תולדות עמק יזרעאל בשלהי התקופה העות'מנית (1800-1920)

כתב: יובל נעמן*

הערות ועיצוב: גילי חסקין

תודה מיוחדת  לנתן שור, על השימוש במחקרו.

ראו גם, באתר זה: מבוא לעמק יזרעאל.

  לא תמיד מתקיימת התפתחות רציפה בהיסטוריה מקומית. רכישת אדמות עמק יִזְרְעֶאל וישוב העמק בצורות התיישבות חדשות החל משנות העשרים של המאה העשרים, שינו באחת את נופו של העמק ואת המתאר הדמוגרפי שלו.

מטרת סיכום זה להציג את עמק יִזְרְעֶאל לפני השינוי שחל בו בראשית שנות העשרים, עת יושב ביהודים, נוקזו ביצות ונסללו כבישים.

מאמר זה יכול לשמש אותנו כחומק רקע בסיורים:

ההתיישבות בעמק המערבי;

פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד;

סיור בעקבות שאול המלך;

סיור בין מרחביה למשמר העמק; סיור במרחביה וסביבתה; סיור במשמר העמק; סיור בין חלוצים לחסידים.

סיור לעפולה (בהכנה)

מאות תיאורים של עמק יִזְרְעֶאל כלולים בספרות הנוסעים במהלך המאה ה-19. כולם כמעט נכתבו בידי נוצרים מאירופה ואמריקה. מרביתם רוכזו במחקרו של נתן שור[1]. העמק, שהיה אתר קרבות חשוב במשך 3,500 שנה, בו מוזכרים במקורות מלחמות תחותמס המצרי בכנענים (1457 לפנה"ס), בני ישראל בכנענים (יבין מחצור וסיסרא), גדעון במדיינים, שאול בפלישתים, שמואל בנביאי הבעל, פרעה-נכה המצרי במלך יאשיהו (609 לפנה"ס) וכן הצלבנים במצביא המולסמי צאלח א-דין (1183), הממלוכים בחיל החלוץ של הולגו-ח'אן המונגולי (1260), הצרפתים עם העות'מנים (1799) והבריטים עם העות'מנים (1918). העמק הוא חלק מוִיָה-מָרִיס (Via Maris), כפי שכונתה בלטינית דרך הים. עמק יִזְרְעֶאל, נקרא בתקופה המאוחרת "מרג' אבּן-עאמר" (על שם מושל הצפון הבדואי דאהר אל-עומר 1689–1775), או "סַהְל זִרְעין" על שם הכפר הגדול יִזְרְעֶאל, או בהטיה מיוונית "מישור אסדרילון" (עיוות של יִזְרְעֶאל לאידרה-אל). העמק תואר על ידי אנשי הגנרל אדמונד אלנבי , כמקום חקלאי פורה, בו "העוג'ה הנזכרת לעיל [הירקון] ונחל קישון שבעמק יִזְרְעֶאל, הם כמעט הנחלים היחידים של מים זורמים [בשטח ישראל] במשך כל השנה". אך "בעונת הגשמים נהפכים שטחים גדולים מאדמת העמק לים של בוץ, לעתים קרובות אי אפשר לעבור בדרכים".[2]

רקע^([3])

לאחר קרב עין ג'אלות (מעין חרוד, 1260), בין הממלוכים שהגיעו מכיוון עפולה, למונגולים שחדרו לארץ מבית שאן, התבססה שליטת הממלוכים ממצרים, בארץ ישראל, למשך כ-250 שנה.

בשנת 1516, במלחמה העות'מאנית-ממלוכית, כבש הסולטן העות'מאני סלים הראשון את סוריה, ארץ ישראל ומצרים וסיפח אותן לאימפריה העות'מאנית. בימי סולטן זה, כמו בימי יורשו סולימאן המפואר, היה השלטון המרכזי בקונסטנטינופול, בעל כוח של ממש גם במחוזות הרחוקים של האימפריה.

החל מסוף המאה ה-16, השלטון העות'מאני בפריפריה נחלש והלך. כתוצאה מהיחלשות השלטון המרכזי, נוצר מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע. בראשית המאה ה-18, בתקופת הזהב של עכו, שהתעשרה מסחר בכותנה עבור לואי ה-14, התפתחה בעמק חקלאות הכותנה, ששקעה עם שקיעתה של עכו. את השליטה בפועל בצפון ישראל במאה ה-18, תפסה המשפחה הערבית-סונית זאידן. היא אספה מסים עבור הסולטן והייתה כפופה לו, אך שלטה בפועל בצפון הארץ תחת עומר א-זידאני, ותחת בנו, דאהר אל-עומר (1689–1775), ששלט בגליל 35 שנה! מורשתו של דאהר אל עומר, בעמק יִזְרְעֶאל, היו המבצרים שבנה בכניפס (שריד, 1750) ובג'בתא (גבת, באותם שנים).

אוזלת ידם של הסולטנים העות'מאנים גרמה לעליית כוחם של הנוודים, שהחלו להצטייד בנשק חם, ולנסיגתם ההדרגתית של הפלאחים מעמק יִזְרְעֶאל. שטחי היער הרבים הושמדו, מתוך הזנחה או מתוך זדון, והוא קיבל את המראה המופיע רבות בתיאורי המאה ה-19', של שטח-מרעה ענקי, ביצתי בחלקו, שנעדרים ממנו עצים, שיחים ומתיישבי-קבע.

הקצין הבוסני אחמד פאשה, המכונה אל-ג'זאר (1720-1804) ירש את אל-עומר, ופרס חסותו על העמק. בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל מומים בנתיניו, כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב". הוא הצליח לרסן את הבדואים וליצור תנאים שאפשרו לעבד חלק מאדמותיו. רוב הזמן בתקופה זו, נשאר עמק יִזְרְעֶאל הרחק מאירועי ההיסטוריה העולמית, אך באביב 1799, נערך כאן אחד הקרבות המעניינים ביותר של נפוליון בונפארטה. הוא יצא ממצרים לארץ-ישראל, כדי להכות את הצבא שריכז מושל דמשק, וזאת הוא עשה בהצלחה רבה, ב-16 באפריל 1799, בקרב שנערך למרגלות גבעת המורה (ומתוך מודעות היסטורית ותקשורתית, כונה "קרב התבור"). אחד הגנרלים שלו, ז'אן-בטיסט קלבר (Jean-Baptiste Kléber) , הגיע בשעות הבוקר לכפר אל-פולה, ושם צר עליו כוח של כ-30,000 חיילים מדמשק ומהר שומרון. נפוליון, אשר צר באותו זמן על עכו, חש לעזרתו של קלבר, הצליח להפתיע לחלוטין את הכוחות הערביים, ועל-אף שיחסי הכוחות היו כ-1:7 לרעתו (בשום קרב אחר שלו, לא היו יחסי הכוחות כל-כך לרעתו), ניצח את צבא המושל ניצחון מוחץ, והחיילים הערבים נפוצו לכל עבר. אך למרות ניצחון זה, נכשל בניסיונותיו לכבוש את עכו ונאלץ לסגת למצרים.[4]

השקט חזר לעמק, אבל לא הביטחון. אדוארד קלארק (Edward Daniel Clarke) מתאר ב-1801 כיצד אחמד אל-ג'זאר, מושל עכו מטעם העות'מאנים, מבסס את שלטונו: "מצאנו את חייליו של ג'זאר חונים במרכזו של עמק ענקי זה… במחנה היו כ-300 פרשים, שדמו לליסטים יותר מאשר לחיילים סדירים. ואמנם הם גויסו מבין שבטי הנוודים. יומיים לפני הגיענו, בחמישה ליולי, הם תקפו את הבדואים, שטיפלו במקנה הרב שלהם, תפסו את רכושם והרגו רבים מהם. הם הצדיקו עצמם באומרם, שבדואים אלה אינם משלמים אף פעם את המסים המגיעים לג'זאר, אלא אם גובים אותם בכוח הזרוע".[5]

רוברט ריצ'רדסון (Robert Richardson) מאשר ב-1818, כי "חוסר-בטחון שורר באזור כולו".[6] את אל-ג'זאר החליפו לפי הסדר, סולימאן פאשה , המכונה "אל עאדל" (1804-19) ועבדאללה פאשא (1819-31). את הכפרים באזור נצרת והעמק שכרה משפחת הסוחרים קטפגו. הנוסע השוויצרי, יוהאן לודוויג בורקהרדט (Johann Ludwig Burckhardt), מגלה פטרה, שסייר בנצרת ב-1812, מציין: "… כיום האיש הראשי בנצרת הוא מר קטפגו, סוחר ממוצא צרפתי, יליד חלב. הוא שכר מהפאשה תריסר כפרים השוכנים באזור נצרת ובמישור אסדרלון, שעבורם הוא משלם יותר מ- L3000 מדי שנה. רווחיו ניכרים מאוד, וככל שהוא מתערב יותר בפוליטיקה ובתככים של המדינה, הוא הפך לאדם בעל השפעה רבה."[7]

ב-1831/2 השתלטה מצרים, בהנהגתו של המשנה למלך, האלבני מוחמד עלי (מהמט עלי פאשה), באמצעות בנו, אבראהים פאשה, על ארץ-ישראל כולה, והנהיגה בה משטר תקיף יותר. אך הדבר היה לצנינים בעיני האוכלוסייה המקומית, וב-1834 פרץ 'מרד הפלאחים'. הדוכס הצרפתי מ-רגוזה (Due de Ragusa), שביקר אותה עת בארץ, מעיד, שאיברהים פאשה, "ניצח בג'נין הסמוכה לעמק יִזְרְעֶאל".[8] את השיפור במצב החקלאות, המתואר בכתביהם של אדוארד רובינסון (1838) וסטפן אולין (1840), יש לזקוף כנראה לזכות המשטר המצרי התקיף. תקופה זו הביאה לעמק מתיישבים מצריים לכפרי זרעין ומצר.

לא ידוע מה הייתה השפעת רעידת האדמה העצומה של אזור הכנרת ב-1 בינואר 1837, על העמק ותושביו. רעש האדמה הזה, שהחריב את צפת והרס בתים רבים בטבריה ובנצרת, ונהרגו בו אלפים מתושבי צפון הארץ, ודאי השפיע גם על העמק.

