המדבר בתרבות

כתב: גילי חסקין; ‏‏02 בדצמבר  2021

אורחה במדבר

“רק חול צהוב

בלי סוף בלי סוף בלי סוף

רקיע אפור

ללא ללא שביב אור

לחיים אין אות

לערב זלעפות

הנוף עקר

מדבר, מדבר, מדבר”[1]

העיסוק במדבר רלוונטי מאד בטיולים לנגב, למדבר יהודה, לסיני, למדבר המערבי במצרים, בנמיביה, באוסטרליה, בפטגוניה ועוד.

ראו באתר זה: נווה המדבר סיווה; טיול למדבר אטקמה שבצפון צ'ילה ; הטיול לואדי חומייה בערבה הירדנית; טיול למדבר המערבי במצרים, טיול למדבר דניקיל באתיופיה ; ירדן – טיול לארץ אדום; אל מכתש רמון; פטגוניה – נופים ואנשים, אולורו – ההר והחלום. טיול ללגונה קולורדה.; הבדואים – פרידה מחלום

הגבול שבין הארץ הנושבת לבין המדבר, או "בין המזרע לישימון", בלשונו הציורית של אברהם א. רייפנברג[2], אינו קבוע ועומד, אלא משתנה על ידי המלחמות שבין השבטים הנודדים, העולים על היישוב לשסות את התבואה, ובין החקלאים המגנים על אדמתם. בלשונות השמיות אין שם משותף למושג 'מדבר'. השם מופיע, בנוסף לעברית, בלשונות השמיות הצפונית-מערביות. באכדית, השם הרווח הוא Şẻru ואילו השם Madbaru, המוכר מהתעודות האשוריות, שאול מן הארמית. ארץ ישראל היתה ארץ ספר, ששוסי המדבר היו עולים אליה לפעמים וזורעים בה הרס וחורבן. השוסים היו מתנכלים ליישובי הקבע ומביאים עליהם חורבן. התרבות החקלאית וההתיישבות העירונית בארץ ישראל היו מיוסדות על ידי כוננות מתמדת כנגד שבטי המדבר[3].

נוגה הראובני מיטיב לתאר: "המדבר מבורך במראות מרהיבי-עין אשר אולי אין למצוא דוגמתם בשום מקום בעולם. חיתוכי הגבעות שכמו נעשו ביד אכזרית ורכה כאחד; צבעים בהירים וצללי ערוצים עמוקים: מישורים רבים וחומות-סלע זקופות משני צדי נחל עמוק, ראשי גבעות מחודדים על הרקע הכחול העמוק של ים המלח באור הצהרים הצורב, הרי העברים המורידים מעל למי העופרת של ים-המות לעת השקיעה; השמים התכליתיים המאפירים ומלבינים ומכהים חליפות; עשבים חד שנתיים ופרחיהם הצוהלים בחורף גשום; שיחים פזורים על המדרונות, ועצים בודדים או רבים בגיאיות ובמוצאי הנחלים – כל אלה מתלכדים יחדיו בנפש ההלך ומטביעים את חותמם עליו":

.

במקרא נקרא המדבר בכמה שמות: 'מדבר', 'שממה' (פֶּן-אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה, אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה.)[4], ישימון ("וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן") [5], ציה ("אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם").[6] או צָיוֹן ( "כְּחֹרֶב בְּצָיוֹן, שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ; חֹרֶב בְּצֵל עָב, זְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה") [7].

המדבר מתואר בספר ירמיהו כ"ארץ נושבת ולא זרועה"[8]. ארץ שממה, אשר לא ישב בה אדם: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם"[9]. המילה "מדבר", מורה לפעמים על שממה מוחלטת. בספר 'במדבר', משמש המדבר שם נרדף למקום רע: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת"[10] . פעמים רבות, אין הבדל, מצד הגדרת השממה, בין המדבר לבין השמות 'ישימון' ו'ציה'. לעתים הוראת המילה "מדבר" היא מקום שבו מדבירים את הצאן, היינו תחומי מרעה לעדרי בהמות, שלפי ההשערה באה מלשון "דבר", בארמית, שעניינה לנהוג צאן למרעה. כך נאמר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה"[11]. או: ו"יַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ  וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר"[12].

המקרא מונה במדבר פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות. בספר דברים מתואר המדבר כמקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם"[13]. ברוח זו כתב ח"נ ביאליק, ב'מתי מדבר': "הִנֵּה כְּקוֹרַת הַבַּד פֶּתֶן-נָמֵר, מִשַּׂרְפֵי הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלִים".

