יומן הטיול הרגלי בדרך פרנציסקוס הקדוש

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה: ראו באתר זה: פרנציסקוס הקדוש מאסיזי; דרך הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה; יומן הטיול בקמינו סנטיאגו, יומן הטיול בדרך פיניסטרה; דרך פרנציסקוס הקדוש באיטליה, עלייה לרגל.

לכתבה במסע אחר און ליין

להרצאה על עליות לרגל

לאלבום תמונות מדרך פרנציסקוס הקדוש.

הכול התחיל במקרה. בעודי מחפש יעד לטרק בחופשת סוכות, שמעתי על ד"ר ערן הלפרין, רופא שפרש זה מכבר, מניהול בית החולים 'ביילינסון', המטייל בדרך פרנציסקוס הקדוש, באומבריה  (Umbria) שבאיטליה. חיפוש במרשתת, הוביל למידע רב ולהורדה של ספר דיגיטלי המתאר בפרוטרוט את הדרך. הדרך מתחילה בפירנצה ומסתיימת ברומא. מרחק של 29 ימי הליכה. המהדרין ממשיכים עד לנמל של אוסטיה, או בארי, משם המשיכו עולי הרגל אל ירושלים.

תופעת העליה לרגל מהלכת עלי קסם. זוכר את עצמי פוסע עם עוד אלפי הינדים, בנחש אנושי צבעוני, שהתפתל על הרי ההימליה אשר בקשמיר, בדרכי למערת אמרנת. זוכר את התכונה הרבה סביב הייטרה (כך נקראת בהודו עליה לרגל), את הדבקות, את הנחישות, את האמונה ואת העסקים שפרחו סביב האירוע הדתי.

ראו באתר זה: הייטרה למערת אמרנת.

20-09-21

לא חלף יותר משבוע וכבר מצאתי את עצמי במטוס, דרך איסטנבול, בדרכי לרומא. רכבת מנמל התעופה פיומיצ'ינו אל תחנת Roma Tribunale, חילופים מהירים ורכבת אל גוביו ((Gubbio הרכבת מהירה ונוחה, עוברת בנוף של גבעות רכות, בצבעי חום, אפור, אדמדם וירוק. חצינו את מחוז לצ'יו (Lazio) והגענו לאומבריה (Umbria), הטומן בחובו מראות מרשימים ותרבות עשירה. מעת לעת נראו מצודות על ראשי ההרים. כהרף עין צצו ונעלמו כפרים מדיוויאליים, שבתיהם החומים כמעט ונבלעו בין הגבעות. במאה השמינית לפני הספירה התיישבו באזור האומברים, שבט חקלאי שוחר שלום ואחריהם הגיעו האטרוסקים והרומאים. בימי הביניים הוקמו כאן, על שרידי הישובים האטרוסקים, ערים ציוריות, המשקיפות על נוף מבותר.

ראו באתר זה: המלצות לטיול באומבריה

חסרונן של הרכבות באיטליה, הוא שאינן מגיעות לערים עצמן, אלא למרגלותיהן. הרכבת עצרה ב- Fossato Di Vico Gubbio, שבצפון-מזרח מחוז אומבריה. שם נאלצתי להמתין כשעה, עד לבואו של האוטובוס, שלקח אותי לעיר גוּבִּיוֹ (Gubbio), הנמצאת במרחק של כ-20 דקות נסיעה משם. העיר נראית כמבצר ענק, עשיר במגדלים ומוקף חומות. גבב מרהיב של בתים התלויים על מורדותיו של הר אינג'ינו ((Ingino.

לאתר של גוביו:

21-10-21

הייתי אמור להתחיל היום ללכת, אלא שכף הרגלי הנקועה הקשתה עלי לעשות זאת. הייתי אמור להחלים, אבל לגוף יש שפה משלו. הסתפקתי בשוטטות בעיר.

ראשיתה של העיר בתקופת הברונזה. האומברים קראו לה Ikuvium והרומאים הפכו אותה לעיר משגשגת וקראו לה איגוביום ((Iguvium.  החל מהמאה השביעית ישבו  בה הלומברדים. במאה ה-11, היא היתה לעיר מדינה עצמאית והתפשטה על מדרונותיו של מונטה אינג'ינו. גוביו שלחה אלף אבירים למסע הצלב הראשון ולפי המסורת המקומית, הם היו הראשונים שהגיעו אל כנסיית הקבר.  בשנים 1387-1508 שלטו בגוביו דוכסי מונטפלטרו (Montefeltro) שישבו באורבינו. חשיבותה לדרך פרנציסקוס היא בכך שכאן לפי המסורת, נתקל פרנציסקוס הקדוש בזאב אימתני, שהפיל את חיתתו על התושבים וטרף את בקרם. פרנציסקוס בטוב לבו ובכוחותיו הלא טבעיים, הצליח להפכו לכלבלב כנוע.

הקהילה היהדות ששגשגה במקום, נפלה קורבן להסתה והאשמה באחריות המגיפה השחורה, במאה ה-14.

במקומות רבים בעיר ניצבים שלטים מבשרים למטייל שזו העיר המדייוואלית השמורה ביותר באיטליה. למדתי להיזהר מאמיתות מוחלטות, שסוגננו בידי קופירייטרים. אבל המרכז ההיסטורי של העיר נשמר היטב. יש בו רחובות צרים וארוכים, בנויים מאבן אפורה. יש בו סמטאות צרות להפליא, שבתים הבנויים משני צדיהן, מחוברים על ידי גשרון בנוי. החומות, המגדלים והתבליטים שעל הקירות, משווים לעיר מראה של מקום שקפא בזמן. יש בה קתדרלה מרהיבה מהמאה ה-13, והריסות רומיות. בארמון הדוכס (Palazzo Ducale) מרוכזות יצירות אומנות מרהיבות. להזכיר, אנחנו באיטליה. טיפוס במדרגות, בסמטאות תלולות במיוחד, מוביל לדרך המרהיבה עוברת מעל העיר, המספקת תצפיות עוצרות נשימה ומגיעות לגנים מטופחים, מהם נשקפת העיר ממעוף הציפור. הסופר הרמן הסה נהג לפסוע בדרך העליונה ושם קיבל את ההשראה לספרו "גוביו". למרגלות העיר פרוס מישור בו גדלים עצי אלון ובליבו שרידים מרהיבים של תיאטרון רומי. משם נשקף הנוף הקלאסי של אומבריה: גבעות ירוקות ומעוגלות. גוביו מפורסמת גם בזכות קדרות בסגנון מיוליקה, הנמכרים בחנויות רבות ובזכות הממתקים המצוינים, תוצרת מקומית. העיר מושכת מבקרים רבים לפסטיבל הססגוני הנערך מדי שנה ונקרא "מרוץ הנרות" (Corsa dei Ceri). במרוץ זה מתחרות במעלה ההר, שלוש קבוצות, הנושאות פסלי ענק של הקדושים אובלדו, ג'ורג'ו ואנטוניו.

הלכתי רק קטע קטן מדרך פרנציסקוס. (אני ב"גימלים"), מנסה לתת לרגל להחלים. הטיפוס לכנסיית אובלדו (Basilica of Sant'Ubaldo) המתנשאת הרחק מעל העיר, היה לי קשה במיוחד. כל אבן הזכירה לי את הנקע. הכנסיה מיוחדת במזבח מרהיב משיש ובוויטראז'ים המתארים את חייו של אובלד, הפטרון של גוביו. הסתפקתי בנופים המרהיבים וגלשתי אל העיר. התנחמתי בקפוצ'ינו מופלא, בגבינות המשובחות מתוצרת מקומית, מקמפרי  (Campari) משובח. זהו האפריטיף האולטימטיבי של איטליה.

קמפרי הוא השם המסחרי של ליקר העשוי מתערובת של עשבים, צבעו אדום וטעמו מר-מתוק בעל 20.5-28 אחוזי אלכוהול. הקמפרי מיוצר במילאנו מאז שנת 1862, שנה שבה הכין אותו לראשונה גאספרה קמפרי, בעל בית הקפה "קפה קמפרינו" בעיר. המתכון המדויק להכנת הליקר לא שונה מעולם והוא מהווה סוד משפחתי של משפחת קמפרי. הצלחת המשקה הביא להקמת קבוצת קמפרי, יצרנית המשקה. על פי נתוני הקבוצה משמשים בהכנת המשקה 86 סוגים של שורשי צמחים, עשבים, תבלינים ופירות. הקוקטייל הפופולרי המשתמש בקמפרי הוא קמפרי סודה. הקוקטייל מוגש עם קערות קטנות של חטיפים ומסייע לערפל את הראש.

קצת חושש מההמשך. נראה מה ילד יום.

22-09-21

הקדשתי את הבקר לשוטטות בגוביו. לאחר ביקור בתיאטרון המרשים ובעיקר תעייה בסמטאות, נסעתי לפרוג'יה, בירת אומבריה.

אני צריך לשפר את אופן ההזמנות שלי דרך האינטרנט. מסתבר שהמלון בפרוג'יה (Peruguia) מרוחק כחצי שעה נסיעה מהעיר. תיאורטית, רק שבעה ק"מ מעבר לפרבריה הקיצוניים, אבל בפועל, טרמפ מהמלון לכפר הקרוב, המתנה לאוטובוס, טרמפ עם נערי בית ספר ועד לעיר. הילטון, בעל רשת המלונות הידועה,  אמר שכדי להצליח, צריך שיתקיימו במלון שלושה תנאים: א. מיקום. ב. מיקום. ג. מיקום.

המשמעות הפעם היתה שלא היה היכן להשאיר את הציוד. מתברר שיש אפליקציה המאפשרת לגולש להזמין מקום, לשלם בכרטיס אשראי ורק אז הוא מקבל את הכתובת, בה ייפרד מהמוצ'ילה שלו למספר שעות ויחד עמה ייפרד גם משטר של 5 אירו. אלא שגם כרטיס אשראי לא היה לי. אבד יום לפני הטיסה. הכוכבים אינם מסתדרים הפעם….

בסופו של דבר, טיילתי בעיר כשכל הציוד עלי וקרסולי הפגוע מזמר זמירות נוגות. זוהי עיר מרשימה. העיר בנויה על שתי גבעות בגובה ממוצע של 450 מטר מעל פני הים, שביניהן זורמת תעלת המים לאנדוני  (Landoni) ממוקמת על שפת נהר הטיבר ובעבר עבר כאן הגבול בין האוכלוסייה האטרוסקית לאומברית. בעיר עומדות על תלן שתי חומות המקיפות אותה: חומה אטרוסקית וחומה מימי הביניים. המרכז ההיסטורי של העיר כולל ארמונות, מבנים ורחובות, שנשארו ללא שינוי מאז המאה ה-14. מימיה הראשונים של העיר, כבר מהתקופה האטרוסקית, היה לעיר יתרון בזכות מיקומה הגאוגרפי. היא שלטה על הדרכים שעברו במרכז חצי האי האפניני בדרך לרומא. פרוג'יה הייתה מבוצרת ומוגנת מפני פולשים, ובכך הצליחה לשמור על מעמדה העצמאי שנשמר בתקופת הקיסרות הרומית ובימי הביניים. מערכת של מדרגות נעות העלתה אותי לכיכר Matteoti המאורכת, מוקפת מבנים מרשימים שבשעות הבקר נפתח בלבה שוק פירות. סביבה בתי קפה ואפילו לשכת תיירות, שם קיבלתי מפה להתמצאות. סמוך לה ומעט מעליה נמצאת פיאצה מרהיבה, כיכר ה-4 בנובמבר, הנחשבת לאחת המרהיבות באיטליה ובלבה מזרקה מרשימה (Fontana Maggiore), המושכת את העין במידותיה הרמוניות ובפסלים המגולפים שבה, אותם פיסלו ניקולה פיזאנו (Nicola Pisano) ובנו ג'ובאני במאה ה-13. המזרקה מעוטרת בגילופי שיש של דמויות מיתולוגיות ותנ"כיות, דמויות של קדושים, חיות ועוד.

הפיאצה מוקפת במבנים מרשימים, מהתקופה בה היתה פרוג'יה קומונה עצמאית. יש בה קתדרלה ומרשים במיוחד הוא פאלאצו די פריורי (Palazzo dei Priori), ארמון אבות המנזר, שהוחל בבנייתו במאה ה-13 , אך הוסיפו לה עוד ועוד במהלך הדורות הבאים. הסגנון אקלקטי ומרהיב כאחד. החדרים מעוטרים בתמשיחי קיר מהמאה ה-14. בקומה מעל, נמצאת הגלריה הלאומית ובה מבחר של יצירות מהמאות 13 ועד ה-18.

ציירי אומבריה היטיבו לתאר את הנוף וההווי של ארצם. ידוע במיוחד הוא פייטרו ואנוצ'י (Pietro Vannuci), המוכר יותר בכינויו "פרוג'ינו", שהיה מורו ורבו של רפאל. הדרך לכיכר ככר סן פרנסיצקוס שבמערב המרכז העתיק, מרשימה במיוחד. לא חדלתי מלהרים את ראשי, לזקוף את צווארי ולחדד את עיני, לבל אחמיץ משהו משכיות החמדה האדריכליות. הכיכר מרשימה בעיקר הודות למנזר על שמו של ברנרדינו הקדוש מסיינה (Bernardino da Siena; 1380-1444)). הכנסייה תוכננה בידי דוצ'ו (Agostino di Duccio), יליד פירנצה, ב-1491, כבר בסגנון רנסנאס. דוצ'ו נחשב לאחד מחלוצי הרנסנס. בחזית הכנסיה יש גילופים מרשימים. במיוחד אלו שבטמיפנון[1]המתארים את ברנרדינו הקדוש, מוקף בצבא השמים. ברנרדינו היה כומר ומיסיונר פרנציסקני. הטיף נגד כישופים, הימורים, רצח תינוקות, הומוסקסואליות ויהודים  הוא נחשב לגדול המטיפים של תקופתו[2].

הלכתי דרומה לאורך רחוב קורסו ואנוצ'י (Corso Vannucci). זהו מדרחוב אלגנטי, שלאורכו מבנים היסטוריים, חנויות, בתי קפה והרבה מקומיים , ביניהם נשים מטופחות להפליא. בקצהו הדרומי של Corso Vannucci  נמצאת מצודת רוקה פאולינה Rocca Paolina) ) שנבנתה במאה ה-16, על ידי האפיפיור פאולוס השלישי. יש שם חומות במצב שימור בינוני, שבבסיסן הן אטרוסקיות. במאות השביעית והשישית לפנה"ס, היתה פרוג'ה אחת מתריסר הלוקומנות, שהתאחדו בברית האטרורית. בעשורים האחרונים מגלה איטליה את שרידיה האטרורים, מהימים שקדמו לרומאים. חלק מהמצודה בנוי מתחת לקרקע ויוצר מעין עיר תת קרקעית קטנה.

