תולדות נאת המדבר אל פיום שבמצרים

כתב: גילי חסקין; ‏13/12/2022

כתבה מקוצרת מעט התפרסמה במגזין האלקטרוני של מסע אחר: אל פַיּוּם היא מתנת הנילוס.

ראו גם, באתר זה: הנילוס – עורק החיים של מצרים ; תולדות מצרים הפרעונית ; מצרים – יומן מסע

להרצאה על מצרים.

ראו גם: טיול לנאת המדבר אל פיום.

הטיול לפַיּוּם יכול להתבצע כתוספת לטיול בעמק הנילוס, שפַיּוּם סמוכה אליו; הוא יכול להתבצע בגיחה של יום ארוך (עדיף יומיים), מקהיר ויכול לבוא בסיומו של טיול למדבר המערבי.

מחוז אל פַיּוּם נמצא בשקע המופרד מעמק הנילוס, 90 ק"מ דרומית-מערבית לקהיר. בין שקע פַיּוּם לבין עמק הנילוס מפריד רכס, שבו נקרע פתח טבעי, דרכו זורם "בחר אל יוסוף" ("תעלת יוסף"), המשמשת להשקיית השקע. זהו זרם משנה, הנפרד מאפיק הנילוס העיקרי ליד אסיוט וזורם 320 ק"מ, עד בקעת פיום.

צורת הבקעה כעלה ענקי, עוקצו פונה מזרחה והוא המהווה את הקשר עם עמק היאור וקשור אליו באותה פרצה שבהרים. קרקעיתו נמוכה ביותר בצד צפון-מערב, אשר כיום נמצא שם אגם קארון. הבקעה כה עמוקה, עד שפני האגם נמוכים 44 מ', מתחת פני הים. בצפון השקע, בחלקה העמוק, בגובה של 44 מ' מתחת לפני הים, נמצא  אגם קארון, המכונה גם 'ברכת קארון'  זהו שריד של ימה קדומה, שמוזכרת  בשם "מאוריס" (Moeris), בכתביו של הרודוטוס.

בתקופות קדומות אזור פיום הוצף בים והראייה, מאובני הלווייתנים הרבים שנמצאו באזור. לפני כ-6 מיליוני שנים, בסוף תקופת המיוקן, כאשר במהלך האירוע המסיני[1], התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין, היה גם מחוז אל-פיום שטח חרב, והנילוס חצה אותו מדרום לצפון. הסחף בעמק הנילוס הפך במשך הזמן לגבוה מספיק כדי לאפשר לנילוס השופע לעלות על גדותיו לתוך חלל הפיום, וליצור בו אגם.

בתקופות פרהיסטוריות, יותר אנשים חיו בפיום מאשר בעמק הנילוס. הייתה כאן קרקע עשירה וזמינות רבה של מים. שטחו של האגם היה גדול בהרבה מאשר בימינו. בין 7,200 ל-6,000 לפני הספירה, בתקופה המוכרת בתור קרוניאנית (Qarunian), היגרו לכאן תושבים מדרום-מערב אסיה ועסקו בעיקר בציד ודיג. בסוף אותה תקופה החלו לביית צמחים ובעלי חיים. מאוחר יותר,

נמצאו שרידים מעטים ושרידים כלקוליתיים על הטראסות שמעל הימה. המקום פתח תרבות משלו, נפרדת מזו שהתפתחה בעמק הנילוס. הוא התפרסם בפוריותו, בדָגָתוֹ, בעופותיו ובתנינים ששרצו במימיו.

בשנים 5,500 עד 4,000 לפני הספירה, היגרו לכאן קבוצות אתניות נוספות, הן מכונות 'הנאוליתית הפיומינית המוקדמת' (early Neolithic Fayum) ו'הנאוליתית המואריאנית המאוחרת'Late Neolithic Moerian) ). בתקופה זו החלו להיווצר קהילות של חקלאים. בנוסף הם ניזונו מצבאים, בובאלים (קרוב של הגנו hartebeests) ושפמנונים. הם בישלו בכלי חרס והגישו את מזונם בכלים ממורקים, מלבניים, שצבעם אדום.

בסביבות 4,000 לפני הספירה, החל האגם להתייבש ובמהלך השנים עזבו התושבים את המקום ועברו לחיות קרוב יותר אל הנילוס. בשנת 3,500 חלקם התיישבו ממזרח לנילוס, במעדי דיגלה (Maadi-Digla), של ימינו, כיום פרבר מדרום לקהיר. הם גידלו חיטה. נמצאו מגלים וממגורות. יותר ויותר תושבים עברו לעמק הנילוס, שם החיים היו נוחים יותר ועמק פיום שימש לציד, דיג ומחצבות לאבן גיר וחלמיש (chert) ולהפקת מלח.

