טיול בעקבות המעפילים – מעתלית ליגור

כתב: גילי חסקין; חורף 2021; עדכון: 20-01-2024

תודתי לשירין בן יעקב על היוזמה ; לגדעון ביגר ולעפר רגב על הערותיהם, לענת עוגן, על הליווי.

זהו טיול משני צדיו של הכרמל.

ראו באתר זה: הפינה שלי – הכרמל.

דרומה לחיפה, צפונית לזכרון יעקב, מתנשא משולש הררי, שקדקודיו הם פורדיס, יוקנעם וחיפה. בצפון הוא גובל בעמק זבולון ובצפון מזרח, בעמק יזרעאל. המצוק הנישא, הנופל היישר אל הים, הוא "ראש הכרמל", שהמצרים הקדמונים, שבאו הנה, בדרכם ללבנון, כדי לכרות ארזים, כינו אותו "ההר בעל אף האיילה". שם המזכיר לנו, שעד המאה ה-19, רעו בכרמל איילים. היחידים ממשפחה זו, שחיו אי פעם בארץ ישראל. דרומה משם, מזיכרון יעקב לבקעת הנדיב, משתפל רכס נמוך יותר, המכונה "חוטם הכרמל" (בערבית: "חוש'ם אל כרמל"). בחלקו הדרומי הוא נקרא "רמת הנדיב".

ראו באתר זה: סיור לחוטם הכרמל,  טיול אל פריחת גביעונית הלבנון בכרמל. טיול אל פריחת השושן הצחור בכרמל

לייתר הסיורים בארץ  

תחנה מס' 1: תחנת הדלק, על כביש מס' 4. מול עתלית.

רקע: חוף הכרמל

המבנה הכללי של חוף הכרמל, הוא רצועת חוף צרה, המפרידה בין ההר לים , הנמשכת מאזור חיפה בצפון ועד אזור זיכרון יעקב בדרום.

מישור חוף הכרמל משתרע לאורך של כ-30 ק"מ, מרכס הכרמל ועד לשפכו של נחל תנינים. רוחבו הולך וגדל ככל שמתקדמים דרומה: מכ- 70 מ' מול כף הכרמל עד לכ-5 ק"מ, סמוך למושב הבונים. בשל קרבתו היחסית של הר הכרמל אל הים, שבעבר נתנה לו את הכינוי "ההר בעל אף האיילה", בפי המצרים הקדמונים, רצועת החוף כאן צרה במיוחד. משום כך, גם הנחלים כאן קצרים ומנקזים שטחים קטנים יחסית במערב הכרמל. למעט נחל התנינים שבדרומו של האזור, נחלים אלו דלים במים ומימיהם נספגים בקרקע, עוד בטרם יפרצו את רכס הכורכר. במקומות אחרים, מי הנגר העילי זורמים בערוצים ובנחלים מאזור ההרים למישור החוף ובדרכם נאלצים לחצות את המחסום של רכסי הכורכר. הקושי שבחציית רכסי הכורכר והשיפוע הקטן של פני השטח, גרמו בעבר להיווצרות ביצות במישור החוף. קשיי הניקוז של המישור, בעיקר בעונה הגשומה, הצפת השטח ויצירת ביצות, הגבילו בעבר את יכולת ניצולם של המרחבים להתיישבות ולחקלאות. גם הדרכים הראשיות של ארץ ישראל נאלצו לעקוף את השטחים המוצפים[1]. כיוון שמישור החוף מאוכלס בצפיפות רבה, והפיתוח העירוני (כבישים ושטחים בנויים) אינו מאפשר למים לחלחל מתחת לפני השטח, יש כיום יותר זרימה של נגר עילי, מאשר היתה כאן באופן טבעי.

אנו נמצאים במרזבה הצרה, שבין רכס הכורכר המזרחי לבין הכרמל.

נחלי הכרמל, שלא הצליחו לחצות את רכס הכורכר, חייבו חציבה מלאכותית להעברת המים ומניעת היוצרות ביצות. בנחל דליה ובנחל מערות ניתן לראות עד היום שרידי חציבה קדומים. בתקופות שבהן לא נשמרה החציבה, המים נחסמו בדרכם אל הים ונוצרו ביצות. כיום עודפי המים באזור זה מנוצלים לגידול דגים בברכות[2].

ברצועה זו אפשר להבחין בכמה יחידות נוף, ממזרח למערב:

• רכס הכרמל, המזדקר בתלילות מעל החוף ומדרום לוואדי מילק[3] "..
• רכס הכורכר המזרחי, ממנו כמעט לא נותרו שרידים וניתן לראות ממנו רק קטע קטן מאוד למרגלות המדרון הדרום מערבי של הכרמל. בין מורדות הכרמל והרכס התיכון הצטברו אדמות סחף רבות, בשטח זה קיימות גם מניפות סחף ומדרגות חוף קדומות.
• המרזבה המזרחית: זהו עמק אורך, המכונה גם "אבוס", שהיה מכוסה בעבר בביצות ובו רוב השטחים החקלאיים של האזור. הסבתה לחקלאות התאפשרה, רק כאשר הורחבו והועמקו, באופן מלאכותי, מעברי ניקוז לנחלים הזורמים אל הים[4].
• רכס הכורכר התיכון – עליו בנוי הכביש הראשי חיפה תל אביב – נמשך ברציפות מנחל תנינים עד לנחל מגדים. אורכו כ – 20 ק"מ ורוחבו הממוצע כ – 250 מ'. גבהו נע בין 35-25 מ' מעל פני הים אך הוא מתנשא רק כ- 15 מטרים מעל סביבתו. בשל הצפתו מספר פעמים על ידי הים, יש בו משקעים ימיים ויבשתיים לסירוגין. ברכס זה נחשפו שרידים של תרבויות פרהיסטוריות, שהתקיימו כאן, כאשר השטח היה בתחומי היבשה. נחלי הכרמל, שלא הצליחו לחצות את רכס הכורכר, חייבו חציבה מלאכותית להעברת המים ומניעת היוצרות ביצות.
• המרזבה המערבית – עמק אורך. בתקופות שבהן לא נשמרה החציבה והמים נחסמו בדרכם אל הים נוצרו ביצות רבות וכיום מכוסה בחלקו בבריכות הדגים שתפסו את מקומן.
• רכס הכורכר המערבי, הגובל בים וניכר במפרציו הרבים. רכס זה אינו רציף והוא מופיע בצורת שתי שרשרות מקבילות של גבעות נמוכות. תהליכי הגידוד יצרו כאן נופים ייחודיים ולכן נחשב אזור זה לאחד החופים הסלעיים היפים בארץ ישראל. הים שחודר בין הגבעות יוצר מפרצונים קטנים, ורכסי הכורכר הנמוכים מתנשאים רק מספר מטרים מעל גובה פני הים. חדירת הים לתוך הסלעים יצרה לגונות. את הלגונות והמפרצונים ניצל האדם בעת העתיקה לעגינה ולמלאכות שונות כגון הפקת ארגמן או צביעת בדים.
• רכס כורכר הנמצא בים ונותרו ממנו מספר איונים.

ראו בהרחבה, באתר זה: סיור לחוף הכרמל.

עתלית

ראו באתר זה: עתלית -מושבה ומחנה מעפילים.

משמעותה של המילה "עתלית" לא ידוע, אולם ככל הנראה זהו השם בו נקרא המקום עוד מהתקופה הפיניקית. השם "עתלית'" אינו מוזכר במקרא. יש סברה שכאן שכנה "קרתה" של זבולון (“וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-מְרָרִי, הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים–מֵאֵת מַטֵּה זְבוּלֻן, אֶת-יָקְנְעָם וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ; אֶת-קַרְתָּה, וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ")[5]; שכן, בתקופה הרומית, היה חלק מן האתר מכונה Certha, כנראה מן "קרתא" ("העיר") הפניקית, ששרידיה התגלו מתחת לחומת היבשה של מצודת הצלבנים שנבנתה על גביה.

תחנה מס' 2: מחנה המעפילים על שם משה סנה.

זהו אתר לאומי משוחזר, המספר על תקופת ההעפלה המאורגנת.

כפי שכותבת זהבית רוטנברג: "סיפורו של מחנה המעפילים בעתלית הינו פרק מרתק בתולדות מדינת ישראל. צומת בו נפגשת ציונות הלכה עם מעשה: בריחה, העפלה, מחתרות ומאבק בשלטון הבריטי, בדרך להקמת מדינה". בשנת 1939 החלה הקמת המחנה על ידי ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. המחנה פעל כמחנה מעצר למעפילים שנתפסו על ידי הבריטים.[..] החל מ-1946 הועברו מרבית המעפילים שנתפסו, למחנות מעצר בקפריסין, אבל עדיין נותרו מעפילים במחנה בעתלית, עד שנת 1948" [6].

ראו באתר זה: העפלה.

מחנה המעצר היה מוקף שלוש גדרות תיל גבוהות, עם מרווחים נאותים בין גדר לגדר. אור חשמל היה מציף בלילות את שטח המחנה והשמירה היתה קפדנית.

בשנים הללו הוחזקו במחנה , עשרות אלפי מעפילים, שלאחר שנחלצו מגיא התופת של אירופה ועברו תלאות רבות בדרכם, מצאו עצמם שוב מאחורי סורג ובריח והפעם בארץ ישראל[7]. במחנה הוקמו צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אכילה. כמו כן היה בו צריף לחיטוי העולים עם תרסיס DDT, שעורר בהם אסוציאציה מצמררת לאימי השואה ומחנות הריכוז [ במחנה שהו גם עולים לגאליים לתקופות של עשרה ימים עד שבועיים לצורך בידוד (איזולציה) בין השאר למניעה של  העברת מחלות]. במחנה נבנו כ-100 צריפי עץ ו-86 מהם שימשו למגורי מעפילים. תפוסתו המקסימלית נאמדת בכ-4,000 נפש, אך רוב הזמן שהו במחנה פחות מכך, בהתאם לזרם המעפילים שהגיעו. בעת שהצריפים התמלאו, שוכנו העצורים גם באוהלים צבאיים בחלקו הצפוני של המחנה. במחנה הייתה הפרדה בין צריפי הגברים וצריפי הנשים. בני המשפחה יכלו להיפגש על דרך העפר שהפרידה בין האגפים, לשעה קלה, אחת ליום. המעפילים שהו במחנה בין ימים בודדים ל-23 חודשים. בזמן כליאתם, קיבלו המעפילים תנאי מחיה סבירים ויחס סביר מצד השלטונות המנדטוריים – קורת גג, ארוחות סדירות וחופש תנועה סביר בתוך גבולות המחנה. מוסדות היישוב פעלו למען רווחת העצורים, דבר שהתבטא, בין הייתר, בארגון פעילות בחגים[8]. כמו כן, נשלחו מורים להוראת העברית[9].

[לאחר קום המדינה שימש המחנה למעצר שבויים מצריים. אלו שוחררו במרץ 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת הקוממיות[10].  לאחר פינויו מהשבויים, הוסב המחנה למחנה עולים. בשנת 1950, הוא שימש כמחנה עולים לעולי תימן ובנוסף, כמעברה ל-1,200 משפחות. עם התגברות העלייה מעיראק, פונו המשפחות מהמעברה והמחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים, שכונה "שער עלייה ב'" (להבדיל ממחנה "שער העליה", שהוקם בכניסה לחיפה). לאחר מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, שימש כמחנה לשבויים מצרים. בשנות ה-70 ננטש האתר והוזנח. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ב- 1982 שימש המחנה להחזקת שבויים סורים ופלסטינים.

באתר:

שיקום ושחזור של מחנה המעצר הבריטי על גדרות התיל, מגדלי השמירה, צריף המיון, צריף החיטוי וצריף המגורים שבו. ב-2006 נרכשה עבור האתר ספינת דיג לטבית ישנה, "גלינה", שעמדה לפני גריסה, והובאה לעתלית. "גלינה" דומה הן במצבה הרעוע והן בתפוסתה, לרבות מספינות המעפילים שהגיעו למחנה לפני קום המדינה. באנייה עורכים סיור חווייתי להדמיית מסע בים, הממחיש את התלאות שעברו המעפילים בדרכם לארץ ישראל. בשנת 2019 הובא לאתר מטוס קרטיס C-46, מדגם זהה למטוס שהביא ארצה את המעפילים מעיראק במסגרת 'מבצע מייקלברג' (מבצע "כנף") בשנת 1947[11]. המטוס נמצא בשלבים של הקמת מבואה ותצוגה לקראת פתיחתו למבקרים.

להבדיל מהסיור בעתלית, שם נעסוק לעומק בנושא ההעפלה והחיים במחנה, הנושא העיקרי בסיורנו כאן, הוא הפריצה למחנה המעפילים.

ראו באתר זה: סיור לעתלית.

רקע: תנועת המרי העברי

בשנים 1945-1946 נטשו היישוב והתנועה הציונית את המדיניות המדודה והמאופקת שאפיינו אותם עד תום מלחמת העולם השנייה. סביר להניח ש"עליית המדרגה" בפעילות האלימה, נגד בריטניה, היתה תוצאה של המציאות ומנת המרורים שהאכילה את העם היהודי, בתשע השנים האחרונות של המנדט הבריטי.

המלחמה ומה שעוללה לעם היהודי עוררו תקווה לשינוי במדיניות הבריטית ואולי אפילו לפיצוי הולם במסגרת סדר עולמי חדש עם תום המלחמה. אולם האכזבה מכך שאלו לא באו ובעיקר יחסה של בריטניה לפליטים העקורים היהודים, שביקשו להגיע לארץ ישראל, אפשרו לרגשות הזעם המצטברים, לפרוץ בסערה כוחנית, שאיימה למוטט את הישגיו של היישוב[12].

"תנועת־המרי־העברי" היתה מסגרת פוליטית מיוחדת, שהוקמה על ידי מוסדות הישוב וארגון ה'הגנה', תוך הסכם עם הארגונים הפורשים, על מנת לבצע בתיאום את פעולות המאבק נגד הבריטים. לאחר שהסתיימה המלחמה והוחרף המאבק המדיני והמחתרתי בבריטים, הקיפה התמיכה הציבורית בהתנגדות לבריטים, את כל חוגי היישוב. בשל צוק העתים, הצטרפה ה'הגנה' למאבק המחתרתי והוקמה 'תנועת המרי העברי'.