בעל ספר תהילים מספר שמי שבא אל המדבר, צפוי לרעב וצמא: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף"[14]. ההולך אל המדבר, גם מסתכן בנפשו, כפי שאמר הושע: "וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא"[15]. איוב מתאר את יושבי המדבר השרויים במחסור והם החלכאים שמחוץ ליישוב: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד: הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם…בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ"[16].

המדבר מתואר על ידי ירמיהו כארץ צלמוות: "הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת"[17], וגם כארץ חשוכת אור: "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-יְהוָה, הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה"[18]. ניכר כאן ערבוב בין שתי רשויות שהן מחוץ לתחום חייו של אדם, והן המדבר והשאול. ערבוב מעין זה מצוי גם בספרות השומרית והאכדית, שבה Edin (שומרית) ו-Şẻru (אכדית) = מדבר, משמשם גם לציין את העולם התחתון, ארץ המתים. אלים מסופוטמיים אחדים, שיש להם זיקה לעולם המתים, מכונים בכינויים, שיש בהם את המרכיב "אדין" או "סרו", הנזכרים לעייל. במסופוטמיה, הקשר הרעיוני בין מדבר לחושך עולה יפה יותר, כיוון שהמדבר הסורי משתרע משם לכיוון מערב, הוא ארץ המתים. בספרות המסופוטמית עובר מסע הנפש אל העולם התחתון, דרך המדבר. תפיסה דומה נרמזת בספר ישעיהו, כשהמדבר מובא כניגודו של עדן: "כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה"[19]. גם הנביא יואל מתאר את חוויית המדבר כזו של הגיהינום הנוצרי[20]: "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה"[21]. המדבר מתואר בספק דברים כמקום של תוהו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן"[22]. ספר זה מתאר את המדבר כמקום נורא: "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא"[23]. מהמדבר נשמע לייל ישימון: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן"[24]. רוח של חורבן עולה מהמדבר: "מַשָּׂא, מִדְבַּר-יָם: כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב, לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה"[25]. או יותר ברור: "יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ–הוּא יִשְׁסֶה, אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה"[26]. הנביא צפניה מנבא כי כאשר תבוא הקללה על ארץ נושבת, עונשה יהיה להפוך למדבר: "וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר"[27]. המדבר הינו מקום כה רע, עד שהוא משמש בספר משלי, כמשל לדברים רעים: "טוֹב, שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מדונים (מִדְיָנִים) וָכָעַס"[28].

אלא, שהמושג "מדבר" מקיף יותר ולעתים הוא כולל בתוכו אף את שולי הארץ שעל גבולה ישימון, את נאות המדבר ואפילו את הישובים שבשוליו. כך למשל," שְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו"[29].

המקרא רואה לעתים במדבר את ערש חטאו של עם ישראל.  חטאי העם במדבר היו סמל לדורות: העם מלין על משה ועל אהרון: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה"[30]. במדבר נקעה נפשו של העם מהנדודים: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם סוּף, לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ"[31].

במדבר העם המרה את פי ה': "וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ), מנסה אותו: "לֹא תְנַסּוּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם, בַּמַּסָּה"[32] ואף מורד בו: "אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ"[33]. במדבר אירעו מעשה העגל והתקוממות עדת קורח. משום כך, התורה מבחינה לעתים בין דור יוצאי מצרים, העושה את הרע בעיני ה', לבין דור הבנים, שהם טובים מאבותיהם: "וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ"[34].  לאחר חורבן הבית מעלה יחזקאל בתקיפות את חטאי דור המדבר: "וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, בַּמִּדְבָּר—לְכַלּוֹתָם"[35]. לעומת חטאו של העם, שבעטיו העניש אותו ה', מבליט ספר דברים את הטובות והנפלאות שעשה ה' עם העם, שקיימו בתנאים הנוראיים של המדבר: "… הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ"[36].

למרות זאת, משולב בתודעה המקראית גם יחס חיובי למדבר, שמקורו בהתרפקות נוסטלגית משהו, על עברו של עם ישראל. שהרי במדבר נצרף הציבור הזה לעם. המאורע המכריע בתקופת הנדודים במדבר הוא פגישתו של העם עם האל השוכן בסיני. ואמנם, המסורת על משכנו של האל בהר סיני, עדיין חיה בלבם של הישראלים, דורות רבים לאחר שהתנחלו בארץ, כפי שמתואר בשירת דבורה: "יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם"[37]. כן כתוב בברכת השבטים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"[38]. עוד בימי המלך דוד היתה מקובלת הדעה, שיאה לו, לאלוהי ישראל, להיות מתהלך באוהל ובמשכן: " כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן"[39]. אליהו הנביא, בשעתו, יוצא להר חורב, כדי להתייחד עם ה': "עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב"[40]. שתי תפיסות אלו של המדבר, השלילית והחיובית, אינן סותרות זו את זו. שכן גם המהללים את ימי לכת ישראל במדבר, מודים בפורענות של המדבר הגדול והנורא.