הפרעונים האמינו שימת קארון מייצגת את האוקיינוס האגדי, ממנו התרוממה הגבעה הקדומה בה החל סיפור הבריאה. אל השמש, "רע", מצא כאן מקלט בזקנתו ולבש דמות של תנין.  מושא הפחד, הפך באופן טבעי, לאל המגן מפני בני דמותו.  עדות להתיישבות קבע רצופה במקום משמשים הפפירוסים שנמצאו באזור וכן דיוקנים שצוירו על עצים או אריגים.

בתקופת מצרים הפרעונית, העיר הייתה מרכז פולחני לתנין קדוש ששמו היה פטסוחוס, והוא היה התגלמותו של האל סוֹבֶּךּ (Sobek), שתואר כבעל צורת תנין וגם כבעל גוף אנושי וראש של תנין. האל היה בעל אופי מורכב שהשתנה במהלך השנים. דמותו של האל נקשרה גם בכוחם של מלכי מצרים, פוריות ועצמה צבאית. בנוסף שימש גם כאל מגן בעל כוחות אפוטרופאים[2], שיכול היה בעזרת כישוף להרחיק את הרוע, במיוחד כנגד הסכנות שנבעו מהתנינים בנילוס. אביו של סובק היה אל הבערה סת, ואמו הייתה האלה נית' (Neith), שהייתה אלת בריאה קדומה. המשמעות של השורש 'סבק' במצרית עתיקה שנוי במחלוקת, אבל הרוב מעריכים שהוא נגזר מהפועל "להכניס להריון". נחשב לאלוהות אלימה בעלת מיניות גבוהה הנוטה לגחמות.

סובק מופיע בכתבי הפירמידה (Pyramid Texts), מהטקסטים הדתיים הקדומים ביותר. מוזכר בלחש המופיע על קירות הקבר של פרעה אונס שמלך במאה ה-24 לפנה"ס, כהתגלמות האל התנין והוא מתחיל במילים: " אונס הוא סובק". עם הזמן

האלוהות עברה שינוי ודמותו של סובק התמזגה לעיתים עם דמות האל בעל ראש הבז הורוס. מיזוג זה האדיר את דמותו של סובק ונתן לו מקום חשוב יותר בפנתיאון האלים המצרי בהיותו של הורוס חלק מהשילוש האלוהי ביחד עם הוריו איזיס ואוזיריס. המיזוג של סובק עם האל הורוס נתן לו גם תפקיד של אל שמש. קשר זה התחזק בתקופה מאוחרת יותר כאשר סובק התמזג בדמות סובק-רע עם האל רע שהיה אל השמש במיתולוגיה המצרית. השילוב של סובק-הורוס המשיך להתקיים בתקופת הממלכה החדשה (המאה ה-16 לפנה"ס – המאה ה-11 לפנה"ס). בתקופת השושלות האחרונות של מצרים נוצר השילוב סובק-רע שזכה לבולטות נכרת. משמעות השילוב היא שהאל רע שוכן בגופו של סובק. האל רע מתגלה בדמותו של סובק[3].

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus), מספר כי המלך נערמר (מנס), מי שייסד את השושלת הראשונה בשנת 3,100 לפני הספירה, איחד את מצרים התחתונה והעליונה והתחיל למעשה את התקופה הפרעונית. יצא לציד בפיום וכמעט איבד את חייו, כאשר כלבי הציד שלו תקפו אותו. האגדה מספרת כי חייו ניצלו הודות לתנין שחילץ אותו לחוף מבטחים. משום כך הוא הכריז על האגם כמקום מקודש עבור התנינים והקים את העיר שֶדית (Shedet), שהוראתה אגם. מאוחר יותר, שהיוונים קראו לה 'קרוקודילופוליס' (Crocodilopolis). אך היום היא נקראת 'קימאן פאריס' (Kiman Faris). למרות שפיום הייתה מזוהה עם נון (Nun), האוקיינוס הקדמון, סובך נותר האל הראשי, במהלך התקופה הפרעונית, התלמאית והרומאית. כל המקדשים הידועים הוקדשו לאחד ההֶבֵּטים (אַסְפֶּקְטים), שלו. ההיסטוריונים היוונים הרודוטוס וסטראבו מדווחים כי התנין המקודש חי בתוך מקדש מיוחד אשר נבנה למענו, בתוך המקדש היה משטח של חול, היה נהוג לקשטו בזהב ואבני חן. בריכת מים ומזון. עם מותו של התנין, נבחר תנין אחר למלא את מקומו.

אף על פי כן, מחוז פיום נותר לא מפותח בתקופה השושלתית המוקדמת (3,000–2,686 לפנה"ס) ובתקופת הממלכה הקדומה (2686–2,181 לפנה"ס), היה זה אזור של ביצות שנודע בתור 'טה-שה (Ta-she), היינו, "ארץ האגם", או 'שי רשי' (She-resy), כלומר, 'האגם הדרומי'. יחד עם זאת, המצרים הקדמונים סללו דרך שסייעה להובלת גושי בזלת ממחצבה סמוכה לאגם, עד למתחם הפירמידות, בגיזה של ימינו.

בתקופת השושלת ה-12, מלכים מצריים אחדים, הביאו חיים חדשים לאזור.