ב-1 באוקטובר 1945 הורה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון לרמ"א (ראש המטה הארצי של ה'הגנה') משה סנה, לפתוח במאבק בבריטים[13]. בן גוריון הבהיר כי ליהודים, כמו לאנגלים, יש ערכים החשובים מן החיים והם עלייה, התיישבות ועצמאות מדינית[14]. בניגוד למדיניות הקודמת, שהגבילה את עצמה רק להגנה על עלייה, התיישבות ונשקה של ה'הגנה', הפעם היה המאבק מכוון במישרין להביא לשינוי במדיניות הבריטית, על ידי מעשי חבלה רבי רושם, כדי לעורר את תשומת הלב העולמית ובעיקר כדי לאותת לבריטים שהעם היהודי והתנועה הציונית לא ישלימו עם 'הספר הלבן'. המאבק בשלב זה היה רחוק ממלחמה ואף ממרד, זהו מאבק שנועד להמשיך את פעולות ההעפלה וההתיישבות ולגבות אותן בפעולות לחימה מוגבלות בהיקפן, תוך שימוש המרוסן בנשק[15].

בן גוריון הזמין את ארגוני האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא, בתנאים של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת[16]. הוא דרש "מאמץ מתמיד להבטיח אחדות ביישוב, וקודם כל בקרב הלוחמים"[17]. כמו כן, הנחה בן גוריון את סנה שכל פעולה חייבת להיות רבת משקל ורושם, אך המבצעים הונחו להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים.[18]. בתזכיר לוועדת או"ם, נאמר בפירוש כי תנועת המרי "שוללת את הטרור שלילה גמורה, ללא תנאי, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית"[19].

ההתנגשות הראשונה בין היישוב לבין השלטונות היתה ב-6 באוקטובר 1945, כאשר חייל הספר העבר ירדני, שפעל לאורך גבולות הארץ, ביקש לעצור קבוצת מעפילים שהגיעה מלבנון לכפר גלעדי, ללא הצלחה, מכיוון שבינתיים הגיעו למקום חברים מכפר גלעדי. הללו חצצו בין הבריטים לבין העולים והצליחו להביא את המעפילים לקיבוץ. חיל הספר החיש תגבורת ומפקדת ה'הגנה' הוציאה פקודה להתנגד לחיפושים, מתוך הנחה שהכוחות הבריטיים לא יפתחו באש על הקהל. ובכל זאת, נורו שני מטחי אש. שבעה אנשים נפצעו תוך גילוי התנגדות פסיבית המונית[20].

עמדתם המתונה של ראשי הוועד הלאומי, ובכללם יצחק בן צבי, יוסף שפרינצק ודוד רמז, נגד ההסלמה בפעולות המרי, עמדה בניגוד לעמדת רוב חבריהם במפלגה, אך הם חשו שאין בכוחם, ואולי גם אין להם זכות מוסרית, לנסות להשפיע על הציבור שימתן את רגשותיו הסוערים[21].

האיש שסימל יותר מכל את המעבר למדיניות החדשה היה דוד בן גוריון והדבר שדרג את מעמדו כמנהיג לאומי, המוכר גם על ידי חוגי הימין. מאחוריו עמדו כל פעילי ה'הגנה', הפלמ"ח ו'הקיבוץ המאוחד', אם כי במפא"י עצמה הדעות היו חלוקות לגבי המדיניות הכוחנית. האדם שסימל את ההתנגדות יותר מכל היה חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שהסתייג במפגיע מהקו החדש[22]. הוא והמתונים כדוגמתו, הזהירו מ"קפיצת הדרך" ומנבואות שקר[23]. ה"אקטיביסטים" הימרו על כך שהבריטים יירתעו מלצאת במלוא כוחם נגד היהודים, דבר שעם הזמן הוכח כטעות.

ראו באתר זה:  תנועת המרי העברי

ב-18 ביוני חטפו אנשי אצ"ל חמישה קצינים בריטיים בתל אביב והחזיקו בהם כבני ערובה, כדי למנוע גזר דין מוות לחבריהם, במשפטים שהתנהלו אז. בירושלים נחטף קצין נוסף[24]. האמון המועט שהיה לבן גוריון באצ"ל ובמנחם בגין פג. חטיפת הקצינים סימלה את קצה החוט אליו היתה ה'הגנה' מוכנה ללכת, במסגרת 'תנועת המרי'[25]. הקצינים שוחררו לאחר לחץ של ה'הגנה'[26], אולם דומה שהפור כבר הוטל. בסופושל דבר, פורקה 'תנועת המרי העברי', לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, על ידי האצ"ל, ב-22 ביולי, 1946.

ראו באת זה: פיצוץ מלון 'המלך דוד' בירושלים

הפריצה למחנה עתלית

כמבצע ראשון של תנועת המרי העברי, נבחר שחרור המעפילים ממחנה ההסגר בעתלית . במחנה אז היו כלואים למעלה ממאתיים עולים, שהגיעו בדרכים שונות ארצה. ביניהם כ-40 עולים שהגיעו מסוריה ולפי השמועה, עמדו הבריטים להחזירם לארצות מוצאם בימים הקרובים. הוחלט לפרוץ את גדר המחנה ולהוציא את המעפילים הנצורים בו, תוך השתדלות "להימנע עד קצה האפשרות מפגיעה בחיי השוטרים הנוטרים ("החומה") ולפתוח באש, רק במקרה שהדבר יהי חיוני להצלחת הפעולה". ביצוע הפריצה נמסר לפלמ"ח, שהטיל אותו על הגדוד הראשון שלו. על תכנון הפעולה הופקד נחום שריג, והוא גם פיקד עליה בפועל, כשסגנו היה יצחק רבין[27].

ראו באתר זה: משפחת שריג, של הפלמ"ח, העמק והשכול.

חוליות סיירים, מוסוות כטיילים העוברים באזור לתומם, בחנו את דרכי הגישה הנוחות למחנה ואת דרכי הנסיגה ממנו. להצלחת הפעולה נחוץ היה ארגונה מתוך המחנה ושיתוף פעולה מצד העצורים. שלום חבלין, ממפקדי הפלמ"ח, נכנס למחנה בכיסוי של מורה לעברית ויצר קשר עם שוטרים יהודים, שהסכימו לשתף פעולה. למחרת היום חדרו למחנה ששה מדריכי ספורט שימושי, שתפקידם היה, בבוא השעה, לטפל בהורדת הזקיפים.

לפעולה גויסו למעלה ממאה איש, מלוחמי הגדוד ומבין אנשי ה"רזרבה" (מילואים), ששוחררו כמה שבועות קודם לכן ("והיה מגיע להם…").  ב-9 לאוקטובר 1945, בשעה 11:00 בלילה, יצאו הלוחמים לפעולה מהבסיס שנקבע בבית אורן. הם צעדו בוואדי פלאח לכיוון הים. שלוש כיתות חסימה נפרדו מהגוף הכללי וחסמו את הדרכים המובילות מכיוון שכונת אחוזה שעל הכרמל ואת הכביש הראשי תל אביב – חיפה. שתי המחלקות הנותרות, הגיעו למחנה שבע דקות לפני שעת האפס שנקבעה לאחת בלילה. את שני הק"מ האחרונים נאלצו לעבור בריצה, בשטח קשה[28].

בשבעת הצריפים, שבהם התגוררו המעפילים, נתמנו "נאמנים" ולכול אחד מהם היו שלושה עוזרים. עוזר אחד לכול עשרה מעפילים. חמש דקות לפני שעת האפס, העירו את המעפילים ופקדו עליהם להיות מוכנים ליציאה תוך עשר דקות, ללא מטלטליהם, שעלולים היו להכביד על ההליכה. מאחר שהשוטרים היהודים בסוד העניין, טיפלו חבלין ועוזריו רק בחמישה זקיפים ערביים. לייתר ביטחון שיבר הסמל היהודי את הנוקרים של רובי הנוטרים הערביים. הפיקוד הבריטי של המחנה לא עשה דבר, השוטרים הבריטים לא תפקדו, האזעקה לא פעלה. חוקר מלחמות ישראל, אורי מילשטיין טוען, כי המחדל המתוזמן נראה תמוה ומציע שלא היה מחדל, אלא תיאום עם הבריטים, בדרגים הגבוהים ביותר[29].

תוך רגעים מועטים, נפרצו שלוש הגדרות מכיוון צפון, ומיד יצאו המעפילים, בקבוצות קבוצות מן המחנה. רק שבעה מעפילים, שהיו חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים, נכבלו והושארו בבית החולים שבמחנה. ההצלחה הייתה מלאה וללא קורבנות[30].

ראו סרטון: הפריצה למחנה המעפילים בעתלית.

תחנה מס' 3: האנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, מול קיבוץ בית אורן

האנדרטה הוקמה ליד עיקול הכביש בו נספו 44 אנשים באסון השרפה בכרמל (2010) מול קיבוץ בית אורן (ראו להלן). לאחר האסון, הוקמה אנדרטה זמנית קטנה בצורת להבת אש שכללה את הכיתוב "יהי זכרם ברוך" ואת דגלי ישראל, שירות בתי הסוהר ושירותי כבאות והצלה. לאחר הקמת האנדרטה המרכזית, היא הועברה לצידה.

האנדרטה המרכזית תוכננה על ידי האדריכל נתנאל בן יצחק והוקמה על ידי משרד הביטחון – אגף משפחות והנצחה ואגף ההנצחה והבינוי בתרומתם של הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. האנדרטה היא אתר זיכרון פתוח. על הקיר מונצחים שמות 44 הנספים – 37 צוערי השב"ס שנספו באוטובוס, 3 קציני משטרה, שלושה כבאים ונהג האוטובוס. מעליהם סמלי השב"ס, המשטרה והכבאות. על הקיר מונצח גם משפט של דוד בן-גוריון: "זהר גבורתם יעמוד לעד". בצד הקיר נמצא לוח זכוכית ועליו תמונת האוטובוס השרוף וסיפור האסון. בסוף פרטי האסון מופיע הציטוט ”ואחר האש קול דממה דקה” (מלכים א' י"ט, י"ב). מהקיר יוצאת קורת פלדת קורטן ענקית הדואה אל הרקיע בתנועה קשתית מעל מקום האירוע כלהבת אש הלוכדת את מי שנמצא מתחתיה.

מבט על הסביבה

הנחלים היורדים מהכרמל מערבה, הם בעלי שיפוע ירידה מתון ובעלי צדודית רוחב רחבה למדי. כאילו הם נחל מערות, נחל גלים והחשוב והארוך שבהם הוא נחל אורן, היורד אל הים, סמוך לעתלית.

פארק הכרמל

קיבוץ  בית אורן הוא מובלעת ב"פארק הכרמל" (כך גם עוספיא ודליאת אל כרמל). "פארק הכרמל", הוא כינוי לרצף של גנים לאומיים ושמורות טבע על הר הכרמל הגבוה, המשתרע מגבולותיהן הדרומיים של הערים חיפה ונשר בצפון, ועד אזור נחל מערות ועמק מהר"ל בדרום. גודל פארק הכרמל הוא 124,114 דונם[31]. בכך מהווה הפארק את אחד הרצפים הגדולים של שטחים פתוחים בחציה הצפוני של מדינת ישראל; הוא אף הוכר בידי ארגון אונסק"ו, בתור שמורה ביוספרית. הפארק מהווה דוגמה טיפוסית של אקוסיסטמה ים-תיכונית, וכולל מצאי עשיר של תופעות גאולוגיות, ממצאים פרהיסטוריים, ומגוון ביולוגי ונופי.

במרוצת הדורות נבנו על מורדות הכרמל כפרים ערביים: כבאביר (על הרכס), בלד א-שייח, אום זינאת, טירה, עין ע'זאל ועוד.

ראו באתר זה: סיור לכפרים הערביים בכרמל (בהכנה).

בתחילת המאה ה-17, בתקופת האמיר פח'ר א-דין, היגרו לכרמל דרוזים שהגיעו מלבנון. התיישבותם השפיעה על הנוף. שטחים נתפסו לצורכי חקלאות ועצים נכרתו לצורכי הסקה. כריתת העצים התרחבה מאד בתקופת השלטון העות'מאני. עם כניסת שלטון המנדט הבריטי, הופסקה הכריתה לגמרי. אזור "שווייצריה הקטנה", נחל כלח ונחל גלים הוכרז כ"שמורת יער". השלטונות הבריטיים הציבו באזור שומרי יערות. השומרים התגוררו במבני אבן באזור, וכדי להבריח כורתי עצים הם שוטטו רכובים על חמורים ופרדות. הבריטים סללו למענם מספר שבילים באזור "אשדות יגור" למשל בנחל נחש ורכס כרמיה במורדות המערביים של הכרמל[32]

ב-2 בדצמבר 2010, פרצה שרפה באזור עספיא שבכרמל, אשר התפשטה לשטח קיבוץ בית אורן וסביבתו. בתים בשכונה הדרומית נשרפו ותושבי הקיבוץ נאלצו להתפנות[33]. השריפה כילתה קרוב ל-35 קמ"ר (35,000 דונם) וכמה מיליוני עצים עלו באש[34].

(ראו להלן, בהרחבה)

ב-3 בינואר 2011 החלה הקמת שכונת קרווילות, שמיועדת לאכלוס זמני של תושבי הקיבוץ שבתיהם נשרפו. משנת 2013 התחילו עבודות תשתית בשטחים החדשים, לבניית  מגורים עבור אותם תושבים. הבתים הראשונים נבנו בשנת 2017.

יערות הכרמל

סמוך לנו – "יערות הכרמל – אחוזת בריאות וספא" (בעבר: "נאות יערות הכרמל"). בנוסף לשירותי האירוח והמזון, מספק המלון גם שירותי טיפוח, ספא, אירוח אירועים וסדנאות. מקור השם "יערות הכרמל", הוא בניסיון התיישבות באזור, עבור קבוצת פועלים ורכישת קרקעות משנת 1935, של חברה בשם "חברת כרמל השקעות", שהוקמה לשם כך. החברה רכשה 6,000 דונם באזור ושיווקה אותו לקונים. השם שניתן לאזור בתוכניות השונות ובתב"ע היה "יערות הכרמל"[35] . בשנת 1936, במרד הערבי הגדול , הותקפה מכונית שהובילה נוטרים ושתי נשים. הנהג נפצע, הנוטרים השיבו אש ונפלו אחרי קרב ממושך.