האבות, אף שהיו יושבי אהלים, לא היו שוכני מדבר, אלא נוודים למחצה, שהיו מחליפים לעתים את שדות המרעה שלהם ולפעמים גם זורעים[41]. ואף קונים שדה[42]. מברכים את בניהם בברכת דגן ותירוש[43] ובחלומם מאלמים אלומות בתוך השדה[44]. הסיפור היחידי בספר בראשית, שחותם מדברי טבוע בו הוא מעשה הגר וישמעאל, במדבר באר שבע[45]. וכאן לא מדובר באבות האומה, אלא באביהם של שבטי נוודים, שנחלתו של אברהם נשללה ממנו. מקומו של ישמעאל הוא במדבר, תחומם של המנודים:" וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן"[46]. עיקר היחסים שבין עם ישראל והמדבר, נקבעו בשעת מסעות העם במדבר. תקופת המדבר מוזכרת גם כשעת זיכוך לאומה, בשחר תולדותיה. הושע ממשיל את ישראל לאשת נעוריו של האלוהים, שהלכה אחריו בשממה: " כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל–כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם;"[47]. הוא מזכיר: "אֲנִי יְדַעְתִּיךָ, בַּמִּדְבָּר–בְּאֶרֶץ, תַּלְאֻבוֹת"[48]. במדבר נתגבשה האמונה הישראלית, ניתנו עשרת הדיברות, המשפטים והחוקים ונכרתה הברית בין העם לאלוהיו. ספר דברים, מדגיש פעמים רבות, כי במדבר זכה עם ישראל להשגחה מיוחדת של האלוהים. לעתים, בתרבות העברית, אשר עוצבה במדבר, יש אליו יחס רומנטי: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."[49]. ירמיהו מודה  ב"חסד הנעורים" של האומה, אשר רק אהבתה ללא מצרים אל אלוהיה היא אשר נתנה לה את האומץ להאמין בו ולצאת מארץ מצרים, אשר כולה משקה וזרע, וללכת שנים רבות בארץ לא זרועה ושוממה עד הגיעה אל הארץ היעודה.

הואיל ויחסה של ישראל אל האלוהים היה מושלם ירמיהו ממשילה לבתולה, שהלכה אחרי אלוהים המשול לחתן, לא היה צורך אותה שעה בקורבנות. הנביא עמוס שואל רטורית: "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה–בֵּית יִשְׂרָאֵל[50]". הושע טוען כי ישראל היתה נאמנה לאלוהים, עד שבאה לארץ נושבת, שם יצאה לתרבות רעה: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם"[51].

שתי דרכי ההערכה של דור המדבר הנרמזות במקרא מצאו להן המשך באגדה בדרכי ביטוי חדשים והיו לנושא שבמחלוקת. לדעת רבי עקיבא, אין לדור המדבר חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין. ואילו רבי אליעזר ייחס אליהם את הכתוב בספר תהילים: "אִסְפוּ-לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי-זָבַח"[52]. מרבית המסורת המדרשית הולכת בדרכו. מהפסוק " מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן  מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"[53], נדרש "עילויה מן המדבר", שכן מן המדבר באו כל המעלות של ישראל בתורה. בנבואה ובמלכות. ר[54].

כאשר התנחל העם בארצו, עד מהרה נאלץ להגן על אדמתו מפני שבטי המדבר, הבאים לבוז את יבולו. את המצב החדש מיטיב לסמל חלומו של גדעון על צליל לחם השעורים המפיל את אוהל המדיינים: "וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל"[55].

למרות המאבק הישראלי בשבטי המדבר, מדיינים ועמלקים, מתגלה לעתים יחס חיובי אל המדבר, אבל סביר להניח שמקורו איננו דווקא בקשרים שקשרו בני העם עם המדבר בתקופת הנדודים, אלא בהתפתחות הפנימית של האומה עצמה. נגד הציוויליזציה שהתפתחה בערים ושרבתה בה ההשפעה הנוכרית, קמה התנגדות שרוב נושאיה היו נביאים. הם לחמו על טהרת עבודת ה' ועל צדק חברתי. הם העמידו את המדבר, בצורות שונות, כנגד התרבות המושחתת שבה נלחמו. הושע וירמיהו העמידו את תקופת המדבר כנגד השחיתות של זמנם. הושע קורא להשיב את העם אל המדבר: "וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כִּימֵי מוֹעֵד"[56], כדי להחזיר אותו אל אלוהים ולחדש שם את ברית אהבתם: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. נָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם"[57]. ירמיהו קורא: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל[58]".