נקודת המשיכה העיקרית של הכיכר היא הטיילת המקיפה אותה והנופים הקסומים שנשקפים ממנה: גבעות רכות, וירוקות, מכוסות במעט יערות, במטעים ובכרמי זיתים.  זהו מקום לשבת בצל העצים ולחלום. בצפון העיר מצויים ההרים טציו (Tezio)  ואקוטו Acuto) )  אשר בהרי האפנינים. במערב, מעט רחוק יותר, לא רואים, אבל אפשר לדמיין, נמצא אגם טראסימנו (Trasimeno), הידוע כמקום שבו התרחש קרב טראסימנו של חניבעל.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.

מזרחה מכאן, משתפלים הרי האפנינים לגבעות נמוכות יותר ושם נמצאת גם העיר אסיזי.

עבור מטיילים רבים, האסוציאציה המידית לשם "פרוג'ה" היא שוקולד. בירת מחוז אומבריה, ששוכנת על גבעות במחצית הדרך בין רומא לפירנצה, מזוהה עבור רבים עם מפעל השוקולד פרוג'ינה השוכן בעיר. בו מייצרים, בין היתר, את שוקולד הבאצ'י המפורסם, אותן נשיקות שוקולד הממולאות באגוזי לוז ונוגט ועטופות באגרות נייר עליהן רשומות מילות אהבה. לא היה לי זמן, אבל כשהתבוננתי בנוף, סייעו לי השוקולדים להגביר את ההנאה.

כל סמטה בעיר היא טיול. כאן רואים את האקוודוקט העתיק ושם את הקשת האטרוסקית, שהיא הקשת הראשונה הידועה בעולם. לפני שלושים ושמונה שנים, בקורס מבוא לארכיאולוגיה של העולם הקלאסי, הסביר לנו פרופ' ארתור סג"ל, שמקורה של הקשת, שהרומאים כה הרבו להשתמש בה, דווקא באטרוסקים והדוגמא הקדומה ביותר נמצאת בפרוג'יה. הרומאים כמעט ולא יצרו דבר. הם היטיבו לשכלל ולארגן את הישגי קודמיהם. אולי למעט הבטון.  במוזיאון הארכאולוגי יש ריכוז של ממצאים מתקופות שונות. הסתפקתי באלו האטרוסקים, שניכרת מהם השפעה יוונית ברורה.

ראו באתר זה: האטרוסקים

יפה לא פחות הוא שער מרציה (Porta Marzia)  , מהמאה ה-3 לפנה"ס, שמעוטר בפסלים של דמויות מיתולוגיות.  .

המוזיאון הארכיאולוגי נמצא בקלויסטר יפה ומקומתו העליונה נשקף נוף מרהיב של העיר, הנראית כמבצר בראש הגבעה. יש בו מוצגים מרשימים להפליא, השתדלתי להתמקד באלו האטרוקסים, שהם די ויותר.

יש עוד הרבה מה לראות, אבל אני בדרך לאסיזי. מחר מתחיל הטרק…

אסיזי  מוארת היטב בשעות אחר הצהרים. קרני השמש מלטפות אותה בגוונים של קרם. נראית כאילו פורצת מעל ההרים.

על כישורי האינטרנט שלי כבר למדתם. מבלי משים, בחרתי וילה יפה, נוחה להפליא, אבל בשכונה מרוחקת. תארו לעצמכם שבמקום ללון בעיר העתיקה בירושלים, הייתי מוצא חדר ברמות. נסעתי במונית אל הפרבר "סנטה מריה של המלאכים" (Santa Maria degli Angeli), שם נולד פרנציסקוס הקדוש. שעות אחר הצהרים מחמיאות מאד לאסיזי. המראה של בתי העיר, שטופים באור רך, כשהן תלויים על צלע הגבעה, היה מרשים מאד ומתסכל כאחד. מתברר שמדובר בדירה מושקעת, אבל כאמור, במיקום בעייתי. בקי ואורית, שותפי לטיול, התקבלו שלא באשמתם, בפרצופי החמוץ. תחילה, אפילו הם התקשו לעודד אותי. אבל ארוחה משובחת, עם אנטי פסטי מגוון, לזניה ובשר צלוי עם רוזמרין, הביאו הרבה נחמה. היין המעולה שטף את הכול, הפנקוטה והטירימיסו הפכו את ה"באסה" ל"סבאבה". בדרך חזרה התבוננו בהשתאות בבזיליקה המפוארת, שנחשבת לאחת הכנסיות המרשימות של אסיזי והוארה באור יקרות.

התעוררנו בפרבר סימפטי, דלי אנג'לי (Santa Maria degli Angeli)). מקום נעים בהחלט. בלב השכונה נמצאת הבזיליקה הענקית של Santa maria degli Angeli. אמרנו לעצמנו בחיוך, שהחיסרון היחידי של המקום הוא מיקומו, הרחק ממרכז אסיזי.

אסיזי, היא נקודת מפתח בסיור זה, לא רק בגלל יופייה הרב ולא רק בגלל העושר האמנותי והאדריכלי שהיא מציעה, אלא קודם כל משום שכאן נולד בשנת 1182 חי ומת (1226) ,מי שהטרק קרוי על שמו, ג'ובאני ברנרדונה, בנו של סוחר בדים עשיר, שהעריץ את התרבות הצרפתית ומשום כך שינה את שמו של בנו ל"פרנציסקוס". רק לאחר שפרנציסקוס נפל בשבי, במלחמה כנגד העיר פרוג'ה ולאחר שהחלים ממחלה קשה, גמר אומר להקדיש את עצמו לעוני וענווה ונודע כפרנציסקוס הקדוש מאסיזי.

בניגוד לאגדות שנכתבו מאוחר יותר, המספרות כי היה לפרנציסקוס ברור לאן מועדות פניו, נראה שראשית דרכו החדשה היתה מבולבלת. הוא נדחק לשולי החברה, שוטט ביערות, ניסה להתקבל למנזר בנדיקטי ונדחה ואפילו בילה זמן מה בחברת מצורעים. האירוע הזה נתפס בעיניו כניצחון גדול על אישיותו הארצית הקודמת. מתוך תפיסת עולם זו, המעלה על נס את עקרון העוני המוחלט, התחתן פרנציסקוס בנישואים מיסטיים עם "גברת עוני". בכך, הנציח אידיאל זה. אהבתו של פרנציסקוס לבריות פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורף כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם – מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו.

התחלנו את הסיור בכיכר שמול הביסליקה המרשימה.  הכנסיה הענקית שנבנתה ב- 1569 , בסגנון רנסנס, נראית כאילו לא שייכת לשכונה, על רקע הבתים הפשוטים יחסית שסביבה. נסענו באוטובוס למרכז העיר, הלכנו לאורך החומות, טיפסנו בגרמי מדרגות ובסמטאות מתעקלות, עד שראינו מולנו, במלוא הדרה, את הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש, שהכתה אותנו בתדהמה. בשנת 1228, בעקבות הכרתו של פרנציסקוס  כקדוש, הוחל בבניית הכנסייה לכבודו. לכאן העבירו את עצמותיו. הבנייה הסתיימה ב-1253. הבזיליקה חולשת על אסיזי כולה, והיא אחת הכנסיות החשובות בעולם הקתולי. אלפי צליינים מגיעים לכאן מדי שנה. החזית וחלון הרוזטה הענק הם דוגמאות מוקדמות לסגנון הגותי האיטלקי. הקווים הגותיים הנישאים של הכנסייה הם סמל להתעלותו של פרנציסקוס הקדוש. בנוסף למשמעותה הדתית, יש לכנסיית פרנציסקוס הקדוש חשיבות ארכיטקטונית ואמנותית. בנימוקים לבחירתה כאתר מורשת עולמית נאמר: "הבזיליקה היא דוגמה בולטת לסוג של מבנה שהשפיע משמעותית על התפתחות הארכיטקטורה והאמנות הפלסטית בעולם".

פנים הבזיליקה מעוטר ברובו בפרסקאות מעשה ידיהם של גדולי היוצרים של תקופת הפרוטו-רנסאנס: צ'ימבואה (Cimabue), ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone), פייטרו לורצטי (Pietro Lorenzetti) , סימונה מרטיני (Simone Martini) וכנראה גם פייטרו קוואליני (Pietro Cavallini).

יצירתו הפשוטה של צ'ימבואה משנת 1280  לערך, מביעה היטב את צניעותו של פרנציסקוס. צ'ימבואה נחשב לאחרון הציירים האיטלקים שציירו בסגנון ביזנטי, וחלוץ הגישה הנטורליסטית, משום שהדמויות שצייר היו בעלות פרופורציות והצללה מציאותיות יחסית. שנים מציוריו, אחד עוסק בצליבת ישו והשני בהורדה מן הצלב, נראות עתה כצל חיוור של גרסתן המקורית. שריפה שפרצה במקום פגעה קשות בפרסקאות. הצבע הלבן התבסס על כסף, אשר התחמצן והפך שחור.  הציורים של ג'וטו (Giotto di Bondone)[3], עשרים ושמונה לוחות, המתארים את חיי פרנציסקוס, שומטי לסת ממש. הוא מופיע כשהוא לבוש גלימה חומה, למותניו חבל שזור, המשמש כחגורה ובו שלושה קשרים, סמל לשלושת עקרונות המסדר – עוני, ציות ופרישות. לרגליו סנדלים. מחזיק בידיו ספר – תקנות המסדר. אטריבוטים נוספים הם צלב, שושן צחור המסמל צניעות, גולגולת המסמלת את ארעיות החיים ואת ההטפה לאדיקות דתית .

יצירתו של ג'וטו הייתה חדשנית מאוד, והוא נחשב בדרך-כלל למבשר ההתפתחויות שהובילו, זמן קצר לאחר מכן, להתפרצות הרנסנאס. לפני ג'וטו צוירו דמויות כסמלים שטוחים ודקורטיביים; אולם הוא הצליח לאמץ את שפתם הוויזואלית של הפָּסלים, והעניק לדמויות משקל ונפח. ג'וטו הפיח רוח חדשה בנושאים הדתיים (שהיו נושאי האמנות היחידים כמעט באותה התקופה), והביע אותם ברעננות נקייה ובחיות בלתי-צפויה. מבקרים רבים מציינים את "הרגש האנושי" כמאפיין הבולט ביותר של יצירתו. המהפכה בציור שיצר ג'וטו כללה לא רק את החלפת הסגנון הביזנטי, אלא גם את ביסוס הציור כאמנות בפני עצמה לשש המאות הבאות אחריו ואת שחזורה של הגישה הנטורליסטית שהומצאה בעת העתיקה וננטשה בידי אנשי ימי-הביניים.

דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) השתמש בצ'ימבואה כדוגמה לזמניותה של התהילה האנושית בחלקה השני של הקומדיה האלוהית – כור המצרף. כותב דנטה:: "צ'ימבואה חשב כי הוא ראש לציירים, אולם ג'וטו נטל ממנו את תהילתו והשליכו אל תהום הנשייה"[4]. אמנם, דנטה צדק לגבי ארעיותה של התהילה, אבל לא לגבי צ'ימבואה.

כשהייתי cכנסייה, בשנת 2015, ראו שם את סימני ההרס של רעידת האדמה שפגעה בכנסייה ובסביבתה. המצב כיום, לאחר השיפוצים (שטרם הושלמו), טוב יותר.

אזיסי היא עיר שכולה מעשה אומנות. כל סמטה נראית כציור. כל בנין נראה כהישג רב רושם של האדם היוצר. שתינו קפוצ'ינו בפיאצה קומונה (Piazza del Comune), שהיתה פעם הפורום של העיר בתקופה הרומית שלה, התבוננו בחזית של מקדש מינרווה(Tiempo di Minerva) , הרומאי אף הוא, שהוסב לכנסיה, האזנו למוסיקה של הבחור שניגן לצדו, התבוננו בציורי הרחוב שעל המדרכה והתפללנו שלא ייגמר לעולם. משם טיפסנו דרך מבוך הסמטאות, חלקן עיוורות, שלא מובילות לשום מקום, עד למבצר רוקה מג'ורה (Rocca Maggiore) שנמצא בראש ההר. ריכוז של מגדלים ענקיים ותצפית משכרת חושים על בתי העיר. הוא נקרא כך "הגדול", כדי להבדילו מהמבצר הקטן, היינו, רוקה מינורה (Rocca Minore), שחולש בגאון על העיר מכיוון אחר. העיר נראית כלא אמיתית. כמו ציור. אין בה אפילו אבן חדשה אחת שתפגע במראה המדיווילי המושלם. אסיזי נפגעה בשתי רעידות אדמה, שהיכו באומבריה ב-1997, אבל תוצאות השיפוצים נראות היטב גם כאמור בכנסייה עצמה .

גלשנו דרך Via Maria delle Rose, לדאומו, היינו, קתדרלת סן רופינו (San Ruffino), הקרויה על שמו של הבישוף שבשנת 238, שהמיר את דתם של המקומיים, לנצרות. כנסיה זו מרשימה בעיקר בחזית הרומנסקית שלה. נחשבת לאחת החזיתות היפות באיטליה. בפנים פחות. המשכנו עד לכנסיה החשובה הקרויה על שמה של קלרה הקדוש (Basilica di Santa Chiara). קלרה מאסיזי Chiara d'Assisi)) הושפעה רבות מדרשותיו של פרנציסקוס ובמרץ 1212 עזבה את ביתה לטובת הצטרפות לשורות חסידיו. יחד עם פרנציסקוס, ייסדה את מסדר הקלאריסות העניות. היה זה מסדר נשים, אשר היווה מקבילה למסדר הפרנציסקנים של פרנציסקוס[5]. היא התפרסמה במעשי הניסים שחוללה.

אחרי שהתפעלנו מכמה כנסיות נוספות, הפעם רק מבחוץ. החלנו ללכת בשביל סן פרנציסקוס. ממש באותו נתיב שבו צעד פרנציסקוס הקדוש, עם 11 מתלמידיו, כדי לחלות את פני האפיפיור אשר ברומא.

לא הספקנו לבקר במוזיאון המחתרת שהצילה יהודים בתקופת השואה וחבל. עברנו בכפר השמור סאן ויטאלה (San Vitale), שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. עברנו תחת קשת צהובה ואחריה שלט בצבעי אדום לבן, המצביע אל כנסיית סן ויטלה. השלט לא ציין את העיירה ספלו (Spello) ואנשים שנשאלו ברחוב, הצביעו על הדרך הראשית אל ספלו. פסענו על מורדות הרי האפנינים, בדרכים העוברות בצל האלונים; לצד הכרמים, בהם גדלו ענבים מתוקים להפליא. אולם באופן מוזר, שהפך להיות מדאיג משהו, לא ראינו כל סימון של הדרך. כשעברנו ליד אחד הבתים, שאל אותנו צעיר מקומי למעשינו. מתברר שהוא עובד בהכשרת שביל סן פרנסיצקוס ומסתבר גם שפספסנו את הפנייה.