ב-1840 נכבשה הארץ שוב על-ידי העות'מאנים, בעזרתה של בריטניה הגדולה, והמשטר העות'מאני הוחזר על כנו. בעקבות זאת גברה חדירתם של שבטי העניזה (Anizza) – הבדואים מעבר הירדן – לתוך אזור העמקים, שם הם גבו דמי חסות. העות'מאנים נעזרו במנהיג מקומי (אגא), עקיל אל-חסי, כדי להילחם בהם. הוא היה בדואי ממוצא מצרי וראה את עצמו כאלג'ירי- צרפתי ולא חלק מהמקומיים. הנוסע האנגלי ויליאם דיקסון (Dixon, William Hepworth) מתאר מצב זה ב-1859: "את מקומו קבע [עקיל אגא] בהרים שמעבר לנצרת. בשבילים שבהם עוברים בני שבטי הענזה, בדרכם לשטחי המרעה שלהם, ושם למדו לחשוש ממנו… במלאכה החשובה הזו של עצירת הענזה משך אליו העקילא לראשונה את תשומת-לב העות'מאנים. תחת שלטונו הנועז ועינו הבוחנת נאלצו הבדואים לסגת אל מעבר לירדן. העמקים הפכו להיות בטוחים יותר ובעמק יִזְרְעֶאל שוב אפשר היה לזרוע שעורה".[9] הקונסול הבריטי ג'יימס פין (James Finn) נפגש בעקיל אגא,  ב-1868 ותיאר את הפגישה: "רכבתי אל אוהלו של עקיל ומצאתיו עם השייך פנדי אל-פאיז מבני סח'ר, ומוזיקאי עם הרבאב [כינור] שלו . עבד הכין קפה על-גבי מדורה מגללי-גמלים מיובשים, וזאת על-אף שהיה זה מועד חג הרמדאן… לעקיל הובאה, לצורך שעשוע, חיה טורפת הנקראת פאהד [ברדלס], השונה מפנתר, בהיותו גדול יותר ובפסים שחורים לאורך הפנים. היא נראתה פראית למדי, אך רוסנה על-ידי רצועה בה החזיק האגא, שאף ליטף אותה… הוא היה פרא דיו בנימוסיו, וכן מלוכלך ועירום למחצה. אך מאז פגישתנו, הורגשה השפעתו וייתכן שתורגש שוב".[10] הקפטן האמריקאי וחוקר ארץ ישראל ויליאם לינץ (William Francis Lynch) שפגש את עקיל אגא, ביחד עם השגריר פין, תאר אותו: "… אבל מה שמשך במיוחד את תשומת ליבי היה פרא מפואר, עטוף בבד ארגמן עשיר רקום בזהב. הוא היה הכי יפה, ועד מהרה חשבתי גם לישות החיננית ביותר שראיתי. עורו היה בגוון זית עשיר ובלתי ניתן לתיאור ושיערו שחור מבריק; שיניו היו ישרות ובצבע השנהב הלבן ביותר, ומבט עינו היה חד לפעמים, אך בדרך כלל רך ומבריק. כשהטרבוש על ראשו, שנדמה היה כי הוא לובש בצורה לא נוחה, הוא נשען, במקום לשבת על הצד הנגדי של הדיוואן, בעוד ידו שיחקה באופן לא מודע במאחז של חרבו." אולם התרשמותו פחתה כאשר הלה ניסה לאיים ולסחוט אותו.[11]

היו גם דעות הפוכות המתארות מצב בטחון מעורער. הרוזנת פלקלנד (Falkland) תיארה בשנת 1854: "כאשר הגענו לג'נין, חסר היה אחד מחברי קבוצתנו, אך הוא הגיע למאהלנו עשר דקות אחרינו… הוא רכב במרחק-מה מאחור. כאשר הוא תעה בדרך ופנה לכיוון הלא-נכון, שני ערבים פגשו בו כשהוא לבד וכיוונו נגדו את רוביהם. אחד מהם ניסה לתפוס את רסן סוסו, אך חברנו שיסה בו את סוסו, הפילו ארצה ודהר במלוא המהירות, כאשר האנשים זורקים אבנים אחריו. כנראה שרוביהם לא היו טעונים. אילו היו, לא היה יוצא מזה בקלות כזו".[12] נציגי הטמפלרים הראשונים דווחו ב-1860 "אכרי שינטשאר [גניגר] והסביבה ציינו כי מאז הסר שלטונו של איברהים פשה [1840] לא שרר בטחון כזה במקום, כי הקהל של המתיישבים האלה שבעמק, עבר את ההתנפלויות של הבדואים".[13] בעתון 'הלבנון' ב-1865 סופר בשפת העיתון: "הערביאים הנפוצים בכיכר שמאל [צפון], בין שכם וצפת וטבריה, רוח הפראי הסתער בקרבם גם בשנה הזאת והמה אורבים על כל עוברי הדרכים לשלול שלל ולבוז בז, והשייך אגילי אג'א בראשם … ועתה השייך הזה ציווה על הערביאים כי יעמדו על אם הדרכים לשלול שלל."[14]

כאשר השלטון העות'מאני האמין שאין הוא זקוק יותר לשירותיו של עקיל אגא ופיטר אותו, התחבר אגא עם הבדואים משבט בני-צח'ר (Bani Sakher), הפך בעצמו למתמרד וסיכן עם בני בריתו את הבטחון בסביבה כולה. 'הלבנון' כתב על כך: "כהיום ספר לי אכר אחד הבא מכפר נסראט [נצרת] שהפחות [שליטים] מדמשק ומשכם אספו צבאותיהם לרדוף ולתפוש את אג'לי אג'א, ראש הערביאים האורבים והמורדים ואג'לי עמד נגדם והרג 15 רוכבים (חייאלעס) מחיל הפחות ויפשוט הוא וגדודיו על כפר נסראט ויבוזו את בתיהם ומקניהם, מפני כינס ידם עם הפחה נגדו."[15] עד לשנות ה-60' שירת עקיל אגא את השלטון ומרד בו לסירוגין, ובשנת 1870 נרצח.[16]

האימפריה העות'מאנית נתונה הייתה באמצע המאה ה-19' בתהליך מואץ של תיקונים ורפורמות, והתקופה נקראת בפי היסטוריונים 'תקופת הטנזימאט', כלומר, 'ארגון מחדש'[17], אך עבר זמן רב למדי, עד שתיקונים אלה הורגשו באזור מרוחק ממרכזי השלטון כעמק יִזְרְעֶאל. עם מכירת הבעלות על שטחו למשפחת סורסוק הנוצרית-לבנונית, בשלהי השלטון העות'מאני, השתפר מאוד מצב הביטחון בעמק, ועל רקע זה יש להבין את הגברת העיבוד החקלאי בו. בראשית המאה ה-20' הונחה בו מסילת-ברזל, שחיברה את הרכבת החיג'אזית עם חיפה. עתה נתאפשרה העברתם הנוחה והקלה של תוצרי הגידול החקלאי לשאר חלקי הארץ ולנמל-יצוא. אך עוד לפני שהתפתחות זו יכלה להשפיע את מלוא השפעתה על כלכלת העמק, פרצה מלחמת-העולם הראשונה. מוסה סורסוק, שההימור על קניית אדמות העמק והשבחתם על-ידי רכבת בבעלותו נכשל במידת מה, והוא כבר הזדקן, החליט בשנות ה-80, להיענות לבקשות למכור את אדמות העמק שמחירן האמיר. רק שהעות'מנים לא הסכימו למכירת אדמה במרחק עשרה קילומטרים מהמסילה – גם לא ליהודים בעלי אזרחות טורקית, כך שעד המלחמה הגדולה נעצרו המשאים והמתנים, ופרט לאדמות הקואופרציה של מרחביה וחלקה של תל-עדש, מרבית אדמות העמק נותרו בבעלותו.

על-פי ד"ר שטויבר (Steuber), הרופא הראשי של חיל המשלוח הגרמני במלחמה הגדולה, בסוף 1917: "בראשית דצמבר הגיע 'המחנה הגרמני לאסיה' לראשונה לגבעות נצרת. פרשים גרמנים עם דגלונים שחורים-לבנים-אדומים הופיעו לראשונה בעמק יִזְרְעֶאל, זירת הקרבות מימי פרעה ונבוכדנצר ועד לימי בונפארטה… ריבוי הזיכרונות ההיסטוריים… הוא מחניק ממש, וזאת במיוחד כיום, כאשר עמק יִזְרְעֶאל עומד שוב במרכזו של המאבק על אדמת ארץ-ישראל בין שתי קבוצות עמים גדולות. משק פרסות-סוסים באדמה הסלעית מחזיר את המחשבה להווה. שמה, בדרך בה עלו בעבר נבוכדנצר ופרעה נכה. מופיעה עתה מסביב לסלעים (בעלייה לנצרת) קבוצת פרשים קטנה, ובראשה המפקד הגרמני העליון, גנרל פון-פלקנהיין (Falkenhayn) – קודם-לכן מפקד גרמני עליון ושר מלחמה. מבטו עוקב אחרי שני מטוסים המגיעים מצד דרום, בכדי להצניח ארצה את התשדורות האחרונות מן החזית עבור המפקדה שבנצרת. אני פונה לדרכי. מה צופן העתיד בחובו? האם תחזיק החזית העות'מאנית מעמד, או האם יצליח כוח האויב העדיף לפרוץ לו דרך, ועמק יִזְרְעֶאל ייהפך שוב לשדה-קרב, ובו יתפסו הפעם את מקומם של הקשתים של נכה ושל מרכבות הברזל של המלך יבין, מכונות הירייה המודרניות והמכוניות המשוריינות של הגנרל האנגלי אלנבי, בניסיונו להביא כאן את המאבק לכלל הכרעה?"[18]

השלטון העות'מאני בעמק יִזְרְעֶאל הסתיים ב'קרב מגידו', 20 בספטמבר 1918, בו שלח הגנרל אלנבי את שלושת גדודי נושאי-הרומח ההודים (מיסור, הידרבאד וג'ודפור), שהסתערו עם חרבות ורומחי במבוק ארוכים מגב סוסיהם, מואדי ערה לעבר עפולה, כשהם משפדים עשרות טורקים ושובים מאות. מעפולה חלקם המשיכו לבית שאן וחלקם עלו לנצרת, ושלושה ימים מאוחר יותר (23/8) כבשו את חיפה בקרב הפרשים האחרון בהסטוריה.

