדומה שהשתרעה בעמקי הנהרות סוואט וקאבול ובמישור פוטהאר, בשטח שהיום נמצא בצפון פקיסטן ובצפון-מזרח אפגניסטן, הערים המרכזיות בממלכה היו פורושפורה (פשאוור המודרנית) והעיר טקששילה (טקסילה המודרנית. השם גנדהארה מופיע לראשונה בשירה ההודית האפית ובטקסטים ריגוודה ואטהרוודה הם מוזכרים כשבט. הצורה הפרסית של השם, Gandara, מוזכרת על ידי הרודוטוס בהקשר הסיפור של סקילכס איש קריאנדה, מגלה ארצות יווני, אשר התחיל את הפלגתו בנהר האינדוס בעיר בגנהארה. השם Gandhara כנראה נובע מהמילה הסנסקריטית gandha, שפירושה "בושם".
הממלכה התקיימה בשנים 500-1500 לפני הספירה כמרכז תרבות בודהיסטי, העיר ידועה כמקום לידתו של פדמאסמבהאבה מייסד הבודהיזם הטיבטי, העיר ידועה בסגנון האמנות המיוחד לה, Gandhara style, אשר הוא זרם באמנות הבודהיסטית שהתפתח והושפע על ידי מיזוג בין אמנות יוונית פרסית סורית והודית, זרם זה באמנות הגיע לשיאו בתקופת שלטונה של אימפריית קושאן.
הממלכה הפסיקה להתקיים כיישות עצמאית בשנת 520 לפני הספירה, כאשר היא נכבשה על ידי האימפריה הפרסית, אך תרבותה הגיעה לשיא בתקופת אימפריית קושאן, בשנים 75-230.
[7] . בַּאקְטְרִיָה היא אזור עתיק נמצאת כיום בשטחה של מזרח אפגניסטן, פקיסטן ומעט באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן ובסין המודרניות. צורתה הגאוגרפית של באקטריה יחד עם שכנתה הדרומית ארכוסיה היא כשל פרסה. גבולותיה הדרומיים, המזרחיים וצפוניים עוברים בהרים גבוהים כמו הינדו-כוש הרי פאמיר ואילו גבולה הצפון-מערבי עובר לאורך נהר אמו דריה שאורכו כ-2,400 ק"מ. העיר החשובה באזור הייתה באקטרה (כיום באלך באפגניסטן) שנתנה לכל האזור את שמו. זהו אזור בעל היסטוריה עשירה ,שהיווה את משכנן של תרבויות עתיקות רבות. מיקומו האסטרטגי על אם הדרך בין הערבה האירואסייתית להודו הקנה לו מעמד כלכלי חשוב. בעת העתיקה (בין המאה ה-6 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה) הייתה באקטריה מרכז לסחר בזהב שנכרה בסיביר והופץ דרכה למערב. במאה ה-6 לפנה"ס נכבשה על ידי האימפריה הפרסית והייתה לסטראפיה (מחוז) חשובה בה. האימפריה הפרסית התרסקה כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר הגדול והתנתקה ממנה הלכה למעשה. בסוס, הסטראפ (מושל המחוז) של באקטריה המשיך את ההתנגדות לכובש המוקדוני, אך הובס.
בתקופה ההלניסטית הייתה חלק מהאימפריה הסלווקית ובהמשך הוקמה בה הממלכה היוונית של באקטריה. השלטון ההלניסטי לא האריך ימים ונפל תחת גלי כיבוש של נוודים ממוצא איראני. במהלך תקופה זו נעלם השם "באקטריה" מהשימוש והאזור איבד את ייחודו. האזור נכבש על ידי מוסלמים במאה ה-7.
[8] . , שְׂיוֹנְגנוּ הוא המונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע, שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה תחת שליט מרכזי המכונה "שאנְיוּ". סופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים ונדחקו בחלקם מערבה.