מייסד השושלת, אמנמחאת הראשון (Amenemhat I), בן השושלת ה-12, לכד כנראה את המלוכה בכוח בשנת 2,000 לפני הספירה.  לאחר שהדף אויב לא ברור מתחומי מצרים, נאלץ להתמודד עם האצילים שמשלו בערי השדה. נציבי המחוזות, אשר התחזקו בהדרגה בימי הממלכה העתיקה, הם ששלטו בכול מקום והיו כשליטים עצמאיים באחוזותיהם הגדולות. אמנם, מלכי השושלת ה-11 ריסנו במידת מה את תקיפותם ואת שחצנותם של נסיכים אלו, אבל אמנמחאת מצא לנכון לעבור בכול הארץ ולהטיל את מרותו, על כל אחד ואחד מהם. במקומות רבים מצא כי נסיך תוקפן תפש את אדמותיו ואת עריו של נסיך שכן, דבר שאמאנמחת רצה למנוע והחזיר את יחסי הכוחות לקדמותם ובדרך זו להגביר את מעמדה של המלוכה.  הוא מינה למושלי המחוזות אצילים מתומכיו והקים את הממלכה התיכונה, שהעניקה למצרים שלטון בר קיימא. ממנו יצאה שורה של מלכים תקיפים, ששלטו במשך למעלה ממאתיים שנה (2,000-1,780 לפנה"ס).

תקופה זו שהיתה תקופת השיא של פיום, הייתה התור הקלסי בתולדות מצרים. בתקופה זו נחצבה תעלה שקישרה את הים האדום לים התיכון וחיזקה את הקשר בין מצרים לבין האיים האגאיים, יוון, כריתים, פיניקיה וסוריה. המסחר התפתח מאוד, והתרבות המצרית התעשרה עוד יותר. מדע הרפואה ותורת הניתוח הרפואי הגיעו לשיאים חדשים. נקבע לראשונה כתיב מדויק.  השירה הגיעה לרמה של שכלול אומנותי, נותרה ספרות בידור (הקדומה בעולם), הפיסול והאדריכלות התפתחו והניבו יצירות משובחות.  הפרוזה והשירה מעידים בין היתר על מודעות חברתית, דאגה לעני ולחלש ותקווה לעתיד טוב יותר. במקביל התפתחה ספרות מסעות והרפתקאות מהווי הספנים והסוחרים המצרים.

המצרים בתקופה זו החלו מנהלים מדיניות חוץ פעילה יותר ומעורבות בארצות השכנות. נלחמו בשבטים הפולשים מדרום, כבשו חלקים מנוביה, ערכו מספר מסעות לארץ ישראל והשליטו את ההגמוניה שלהם בארצות הסביבה שחלקן הפכו מדינות חסות מצריות. כיבושיהם של מלכיה שושלת יצרו את האימפריה המצרית[4].

אנו למדים רבות על כיבושים ומסעות אלו מ"כתבי המארות". אלו הם חרסים ועליהם קללות שמטרתן לפגוע באופן מאגי באויב ולהחלישו, מעין תפילות לעזרת האלים. אלו טקסטים מאגיים נגד קבוצת אנשים או עיר. הכתובות מופיעות על גבי קערות ובהן מוזכרות ערים בארץ ישראל וסוריה. המטרה בנוהג שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, הייתה בבחינת "זה יהיה גורלו של המורד במצרים..", מעין קללה נמרצת שתחול על ערי הסביבה אם ימרדו. בחרסים נזכרות הערים ועוד ערים רבות, ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח. כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ כנען.

בחרסים אלו נזכרות הערים אשקלון, לכיש, אפק, בית שמש, ירושלים (אשמם), ועוד ערים רבות ועליהם ציורים של שבויים ושלל מלחמה המובאים לפני פרעה המנצח.

כלכלת מצרים טופחה והוקדשה תשומת לב למערכת ההשקיה[5]. בכלל זה בפיום.

אמנמחת הראשון, ששלט מכאן בין 1,991 ל-1,962 לפני הספירה. משמעות שמו הוא "לוכד שתי הארצות". בכתב ההירוגליפים נכתב שם זה תמיד בתוך מצודה מרובעת בת ארבעה מגדלים – ממנה שלט אמנמחת בארצו. מקומה המדויק של העיר טרם נקבע. החלפת מיקום של ערי בירה הייתה הליך אסטרטגי.  המיקום הזה נבחר בשל קרבתו לציר ממנו פלשו אסייתיים אל מצרים, כדי להדוף או למנוע תקיפות נוספות.

מלך זה היה הראשון ששם לב לפוטנציאל של פאיום. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 לפני הספירה, הורה לבנות חומות מגן, במקום כניסת המים לבקעת פיום, באל –לאהון, ´כדי להכשיר חלק מאדמות הבקעה לניצול חקלאי. הציף את פיום וייצר את אגם מואריס. יורשו סנוסרת הראשון הציב אובליסק באבגיג (Ebgig) שבלב החבל החדש. המלך סנוסרת השני בנה עיר חדשה בשם חתפ-סנוסרת (otap-Senostris), היא אילאהון (Illahun) שבימינו, בשפך הפיום ולידה פירמידה. כמו כן, מקדש לאל אנוביס, בלהון (Lahun), ליד פיום. בקברים מתקופה ו נמצאו כלים מיקניים, עדות לסחר עם יוון של ימינו.