הנוף של עמק יִזְרְעֶאל

• האנגלי דניאל קלארק שהוזכר לעייל, מציין ב-1801: "מישור זה הוא החלק הפורה ביותר של ארץ כנען. על-אף היותו שומם, הוא נראה כדשא ענקי אחד, מכוסה במרעה עשיר".[19]
• הגרמני היינריך קונרד (Heinrich Conrad) בתיאורו את העמק בקרב תבור כותב: "העשבים היו כה גבוהים, שהם הסתירו שנתיים קודם-לכן חטיבה שלמה של צבא נפוליון, שעה שהתקרב לעורף הכוח העות'מאני במהלך קרב תבור".[20]
• הנוסע הגרמני אולריך זצן (Ulrich Jasper Seetzen) מעיד אף הוא, כי זהו אחד העמקים הפוריים ביותר בכל ארץ-ישראל: "האדמה שחורה-חומה, חסרת-אבנים וגדלים בה במהירות צמחי-בר לגובה רב, ובמיוחד סוג מסוים של קוצים."[21]
• הנסיך הגרמני פיקלר-מוסקאו (Hermann Ludwig Heinrich von Pückler-Muskau) תיאר את העמק ב-1837 כדלקמן: "הארץ המובטחת האמתית משתרעת לפנינו: לכל עבר ישנן מדשאות ומקומות-מרעה דשנים. זהו עמק יִזְרְעֶאל… שבו מצפים לבואם של גוג ומגוג באחרית הימים. ואמנם חושבני שיהיה כאן די מספוא לכל חילות הפרשים של אסיה ואירופה, במיוחד באביב. אך בסוף הקיץ יבש המרעה ונשאר ממנו רק מעין אפר טיטי, והקרקע נסדקה על-ידי החום עד כדי כך, שכמעט ואין לעבור בה על-גבי סוסים… פרח כחול נהדר נראה בתוך הירק של המישור, כאילו היו שם אגמים. אילו היו מעבדים שטח זה, יכול היה להיות כאן גן-עדן, אך בשל הזנחת התושבים אין רואים עד היכן שהמבט מגיע, לא עץ ולא שיח, כי כל היערות נחרבו ולא ניטעו מחדש, והמעט שהיה ניטע מדרך הטבע. נאכל מיד על-ידי כבשים ועיזים. הטבע יכול לתרום כאן רק מרעה ופרחים, ובתחומים אלה הוא עושה אמנם כמיטב יכולתו. רק חלק קטן מעובד. אנחנו הקמנו את מאהלנו בערב סמוך לכפר אל-מסר, ובקתות הבוץ העלובות שלו היוו ניגוד משונה לגן הפרחים הטבעי סביב".[22]
• השגריר פין מתאר את דרכו ב-1848: "… המסע במישור מאוד מייגע ומעייף לרגליים – ארץ הררית במידה היא הרבה יותר נוחה. הגענו לשאטה [בית השיטה] … ומתחת לגבעה בשם נוריס [נורית], ובטחנה בשם ג'אלוד [מעין חרוד] סחף אותנו גשם סוף השנה של ה-19 במאי. השמש שקעה זמן רב לפני שהגענו לצרען [זרעין/יזרעאל]; המסלול לא היה ישר, כיוון שהיה צורך לעקוף כדי להבטיח קרקע יציבה בין הביצות; מים עומדים שופעים, שנשפכו מטה מגבעות הגלבוע. חלפנו על פני המערה הטבעית שממנה יוצאים מי הג'אלוד בצד גבעה. בור מים גדול נוצר במקום. התושבים – כמו שראינו מדי פעם – נראו מאוד לא בריאים … אחר כך ראינו שפע של זבובי אש עפים על דרכנו… שמענו קולות מבורכים של צפרדעים מקרקרות, אחר כך כלבים נובחים, ואז ראינו את אורותיה של ג'נין."[23]
• בשנת 1852 טייל הסופר האמריקאי באיירד טיילור (Bayard Taylor) ברחבי עמק יזרעאל, אותו תיאר: "… אחד המחוזות העשירים בעולם" … "האדמה היא כיכר חומה כהה, וללא זבל מייצרת מדי שנה גידולים מעולים של חיטה ושעורה."[24]
• הרוזנת פלקלנד מספרת ב-1854: "בבוקר נכנסנו לעמק יִזְרְעֶאל… במשך כל היום עברנו בארץ יפה ופורייה; עברנו בשביל צר בין פרחים; ביניהם רב החבלבל הוורוד, שנצמד לקרקע ונעלם בין שדות התבואה".[25]
• הכומר האמריקני פלפס (Phelps) מספר ב-1870: "עמק יִזְרְעֶאל הנרחב נראה היה בימי האביב כמדשאה פורחת. כולו שטח צמחיה אחד. העשבים ועשבי הבר, או החיטה הצעירה, במקומות המעובדים הבודדים, שימשו הוכחה ברורה לפוריותה של האדמה. אך מאחר ואינך רואה כמעט כפר מאוכלס בכל השטח הרחב, שרוב רובו הוא בלתי-מנוצל, שלטת בכל אווירה של בדידות עצובה באמצעיתו של ההדר הצומח. בדואים פרועים מעבר הירדן פושטים בכל שטחו ונסוגים על-גבי סוסיהם המהירים עם שללם, למורת רוחו של ממשל בלתי-יעיל".[26]
• הכומר וחוקר הטבע הנרי טריסטראם (Henry Baker Tristram), אשר סייר בארץ בשנים 1863-1864, מתאר תצפית מתל קשיש (ליד יוקנעם): "העין יכולה להשקיף על פני המישור הענקי למרחק עשרים מילין, שבכולו אין עץ וכמעט שום כפר; שהוא כיום משטח שומם, ביצתי וחום, אם כי מספרים שבאביב הוא נראה כמרבד ססגוני של פרחים מכל צבע וגוון."[27]
• הצומח בעמק יזרעאל ועמק המעיינות תואר על ידי השגריר פין. בין הצמחים הוא מונה צמח קאלי [סוג של ירבוז], עצי נבק (nebk) עם פירות צהובים בהירים מהם גמלים מדבריים אוכלים את הענפים התחתונים, למרות הקוצים הארוכים והחדים [לא ברור?], שיחי הַרדוּף בפריחתם, שיחי רוֹשׁ עקוד, מקבצים של קנים ענקיים, עצי תאנה פראיים ואוכמניות.[28] הוא מתאר גם את אלון הבשן, ואת גידול האינדיגו.
• האמריקני הנרי רידג'אווי (Henry B. Ridgaway) תיאר ב-1874 את עמק חרוד: "ממעין ג'לוד המשכנו מזרחה… עברנו ליד כפר בנוי מבקתות-בוץ, הנקרא חביה ונמצא לרגלי הגלבוע. כל העמק היה מלא קוצרים, מלקטים וקושרים: נראו חמורים עמוסים אלומות-תבואה, שהסתירו כמעט את גופותיהם הקטנים, פרט לאוזניהם, וכן נשים העוסקות לעתים בעבודת הליקוט בעזרת מקבת. לעתים קרובות ניתן היה לשמוע את קול זמרתם של הקוצרים שעה שרכנו מעל לשיבולים, מודרכים בתנועותיהם על-ידי קצב שירתם. אכלנו את ארוחת הצהריים סמוך למעיין גדול במישור הפתוח מתחת לעץ-שיקמה – העץ היחיד שנראה בסביבה – כאשר תפסנו שם את מקומן של נשים ערביות. הן היו עסוקות בניקוי אלומות-חיטה קטנות. לצד הנחל המלא מים פעלה טחנה, שבה נטחנה התבואה של הסביבה כולה… הנחל, הוא נחל ג'לוד, היה מלא מים".[29]
• הסופר, הפוליטיקאי והמיסטיקן הבריטי, לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant) מתאר ב-1887 שעמק יִזְרְעֶאל הוא "אגם ירוק ענק של חיטה מתנפנפת, עם תלוליות מוכתרות בכפר, המתרוממות ממנו כמו איים; והוא מציג את אחת התמונות המדהימות ביותר של פריון שופע שאפשר להעלות על הדעת"[30]
• מעט היערות שנותרו בעמק הושמדו במלחמת העולם הראשונה. חוזה נחתם בשנת 1915, לגבי אספקת 2,500 טון עצי אלון לתחנת עפולה. לפי החוזה נדרשה כריתת 300 טון בחודש. עד לכיבוש הגליל בידי הבריטים חלפו 27 חודשים, דבר שמאפשר להניח כי נכרתו למעלה מ-8,000 טון עץ, כמות שוות-ערך ל-500 דונם לפחות. כריתת העצים בוצעה בשטחים פרטיים, הן של הגרמנים והן של אפנדים בעלי קרקעות.[31]

נחלים וביצות – נוף התלוי עונה

תוואי המים המרכזי בעמק הוא נחל קישון, הזורם מהגלבוע דרך העמק, למפרץ חיפה; נחל שעל-פי שירת דבורה אליו נסחפו מרכבות סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור. הנחל יכול לעלות על גדותיו וליצור מישורי הצפה. אולם בשל השיפועים הרדודים וסוג הקרקע, ישנן בעמק נביעות שללא ניקוז מלאכותי עשויות להפוך לביצות. קיימות שתי גרסאות מנוגדות לגבי מתאר הקרקע של עמק יִזְרְעֶאל: האחת טוענת שהיה בדרך-כלל יבש למדי, ואילו השנייה שהיה בוצי מאוד. בדרך-כלל הגורם הקובע בעניין הזה היה העונה בה הנוסע עבר בעמק – בקיץ או בחורף ובאביב.