הוא הנחה אותנו לטפס לראש הגבעה, עד לשלט המראה את הדרך הנכונה. חצינו כרמי זיתים, צפינו במישור שכולו משבצות של שטחים חקלאיים. ראינו אקוודוקט רומאי. אהבנו כל רגע. עד שמאחורי העיקול האחרון, ראינו את העיר ספלו (Sppelo), שבתיה מקובצים כאשכול ובקוו הרקיע שלה בולטים מגדלים. כאן שכנה העיר הרומית איספלום (Hispellum), שבתקופתו של קונסטנטין הגדול, במאה הרביעית, נקראה Flavia Constans. בימי הבינים היתה ספלו קומנה עצמאית. זו עיירה מדייוואלית ציורית שקפאה בזמן, שיר הלל לאדריכלות. בכיכר הראשונה, שתינו קמפרי שערסל את ראשנו, התארגנו בדירה מושקעת בליבו של גבב הבתים ויצאנו לסעוד פסטה, שנשטפה בהרבה יין.

24-09-21

יצאנו אתמול מהבית החמוד שמצאה לנו אורית, בתוך המבוך של ספלו העתיקה. מבט אחרון על העיר המדייוואלית הקטנה, על בתיה הבנויים מאבן וורדרדה ועל השקט הנסוך על רחובותיה, הרבה יותר רגוע מההמולה אשר באסיזי. מדי שנה מתקיים בעיר ביום ראשון בסוף מאי או תחילת יוני פסטיבל Infiorata –   שבמהלכו מתמלאים הרחובות במרבדי פרחים וסידורי פרחים מעוצבים. אמנים מעצבים ציורי ענק שהם למעשה מרבדי פרחים, הנפרשים למשך יומיים בלבד על פני רחובותיה, כיכרותיה וסמטאותיה של העיירה. על שטיחי הפרחים הללו עובדות קבוצות אמנים מקומיות במשך חודשים רבים,. גם כאן נותרנו עם תחושה שלעיר הזאת מגיע יותר. לתמשיחי הקיר שבכנסיותיה יצא שם דבר. אבל חייבים להמשיך.

יצאנו משער העיר, שימש גם את העיר הרומית שקדמה לזו הימי-ביניימית ויכולנו להתבונן בביצורים ובמגדלים. העיירה שוכנת על השלוחה והחומות הם למעשה המשך של מדרונות הגבעות. הלכנו בדרך שעברה בשטחים מעובדים, חלקם מטעים, חלקם שדות פלחה, שהתלמים הלא ישרים שלהם, לא מצאו חן בעיני בקי, שלפני הקריירה הרפואית שלו, היה פלח. באחד השדות ראינו בית זעיר מממדים, שנראה כשומרה. בגלל הפרופורציות, אדם המצטלם לצדו, נראה בתמונה כענק. מעל התלמים החרושים, עצי האלון, מטעי הנשירים, התנוססו בתי העיירה ספלו, כמו כתר מעל הגבעה עליו היא בנויה. איכר מקומי שמח להצטלם איתי ומאד התאכזב לגלות שהטלפון הנייד שלו אינו עמו. כעבר כחצי שעה השיג אותנו, פשוט המתין לנו ברכבו באחד הפיתולים והפעם טלפון בידו.

מעת לעת קטפנו תאנים מתוקות, עד שהגענו לכרם. שם בצרו זוג איכרים. ביקשתי לקנות מהסגולים המתוקים שלהם. לא רק שסירבו לקבל תשלום, אלא העמיסו עלי כמות גדולה.

פוליניו (Foligno) היא עיר שטוחה. יוצאת דופן בין עיירות הגבעה של אומבריה. עיר מסחר הומת צעירים ואווירה משוחררת, במרכזה ניצבת כיכר הרפובליקה התחומה בין הדואומו, ארמון טרינצ’י  (Trinci Palace (1389–1407)) וארמון העירייה בעלי הגוון הוורדרד. מהכיכר יוצא רחוב החנויות הראשי- קורסו קאבור (Corso Cavour ) שהיה נעים ללכת לאורכו. אני בספק אם קיימת עיר באיטליה, ללא רחוב הנושא את שמו של הרוזן קמילו בנסו די קאבור (Camillo Benso Conte di Cavour, 1810 – 1861) שהיה ראש ממשלת ממלכת סרדיניה-פיימונטה ואחר כך ראש הממשלה הראשון של איטליה, ודמות מפתח במאבק לאיחוד איטליה.

מאוחר יותר, במסעדה בטרווי למדנו, שאחד האירועים המסעירים ביותר בפוליניו, הוא טורניר הפרשים הנקרא Quintana , המתקיים בחודשים יוני וספטמבר. אביו של המלצר הראשי צייר את פסטיבל, בסגנון נאיבי משהו.

העיירה פוליניו היתה החלק החלש יחסית של היום הזה. הספקתי לקבל טיפול רפואי, בדיקור יבש בידיו האמונות של בקי, כשהמקומיים מתבוננים בסקרנות במחטים העבות המוחדרות לשריר ומאזינים בהתפעלות לצרחות הכאב שלי.

סוף סוף יצאנו מהעיר, הלכנו בכרמי זיתים, בנוף ים תיכוני, וטיפסנו מול שני כפרים ציוריים. השבילים מסומנים היטב בצבעי כחול צהוב ובשלטים בצבע אדום-לבן. לקראת אחר הצהרים, ראינו את העיירה העתיקה טרוי (Trevi), הבנויה על כפה של גבעה ומגדליה נראים ככתר.  עיר קטנה שיושבת בין גבעות זיתים מוריקות. היה זה מראה מרהיב של בתים, מצודות, מנזרים, בנויים בצפיפות, כשעצי האלון שבצילם חסינו, משמשים כמסגרת לתמונה. זהו אחד הכפרים האומברים העתיקים ביותר. הרומאים מזכירים אותו כ Trebiae – מקום שסיפק עבורם שמן זית משובח. כפי שאנו מכירים מההיסטוריה שלנו, שמן זית משובח, העניק למייצרים אותו, מעמד מיוחד. הישראלים, שהיגרו ליהודה בעקבות הכיבוש האשורי, הביאו עמם את בית הבד וייצרו שמן מעולה. בתקופת חזקיהו, מלך יהודה שמלך במאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס, העלו הערים השונות שמן זית, כמס לאוצר המלך. עד היום נמצאו קנקנים כאילו בתלים רבים[6].  המקרא מספר כי, המלך חזקיהו, הגם שמרד באשור, לא קיפח את חייו ואפילו לא הורד מכיסאו. מגיפה שפגעה בצבאו של סנחריב מלך אשור, מנעה את כיבוש ירושלים. יש אומרים כי יתכן גם  שסנחריב מחל לו, בזכות שמן הזית[7]. טרוי זכתה בתואר "בירת ערי שמן הזית". יודעי דבר טוענים שהשילוב של קרקע סלעית, אקלים קר המונע טפילים והמסיק הידני, מבטיחים זיתים משובחים.

בקדמת העירה ישנו מנזר יפה. הלכנו לכיוון שלו, אבל בדרך פגשנו את ללי, שבאה לקראתנו ומצוידת בכל המידע הדרוש על העיירה. ההתרגשות היתה כה גדולה, עד ששכחנו מן המנזר שפסענו למרגלותיו. הלכנו למלון הקטן שאורית איתרה עבורנו בעזרת המרשתת. פגשנו את הבעלים, שיצא מגדרו כדי לעזור. אלא שמה שניתן היה לומר במשפט אחד, אמר בחמישה. קיבלנו חדרים מטופחים ויצאנו לשוטט בעיירה, בכיכרות, בכנסיה ובסמטאות, כשאנו מתבוננים בתמשיחי הקיר הדהויים שנראו על כמה בתים. מוזיאון היין היה סגור וגם נבצר מאתנו לראות את הפרסקות שבלשכת המידע לתיירים. צפינו בגבעות המקיפות את העיירה ובגוון המכסיף שעצי הזית שיוו להם, ובמישורים המעובדים שלמטה. לא ויתרנו על הטקס היומי של הקמפרי, המשכנו למסעדה טובה, כשהאטרקציה הפעם היתה ניוקי ברוטב פיסטוקים. טעים עוד יותר מכפי שזה נשמע. היין האומברי, תמיד משובח.

25-09-21

8:00 בבקר. העיר טרווי (Trevi) רק מתעוררת. נעים לראות אותה כאילו מתמתחת לקראת יום חדש. בשעות הללו נחה אווירה עצלה ושקטה על העיר. שהנחינו את המוכר במעדניה מקומית, להכין עבורנו כריכים ישבנו לקפוצ'ינו של בוקר בכיכר המרכזית והתחלו לנוע, בעקבות סימני הדרך, אל מחוץ לעיר המדייוואלית. הלכנו בכרמי הזיתים וככל שהתרחקנו נפרשה בפנינו עוד זווית של העיר. מעין כפר פסגה עגול, מעט בתים משתפלים אל המדרונות וכסות ירוקה –אפרפרה של עצי זית. ליד הכפרBovara  עמדנו בפני דילמה: השביל הראשי העובר דרך העיירה פורטה  (Poreta) נחשב לארוך מדי יום אחד של הליכה ומומלץ לחלק קטע זה ליומיים ושביל קצר יותר, נמוך יותר, כנראה שמרשים פחות, עובר בעמק. הכפר מושך אליו חובבי גסטרונומיה, הבאים לסעוד מהמאכלים המוכנים רק בו. בין הייתר, הוא נודע בסלרי השחור שגדל באדמתו ובתבשילים המיוחדים המכינים ממנו. המטבח של הכפר הזה ידוע ואנשים מגיעים במיוחד כדי לטעום מתבשיליו. אך השעה היתה מוקדמת מכדי לסעוד. משלא מצאנו את השביל הקצר, פסענו לאורכו של הכפר המסורתי, על בתיו החומים, המכוסים כולם ברעפי חרס בצבע תואם. לאחר שהפגנתי את כישורי באיטלקית רצוצה, ענה לי תושב מקומי באנגלית משובחת והראה לנו את הדרך. טיפסנו אל השביל העליון, הארוך יותר (ב-18 ק"מ) , התלול והמאתגר יותר. חלפנו על פני בית בד מודרני, עברנו לצד כנסיה קטנה, ולצדה מגדל מרובע, שמין הסתם שימשה את הצליינים של פעם, לתפילה ואולי גם ללינה.

כעבר זמן מה הגענו לפתח מנזר Convento Padri Barnabiti. זוג איטלקים סיפר לנו שהמקום משמש גם כפנסיון להולכים בדרך. הפעם הם רק רוצים לבקר בו. הם נקשו על הדלת בהמתנה שמישהו יפתח. למוד ניסיון, מיהרתי לרדת בשביל, טרם שיפתחו את השער ויזמינו אותנו להיכנס. חשתי שהאנרגיה שנותרה בי תתקשה להכיל סיפורי מנזר משמימים, אולם הנזירה היתה מהירה ממני. היא פתחה את הדלת ונאלצתי להשתרך אחרי בקי, אורית וללי ששעטו פנימה. נכנסנו לחצר המנזר בה גדלו עצים גבוהים. שם שמענו סיפורי נזירות לרוב, שנמסרו באיטלקית שוטפת ותורגמו על ידי בחור מקומי, לאנגלית עילגת למדי.

בין הייתר, פרנציסקוס הקדוש לן כאן במערה, במסעו לרומא. בשנת 1209 הוא הלך לרומא יחד עם אחד עשר תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. הוא לן במערה סמוכה. מספרים שנפל על וורדים ואלו מיד קיפלו את קוציהן. במסע זה, החליף בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרוס הקדוש ויום שלם קיבץ נדבות. אחרי שטעם טעם עוני – הן מרירותו והן השמחה על התערטלות בכול רכוש ושחרור מכול הכבלים הכובלים אדם לעולם הזה, הבין את דברי ישו באוונגליון של מתי, בדבר הכרח לנטוש את הכול וללכת אחריו. פרנציסקוס לבש קרעים וקשר חבל למותניו. מאז החבל משולש הקשרים הוא סימן זיהוי לפרנציסקנים (ה"חובלים" בעברית של ימי הבינים).

בשלב מסוים, הנזירות חילקו לנו מיץ מקומי וקוביה גדולה של שוקולד מריר ונזירה בשם לדה, הוסיפה לחלוחית לסיפורי המנזר ושיתפה אותנו בתהליך האישי שעברה. כיצד נהגה לבקר במקום מעת לעת ואיך למדה שחיי הפשטות של המנזר, יביאו לה אושר. כפי שקרה לפרנציסקוס הקדוש עצמו, שגדל בבית עשיר וחיפוש אישי הביא אותו לגלות את חיי השליחים. נזירים פרנציסקנים אינם ספונים במנזר, אלא לוקחים חלק בחיי הקהילה ושש הנזירות שחיות כאן, מסייעות למשפחות עניות. הנזירה הראתה לנו תא התבודדות מעל המנזר. האדריכל קרע בו חלון שישקיף על הנוף, אך הנזירות ביקשו לאטום אותו, כדי שיוכלו להתרכז בהתבוננות פנימה. הבנתי שאיש קדוש כבר לא אהיה. הרהרתי בחברה גאורגית שדיברה בקנאה על הנזירות שהצליחו להתגבר על יצרי העולם הזה וחשבתי דווקא על יופיו של החטא… מרבית המטיילים שפגשנו מסתפקים בחלק קטן של הדרך, בעיקר בין אסיסי לספולטו. אם כי אתמול פגשנו מדריך טיולים איטלקי, שהלך את כל הדרך, ממעבר סן ברנרדינו שבהרי האלפים ועד לרומא. הלכנו מספר שעות בחמוקי הגבעות האומבריות, גלשנו בערוץ מוריק בו גדל חורש ים תיכוני סבוך, אכלנו את הכריכים שהכנו במעדניה והמשכנו ללכת. במקום מסוים ראינו ריכוז של חלמוניות שזהרו בצהוב. חלמונית היא סוג גאופיט ממשפחת הנרקיסיים שבסדרת האספרגאים. החלמונית נפוצה באזור אגן הים התיכון. זהו צמח רב-שנתי בעל שורש בצל, הפורץ מן האדמה ללא עלים. שמה המדעי של החלמונית הוא Sternbergia, על שם הבוטנאי קספר שטרנברג (Kaspar Maria von Sternberg). לחלמונית פרח מרשים הפורח בסתיו לאחר הגשמים הראשונים בצבע צהוב-חלמון, ומכאן שמו. מפתיע על רקע נוף צמחי קמל ואפור.