אמנמחאת השלישי (Amenemhat III) [6],עשה כמה פעולות של שלום, שהועילו לשגשוג הארץ ולהגדלת הכנסותיו של האוצר. הוא פיתח את המכרות שבסיני והקים שם מחנות קבע. הוא זה שהפך את המחנה בצ'ראביט אל ח'אדם למושבה המצוידת בכול הדרוש לניצול המחצבים. בימיו הועלתה החקלאות במצרים לרמה גבוהה עוד יותר מאשר בעבר. המלך שקד על מערכת ההשקיה.  פקידו במבצר סמנה, שבאשד השני, קיבלו הוראות לרשום על סלעים את גובה הנילוס וכך נהפכו הסלעים למד מים, הרושם מדי שנה את גובה גאות הנהר. את נתוני התצפיות היו מודיעים בדחיפות לפקידים שבמשרד הווזיר במצרים תחתית ובכך ניתנה האפשרות לאמוד מראש את יבוליה עונה הבאה ולקבוע בהתאם את שיעור המסים[7].

המלך האיץ את הפיתוח  בפיום. בפקודתו   הוקמה מערכת ההשקיה שבה סוללות, תעלות וסכרים, ושהפכה את רוב שטחו של השקע, לאדמה חקלאית.  שיטתו התבססה על ניצול מי הגאות, להזרמת עודפי מים לימת קארון, באופן שבימי השפל זרמו המים לכיוון ההפוך ואז נוצלו להשקיית השדות. בדרך זו ניתן היה, כנראה, להכפיל את עוצמת הזרימה בימי השפל. מעריכים שאמנמחת השלישי לבדו, הכשיר כאן למעלה ממאה אלף דונם לעיבוד חקלאי ואין ספק שהייתה זאת אדמת המלך[8].

הגיאוגרפים והנוסעים היוונים של התקופה מדווחים בפירוט על הפעילות באגם. הראשון שמספר על כך בקווים כלליים, בעיקר על פולחן התנין, היה הרודוטוס, שהביא את בשורת מצרים לתודעת העולם הקלסי[9]. סטראבו, שהקפיד ביותר על דיוק תצפיותיו, מאשר את תאורו המעורפל במקצת של הרודוטוס. לפי דברי סטראבו, זורמים המים בתקופת הגאות אל האגם, דרך תעלה, העוברת בפרצה שבין הגבעות ועודה קיימת גם בימינו. אבל ברדת מי הגאות, מניחים למים לזרום באותה תעלה החוצה ומשתמשים בהם להשקיית השדות.

במהלך שלטונו הממושך והשלו של אמנמחאת השלישי, נבנו מונומנטים רבים באזור, ביניהם הפירמידה של חוורה (Hawara), היחידה שנבנתה מחוץ לעמק הנילוס.  מחוץ לחומה הגדולה, בתוך מיי האגם, עמדו בימי הרודוטוס, שתי אנדרטות ענק של המלך. על גדתה הצפונית של התעלה העוברת בפרצה והמחברת את הבקעה עם הנילוס, נמצא אז בנין גדול מידות, שאורכו 350 מ' ורוחבו 250 מ' בו נמצא מעין מרכז דתי ומנהלתי לכול חבל פיום. הבניין הכיל מערכת של אולמות לכול מחוז ומחוז (נום) ובאולמות עמדו פסלי האלים ושם כנראה נערך פולחנם. מדיווחיו של סטראבו נראה כי בכול מערכת אולמות, נמצא סניף הממשל המרכזי, שטיפל במנהלתו של מחוז מסוים. וכל הבניין היה אפוא מושב השלטון המלכותי בחבל פיום.   בימי סטראבו היה הבניין מפורסם בתור "המבוך" (Labirinth) וניחשב לאחד מפלאי מצרים. הנוסעים של יוון ורומי דימו את מערכת האולמות והמסדרונות הסבוכים, למבוך האגדי של האי כרתים, שבאותה תקופה רחוקה, היה הבניין היחידי אשר לא שימש לצורכי פולחן בלבד ובכול זאת שרד במשך תקופה ארוכה. סטרבו מתאר: "עובדה מופלאה היא, שבכל החדרים, עשויות התקרות אבן שלמה אחת וגם המסדרונות מקורים כך בלוחות יחידים, אשר גודלם יוצא מגדר הרגיל ובעץ לא השתמשו כלל ולא בשום חומר בניה אחר".אמנמחאת השלישי מלך במשך כמעט יובל שנים. אחד ההמנונים מספר עליו:  "הוא הוריק את שתי הארצות יותר ממי היאור. הוא מילא את הארצות כוח. הוא חיינו. הוא משיב נפש. הוא מעניק אוצרות למלוויו; הוא מפרנס את הדור בנתיבו. המלך הוא מזון ופיו ברכה". יש עדות לכך שהמלכים האחרונים של השושלת חיבבו את המקום ושכנו בו תקופות ארוכות[10].  בתקופה זו  נקרא "המחוז העשרים" והוא עמד בפריחתו עד לימיה של שהשושלת התלמאית.  בתו של אמנמחת השלישי נקראה סובקנפררע שמשמעותו היא "היופי של סובק". היא הייתה המלכה האחרונה של השושלת ה-12.