• אולריך יספר זצן, שעבר בעמק בקיץ, מציין שבמשך כל מסעו מנצרת לג'נין, לא נתקל במים זורמים.[32]
• האוסטרי פרוקש פון אוסטן ( Prokesch von Osten) שעבר בעמק באביב של שנת 1829, מספר כי העמק מלא ביצות: "תעינו בדרכים בחפשנו מעבר בין הביצות, עד שנפגשנו בבדואי שהעביר אותנו במעבר הנכון".[33]
• הקצין הבריטי פיצמוריס ((Fitzmaurice)) מוסר ב-1833, כי במקומות אחדים, שם עברו ערוצי-מים, שקעו הסוסים עד לחצי גובה כתפיהם באדמה הטיטית.[34]
• הקצין הבריטי תומאס סקינר ((Skinner)), מתאר את קשייו לעבור את נחל הקישון בחורף 1834 בדרכו לנצרת: "בשל הגשמים הבלתי-רגילים של החודש האחרון גברו המים בנחל… חיכיתי זמן-מה בין הבדואים על-מנת שכולנו נוכל לעבור יחדיו, אך לא הייתה אפשרות להעביר את כבשיהם ועזיהם. הזרם היה מהיר מאוד, ואחדים מן הגברים התנדבו להעביר את חפצי תמורת סכום קטנטן. אך המוביל שלי, שהיה בעל הסוס עליו רכבתי, הרים את קולו במחאה, כי לא רצה שיועבר, על אחת כמה וכמה מאחר שהוא עצמו רכוב היה על-גבי חמור ולא ידע לשחות. 'מה אתה רוצה', אמר חסן, 'שוב הנוצרי! אמרתי לך שכולם פחדנים. הבה נעבור!' הוא קשר את בגדיו לראשו, בעט רגליו בבהמתו עד שנכנסה למים, ואני בעקבותיו. שנינו עברנו בשלום. המוביל, שלא רצה להתרחק מסוסו, דחף את חמורו לתוך הזרם. אך ברגע שהחל לשחות, נסחף בזרם. החמור המסכן כמעט ואבד. הרוכב זעק לעזרה, והבדואים צעקו וצעקו מהנאה: 'אללה גדול', קראו. 'שם הוא שוחה; חזרה לחיפה ; אלוהים הוא רחמן! איך בן-הבלייעל הזה יודע לשחוח לפתע!' הנוצרי המסכן היה המראה האומלל ביותר שראיתי. הוא הצליח לבסוף לעלות לחוף, אך זאת בצד הבלתי-נכון של הנהר. שום דבר לא יכול היה לשכנעו לנסות ולעבור בשנית. השארנוהו בוכה ומיילל. ולצדו החמור הרטוב שלו. שלעתים הוסיף את קול נעירותיו ליללות אדונו".[35]
• במרס 1843 העיד הלורד נוגנט (Lord Nugent): "הגענו לעמק הקישון או מגידו. עמק זה הינו ביצה אחת רצופה כמעט, שחוצים אותו שבילים, שלעתים קשה למצוא אותם ואינם מתעלים כמעט מעל לבוץ ולשלוליות ונקטעים על-ידי ערוצים שדרכם סוס עובר רק בקושי. בחורף שבילים אלה אינם עבירים כלל".[36]
• הקונסול הבריטי ג'יימס פין, סיפר בשנות ה-1850, כי "בחורף כל רוחב העמק לצידי הקישון מוצף, ואפילו לאחר שהמים יורדים נשארת כאן ביצה, שמסוכן לבהמות משא לעבור בה".[37]
• הקצין ההולנדי ואן דה וולדה (Van de Velde) מוסר במאי 1852, כי אדמתו של עמק חרוד הייתה ביצתית.[38]
• האמריקני הנרי רידג'אווי מציין ב-1874, כי "נחל ג'לוד גורם גם בקיץ להצפות".[39]
• נופו של העמק בעונות השונות נשקף מתיאור מסעו של יהושע חנקין ב-1904: "בקיץ היו אדמות העמק, המכוסות קש וקוצים רמוסים, חשופות יותר ורחבות יותר והרכיבה עליהן קלה. פסע [חנקין] לאורך נהר אל-מוקטע [נחל קישון] ובחן את נביעותיו ואת העלמות מימיו בתוך האדמה הצמאה ודילג מעל סלעי אבן הגיר האפורה ואגב כך שכח את פחדיו. כשהגיע אל הבדואים נשאר עמם ושוטט עם עדריהם וגילה את סודות נביעת המים בנהר שעתה זה עבר לאורכו. משם הלך אל הפלחים היושבים על הגבעות העוטרות את העמק ולן בחושות וירד לעבר מקשות האבטיחים ובלילות ישב בתוך סוכת המקשה ושמר מפני בדואים הפושטים עם עזיהם."[40] ועוד מתואר "אדמה מועדת לפורענות היא, בחורף עומדים בה המים, באביב מרחפים בה היתושים, בקיץ האדמה סדוקה ובסתיו פושטים עליה הבדואים."[41]
• בראשית ההתיישבות היהודית בקיץ 1921, תיאר איש /גדוד העבודה', יהודה קופלביץ (אלמוג) ,את שראה בדרכו מעפולה למעין חרוד: "עברתי על פני העמק וראיתיו מקרוב: סבך של ביצות, ים של קני סוף גבוהים, שרב ומחנק, ערב-רב של יתושים רוחשים מחנות-מחנות מחרישים אזנים, מעורים עיניים, מכבידים על הנשימה […] ההרים והגבעות מצפון קרחים, ללא סימן ירק או עץ. מהביצות שהעלו ירוקה עולה צחנה, והשטחים רחבי ידיים. ראיתי את אדמת המארה הזאת ונתברר לי: העמק דורש קרבנות רבים."[42]

חיות-בר

• הדיפלומט הצרפתי מרצ'לוס (Marcellus) מזכיר ב-1822 גאזלות [צבאים] בעמק.[43]
• הסופר והנוסע האנגלי, ג'יימס בקינגהם (James Silk Buckingham), נתקל בדרך מנצרת לדבוריה בחזיר בר שחור וגדול ועוד נתקל במרדף אחר חזירי בר בין נצרת לכרמל.[44] עוד נוסעים נתקלו בחזירי בר באזור התבור.
• דרו סטנט (Stent), מרצה באוניברסיטת אוקספורד, מספר באביב 1842: "מישור זה… חלק גדול ממנו איננו מעובד. השועל, הארנבת, התן והאיילה – והבחנו בעדר איילות רועות בשלווה – הם בעליו הבלעדיים כמעט, ולצדם חוגלות אדומות הרגליים, ניצים, בזים ושלווים".[45]
• הנרי טריסטראם, אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל, שעל שמו ציפור הטריסטרמית, מתאר שלאורך הקישון ראה סופיות, אגמיות וטבלנים גמדיים, עורבני ונקר נאה, וגם סנוניות הרפתות המרובות שהעמק "סיפק להן שפע יתושים לארוחה." במצוקי נצרת הוא מתאר: "מקננים בזים אדומים במושבות, בטוחים מתגרת יד נערי העיר." עוד הוא מתאר: "נשרים הסתובבו במעגלים הרחק מעל החלק העליון המעוגל של תבור; ופה ושם עיט מעופף מתחתם בחיפוש אחר מזון. זרונים טסו מהר יותר וקרוב על פני האדמה, שם נראה שעפרוני הוא הטרף היחיד שלהם; ובז נודד אצילי, שבמרכז פלסטין עדיין לא נותן מקום לבז נודד מזרחי, נעמד על סלע מבודד".[46]
• האמריקאי ואן-הורן (Van Horne), בדרכו מנצרת לתבור, מתאר: "… נתקלנו בסבך רב של עצי אלון, עם פרחי לילך ושיחים אחרים, שביניהם יש זאבים, חזירי בר, חתולי בר וזוחלים שונים מזמרים את הקונצרטים שלהם".[47]
• צילומים מהעמק מ-1920 מראים עדרים של ג'מוסים (תאו הביצות), וכך מעיד שם המקום תל-שור (תל-ת'ורה) בלב העמק.

תושבי העמק

• אולריך יספר זצן מוסר ב-1805, כי "משפחה בדואית בודדת גרה במרומי גבעת המורה. בעמק עצמו נעים הלוך ושוב בדואים רבים. חלקם שייכים לשבטי הצח'ר והסברך. אמירים מן השבט הראשון גובים מסים בכפרים השכנים, למעשה על-מנת שהם עצמם לא יגעו לרעה במקנה. כן חיים בעמק טורקמנים, דוברי טורקית, המגדלים מקנה ותבואה".[48]
• באקינגהם מזכיר ב-1816 אחדים מהכפרים שבעמק: "עברנו בשעה אחת מתחת לכפר פולי [קיבוץ מרחביה] והשארנוהו לשמאלנו… במרחק מיל מן הכפר הזה. לצד מערב, ישנה אל-פולה [עפולה], הבנויה על שטח מוגבה, ומכילה רק מבנים בודדים. לצד מזרח ישנו הכפר הגדול יותר, נוריס [נורית], וסביבו עצי-זית, וישנם כאן מקומות-יישוב נוספים, שכולם מאוכלסים במוסלמים… בשעה שלוש הגענו לכפר זרעין [יִזְרְעֶאל] שהוא גדול מן הקודמים, וגם הוא מאוכלס במוסלמים".[49]
• הנוסע ג'ון קרן ( Carne) טוען ב-1821, כי אין כמעט למצוא כפר בכל עמק יִזְרְעֶאל.[50]
• המלומד הגרמני ג'ונתן שולץ (Johann Martin Augustin Scholz) מוסר באותה שנה, כי כרבע מאדמות עמק יִזְרְעֶאל הן בידי נוצרים היושבים בנצרת, ושאר האדמות שייכות למוסלמים.[51]
• המיסיונר האנגלי ג'ווט (Jowett) הבחין בחמישה כפרים קטנים מאוד ב-1823, בדרכו מנצרת לג'נין: "הבתים הם בקתות הבנויות מבוץ, רובן חרבות".[52]
• הנזיר גרמב (Geramb) מוסר ב-1831, כי פגש בעמק פרשים בדואים ושיירות-גמלים המעבירות תבואה. [53]
• אדוארד רובינסון כותב ב-1838, שבמרכז העמק לא מצא כמעט כפרים, אך בשוליו הוא מזכיר את סילה, אל-יאון, אל-בריד, כפר עדאן ומוקיבלה, והוא עצמו עבר דרך ג'למה, סנדלה (חרבה), זרעין (יותר מ-20 בתים, אך רובם חרבים), שונם, והכפרים הנטושים פולה, ע-פולה וחרבת מזרע, ומציין גם את תענך (Ta'annuk), לג'ון (El-Lejjun), נוריס, דחי, אינדור, דבוריה, איכסל, נין ומוקייבלה, וכן את בית-קאד (Beit Kad), ארון (Araneh), דייר-אבו-דאיף (Deir Abu Dha'if), דאיר-גוזל (Deir Ghuzal), פיקוא (Fiiku'a), גלבוע (Jelbon) והריסות הכפר ווזאר (Wezar).[54]