כמו הסתווניות הוורודות של אתמול וכמה כתמי צבע צהובים על העצים, מהווים תזכורת שאנו בסתיו. במשך היום עדיין חם ולח, אבל הבקרים קרירים יותר, הימים קצרים יותר והאור מלטף יותר. למרגלותינו, בעמק ראינו את הכפר היפה Fonti di Clitunu,. כמו כן, צפינו מרחוק אל המנזר בו ביקרנו, כשהוא מוקף בחומה מרשימה. ברקע נראה כפר מבוצר נוסף. הנוף אינו מרהיב. אבל בהחלט נעים. הנוף האנושי, היינו כפרים, מצודות, עיירות, הוא שהופך אותו לאטרקטיבי. חלפנו על פני המבצר המרשים Castello di Campello Alto  והמשכנו הלאה. בשעת  אחר הצהרים מוקדמת יחסית הגענו לכפר פורטה, שרובו שוכן בעמק וכמה מבתיו מטפסים על המדרונות. בכפר לא היתה נפש חיה. נהג בודד שעבר במקרה, הזמין עבורנו מונית. המתנו ליד הכניסה ולהפתעתנו זו הגיעה תוך פחות מעשר דקות ונהגה הסיע אותנו על ספולטו, שנחשבת לאחת מפניניה של אומבריה.

העיר בנויה על גבעה בגובה 317 מטרים, מוקפת גבעות גבוהות ומיוערות בצפיפות. כבר בכניסה לעיר, בלט מעלינו מבצר Rocca Albornoziana, על מגדליו הרבועים. מתברר שאורית מצאה לנו דירה יפה ומשקעת, בלב לבה של העיר, ממש מעל הכיכר הקטנה Piazza Achille Sansi , היוצאת מתוך הכיכר המרכזית Piazza del Mercato, שבצדה כנסיה ברוקית ולמרגלותיה מזרקה. בכיכר מספר מסעדות, בארים, גלידריות ואווירה צעירה, עולצת ומשוחררת.

ספולטו (Spoleto)  היא עיר עתיקה ויפהפייה ובה מונומנטים רומיים ומדייוואליים מרשימים. רבים מרחובותיה הישנים עדיין מרוצפים ולא מעוטרים  בפנסי רחוב מסוגננים. כמה מחזיתות החנויות, שופצו בסגנון שיתאימו לצביון של העיריה. מוקדי המשיכה הארכיטקטוניים שלה נמצאים בעיר העתיקה, הימי ביניימית, שעל הגבעה. שטחה של ספולטו קטן יחסית ונוח להסתובבות רגלית. שעות אחר הצהרים עושות חסד לעיר. קרני השמש שופכות עליה אור רך שמחמיא לצבעיה. רצתי לדאומו, הקתדרלה הענקית, שמולה ככר יפה, הנקראת , איך לא, פיאצה דה דאומו. בחזיתה אכסדרת עמודים מקורה בסגנון רנסאנס ועיטור של רוזטה מרהיבה, עשוי ויטראז' ססגוני. באפסיס תמשיחי קיר מרשימים, מעשי ידיו של הצייר פיליפו ליפי (Filippo Lippi) ב-1467. המשכתי לתצפית על גשר המגדלים (Fonta de la Tori), שלו עשר קשתות. נבנה על האקוודוקט הרומי. לשמחתי "תפסתי" אותו כמו את המבצר שמרהיב בעיקר מרחוק. מעל העיר מתנשא רוקה דה פאי, היינו, סלע האפיפיורים.

מהטיילת העליונה, המקיפה את המבצר, נשקף נוף מרהיב של ספולטו העליונה, של העיר התחתית על כנסיותיה ושל המישור שלמטה מהן. ספולטו היתה אחת המצודות הראשיות של אומבריה העתיקה. בשנת 241 לפני הספירה, הפכה העיר למושבה רומית בשם ספולנטום (Spoletium ), מסוגרת אחורי חומות. תושבי העיר גאים בחומות אלו, שיכלו אפילו לצבאו של חניבעל, במלחמה הפונית השניה. לאחר נצחונו על הצבא הרומאי באגם הטרסימני, בשנת 217 לפנה"ס, הגיע לכאן הצבא הקרתגני ונהדף על ידי התושבים. אני מדמיין את האימהות הרומאיות, שמנסות להפחיד את ילדיהן, כדי שיואילו לאכול: Hannibal en la puerta ("חניבעל בשער"). גרסה רומית לסיסמא החינוכית: "אם לא תאכל, יבוא שוטר".

בשנת 576 הפכה ספולטו לבירת הדוכסות הלומברדית (אחת משלוש באיטליה כולה), שהשתרעה על חלק גדול ממרכז איטליה. בשנת 774 היתה לחלק מהקיסרות הרומית הקדושה. בהמשך היתה לעיר-מדינה מצליחה אך ירדה מגדולתה, לאחר שנכבשה בידי פרידריך ברברוסה, בשנת -1155. ספולטו שבה לימי גדולתה בתקופת הרנסנאס. בשנת 1809’ בתקופת שלטונו של נפוליון בונפרטה היתה בירת מחוז Trasimène חזרה להיות חלק ממדינת האפיפיור, עד התעוררותה במאה ה-20.

הצצתי לארמון Palazzo Racani-Arroni, שנבנה במאה ה-16 ועוצב בסגנון graffito, עם עמודים אחוזים בקיר, חלונות גדולים וקירות מעוטרים. נכנסתי לכמה כנסיות. כנסיית סן גרגוריו מג'ורה (San Gregorio Maggiore), שבנויה בסגנון רומנסקי, מרשימה במיוחד, צפיתי מלמעלה על התאטרון העתיק, שהיה סגור בשל הצגה שנערכה בו והתרווחתי בטקס המקורי של שתיית קמפרי. הנחתי לאלכוהול ללטף אותי ולצבוע את גווניה עיר במשנה יופי. הכיכרות המו חבר'ה צעירים, כאילו אין קורונה בעולם.

הגענו לעיירה מצוידים בשם של מסעדה מומלצת. הופענו בפתחה בדיוק ברגע הפתיחה, כדי לשמוע בצער שהיא מלאה. בעל המקום נאות להמליץ לנו על כמה מסעדות נוספות. אחת מהן היתה מלאה אף היא ורק בשלישית, נאותה בעלת המקום להפצרותינו, לאחר תיאור קורע לב של תלאות המסע, הפשירה והקצתה לנו מקום. ספולטו ידועה בהיותה אחד ממוקדי האיסוף והשימוש בפטריות כמהין שחורות [8](Tartufo nero) , לייתר דיוק, כמהת הקיץ השחורה, השלישית באיכותה מבין סוגי הכמהין, אותן ניתן למצוא במגוון מאכלים. טעמתי מהמנה של בקי והתרשמתי, שלא כצעקתה. אולם סך הכול האוכל היה משובח. באיטליה, כמו באיטליה, מקנחים בגלידה שטעמה שמימי.

26-09-21

בקר בספולטו. בעלת הבית החביבה השאירה לנו מצרכים, כדי להכין ארוחת בקר טובה. לאחר שסעדנו, ירדנו היישר לכיכר המרכזית, שהיתה פעם כיכר השוק. כפי שנהגנו בבקרים הקודמים, גם הפעם קנינו לחם, גבינות ונקניקים, כצידה לדרך. ביקשנו מהמוכר שימרח לנו מעט חמאה והוא הניח בכריכים מנה גדושה של כולסטרול. יום ארוך לפנינו, אך נראה היה לי שאסור להחמיץ את האמפיתאטרון הרומאי, מתקן שעשועים סגלגל, שיממש לקרבות גלדיאטורים, לקול מצהלות הקהל.

ראו באתר זה: אמפיתאטרון (בהכנה).

בשנת 545 הפך המבנה למצודה ואחר כך שימש לחנויות, כאשר על הקבאה (Cavea), היינו מערכת המושבים, נבנתה כנסיית סן גרגורי מינורה (San Gregorio Minore). אמנם, אבנים רבות נלקחו לבנייה משנית. עדיין, השילוב של מבנה רומאי וחנויות ימי ביניימיות, נראה מרתק. ירדנו במדרגות אל כנסיית סנט פיליפה (San Filippo Neri), המרשימה, הבנויה בסגנון בארוק. הכנסייה תוכננה במאה ה-17 (1640-1671), על ידי האדריכל לורטו סצלי (Loreto Scelli,), בן העיר. למרות שמגיע למבנה מרשים זה שיקדישו לו יותר זמן, גלשנו מטה מטה אל העיר התחתית, עד לכיכר גריבלדי (Garibaldi), משחרר איטליה, שדומה ואין עיר שלא נמצא שם כיכר הקרויה על שמו. בכיכר מתנוססת כנסיה רומנסקית מרשימה. אבל האמפיתאטרון – יוק. הקירות כולם מכוסים לרגל שיפוצים. הקפנו את המבנה, שלבטח יהיה מרהיב כשייפתח לביקורים. הלכנו לאורך חומות העיר, כשאנו צופים במבנים יפים, חלקם דמויי טירה, שדומה והם תלויים על ההר שלפנינו. בעודנו מחשבים את כמות המאמץ שתידרש להעפיל לעיר העליונה, גילינו גרם של מדרגות נעות. לא אחד, אלא כמה, שהובילו אותנו אל הטיילת הצופה אל העיר. הפעם, השמש היתה בכיוון "הנכון" ולנגד עינינו נשקף מראה מרהיב של העיר כולה. גבב של בתים, סמטאות, כנסיות ומגדלים. החיצים הובילו אותנו אל גשר הקשתות המרהיב, בן המאה ה-13, שנמתח על פני הערוץ, מעל האקוודוקט הרומי (Ponte delle Torri). אורכו של הגשר 230 מ' וגובהו 80 מ'. הגדר בנוי תשע אומנות ענק ועליהן מתוחות קשתות הגותיות המחודדות.

שביל סן פרנסיצקו עובר לאורכו , אלא שהוא נסגר לתנועה, מאז רעידת האדמה שפקדה את אומבריה בשנת 2016. נאלצנו לבצע מעקף, דרך הסמטאות הצמודות לחומה, עד שער העיר. מאחור, על ההר, נראה מבצר Monteluco, על מגדליו המרובעים, מזדקר מעל העיר, כמו כתר. אחרי שעתיים בהם כיתתנו רגלינו בסמטאות ובגרמי המדרגות, הגיעה העת לפנק את עצמנו בקפוצ'ינו היומי. המשכנו אל כנסיית סן פייטרו, שבלטה על המדרון המיוער שממול במלוא הדרה. כנסיה מרהיבה, מבודדת מהעיר, נבנתה תחילה בשנת 419 על הנקרופוליס (עיר המתים) העתיק. היא נועדה לאחסן את השרשרות בהן כבלו את פטרוס הקדוש. בשיפוצים שנערכו במאה ה-12, הוסיפו את החזית המרשימה שעוצבה בסגנון רומנסקי. בקיר נקרעו שלוש דלתות ולהם חלונות רוזטה וגולפו תבליטים  מרהיבים המתארים את חייו של פטרוס. כולם מעשי ידי אומנים מקומיים. כנסיה זו, יחד עם כנסיית סנט רופינו שבאסיזי, הן הדוגמאות הטובות ביותר לרומנסק האומברי.

האמנות הרומנסקית הושפעה מאוד גם מהאמנות הביזנטית, וגם על ידי העיטורים האנטי קלאסיים של האמנות האינסולרית, שמקורה באיים הבריטיים. הפיסול הרומנסקי הוא בעיקרו פיסול החללים שמעל ומצדי השערים, וכותרות העמודים. הגלימות של הדמויות היו אמצעי קישוטי שטוח שאינם מנסים לחקות את טיב הבד ואופן נפילת הבגדים, כפי שהם נראים במציאות ומקורם כנראה באמנות הארמנית. בניגוד לפיסול הקלסי, הפיסול הרומנסקי הוא סימבולי ואלגורי, ללא ניסיון לתאר תנועה או תחושה טבעית. זהו סגנון שנועד להביע באבן את התוכן הדתי של היצירה ולא מתיימר לתאר מציאות. הדמויות רחוקות מצורתן הטבעית. הן מוארכות כדי להדגיש את אופיין הרוחני וליצור בקרב הצופה, חוויה רוחנית. הן שטוחות וסימטריות ומדגישות את המבט החזיתי. הדמויות מאופיינות ברצינות, נוקשות, וחוסר תנועה. הקירות, החזיתות והעמודים המעוטרים קדמו את פניהם של הבאים לכנסיה, הרשימו והעצימו בהם את הלהט הדתי. תפקידה של היצירה הרומנסקית היתה גם לקשט, אבל בעיקר כדי לחנך ולהחזיר בתשובה את קהל המאמינים.

הרודן המתקתק שעל ידי, אילץ אותי להיפרד מהמראה והחלנו לטפס. לאורך הכביש שהתפתל באזור מיוער יפה. מתברר שעבודות השיפוץ של הגשר, חסמו את הגישה לשביל. עוברי אורח הסבירו לנו שהשביל כולו סגור למטיילים ועלינו ללכת לצד הכביש, חוויה שאינה מלבבת במיוחד וגם עלולה להיות מסוכנת. שקלנו להזמין מונית, אבל במחשבה שניה, כישראלים מצויים, "התפלחנו" מעבר לגדר, ואחר כך, אחרי שצפינו בגשר Ponte delle Torri  מעברו השני, נאלצנו להשתחל אל מעבר לשער חסום. החלנו לטפס ושמענו מעלינו פסיעות מטיילים. תהינו אם גם הם ניחנו במקוריות ובתעוזה שלנו. מסתבר שלא. הם רק היו פקחים וסבלניים יותר. כעבור כמה עשרות מטרים, ראינו שביל שהגיע לכאן מהכביש. כך שגם ללא ההתחכמות, היינו מגיעים. סבלנות היא שם המשחק. השביל המסודר טיפס מעלה מעלה בצל העצים, כשאנו נהנים ממראה הנוף שהציץ דרך הקרעים של שמיכת העלווה וסובלים מהלחות הרבה ומהזיעה שהיגרנו. למזלנו השמים התקדרו מעט והשמש לא קפחה על ראשנו. הספר הדיגיטלי (“The Way of St. Francis), המתאר בפרוטרוט את המסלול, הבטיח עליה "קורענית". מסתבר שלא. כעבור כשעה וחצי של עליה, הגענו למנזר הפרנציסקני מונטלוקו (Monteluco), הנמצא בגובה של כ-800 מ' מעל פני הים. ראשיתו של המקום בהרמיטז' (מנזר התבודדות), שנבנה כבר במאה החמישית על ידי נזירים שהגיעו לכאן מהמרחב הסורי-ארץ ישראלי. לא הרחק משם נמצא מלון קטן. אורית הציעה לחגוג את סיום המעלה עם כוס בירה, אבל המלצר חשב אחרת ושילח אותנו אל שולחנות הפיקניק.

בהמשך ראינו תכונה רבה. הרבה  מכוניות, אבק ורעש. עוד כמה עשרות מטרים של הליכה והגענו ליריד ענק של כלבי דוברמן. היתה זו תחרות יופי וביצועים, שנערכו  ברחבה מוקפת עצי ערמון ודולב, ששיבת שלכת זרקה בהם.