בתום ימיה של השושלת ה-12, הועתקה הבירה אל מחוץ לחבל פַיּוּם ולא שבה אליו עוד.

בתום הממלכה התיכונה, איבדו הפרעונים עניין באזור, למעט תחותימס השלישי שבנה עיר חדשה במוצא נווה פיום[11] ואנחותפ הרביעי שבנה כאן מקדש לאתון[12].  מעבר לכך, כמעט ולא ידוע על האזור, עד לתחילת התקופה התלמאית, שהחלה אחרי מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפני הספירה. קיים מידע לא מועט אודות התקופה הזאת, הודות לפפירוסים שנמצאו במהלך המאה ה-20. מומיות שנעטפו במגילות של פפירוסים, נמצאו בבית קברות ומהוות ספריה מעולה לגבי פיום .

הפפירוסים מספקים מידע על מפקדי אוכלוסין, חשבונות של משקי בית, סיפורי אגדות ונתונים לגבי הצבא. הם כה מפורטים, עד שהם מוסרים מידע, לא רק על שמות הישובים, אלא גם שמות הרחובות. אנו למדים מהם שגברים היו נישאים בגיל 18-20 ונשים בגיל 15. ידוע שהם היו הורגים תינוקות, במיוחד בנות. בתקופה התלמאית היו בפיום 114 כפרים, כשל-61 מהם היו שמות יווניים. ידוע על תחרות בין הכפרים,

שהובילה לסכסוכים. הם נהגו לגזול זה מזה, תבואה, קרקע וזכויות מים. יחד עם זאת, ידוע על תיירות משגשגת. צליינים הגיעו להאכיל את התנינים המקודשים בדגים מטוגנים ובעוגות דבש.

השליט ההלניסטי הראשון, תלמי הראשון (Ptolemy I), ייבש חלק מהאגם וחשף 1,200 קמ"ר של אדמה משובחת. את עבודתו המשיך בנו, תלמי השני פילדפוס (Ptolemy II Philadelphus), שחילק קרקעות לחיילים משוחררים, יוונים ומקדונים. בתקופה זו פריחתו של מחוז פיום הגיע לשיאו. המתיישבים החדשים הללו הפכו את פיום ל"גן מצרים", עם המצאות חדשות, כמו גלגל המים המכונה "נוריה" מערכת הדליים שאותה מסובבת בהמה ונקראת 'סאקיה'. ו"בורג ארכימדס". במהלך התקופה, התיישבו באזור, בנוסף ליוונים ולמוקדונים, גם ערבים, פרסים, יהודים, סורים, תרקיים ושומרונים. בפיום התרחש תהליך חברתי מעניין: בניגוד ליוונים של אלכסנדריה, שנשארו לחיות בקהילות הומוגניות, תושביה היוונים של פיום, נישאו ליליד מצרים ובני לאומים אחרים והפכו את המקום לכור היתוך חברתי ואתני. ביוזמתו של תלמי השני החלה הרחבת המקדש הראשי של האל סובק.

במקדש המרכזי כיהנו כוהנים שהתמחו במיוחד בעבודה לאל סובק, כשהם מתגאים בתארים כמו: "נביאו של אל-התנין" ו-"האחד שקבר את הגופות של האל-התנין של ארץ האגם". באזור פיום נמצאו מספר ערי מתים לתניני יאור. נקרופוליס כזה נמצא גם במצרים העליונה[13]. בתקופה התלמאית נכתבה בפיום מונוגרפיה שנקראת ספר פיום (Book of the Faiyum). חלק ניכר מהיצירה מוקדש לסובק ומתרכז במסע שעושה סובק-רע מדי יום, בהתאם לתנועת השמש בשמים. הטקסט עוסק גם בתפקידו המרכזי של סובק המבטא את תפקידו של האל רע, ומציין שסובק עלה מהמים הקדמוניים של אגם מואריס[14]. עותקים רבים של הספר שרדו, ולדעת החוקרים ספר זה היה נפוץ מאוד בעת העתיקה. הטקסט בספר מבטא את הקשר שבין פיום לאל סובק והשפעתו הגיעה גם לאזורים שמחוץ לפיום והגיעה עד מצרים העליונה לאזור מקדש קום אומבו.