השיונגנו מוזכרים לראשונה במקורות הסיניים בשנת 230 לפנה"ס, אבל היו מוכרים בסין כנראה קודם לכן, ונראה שהייתה להם השפעה על אמנות הלחימה בסין בתקופת המדינות הלוחמות. יכולתם הצבאית והניידות של פרשיהם גרמו לצ'ין שי-חואנג די, קיסר סין הראשון, משושלת צ'ין, לחבר חומות אזוריות ומהן לבנות את החומה הגדולה על מנת להגן על סין מהתקפותיהם. היחסים בין השושלות סיניות הקדומות והשְׂיוֹנְגנוּ היו מורכבים, וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים.
במאה השנייה לפנה"ס הביסו השיונג נו את קונפדרציית השבטים של היְוֵּאגְ'ה שהייתה קודם העם השליט ותפסו את השטחים בהם ישבו קודם (רוב מבין אנשי היְוֵּאגְ'ה נמלט מערבה והקים בסופו של דבר את אימפריית קושאן) והפכו בכך לכוח החזק ביותר בערבות שמצפון לסין.
חוקרים רבים משערים כי השיונגו הם האבות הקדמונים של שבטי ההונים שהטילו חיתתם על אירופה בשלהי תקופת האימפריה הרומית במהלך המאות הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים, אם כי קיימות גם טענות השוללות זאת. גם כיום רואים אותם עמים טורקיים ומונגוליים כאבותיהם הקדמונים, טענה הנתמכת על ידי היסטוריונים רבים (Ancient China and its Enemies: The Rise of Nomadic Power in East Asian History. (2002) Nicola Di Cosmo. Cambridge University Press. First Paperback Edition, (2004), p. 186. ).
[9] ממלכה פרסית בתחומי אוזבקיסטן של ימינו. עריה החשובות היו סמרקנד שבאוזבקיסטן ופנג'יקנט שבטג'יקיסטן
[10] . על פי דברי התייר הסיני מיושבים הפרתים על אדמתם, מעבדים את השדות ומגדלים אורז וחיטה. האזור כולל מספר מאות ערים בגדלים שונים. המטבעות של הארץ עשויים מכסף ועליהם דיוקן המלך. כאשר המלך מת, המטבע מוחלף ומוטבעים מטבעות חדשים שעליהם דיוקן יורשו. רשומות נשמרות בכתיבה על רצועות מעור.
[11] צור שיזף, מסע אל דרך המשי-מערב סין, במסע אחר און ליין:
[12] אלפלפה (שם מדעי: Medicago sativa; אספסת תרבותית) הוא מין צמח פורח בסוג אספסת שתורבת וכיום משמש מקור חשוב למספוא. הצמח דומה בצורה בסיסית לתלתן, אלא שהוא מגדל אשכולות של פרחים סגולים קטנים. האלפלפה הוא צמח רב שנתי שאורך חייו הוא בדרך כלל 4-8 שנים, אך יכול להגיע ל-12 שנים, תלוי בזן ובאקלים הגידול. הצמח גדל לגובה של עד כמטר ויש לו מערכת שורשים עמוקה שעשויה להגיע לאורך של 15 מטרים, תכונה שמעניקה לו יכולת הישרדות גבוהה. הסיבה להבאת הצמח היתה האבסת הסויסם שהביאו עמם.
[13] Brosius, Maria (2006). The Persians. Routledge. p. 125
[14] מרקוס ליקיניוס קראסוס (בלטינית: Marcus Licinius Crassus 115 לפנה"ס – 53 לפנה"ס), פוליטיקאי ומצביא רומאי. היווה את הצלע השלישית בטריומווירט הראשון, לצד פומפיוס ויוליוס קיסר והיה אחד מהאנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הרומאית. נודע כאיש העשיר ביותר ברומא, ובשל כך יצא לו שם של רודף בצע (פלוטארכוס, חיי אישים, חייו של קראסוס, פרקים 16 – 27).
[15] קרב חרן (Proelium Carrharum) היה הקרב המשמעותי הראשון בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרתית. הוא פתח סדרה של עימותים צבאיים בין שתי האימפריות, שארכו מאות שנים. הניצחון הפרתי בקרב ביסס את מעמדה של האימפריה הפרתית ככוח הדומיננטי באזור המזרח הקרוב וכיריב שווה כוחות לאימפריה הרומית. מותו בקרב של קראסוס, שהיה אחד מחברי הטריומווירט הראשון, ששלט ברומא באותה תקופה, פגע באיזון הפנימי בין חברי הטריאומווירט, והשפיע בעקיפין על פירוק הברית הפוליטית בין שני החברים הנוספים בטריאומווירט, פומפיוס ויוליוס קיסר, ועל הקרע ביניהם, שהוביל לפרוץ מלחמת אזרחים ברומא ובסופו של דבר לקיצה של הרפובליקה הרומית.