ראו באתר זה: המרד הערבי הגדול: שלב א'

הבנייה באזור התעכבה, בעקבות החלטת השלטונות לייעד את השטחים להקמת פארק הכרמל. במסגרת המשא ומתן עם הממשלה, הצליחה חברת "רסקו", שהשטח היה בבעלותה, לבצע שינוי יעוד של הקרקע, לשם הקמת סנטוריום.

המלון הוקם בשנת 1967 באמצעות תקציבים שמקורם בגרמניה, בתכנונו של האדריכל נחום זולוטוב , היה שייך לארגון 'יוצאי מרכז אירופה' ונוהל בידי 'רסקו'. ייעודו המקורי היה הבראה וטיפול רפואי בניצולי השואה בישראל[36]. המלון נחנך רשמית בסוף אוקטובר 1968. בתחילת 1969 הוחלט לפתוח את המלון גם לנופשים מהציבור הרחב, לאחר שהתפוסה מצד מחלימים על חשבון פיצויים מגרמניה הייתה נמוכה[37].

במהלך השרפה בכרמל בדצמבר 2010 ניזוק המלון ופונה מיושביו[38]. המבנה ניצל משריפה הודות למאמצי כיבוי אינטנסיביים, שבשיאם עקרו דחפורי די-9 צבאיים עצים בוערים, שניצבו ליד המלון ואיימו להציתו[39] המלון נפתח מחדש בסוף ינואר 2011.

הקיבוץ

שמו סמלי, בעקבות הכתוב בישעיהו: "לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל"[40] (זה המקום היחידי במקרא, שבו נזכר האורן וכלל לא ברור שיש קשר בין האורן המקראי והאורנים של היום), לציון יערות האורן, הגדלים בסביבתו[41]  גרעין המייסדים של היישוב הוקם ב-1934 והורכב מחברי 'הבחרות הסוציאליסטית'[42] , יוצאי פולין ורוסיה. חברי הגרעין עברו הכשרה במגדיאל וב-1 באוקטובר 1939 עלה הגרעין המייסד לח'ירבת שלאלה, כישוב הלפני אחרון ביישובי "חומה ומגדל".

ראו באתר זה: חומה ומגדל.

הנקודה נמצאת כקילומטר דרומה ממקום הקבע של היישוב כיום, במקום הנקרא חוות משמר הכרמל.

בתקופה זו סללו דרכים לכוון עתלית ולכוון הגבעה שנועדה להתיישבותם (תל זערור). במקביל, החלו בבניית בתים ולול לקראת התיישבותם במקום. הקבוצה עברה לבית אורן  שהיה היישוב היהודי היחיד בכרמל ובהמשך הצטרפו אליו קבוצות וגרעיני הכשרה נוספים[43]. הקיבוץ שימש כבסיס אימונים של ארגון "ההגנה".

בתקופת המנדט עברה התחבורה לחיפה  בסמוך לקיבוץ וכאן, מעת לעת, ארבו כנופיות מטירה, לתחבורה העברית, בעיקר בתקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939).

השריפה הגדולה בכרמל

הכרמל הוא אזור הררי, הכולל אזורים נרחבים של יערות, ובהם מספר רב של עצי אורן ירושלים, אשר להם תכונת הצתה קלה כמו אצטרובלים הנבקעים באש ומתעופפים הרחק, דבר המוביל להצתת שרשרת של אזורים סמוכים במקרה שרפה. לאורך השנים התרחשו בהר שרפות רבות, בהן שכילו מאות ואלפי דונמים של חורש, דוגמת השרפה הגדולה בשנת 1989, שכילתה כ־4,000 דונם של חורש.

סתיו 2010 התאפיין בעצירת גשמים חריגה והביא לתנאי יובש קיצוניים, בעקבות תקופה של תשעה חודשים בהם כמעט ולא ירדו משקעים והטמפרטורות היו גבוהות במיוחד, תנאים המעודדים התפשטות שרפות. השרפה בכרמל בשנת 2010 (המכונה גם "אסון הכרמל") הייתה שרפת יער נרחבת, שהתרחשה בחנוכה ה'תשע"א, מ-2 עד 6 בדצמבר 2010. בשרפה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם, וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. השרפה כילתה חורש, ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים שבסביבתו, שטח המשתרע בין עספיא, שכונת דניה בחיפה, טירת כרמל, מגדים, כפר האמנים עין הוד, כפר צבי סיטרין ועין חוד. כבר ביומה הראשון, הפכה השרפה לאסון השרפה הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולאסון האזרחי השני הכבד ביותר לאחר אסון מירון.

בבוקר יום חמישי, 2 בדצמבר 2010 (א' חנוכה תשע"א), בערך בשעה 11 לפני הצהריים, הוצתה השרפה ממערב לעספיא, כנראה בשל גחל נרגילה שלא נכבה כראוי. במהלך אותו יום, נשבו רוחות קדים (שַרקִיָּה) יבשות וחזקות שליבו את האש וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן, שניזוק קשות. בשרפה נפגעו גם אזור מלון יערות הכרמל, כפר הנוער ימין אורד, מחצבות קדומים, אזור חוות משמר הכרמל, ונחל אורן (בעיקר הצלע הצפונית של הנחל).

אוטובוס שהוביל צוערים שנשלחו לתגבר את פינויים של אסירי כלא דמון, נקלע לסופת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן. האוטובוס נלכד באש ונשרף. שלושים ושבעה מבין ארבעים נוסעיו, רובם צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר. באסון זה נספו גם שלושת הכבאים דני חייט, אורי סמנדייב והנער צופה האש אלעד ריבן, בעת ניסיונם להציל את חייהם של יושבי האוטובוס. עוד מצאו את מותם נהג האוטובוס, ושלושה קציני משטרה – ליאור בוקר, אהובה תומר ויצחק מלינה, שניסו לסייע לנוסעי האוטובוס הבוער.

עם פרוץ השרפה החלו כוחות הביטחון בפינוי התושבים מהאזור. בשבת, 4 בדצמבר נרשמה הצלחה חלקית בכיבוי האש. לקראת שעות הערב דיווחו הכבאים כי כמה ממוקדי האש נמצאים בדעיכה, אך נותר חשש מפני רוח חזקה שעלולה ללבות את האש.

מדינת ישראל קיבלה סיוע אווירי בהיקף גדול ממדינות שונות בעולם. המטוסים הזרים ערכו יותר מ-130 גיחות. כמו כן נערכו יותר מ-500 גיחות של כלי-טיס ישראליים: כיבוי אש של מטוסי חברת "כים ניר", טיסות חוזי ותצפית של חיל-האוויר שכיוונו את מאמצי הכיבוי.

בצהרי יום ראשון, 5 בדצמבר הדליקות שככו, ולקראת שעות הערב המוקדמות סיור אווירי של המשטרה הבהיר כי לא נותרו מוקדי אש משמעותיים וכי הושגה שליטה על האש לאחר 77 שעות מאבק.

ראו בהרחבה: השריפה בכרמל

הנזק הראשוני לרכוש הוערך בכ-120 עד 150 מיליון שקל, ועוד ב-120 מיליון שקל של נזקים ליער ולכבישים בין-עירוניים. בדליקה נשרפו כ-25 קמ"ר (25,000 דונם) בהר הכרמל. נזק רב נגרם לטבע באזור, אזור מיוער גדול נשרף. החיות שבשמורת הטבע חי-בר כרמל שוחררו, כדי שיוכלו להימלט, ומאוחר יותר פונו וניצלו. אולם הושמדו כל הזוחלים שהיו בטווח האש ולא הספיקו להימלט ונפגעו בעלי חיים אחרים שנמצאו בשטחי השרפה. נשרפו למעלה מ-4 מיליון עצים ונגרם זיהום אוויר כבד לאזור כולו.

בין היישובים שנפגעו קשות: בית אורן בו נשרפו למעלה משליש מהבתים, עין הוד וכפר הנוער ימין אורד. כ-250 מבנים נשרפו ומתוכם 74 נשרפו כליל, היישוב גבעת וולפסון, היושב בלב השמורה נשרף כמעט כליל (חמישה מתוך ששת הבתים).

לסרטון: השריפה הגדולה בכרמל

הגעת המעפילים לבית אורן.

שיירת המעפילים כוונה על ידי הסיירים המובילים בשבילי הכרמל. בעת הנסיגה התגלו קשיים: המעפילים לא היו מאומנים למסע רגלי בשטח ההררי ובניגוד להנחיות, לקחו את חפציהם האישיים, שהכבידו עליהם.

יצחק רבין תיאר בזיכרונותיו את המסע הרגלי לבית אורן: "לקחתי ילד על כתפי. הרגשה מוזרה. אתה נושא ילד יהודי המום, מבוהל, משותק מחמת הפחד, ילד מן השואה. עוד אני נושא את תקוות עם ישראל, על גבי ואני מרגיש … קילוח חם ורטוב זורם על גבי"[44].

קבוצה אחת, של מאה איש הגיעה לקיבוץ בית אורן. סמוך לחצר המשק, נתקלה חוליית האבטחה, בטנדר משטרתי שהגיע מכיוון שכונת 'אחוזה' בחיפה (חוליית החסימה המתינה עד בוש לבוא המעפילים. המפקד סבר שהפעולה בוטלה והורה על נסיגה ליגור)[45]. במכונית היו סמל בריטי, שוטר ערבי ושוטר יהודי וכנראה שהגיעו למקום באקראי. המכונית קיבלה ההוראה לעצור, אך אנשיה פתחו באש. אנשי הפלמ"ח, בפיקודו של יוסק'ה יריב, ירו עליה כמה צרורות של מקלע והשליכו רימוני יד. המכונית התהפכה. השוטר הבריטי נהרג, הסמל הבריטי נפצע והשוטר היהודי יצא ללא פגע. זו היתה תקרית האש היחידה בכל המבצע וכנראה שאינה פעולה בריטית יזומה.  יתכן שהאירוע הזה, הוא שהניע את המשטרה הבריטית , לכתר את קיבוץ בית אורן בכוחות גדולים[46]..

ברשימתו "מה שלא סופר" (יומן יגור, 8.2.1980) מוסיף וכותב יגאל טפר, על התנדבותם המופלאה של הפלמחאים להקרבת חייהם: "בתכנון המבצע נקלחה בחשבון האפשרות כי צבא בריטי יוזעק מחיפה וייצא לאחוזה, לכיוון בית-אורן, כדי לחסום את תנועת המעפילים לאחר שחרורם. על מנת לסכל אפשרות כזאת… היה על שני פלמחאים צעירים לחגור חומרי-נפץ על גופם ולהפיל עצמם לפני הרכב הבריטי כ"מוקש חי". נקבעה להם שעת גבול, שלאחריה היה עליהם לעזוב את מקומם ולחזור לבסיסם. שיחק להם מזלם והם עזבו את מקומם כמתוכנן כמה דקות לפני ששיירת הצבא הבריטי עברה על פניהם בדרכה לכיוון בית-אורן". (אחד משני הפלמחאים היה  אסף כץ, חבר יגור)

אורי מילשטיין תוהה לגבי התפקוד הפסיבי של הבריטים גם בשלב זה. לדבריו, קשה להניח שבכמעט מחצית השעה, שעשו הפמ"חניקים במחנה, לא יכול הבריטים להזעיק כוחות צבא ומשטרה, ממחנות ומבסיסים סמוכים[47]. יתכן שהם העדיפו שלא לעשות פעולה ממשית. נחום שריג העיד: "לפי העדויות המצויות – יש כל היסוד להניח, שהצבא הבריטי החונה בארץ, לא יתערב בפעולות החיפוש אחר המעפילים המשוחררים"[48].

המעפילים נכנסו לחצר המשק ועלו על משאיות. אבל בעת שהשיירה עמדה לצאת לדרכה, נראו אורות של שיירת מכוניות המשטרה הניידת הבריטית (P.M.F.), שהגיעו מכיוון 'אחוזה'. הן יצאו לעצור את המעפילים, לאחר שנודע על בריחתם. נחום שריג החליט להטעות את המשטרה. המכוניות יצאו באורות מלאים, לכיוון ההפוך, לכיוון עתלית. כק"מ מבית אורן, ירדו האנשים מהמכוניות, שהמשיכו בדרכן לכביש חיפה תל –תל אביב. אותה שעה ירדו מהן המעפילים, טיפסו אל הרכס ופונו דרך נחל נחש, לקיבוץ יגור. המשטרה הצליחה לעצור את המשאיות סמוך ליערות הכרמל, אבל המעפילים כבר היו באותה שעה, במורדות הכרמל, בואכה יגור.

כאשר הגיעה לבית אורן חולית המאסף, בפיקודו של שאול יפה ועמה ששים מעפילים, היה המשק מוקף שוטרים, במשוריינים ובמכוניות. המפקד נקט בתכסיס ההפתעה וחדר למשק, לפני שהשוטרים הצליחו לעכב בעדו. מכונית משטרה ניסתה לפרוץ לקיבוץ, אך משנתקלה בשער הסגור, נסוגה. סמוך לשעות הצהרים, החלו יהודים רבים לזרום לבית אורן בכול הדרכים. כוחות המשטרה מצאו את עצמם מוקפים בהמון יהודי זועף ונסוגו.

תחנה מס' 4: רכס הכרמל

דרך נוף כרמל, מעניקה אפשרות גישה נוחה לרכב פרטי. מכביש חיפה–עספיא (כביש 672) פונים מזרחה בכביש המתעקל ויורד לנשר (כביש 7212). לאחר כ-2 ק"מ, ליד סימן ק"מ 3, פונים ימינה לדרך נוף כרמל. הדרך למצפור היא טיול בפני עצמו. דרך נוף כרמל הוותיקה, שעשויה רובה עפר כבוש, שופרה בשנת  2016 והיא עבירה לרכב פרטי. הקטעים הקשים למעבר, אף צופו אספלט.