נאת המדבר קרוקודילופוליס שמשה כאתר עלייה לרגל מכול רחבי העולם העתיק.  האזור של נווה המדבר פיום היה אחד האזורים הפוריים ביותר במצרים.. מלכי בית תלמי השלימו את מפעלם של מלכי הממלכה התיכונה, ועסקו אף הם במפעלי פיתוח גדולים בפַיּוּם, במיוחד תלמי השני, פילָדֶפוּס. שמה של קרוקודילופוליס הוסב ל'ארסינואה' (Arsinoe), על שם ארסינואה השנייה, שהייתה אחותו וגם אשתו של פילדפוס (מילולית: אוהב אחותו) מדי שנה , בחודש Misra (אוגוסט), התקיים לכבודה פסטיבל.

כפי שהיה בתקופות קודמות, גם בתקופה ההלניסטית היה המקום מרכז של דיג וחקלאות וגודלו בו דגנים, ירקות, תאנים, זיתים, כרמים וגנים לנוי, שהתחרו בגניה של אלכסנדריה.[15].

מכתביו של אפולוניוס, שר האוצר של תלמי השני , אפשר לשאוב מידע רב ערך.  אנו למדים מהם שהמחוז שרץ חיות בר לרוב ונודע בתוצרת החקלאית השופעת שלו ובדגה העשירה. קמו כאן ערים משגשגות: קרניס (Karanis), בכחיאס (Bacchias), פילדלפיה (Philadelphia), טבטוניס (Tebtunis) ודיוניסיאס (Dionysias).  בתקופה הרומית כונה המחוז "גנה של מצרים" ונחשב לאחד החשובים באסמי התבואה של המזרח.

פריחתה של הנאה המשיכה בתקופתם של אנטוניוס וקלאופטרה, גם לאחר קרב אקטיום[16] בשנת 31 לפני הספירה, בו ניצח אוקטבינוס  אוגוסטוס, המקום המשיך לשגשג. אוגוסטוס הורה לשקם את מערכת ההשקיה. חייליו פתחו את תעלות המים הסתומות וקוממו את הסכרים השבורים. אך ככול שהאימפריה הרומית הפכה לבלתי יציבה, כך התדרדר מעמדה של פיום. כתוצא מניהול לקוי וממשלים מקומיים מושחתים, על רקע ההתדרדרות הכלכלית הכוללת, הוזנחה מערכת ההשקיה התלמאית ובמהלך המאות ה-3 עד ה-5 לספירה, ננטשו ערי האזור. בנוסף, הכנסתם של תושבי פיום הייתה גבוה יחסית לייתר תושבי מצרים, אבל שיעור המיסוי שהוטל עליהם היה כפול. כתוצאה מכך היישוב החל לשקוע ובנוסף נפגע על ידי מגיפה..

בתקופה הביזנטית נקרא האזור "פ יום" (Phiom = ים), שצליל שמו השתמר בשם המודרני.  בימי הביניים נמשכו לכאן נזירים קופטים רבים. אחיזת הנצרות במקום הייתה איתנה, הן בשל אינטרסים של השלטון המרכזי והן משום שהקופטים, הנוצרים של מצרים, היו צאצאי המצרים הקדמונים ומושרשים באדמת המקום.  במאה השלש עשרה, שש מאות שנה אחרי הכיבוש הערבי, כתב הגיאוגרף המוסלמי אבו-סאליח, כי "נאת אל־פַיּוּם הינה מרכז נוצרי חשוב ובו 35 מנזרים עתיקים".

לאחר הפילוג המונופיזיטי בוועידת כלקדון, בשנת 451, האימפריה הביזנטית לא הייתה אהודה על ידי המצרים. לכן היו מצרים שקיבלו בברכה את הכובשים הערביים בשנת 641. למרות זאת, פיום נאבקה כנגד הכובשים הערביים. המפקד הביזנטי, ג'והן ממרוס (John of Maros), שפיקד על חיל מצב מקומי, נאבק בערבים בגבורה והדף אותם, אולם נפילת "מצודת בבל", המעוז הביזנטי של פוסטט, הביאה גם לנפילת פיום, שהייתה המעוז האחרון שנפל בידי הערבים, שהרגו את החיילים המגנים. באופן מעניין, השליט הראשון שמינו הערבים על פיום, היה קופטי בשם פילוקסנוס (Philoxenos). למרות שקיעתו של האזור בסוף התקופה הרומאית והתקופה הביזנטית, האזור שגשג בראשית שלטון הערבים ונחשב לפרובינציה מאד עשירה. האגדה מספרת שהיו בפיום 360 כפרים, שכול אחד מהם יכול היה להאכיל את כול תושבי מצרים, למשך יום אחד. אך החל להתדרדר כעבור זמן לא רב. מה גם שנבזז על ידי הצבא הפטימי בשנים 914-920. גם אחריהם שקיעת המחוז המשיכה.  לשם המחשה: ההכנסה השנתית ממסים באמצע המאה ה-10 הייתה 620,000 דינרים. אך בתקופת צלאח א-דין ירדה ל-145,162. עדיין, צלאח א-דין חילק קרקעות לקצינים כורדיים וטורקיים. בשדות גידולו פשתן ואורז. בשנת 1245, כתב אמיר סורי, בשם אבו עותמאן אל נאבלוסי (Abu 'Uthman al-Nabulsi), שהיה מושל פיום, ספר על האזור ומתמקד במערכת ההשקיה המוזנחת. בייברס, השולטן הממלוכי, ששמו נקשר בארץ ישראל לחורבן ולהרס, דווקא תרם להפרחת המקום, במאה ה-13, כאשר חידש את סכר הוויסות הפרעוני ב- Shidmoh ואת הוַסָּת (רֶגוּלָטוֹר) של להון.