לאחר שכל אחד מאתנו בחר את הכלב המועדף עליו, המשכנו ללכת, עוד טיפוס קל, עד שהגענו לכרי דשא, שהיו מקום נפלא לפיקניק של צהרים. מכאן החלנו לרדת כשאנו משקיפים על הנופים היפים של הרי האפנינים (Appennini) ואל הערוצים שקרעו אותם. בדרך פגשנו מטיילת בלגית כחולת עיניים, שלא חדלה מלהשתפך בתיאורים משובבי נפש על הדרם הנאצל של ההרים.

הרי האפנינים הם רכס הרים המשתרעים במקביל לחופה המזרחי של איטליה, מצפונה לדרומה, אורכם 1,200 קילומטרים והם מהווים את "עמוד השדרה" הגאוגרפי של המדינה. זהו רכס גירני, צעיר למדי, בקנה מידה גיאולוגי, שגילו מוערך ב-65 מיליוני שנים. תהליך זה התרחש כשהלוח האפריקאי החל להתנגש בעדינות בלוח האירו-אסיאתי. באותו אירוע טקטוני נוצרו גם הרי האלפים. יתכן ומקור השם "אפנינים", במילה הלטיניתpenne" ", שהוראתה נוצת קולמוס. עד המאה ה-3 לפני הספירה התייחס המונח לחלקו הצפוני של הרכס בלבד, המשתרע מהאלפים הדרום מערביים ועד לאנקונה (Ancona). הגיאוגרף וההיסטוריון פוליביוס (Polybius), היה הראשון כנראה שהגדיר את כל הרכס בשם זה. עם הזמן, הורחב המושג לכל שדירת ההרים האיטלקית, עד לקלבריה, קצהו של המגף האיטלקי.

למרגלותינו נפגשים אגני הניקוז של נהר טיבר (Tiber) ונחל נרה (Nera). הנוף היה יפה. יפה מאד. גם אם לא בטוח שעומד בקריטריונים של “breathtakingly beautiful”, כפי שהגדיר אותו הספר, אבל בהחלט מרשים. פסגות מוריקות ומעוגלות שמגיעות לגובה של לפחות 1,500 מ', מורדות מיוערים, מצוקים גירניים, שבלטו בגוונים של קרם, על רקע הספקטרום של גווני הירק, כתמים צהובים של שלכת, וכפרים קטנים הפזורים במורדות, חבוקים בגיאיות..

שביל תלול למדי הוביל אותנו מטה מטה. הרגל הנקועה שלי מסרה לי דרישת שלום מכול אבן, חלפנו על פני מפל מים קטן והגענו לבית קברות, שם מטמינים את המתים בקומות, כדי לחסוך מקום והמשכנו לרדת בשביל צר לכיוון הכפר ססלי (Ceselli). אלו האפנינים במיטבם. הנוף כבר בשום פנים אינו בעל אופי ים תיכוני, אלא אירופאי של ממש. מיוער, רענן ומחורץ בפלגי מים. תוך כדי הליכה, התגלה מולנו  מקבץ יפה של בתים בסגנון מדייוואלי, מעין כפר זעיר מבוצר, שנקרא פונטויה (Pontuglia). חשתי צביטה של צער, שאיננו לנים במקום הקסום הזה, הצופה על הירוק הרענן של ההרים, המשכנו ללכת לאורך פלג צר עד לססלי.

ידענו שאנו מתוכננים ללון במבנה מבודד, שנמצא, מעבר לססלי. התכוננו נפשית להמשיך עוד שני ק"מ אל מחוץ לכפר. אך משיחה קצרה עם זוג צעירים, התברר כי מקום הלינה שלנו הוא בפינטויה, אותו עברנו לפני שני ק"מ. אוי לאותה בושה. התנחמנו שאין עדים רבים ל"פאדיחה" ושבנו על עקבותינו, הפעם בעליה. מתברר שהבית אותו בחרנו, הוא הגבוה ביותר ב"כפר" ונשקף ממנו נוף נהדר. שוב גילינו עד כמה בחירת מקומות הלינה של אורית טובה משלי ועד כמה היא בקיאה ברזי המרשתת. במקום המתינו לנו חדרי שינה יפים ,מטבח מאובזר ושולחן ערוך כשעליו בקבוק יין ושפע של מצרכים. סלט ריקוטה הוכן במקרר, רוטב עגבניות על הכיריים, קפה, תה ועוד. בישלנו פסטה משובחת, הכנו אנטי פסטי מכול הטוב שבמקרר וסעדנו ארוחת מלכים.

‏27/09/2021

זו הפעם הראשונה בטיול הזה, שלא השכמתי בעיר, או עיירה, אלא בחיק הטבע. בקר ראשון שלא נפתח אל מול מבנים מדייוואליים, מרשימים ככל שיהיו, אלא ליער. מהבית החביב נשקף נוף מרהיב של הר סולנה (Solenne), שגובהו 1,286 מ', של המדרונות המוריקים הגולשים מכל עבר ושל בתים זעירים, שהיו פזורים על המדרונות והגיאיות, כמו קוביות משחקים של ילד. סיכמתי לעצמי שאני מאד אוהב את הנוף הים תיכוני, אך זה ה"אירופאי", פרי האקלים הממוזג יותר, מרגש אותי עוד יותר. במקרר הוכנו עבורנו מוצרים לארוחת בקר עשירה.

אחרי שסעדנו את לבנו וקטפנו צברים שגדלו בגינה וקולפו במומחיות על ידי בקי, גלשנו בדרך שהתפתלה בין שטחים חקלאיים קטנים למרגלות ההרים. פה ושם עברנו ליד כרם וקטפנו עוללות, כלומר, את האשכולות הקטנים שלא נקטפו בעת הבציר, ועם הזמן נשכחו ("כי טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר"). זוהי לא רק עונת הענבים, אלא גם עונת התאנים. אלו גם אלו, הזרימו לעורקינו כמות הגונה של סוכר. השביל עובר למרגלות המרכז ההיסטורי של ססלי (Seceli), שנמצא על ראש ההר, מעל לבתי הכפר היותר מודרני. זהו כפר כיפה, שבתיו מהווים המשך של המצוק. כפר ישנוני המונה כ-130 איש בסך הכול.

עזבנו את השביל המסומן וטיפסנו בכביש תלול אל המרכז ההיסטורי של ססלי. כולו גבב של בתים ומבוך של סמטאות. כפר שלכל בית מבתיו, מחביא סיפור בין כתליו. בלבו של הכפר ניצבת כניסה רומנסקית, המוקדשת לויטו (Vito) הקדוש וכנסיה גדולה יותר, שלה מגדל מתומן, שנבנה במאה ה16 ומוקדשת למלאך מיכאל. מאחת הקשתות הגדולות שתמכה בכנסיה, הציץ נוף נהדר של בתים נוספים והרים שברקע. גלשנו מהכפר אל ערוצו של נחל נרה, שזורם מההרים הסיביליאניים (Sibylline Mountains) שממעל (חלק מהאפנינים כמובן), לאורך 116 ק"מ, עד ל- Orte , שם הוא נשפך אל הטיבר (Tiber).

כעבור כמה מאות מטרים של הליכה, התגלה הכפר במלוא הדרו, על בתיו החומים, הצמוקים כדבוקה זה לזה. רק ממרחק אפשר לאמוד את יופיו. הלכנו לאורכו של הנחל, בדרך כורכר, בנופים חקלאיים בעיקר. פעם זה איכר המעמיס ירק על עגלה ופעם זה טרקטור, עמוס בחבילות חציר לעייפה. לצד הדרך, בנוסף לשביל בו הלכנו, נראו סימונים בצבע ירוק, שכיוונו למסלולים המיועדים לרכיבה על אופניים.

בקטע מסוים עברנו לשביל עזים שהתפתח בתוך יער, מתחת לתקרה של ענפים. לצד השביל פרחו רקפות, במשטחים גדולים. לא בכמות של אתמול, אבל עדיין, ניקדו את צדי השביל בגווני ורוד. הדרך היתה מישורית ונוחה. בכל זאת, הצטברות שעות ההליכה, נתנה את אותותיה בכפות הרגליים ובמיוחד הרגל הנפוחה שלי, שהזכירה לי את קיומה. ישבנו לשפת הנחל, בצל העצים, טבלנו את רגלינו במים הקרים. למעט בקי, שהיה נועז יותר, ונכנס כולו לתוך המים.

כעבור זמן, יצאנו מהיער והנוף נפתח לפנינו. זוהי בקעת Valnerina, הצרה והמאורכת, שחלק ממנה הוכרז כשמורה ומשמש לטיולים ברגל, על גבי אופניים ובסירות גומי על פני המים. כעבור חמישה ק"מ של הליכה חלפנו על פני הכפר מסננו (Macenano), שהיינו אמורים ללון בו לפי התכנית. אך קיבלנו הודעה שהזמנתנו מבוטלת. טוב שכך. גם זכינו במלון בפיטוניה וגם זה היה קצת יותר מדי ליום אחד. הכפר מסננו, נמצא בבקעה הפורייה ונהנה מהאפשרויות הכלכליות הטמונות בה. כנראה שבימי הביניים, המגורים בעמק היו מסוכנים מדי. אנשים העדיפו להעפיל אל ההרים. רק כך אפשר להסביר את בנייתו של הכפר הציורי Pietro in Valle, שנבנה במאה ה-10. קראתי שיש שם מלון, שנבנה במנזר משוחזר. צריך להשאיר משהו לטיול הבא.

המשכנו ללכת בדרך נעימה, צופים אל ההרים. לפתע, כאילו משום מקום, נראה  מגדל בראש ההר, בודד על המצוק. רק כעבור כמה מאות מ' התגלתה העיירה שהוא שומר עליה. על אחד הגשרים ראינו חבורה של גברים, לבושים בחליפות ספורטיביות אדומות, חבושים בקסדות מורידים סירות גומי למים. מסתבר שרפטינג על מים שלווים זוהי צורת טיול פופולרית באומבריה. שקלנו רפטינג, אך ללי ובקי, חובבי אשדות סוערים, הגיעו למסקנה שנחל נרה, לא יוכל לספק להם את כמות האדרנלין, שהם זקוקים לה.

הדרך הובילה אותנו אל הכפר Precetto, שבתיו העתיקים בנויים על מדרון הגבעה ומעליהם מצודה מוקפת חומה ומגדלים. בלבו של הכפר ניצב עגורן, המשפץ את שכיית החמדה הזאת. הכפר הזה אכן יפה, אבל הכפר Ferentillo, שמעברו השני של הנחל, גונב את ההצגה. זהו כפר מרהיב, שבראשיתו נבנה על ידי האטרוסקים התלוי ממש על מצוק. בראשו מזדקר אותו מגדל שמירה בודד בן המאה ה-14, שראינו קודם לכן, ולמרגלותיו דבוקה של בתים בשפע של גוונים עזים, צמודים זה לזה כאשכול.

לפי התחזית, היה אמור לרדת גשם. אלא שזה בושש, והשמש קפחה על ראשנו. ישבנו לארוחת פיקניק, בכיכר שטופת השמש, בלב הכפר, עד שבעלת החנות בה רכשנו כמה מצרכים, פרשה שמשיה על ראשנו. המשכנו ללכת דרומה. בעמק שהלך והתרחב, במבט לאחור, נראה נוף מרהיב של שדות פלחה, הרים גירניים ברקע, גיא רחב יחסית ושני הכפרים מצדיו. נראה לא אמיתי כמעט. יפה כמו ציור. כמעט קיטשי. נוף של גלויה. ללי העירה שהכפרים המדייוואליים הפכו להיות עבורה כמו זברות בספארי, שבתחילה מעוררות התפעלות וכעבור יומיים בקושי זוכות למבט.  בכול זאת, אי אפשר היה להישאר אדישים נוכח מראה העיירה מונטפרנקו (Montrfranco), שנראתה כקן נשרים על המצוק שממול. המשכנו ללכת, מימין לדרך נראו פרחים צהובים יפהפיים, ממשפחת המורכביים. כשכפר המדייוואלי המבוצר ניצב ברקע. בהמשך, לצד הדרך נראו ריכוזי חלמוניות, שזהרו במקבצים זהובים.

כשהיינו קרובים לעיירה Aronne, התבוננו שוב במפה והבנו שהמלון אינו בעיירה עצמה, אלא שלושה ק"מ מדרום לה. בעודנו מחשבים כמה זמן יידרש לכך, טלפן אלינו אבנר גולן, ידיד משכבר הימים, מימי תנועת המושבים. הוא גילה משוטטות בפייסבוק שאני כאן. הוא מטייל באזור עם רעייתו יעל ושמח לבוא לקראתנו ולהקפיץ אותנו למלון. נפגשנו בשמחה, לאחר מספר שנים שלא התראינו. הוא זיהה בקלות את אורית, שלמדה עמו בבית הספר התיכון ברופין. חלפנו על פני ארונה, שנראה כמבצר על ראש גבעה וזכתה לתאורה מושלמת בשעת אחר צהרים זו. עברנו על פני עיירה נוספת, Casteldilago שמה, דומה מאד והגענו למלון שניצב בצד הדרך. מיקום לא אידיאלי, בלשון המעטה, גם חסר אווירה. נראה סתמי. אם כי החדרים הפתיעו לטובה. שם פגשנו את יעל, רעייתו של אבנר. מתברר שהיא מכירה את בקי. עולם קטן. לייתר דיוק, שבט קטן.  אבנר ויעל הקפיצו אותנו במכוניתם אל ארונה המבוצרת בשתי "נגלות". יפה מצידם.

ראשיתו של המקום באציל רומאי בשם ארונה, שבנה במאה התשיעית את העיירה וקרא לה על שמו. המבצר שבראש הגבעה, נבנה תחילה מעץ ואחר כך נבנה מחדש, הפעם מאבנים. במאה ה-13, נשלח לכאן צבא מספולטו וסיפח את ארונה לדוכסות שלה. ב-1799 צבאו של נפוליון צר עליה ושרף אותה. כיום העיר היא מרכז לנופשים בבקעת ולנרינה. המקום ידוע בחגיגות צבעוניות המתקיימות כאן מדי שנה, ב-24 ביוני, לכבודו של יוחנן המטביל.

אבנר העיר ובמדת מה בצדק, שעיירות המצוק הללו יפות, אך מרשימות פי כמה מבחוץ, מאשר מבפנים. אני נוטה להסכים למרות שהמבנים בעיירה היו כלילי יופי ולמרות שאורית מחתה נגד הערכת החסר של הסמטאות הצרות ושל הבתים העתיקים שהעיקו עליהן. טיפסנו למבצר שבראש ההר, הצצנו לכנסיה קטנה שנבנתה במאה ה-15 ומעוטרת בתמשיחי קיר וירדנו בסמטאות התלולות לעיר התחתית, שם אכלנו גלידה מעולה (הפעם בטעמי נוצ'לה ושוקולד מריר) ושיחות נוסטלגיות.