רחבת חניה קטנה נמצאת כ-50 מ' מדרום לכביש 7212. מכאן יוצא מערבה, שביל מסומן אדום, שיורד לנחל נשר, מהנחלים היפים שבכרמל. בין העצים פזורים שולחנות הפיקניק של חניון יער היערנים. אפשר לנסוע בדרך נוף כרמל, עוד כ-100 מ' ולפנות ימינה לדרכים סלולות שלצדן שולחנות פיקניק וברזי מים. הדרך עוברת בלב החורש של הכרמל. העץ השולט הוא אלון מצוי. במרחק של כ-1.2 ק"מ מהכביש מתפצלת מדרך הנוף דרך נוספת שעולה מערבה לבית היערן. אנו ממשיכים היישר לפנים. במרחק של כ-400 מ' מהצומת נמצא ממערב לדרך חניון אינטימי, הנהנה גם הוא מצל עצי אלון מצוי ובו מבנה שירותים. מהחניון יוצא שביל המעפילים. על המעפילים שהמשיכו דרכם ברגל ליגור, עברו שעות קשות בהליכה בוואדי. חלק מהם הגיע ליגור בשעה 08:00 בבקר.

זה המקום להרחיב את הדיבור על הכרמל.

רכס הכרמל הוא השלוחה הצפונית-מערבית של הרי שומרון, הנמשכת מהרי אום אל פאח'ם (הר אמיר), אל מפרץ חיפה. הכרמל הוא קמר (אנטיקלינה), בעל ציר חריג, בנופי הקמרים בארץ ישראל. לאורך מרבית מהלכו, כיוון ציר הקמר הוא מדרום-מזרח (אזר קרן כרמל), לצפון מערב (העיר חיפה). זאת בניגוד לציריהם של מרבית הקמרים בארץ ישראל, שכיוונם מדרום-מערב לצפון-מזרח ולעתים מצפון-לדרום.

פסגתו הגבוהה של הכרמל מתנשאת לרום של 546 מ' מעל פני הים. פסגה אחרת, קרן הכרמל, מתנשאת לגובה של 483 מ', צופה על מרחבי העמק והגליל. הר זה , המתרומם בתלילות מעל פני הים חוסם את הרצף של מישור החוף. הגובה והרוחות המערביות, שומרים אותו רענן תמיד. הכרמל עשיר בגשמים. בפסגות מגיעה כמות המשקעים ל-900 מ"מ בשנה ובמורדות ל-700 מ"מ. דבר הניכר בנופו הרענן.

הכרמל מצטיין ביופיו והנביא ירמיהו קורא לכל הארץ על שמו: "וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑ה" (ירמיהו, ב', 7) כאשר האוהב המקראי מפאר את יופייה של מושא אהבתו, הוא מתפייט מולה: "רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל" ("שיר השירים", ז', 6)[49]. בימי קדם, שימש ההר כסמל לפוריות לעומת המדבר הצחיח, כפי שאמר הנביא ישעיהו: " וְהָיָ֤ה מִדְבָּר֙ לַכַּרְמֶ֔ל "(ישעוהו לב" 16).

מכול מקום ההר נראה אחרת: מתון מדליית אל כרמל, תלול יותר מעתלית ומצוק של ממש מעמק יזרעאל. מכל מקום הוא נראה מרשים. אפילו מלכותי. יש הטוענים שמקור השם בצירוף המילים "כרם-אל", על שום כרמי גפן וזית שכיסו את מורדותיו עד בימי קדם. האם זה סוג של דגן ("וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל")?

גם צבעיו נראים שונים, ממקומות שונים. מכיוון מזרח (נהלל?) הוא נראה כחלחל. לכן כותב הסופר מאיר שלו, בספרו "רומן רוסי", על ההר הכחול (שמו של הספר באנגלית הוא The blue Mountain), ומכיוון צפון הוא יראה ירוק להפליא. לכן כתב יורם טהר לב (ראו להלן), את השיר "ההר הירוק".

אוסי משה מבחין בין ה'כֶרם' העברי לבין ה'כַּרַם' הערבי שמשמעו 'נדיבות', ורואה בהר הכרמל=כַּרַם אללה , ומכאן הנדיב-אלכרים שהוא כינוי לאללה, וכשנשבעים באללה או כשמבקשים בקשה, אומרים גם "יא כרים".

פסגות נישאות שימשו מאז ומעולם כמקומות פולחן וקדושתן עברה מדור לדור: "עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ירמיהו ב', 20). כאשר האמונה השתנתה, הכתובת אליה שוגרו המנחות שונתה, אבל המקום נותר בקדושתו.

הכרמל היה מאוכלס עוד בתקופה הפרהיסטורית וחי בו טיפוס אנושי שמכונה "האדם הכרמלי". בעיקר במערות שבמורדות המערביים של ההר. בתקופת המקרא נזכר הכרמל בתחום נחלתו של שבט אשר: "וּפָגַע בְּכַרְמֶל הַיָּמָּה (יהושע , י"ט, 16). תושבי הכרמל נטעו כרמים גפן וזית, ייצרו שמן ויין ורעו צאן. אולם רק ישוב אחד נזכר בשמו בתנך: "מֶלֶךְ-יָקְנְעָם לַכַּרְמֶל" (יהושע י"ב, 26).

אליהו הנביא התגורר בהר הכרמל ומאורעות חשובים בחייו התרחשו עליו. החשוב שבהם היה שחיטת נביאי הבעל, המכונה " מעמד הר הכרמל ". לפי המסופר בספר מלכים א', י"ח.

האירוע הדרמטי, בעיקר שריפת מזבח הבעל, השאיר את רישומו בשם הערבי של המקום: 'מוחרקה', נכון יותר "מוחרכה", מלשון "חרך". לאחר שהעימות הסתיים בניצחונו של אליהו, העם השתחווה והצהיר על אמונתו ודבקותו בה' אלוהיו. אליהו ציווה את העם לתפוס את נביאי הבעל. העם תפס את כולם, אליהו הוריד אותם אל נחל קישון ובתל קסיס, היינו, תל הכוהנים, שחט את כל הנביאים הללו[50].  עד היום מכנים הערבים את ההר "ג'בל מר אליאס", על שמו של נביא הזעם.

עם חורבן ממלכת ישראל, נחרבו גם ישובי הכרמל והנביאים הביעו את צערם עליהם. ישעיהו קורא: "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן-הַכַּרְמֶל, וּבַכְּרָמִים לֹא-יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע; יַיִן, בַּיְקָבִים לֹא-יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ–הֵידָד הִשְׁבַּתִּי" (ישעיהו ט"ז 10). הנביא עמוס קורא: "וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" (עמוס, א' 2). הנביא ירמיהו ניחם את עמו: "וְשֹׁבַבְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל אֶל-נָוֵהוּ, וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן" (ירמיה, נ' ;19).

בתקופת בית שני, היו בכרמל ישובים יהודיים. בספרות הקדומה נזכר "היין הכרמלי"[51]. נמצאו שרידי בתי כנסת בין בתי הכפר עוספייה (הלוא היא חוסייפה הקדומה ובח'רבת סומקה, ליד דליאת אל כרמל).

האגדה הקדומה מספרת על הר הכרמל, שנע ממקומו אל מדבר סיני, טיבע עצמו בים סוף ועליו עברו בני ישראל בצאתם ממצרים וזה מה שנאמר בנבואת ישעיהו: 'וכרמל בים יבוא'. כמו כן מסופר, כי הכרמל והרים אחרים באו בפני הקדוש ברוך הוא . אמר הכרמל: 'אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתבצעתי [כך] בתווך ועל עברו את הים'. אמר הקדוש ברוך הוא: "הואיל והטרחתם לפני בשביל כבודי – אשלם לכם שכר. ובהר הכרמל תשואה לאליהו"[52].

תחנה מס' 5: מצפה בר יהודה

דרך עפר שאורכה כ-200 מ' יורדת למצפור בר יהודה. אולם רחבת החניה הקטנה שלידה יכולה להכיל מכוניות מעטות בלבד. הפניית המכונית בחזרה למעלה הדרך, דורשת גם היא כושר תמרון מסוים ועל כן מומלץ, להגיע למקום ברגל מדרך נוף כרמל.

המצפור הוא מרפסת תצפית מרוצפת בתבנית של חצי עיגול. שני עצי אורן קפריסאי (אורן ברוטיה) גדולים ועץ קטן נוסף מצלים על חלק מהרחבה. הנוף – מרהיב..

הסיבה העיקרית לנוף המרשים היא, שמצפור בר יהודה, נמצא בראשו של קיר הכרמל– תופעת טבע מהמרשימות בישראל. הקו המורפולוגי הבולט ביותר בכרמל, הוא המתלול המזרחי של הרכס, הצונח אל עמק יזרעאל. מתלול זה, הנמשך לאורך של 30 ק"מ, מתרומם לגובה טופוגרפי של כ-500 מ', על פני מרחב אופקי של 1.5 ק"מ בלבד. זו אחת החומות הטופוגרפיות המרשימות בכל הארץ. מתלול זה הוא תוצאה של העתק גיאולוגי והרמה אנכית עצומה של הכרמל מעל עמק יזרעאל. במקור היה שיעור ההרמה הזה גבוה בהרבה – ייתכן ועד 1000 מ' – אך מילוי הסחף בעמק יזרעאל צמצם את ההפרש הזה, לכדי 500 מ' בלבד.

הכרמל מבותר בגיאיות רבים. בחלקם יורדים ומתנקים אל נחל קישון, הזורם אל מפרץ חיפה וחלקם אל הים התיכון. הא-סימטריה החריפה בחתך הרוחב של הר הכרמל – המתלול המזרחי החריף אל עמק יזרעאל, לעומת המדרון המתון והמדורג מערבה, אל הים התיכון – הכתיבה גם את צורות הנוף של עמקי הנחלים באזור. הנחלים היורדים מפרשת המים מזרחה, אל עמק יזרעאל, הם קצרים, תלולים למדי ולאורכם צורות נוף של התחתרות ושחיקת מים: נקיקי סלע צרים, מפלים, אשדות ומכתשות אפיק עמוקות וגדולות. כאילו הם נחל יגור, נחל נשק, נחל שרף, נחל סבך ואחרים[53]. בניגוד מורפולוגי למתלול המזרחי מצטייר קו הרכס העליון של הר הכרמל "הכרמל הגבוה" – כבמה טופוגרפית נמוכה. אגפו הדרומי של הר הכרמל, נוחת לעבר הקער של רמות מנשה[54].

מכאן נראים היטב חלקים מהקיר הזקוף של הכרמל, גבעות אלונים-שפרעם, מפרץ חיפה, הקריות, עכו, נהריה ורכס הסולם המסמן את הגבול הצפוני של ישראל. למטה אפשר להבחין היטב בערוצו המתפתל של נחל קישון, המסומן היטב על ידי שדרות עצי איקליפטוס שצומחות על גדותיו. עוד נראים מכאן עמק יזרעאל, גבעת המורה והרי נצרת. חדי עין יבחינו בקצה קצהו של הר תבור מציץ מעל הרי נצרת[55].

ישראל בר יהודה

בר-יהודה נולד בשם ישראל אִידֶלסון בעיר קונוטופ שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה).

בילדותו עברה משפחתו ליקטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק), שבה למד בר-יהודה בבית ספר תיכון ריאלי. בגיל 14 הצטרף לארגון הציוני "נכדי ציון", וכעבור שנתיים לארגון "צעירי ציון". מטעמי ציונות הוא החל בלימודים במכון האוניברסיטאי למהנדסי מכרות, במטרה לעסוק בקידוח נפט לאחר עלייתו לארץ ישראל[56].

ב-1917 היה לחבר אגודת "צעירי ציון" ובאותה שנה השתתף בוועידת צעירי ציון ובלט בה כאחד ממנהיגי הצירים הסוציאליסטים[57]. באותה עת סיים בר-יהודה את לימודיו, אך החלטתו להשתתף בוועידה הובילה להיעדרותו מבחינות ההסמכה. בהיעדר פרנסה, נותר בר-יהודה לחיות בבית הוריו והתמסר לפעילות תנועתית. הוא היה לאיש מפתח בארגון המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס). בתקופה זו שימש כמורה פרטי בשכר, למנחם מנדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש)[58]. באותה עת נישא לבבה לבית טרכטנברג ונולדה לזוג בתם היחידה. המשפחה עברה לחיות בעיר חרקוב. בוועידת חרקוב (1920) של התנועה היא, הפכה רשמית ל'מפלגה הציונית-סוציאליסטית', ובר-יהודה היה לדמות המרכזית של המפלגה בברית המועצות, שהייתה התנועה הציונית הגדולה במדינה, ובתנאי המחתרת שבהן פעלה שימש למעשה כמזכיר המפלגה.

בשנת 1922 נעצר בקייב על ידי הג.פ.או (המנהל הפוליטי הממלכתי, לימים, נקווד, במשך ק.ג.ב). בשל פעילותו הציונית (במהלך כינוס מועצת הצ"ס) ונידון לשלוש שנות גלות בגליל זיראניה שעל חוף הים הלבן. בשנת 1923, ממקום מעצרו, יצאה לפועל יוזמתו לחילופי עצירים בין האסירים הפוליטיים בברית המועצות לבין קומוניסטים יהודים שנידונו בארץ ישראל לגירוש. בר-יהודה עצמו שוחרר באחת מעסקאות אלו, ולאחר שחרורו המשיך לעמוד בראשות המפלגה, פעל לחיזוק ערכי הציונות בקרב חבריה[59].

ב-1926 עלה לארץ ישראל. ב-1930 הצטרף לקיבוץ יגור. בר-יהודה נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ"ם, ולאחר מכן, החל מהכנסת השנייה ועד מותו בתקופת כהונת הכנסת החמישית, מטעם אחדות העבודה – פועלי ציון. בשנים 1955–1959 כיהן כשר הפנים, ובשנים 1965-1962 כיהן כשר התחבורה. במסגרת תפקידו כשר הפנים הוציא הנחיות למרשם האוכלוסין לרשום כיהודי "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות" מה שגרם למשבר קואליציוני עם שרי המפד"ל ולפרישתה מהממשלה ב-יולי 1958. בר-יהודה כיהן כחבר הכנסת, לצד גרושתו בבה אידלסון, שכיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י. נפטר בשנת 1965, בגיל 69, בעת היותו שר בממשלה ונקבר בהלוויה ממלכתית ביגור[60].

תחנה מס' 7 תחנת רכבת העמק בקיבוץ יגור

במקום מוזיאון קטן, שלטי הסברה וטרקטור ישן.