• המיסיונר האמריקאי, וויליאם מק'קלור תומסון (William McClure Thomson), שחי למעלה מיובל שנים בלבנון ובארץ ישראל, ואף כתב ספר על ארצות המקרא, , ציין בשנת 1859כי גם אל-פולה וגם פולה הסמוכה, היו "שניהם כעת שוממים, אם כי שניהם היו מיושבים לפני עשרים וחמש שנה כשעברתי בדרך זו לראשונה". תומסון הטיל את האשמה בעזיבת התושבים על הבדואים.[55]
• על פי סגן הקונסול האנגלי אדוארד תומאס רוג'רס , בשנת 1859 היו באל-פולה 64 תושבים, והעיבוד היה 14 פדנים (59 דונם).[56]
• החוקר הצרפתי ויקטור גרין ציין בשנת 1875 את שרידי פסיפסים מרובי הגוונים של ביר פולה. בתקופה זו, אל-פולה היה ביתם של 15 משפחות ערביות.[57]
• מארק טוויין מתאר את אנשי אינדור שלמרגלות גבעת המורה ב-1869: "… הם היו ההמון הפרוע ביותר של פראים חצי עירומים שמצאנו עד כה. הם הסתערו מתוך כוורות של טיט, מתוך בקתות בתבנית קופסת מוצרים יבשים, מתוך מערות פעורות לוע מתחת למדפי סלע, מתוך בקיעים באדמה. תוך חמש דקות הבדידות ושתיקת המוות של המקום לא היו עוד, והמון מתחנן, צורח, צועק נאבק בין רגלי הסוסים וחוסם את הדרך. בקשיש! בקשיש! חוואג'ה, בקשיש!' זו הייתה מגדלה [מגדל שליד הכנרת] שוב, רק שכאן הבוהק מעיני הכופרים היה עז ומלא שנאה. האוכלוסייה מונה מאתיים וחמישים, ויותר ממחציתם גרים במערות בסלע. לכלוך, ניוון ופראות הם סימני ההיכר של אנדור. אנחנו כבר לא מדברים יותר על מגדלה ודבורה [הכפר דבוריה]. אנדור עומדת בראש הרשימה. היא גרועה יותר מכל 'קמפודי' אינדיאני. הגבעה [גבעת המורה] עקרה, סלעית ומבוראת. שום ענף דשא לא נראה לעין, ורק עץ תאנה אחד בפתחה של מערה."[58]
• את ביקורו בכפר נין מתאר טוויין: "נערות שחורות, שחורות עיניים, יחפות, עטויות סמרטוטים ומקושטות בצמידי נחושת ונזמי זהב מזוייף, איזנו כדי מים על ראשיהן, או שאבו מים מהבאר. עדר כבשים עמד ליד והמתין לרועי הצאן שימלאו את האבנים החלולות במים כדי שישתו – אבנים שכמו אבני הבאר, נשחקו בצורה חלקה ושוקעו עמוק בשתיה של מאה דורות של בהמות צמאות. ערבים ציוריים ישבו על האדמה בקבוצות, ועישנו בחגיגיות את הצ'יבוקים הארוכים שלהם. ערבים אחרים [כנראה נוצרים?] מילאו עורות חזירים שחורים במים – עורות שהתמלאו היטב והתרחבו במים עד שהרגליים הקצרות נפלטו בלחץ מחוץ לקו המתאר ונראו כמו גופות חזירים מנופחות מטביעה. לנגד עיני היתה פרושה עכשיו תמונה מזרחית מפוארת שסגדתי לה אלף פעמים בתחריטי פח ענוגים ומהודרים! אך בתחריטים [אותם דמיינתי] לא הייתה שממה; אין לכלוך; אין סמרטוטים; ללא פרעושים; אין תווי כיעור; אין עינים טרוטות; אין חגיגת זבובים; שום בורות אווילית נסוכה על פני האנשים; אין קרחות על גבם של החמורים; שום להוג צורמני בלשונות לא ידועות; אין צחנת גמלים."[59]
• על ביקורו בסולם כתב טוויין: "… מצאנו כאן פרדס לימונים צונן, מוצל, שופע פרי. אתה נוטה להגזים בהערכת היופי כשהוא נדיר, אך פרדס לימונים זה היה יפהפה בעיני. הוא אכן היה יפהפה.."[60] גם הסופר הבריטי צ'ארלס אליזבת שביקר בסולם ב-1862, התפעל מבוסטאן התפוזים והלימונים במקום.[61]
• עוד כותב מארק טוויין על מפגשו עם הבדואים: "כשחלפנו על פני מישור אדרילון, פגשנו חצי תריסר אינדיאנים (בדואים) חפרניים, עם חניתות ארוכות מאוד בידיהם, מכרכרים סביב פגרי סוסים זקנים, ותוקפים אויבים דמיוניים; דוקרים ומנפנפים את סמרטוטיהם ברוח, וממשיכים כמו חבורת מטורללים חסרי תקנה. סוף סוף זכינו לפגוש את "בני הדבר החופשיים והפראיים הדוהרים במהירות כמו הרוח במישור על גב סוסותיהם הערביות היפהפיות", שעליהם הרבינו כל כך לקרוא ושאותם השתוקקנו כל כך לראות! אלה היו "התלבושות הציוריות"! זה היה "החיזיון האבירי"! נוודים לובשי סחבות – רברבנים עלובים – "סוסות ערביות" בעלות עמוד שדרה וצוואר כשל שלדי איכטיוזאורוסים במוזיאון, גבנוניות כגמלים!"[62]
• בשנת 1882 תיאר סקר ה- PEF של פלסטין המערבית (SWP) את אל-פולה ככפר טיט קטן, "עם כמה בתי אבן באמצע. הוא ניצב על אדמה תפוחה, מוקף אדמת תירס, מצפון לו ישנן ביצות. אספקת המים היא מבארות ממערב לכפר. מסביב לאתר שרידים צלבניים עתיקים".[63] הסקר ציין כנסייה הרוסה במרחק של כ-200 מטרים דרום-דרום-מזרח מהטירה,[64] אשר כנראה היו שרידי כנסיית הקהילה הצלבנית.[65]

• רשימת אוכלוסין משנת 1887 לערך הראתה כי בפולה יש כ-300 תושבים; כולם מוסלמים.[66]
• האמריקני ואן-הורן מספר ב-1884: "רכבנו לאורך שולי המישור. מבלי לראות כל כפר או בית של איכר בתחומו הנרחב והפורה. המוביל שלנו סיפר לנו, שהתושבים אינם בעלים ולו של שעל-אדמה מאדמותיו, לכן בקתותיהם העניות מוחבאות בשוליו בין הגבעות… הממשלה היא בעלת האדמות והיא מחכירה אותן לסוכנים, שעליהם לשלם לה מעשר מערך היבול. כל שנה נפגש הסוכן עם השייח' ושואל מהו גודל השטח אותו זורעים אנשיו. השייח' מנסה להמעיט בהיקפו והסוכן – להגדילו. לאחר יומיים או שלושה של משא-ומתן הם מגיעים בדרך-כלל לכלל פשרה; אך בשעת הקציר יש להשאיר את יבול התבואה במקום, עד שייבדק בידי הסוכן, וכתוצאה הוא ניזוק לעתים קרובות, הסוכן מצליח בדרך-כלל לקבל כמות גדולה מן המגיע למעשה".[67] בתנאים אלה מוכנים היו התושבים להעביר את זכויותיהם לידי בעלי אמצעים ושררה, שיוכלו להגן עליהם בפני עושק וגזל מצד חוכרי המסים. תהליך זה התנהל בארץ-ישראל כולה. בעמק היו אלה מישל סורסוק ובני משפחתו, נוצרים מביירות, שהצליחו להשתלט על רוב אדמותיו.
• הגרמני פולץ (Volz)) מציין ב-1905, כי העמק 'איננו רק פורה, אלא בהווה אף מנוצל היטב. אך למי שייכת כל הפוריות הזו? לא לאיכרים, אלא לבעלי רכוש חמסנים, המכוונים מביירות את מלאכתם הקשה של הפלאחים. במקום חיים בריאים, קיימת כאן יד חזקה, בלתי-בריאה'.[68] אך דברי ביקורת אלה אינם מוצדקים: בזכותה של משפחת סורסוק עובדו לראשונה מזה זמן רב שטחים נרחבים מאדמות העמק. רמת החיים של חקלאי העמק המשיכה להיות נמוכה ביותר.
• הצרפתי גרלין (Guerlin) אומר על תושבי זרעין ב-1908: "פלאחים עניים שהצטופפו סביבנו והיו ציוריים מאוד, אך לבושים בקרעים. בקשיש קטן גרם לנשים להעלות חיוך נרחב".[69]
• ריצ'רד פנלייק האנגלי, מתאר את הכפר נין ב-1912: "מכל הכפרים הקטנים וחסרי החשיבות נין הוא אולי הגרוע ביותר… כתריסר בקתות מבוץ ובתים אחדים גדולים יותר. מאבנים ומבוץ, מהווים את כל הכפר. ישנה שם קאפלה קתולית קטנה. טיול מסביב לכפר היה מעניין, אך לא מעודד. ילדים ערומים וערומים-למחצה שכבו או ישבו על קרקעית הבקתות, או זחלו ושיחקו עליה. חמורים, כלבים, עיזים ותרנגולות טיילו מבעד לפתח לתוך הבקתות ויצאו שוב דרכו. בתי הערבים העניים יותר מורכבים מחדר אחד בלבד. המשמש כחדר-שינה, חדר המחייה וגם כאורווה. הילדים הקטנים היו מלוכלכים מאוד, ונראה שאיש איננו מטפל בהם… שעשועם העיקרי היה לזרוק אבנים ובוץ בתרנגולות וביתר היצורים. על-אף שהמקום היה קטן. הרי הרעש שהקימו החיות המוטרדות והילדים הצורחים היה מחריש אוזניים ממש. יש הרבה מה לשמוע בעניין. אך רק מעט מה לראות".[70]
• אין בתיאורים שפורטו כאן התייחסות לנזקים בנפש ורכוש שנגרמו בעמק יִזְרְעֶאל ברעידת האדמה הגדולה של צפון הארץ ב-1 בינואר 1837, שקטלה אלפים בצפת ובטבריה, ופגעה קשות גם בנצרת ובערי לבנון.
• אין מידע רב לגבי מגפת הכולרה שהייתה בארץ בשנת 1865 ("מגפת הכולרה הרביעית"). מידע חלקי יש לגבי מגפת הכולרה של 1902 ("מגפת הכולרה השישית"), שבעצירתה היה מעורב ד"ר הלל יפה, ממנה מתו כ-20% מתושבי עזה, 10%-15% בטבריה, כ-5% מתושבי יפו, רבים מתושבי לוד, ו-6 אנשים בלבד ביבניאל וכפר תבור.[71] דן בראל מתאר: "השלטון העות'מאני נהג להטיל סגר על עיר נגועה בכולרה כדי למנוע את הפצת המגפה לערים אחרות. במגפה בשנת 1902 [בה מתו בטבריה עצמה כ-600 איש], הוטל הסגר באיחור ניכר, וחולים שברחו מהעיר [או שביקרו בעיר לרגל חג הסוכות], הפיצו את המחלה ביישובים אחרים בגליל. גם לאחר הטלת הסגר ניתן היה לצאת מטבריה הנצורה ולהיכנס אליה בעבור שוחד".[72] בדרכה מטבריה לעבר שכם ולעכו, עברה המגפה דרך העמק בספטמבר אך תוצאותיה לא סוכמו.[73] המגפה פגעה יותר בציבור הערבי בארץ, גם בערים המעורבות. הערכת הקורבנות עומדת על 20,000 איש ברחבי הארץ.[74] מקורות לא מאומתים טוענים שהכפר אל-פולה הועלה באש כצעד מנע של מגפת הכולרה של 1902.
• אין לי מידע אודות השפעת מגפת טיפוס-הבהרות 1916[75], האחראית לכ-60% מהתמותה בשנה זאת בירושלים, ופגעה באנשי יפו שרבים מהם הוגלו לטבריה והביאו איתם מגפה זאת וכן כולרה, ובין המהגרים צפונה התמותה הייתה עצומה. אין ספק שמגפה זאת פגעה גם בתושבי הגליל והעמק.