[16] פלוטארכוס, עמ' 123-125
[17] . הרומאים כינו את העם מספק המשי בשם 'סראים' ולמשי קראו 'סריקון', שם שנתקבל על ידי התלמוד בשינוי צורה – 'שיראים'.
[18] James C.Y. Watt, Anne E. Wardwell, When silk was gold: Central Asian and Chinese textiles, New York: The Metropolitan Museum of Art, 1997.
[19] אימפריית קושאן הייתה ממלכה שהתקיימה במרכז אסיה בין המאה ה-1 למאה ה-3. בשיאה, בערך 105 – 250 לספירה, התפשטה מטג'יקיסטן לים הכספי לאפגניסטן ועד מורד עמק נהר הגנגס. את האימפריה יצרו בני שבט קושאן השייכים ליְוֵּאגְ'ה, עם שמקורו באזור אגן טארים וגאנסו שבסין. לבני קושאן היו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית, האימפריה הפרתית, הסאסאנים וסין, ובמשך כמה מאות שנים הם היוו את הקשר המרכזי שבין מזרח למערב. הקושאנים שתפו פעולה עם הסינים בלחימה כגון פלישות של שבטים נוודים בייחוד כשהם שיתפו פעולה עם הגנרל הסיני באן צ'או כנגד הסוגדיאנים בשנת 84, בזמן שהאחרון ניסה לתמוך במרד של מלך קאשגאר. סביב שנת 85 הם גם סייעו לגנרל הסיני בהתקפה על טורפן מזרחית לאגן טארים.
.[20] . תורכסטן המערבית כוללת חמש רפובליקות החברות בחבר המדינות: קזאחסטאן, אוזבקיסטאן, תורכמניסטאן, קירגיזסטאן וטאג'יקיסטאן. האזור משתרע על שטח ענק של 4,000,000 קמ"ר: ממרגלותיהם הדרומיות של הרי אוראל ודרום סיביר בצפון עד למדבריות הלוהטות של קארא-קום והרי איראן ואפגניסטאן בדרום, מפסגות פאמיר וטיינ-שאן (הרי השמיים) המתנשאות לגובה של 7.000 מ' ויותר מעל פני הים במזרח ועד לשקע של הים הכספי – הימה הגדולה בעולם – במערב.
אולם, על אף השטח העצום, רובו של האזור אחיד למדי מבחינת תנאי האקלים וסוג האדמות: מרביתו מורכב מערבות, מדבריות למחצה, אשר בהם שזורים נאות המדבר הפורחים. האקלים הוא יבשתי מובהק, עם תנודות טמפרטורות חדות: חום גבוה מאד בקיץ (עד ° 45מעלות) וחורף קר מאוד (עד ° 40 מעלות מתחת לאפס).
תנאי האקלים הקשים הופכים את הנהרות המעטים של האזור לעורקי חיים של ממש. חלק גדול מהנהרות אינו מחזיק מעמד בהתמודדות עם המדבר ונעלם בחולות. אולם שניים מהם – אמו-דאריה וסיר-דריה – מצליחים להגיע אל יעדם הסופי – ימת אראל. סביבם וביניהם התפתחו מרבית מוקדי הציביליזציה המרכז אסייתית.
[21] . דיאָדוֹך הוא "תופס מקומו של אחר" דהיינו יורש, ביוונית עתיקה . מלחמות הדיאָדוֹכים התנהלו בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה שהותיר אחריו לאחר מותו החטוף בבבל, בשנת 323 לפנה"ס. היורשים שנלחמו ביניהם היו בעיקר קציני צבאו הבכירים, וגם מקורביו האחרים ובני משפחתו. היחסים הטובים בין הדיאדוכים לא האריכו ימים. תוך כמה שנים פרץ עימות פנימי ביניהם, כשחלק מקציני צבא אלכסנדר הגדול נותרו נאמנים לרצונו וניסו לשמור על אחדות האימפריה. אחרים, הרבים יותר והחזקים יותר, המונעים על ידי אינטרסים אישיים הצליחו לקרוע את האימפריה לגזרים ולתפוס איש איש את חלקו. בימינו נהוג לכנות מאבק חריף על השלטון המתחולל בין יורשים כ"מלחמת דיאדוכים".