"רכבת העמק" הוא השם הנפוץ של שלוחת מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20 וקישרה בין חיפה לסמח' (כיום צמח) ומשם לדמשק בירת סוריה. ראשיתה של רכבת העמק בשנות השישים של המאה ה-19. בתקופה זו הציע סגן הקונסול הבריטי בחיפה, תומאס ב. סנדוויט, להקים מסילת ברזל מחיפה, דרך עמק יזרעאל, לבגדד שבעיראק. בתכניתו של סנדוויט הופיעה גם מסילה משנית, אשר תתפצל ממסילה זו ותגיע עד לעיר דמשק. סנדוויט, ששאף לחזק את דריסת הרגל של ארצו במזרח התיכון, ביקש ליצור בכך קשר יבשתי בין הודו דרך אזור עיראק וסוריה לבין ארץ ישראל.

ב-1882 ניתן זיכיון להנחת מסילה למשפחת סורסוק מביירות, שרכשה אדמות  רבות בעמק יזרעאל, סמוך לאותה עת. עניינה של משפחת סורסוק, היה להוזיל הובלת יבוליה מהחורן ומהעמק לעכו ולביירות. אולם, מסילה זו לא הונחה בגלל קשיים במימון. גם מאמציו של לורנס אוליפנט בעניין, הסתיימו בכלום, ותוקפו של הזיכיון פג.

את מרביתה של המסילה -60 מתוך 87 ק"מ, הניח המהנדס לואי ווילר (Luis Weiler).

הסולטאן העות'מאני גייס את המהנדס הגרמני היינריך מייסנר, שתכנן את כל תחנות הרכבת בארץ בסגנון גרמני זהה. הסולטן העמיד לרשותו עשרת אלפים חיילים, המתחילים בעבודה ב-1902 ומסיימים ב-1905. (ב-1908 נחנך הקו דמשק – מדינה לאורך 1,302 ק"מ. מייסנר זוכה על פעלו בתואר "פשה"). .לכבוד המאורע החגיגי, הוקם אובליסק בכניסה לעיר חיפה, הניצב שם עד היום. שם  חקוקות מלות קילוס ושבח לשולטן עבד אל חמיד השני, שהיה היוזם והמאיץ העיקרי של כל פרויקט המסילה החיג'אזית.

ובה נאמר:

"בשם אללה הרחום והמיטיב, הללו את אללה ושלום יבוא על כל המאמינים. אדוננו ומורנו אמיר המאמינים וח'ליף כל הקדושים, סולטאן שתי היבשות ומלך שני הימים, הסולטאן בן הסולטאן, הסולטאן הכובש עבד אל-חמיד חאן בן הסולטאן הכובש עבד אל מג'יד חאן (מי ייתן ואללה יסוכך על מלכותו ויאריך ימיו), ציווה את מלאכת בניית קו מסילת הברזל מדמשק כדי להקל על קהל המאמינים לקיים מצוות העלייה לרגל למשכנו של אללה והשפלת המצח על קבר שליח האלוהים. כי אז פקד הסולטאן את דברו החשוב (יאריך אללה הרחום את שלטונו) שקו מסילת ברזל יבנה מחיפה על מנת שיתחבר למסילת חיג'אז החמידית. אי לכך חובת כל מוסלמי שקיים מצוות העלייה לרגל להיכל אללה והשתטחות על קבר הנביא, להתפלל לאללה שיעשת את ח'ליפות הסולטאן וירומם ימינו למען העם.

נחתם בשנת 1319 להיג'רה, בידי הדל מוחמד בן עומר אל ברביד, מחל לו אללה."

עם השלמתו של הקו החדש, היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. מטרת סלילת קטע זה הייתה על מנת לקצר את דרך הובלת הפסים והקטרים, שכך יכולים היו להישלח בים עד לחיפה ומשם, במסילה, עד לקו הראשי ההולך מדמשק למדינה .

השם "רכבת העמק", לא ניתן מעולם לקטע המסילה מחיפה ועד לחמת גדר, באופן רשמי, אך היה בשימוש נרחב ביישוב היהודי בארץ ישראל. מטרתה המוצהרת של מסילת הברזל החיג'אזית ,היתה להקל על עולי-הרגל את דרכם למכה, ולמדינה. מטרה אחרת, לא פחות חשובה, אם גם מוצנעת, היתה לחדש את הזיקה של האזור לשלטון העות'מאני ולהאדיר את יוקרת השולטן כראש האסלאם. משך בנייתה של המסילה, אשר הייתה אחת ממסילות הברזל הראשונות בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, כארבעים שנה. הרכבת נקראה בלעג  "חמורו של הסולטאן" ("ג'חש אל שולטן"), כי היא נסעה במהירות של 20 קמ"ש, קצב הליכת החמור.

בשנת 1908 שלח נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, דוד וולפסון, המחאה על סך 500 ליש"ט לטובת התמיכה במפעל. ההמחאה הועברה לממשל העות'מאני, על ידי שגריר האימפריה העות'מאנית בברלין, אולם משהגיעה אל יעדה, סירבו העות'מאנים לערב במפעלם אידאולוגיות פוליטיות ודחו את התרומה בטענה, כי מיזם בניית המסילה הוא מפעל מוסלמי קדוש וכי אין בכוונתם לקבל תרומה המגיעה מיהודים כופרים. מכל מקום, ההמחאה הנדיבה נשמרה בידי העות'מאנים ולא הושבה לתורמים. עם הדחתו של הסולטאן באותה השנה, הושג הסכם לפיו כספי התרומה יועברו לטובת הקמתו של בית יתומים באיסטנבול.

זמן קצר לאחר פתיחת המסילה התגלה גם הפוטנציאל התיירותי הגלום בה.

חברת "תומאס קוק ובנו", שעסקה בשיווק חבילות נופש במצרים ובארץ ישראל עוד מ-1869, החלה כבר ב-1906 לשווק חבילת תיור אל ארץ הקודש. החברה הציעה ללקוחותיה האירופים חבילת תיור, במסגרתה ישונעו התיירים ברכבת העמק עד לצמח ומשם יפליגו בספינת הקיטור "נורדוי" (Nordoy) אל טבריה ואתרי הקודש הנוצריים שבצפון הכנרת. עם תחילת היותה של רכבת העמק רכבת תיירותית, שופרו תנאי הנסיעה ללא הכר לטובת המכובדים האירופאים .

הביקוש הגדול שהביעו תושבי צפונה של ארץ ישראל ,הביא להגברה מתמדת בתדירות הרכבות, הגברה שהשפיעה באופן מיידי על בטיחות הנסיעה ברכבת. באותה התקופה לא היה בנמצא מוקד מרכזי שניהל את תנועת הרכבות ומנע התנגשויות צפויות ותיאום מעבר הרכבות בנקודות המפגש השונות נעשה על ידי הודעות טלגרף ששוגרו במערכת שנבנתה בסמוך למסילה.

שיטת הבקרה המיושנת, יחד עם העלייה בתדירות תנועת הרכבות הביאה לא פעם למפגשים אשר נסתיימו באסון. בגיליון עיתון "החרות" שהופיע ב-7 ביולי 1909 הופיעה הידיעה הבאה: "רכבת חיג'אז התנגשה ברכבת חיפה-טבריה. הרכבת החיג'אזית הבאה מדמשק פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה, מכונת (קטר) האחרונה נשברה, המכונן (נהג הקטר) נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף ששכח להודיע לפקיד התחנה את צאת הרכבת – הודח ממשרתו. אומרים כי יתבעו אותו לדין עבור הנזק הקשה." זה היה באזור דרעה שממזרח לירדן, כיום בסוריה.

ב־1 באוקטובר 1920 הוקמה חברת P.R – Palestine Railways ("מסילות ברזל פלשתינה") שהייתה מנהלת המסילות של ממשלת המנדט הבריטי.

קברניטי הישוב רתמו את שירותיה של הרכבת, לטובת מפעלי הבנייה והיישוב שהחלו באותן השנים. בתחילה, בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-20, סייעה הרכבת בהובלת חומרי הגלם והפועלים אל האתר בו נבנתה תחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים. לצורך משימה זו נבנתה תחנת רכבת בתחום המפעל וכן נסללה שלוחה לתוך המפעל עצמו.

בתקופת השלטון הבריטי, עלתה דרישה מיישובי העמק  הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר,  שתים עשרה תחנות נוספות. גם ההתיישבות היהודית הטרייה, נעזרה רבות בשירותי הרכבת. בעזרתה של המסילה התאפשרה ההגעה אל תוכו של עמק יזרעאל, ובעקבות כך החל גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית של האזור. ה

עם התפתחות ענף הרפת בקיבוצים החדשים, התעוררה בעיית הובלת החלב הרגיש אל שוקי הכרך. בשנת 1922 בוצעה פנייה ראשונה של חברי קבוצת דגניה, שביקשו לקבל קרון ייעודי ברכבת הבוקר, לשילוח תנובת החלב אל חיפה. "רכבת החלב" אושרה בקרב השלטונות כעבור זמן קצר, והחלה עושה את דרכה בשעות הבוקר המוקדמות מצמח, אותה עזבה בשעה 02:00 לפנות בוקר ועד לחיפה, שם פרקו הסבלים את החלב שנאסף במחלבות העמק.

הרכבת האיטית והצפופה יצרה אינטימיות ומכיוון שהיו באזור מעט תושבים ומרביתם הכירו זה את זה, כשהיו נפגשים היו מספרים את הרכילויות האחרונות. הרכבת ממתינה למי שלא הספיק ואפילו עוצרת לא בדיוק בתחנה, כדי  להוריד נוסע אם חפץ בכך. סיפורי היולדות בדרכן לבית החולים בעפולה, מקפלים פרק עיקרי בתולדות רכבת העמק (כך למשל, הולדת אברהם , הבן הראשון של המושב – שלא מוזכר בשמו – בספרו של מאיר שלו, 'רומן רוסי'), בימים ההם הנשים עבדו בשדות עד הרגע האחרון כאשר כבר הגיעו צירי הלידה, כדי לעלות לרכבת צריך כסף מזומן, והמזומנים נמצאים רק אצל הגזבר, מחפשים את הגזבר ועד שמקבלים, היולדת כבר ילדה או שהיא יולדת בקרון בהשתתפות ובסיוע כל הנוסעים. על איטיות הרכבת מרכלים שאדם רצה להתאבד ושכב על הפסים, הרכבת לא הגיעה כדי לדרוס אותו, אבל הוא מת בצמא…

יחד עם זאת, לזכות הרכבת נרשמו כמה שיאי מהירות

אריה חצרוני בספרו "רועה ולוחם" מספר שאנשי הגדוד העברי הגיעו לפעילות בג'נין, ואחרי סיום הפעילות שכחו לשלוח כלי רכב להסיעם לחיפה והם לא יכלו לחזור. לאחר ביקור בתחנת הרכבת של ג'נין, הציעו כמה מהחיילים לקחת את שני הקרונות הנטושים שהיו בתחנה, לחברם בקרשים ולהסיע את אנשי היחידה. הקצין הסכים, הקרונות חוברו, הקצינים והסרג'נטים עלו לקרונות, החיילים העלו את הציוד לקרונות ודחפו אותם. הקרונות החלו לנוע והחיילים עלו עליהם במהירות. תוך פרק זמן קצר ביותר צברו הקרונות מהירות רבה והחיילים על הרכבת חששו עמוקות לחייהם, הקצין אף הצהיר לאחר מכן שזה היה האירוע המפחיד ביותר בחייו. הרכבת עצרה בסופו של דבר בחיפה. ההסבר לאירוע הוא שג'נין היא בגובה 150 מטר מעל פני הים ואילו הגובה של תחנת הרכבת חיפה מזרח הוא 1.5 מטר. הירידה בגובה היא עקבית (פרט לקטע קצר של דייק באזור חניית טרבינאת) ולכן סביר בהחלט שמהירות הנסיעה הלכה וגברה, ועלתה הרבה מעבר ל-100 קמ"ש.

בשנת 1916 שברה רכבת העמק את שיא המהירות של כל הזמנים בנסיעה על מסילה צרה. במקרה ייחודי ויוצא דופן הגיע קרון רכבת למהירות של 100 קמ"ש, מהירות שיא גם ביחס לכל כלי תחבורה אחר באותה התקופה. סיפור המעשה מתחיל עם הגיעה של טייסת מטוסי קרב גרמנית מהטייסת הבווארית ה-304 לקרבת הקואופרציה במרחביה. הטייסים הגרמנים חיפשו דרך נוחה להגיע לחיפה. מהנדס הרכבת הטורקית ברוך קטינקא שיפר את "אקספרס המרחצאות הפיניקי" – הפתרון כלל הרכבה של מנוע של מטוס דיימלר-בנץ על קרון רכבת. בנסיעת הניסיון נקשר מנוע המטוס לקרון היטב ומשהונע המנוע האיץ הקרון למהירות שיא מסחררת. עקב יכולתו של מדחף המנוע ליצור דחף בכיוון אחד בלבד נגזר על נוסעי הקרון להגיע עד לחיפה ושם להסתובב בסובת רכבות מיוחדת ("סובבן") ולשוב על עקבותיהם. בהמשך פותח הרעיון ומנוע המטוס הותקן על גבי פלטה על ציר המאפשר סיבוב המנוע והמדחף. כך ניתן היה להפנות את הקרון לאחור גם ללא "סובבן".

הקצין הסכים, הקרונות חוברו, הקצינים והסרג'נטים עלו לקרונות, החיילים העלו את הציוד לקרונות ודחפו אותם. הקרונות החלו לנוע והחיילים עלו עליהם במהירות. תוך פרק זמן קצר ביותר צברו הקרונות מהירות רבה והחיילים על הרכבת חששו עמוקות לחייהם, הקצין אף הצהיר לאחר מכן שזה היה האירוע המפחיד ביותר בחייו. הרכבת עצרה בסופו של דבר בחיפה. ההסבר לאירוע הוא שג'נין היא בגובה 150 מטר מעל פני הים ואילו הגובה של תחנת הרכבת חיפה מזרח הוא 1.5 מטר. הירידה בגובה היא עקבית (פרט לקטע קצר של דייק באזור חניית טרבינאת) ולכן סביר בהחלט שמהירות הנסיעה הלכה וגברה, ועלתה הרבה מעבר ל-100 קמ"ש

עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, הפכה מסילת הברזל שבעמק למוקד ההתנכלויות הערביות באזור. הערבים הפורעים הניחו מוקשים על פסי המסילה, גרמו לירידה של מספר רכבות מהפסים והביאו לפגיעה ברכוש ובנפש. כמו כן, על מנת לזרוע הרס רב ככל הניתן נהגו נהגי הקטרים, להשליך פחם בוער מכבשן הקטר אל שדות התבואה, ועל ידי כך להצית בהם דליקות הרסניות.