חקלאות

• באטלס של פייר ז'אקוטן 1799, הקרטוגרף של נפוליאון, במפה 46 (מצורפת להלן) מופיע צפון הארץ במיפוי המודרני הראשון שנעשה בארץ, והוא נחשב מדוייק במקומות בו עבר צבאו של נפוליאון, כולל עמק יִזְרְעֶאל. במפה, לאורך נחל מזרע ולאורך נחל עדשים מצויירים שדות רבים.
• זצן שאל ב-1805 כומר אותו פגש בנצרת, מהו יבול התבואה של אדמות בני נצרת הנמצאות בעמק, ונענה כי חיטה פי 12 (כלומר, הכמות הנקצרת גדולה פי 12 מהנזרעת), שעורה קצת יותר ודורה פי מאתיים.[76] בהמשך דבריו הוא מוסר, ששיחי הכותנה מחזיקים בעמק מעמד שנים אחדות, כאשר מטפלים בהם היטב.[77]
• באקינגהם מספר ב-1816, כי מצא שדות חרושים רק בקצהו הדרומי של העמק.[78]
• מרצ'לוס מאשר ב-1822, כי רוב העמק איננו מעובד כלל ומשמש רק למרעה.[79]
• הרופא גורדון מאשר ב-1828 מצב זה בשינוי-מה, ומציין כי כל העמק הוא שטח של מרעה ושדות מעובדים.[80]
• המרשל הצרפתי הדוכס מ-רגוזה, כותב ב-1834 (תקופת מרד הפלאחים בשלטון הזמני של מצריים), כי רק כ-5% מאדמות העמק מעובדים, וזאת בשל חוסר הבטחון השורר באזור. הכפרים המעטים נבנו, לדעתו, בכוונה הרחק ממקורות המים, מאחר ואלה מושכים נוודים עוינים.[81]
• פיצמוריס טוען באותה שנה שלא ראה כמעט נסיון לעיבוד האדמה.[82]
• האמריקני פקסטון מזכיר בקיץ 1836, שבשולי העמק היו, כפרים מעטים, ולצידם גפנים, עצי-זית ועצים אחרים. "ראינו עדרי-צאן אחדים במישור, אך לא במספרים הגדולים כפי שנאמר לנו".[83]
• החוקר האמריקני אדוארד רובינסון 1838 בדרכו מג'נין לזרעין מתאר: "הנוף היה מקסים בשל הפוריות והיופי העשיר שלו. שדות תבואה צהובים, עם כתמים ירוקים של כותנה ודוחן ביניהם, ציירו את הנוף כמו שטיח. המישור עצמו היה כמעט ללא כפרים." אך בהמשך, במבט מהעליה לנצרת הוא מסכם: "המישור בחלק זה עשיר ופורה, אך עומד ברובו בשממונו; פה ושם רק כמה כתמי דגן, מעורבבים עם חלק ניכר של אדמה מבוזבזת".[84]
• האמריקני סטפן אולין מספר במאי 1840: "למשך מילין אחדים מעבר לג'נין הייתה האדמה מכוסה בחיטה או הייתה חרושה לקראת זריעת זיפן איטלקי [כנראה דוחן?]. האנשים היו כבר בחוץ. עם שוריהם הקטנים, אך בעלי כוח הסבילות, המושכים במחרשות הגרועות ביותר בעולם. היה אולי מספר פרות שווה לזה של השוורים שמשכו במחרשות, ונדרש מהן לתת גם חלב וגם לעבוד בחקלאות… ראיתי גם חלקות שעורה. אך רק מעטות. כי חיטה היא הגידול החשוב ביותר של ארץ-ישראל ומצליחה בכל סוגי האדמות… לא הצלחתי לגלות סימן לכך, ששמים לב לזיבול ועושים מחזור זרעים, או כל דבר אחר המראה על ידע בתחום החקלאות. אך החיטה נראתה בסדר… גם כותנה מגדלים כאן בהיקף ניכר… אך אם לשפוט לפי שאריות היבול מהשנה שעברה, הרי שצמח יפה זה איננו עומד כאן על רמה… בהמשך הדרך נעשה העיבוד דליל יותר ופחות אינטנסיבי. שדות גדולים נשארו אדמות-בור, ולבסוף כל השטח נשאר במצבו הטבעי, כלומר גדלו בו רק עשבים ותבואות-בר ורעו בהם עדרי עיזים וכבשים… רק חלק קטן מן האדמה, בשולי המישור, מנוצל בידי האדם. עמקי-משנה קטנים יותר, המחוברים למישור הגדול, נוצלו באופן סביר לעיבוד חקלאי".[85]
• ג'ון וילסון (John Wilson) מדווח באפריל 1843: "בעמק הגדול ראינו הרבה יותר שטחים מעובדים מאשר נמסר בתיאורי הנוסעים. הדבר הפתיע בשל מיעוט הכפרים העוסקים בחקלאות שהבחנו בהם. מגדלים כאן שעורה, חיטה, זיפן איטלקי [דוחן?], קטניות, שומשומין, פשתן וכותנה. שיבולת-שועל גדלה פרא בין שדות המרעה, שאין מטפלים בהם כמעט".[86]
• תיאורו של דרו סטנט קודר יותר: "גדלה שם כמות-מה של כותנה בעלת איכות טובה, אך אין רואים לא גפנים ולא זיתים, והתבואה היא דלילה ומצביעה על מצבה הגרוע של הקרקע".[87]
• מארק טְוֵויְין שביקר בעמק בשנת 1867, השקיף מהר-תבור ותאר: "הנוף הנשקף מפסגתו הגבוהה [של הר תבור] הוא כמעט יפה. מתחת השתרעו מישור אסדרילון [עמק יִזְרְעֶאל] המישורי והרחב, משובץ שדות כמו לוח שחמט… מנוקד על גבולותיו בכפרים לבנים וצפופי בתים".[88]
• הכומר ואן הורן שחצה את העמק בשנת 1884 מוסר כי כשישית מן העמק מעובדת (כלומר פי שלושה ויותר ממה שמסר דוכס רגוזה ב-1834).[89] אחוז זה הלך וגדל בשלהי התקופה העות'מאנית, עם השיפור במצב הביטחון ולאחר שמשפחת סורסוק השתלטה על העמק כולו. הוא מתאר את הדרך מזרעין לסולם: "… עברנו מספר שדות חיטה ושעורה קטנים, בהם היו מספר קבוצות של נשים וילדות, עסוקות בעשוב עשבי בר שצמחו בין השיבולים הגדלים."[90]

אוכלוסיית העמק הלא יהודית בשנים 1921-1925

פולאק טוען שכאשר הועברו אדמות העמק לסורסוק, ב-1872, היו בו יותר מ-20 נקודות-יישוב ו-4,000 תושבים. ישובים ערביים רבים היו למרגלות ההרים המקיפים את עמק יִזְרְעֶאל. אוכלוסייתם בעת מכירת שטחם 1921-1925[91] או במפקד האוכלוסין שעשו הבריטים ב-1922 (מספר האנשים בסוגריים – לא כולל יהודים):[92] בהרי נצרת היו עין-מאהל (516), נצרת (7,424), יפיע (515) ומוג'דיל (1,009), למרגלות הכרמל היו אלראי, אבו-זורייק, אום אל-זינת (787), אבו-שושא (סמוך למשמר העמק, 12), רוביה אל-פוק (41) ורוביה אל-תחת (49), מנסי, ליִד אל-אוודין (היוגב) ולג'ון (צומת מגידו, 417). במורדות הגלבוע היו נוריס (נורית, 364), וזרעין (יִזְרְעֶאל, 727), וכן אינדור (311) למרגלות גבעת המורה ודחי (54) במרום הגבעה. בעמק עצמו היו ישובי אריסים וביניהם ג'ולוד ותל אל-פאר (מעין-חרוד, 280 משפ'), מעלול, (נהלל ותמרת, 436), סופסף עין-שאיקה (כפר החורש, 25 משפ'), עין-ביידה ומוקביי (יוקנעם, 25 משפ'), תל-עדש (102), רובה אל-נצרא (מזרע וכפר גדעון, 50 משפ'), ג'ינג'ר (גניגר, 162), הרבז (177), קיסקיס טאבון (בשמת טבעון, 151), אל-פולה (עפולה, 533), פולה (מרחביה, נמכרה ופונתה לפני תקופה זאת), תל-שמאם (כפר יהושוע, 70), כניפס (שריד, 39), ג'בתא (גבת, 318), ג'דה (רמת ישי, 324), ח'ארתיה (שער העמקים, 60 משפ'), שיך-אבריק (בית שערים, 111) ואל-שגרה (סג'רה / כפר תבור, 433). הישובים שלא נמכרו ליהודים היו סולם (370), מצר (134), נין (157), ערב אל-סביח (658 איש משבע משפחות, שהיחידה שנותרה במקומה היא שיבלי), דבוריה (602) ואיכסל (621).

פרט ליישובי קבע אלה היו גם התיישבויות בדואיות של שבטי העמק והגליל החזקים והיריבים זה לזה: ערב אל-צ'חר (סאקר) וערב אל-צביח, ונוודים משבטי הבדואים ערב אל-תורכמן (1,037), חמדון (4), חוג'יראת (200), מזריב (125) ועוד עשרות שבטים. לרוב, לא נישאו בדואים עם פלאחים כך שהאוכלוסיות הערביות היו נפרדות.

גם גרמנים היו בעמק. "בסיורנו בשטח ראינו את קברות הגרמנים שניסו להתנחל באותו מקום ומתו בקדחת" כותב מאיר שלו ב"רומן רוסי". ב-1858 יצאה משלחת טמפלרים גרמניים בת שלושה אנשים (הרדג, הופמן ובובק), לבדוק את אפשרויות ההתיישבות בפלסטינה. למרות שימים מספר לפני ביקורם בארץ פגעו ערבים במשפחה ממוצא גרמני שהתגוררה ביפו, הסכימו השלושה שהארץ ראויה להתיישבות, אך התנאים, השכנים והיחס של השלטון הטורקי, עשויים לסכל התיישבות חקלאית רבת היקף.

חסרי סבלנות החליטו ארבעה צעירים מקירשנהרדהוף (Kirschenhardthof) להיות המתיישבים הטמפלרים הראשונים בארץ. ב-1860 הגיעו הארבעה על חשבונם ארצה, להתיישב בירושלים וללמוד את שפת הארץ. לאור עויינות הקהילה הנוצרית בירושלים, עברו הארבעה לנצרת ושם הביעו את רצונם בהתיישבות חקלאית בפני יוהאן צלר וג'יימס הובר, נציגי המיסיון האנגלי במקום. בהתאם להצעתו של צלר, הם התיישבו בחושות של הכפר הנטוש ג'ניג'אר. המרכז בגרמניה טען שהתיישבות צריכה להיות בירושלים, וסירב לתמוך כלכלית בהם. בגניגר היו הארבעה מספר חודשים. הם בקשו תמיכה כספית ונענו בכעס שהתיישבות טמפלרית ראוי שתהיה בירושלים. הם לא זכו לתמיכה מגרמניה, ולכן עזבו כריסטיאן פרידריך אפינגר (1833-1918), קרל כריסטיאן האושלה (1832-1894), הירונימוס זונדרקר, (?) לשנלר בירושלים. פיליפ יוהן הוצשטטר (1820-1860) שאחרי ששהה בנצרת, מת ממלריה במאי 1860.