הנביאים תפשו את המדבר כמקום זיכוך החטא, אבל אין פירושה אידיאליזציה של המדבר וחיי הנוודים שבו. הם לא העמידו את המדבר כנגד חיי השפע של התרבות החקלאית (כפי שסברו חוקרים כגון  Bude, Shtade ואחרים). המדבר נתפש כמקום מקלט לאנשי מצוק מרי נפש, למורדי חברה ולמחפשי מפלט. הדוגמא הטובה שיותר היא של דוד, שברח משאול אל המדבר: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת, וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר-זִיף;"[59]. משום כך, נמשכים אל המדבר אנשים משולי החברה: "יִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר"[60]. עבור אחרים, ההליכה אל המדבר, נובעת מבקשת מנוס, משחיתות החברה: "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם"[61]. לימים כתב ויליאם ליסט היט מון (ראה לעייל): "בני אדם, פרשו אל המדבר בכל התקופות, כדי ללכת לאיבוד, אולי כי אובדן שכזה קורה כאן לא ספק, אם רק תרשה לעצמך ללכת לאיבוד".

צורה אחרת של התנגדות לחיי היישוב מוצאים אצל בני רֵכָבִים המתנזרים מיין, מבניין בתים ומקניין שדה וכרם ורוב הזמן ישבו במדבר: " וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה-יָּיִן  כִּי יוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ-יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד-עוֹלָם.וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם  כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל-יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם"[62].

המקורות המקראיים על מוצאם של הרכבים ועל אחריתם מועטים ואינם בהירים. יש הסבורים כי בני רכב היו כוהנים, ולדעת אחרים היו גרים בני השבט הקיני, צאצאיו של יתרו חותן משה[63].

יהונדב בן רכב מוזכר לראשונה בספר מלכים, כמי שהצטרף ותמך, רעיונית ומעשית, במלך יהוא, בעת שכינס בעורמה את כל נביאי הבעל, למקום אחד והרג אותם: ""וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת-לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם-לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת-יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ". מפסוקים ניתן להסיק שיהונדב היה מוכר כאיש דת קנאי, ועל כן צירף אותו המלך לטבח שעשה בנביאי הבעל. ניכר שמנהגי הנוודות של משפחתו, נובעים מתוך קנאות דתית[64]. ירמיהו, הגם שלא נהג כמנהגי הרכבים, מביא את סיפורם כדוגמה ומופת לאנשים המקיימים את מצוות אביהם ועומדים בכל הפיתויים. זאת בניגוד לעם ישראל שאינו מקיים את מצוות האל למרות הפצרות חוזרות ונשנות של הנביאים ולכן אלוהים יעניש אותו. נהיית הנביאים אל המדבר מסייעת להבין את התיאולוגיה של החורבן. יחזקאל קורא לגלות "מדבר העמים": וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-מִדְבַּר הָעַמִּים; וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם, פָּנִים אֶל-פָּנִים"[65]. לימים, גם חיים נחמן ביאליק, קרא ליושבים בגולה "תועי מדבר" ("קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה")[66]. ירמיהו מתרפק על אהבת הכלולות של ימי מסעות המדבר, כאהבת עולם העומדת לעם: "מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד"[67]. המדבר הינו מקום הגלות ומקום התשובה[68].

ההתבודדות במדבר מוכרת היטב מתקופת ימי הבית השני. מצדה, יותר מאשר סמל למלחמה עד הסוף, הינה מופת בכל הקשור לחיים במדבר. בוני מצדה ידעו לחפור בורות מים האוספים את מי השיטפונות שמקורם בגשמים היורדים בהר חברון וכן בורות המיועדים למקרה של שבר ענן, המוריד ממטרים עזים על ההר עצמו. . כך גם אנשי כת ים המלח, שייתכן שהם קבוצה של האיסיים[69]. כתות מדבר יהודה, שהאיסיים הם הידועים שבהן, בחרו במדבר, המרוחק והקשה למחיה, כמקום לבנות את חברתם הייחודית והאלטרנטיבית. כפי שנכתב ב"סרך היחד"[70]: "בהיות אלה בישראל יבשלו מתוך מושב הנשי [אנשי] העול, ללכת למדבר, לפנות שם את דרך ה'".

במו"מ שניהלו ראשי המרד הגדול בירושלים, זמן קצר לפני הכניעה, הם דרשו/ביקשו שיתאפשר להם ובני משפחתם לצאת למדבר. טיטוס הגיב שהם דורשים "כאילו ניצחו במלחמה". כלומר, המדבר נתפש אצלם (ואצלו) כמקום מאד משמעותי. יתכן מאד שהרומאים התעקשו על מצדה, הנמצאת במדבר יהודה, כי ראו בה גרעין לממלכת יהודה עצמאית.