מספר חודשים לאחר תחילת המהומות, החלה ממשלת המנדט בגיוס נוטרים יהודיים שירכיבו את ה-P.P.R.D, "מחלקת הרכבת של משטרת פלשתינה" (Palestine Police Railway Department), אשר כונתה בקיצור "משמר הרכבת". הכוח מנה לבסוף יותר מ-700 איש, אשר עברו קורסים מיוחדים אצל חברי ארגון ההגנה.

משמר הרכבת שנקרא 'פלוגת הרכבת', קיבל תגבור מיוצאי פלוגות הלילה של ווינגייט ואנשי הגנה מאומנים. הנוטרים הקימו מגדלי תצפית ושמירה וערכו סיורים ממונעים לאורך תוואי המסילה בחיפוש אחר פורעים. לטובת המשמר נבנו קרונות מיוחדים שהורכבו משני טנדרים מתוצרת חברת "פורד" האמריקאית, אשר נשאו שריונות פלדה והולחמו כשהם בכיוונים מנוגדים זה לזה. חיבור זה אפשר תנועה קלה לשני כיווני המסילה, ללא צורך בסיבוב הקרון.. פתיחת הצירים הייתה לפי יישום שיטות פלוגות הלילה של אורד וינגייט (S.N.S). איש כנופיות אשר נלכד בלילה הקודם, היה נקשר לכיסא שנע לפני הרכב המשוריין והיה מסמן היכן הוטמנו מטענים (נוהל שכן).

לאור ההצלחה שנחלו שומרי הרכבת, הורחבה פעילותם גם לאבטחת מתקנים אסטרטגיים נוספים דוגמת נמל חיפה, מפעלי מים ושדות תעופה. פעילות זו נמשכה גם בזמן מלחמת העולם השנייה, תקופה בה נשמרה שיגרת הרכבת ללא קשר למאמץ המלחמתי.

החומרים בעזרתם הוקמו המגדלים והחומות במרבית מיישובי "חומה ומגדל" שבעמק יזרעאל, הובאו למקום על ידי הרכבת.

עם ההתיישבות העברית בעמק, גדל גם מספר התחנות. בשנים האחרונות של פעילותה היא עצרה ב17- תחנות, מהן 14 ליישובים יהודיים בלבד, שתים מהן (שאטה וצמח הערביות), שימשו גם למשקי ההתיישבות העובדת בסביבתן, ורק אחת (בית-שאן) שירתה אוכלוסייה ערבית. התחנה ביגור נבנתה רק בשנות ה-40. קודם לכן, היתה שם רק שלט בלבד. התחנה היתה לכיוון צומת ג'למה. זהו למעשה ביתו של שומר התחנה[61].

למעלה מארבעים שנים, נסעה הרכבת בין חיפה לבין דמשק. 14 שנים בשלטון עות'מני ו-30 שנה בשלטון בריטי.   ב"ליל הגשרים", , פוצץ אחד מגשרי הירמוך (על-ידי הפלמ"ח), ובכך נותקה המסילה לסוריה ולעבר-הירדן. באותו יום תקף הלח"י את סדנאות הרכבת הראשיות במפרץ חיפה. שלושה חודשים מאוחר יותר פיצץ האצ"ל את החלק המרכזי של בנין תחנת חיפה-מזרח. אך רכבת

העמק המשיכה עדיין לנסוע…

היא פסקה מלכת עם קום המדינה. הרכבת חודשה לאחרונה ויעדה המרכזי, העברת סחורות מעבר הירדן למפרץ חיפה.

על רכבת העמק, ראו בהרחבה, באתר זה: סיור בעמק המערבי.

תחנה מס' 8 – תחנת משטרה בריטית

התחנה הוקמה בעקבות רצח של שלושה חברי יגור, על ידי פורעים ערבים.

היחסים עם השכנים הערבים לא היו שקטים. באפריל 1931, בשעות הערב המאוחרות, חזרה קבוצת חברים, מביקור ביישוב נשר הסמוך. הם הותקפו מן המארב על ידי חוליה של 'עז א-דין אל קסאם'  ושלושה חברים נהרגו. מכוניות שעברו בבלד א-שיח’ (תל-חנן) הותקפו .אחראית למאורעות היתה התארגנות לאומנית שקמה באזור חיפה. בסיסה היה דתי-קנאי, ובראשה עמד שייח' עז א-דין אל־קסאם – סורי שנידון ב-1922 למוות, באשמת השתתפותו במרד העלווים נגד הצרפתים, ברח לחיפה, נקלט כמטיף באחד המסגדים והצטרף ל'אגודת הצעירים המוסלמים'[62].

בעקבות האירועים ביפו, האיץ אל־קסאם, את ההתארגנות בכפרים ערביים בצפון. בכך, ובאמצעות הדרשות שדרש בחיפה, הניח את הבסיס לפעולות גרילה שקיווה לפתוח בהן נגד השלטונות הבריטים. עז א-דין אל־קסאם ייסד את האגודה החשאית שנודעה בשם "הקסאמים", שכונתה גם "אגודת השייח'ים מגודלי הזקן"[63]. עם פרסום אגרת מקדונלד (אביב 1931), שביטלה את הרושם של 'הספר־הלבן' של 1930, החלה כנופיית אל־קאסם בפעולות טרור נגד היהודים[64]. בתחילת שנות השלושים ,ביצעו חברי אגודה זו שורה של פעולות אלימות נגד הבריטים והיהודים. הם הצטיידו בנשק ובפצצות. לאחר  שרצחו שלושה מחברי קיבוץ יגור, רצחו אב ובנו – יוסף ודוד יעקובי – במושב נהלל[65].

ראו בהרחבה, באתר זה: סיור בעמק המערבי.

כמו כן פגעו בעצים שנטעו היהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים.

בתחילת נובמבר 1935, יצאה הקבוצה להר הגלבוע ובדרכם הרגו את סמל המשטרה היהודי משה רוזנפלד[66]. בני משפחתו טוענים שנבחר משום שהיה איש שלום ואהוד על ערבים. כעבור שבועיים הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של אל־קאסם ואנשיו ביָעְבָּד שבאזור ג'נין. חמישים שוטרים מזוינים הקיפו את אנשי הכנופיה ודרשו מהם להיכנע, אולם אל־קסאם סירב והודיע שהוא מוכן להילחם עד הסוף. החל קרב ומחילופי היריות נהרג אל־קסאם יחד עם עוד שלושה מאנשיו[67]. הלווייתו הפכה להפגנה פוליטית רבת משתתפים וקיברו, בבלד א-שייח' (נשר), הפך מוקד לעלייה לרגל[68]. עם הזמן הפך מותו של עז א-דין אל־קסאם לסמלו של הלוחם הערבי שמוכן למות במערכה ולא להיכנע[69]. קיימים "גדודי אל קאסם" כחלק מהפלסטינים הלוחמים כיום.

ראו גם באתר זה: טיול בעקבות פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד

קיבוץ יגור

יָגוּר הוא קיבוץ למרגלותיו המזרחיים של הר הכרמל, כתשעה קילומטרים דרומית-מזרחית לחיפה, ונמצא בפתחו של נחל יגור. זהו אחד מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל. שמו של הקיבוץ ניתן בהשפעת שמו של הכפר הערבי יאג'ור שהתקיים עד 1948, כ-3 קילומטרים צפונית מערבית ליגור[70] . כבר בשנת 1912, כאשר הגיע ארצה התעשיין והיזם נחום וילבושביץ (לימים וילבוש)[71], כמייצגם של יזמים מרוסיה. הוא ניסה למשוך משקיעים למפעל מלט. ,באותה תקופה לא היה בארץ ישראל מפעל לייצור מלט, והמלט יובא ממפעל קטן במצרים. וילבושביץ העריך שבעקבות הגידול בבנייה יגדל הביקוש למלט. הוא הציע להקים מפעל שתפוקתו תהיה 10,000 טון בשנה.

על ישוב המפעל נשר, ראו באתר זה: ישובי מפעל בארץ ובעולם.

בתום מלחמת העולם, שב וילבושביץ ארצה והאיץ ביהושע חנקין, לרכוש קרקעות ליד הכפר יאג'ור, כדי להקים באזור מפעל לייצור מלט. אזור יאג'ור נראה לו מתאים, בשל קרבת הכרמל והמצע הסלעי שלו מצד אחד והקרבה לקישון ולנמל חיפה, מצד שני[72]. בראשית שנות העשרים קנה חנקין 468 דונם מאדמות הכפר מסוחרי הקרקעות  סורסוק וסלים ח'ורי.

ראו באתר זה: רכישת אדמות עמק יזרעאל

בטרם נוסד הקיבוץ, חנו ועבדו בקרקעותיו למשך כשנה (1920–1921) אנשי "השומר הצעיר", חברי גדוד 'שומריה' (רוב עולי 'השומר הצעיר היו מרוכזים בקיץ 1920, בשלושה מקומות: אום אל-עלאלק (ברמת הנדיב, לא הרחק מבינימינה), בית ג'ן ובצדי כביש חיפה-ג'דה)[73]. אליהם הצטרפו חלק מחברי ביתניה עילית[74] ואנשי אום עאלק ויקימו את בית אלפא, קיבוץ א' של התנועה, פנינת הכתר של 'השומר הצעיר'[75].

הרופא הלל יפה, שנשלח באוגוסט 1921' לבדוק את השטח של יגור, לפני ההתיישבות עליו, מספר :"יש ביגור שתי ביצות בלבד, שאפשר לייבשן בקלות. אך יש להביא בחשבון את השפעת נחל קישון. אפשר לחפור תעלה אל הקישון ולבנות רשת של תעלות שייבשו את הביצות. הקישון אינו מזיק בסביבה זו"[76].

קיבוץ יגור נוסד בשנת 1922 על ידי חלק מחברי קבוצת "אחווה" – קבוצה לעבודה קבלנית בארץ ישראל', שנוסדה בפתח תקווה בשנת 1913 [77]. עקרונות הקבוצה היו כיבוש העבודה הקבלנית על ידי פועלים עבריים וחיים על יסוד השיתוף במשכורת. חברי הקבוצה חיו בקומונה. הם ראו עצמם כארגון ארצי, עם שלוחות במקווה-ישראל, נס-ציונה, ירושלים, חיפה, על הכרמל ועוד. בזמן מלחמת העולם הראשונה, התגייסו רובם ככולם לגדוד העברי, ועם השחרור התארגנו, במרץ 1922, להתיישבות באזור תל-ערד, ניסיון שנכשל[78].

לפני עלייתם לקרקע ביגור – מתחילת שנת תרפ"ג (סוף 1922) – סייעו תשעה מחברי הקבוצה בשמירה בעת מדידת שטחי המחצבה של בית חרושת 'נשר'. הם התגוררו בחושות של "סלמיה" – מספר חושות של אריסים בשטח שנרכש על ידי "חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ", שנוסדה על ידי מיכאל פולק. מנהל המפעל, יצחק שניאורסון, התיר להם להתגורר יחד עם השומרים בשטח וזאת כדי לחזק את הנוכחות היהודית במקום. לפרנסתם עבדו בחקלאות. אולם כשנגשו להקמת המפעל בקיץ 1923, הם נתבקשו לעזוב את המקום ועברו לנקודת הקבע לקראת תחילת תרפ"ד[79]. תחילה עסקו המתיישבים בייבוש הביצות של נחל קישון ובהכשרת הקרקע בסביבתו. אחרי כן הוקמו ענפי המשק השונים והקיבוץ גדל והתפתח. ביגור משק חקלאי מעורב מפותח, מפעלי חרושת (לגין) ותחבורה. חלק מהמתיישבים עבד בבית החרושת למלט בנשר. סניף של הקיבוץ התקיים בעתלית, שם שהו חלק מחברי הקיבוץ שעבדו במחצבות בעתלית[80].

המצב היה קשה מאוד בהתחלה. הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים. חברים חלו בקדחת ומחוסר תנאי אשפוז חלקם נפטרו. המשק היה במצב נואש והיה צורך להצטרף לגוף גדול יותר. הוויכוח היה בין הצטרפות ל”גדוד העבודה”[81] או ל”קבוץ עין חרוד", שפרש ממנו: מסגרת בין-קיבוצית ארצית בה השתתפו חברי פלוגות עבודה לצד משקים קיבוציים ( עין חרוד, איילת השחר, גבעת השלושה, גשר ויגור) במסגרת של ערבות הדדית ושותפות אידיאולוגית, אך בלא שקיימו ביניהם מערכת קומונלית ריכוזית. יואל ברגמן שהיה מראשי המשק נפגש עם יצחק טבנקין, מראשי עין-חרוד, והוחלט להצטרף לתנועתו של טבנקין (בשנת 1927 שינתה תנועה קיבוצית זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד').

החלטה נוספת שקבעה את עתידו של המשק היתה שהמשק יהיה מבוסס על עבודה חקלאית ועבודה בשכר בסביבה. בתחילה עסקו בייבוש הביצות והסדרת ערוץ נחל הקישון וכן בעבודת חוץ בחיפה – בנמל ובמחצבות. החלוצים נתקלו בתחרות קשה עם הפועלים הערבים, שהסתפקו במשכורת דלה ועדיין, מטרתם הייתה “כיבוש העבודה”. נמל חיפה ומחצבות נשר היו בין הפרויקטים שבהם השתלבו החלוצים[82].

בשנת 1937 הוקם, במסגרת עליית הנוער בסמוך לקיבוץ, בית הספר המקצועי הראשון לנוער על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון[83]. מבין בוגרי בית הספר נמנה עוזי גל, ממציא תת מקלע 'עוזי'. בקיבוץ פעל שנים רבות האמן ערי גלאס, אביו של עוזי גל, שהיה גם המאייר של "הגדת יגור" (ראו להלן).