המלחמה בין פרוסיה ואוסטריה ב-1866, האיצה את החלטת הטמפלרים לעזוב ולעלות ארצה. הפחד מפני גיוס לשירות צבאי, היה גדול מהחשש מפני העתיד הצפוי למתיישבים בפלסטין. באביב 1867 הגיעה קבוצה של טמפלרים להתיישב בגבעת כניפס (בין שרידי מצודת כניפס בשריד לכפר הזעיר דאר-טאוויל, שהקימה משפחת טאוויל מאוחר יותר), המשמשת היום כבית הקברות של שריד, מקום שתואר אז: "כפר קטן, הרוס ברובו, שהיה בו רק קומץ מתיישבים, שהסתופפו סביב לשרידי מבצר מימי דאהר אל-עומר" (מצודת כניפס, 1750). בסוף הקיץ הגיעה ייתרת הקבוצה של 23 בוגרים וחמישה ילדים, וכבר בסתיו מת הראשון. תוך פחות משנה מתו עשרה בוגרים ושני ילדים וחלו רבים. התנאים הקשים הבריחו אותם תוך שנה לסמוניא (תל שימרון, בעליה לתמרת) וגם משם הבריחו אותם המלריה, מחלות ומוות. עד סוף שנת 1868 מתו למעלה ממחצית מאנשי הקבוצה.[93] הנותרים נטשו למושבה הגרמנית, שהוקמה אז בחיפה. בכך נקטע הניסיון הטמפלרי להתיישב במקום שתואר בעיתונם "ורטה", כבעל אדמות פוריות. בבית הקברות של הטמפלרים בחיפה ישנה מצבה האומרת "לזכר מתנחלי חברת המקדש שמתו במג'דל, כנפיס וסמוניא [מגדל העמק, שריד ותל-שומרון]".

ב-1882 נשכר גוטליב שומכר – מהנדס מהטמפלרים החיפאים, לצורך ביצוע סקר ומדידות עבור רכבת העמק וסלילת דרך מחיפה לנצרת. הוא נשכר על ידי 'החברה החמידית' של הבריטי סר לורנס אוליפנט, שפעלו עבור משפחת סורסוק, להם היה קושאן לסלילת רכבת העמק. הם עשו את הסקר אך הסורסוקים לא השיגו מימון לרכבת ואיבדו את הקושאן. לביצוע הסקר הקים שומכר בתים בסגנון גרמני בכפר הנטוש ג'ינג'אר. החברה לא זכתה בזכיון להקמת רכבת העמק והמבנים בגניגר ננטשו,[94] ורק שימשו לאיסוף מס תבואה עבור משפחת סורסוק.

תחנת הרכבת בתל שמם. צילום: גילי חסקין

עם גידול כוחם של הטמפלרים, יצאו צעירים מהמושבה הגרמנית בחיפה להתיישב בעמק. הישוב הטמפלרי בית לחם הגלילית, קם על אדמות הכפר הערבי "אום אל עמד" בשנת 1906 וחיו בו גרמנים לצד ערבים (111 גרמנים לצד 113 ערבים במפקד של 1922). הישוב ולדהיים התיישב באלוני אבא ב-1907 וגם בו חיו גרמנים לצד ערבים (63+65). הטמפלרים בוולדהיים מתוארים בספרו של מאיר שלו "פונטנלה".

בזמן מלחמת העולם הראשונה, בין דצמבר 1917 וספטמבר 1918, התיישבה בסמוך לקואופרציה של מרחביה טייסת הצילום הבווארית #304 של חיל האויר הגרמני, שהיה לה בסיס גם במוקייבלה. הטייסת, שטיפחה יחסים מצוינים אם אנשי הקואופרציה "התרבותיים", עזרה רבות גם בהפחדת גנבים מסולם השכנה. הטייסת הייתה במרחביה עד שנכבשה ונשבתה בידי פרשים אוסטרלים. המהנדס ברוך קטינקא, שבנה את מגדל המים במזרע, תכנן עבורם קרון מיוחד, לו חיבר מנוע של מטוס, כדי שיוכלו "לטוס" על תוואי רכבת העמק, לבקר במושבה הגרמנית בחיפה! באותו הזמן, סוף 1917, נסוגה המפקדה הגרמנית של ארץ ישראל, בראשות הגנרל פון-פלקנהיין, לנצרת משם פיקדה על הכוח העות'מני הארצי. "פרשים גרמנים עם דגלונים שחורים-לבנים-אדומים הופיעו לראשונה בעמק יזרעאל" כפי שמתאר הרופא הגרמני שלהם.

החל משנת 1921 החל גל התיישבות יהודית בעמק. לצד הישובים במרחביה (שנת 1910), תל-עדש (שנת 1913) וכפר ילדים (שנת 1919), הוקמו זמנית מחנות סוללי הכבישים עפולה-נצרת וג'דה-חיפה. בסוף 1921 קמו נהלל, עין-חרוד (במעיין חרוד), תל-יוסף, עין-טבעון (כפר יחזקל) ו'קבוצה-קטנה' (גבע). מאוחר יותר נבנתה בלפוריה (שנת 1922), ועד 1924 קמו גם גניגר, המושב הטרנסילבני (כפר גדעון), כפר היוגוסלבים (בית שערים), צריפין (מזרע), מרקנהוף (שנדדו מאוחר יותר להקמת בית-זרע), ותוך שנתיים גם עפולה, שריד ועוד. בשנת 1924 קם ישוב המפעל מנור, בג'דה. כיום רמת ישי.

ראו באתר זה: ממנור לרמת ישי.

האריסים הערביים בכפרי העמק פונו מאדמות אבותיהם, עליהן לא הייתה להם בעלות, ועוד פוצו מעבר לנדרש. כפי שמעידה 'ועדת שו' במרץ 1930: "רכישת קרקעות על ידי חברות יהודיות הייתה חוקית והוגנת כלפי הדיירים".[95] הטרגדיה היא, שהפלאחים וכן הבדואים שחיו דורות בעמק, נאלצו לפנות את מכורתם עליה לא הייתה להם בעלות, ונדחקו ממנה, כאשר לבעלים החדשים, היהודים, לא הייתה כל חובה חוקית לפצותם או לדאוג להם לאדמה חלופית על פי החוק העות'מני שבתוקף.

סיכום

הישוב בעמק החקלאי הפורה הגדול בישראל, מקורו בימים עברו, והוא התקיים בעקביות במשך דורות. בשל תנאי השטח בימי החורף – ביצות ומחלות, בחרו התושבים להקים את כפריהם בעיקר לצד ההרים ועל גבעות, ופחות באגני הניקוז של הסעיפים של הקישון. בין הפלאחים, המחוברים לאדמה, כשהם משלמים מס מיבולם לבעלי הקרקע, לנוודים הבדואים שפשטו על העמק לפרקים, וחיו ממרעה זמני, משוד ומתביעת דמי חסות, היחסים היו מורכבים ותלויים רבות בחוזקו של השלטון ובריכוזיותו. לפרקים נזנחו השדות ולפרקים, בתקופות של בטחון, היה העמק מעובד, וככל הנראה גם יכול היה לתמוך באוכלוסייה רבה יותר. עמק יזרעאל, התומך היום בכמעט 150,000 איש, תמך עד 1922 בכ-10,000 איש. אולם בתקופות של ביטחון אישי נמוך, או בהשפעת מחלות ואסונות טבע, ודאי היה מאוכלס פחות, דבר שאין די נתונים מספריים אודותיו אלא רק התרשמויות סובייקטיביות בלבד.

הפלאחים, אדוניו המתמידים של השטח, לא השכילו או לא יכולים היו לאמץ את חוקי הטנזימאט העות'מניים כאשר הוכלו על הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19'. הם לא רצו או לא יכלו לרשום את אדמת אבותיהם בטֿאפּוּּ (מבוטא בערבית 'טֿאבּוּ'), העדיפו לשלם מס לבעל הקרקע ולא להירשם כבעלי קרקע, כדי לא להיות נתונים לגיוסי חובה לצבא וכדי לא להצטרך לרכוש את האדמה מבעלים, שיכולים להחרים אותה בכל רגע נתון. בארץ לא התקיימה שיטה פיאודלית עם אריסים וצמיתים, אלא חכירת קרקע בעבור מסים, ולעיתים גם תשלום נוסף להגנה ('פרוטקשן'). אי היכולת להסתגל לתנאי חוקי הקרקע, הותירו את המקומיים – בדואים ופלאחים גם יחד – חסרי אונים כאשר הגיעה ההתיישבות היהודית ובסופו של דבר לעזיבה של רבים את מחוזות הורי הוריהם.

דעות שונות יש לגבי פני השטח והחקלאות. מהתיאורים עולה כי בחלק מהזמן היו מישורי הצפה של העמק מאופיינים כביצות עונתיות, בעוד שבתקופות אחרות פני השטח היו מעובדים בחלקם. ממפת ז'אקוטן עולה כי השטחים לצד נחלי הקישון, מזרע ועדשים, היו מעובדים בתקופות היובש (חקלאות קיץ). השטחים הלא-מעובדים היו שטחי מרעה. אחוז השטח של ביצות קבע היה קטן ביותר, אם כי מחלות הנובעות ממים עומדים היו ככל הנראה מרובות ביותר, ורק תושבי העמק הקבועים הסתגלו לכך. היו גם חיות בר לוחכות עשב – בעיקר צבאים וג'מוסים. מוזכרת גם נוכחות של צבועים, תנים, שועלים וזאבים. למרות התיאור של אדמת ביצות ושדות קמה, הקמת יחידות ליצור אדני רכבת, מלמדים על ייעור מסוים, שנגדע עד ראשית המאה ה-20'. ציד או דיג אינם מוזכרים כמשלוחי-יד. כמקור למזון מוזכרים רק צאן, מקנה, בקר, סוסים, חמורים וגמלים (כמקור לבשר ולחלב) וכן חקלאות שדה (דגנים) ועצי פרי בבוסתנים מקומיים.

* הכותב, יובל נעמן, הוא חבר קיבוץ מזרע, מהנדס,  מרצה, בעל תואר שני בלימודי מזרח ארצה.  מדריך טיולים בארץ ובחו"ל. טל' 052-7950097. דוא"ל: [email protected]

הערות

[1] נתן שור, " עמק יזרעאל בתיאורי נוסעים במאה ה – 19 ", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1967-1900 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סידרת עידן ; 17, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1993, עמ' 14-25

[2] ארצ'יבלד פ. וייוול. "הטופוגרפיה של שדה-המלחמה הארץ ישראלי. 1928". תרגום לעברית מערכות גיליונות 2-3 יולי 1940, עמ' 9-10.

[3] מבוסס על: שור, נתן. "עמק יזרעאל בתיאורי נוסעים במאה ה-19'", עמק יזרעאל, 1967-1900 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. נאור, מרדכי (ער'). הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה. סידרת עידן ; 17. תשנ"ג – 1993

[4] נתן שור, מסע נפוליון לארץ-ישראל, ת"א 1984, עמ' 86-76. 'קרבות נפוליון בסביבות הר תבור', קרדום, 20#. 1982. עמ' 38-44.

[5] E.D. Clarke, Travels in Various countries of Europe. Asia and Africa, IV. London 1816-1824. pp. 244-246.

[6] R. Richardson, Travels along the Mediterranean, London 1822. pp. 420, 421.