אבנר הציע לנו הקפצה חזרה למלון. אולם משיחתי הקצרה, עם פקידת הקבלה, שדיברה איטלקית שוטפת, הבנתי שאין במלון היכן לאכול ארוחת ערב. לכן העדפנו לאכול במסעדה שהומלצה על ידי אחד מאתרי האינטרנט. בעודנו מתלבטים איך להגיע אליה, החלו לרדת טיפות גשם גדולות, שהפכו תוך כמה רגעים למטר סוחף. רצתי למקום בו היתה אמורה להיות המסעדה. תוך רגע נרטבתי כמו חתול רחוב, אך לא מצאתיה. חזרתי בריצה, נוטף מים אל  החבורה שמצאה מחסה בגלידריה המשובחת. אשה שעבדה בבית מרקחת סמוך, השאילה לי את מטרייתה. ללי ואני פסענו מתחת למטריה, צמודים מאימת הגשם, יורדים בגרמי מדרגות רטובים, באותה דרך בה עברתי רבע שעה קודם לכן. כשהגעתי למקום ממנו שבתי על עקבותי, הציעה ללי להמשיך עוד קצת ואכן, כעבור חמש דקות הגענו למסעדה, רק כדי לגלות שהיא סגורה. היו שם כמה אנשים, שהסבירו לנו שמונית אין בנמצא. האפשרות היחידה היא להתקשר לעיר טרני ולהזמין משם. בינתיים, הצליח בקי לשכנע את פקידת הקבלה במלון, לשלוח אלינו רכב חילוץ. נהג חביב הסיע אותנו בחזרה. מכיוון שהרעב החל להציק, הוא אפילו הסיע אותנו לפיצריה, שהתבררה כסגורה אף היא. כל זאת, כדי לשוב ולהגיע למסעדה איטלקית, הצמודה למלון…. כאשר הזמנו את האוכל, התברר לנו שהמלצר, שעיניו היו מוכרות לי, הוא לא אחר מאשר הנהג שהביא אותנו לכאן. רב תכליתי ממש…. אכלנו ספגטי מבושל פירות ים ורביולי ממולא בריקוטה. באומבריה, כמו באומבריה, הכול נשטף ביין. אכלנו קינוח נפלא. סיום מוצלח ליום עשיר בחוויות.

‏28/09/2021

דומה וכל יום יפה מקודמו.

גשמי הזעף של יום אתמול פינו את מקומם לערפילים, שהלכו והתבהרו. הראות לא נהייתה חדה, כפי שאפשר לצפות אחרי גשם, אבל בהחלט אפשרה לראות משהו. חצינו את הכבוש והלכנו לעיירה המדייוואלית המבוצרת Casteldilago,  שחלפנו על פניה אמש. גם היא בנויה על מצוק וגם היא דוגמא קלאסית לכפר כיפה. הבתים צמודים זה לזו כחומה וזו עולה מתוך המצוקים, שעליהם העיריה נבנתה. הסמטאות היו מטופחות להפליא. בפתח כל בית כמעט ניצבו עציצים ומטפסים קישטו את הקירות בחוטים ירוקים. הראות השתפרה מעט והאובך כמעט והתפזר. מראש הכפר צפינו אל בקעת Valnerina המוריקה למרגלותינו, אל הכפר מונטפרנקו (Montefranco) המרוחק יותר, שנראה כתלוי בין שמים וארץ. נדמה לי שכתמי הצהוב ובכתום אשר ביערות, הולכים וגדלים. ממול, נגד קרני השמש, ניצב הכפר המבוצר ארונה (Arrone) במלוא הדרו, כשהוא אפף ערפילי בקר. ירדנו מקסטלדילגו והחלנו לצעוד לאורך הנחל, נהנים מהצמחייה העשירה. גזעי האלונים  היו מלופפים במטפסים, בעיקר קיסוס החורש ומטפס נוסף שמזכיר את הפרסיון שגדל אצלנו. לצדם פרחו רקפות לרוב. על מורדות ההרים נראו כפרים מדייוואליים, שמרבית תושביהם הצעירים עזבו אותם, למעט כמה שהסבו את בתיהם לחדרי אירוח. לגדת הנחל נראה מעת לעת דייג המשליך את חכתו, או איש מבוגר המטייל בחברת כלבו. מטיילים רגליים כמעט ולא פגשנו, למעט בחורה וונציאנית, אך מולנו רכבו שני צליינים על אופניים ונראתה גם חבורה עולצת של ילדים, בשיעור רכיבה באופני שטח, בהנחיית מורה מבוגר.

ניסיתי לדמיין את הצליינים של פעם, שהלכו בדרך הזאת ממש, לייתר דיוק באלומת הדרכים הזאת, אל רומא. הם פסעו כאן, צרורותיהם על גבם, מקל הליכה בידם ונאד מים על כתפם, מתפרנסים בעיקר ממה שקיבלו במנזרים ומחסדי הכפריים. מן הסתם היו ביניהם כאילו שהלכו יחפים, כדי למצות עוד סבל מן ההליכה הממושכת, כדי לכפר על עוונות קשים במיוחד. דמיינתי את האסירים שהובלו כאן כשהם קשורים בשרשרות, את הכמרים, את צאן המאמינים. הדרכים התפצלו ונפגשו, מדלגים על עיירה אחת וחולפים לצד אחרת. לא לחינם נאמר ש"כל הדרכים מובילות לרומא". בדרך הזו, שנקראה "הדרך הצרפתית", עבר במאה ה-12, פרנציסקוס הקדוש, שלימים, הדרך הוסבה על שמו, אולי כדי להבחין אותה מ"הדרך הצרפתית" המובילה אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, אשר בספרד.

כעבור מספר ק"מ, בעודי מהרהר בפרנציסקוס ובחבורתו ושואף את ריח היער, מעבר לעיקול, נראה מגרש חנייה. סימן בולט לציוויליזציה מרוכזת, שנראתה פתאום המונית ולא שייכת, אחרי כמה שעות שקטות של הליכה בדרכי יער צדדיות. בהמשך, נראו דוכנים למכירת בשר בקר (נמוך)  מזכרות לתיירים. הגענו למפלי מרמורה (Cascata delle Marmore), אתר תיירות פופולרי באומבריה. מפלים אלו, יורדים בשצף קצף, בכמה מדרגות וגובהם הכללי 165 מ'. המפלים מתיזים סילונות גדולים של רסס לכול עבר. לרוע המזל, הגענו לקראת הצהרים, כאשר השמש ממש מול העיניים ומקשה להבחין בין מפל לבין רסס.  צריך להגיע לכאן בבקר, כך שאפשר לצלם. אבל גם כך, המראה מרהיב. אלו המפלים הגבוהים ביותר באירופה והגבוהים בעולם שנוצרו על ידי בני אדם. כן, קשה להאמין. המפלים נוצרו על ידי הרומאים, בשנת 271 לפני הספירה. אלו היטו את מי נחל ולינו (Velino), מעבר לצוקים, כדי לנקז את הביצות שנקוו באזור ריאטי (Rieti). הישג עצום. כפי שיילמז, הנהג הטורקי הפופולרי של טיולי 'נאות הכיכר', היה נוהג לומר "מגנון פזוונקי", כלומר, ממזרים משוגעים. אולם בעודם פותרים את בעיית ריאטי, הם יצרו בעיה בטרני (Terni), שם עלה נחל נרה (Nera) על גדותיו ואיים על חיי התושבים. במאה הראשונה לפני הספירה, הסנט הרומאי דן בכך, כאשר אולוס פומפיוס (Aulus Pompeius) ייצג את טרני וציצרו ((Cicero ייצג את ריאטי. אבל הבעיה לא נפתרה עד למאות ה-15 וה-16, כאשר שרשרת של אפיפיורים לחצו לחפירת תעלות ולנקוט אמצעים שונים, כדי למנוע את ההצפות. התבוננו בענני הרסס המרהיבים, שהתיזו לכול עבר והרטיבו אותנו, כמו את המטיילים האחרים. שבילים וגרמי מדרגות הובילו אותנו לתצפיות מראש המפל, אל הפלגים הרבים, שגלשו מטה. בעודנו יורדים לכיוון שער היציאה, כמו בלחיצה על מפסק, פסקו המים. כבר במאה ה-19 נבנתה תחנת כוח הידרו-אלקטרית. שמעת לעת חוסמת את המים ומזרימה אותם בשעות קבועות.

ביציאה מהמפל, אכלנו כריכים של בשר צלוי, בתוספת בירה קרה, שסייעה להחליק את האוכל בגרון, אבל הכבידה בהליכה. קצת קשה לטפס כשהראש רווי אלכוהול. אין ברירה, טיפסנו על מורדות הר Mazelvveta, עד לראש המפלים, כשאנו מגירים זיעה רבה. עד כדי כך שהרשינו לעצנו להתפנק בגלידה לימון, טרם שהמשכנו הלאה. עוד שעתיים של הליכה והגענו לנחל ולינו, שהיה רחב יחסית וישר כתעלה. הלכנו לאורכו, בצל עצי הטיליה והאולמוס, מתבוננים בשפע של אגמיות ומסתכלים בתקווה בסירה שאולי תקפיץ אותנו לאגם, בעקבות הנהר. זו לא הגיעה. אבל עם מזל כמו שלנו, שסידר לנו יום יפה לאחר לילה גשום, אסור להתלונן. עוד טיפוס בתוך יער, שנועד לקצר את הדרך בשני ק"מ וראינו לפנינו גוף גדול של מים כחולים. זהו אגם Piedilucu היפהפה, שהוראת שמו "למרגלות העץ הקדוש". האגם נמצא בגובה של 375 מ' מעל פני הים, אורכו 13 ק"מ. הוא שוכן בגבול מחוז לצ'יו (Lazio). זהו האגם השני בגודלו באומבריה, אחרי האגם הטרסמיני (Trasimeno). אגם זה, שעומקו המקסימלי 19 מ', הוא שריד למה שהגיאולוגים קוראים " Lacus Velinu", אגן סחף גדול, שנוצר בעידן הרביעון. באגם חיים 15 מיני דגים. שמונה מהם אינם ילידי המקום, אלא הובאו לכאן, טרם שלמדו על הנזק האקולוגי שגורמים מינים פולשים.

יופיו של האגם, שצורתו לא רגולרית ומכאן קסמו, בא לידי ביטוי ביצירות רבות של אמנים, שהגיעו לכאן במסגרת ה"גראן תור" (Grand Tour), כפי שכונה כבר ב-1670, הטיול המסורתי לאיטליה, על ידי הכומר והסופר ריצ'רד לסל (Richard Lassels). במהלך המאות ה-18 וה-19, צעירי אירופה ואחריהם גם בני אמריקה ואוסטרליה, חשו צורך לעלות לרגל, הפעם מסיבה תרבותית ואינטלקטואלית, לאו דווקא דתית, אל שכיות החמדה של איטליה. היה זה כמעט טקס התבגרות הכרחי בשכבות האצולה של אז . מקביל לתרמילאות של היום, אם כי מעמיק יותר.

גוף המים היפהפה הזה, על שלוחותיו החודרות בין הגבעות המעוגלות, הונצח כאמור בציורים רבים, שהמפורסם שבהם צויר בצבעי שמן, על ידי הצייר הצרפתי ג'והן בפטיסט קמיל קורוט  (Jean-Baptiste Camille Corot), בשנת 1826.

הלכנו על הרכס שמעל האגם, מתבוננים בבתי העיירה שלחופו, שהציצו דרך העלווה. גלשנו בשביל תלול, אל כביש שהוביל אותנו לכיוון העיירה. ההליכה לחוף האגם היתה משובבת נפש. הצצנו לכנסיה הגדולה, המוקדשת, איך לא, לפרנציסקוס הקדוש. כנסיה זו נבנתה במאה ה-13, עדיין בסגנון רומנסקי כבד, דמוי מבצר, למרות שברחבי אירופה כבר בנו בסגנון גותי, גבוה ומעודן יותר.

שביל צר הוביל אותנו בין הבתים לבין המים, לצד גפנים שגדלו בהדלייה, תוך כדי טעימות מענביהם האדומים עד למלון מירלאגו (Mirelago), על קו המים ממש, בו לנו. המים היו קרים מכדי לרחוץ בהם, אך הישיבה לחופם היתה מענגת. במים שטה רפסודה צהובה לחופי האגם נראו בתים צבעוניים ומעליו, במרומי ההרים, בלט כפר מבוצר, שנראה ככתר.

במסעדה שמול המלון הגישו פירות ים מטוגנים ופיצות משובחות. הפעם, לשם שינוי, יין לבן. טעים אף הוא.

29/09/2021

עד עתה היה זה היום הקשה ביותר בטרק. לא בגלל מספר הק"מ, אלא בגלל תנאי השטח.

התחלנו את היום לחופו של אגם פיידולוקו, כשההרים והיערות משתקפים בו כבמראה. הכפר לברו (Labro) התלוי בהרים, בקושי נראה בשל קרני השמש שהגיחו ממש מעליו. אני אוהב את שעות הבקר הללו, כשהכפר מתחיל להתעורר ואור רך מלטף את כתליו. הנופשים עדיין נמים ומעט אנשים נראים ברחובות. החלנו ללכת לאורך האגם, לצד עצי הצפצפה הגבוהים וערבות הנחל ארוכות העלים. כעבור כרבע שעה הליכה, הגענו למועדון שיט, בו עשרות נערים צוהלים התאמנו בחתירה. המזחים שבלטו לתוך האגם אפשרו לנו מבט רחב יותר על ההרים, על מבצר עתיק שהזדקר ממעל, על הסירות הצבעוניות ועל בבואתם המשתקפת במים. עזבנו את האגם והחלנו לטפס קלות, ביער צפוף למדי, שכולו עצי אדר, שדר ומטפסים המזכירים בעליהם את זלזלת הקנוקנות שלנו, שפרחיהם הדיפו ריח חריף שדמה לריחה של פריחת החרובים. ניחוח חריף של זרע.