כך גם מרד בר כוכבא, שכתב גט שנמצא במערות, מלמד על אנשים השכילו לבנות במדבר מסגרת אלטרנטיבית.

אצל סופרים וחוקרים קיימות התייחסויות רומנטיות רבות אל המדבר, אברהם שקד, מוותיקי המדריכים בסיני וחובב מדבר מושבע, ריכז לא מעט ציטוטים מספרי מסע ישנים וחדשים[71]. בדברים שנשא בליל הסדר בסיני, פסח תשל"ט (אפריל 1979) אמר: "כי טעם החירות הוא בשכרון המרחבים, וטעם זה ידענו וידעו רבים אחרים, שבאו עמנו ואחרינו אל תוך מדבר זה".

מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק (Van Dyke), שב ב-1901 ממסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא. הוא כתב בספרו "המדבר"[72]: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן.  כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים"[73]. במדבר יש תחושה של נצחיות. זהו שיעור מאלף על משמעותו של זמן ומקום המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה, כפי שכתב מחבר קוהלת: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"[74]. ברוח זו כתב עמוס קינן: "אין לי ספק שהמדבר, על אף היותו חסר אונים מול האדם, יודע היטב מה שהוא רוצה. כשם שהאבן והמים יודעים מה הם רוצים, ואת רצונם זה הם מגלים בעצם היותם. אני משוכנע שהמדבר היה רוצה להישאר כפי שהוא, ולו גם ללא אדם"[75]. ה' מ' פילד (H. M. Filed), שסייר בסיני בתחילת המאה העשרים, כתב בספרו 'במדבר': "האופק מסביב לנו מוערם היה בהרים. כל חציה אי הוא ים של הרים, שבו מתנשאות פסגות כגלים, נראה כאילו הושלכו אל על מתוך ים של אש… נתפסו לפתע ביד הבורא, שאחזם כך בשיא פראיותם, להשאירם כך לנצח"[76].

המדבר מאפשר לחוש תחושה בראשיתית. הנוסע האנגלי דאוסון בורר (Dowson Borrer), שסייר בסיני ברבע האחרון של  המאה ה-19 כותב כבר ב- "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הנך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים"[77]. האמן הבריטי ויליאם הנרי ברטלט (William Henry Bartlett) כתב בתום מסע במדבריות, בספרו 'ארבעים ימים במדבר': "כוחה האיום של השמש חוגג על פני שטח רחב זה של עקרות ומוות, כמו עריץ באחוזתו המוכה בשיגעונו ההרסני; אין שום שימן של ירק מלבד השיח המעוות הנאבק על קיומו פה ושם, במרחקים ניכרים, על קרקעיתו החולית של נחל יבש; אין שום סימן לבעל חיים מלבד מחילתו של העכבר, עקבותיו החלקלקים של הנחש, או גווייתו של הגמל, שקברו- כמו ביתו – הוא בישימון"[78].

ואן דייק תוהה:  "שממה של חום עז ושל קור, יובש ושברי ענן, רוחות וברקים. סערה ומוות. מה היה יכול לגרום לגזע כלשהו של בני אדם לדבוק בהם באהבה? מה משך אותם? מה הקסים אותם"?

הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס כתב: "כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט"[79]. ברוח זו כתב גם הנוסע ג'מ' ראנדל, (Montague John. Rondall), ב-1911, בספרו 'סיני באביב' (Sinai in the spring): "בכול זאת יש יופי חמור סבר בכמה כתמי צבע רציניים והרמוניים אלה שאותם משח הטבע בחסכנות פקחית, כדי לעטוף את מרחבי המדבר"[80]. עמוס קינן הוסיף וכתב: " מי שאומר שהנוף הוא דומם אינו יודע מה הוא סח. השמש משחקת ביקום ומזיזה אותו. הר הופך לצל וצל הופך לבקעה. הנוף כולו מרקד, רק שהריקוד הוא איטי. ויש גם מעשי נפלאות: צל של הרים על השמים. כן, הערפל הדק שבתוך האוויר קולט צל וצל ההרים מוטל על הקרקע. שיגעון.