[7] John Burckhardt. Travels in Syria and the Holy Land. 1822. p. 341.

[8] Due de Ragusa, Voyage… en… Syrie, en Palestine et en Egypte, II, Bruxelles 1841. p. 21.

[9] W. H. Dixon, The Holy Land, Jena 1870, pp. 114-119.

[10] L. Finn, Byeways in Palestine, London 1868. pp. 96-98.

[11] William F. Lynch. Narrative Of… The Dead Sea. Philadelphia: Lea & Blanchard, 1849. Ch' VII.

[12] Viscountess Falkland, Chow-Chow, II, London 1857. pp. 234, 235.

[13] פרידריך לנגה. תולדות אגודת ההיכל (Geschichte des Tempels). הוצאת הופמן, ירושלים. 1899. עמ' 218.

[14] ה.ז.ן. "אג'א שודד יהודים!" מעתון הלבנון, י"ט אדר תרכ"ה (1865).

[15] ה.ז.ן. הלבנון, 31 מרץ 1865. עמ' 98.

[16] A. Steuber, 'Ildrim': Deutsche Streiter aufheiligen Boden, Berlin 1928. pp. 132, 151, 152.

[17] הטנזימאט ( בטורקית: (Tanzimat מילולית: ("ארגון מחדש") הייתה תקופה של התחדשות ורפורמה בתולדות האימפריה העות'מאנית, אשר החלה בשנת 1839 והסתיימה עם קבלתה של החוקה הראשונה ב-1876/

[18] Ibid.

[19] E.D. Clarke, Travels in Various countries of Europe. Asia and Africa, IV. London. 1816-1824. pp. 255, 256.

[20] Heinrich Conrad (ed.). Napoleon, Der Aegyptisch-Syrische Feldzug. II. Stuttgart: Robert Lutz, 1911. pp. 95-98.

[21] Ulrich Jasper, Seetzen, Reisen durch Syrien, Palaestina…, II, (Friedrich. Kruse, ed), Berlin, 1854. pp. 152-156.

[22] Hermann von Pückler-Muskau, Die Rückkehr. Berlin 1847. pp. 156-158.

[23] L. Finn, Byeways in Palestine, London 1868. pp. 83, 84.

[24] Bayard Taylor. The Lands of the Saracen Pictures of Palestine, Asia Minor, Sicily, and Spain. N.Y. 1863. Ch VI.

[25] Viscountess Falkland, Chow-Chow, II, London 1857. pp. 234, 235.

[26] S.D. Phelps, Holy Land, New York 1877. pp. 361, 365.

[27] H. B. Tristram. The land of Israel…. London: Society for the promoting Christian knowledge, 1865. pp. 116, 117.

[28] L. Finn, Byeways in Palestine, London 1868. p. 96.

[29] Henry B. Ridgaway, The Lord's Land a narrative of travels in Sinai … and Palestine, etc, New York 1876. p. 358.

[30] Kimmerling, Baruch, & Joel S. Migdal. Palestinian, Am Behivatsrut, Keter Publishing, 1998.

[31] יעקב שורר ואורי שפר. גבעות אלונים – טבעון, נוף ואדם. הוצאת אריאל, 1990.

[32] U.J. Seetzen, Reisen durch Syrien, Palaestina…, II, Berlin (Fr. Kruse, ed), 1855. pp. 152-153.

[33] A. Prokesch Ritter Von Osten, Reise ins Heilige Land, Wien 1831. p. 129.

[34] W.E. Fitzmaurce, A Cruise to Egypt Palestine and Greece, London 1834. p. 57.

[35] Th. Skinner, Adventures During a Journey Overland to India, I. London 1836. pp. 117, 118.

[36] Lord Nugent, Lands Classical and Sacred, II. London 1845. p. 228.

[37] L. Finn, Byeways in Palestine. London 1868. pp. 236, 237.

[38] C.W.M. Van de Velde, Narrative of a Jorney through Syrien and Palestine, II. Edinburgh 1854. p. 367.

[39] Henry B. Ridgaway, The Lord's Land a narrative of travels in Sinai … and Palestine, etc, NY, 1876. p. 358.

[40] עירית עמית ורות קרק. יהושוע חנקין – שתי אהבות. תל-אביב: הוצאת מלוא, 1996. עמ' 260.

[41] שם, עמ' 262.

[42] זאב ענר (ער'). סיפורי קבוצים – סיפורם של ארבעים קבוצים. משרד הבטחון הוצאה לאור, 1998.

[43] Vicomte de Mareellus, Rimembrabze Intorno allw Oriente, II. Prato 1841. p.427.

[44] J.S. Buckinggham, Travels in Palestine, I. London 1822, pp. 158, 189.

[45] W.D. Stent, The Holy Land. London, 1843. pp. 141, 142

[46] H. B. Tristram. The land of Israel… London: Society for the promoting Christian knowledge, 1865. p. 125.

[47] D. Van Horne, Tent and Saddle Life. Phil. US: The American Sunday school Union, 1886. p. 272.

[48] U.J. Seetzen, Reisen durch Syrien, Palaestina…, II, (Fr. Kruse, ed). Berlin, 1855. pp. 152-154.

[49] J.S. Buckinggham, Travels in Palestine, II. London, 1822. pp. 381-384.

[50] J. Carne, Letters from the East. London 1826, p. 250.

[51] J.M.A. Scholz, Travels in Countries between Alexandria and Paraetonium. London, 1822. p.104.

[52] W. Jowett, Christian Research in Syria and the Holy Land. London, 1826. pp. 191, 192.

[53] Marie Joseph de Geramb, Pelerinage a Jerusalem et au Mont Sinai, II. Bruxelles, 1835. p. 10.

[54] Robinson & Smith. Biblical Researches in Palestine… Vol III. London: Crocker & Brewster, 1841. pp. 178-183.

[55] Thomson, W. M. The Land and the Book: Or, Biblical Illustrations Drawn from the Manners and Customs, the Scenes and Scenery, of the Holy Land. 2 (1^st ed.). New York: Harper & brothers, 1859. p.216.

[56] Conder, C. R.; Kitchener, H. H. The Survey of Western Palestine: Memoirs of the Topography, Orography, Hydrography, and Archaeology. 2. London: Committee of the Palestine Exploration Fund, 1882. p.82.

[57] Guérin, V. Description Géographique Historique et Archéologique de la Palestine. 3: Galilee, pt. 1. Paris: L'Imprimerie Nationale, 1880. pp. 110, 111.

[58] Mark Twain (Samuel Clemens). The Innocents Abroad. Hippocrene Books, 1869. Ch. LI (51). p.541.

[59] Ibid. pp. 542-544.

[60] Ibid. p. 546.

[61] Charles, Elizabeth. Wanderings over Bible lands and seas. 1862. p.269.

[62] Mark Twain (Samuel Clemens). The Innocents Abroad. Hippocrene Books, 1869. Ch. LI (51). pp. 546, 547.

[63] Conder, C. R.; Kitchener, H. H. The Survey of Western Palestine: Memoirs of the Topography, Orography, Hydrography, and Archaeology. 2. London: Committee of the Palestine Exploration Fund, 1882. p.82.

[64] Ibid. p. 101.

[65] Pringle, Denys. The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A-K (excluding Acre and Jerusalem). I. Cambridge University Press., 1993, p. 207

[66] Schumacher, G. Population list of the Liwa of Akka…. 20:, 1888. p. 183

[67] D. Van Horne, Tent and Saddle Life. Phil. US: The American Sunday school Union, 1886. pp. 241, 242

[68] P. Voltz, Von Tabor Nach Jerusalem', Palästinajahrbuch, I. Berlin 1905, pp. 114,115

[69] H.Guerlin, Vers Jerusalem, Tours 1909. p. 163

[70] R. Penlake, A Book of Modern Palestine, London [n.d.]. p. 233

[71] דן בראל. רוח רעה: מגפות הכולרה והתפתחות הרפואה בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. י"ם: מ' ביאליק, 2010. עמ' 119.

[72] דן בראל וזלמן גרינברג. "חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה". קתדרה 120#, 2006. עמ' 163, 164.

[73] דן בראל. "כמוסת הזמן של חלוץ הכולרה – היהודי שפיתח חיסון למגיפות הכולרה והדבר". עת-מול 247#, יד בן-צבי. 2016. עמ' 16.

[74] שפרה שורץ. קופת-חולים הכללית – עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל. המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1997. עמ' 12.

[75] ראו בהרחבה (בעיקר על המגפה בירושלים), זלמן גרינברג, " ממה מתו תושבי ירושלים ,בתקופת מלחמת העולם הראשונה" קתדרה 165 ,תשרי תשע"ח, עמ' 129-160

[76] U.J. Seetzen, Reisen durch Syrien, Palaestina…, II. (Fr. Kruse, ed), Berlin, 1855. p. 143.

[77] Ibid. pp. 155, 156.

[78] J.S. Buckinggham, Travels in Palestine, II. London 1822. pp. 383, 384.

[79] Vicomte de Mareellus, Rimembrabze Intorno allw Oriente. pp.426, 427.

[80] Dr. Gordon's Journal, 1828, p. 106.

[81] Due de Ragusa, Voyage… en… Syrie, en Palestine et en Egypte, II. Bruxelles, 1841. pp. 17-19

[82] W.E. Fitzmaurce, A Cruise to Egypt Palestine and Greece.London, 1834. p. 57.

[83] J.D. Paxton, Letters on Palestine and Egypt. Lexington, 1839. pp. 214, 215.

[84] E. Robinson & E. Smith. Biblical Researches in Palestine… Vol III. London: Crocker & Brewster. 1841. pp. 161, 183.

[85] S. Olin, Travels in Egypt, Arabia Petrea and the Holy Land, II. New York, 1843. pp. 378-380

ראו גם: אלי שילר, בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש, קרדום, 13, 1981

[86] J. Wilson. The Lands of the Bible, II. Edinburg, 1847. p. 85

[87] W.D. Stent, The Holy Land. London, 1843, p. 142.

[88] Mark Twain (Samuel Clemens). The Innocents Abroad. Hippocrene Books, 1869. Ch. XLIX (49). p. 520.

[89] D. Van Horne, Tent and Saddle Life. Phil. US: The American Sunday school Union, 1886. pp. 244-246.

[90] Ibid. p. 248.

[91] https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/7/7d/ShawSursockTable.png

[92] https://archive.org/details/PalestineCensus1922/page/n35/mode/2up pp.38-42

[93] https://sarid.org.il/אפילו-הטמפלרים-ביקרו-בכניפס-והרבה-הרב/

[94] נדב מן. "מה היה כאן לפני". YNET 8/9/2006.

[95] Aryeh L. Avneri, The claim of dispossession: Jewish land-settlement and the Arabs, 1878-1948. Transaction Pub., 1984. p. 126. And "Show Commission": https://buconflict.files.wordpress.com/2018/02/shaw-commission.pdf