במהלך השלטון העות'מני, בין 1517 ל-1798, נשלטה פאיום על ידי קאדי, שנשלח פעם בשנה מאיסטנבול . במשך יתר השנה, סגנו של הקאדי, כינס פעמיים בשבוע, דיוון (מועצה) של 60 שייח'ים ערביים. ב-1634, ההכנסה של פיום התדרדרה ל-56,000 דינרים. בתקופה זאת האוזר סבל כתוצאה ממיקומו המרוחק יחסית, מהגישה הבעייתית ומההצפות העונתיות. כמו כן, סבל ממתקפות של בדווים וברברים. הבעיות הללו לא נפתרו עד למחצית המאה ה-19. סיבה נוספת לירידה במעמד פיום הייתה גילוי דרך הדרך הימית להודו, סביב כף התקווה הטובה, שפגעה קשות בכלכלת מצרים.

בשנים 1798–1801 התרחשו באזור קרבות בין המצביאים הממלוכיים מורד ואיברהים, לבין המצביא הצרפתי לואי שרל אנטואן דסא (Desaix), שהגיע כחלק מכוח הפלישה של נפוליון. הצרפתים עזבו ב-1801 ומצרים הפכה לזירת קרבות בין העות'מאנים לממלוכים[17].

לאחר הסתלקות הצרפתים השתלט על מצרים מוחמד עלי. אולם בספטמבר 1806 נכבשה העיר פיום על ידי הממלוכי יאסין ביי (Yasin Bey) שטבח בתושביה כנקמה על תמיכתם במוחמד עלי. שליטתו נמשכה ארבע שנים עד אשר כבש מוחמד עלי מחדש את העיר. שנה אחר כך, ביסס מוחמד עלי את כוחו, לאחר שטבח בממלוכים במצודה של קהיר והתפנה לפתח את הארץ. מוחמד עלי, אביה של מצרים המודרנית, ערך רפורמות חקלאיות, הביא את הכותנה, כגידול "כסף מזומן", לדלתה ולפיום. כמו כן, הצליח להפסיק את התקפות הנוודים. תחילה בכוח וכשזה לא הספיק, גם בעזרת מפגשים והסכמות פוליטיות, שכללו גם הענקת אדמות חקלאיות.  מפעלי המים שוקמו והחקלאות החלה להתפתח שוב. השלטון הבריטי שהחל ב 1882, המשיך בפיתוח בדרך של סלילת מסילות ברזל ובניית מחנות צבאיים סביב לעיר שנועדו להגן מפני פשיטות של סנוסים (Senussi),- מוסלמים מורדים מלוב[18].

בתקופה המודרנית, השתפרו תנאי התחבורה והתקשורת של פאיום עם ייתר חלקי מצרים. ב-1874 הונחה מסילת ברזל שחיברה את פאיום לעמק הנילוס. בראשית המאה ה-20 סללו הבריטים דרכים טובות ושיפרו את מערכת ההשקיה. הפיתוח נמשך גם לאחר שמצרים קיבלה את עצמאותה בדרך של הקמת קואופרטיבים חקלאיים, חשמול האזור ופתוח ענף התיירות הנשען על האתרים הארכאולוגים הרבים שבאזור. חשיבותה של פַיּוּם ירדה עם פיתוחה של הדלתא, ניקוזה ורישותה בתעלות השקיה.  הדבר הפחית את הייחוד ואת האטרקטיביות של המקום

בלי הנקודה היהודית אי אפשר. במאה השלישית הוקמו בפַיּוּם ישובים גדולים של יהודים ורבי סעדיה גאון, בן המאה התשיעית, בא מפַיּוּם ויש עדויות ליישוב יהודי שהתקיים כאן עד לראשית המאה העשרים.

הערות

[1] האירוע המסיני הוא אירוע גאולוגי שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, וכתוצאה מכך התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין. האירוע התרחש בסוף תקופת המיוקן לפני כ-6 מיליוני שנים. בעקבות ההתייבשות נותרו מהים התיכון מספר אגמי מלח רדודים שהושקעו בהם מינרלים אופייניים, דוגמת גבס והליט. האירוע נקרא על שם העיר מסינה בסיציליה שבקרבתה נמצאו סלעי משקע המעידים על קיום אגמים מלוחים בתקופה זו. קידוחים בקרקעית הים התיכון ומדידות סייסמולוגיות מספקים עדויות חד-משמעיות לקיומו של האירוע המסיני.