המדבר מעביר תחושות של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע. צ'ארלס דאוטי (Charles Doughti), שנדד במדבר ערב בשנות ה-70 של המאה ה-19 הצהיר בספרו "מעברים במדבריות ערב (Passages from Arabia Deserta): "מה חייך הקטנים והתפלים, אם לא מקרה מצער בחיי היקום הגלום?"[81]. למדבר קולות רבים. רפרטואר שלם של קולות: קול הרוח, כפי שתואר ב–1884, על ידי ה' מ' פילד (H. M. Filed), שסייר בסיני, בספרו "במדבר": "הרוחות שבמדבר! צליל זה הוא המלנכולי ביותר מכול הרוחות אשר בטבע..[…] אבל לרוח שבמדבר יש צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה. כמו על פני עולם המתים והיא נשמעת מתייפחת, כמו נשמה אבודה על קברים אין ספור". במקום אחר כתב: "קולות אחרים הם קולות סופת רעמים פתאומית יללת שועל או דינגו, אך בעיקר קול דממה דקה".[82]. הפסל עזרא אוריון כתב: "עמוק בתהומות האבן שומעים דממה – דממות – משם באתי"[83]. גם 'הנסיך הקטן' אהב את המדבר מאותה סיבה: צדק הנסיך הקטן. תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול. אינך רואה דבר ואינך שומע דבר. ואף על פי כן, משהו טמיר וקורן בדממה. בני שבטי סיו (Sioux) היו מתפללים על מדבר אריזונה: "על פני כל הרקיע קורא קול קדוש". הסופר האמריקאי ממוצא אמרינידי ("אינדיאני"), ויליאם ליסט היט מון (WilliamLeast Heat-Moon), המוכר גם בשם בו נולד, וויליאם טְרוֹגְדוֹן (William Lewis Trogdon), הוסיף בספרו 'נתיבים כחולים' (Blue Highways): "בליל אביב זה שררה מסביב דממת אלוהים אדירה. גם זה הוא קולו של המדבר"[84]. גם אליהו הנביא העיד על ההתגלות האלוהית בהר חורב, ב"ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה"[85].

המדבר מיטיב להעביר תחושות של קדושה אפשר למצוא את מה שכתב עליו ניקוס קזנצקיס, לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים". גם הנוסע ג'ורג' ט' לוט (George T. Lowth), כתב על מדבריות ערב: "החלל הלא מיושב, הבלתי ברור הזה שלפניך, מפתה מאד – כמו מין תעלומה המושכת אותך בסוד ובקשר לא ברור בינך לבינה…הליכות לילה אלו במדבר גורמות לאדם לחשוב מחשבות מוזרות; אך לא מחשבות רעות – הבדידות נשגבת מדי היא להן "[86].

חיים נחמן ביאליק, ב"מתי מדבר האחרונים", חשב שהמדבר איננו מקום יפה: "כי מלבד המדבר תחת השמים/ עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים/ ומלבד יילל הישימון דמי הצייה/ תרגש תחת שמשו ארץ יפהפייה". גם בשירו מתי מדבר, הוא אינו מגלה יחס חיובי אל המדבר: תָי“ו עַל-תָּי”ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב.

בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת-הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים, מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת-עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה, נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ, וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח;

יֹאכַל הַשָּׁרָב אֶת-כֹּחָם וַתִּקְפָּא תִפְאַרְתָּם בַּצִּיָּה, לוֹטֵשׁ הַחוֹל הַקּוֹדֵחַ אֶת-לַהֲבֵי הַצּוּר מְרַאשׁוֹתָם,

רִשְׁפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט נִתְקָלִים בְּקוֹמַת רָמְחֵיהֶם, נִתָּזִים לְרִבֲבוֹת זִיקוֹת וּנְחֹשֶׁת פְּנֵיהֶם יִצְרָבוּ,

וַחֲשׂוּפִים לְלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ פֹּה דּוֹרוֹת עַל-דּוֹרוֹת יֶחֱרָבוּ, יוֹבִישׁ הַקָּדִים עִזּוּזָם וְסוּפַת הַנֶּגֶב תִּזְרֶנּוֹּ,

וְנִשָּׂא בָאָבָק אֶל-אֶרֶץ וְנִרְמַס בְּרֶגֶל גַּמָּדִים, וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם, יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים[87].

גם אלן מורהד (Alan Moorehed), בספרו "נחל קופר' (Cooper’s Creek), על חציית המדבר האוסטרלי, מספר "על האוויר היבש, האנטיספטי, על הלילות הקרים, מעלות החום הגבוהות במידה שלא תיאמן ביום, על הצמא הנורא, חזיונות השרב, על רישומה של ארץ שוממת המתמשכת דומם אל האינסוף. בני אדם מצטמצמים לאטומים זעירים באותם מרחבי ציה, סופות רעמים צקלוניות פורצות מתוך שמים בהירים ואין צל ומחסה סביב"[88].