אחת הדמויות המפורסמות שגדלו בקיבוץ יגור, יאיר פלד (1932 –1959) היה מפקד סיירת צנחנים. נרצח על ידי בדואים בנגב. יאיר נולד ב-1932 בקיבוץ יגור, בן לפנחס ושיינדל פלד, ממייסדי הקיבוץ. ליאיר חמישה אחים: ביניהם, יהודה (יודק'ה) פלד, לימים מפקד עוצבה ותת-אלוף בצה"ל. בנעוריו היה מדריך בתנועת הנוער הקיבוצית והרבה לסייר ולארגן טיולים בנגב. התגייס לנח"ל בשנת 1950, ובאופן חריג שימש בו-זמנית כצוער ומדריך בקורס קצינים. אחרי שחרורו, ב-1954, חזר לקיבוץ יגור, נשא לאשה את מרים לוצ'נסקי, ומונה לרכז החטיבה הצעירה בתנועת 'הקיבוץ המאוחד'.  בשנת 1958, ביוזמת מפקד חטיבת הצנחנים מנחם (מן) אבירם וסגנו מרדכי (מוטה) גור, חזר והתגייס, בהסכמת הקיבוץ, כמפקד סיירת צנחנים, בדרגת סרן. בתפקיד זה, בתקופת הרגיעה היחסית שאחרי מבצע קדש, העביר את הדגש מפעולות תגמול, אל עבר יכולות הסיור והניידות הנדרשות מסיירת במלחמה. בהתאם לכך הנהיג בסיירת מסעות אופניים, ושימוש באופנועים וגמלים במטרה לשפר את ניידות הלוחמים. ביזמתו נסלל כביש הפטרולים לאורך גבול מצרים, ונפרץ "מעלה היעלים", שחיבר לראשונה את רמת המדבר עם אזור סדום. שם המעלה הוסב כחודש אחרי מותו ל"מעלה יאיר".

בשנת 1959 יצא לבדו לתרגיל ניווט בדד באזור הר שגיא. בחצותו את ערוץ נחל סרפד הותקף מן המארב בירי ונהרג. הרצח יוחס למסתננים בדואים משבט סאראחין, של מטה אל-עזאזמה, שפעלו ככל הנראה בשליחות המודיעין המצרי[מותו זכה לתהודה ציבורית והוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין ביגור. הותיר אחריו אשה (לימים אשתו של רפי איתן), ובת, יעל, שנולדה אחרי מותו. בעקבות רצח פלד, הורה אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה על מבצע הגר, שבו פונה הר הנגב מבני שבט הסאראחין. משתפי הפעולה עם הצבא פונו לאזור דימונה והאחרים שבחרו לא לשתף פעולה, אולצו על ידי חבריו של יאיר בסיירת, לעבור לסיני ביריות, על ידי תפיסת בורות המים שלהם.

ניתן לערוך סיור מיוחד, המתמקד בקיבוץ יגור, אתריו וסיפוריו.

בקרוב: סיור בין חלוצים לחסידים: מיגור לכפר חסידים.

תחנה מס' 9 – הסליק

בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, בנה ארגון "ההגנה", סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות. בימים אלו קיבוץ יגור היה מרכז חשוב של "ההגנה" ולכן הכיל את אחד הסליקים הגדולים.

הכניסה לסליק הייתה דרך חור ברצפה של צריף בקיבוץ, כאשר הצריף שימש כמסווה לסליק. החור מוקם תחת מכונה, אך היה מוסתר מהעין אם לא פתחו את הכניסה דרך מנגנון מיוחד. כדי לפתוח את הדלת של הסליק היה צורך להסיר את אחד מחלקי המכונה שדרכו היה אפשר להעביר מוט שפותח את דלת הכניסה. בזכות מנגנון מתוחכם זה הסליק ניצל מגילוי פעמים רבות.

הסליק של יגור התפרסם ונקבע בתודעה הציבורית, לאחר שנחשף על ידי הבריטים[84] .  בשבת, ה-29 ביוני, שכונתה מאז 'השבת השחורה', החל המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב[85]. בראש הכוחות עמד הפילדמרשל ברנארד מונטגומרי, שב-23 ביוני נתן את הפקודה למבצע 'ברודסייד' (Broadside). היה זה ניסיון רב היקף של הבריטים לדכא בכוח את הישוב היהודי.

הבריטים חפשו במשך מספר ימים, בעזרת כלבים ומגלי מתכות ולבסוף גילו את הסליק המרכזי ועוד 25 סליקים קטנים. זה היה אחד הסליקים הגדולים בארץ. נתפסו כ- 80 מרגמות 52 מ"מ, עשרות רובים תת-מקלעים ותחמושת רבה. הנשק שהיה בסליקים הוחרם וחלק מחברי הקיבוץ נאסרו. בעקבות זאת, נקראה אניית מעפילים בשם "יגור". הסליק המרכזי, שנותר ריק לחלוטין מאז השבת השחורה, שוחזר ושופץ בשנת 1983, במסגרת חגיגות ה-60 להקמת הקיבוץ.

גולת הכותרת של המבצע, היתה מאסרם של חלק מחברי הנהלת הסוכנות. במקומות שונים בארץ נעצרו 2,700 איש[86]. כמו כן, נערכו חיפושים במשרדי הסוכנות והוחרמו מסמכים.  "השבת השחורה" הבהירה לראשי היישוב שהמשך התנגשויות בין השלטונות לבין כוחות ה'הגנה' עלול להביא לידי חיסולו של הכוח הצבאי היהודי. תגובתם המוגבלת יחסית של הבריטים, החזירה את שיקול הדעת הזהיר אל המדיניות הציונית, שהשכילה ברגע האחרון ממש, לסגת מן הפעילות הכוחנית חסרת התוחלת נגד בריטניה.

תחנה מס' 9 – בית הקברות הישן.

במקום, קברם של שלושת הנרצחים על ידי חוליית עז-א-דין אל קסאם. את המצבה על קברם, יצרה הפסלת בתיה לישנסקי.  בין הייתר, נמצא שם גם קברו של אדם שנרצח ב'ליל הבדולח'   בגרמניה וקרובי משפחתו החליטו להביא את אפרו לקיבוץ . בין הקברים נמצא גם קברו של המלחין ואיש הרוח, יהודה שרת, מי שערך את הגדת פסח הקיבוצית. היה זה מענה לצורך של אבות התנועה הקיבוצית, בני העלייה השנייה והשלישית, לשמר זיקה למסורת ולחגי ישראל, תוך כדי התאמה למסרים המותאמים השיבה לארץ ישראל ויישובה. ההגדה שהיא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית, עשירה ועדכנית, כוללת בנוסף לסיפור יציאת מצרים, כסיפור המכונן של עם ישראל, גם את הזהות הציונית, החקלאות, המרעה והאביב. סדר פסח הראשון, בנוסח הקיבוצי נערך בקיבוץ יגור, בשנת 1937.

תחנה מס' 10 – נחל נחש.

נחל נחש, יורד מן הכרמל לקיבוץ יגור וכאן אנו שבים לסיפורם של המעפילים, אחריהם עקבנו בעתלית ובבית אורן.

.אחרוני המעפילים ירדו בגיא כבר לעיני המשטרה, שעמדה בפתח הקיבוץ . המשטרה הצליח לעצור תשעה איש, אולם הקהל הרב שהתאסף מהקיבוץ ומכול הסביבה, חילץ אותם מידי המשטרה, כשהוא מנופף באגרופים, במקלות ובכלי עבודה. חשיבותו של מבצע זה היתה במקוריותו ובעיקר בהיענותם של אלפי בניה ישוב שבאו להפגין את התנגדותם ללא משק. סניפי ה'הגנה' בחיפה ובקריות הצליחו להפעיל המונים בשעה האחרונה והיענות זאת היא שקבעה את הצלחת הפעולה[87].

מיומן יגור: "בינתיים התמקמה חוליית שוטרים אנגליים על גבעת המכוורת ובראשם היהודי-המומר כהן, ולמעלה בחדר האוכל, בחדר הרדיו, נמצאים יהושע [גלוברמן] ויגאל אלון. לפי ההתרגשות והמתיחות ניכר בו ביהושע שלפני פעולה רצינית אנו עומדים. הוא ממהר לרדת אל הציבור ואז נשמעה הפקודה: פ ע ל !

מזויינים במקלות טוריה התקדמו חברי יגור על הכרמל, ולקראתם יצא הקצין כהן וניסה לשכנע שלא יתקדמו צעד נוסף. באותו רגע הופיע חברנו י. ק-צ ודרש בתוקף שיסלק את עצמו ואת השוטרים, כי תהיה כאן שפיכת דמים. הוא הבין את הרמז והשוטרים הסתלקו. במהירות עלינו למעלה. הזדקקנו למאמץ כדי להרים את המעפילים ממחבואם, בו השכילו להסתתר. היה זה מחזה מזעזע, כיצד התנפלו יהודים שרידי המחנות על חברינו בחיבוקים ונשיקות. כך הורדנו אותם לחדר האוכל לעזרה ראשונה ולארוחה, ומיד נכנסו לאוטובוסים שפיזרו אותם בארץ".

"ספר יגור" (1965, בעריכת זאב רימון) מלווה גם הוא את האירועים:

"האנגלים ניסו לעצור את הפליטים… אך נתקלו בהתנגדותם הזועמת של אנשי יגור ונסוגו, בשומרם טינתם לעת מצוא. זועמים ומזהירים נישאו גלי הצליל של פעמון האזעקה, ובפושטם בחלל חצר המשק קראו להתכנסות חירום. פרט לחברים מספר שידעו על הפריצה לעתלית, נפתע הציבור מאזעקה זו… תוך דקות ספורות הוסבר לנו על פריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים אשר יבואו בדרך הכרמל אל יגור… ההוראות שניתנו ע"י יהושע גלוברמן (מפקד בהגנה וחבר יגור) ויגאל אלון: "שחרורם בכוח:!

כנחשול רוגש פשט המון החברים אל מבואות ואדי שומריה, הוא ואדי יגור. כיתת השוטרים הבריטיים אשר הציבה את עמדותיה ומקלעיה אל מוצא הואדי, כותרה ע"י חברי המשק ונמנעה מהם אפשרות השליטה על הואדי. חלק מן החברים נשלח הרחק לואדי לפגוש את הפליטים, להתערב בהם ולהעבירם אל המשק, מבלי להיתקל במשמר המשטרה. בגבעת המכוורת היתה התרגשות רבה… אל מול התנגדות כזו לא יכלה המשטרה לעמוד, ונסוגה. היא הופיעה כעבור שעתיים עם כוח גדול, אך איחרה את המועד. המעפילים הרעבים והעייפים שנאספו בחדר האוכל קיבלו טיפול רפואי ובגדים חדשים, ולאחר מכן הובאו לחדרים לשינה ומנוחה".

יוחאי בן-נון (מעגן מיכאל), גם הוא בין הלוחמים, כותב בספריו "התקופה לקחה אותנו" ו"צל"ש – עשרים שנות גבורה בישראל":

"ירדתי ליגור ונתמניתי למפקד הגדר המערבית שליד הכרם, שם התמקם כוח צבאי בריטי. ניתנה לי כיתת פלמ"ח עם נשק, ו-40 נערים של בית-ספר "טיץ" עם מקלות. ההוראה היתה לפתוח באש במקרה שנֵאלץ לחלץ מעפילים מידי הבריטים. אותו רגע ראינו את שיירת העולים יורדת מההר כנחש עקלתון, נושאים את הבֶּעבֶּעכֶעס (מיטלטלין) והחפצים שלהם, יורדים במורד לכיוון יגור ועדיין די רחוקים"…

"ממקום עמידתנו היה זה מראה מרתק – מצד אחד יורדים המעפילים, מן הצד השני מטפסים הבריטים, וכוח אחד נמצא בשטח מת כלפי הכוח השני, כך שהבריטים לא יכלו לראות את הבאים. אלא שליד ריכוז המכוניות של המשטרה הבריטית נשאר סמל אחד של המשטרה, והוא יכול היה לצפות ולראות את שני הכוחות. שלחתי חוליה אחת לעבר המכונית של המשטרה הבריטית ונתתי הוראה מפורשת – ברגע שהסמל האנגלי ינסה להזעיק את חבריו, יש לפעול… ברגע שהוא 'ישא עיניו אל ההרים' ויבחין בשיירה של העולים, תתקרבנה אליו שתי בנות חינניות, אחת נושאת סל והשניה מעדר. הן צריכות להגיע אליו בכל מחיר, לחבק אותו, ואז הבחורים יפרצו וישתלטו עליו.

היינו אחוזי מתח. האנגלי עוד לא הבחין בעולים היורדים מן ההר, הבנות היו מוכנות לזינוק, הבחורים דרכו את הרובים. האנגלי פסע מדודות ועיניו היו כאילו נעוצות בקרקע. הוא התקרב לגדר, לפתע הרים את ראשו וראה את שיירת העולים. הוא זינק ממקומו, ואני ידעתי שהבנות לא תגענה אליו לפני שירים את שפופרת מכשיר האלחוט. לא היתה לי ברירה. חטפתי רובה אנגלי מאחד הבחורים שלנו והוצאתיו אל מחוץ לגדר, כדי שהאנגלי יראה את הקנה מכוון אליו. היה זה רגע דרמטי, ממש כפי שמתואר בקולנוע ובספרי המתח. הבריטי התחיל לפסוע לעבר הג'יפ שלו כדי למסור את האינפורמציה לחבריו. לפתע הבחין בקנה הרובה, ונעצר. מבטו היה תקוע ברובה, ואז הסתובב, נשען על דופן הג'יפ, הצית סיגריה והתעלם מכל המתרחש… כך הגיעה השיירה למשק מבלי שהאנגלים הבחינו בה, ועד שהם הבינו מה קרה היו כבר כל המעפילים בתוך הקיבוץ, ואילו ותיקי יגור יצאו לפעולתם – הקימו מחסום של אנשים בשערי המשק ולא הניחו לאנגלים לחדור לתוכו".

למחרת היום, כך ב"ספר יגור", נתקבלה מהקצין כהן ממפקדת המשטרה בחיפה "אזהרה", ובה התבקש המוכתר להסגיר תשעה מעפילים מבין 208 המעפילים שברחו, "אחרת, צעדים חוקיים יינקטו נגד ישובכם לפי חוק עונש קיבוצי הקיים".