תחזית מזג האוויר בישרה לנו יום גשום. אבל כבר בבקר זו התבררה כאזעקת שווא. השמש עלתה, והחלנו לחוש כל מעלה ומעלה. חלפנו על פני שדות חרושים, שהמשדדה שעברה עליהם חשפה רגבים בצבע קרם בהיר ומעלינו, על גבעה גבוהה שהתנשאה בתלילות מעל סביבתה, נראה מקבץ המגדלים של הכפר לברו, אותו ראינו היטב כבר מחוף האגם. יצאנו מאומבריה, אנחנו כבר במחוז  לאצ'יו, החופף ברובו לשטחו של מחוז לטיום (Latium) ההיסטורי. בשל זה, סימוני הדרך נעלמו. איכר מקומי ונהג טנדר שנקלע למקום, לא ידעו מהי "ויה פרנציסקנה". הם לא היה הראשונים. מרבית האנשים, שנשאלו בשבוע האחרון אודות הדרך, לא ידעו על מה מדובר. כל זאת בניגוד לכפריים החיים לאורכה של דרך הצליינים שבצפון ספרד, שם כל זב חוטם, יודע מהי "אל קמינו" (El camino). שתי נערות מקומיות, מלוות בכלב גדול, סימנו לנו שאנו בכיוון הנכון, ואכן, החלנו לטפס בשביל תלול להפליא, שאימץ את השרירים והריאות. העפלנו ביער, מעלה מעלה, עד שהגענו לכביש תלול אף הוא. קצת מתסכל לטפס במדרון תלול, בשביל מבודד, למקום שמתברר שאפשר לעלות אליו ברכב.

הכפר המדייוואלי לברו נמצא בגובה של 640 מ' ומוגדר בספר כ"תכשיט חבוי". ואכן, מדובר במקבץ יפהפה של בתים שמורים, משופצים ומטופחים. נכנסנו דרך שער מעוגל, טיפסנו בסמטאות צרות ומרוצפות באבנים קטנות, חלקן מעוצבות בצורת רוזטות. ליד כל דלת כמעט, הונחו עציצים. הצצנו לחצרות מטופחות וצפינו בהרי האפנינים המיוערים בצפיפות, בגיאיות הצרים המתפתלים בחמוקיהם ובאגם פיידלוקו, גוף מים מרהיב שנצנץ כיהלום.

לברו נוסד בסוף המאה התשיעית או תחילת המאה העשירית. שליטה הראשון של העיר מונה בשנת 956 על ידי המלך אוטו הראשון, שעמד בראש הקיסרות הרומית הקדושה. במהלך ימי הביניים היתה לברו כפופה לעיר ריאטי ושמשה כמוצב, בגבול בינה לבין העיר ספולטו. משום כך היתה לברו מעורבת בכמה קרבות, בעיקר עם המבצר לוקו (Luco), שנשלט על ידי ספולטו. לאחר מלחמת העולם השניה, המקום כמעט וניטש. החל מ-1968 החלו עבודות שיפוץ ושחזור שנוהלו על ידי האדריכל הפלמי Ivan Van Mossevelde. התוצאה משובבת נפש. מעט תושבים חזרו לכפר ונדמה שמרביתם משתמשים בו כבית קיט בלבד.

אשה דוברת אנגלית טובה סיפרה לנו שנולדה במקום ומגיעה לכאן מלונדון, מדי קיץ, כדי לבקר את אמה הזקנה, שאף היא האירה לנו פנים. טיפסנו מעלה מעלה, כשבכל זווית התגלו לנגד עינינו עוד סמטה, עוד שער, עוד תבליט ועוד נוף. בראש הכפר מזדקר מבצר Nobili-Vitelleschi ולו מגדל מעוגל. שם התברר לי ששכחתי את מקלות ההליכה שלי היכן שהוא. שבתי על עיקבותי. עברתי דרך כל הסמטאות, כל הפיתולים, כדי לגלות שזנחתי אותם ליד שער הכניסה. שבתי לעיר, עברתי דרך שער ענק של הכנסיה החשובה Santa Maria Maggiore, שנוסדה בשנת 1380 והיתה חלק ממנזר פרנציסקני, אל בית קפה מקומי, שניצב בפתח הכפר, שממנו נראה הכפר כתלוי באוויר. ירדנו ביער של עצי אדר, שעליהם דמויי כוכב כפי שהוא מופיע בציורי ילדים, עצי ערמונים מנומרים בזהוב, עצי בוהינייה שעליהם כצורת לב ואגוזי מלך ענקיים. סימוני הדרך התחלפו. לא עוד שלטים בצבע אדום לבן, המציינים את מספר הק"מ שנותר לנו, אלא שלטים בצבע כחול צהוב, שכתוב עליהם "ויה פרנציסקנה" ומכוונים את הצליינים לקבר פטרוס אשר ברומא.

טיפוס נוסף, תלול את הוא הוביל אותנו לכפר ולשדרת ברושים. לא ברוש מצוי, הגדל בארץ, אלא ברוש טוטם – עץ זקוף וצר, בעל צבע ירוק חזק. מאז העת העתיקה היה הברוש סמל לאבלות. הוא אחד האטריבוטים של האדס, אל השאול היווני ושל פלוטו, מקבילו הלטיני. אובידיוס תיעד ב'מטמורפוזות', את המיתוס של קיפריסוס, שהפך לעץ ברוש, כשביקש להתאבל לנצח על שהרג בטעות את צבי טיפוחיו. מכאן שם העץ בלטינית: Cupressus ובאנגלית cypress. באתונה של התקופה הקלאסית, היו מציבים ענפי ברוש בבתי אבלים וברומא היו מקשטים בהם פסלים של פלוטו אל השאול. הברוש נקשר למוות משום שאינו מתאושש היטב מכריתה. כך למשל, בשיר "אנחנו לא צריכים" שכתב אבי קורן,  נכתב "כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים" . גם בשיר האלמותי "דודו", שכתב חיים חפר, מופיעה השורה "עם שחר הבאנו אותו מן הקרב. הברוש צמרתו אט הרכין".

עברנו בית קברות, שם המתים טמונים בקומות, המשכנו אל ישוב חסר אופי בשם La Croce ואחריו, עצרנו בבית קפה חביב להפליא, כדי לקבל את הזרקת הקפוצ'ינו היומית. מכיוון שנזכרנו ששתינו כבר בלברו, גיוונו הפעם באספרסו חזק, שהוגש עם סודה קרה ופלחי לימון. שוב עליה, שוב טיפוס, שוב מאמץ של השרירים, שוב זיעה הניגרת מכול הגוף ושוב, מבט אל ללי המדלגת לפני כאיילה שלוחה.

היה זה יער של עצי ערער, מורן, ובעיקר אלונים שסועי עלים. כשהגענו סוף סוף לכר דשא, סעדנו ארוחת פיקניק משובחת, שהיתה הזדמנות טובה להרפיית השרירים. עוד טיפוס ואנחנו בגובה של 1,095 מטר מעל פני הים. צלב עץ גדול סימן את המקום הגבוה ביותר, בשטח ממנו מתחילים לרדת. שביל צר, שהתפתל בין עצי שדר בהירי גזע, הוביל אותנו לעץ אשור (beech tree) ענק, בעל גזע עבר ומפותל, שנקרא Faggio San Francesco. האגדה מספרת שכאשר פרנציסקוס הקדוש עבר כאן, הוא נקלע לסערה חיפש מחסה תחת עץ האשור וזה כופף את עליו וכיסה על הקדוש כמו מטריה. עץ זה נחשב לאחד מעצי האשור העתיקים בעולם. קשה לי להאמין שבוצעה כאן בדיקה דנדרו-כרונולוגית, אבל באנו לשמוע סיפור. לא ויכוח.

פרנציסקוס הקדוש האמין כי הטבע עצמו מהווה מראה לאלוהים. אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה כנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפילותיו ובשיריו, השאירה רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד קובץ שנכתב ב-1325 בלטינית ותורגם לניב טוסקאני ומכונה בשפה זו אגדות "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס" (Little Flowers of St. Francis), כך למשל מסופר כי יום אחד, כשטייל פרנציסקוס יחד עם תלמידיו, הבחין בעץ מלא ציפורים. הוא פנה לתלמידיו ואמר: "המתינו כמה רגעים, אני הולך לדבר באוזני אחיותיי הציפורים". הציפורים הקיפוהו, מהופנטות מקולו, נטולות כל פחד ויראה (מזכיר מעט את דמותו אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית).

אחרי שהתבוננו בהתפעלות בעץ, שבנו לשביל והגענו לקפלה קטנה, ששמשה את עולי הרגל, לתפילה. מכאן היתה לנו ברירה, בין דרך עפר מפותלת, לבין קיצור דרך תלול. בחרנו בקיצור, מבלי לתת את הדעת למאמץ שהוא ידרוש מרגלי הפגועה. אמנם, בכמה מקומות הותקנו בשביל מעקה ואפילו מדרגות מאולתרות, אבל עיקרו היה דילוגים בין הסלעים. גלשנו לערוץ נחל צר בו גדלו עצים צפופים. יער של ממש. כמו באגדות. בסופו של דבר, הגענו מאומצים ואפילו כאובים משהו, אל פאתי הכפר ההררי פוגיו בוסטונה ( (Poggio Bustone.

כאשר נדמה היה לנו, כי הגענו אל המנוחה והנחלה, התברר לנו מפי מקומיים, כי מצפה לנו עוד ק"מ וחצי של הליכה, אבל בעליה. מה גם שהק"מ האחרון להליכה, הוא הקשה ביותר. בקי ואורית התקשרו לג'יובני, בעל הדירה ששכרה עבורנו וזה הופיע. בחור צעיר, דובר אנגלית, שנאות לקחת ברכבו, שנים מאתנו בלבד. אורית וללי נסעו ואילו בקי ואני החלנו לכתת את רגלינו, בכביש המטפס אל הכפר. לא חלפו כמה דקות ואיש מבוגר יותר סימן לנו לעלות לרכבו. היה זה אנטוניו, אביו של ג'יובני, גבר עב בשר וחייכן, הנראה כסטריאוטיפ של איכר איטלקי. שמחנו לעבור את הקטע האחרון בנסיעה. בעיקול הדרך נתגלה לעינינו הכפר בכול יופיו, אשכול של בתים מדייוואליים הגולש לאורך המדרון. אנטוניו התגאה מאד במקום בו הוא גר ולא חדל מלהכריז "בלה ויסטה". כלומר, מראה יפה. למרות השעה המאוחרת והיום הנוטה לערוב, עצר אנטוניו מול המנזר הפרנציסקני אשר בכפר.

השתכנו בדירה חמודה בראש הכפר העתיק, כשבקי ואורית מקבלים את החדר הראשי ולו שירותים ומקלחת צמודה, ואילו ללי ואני נאלצים להסתפק בחדרי הילדים. בכפר שתי מסעדות. בחרנו במשובחת שבהן, רק כדי לגלות שהיא סגורה. המסעדה השניה היתה לא מוצלחת בלשון המעטה מאד אופטימית. הפעם הראשונה מאז שהגעתי לאיטליה, לפני עשרה ימים, בו הטבח הצליח לעשות את הבלתי יאומן, להגיש אוכל איטלקי גרוע. מילא. יש מאין לעלות.

30-09-21

התעוררנו בדירה החמודה אשר בפוגיו בוסטונה, ממש בראש הכפר. ירדנו דרך הסמטאות התלולות, אל שביל המקיף את הכפר. בשעה 08:30 היה עדיין הכפר מוצל, לקראת שעה 09:00 בבקר הגיחו קרני אור ראשונות ושפכו על בתיו העליונים אור עז. הבתים הנמוכים יותר היו עדיין מוצלים. פסענו בין העצים, לצד גדר עץ שכוסתה בענפי קיסוס, כשאנו מתבוננים בהתפעלות בכפר שבכול רגע הואר עוד בית מבתיו, עד שנראה ככתר זוהר בראש הגבעה. בכל פעם הצצנו לכפר המתרחק והולך, עד שהעיקול האחרון הסתיר אותו מעינינו.

פרנציסקוס הקדוש ביקר כאן בשנת 1208 הוא בירך את תושביו בברכה "buon giorno buona gente" (בוקר טוב אנשים טובים). קשת גותית במרכז הכפר שנקראת buon giorno", מנציחה את האירוע. מסתבר שהמנזר מאפשר לצליינים להשתכן בין כתליו. סביב הכפר פזורות כנסיות בהם אביזרים השייכים לפרנציסקוס הקדוש, באחת מהן, Sacro Speco, קיבל פרנציסקוס ממחילה על חטאיו, מידי המלאך גבריאל. ואנו מי ימחל לנו על חטאינו?

היתה זו הליכה מענגת ביער, עשיר בשרכים, של אברנית הנשר, לצד משטחים גדולים של רקפות. דרך הצופה על המישור שלמרגלות האפנינים, שהיה מכוסה בשכבה דקה של ערפילים, כאשר השדות המעובדים והכפרים הקטנים נראו כאילו מאחורי הינומה שקופה למחצה. אנחנו בלב אזור Sabina, למרגלות הרי Reatini . בשלב מסוים ראינו שלט מעודד: Tomba di Pietro, קברו של פטרוס, בעוד 117 ק"מ. משהו כמו חמישה ימי הליכה נוספים, שלצערי לא מצאנו לכך את הזמן הדרוש.

לפי המיתולוגיה הרומית, חבל לטיום, נושא את שמו של המלך האגדי לאטינוס (נקרא גם לאוויניוס). לאחר נדידתם של ההודו-אירופאיים דרומה, התיישבו במקום שבטים לטינים, תחילה לאורכו של עמק הטיבר וממנו התפשטו בכל המרחב. ידוע על כ-47 קהילות לטיניות כפריות שהתקיימו בלאטיום במאה ה-7 לפנה"ס, שהיו שותפות בברית מדינית דתית (הברית הלטינית) והחזיקו בפולחן דתי משותף. לאטיום הייתה בתקופה זו תחת איום מתמשך של ההגמוניה האטרוסקית. עם עליית כוחה של רומא כעיר החזקה בלאטיום, כבש טולוס הוסטיליוס (Tullus Hostilius), מלכה האגדי של רומא[9],  את האזור והנהגת הברית עברה לידיה של רומא. בצד כפיפותה לרומא שמרה הברית על עצמאות מסוימת, עד פירוקה על ידי הרומאים בשנת 338 לפנה"ס. מזמן זה ואילך הפכה לאטיום לחלק בלתי נפרד מהמדינה הרומית.

למרות שהסימון ברור למדי, מתישהו פספסנו אותו. היינו אמורים לפנות שמאלה באחד משבילי היער, לטפס ולצפות ממעל על העיר הציורית קנטליסה (Cantalice)  , הנמצאת בגובה של 660 מ' מעל פני הים. במקום זאת, היינו שקועים בחלומות באספמיא, פספסנו את השביל וירדנו מטה מטה, אל כביש האספלט. שם, בהיעדר סימונים ושילוט, הבנו שטעינו. בליית ברירה החלנו לטפס לאורך הכביש עד לשלט הגואל: Cantalice . זוהי עיירה יפהפה, שמיקומה דרמטי. בתיה בנויים ממש על המצוק ונדמה שנשפכים ממנו כמפל אורבני. למרבה הצער, שעות הבקר אינו מחמיאות לעיירה, כשקרני השמש, עדיין מאחוריה. אבל התנחמנו שכך יהיה קל יותר לטפס. שתינו מים ממזרקה ששלט בספרות רומיות מעיד עליה שנבנתה כאן במאה ה-16. טיול בתוך היסטוריה. הגענו אל הפיאצה שבקנטליסה תחתית, נפגשנו בשביל היער אותו פספסנו כשעה קודם לכן  והחלנו לטפס בגרם מדרגות תלול להפליא, שהתפתל בין הבתים ומכל פינה חשף לעינינו עוד פיסה של העיר. טיפסנו עד למזרקה יפה שעמדה בחזיתה של כנסיה גדולה, שצבע קירותיה צהוב, שנבנתה במאה ה-19, בסגנון נאו קלאסי והוקדשה לפליקס הקדוש (Saint Felix), או סן פליפה. הוא היה נזיר קפוצ'יני מקומי, שהלך מכאן ברגליים יחפות, עד רומא, כשהוא מבקש תרומות עבור אלמנות ויתומים רעבים ומשום כך, בשנת 1712, הוכרז כקדוש.