אנטואן דה סנט אכזופרי, שהוזכר לעייל חשב אחרת. בספרו 'הנסיך הקטן' כתב: "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו". ואן דייק התפייט אף הוא בעניין היופי: "הצלילים שבעלווה, מסע העננים, טיפות הגשם, נופלות על עלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות ביותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהם להטוטים – אינם קיימים במדבר. הוא רציני, מחוספס ודוחה בתחילה. אך איה היא הלשון שתספר את רוממותו, את הכוח הנצחי שבו, את השירה שבכאוס הפזור מכל עבר, העוצמה שביגונו ובבדידותו. ומי יוכל לצייר את הדר האור שבו….". אלן מורהד, שמיטיב לתאר את תלאות ואימי המדבר, מביא בספרו את דברי המסיירים, שאוהבים את המדבר, מוצאים בו מין חדווה עילאית, הרגשה של חופש, של טוהר גופני ואולי אף התחדשות רוחנית, וככול שירבו תלאותיהם יחזרו אליו שוב ושוב…[…] אך אנשים אלו מרוממים מסותיהם כמעט לדרגה מיסטית, לפולחן של דממה וסגפנות".

לסיכום,

המדבר הוא מקום קיצוני, עם טמפרטורות קיצוניות של קור וחום, עם תנאי אור קיצוניים, ועם ניגודים גדולים בין משטחי ציה לבין נקודות של חיים. ככזה הוא מושך משחר ההיסטוריה התייחסויות קיצוניות בהיעדר כיסוי של צמחיה, המכונים על ידי חובביו "זבל אורגני", בולטים נופיה של ארץ בראשית. ההרים העירומים, הערוצים המבקעים את הנוף, משטחי המלח, הדיונות מעניקים חוויה של נוף קדומים. הפוסע במדבר למד מהר, על אפסות האדם חול עצמתו של הטבע. משחר ההיסטוריה משך אליו המדבר, אנשים פורעי חוק, נמלטים מפני רודפיהם, שיירות של סוחרים, רועי צאן, נביאים, חולמים ומטיפים בשער. לא מעטים שילמו על כך בחייהם ונפלו בשבילי המדבר: ברעב, בצמא, מהכשת נחש, או מכדורי מרצחים. ייחודו של המדבר אינו רק ביופיו, אלא בחוויה הכוללת שהוא מייצר. במבט ראשון, נראה המדבר שומם וחד גוני. אך במבט חודר יותר, מתגלות צפונותיו. בערוציו הצחיחים, בנאות המדבר הזעירות ובמרחבים, חבויים רזים לא מעטים. ככל שמתבוננים יותר, מגלים עוד ועוד מצפונותיו. המדבר מאפשר להולך בנתיביו, לחוש מעט פרא ובן חורין.

בעבר נתפש המדבר כהיפוכה של הארץ הנושבת. תושביו ניהלו מאבק מתמיד עם תושביה. מאבק שראשיתו בימי קין והבל, המשכו בתיעוב שחשו תושביו הנוודים אל יושבי הקבע ומכאן קצרה הדרך אל "כיבוש השממה". עם הזמן, נמשכו יותר ויותר מטיילים, כמו סופרים ואנשי רוח, אל העצמה של המדבר ושל העצבות שבו. עם הזמן למדו חובבי טבע על חשיבותם של כתמים לבנים ןמסקרנים על המפה. המדבר מאפשר לאדם לברוח אל השקט, אל העצמה ואולי גם אל עצמו.

ככול שהמדבר עוצמתי ולעתים אכזרי, הוא גם חשוף ופגיע. תהליכי ההתאוששות של הנוף איטיים במיוחד ולכן יש לשמור עליו, או לפחות על חלקו, מפני הקדמה, למען הישארותם של נופים נאדרים ונאצלים הללו בתרבות האנושית ולבל  יהפכו נופים אלו, לזיכרון חולף.

הערות

[1] צדוק בן יהוגה, אורחה במדבר, https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=13564

[2]  אברהם א. רייפנברג , מלחמת המזרע והישימון : גלגולי התרבות החקלאית בארץ-ישראל ושכנותיה, ירושלים, מוסד ביאליק, תש"י

[3] נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי, תש"ו, עמ' 43-57 ו-119-169

[4] ירמיהו, ו', 8

[5] דברים, ל"ב, 10; תהילים ע"ח, 40

[6] ישעיהו, מ"א, 18; הושע, ב', 5)

[7] ישעיהו כ"ה, 5

[8] ירמיהו ב' ;22 כ"ב  6

[9] ירמיהו, ב', 5

[10] במדבר, כ', 5-6

[11] שמות, ג',1.

[12] תהילים, ע"ח, נ"ב

[13] דברים, ח', 15

[14] תהילים, ק"ז, 4-5

[15] הושע, ב', 5

[16] איוב, ל', 3-4, 7

[17] ירמיהו, ב, 6

[18] ירמיהו, ב', 31

[19] ישעיהו, נ"א, 3

[20] אין גיהנום במקרא היהודי וכול כולו המצאה זרה ליהדות שחדרה אליה דרך הנצרות. שאול זה לא הגהנום של העולם הבא ואין קשר בין המדבר לגיהנום הנוצרי.