[2] אפוטרופאיזם (מיוונית: אפו – הצידה, טרופה – לפנות, כלומר "לפנות הצידה") הוא השימוש באמצעים כדוגמת כישוף או פולחן על מנת להרחיק רוע, ולהימנע מתאונות או מביש מזל. אמצעים אפוטרופאיים כוללים קמעות, לחשים וסמלים.

[3] אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית, הוצאת יד בן צבי, 2008, עמ' 39

[4] בארץ זו תקופת האבות. כתובת מימי שינוסרת השלישי (1878 – 1843 לפנה"ס) מזכירה מסע צבאי לשכם. טקסט חשוב הוא מגילת שנהאת (סינוהה), המגולל את סיפורו של פקיד בכיר הבורח ממצרים לארץ כנען, לאחר מותו של המלך אַמֶנמְחַאת הראשון..

[5] ג'יימס הנרי ברסטד, דברי ימי מצרים, מן הזמן הקדום ביותר ועד לכיבוש הפרסי, הוצאת פרידמן, תל אביב, תשט"ז (להלן: דברי ימי מצרים), עמ' 12

[6] אמנמחת השלישי היה מלך מצרים מהשושלת ה-12, ששלט בשנים 1,798-1,843 לפנה"ס. ירש את אביו סנוסרת השלישי.

ישנם חוקרים שסבורים שהוא מלך יחד עם אביו במשך 20 שנה. שם הכתר שלו היה 'ני-מאעת-רע', שפירושו 'שייך לצדק של רע'. הוא בנה פירמידה בדהשור שנקראת הפירמידה השחורה, אך מכיוון שנוצרו בעיות הנדסיות בבנייה היא ננטשה. לקראת השנה ה-15 למלכותו הוא החל בבניית פירמידה חדשה בחווארה.

[7] דברי ימי מצרים, עמ' 141-142

[8] Major R. H. Brown` R. E. Fayum and Lake Moeris, 1892.

[9] היוונים הכירו כמובן את מצרים קודם לכן וקמה מושבת סחר בשם נאוקרטיס, כבר במאה ה-7 לפני הספירה, אבל הרודוטוס עשה לה פרסום רב

[10] דברי ימי מצרים, עמ' 142-143

[11] דברי ימי מצרים, עמ' 226.

[12] דברי ימי מצרים, עמק 288

[13] Bresciani, Edda. “Sobek, Lord of the Land of the Lake.” In Divine Creatures : Animal Mummies in Ancient Egypt, edited by Salima Ikram, 199-206. Cairo: The American University in Cairo Press, 2005.

[14] Klotz, David. “Egyptian Hieroglyphs.” In The Oxford Handbook of Roman Egypt, edited by Christina Riggs, Oxford: Oxford University Press, 2012. Pp 563 – 580.

[15] http://www.touregypt.net/featurestories/fayoumhistory.htm

[16] קרב אקטיום היה העימות המכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה קרב ימי בין הצי של אוקטוויאנוס (לימים אוגוסטוס קיסר) לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטוויאנוס. לאחר ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת ציו, ובכך הביא הקרב לתבוסתו במלחמה, ולהתאבדותו שלו ושל קלאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים. ראו בהרחבה: עמית, משה. 2002. תולדות הקיסרות הרומית. ירושלים: י"ל מאגנס. שצמן, ישראל. 1989. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים: י"ל מאגנס.

[17] , R. Neil Hewison, The Fayoum History and Guide, American University in Cairo Press, 2001

Redford, Donald B. (Editor), Oxford Encyclopedia of Ancient Egypt, American University in Cairo Press, 2001

[18] המסדר הסנוסי (Senussi או Sanusi) הוא תנועה שהוקמה בשנת 1837 במכה על ידי מחמד אל סנוסי (1791–1859) אל סנוסי, שהיה אלג'יראי שהגיע למכה, הטיף לחזרה לאסלאם "הטהור", כפי שהיה בימי האבות (הסלף). תומכיו היו מאזור לוב. בין השנים 1902–1913 נלחמו הסנוסים בצרפתים אשר פלשו לסהרה. בשנת 1911 חברו בני המסדר לעות'מאנים נגד הפלישה האיטלקית ללוב, ובמרוצת מלחמת העולם הראשונה, התמרדו נגד הכוחות הבריטיים במצרים, מרד שהחל בנובמבר 1915, ודוכא במהלך 1916 על ידי הבריטים. הסנוסים הנהיגו את ההתנגדות לכיבוש של מוסוליני שתחילתו ב-1922 וכך עד 1943. במלחמת העולם השנייה תמכו בבריטניה וסייעו לבעלות הברית מול איטליה וגרמניה. במערכות אלה סבלו אבדות קשות. אידריס הראשון היה ראש הסנוסים שנשא בתואר מלך המדינה. צאצאיהם של בני המסדר שלטו בלוב עד שנת 1969, עת הופל משטרם על ידי מועמר קדאפי.