עצרנו במאפיה מקומית, כדי להצטייד בכריכים. כמו מרבית המוכרים הקודמים, גם היא היתה מאד נדיבה בכמות החמאה שהניחה על הכריך. היא התגאתה בעגבניות שהיא מגדלת בגינתה ונהנתה לקשור עמנו שיחה. המשכנו ללכת. ההליכה היום היתה פחות רגועה, בשל איומי השעון. לפי התכנית המקורית, היינו אמורים להיבדק בבדיקת PCR בריאטי שנמצאת למרגלותינו, להמשיך ללכת מחר, עוד יום יפה של הליכה ובסופו, לנסוע לרומא, ללינת לילה אחרון. אלא מאי, התברר שלא ניתן להיבדק היום בריאטי, לכן עלינו לנסוע לרומא ולהיבדק שם. לא שרומא אינה עיר מרהיבה, אך לא זו היתה מטרת טיולנו הפעם. צרות של עשירים.

ירדנו בדרך יפה. עצי היער התחלפו בכרמי זיתים וכרמי ענבים. פגשנו שני כלבי רועים ענקיים, שצבעם לבן. לצד הדרך הופיעו סימונים נוספים, הפעם של דרך בנדיקטוס הקדוש (Cammino de Saint Benedict), הנחשב לקדוש המגן על אירופה. שביל מסומן המתחיל בבזיליקה של סנט בנדיקט בנורסיה (Norcia) אשר באומבריה, שם נולד בנדיקטוס (ברוך בעברית, כמו בקי שלנו), בשנת 480’ ומגיע כעבור שבעה עשר ימי הליכה, עד למנזר שהקים במונטה קסינו (Monte cassino), הנמצא במרחק של 130 ק"מ דרומית-מזרחית לרומא, שם גם ניסח את הקנון, כללי הנזירות, הקרויים על שמו. במונטה קסינו מתחבר השביל עם ויה פרנג'ליקה הדרומית וממשיך עד לנמל בארי אשר בפוליה. הקטע של היום, בין פגיו בוסטני לריאטי, הוא הקטע היחידי החופף בין המסלולים. מתברר שיש אתר אינטרנט המוקדש לשביל ובו כל המידע הדרוש וגם הוא מושך אליו צליינים וחובבי איטליה.

בשלב הראשון של התארגנות המסדרים הדתיים, נהגו רוב המנזרים על פי התקנון הבסיסי המשותף, התקנון הבנדיקטיני, שפירט את אורחות המנזר וגילם פילוסופיה או תפיסה של חיי נזירות. כל מנזר היה עצמאי ובלתי תלוי במנזרים אחרים. אב המנזר היה הסמכות הפנימית העליונה וציפו מהנזירים להישאר במנזר שנדרו בו את נדר הנזירות. הנזירים הבנדיקטינים נתמכו על ידי הענקות קרקע ניכרות, ובכללן כפרים ומשקים, שהניבו תוצרת חקלאית ורנטות שסיפקו כסות ולחם לנזירים ומימנו את המבנים המרשימים, את מלבושי הטקס, את הספרים ואת הקישוטים[10].

בניגוד לתקנון הבנדיקטי, פרנציסקוס לא הציע תיאור שיטתי ומתון של דרך חיים נזירית, אלא בניסיון לשמור על תפישת חיי השליחים, הטיל שורה של מגבלות, בפני מה שהוא תפש, כהשחתה וכניעה לפיתויי החומר.  מסדר זה, כמו מסדרים אחרים שהתפתחו במאה ה-13, זנח את עקרון אי הניידות, שהיה קיים קודם לכן ואפשר להעביר אחים מצלחים לכול מקום שלדעת המסדר יביאו בו תועלת.

למרות שהמסלול בו אנו עוברים הנמצא בנתיבם של שני מסלולים של עליה לרגל, המטיילים היחידים שפגשנו היו שני בחורים איטלקים, שהלכו בדרך בנדיקטוס.  הם מטיילים מושבעים. אחד מהם עבר את כל ויה פרנג'ליקה, מקנטברי ועד רומא, 2,000 ק"מ, על אופניו. חלפנו על פני כנסיה קטנה המוקדשת לסנט בנדיקטוס. הכומר יצא לקראתנו, נופף לנו בידיו והזמין אותנו להיכנס. נאלצנו לסרב מפאת קוצר הזמן. אחר כך הבנו שהוא אמר לאיטלקים שכרגע הוא מארח בכנסייתו, שני ישראלים….

למרבה הצער נפרדנו מהאיטלקים, עזבנו את השביל ופנינו בכביש הפונה לישוב בשם Castelfranco, שם קבענו פגישה עם אנטוניו והמזוודות. בשל "מקדם היסטריה" גדול מדי שלקחנו, חששנו פן נאחר את האוטובוס היוצא לריאטי לרומא ושלחנו הודעת טקסט לג'יובני, בעל הבית בו שכנו, שיקדים לכאן את אביו. בעודנו פוסעים כיצד להסביר לאנטוניו איך להגיע, נראתה מכוניתו וממנה יצא פרצופו המחייך תמיד. אנטוניו שגילה נטיית לב של מדריך, הראה לנו את המבצר שקסטלפרנקו קרוי על שמו והסיע אותנו ל- Santuario La Foresta, מכון מרפא, שהיה אף הוא תחנה חשובה בחייו של פרנציסקוס הקדוש. בשנותיו האחרונות, הוא סבל בעיניו, עד שכמעט איבד את כושר הראייה. הקרדינל אוגולינו ( (Cardinal Ugolino, של ריאטי, הפציר בו להגיע ולקבל כאן טיפול. גלשנו לבקעת ריאטי הרחבה, המיושבת ברובה, כשברקע נראים ההרים הסאביניים (Sabine).

אנטוניו הסיע אותנו לאזור ההיסטורי של ריאטי (Rieti). התבוננו בקתדרלה הגדולה ונפרדנו ממנו ומהטרק בתחנת האוטובוסים, עם הרבה טעם של עוד. נסיעה של שעתיים לרומא, באוטובוס שבער מחום.

ראו באתר זה: המלצות לסיור ברומא

לאחר בדיקת PCR (קורונה), התארגנו במלון נוח ויצאנו לשוטטות בין שכיות החמדה של רומא, העיר ממנה פעם נשלט העולם. אי אפשר שלא להתפעל מהפנתיאון, מכנסיית איגנציו ליולה (Ignatius of Loyola), מייסד מסדר הישועים ומתמשיחי הקיר שלה, מהרחובות ומפיאצה נבונה, אבל לבי עדיין שם, בשבילי היער המתפתלים בין הכפרים של מחוז לצ'יו. ראשית כל, הלכנו אל כנסיית סנט פייטרו, לשם הגיעו הצליינים, כדי לקבל את החותמת האחרונה, המעידה שהשלימו את מסעם.

בשעת אור אחרונה הגענו למזרקת טרווי (Fontana di Trevi), הגדולה במזרקות של תקופת הברוק ברומא, שהמתה אדם. למרות שזו לי הפעם המי יודע כמה ברומא, התבוננתי בהתפעלות בפסלים של נפטון אל הים, לצדו של נפטון עומדים הטריטונים וסוסי הים שעוזרים לו "לאלף את המים". פרי גאונותו של הפסל והאדריכל ניקולא סָלְבי (Nicola Salvi). כמו כולם, עמדנו בגבינו אל המזרקה, ביד ימין מעבר לכתף שמאל והשלכנו לאחור מטבע. הבעתי משאלה. לשוב במהירה.

הערות

[1] אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, האוניברסיטה הפתוחה, 2014 (להלן: עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים), עמ' 33

טימפנוֹן (או מאוחר יותר טימפנום – Tympanum) הוא אלמנט אדריכלי, המופיע בחזיתם של בניינים חשובים, והוא מעוטר בפסלים ותבליטים. תפקידו העיקרי של הטימפנון הוא תיאור של סיפור דתי, מיתולוגי או היסטורי על ידי הדגשתו בחזית של מבנה ציבור חשוב שם יוכל הציבור להתרשם ממנו. מקורו של אלמנט זה הוא באדריכלות יוון העתיקה שם נהוג היה ליצור טימפנון בגמלון של מקדשים יווניים. בקתדרלות גותיות רבות נהגו ליצור טימפנון מעל שערי הכניסה הראשיים. הטימפנון היה בצורת חצי מעגל או קשת מחודדת והוא הופיע מעל שער הכניסה כך שכל מתפלל שנכנס אל הכנסייה יוכל לראות את הפיסול.  תכליתו העיקרית הייתה הצגת סיפורי הברית החדשה וחיזוק כוחה ועליונותה של הכנסייה ביחס לציבור. השימוש בטימפנון להצגת תבליטים המשיך אל הרנסנס והלאה, דרך הברוק, הרוקוקו ועד לאומנות הנאו-קלאסית.

[2] ברנרדינו נולד במסה מריטימה בטוסקנה (שהייתה אז שייכת לסיינה) למשפחת האצולה אלביצסקי (Albizeschi). אביו היה מושל העיר, אך הוא התייתם בגיל שש וגודל על ידי דודתו, שהייתה אדוקה בדתה. לאחר שסיים את לימודיו, הוא החל ללמוד משפטים בסיינה ועבד עם החולים בבית החולים סנטה מריה דלה סקלה. הוא עבד בבית החולים בזמן התפרצות מגפת הדבר ב-1400 וקרא לאחרים לעבוד שם. מסירות זו כמעט עלתה לו בחייו, לאחר שהוא עצמו נדבק במחלה. הוא הצטרף למסדר הפרנציסקני, אך נכון לעקרונותיו, סירב לקבל תואר של בישוף והמשיך להטיף ככומר פשוט, תוך שימוש בתמונות להבהרת מסריו.

[3] ג'וטו נולד ב-1267, למשפחה עניה בכפר ליד פירנצה. אביו, בונדונה, היה חקלאי, והוא עצמו היה רועה צאן. האגדה מספרת כי בגיל 11, עת היה רועה את הצאן, נהג ג'וטו לצייר בגיר על הסלעים. הצייר צ'ימבואה ראהו מצייר כבשה, כה טבעית ומושלמת עד שמיד ביקש מאביו אם יוכל לקחת את ג'וטו עמו וללמדו אמנות; וכך החלה הקריירה של ג'וטו בבית-המלאכה של צ'ימבואה.

[4] Credette Cimabue nella pittura; Tener lo campo, ed ora ha Giotto il grido. Si che la fama di colui è scura

[5] קלרה נולדה באסיזי ב-6 ביולי 1194, בת למשפחת אצולה מקומית. בשנת 1212, בגיל 18, בהשפעת דרשה של פרנציסקוס, עזבה את בית הוריה ונדרה נדר לחיות חיי נזירות, גזזה את שיער ראשה והחליפה את בגדי הפאר שלה בחלוק פשוט. ובשלב זה הצטרפה למנזר בנדיקטיני.  מאוחר יותר הקימה מסדר משלה, שבמנזר הראשון שלו (כיום, מנזר סן דמיניאנו San Damiano באסיזי) נשארה עד סוף חייה. בשנים 1216/17 כתבה את תקנון המסדר שמהותו הייתה "הפריבילגיה של העוני" וזו הייתה הפעם הראשונה שתקנון של מסדר נכתב על ידי אשה.

קלרה נאבקה שנים לקבלת אישור הכנסייה הקתולית לתקנון זה. בשנת 1238 הגישה אותו לאישורו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי, האישור לא התקבל מאחר שלדעת האפיפיור התקנון היה מחמיר מדי. בשנת 1247 הכינה תקנון מתוקן ומסרה אותו אישית לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי. התקנון אושר רק באוגוסט 1253, ממש ימים ספורים לפני מותה: "בולת האישור האפיפיורי של  התקנון של המסדר", והייתה האשה הראשונה שכתבה תקנה של מסדר. מתה באסיזי ב-11 באוגוסט 1253.

[6] : זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד – תרבות וחינוך – תל אביב, 1978, הדפסה שלישית, עמוד 4,071

[7] סנחריב עלה על לכיש שבשפלה. צביקה לדרמן מסביר שלא בגלל טעות בניווט. ככל הנראה הוא עלה על לכיש כי היא הייתה המרכז הלוגיסטי הגדול של ייצור שמן הזית בשפלה. זה שהביא לחזקיהו את מעמדו.

[8]  הבוטנאי עופר דנאי, מסביר כי :כמהה היא פטריה שמתאפיינת בכך שהמקור המזוני שלה מתקבל מקשר עם העץ. פטריות מקבוצה זו, שנקראת אקטומיקוריזה, מקיימות יחסי שיתוף עם עצים שונים, בעיקר עצים אגוזיים, והשיתוף הזה פועל לטובת שני הצדדים. העץ מספק לפטרייה חומרים מזינים, בעיקר סוכרים מתהליך ההטמעה, והפטריה עוזרת לו בעיקר בהטמעה של מים, ומינרלים. בנוסף, בשנים האחרונות אנחנו יודעים שהפטריה מייצרת רשת של קשר בין כל העצים במטע, ובדרך זו עוזרת לשמר את ההישרדות וההיקלטות של העצים". https://www.ynet.co.il/food/foodnews/article/BJVjM5KkD

[9] הוסטיליוס היה הראשון ממלכי רומא שהרחיבו את גבולות הממלכה מעבר לחומות העיר. דמותו כמעט וזהה לזאת של רומולוס: שניהם הכפילו את אוכלוסיית הממלכה, שניהם לחמו בוואינים ובפדיאנים, שניהם ארגנו את הצבא ושניהם עזבו את פני האדמה בסערה. עקב דמיון זה, יש רבים המייחסים את דבר חייו למיתוס. המלך נופל תחת דפוס המלכים השלווים והמלכים התוקפניים, שאפיין את ארבעת המלכים הראשונים של רומא. מה גם שהמקור הראשי, והכמעט יחיד, לגביו (ולגבי מרבית המלכים הרומאיים האחרים) הוא זה של טיטוס ליוויוס, היסטוריון שנוי במחלוקת.

[10] רובט ברטלב, התהוותה של אירופה, כיבוש , ישוב ותמורת חברתיות, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 161