[21] יואל, ב', 3

[22] דברים, ל"ב, 10

[23] דברים, א', 19

[24] דברים, לב, 10

[25] ישעיהו, כ"א, 1)

[26] הושע, י"ג, 15

[27] צפניה, ב', 13

[28] משלי, כ"א, 19

[29] ישעיהו, מ"ב, 11

[30] שמות, טו, 24

[31] במדבר כא ד

[32] דברים, ו', 16

[33] במדבר, י"ד, 9

[34] דברים, א', ל"ט

[35] יחזקאל כ יג

[36] דברים ח' 15-16

[37] שופטים, ה', 4

[38] דברים, לג, 2

[39] שמואל ב', ז', 6

[40] מלכים א, י"ט

[41] כך למשל, "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה.: "בראשית, כ"ו, 12

[42] " וַיִּקֶן [יעקב] אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. (בראשית, ל"ג, 19),

[43] "וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. (בראשית כ"ז, 28)

[44] עדין שטיינזלץ, ‏דמויות מן המקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, פרק ג' – "יוסף בעל החלומות"

[45] בראשית, כ"א, 14-21

[46] בראשית ט"ז, 12

[47] הושע, ט', 10

[48] הושע, י"ב, 5

[49] ירמיהו, ב', 2

[50] עמוס, ה', 25

[51] הושע, ט, 10

[52] משנה, סנהדרין, י', ג'.

[53] שיר השירים, ג', ו.

[54] מ' סולוביטשיק, המדבר בתולדותיו והשקפת עולמו של עם ישראל", דביר, ב', עמ' 16-45)

[55] שופטים, ז' 13

[56] הושע, י"ב, 10

[57] הושע ב' 17

[58] ירמיהו לא, 1

[59] שמואל א', כ"ג, 14

[60] שמואל א', כב, 1.

[61] ירמיהו, ט', 1

[62] ירמיהו ל"ה, 13

[63] המסתורין באשר לגורלם לאחר תקופת המקרא וייחודם כקבוצה שחיה חיי פרישות במדבר, עוררו שמועות ואגדות שנשמרו במסורות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות מוקדמות ומאוחרות.

[64] מלכים ב', י"ב, 15

[65] יחזקאל, כ"ה, 25)

[66] https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2241

[67] ירמיהו, ל"א, 1-2

[68] ש' אברמסקי, "בית הרכבים" ספר סוקניק, ארץ ישראל, ח', תשכ"ז.

[69] לעומתם, סובר פרופ' יהושע גוטמן כי כת-היחד הייתה כת נפרדת.

[70] סרך היחד הוא טקסט שנמצא במערות שליד קומראן, ואשר נמנה עם מגילות ים המלח.

[71] אברהם שקד, "מדבריות, מה סוד קסמם", מסע אחר. הנ"ל, ציטוטים בספרו של ארז הרנשטטף  מדבר, ישראל, ירדן, מצרים

[72] John Van Dyke, The Desert, Peregrine Smith Inc. Salt Lake City, 1901 ץ https://www.goodreads.com/book/show/463699.The_Desert

[73] אנטואן סנט אקסופרי, הנסיך הקטן, תרגום: אריה לרנר, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1971

[74] קוהלת, ד/, 4.

[75] עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך,  ידיעות אחרונות, תל אביב, 1981

[76] H. M. Filed, on the Desert, C. Scribner’s Sons, New York, 1884

[77] Dowson Borrer, A Journey from Naples to Jerusalem, Nabu Press, 2010

[78] William Henry Bartlett, Forty years in the Desert, London 1849

[79] Nikos Aazanzakis,. Report to Greco, Bruno Cassier LTd. Oxford, 1985. ראו באתר זה: מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס.

[80] J. M. Rondaת’ Sinai in the spring or: The Best Desert in the World,. E.P. Dutton & Co; London, 1911

[81] Charles Doughti, Passages from Arabia Deserta, 1933

[82] H. M. Filed, on the Desert, C. Scribner’s Sons, New York, 1884

 [83] עזרא אוריון, טרמינל רוחות, הוצאת טרקלין, 1975

[84] Least Heat-Moon, William (1982). Blue Highways. Boston: Little, Brown. pp. Dust jacket, www.bluehighwaysrevisited.net.

[85] מלכים א' י"ט, 12

[86] George T. Lowth, The Wanderer in Arabia; or, Western Footsteps in Eastern Tracks, 2 vol., FIRST EDITION, AUTHOR'S PRESENTATION COPY, Hurst and Blackett, 1855

[87] https://benyehuda.org/read/7361