[22] . מממלכת פונאן, ממלכה גדולה בדרום מזרח אסיה שמוקדה בדלתא של המקונג. בממלכה הייתה השפעה הודית חזקה (לפי גרסאות מסוימות היא אף נוסדה בידי הודים) ושפתה הייתה סנסקריט. פונאן הייתה היחידה הכלכלית הגדולה הראשונה בדרום-מזרח אסיה. כלכלתה התבססה על נהר המקונג והתקיים בה סחר עבדים.
[23] אשוקה הגדול 304–232 לפנה"ס), או בשמו המלא אשוק בינדוסרה מאוריה, היה הקיסר השלישי של האימפריה המאורית משנת 268 לפנה"ס ועד 232 לפנה"ס. אשוקה (בסנסקריט: "ללא כאב") נולד בפטאליפוטרה, בירתה של האימפריה המאורית (היום באזור פטנה שבמדינת ביהר), כבנו של הקיסר בינדוסארה ונכדו של צ'אנדראגופטא מאוריה, מייסד השושלת המאורית הוא נחשב לאחד השליטים הגדולים ביותר בהודו ובעולם כולו, לאחר ששלט על רוב שטחה הנוכחי בעקבות סדרה של כיבושים צבאיים. בתקופתו השתרעה האימפריה המאורית מפקיסטן ואפגניסטן של היום במערב, עד לבנגלדש ומדינת אסאם של היום במזרח, ובדרום עד לקארנאטקה. שוקה פעל להפיץ את הבודהיזם באסיה תוך הקמת מונומנטים ומקדשים (סטופות) המסמלים מקומות מרכזיים בדרכו של סִידְּהָארְתַה גַאוּטַמַה שהפך ל"בודהה" (המואר). השפעה זו ניכרת עד היום ברחבי דרום אסיה.
סמל הודו הנוכחי הוא עיבוד של כותרת עמוד האריה של אשוקה אשר נמצאה באתר סארנאת. המלך אשוקה בנה את העמוד כדי לציין את גן הצבאים, המקום בו סִידְּהָארְתַה גַאוּטַמַה נשא לראשונה את דרשתו על ה"דהרמה" והסנגהה הבודהיסטית (קהילת ההולכים אחרי בודהה) נוסדה. גם הגלגל המצוי במרכזו של דגל הודו, "אשוקה צ'אקרה", הוא "גלגל החוק" שהיה סמלו של אשוקה, שהיה בראש עמוד אשוקה, נמצא בסארנאת..
[24] Zürcher, Erik (1959). The Buddhist Conquest of China. Brill Archive. p. 6 and Wright, 'Biography and Hagiography', pp. 395–400.
[25] Emmerick, R.E. (1983), "Buddhism Among Iranian Peoples", in Yarshater, Ehsan, Cambridge History of Iran, 3.2, London & New York: Cambridge University Press, pp. 949–964
[26] Faxian (1886). A Record of Buddhistic Kingdoms; being an account by the Chinese monk Fa-Hien of his travels in India and Ceylon, A.D. 399-414, in search of the Buddhist books of discipline. James Legge (trans.). The Clarendon Press, Oxford.
[27] במשנה קוראים למשי הזה 'מטקסא' וישנם דינים והלכות הקשורים בו
[28] . שירלי בן ארי, "אגדה סינית קלאסית בעברית", הארץ, 15.07.2008
[29] . ספר הילדים "קוף ודלעת הקסמים", אגדה סינית בציורים מאת וו צ'נג-אן, רואה אור בהוצאת עם עובד. את האגדה תירגמו לעברית ועיבדו פרופ' מאיר שחר ואיירה נגה ג'אנג שחר.