את מכתב התשובה בשם משק-יגור כתבה בת-שבע חייקין, והוא נתפרסם בזמנו בעיתונות הארץ-ישראלית: "…לעולם לא נקבל ולא ניכנע לחוקי הספר הלבן האנטי-חוקי, אנטי-מוסרי ואנטי-אנושי, המפלה לרעה הפליה גזעית את עמנו וזכויותיו בארץ הזאת. נילחם שכם אחד עם הישוב העברי בארץ ועם יהדות העולם כולו, בכל הדרכים ובכל האמצעים שברשותנו, לביטולו הגמור".

ומסכם ספר יגור: "את 'החשבון' עבור 'התחצפותה' למשטרת הוד מלכותו שילמה, כידוע, יגור במלואו כעבור תשעה חודשים בערך, בימי המצור של 'השבת השחורה'".

מילשטיין טוען כי הבריטים לא נטו להחזיק ניצולי שואה במחנה מעצר בארץ ישראל, על הביקורת הבין לאומית הכרוכה בכך, אך לא רצו לפעול בניגוד לחוקי 'הספר הלבן' ולעורר עליהם את זעם הערבים. לכן הם בחרו בחלופה שתניח את דעתם של הצדדים מעורבים: הם לא ישחררו את המעפילים, אך יניחו לזרוע הצבאית של המוסדות היהודים, לעשות זאת[88].

יגאל אלון לעומת זאת כתב, בהתפארות מה: "השלטון נדהם, כבודו היה למרמס. טרפו הוצא מבין ציפורניו. יעילותה מבצע גרמה לו לדאגה. הצלחת המבצע שימשה למהססים שבמוסדות המדיניים שלנו, הוכחה ניצחת לכוחנו, ומכאן למדו מה מבצעים אפשר להטיל על הפלמ"ח"[89].

בן יגור, יורם טהר לב (שנחשב לאחד המעצבים של האתוס הישראלי), כתב את השיר "צל ומי באר"' על הכנסת האורחים של חברי הקיבוץ, שקיבלו את המעפילים ודאגו למחסורם. השיר, שהולחן על ידי לוי שער, מבוסס על זכרון ילדות של המחבר מהאירוע.

השיר הוקלט עבור אלבום משותף של צמד "הדודאים" ו"צמד הפרברים" ויצא לאור בשנת 1985.

הבית האחרון של השיר, מתמצת ומזכך את החוויה:

"זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ

זֶה הָאֹרֶן שֶׁנִּטְעֲנוּ

זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר

מִי שֶׁבָּא לְפֹה אַחֵינוּ

מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ

וְהַשַּׁעַר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר

עמיתי וידידי אודי מילוא, מדריך טיולים, איש שמורת הטבע התנכי"ת 'נאות קדומים', ומוסיקאי, העוסק בתולדות הזמר העברי, שוחח עם טהר לב והסב את תשומת לבו, לבית הפותח את השיר:

"במִדְרוֹן מֵעַל הַוָּאדִי

עֵץ הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרֵחַ

בָּאֲוִיר נִיחוֹחַ הֲדַסִּים.

זֶה הַזְּמַן לִפְנֵי הַקַּיִץ

שְׁעָרָיו הַלֵּב פּוֹתֵחַ

וְתָמִיד בְּרוּכִים הַנִּכְנָסִים…"

אודי תמה: סיפור בריחת המעפילים היה בלילה שבין ה-9-10 באוקטובר, בסתיו שבו לא פורח השקד, ואין ניחוח של הדסים. תשובתו של טהר לב הייתה ברוח:" נכון, אתה צודק. אכן הסיפור התרחש בסתיו, אך לקחתי את חירות המשורר לצבוע את הכרמל בצבעים היפים שזכורים לי מימי ילדותי ופחות לדייק בתיאורי הטבע את העובדות ההיסטוריות…".

יורם טהר לב (1938-1922) שבמהלך הקריירה שלו כתב כאלף שירים, יצר כמה מהם, בהשראת חוויות נעוריו בקיבוץ יגור, בהם: "ההר הירוק תמיד", בלחנו של מוני אמריליו, על ילדותו אל מול הר הכרמל שלרגליו שוכן הקיבוץ; "ארבע אחר הצהריים" בלחנו של יאיר רוזנבלום, המתאר את הווי החיים היומיומי בקיבוץ, "בפרדס ליד השוקת" בלחנה של נורית הירש, ובביצוע יהורם גאון, שכתב על המטעים בהם עבד ואליהם נהג ללכת להתבודד וכמובן "צל ומי באר" , שהוזכר לעייל. כמו כן, כתב את "בשביל אל הבריכות", בלחנה של אלונה טוראל ובביצוע חוה אלברשטיין, שהיה בלדה על רקע נופי הקיבוץ, שנכתבה אחרי מלחמת ששת הימים וכן את "ההולכים אחרי השמש", בהלחנת סאשה ארגוב ובבצוע הפרברים.

טהרלב  נפטר ב-6 בינואר 2022 בביתו, בגיל 83, לאחר מאבק במחלת הסרטן ובחר להיקבר בקיבוץ יגור, כפי שכתב בשיר "ההר הירוק", "לשכב בצלך כרמל".

קיבוץ יגור עורך הפעלה בנושא "שירי יורם טהר לב, על רקע נופי האזור".

תוספת אפשרית:

ניתן לשלב בסיור ביקור בגבעת ההגנה, ליד האנטנה, בראש הכרמל, בשרידים שבנו הבריטים ב-1941, כנגד פלישה גרמנית מלבנון. באותם ימים, הבהלה הקיפה את כל החוגים ביישוב והאמון בהנהגה התערער. אווירת הפחד הגיעה לשיאה ערב הפלישה. החשש העיקרי היה לגורל יישובי הצפון והוכנו תכניות לפינוי תושביהם אל הערים. סיומה המהיר של המלחמה בסוריה, שנמשכה כחודש, כיבוש עיראק והפלישה הגרמנית לברית המועצות, שבזכותה נמנעו הגרמנים מניצול הצלחותיהם במזרח־התיכון, הביאו לרגיעה יחסית בארץ.  לימים, יוחסה בניה זאת בטעות, לחרדה שפשטה בארץ בשנת 1942. עלו אז רעיונות של תכנית התבצרות אחרונה ונואשת של היישוב היהודי בארץ ישראל, למקרה שהקורפוס האפריקאי הגרמני, בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל, יפלוש מדרום. ימי ראשית יולי 1942, ייזכרו בתולדות היישוב כימים של אימה גדולה הוכנו תכניות לגיוס כללי של היישוב וכן עלו כמה תכניות ערטילאיות להתבצרות היישוב סביב הכרמל, שזכו לימים לכינוי ההרואי "מצדה שעל הכרמל" (מיתוס מפואר מנפח את עצמו ככל שעובר הזמן..).

ראו בהרחבה, באתר זה: מצדה שעל הכרמל.

הערות

[1] שיטפונות והצפות מתרחשים גם בימינו, כאשר מערכות הניקוז הטבעיות והמלאכותיות, אינן מסוגלות לקלוט את כל כמות המים הזורמים. מועדים לכך במיוחד האזורים העירוניים, שמערכת הניקוז שבהם לא תמיד בנויה לקלוט שטפונות גדולים במיוחד.

[2] ד' ניר, גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ט

[3] תוואי של נחל דליה, נחל תות ונחל יקנעם.

[4] אבנר רבן "נמלי ארץ ישראל והשפעתם על קו החוף", בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), נופי ארץ ישראל, ספר עזריה אלון, הוצאת אריאל, ירושלים, 200, עמ' 98.

[5] יהושע, כ"א, 34

[6] יהושע כספי, ‏בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, 1984, עמ' 151-152.

[7] ד"ר מרדכי נאור (עורך), מחנה המעפילים בעתלית, סיפור של תקופה ומקום.

[8] ברכה חבס, "ליל הסדר במחנה המעפילים", דבר, 17 באפריל 1942; "במחנה המעפילים בעתלית", דבר, 17 במרץ 1942; "דמי חנוכה לילדי המעפילים בעתלית", דבר, 12 בדצמבר 1941.

[9]  במחנה המעפילים בעתלית, דבר, 30 באפריל 1941.

[10] מ. קפליוק, פרשת יציאת מצרים ממחנה עתלית, דבר, 9 במרץ 1949.

[11] 'מבצע מייקלברג' (מבצע "כנף") היה העפלה בדרך האוויר, שיזמו אנשי המוסד לעלייה ב' בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. במסגרת המבצע, שהתקיים בתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים של מטוס אמריקני מסוג קרטיס C-46 קומנדו, ובהם הובאו כמאה עולים מעיראק. העולים הונחתו ביבנאל על אף התנגדות שלטונות המנדט הבריטי, ונקלטו ביישובים הסמוכים. עם פעילי העלייה שארגנו את המבצע נמנו שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת ושר בממשלת ישראל), ירחמיאל אסא (לימים חבר הכנסת) ודוד נמרי, ובין העולים הייתה שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרה בממשלת ישראל. המבצע נקרא על שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: מייקל ווסנברג.

[12]  ראה בעניין זה, מוטי גולני, מלחמות לא קורות מעצמן , עמ' 133-135. ראה בעניין זה, גם אניטה שפירא, חרב היונה  , עמ' 377-378.

[13] במברק מוצפן, חתום בשמו המחתרתי "אבי עמוס", הורה יושר ראש הנהלת הסוכנות לראש מפקדת ה'הגנה', לפתוח מייד במלחמה נגד שלטונות המנדט.

[14] ד' בן גוריון, "תשובה לבווין" (באסיפת הנבחרים 28/11/1945), במערכה, ה', תל אביב תשי"א, עמ' 32.

[15]  המושג 'מאבק' רווח במשמעות כפולה: במובן הרחב הוא חל על מכלות דרכיו, ובמובן הצר – על האחיזה בנשק. על הגדרת ה'מאבק', שלביו ודרכיו, ראה: א' אורן, התיישבות בשנות מאבק – אסטרטגיה יישובית בטרם מדינה 1936-1947, ירושלים, 1978, עמ' 139-146.

[16]  סת"ה, ג, חלק ב', עמ' 841, 853.

[17] מ'  בר זוהר, בן גוריון א, עמ' 525.  מי שהתנגד לשיתוף פעולה עם "הפורשים" היו חברי מפא"י המתונים, שהיו עתה רוב במפלגה זו וכמה מחברי 'אחדות העבודה, שהיו אקטיביסטים יותר מבן גוריון. טבנקין טען שה"פורשים" ינצלו את שיתוף הפעולה ויאלצו את הישוב להכיר בהם (מילשטיין, תולדות, א, עמ' 38 ,על סמך ראיונות עם ישראל גלילי).

[18] ביטאון ה'הגנה'  'אשנב' כתב : "חשוב לנו להימנע משפיכת דמים" (אשנב, 11/03/1946). 'עוז', ביטאונה של 'אחדות העבודה' כתב על: "הדגשת הערך האבסולוטי של חיי אדם, אשר אך מתוך צרכי הגנה אנו נאלצים להקריבם או לפגוע בהם" ('עוז', 21/1/1946, עמ' 8).

[19]  "תזכיר תנועת המרי" (לוועדת החקירה המיוחדת של האומות המיוחדות בירושלים), בתוך: ז' גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח, תל אביב, 1955 (להלן: ספר הפלמ"ח), כרך א', עמ' 623..

[20] ח' גופר, בלילות חשוכי כוכבים, סיפור "החוליה" שהבריחה עולים מגבולות הצפון, תל-אביב, 1993, עמ' 191-181; סת"ה, ג', כרך שני, עמ' 842.

[21]  בפגישה עם הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, ניסה בן-צבי לשכנע אותו להסיר את העוצר הממושך שהוטל על חלקים ביישוב וטען שהתסיסה ביישוב, ובעקבותיה ההקצנה בתגובתו, מקורן בהודעת בווין ובמדיניות הממשלה, ועוד אמר: "אין לנו הכוח המוסרי בכדי להרגיע את הציבור… ואין לנו אפשרות כעת למנוע גם פעולות שאנו מתנגדים להן" – חגי צורף (עורך), יצחק בן צבי, הנשיא השני, מבחר תעודות מפרקי חייו (1884-1963), ירושלים, תשנ"ח, (להלן: הנשיא השני), תעודה מס' 120, עמ' 344].

[22]  י' הלר, במאבק למדינה, המדיניות הציונית בשנים 1936-1948, ירושלים, תשמ"ה (להלן: במאבק למדינה), עמ' 424. ווייצמן לא היה היחידי, גם פנחס לוביאנקר (לבון) שתקף את "הרומנטיזציה של מאבק הגבורה" [פרוטוקול מזכירות מפא"י, 6/11/1945, אמ"ע, 23/45]. גם ביטאון 'הפועל הצעיר' תקף את השימוש בכוח. ["למאורעות הימים", הפועל הצעיר, 7/11/1945].

[23] נאום ווייצמן בקונגרס הציוני הכ"ב, מצוטט בחרב היונה, עמ' 545, הערה מס' 43. לימים כתב, בעקבות חטיפת חמשת הקצינים (ראה להלן) כי איננו יכול למלא עוד תפקיד של פרגוד מכובד, המסתיר מעשים שהוא מתעב ושעליו לשאת באחריות עליהם בפני העולם כולו (ארכיון ווייצמן, ה/ 349).

[24] "גם בירושלים נחטף קצין אנגלי", הבוקר, 20/6/1946; "נמשכים החיפושים אחרי החטופים", הבוקר, 21/6/1946.

[25]  ספר תולדות ההגנה, (להלן: סת"ה), כרך ג', חלק שני, עמ' 877-890.

[26] אשנב, קל"א.

[27] מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן, פלמ"ח: פלוגות המחץ של ה"הגנה", 1949-1941, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון ועמותת גלילי, 2008; הפריצה למחנה המעצר בעתלית, באתר מרכז מידע פלמ"ח; תהילה עופר, כך סייעו 'מורים לעברית' לרבין לפרוץ אל מחנה עתלית, מעריב, 8 בדצמבר 1985 ; קרני עם-עד, איפה היית ב-10 באוקטובר 1945?, "הקיבוץ", 4 במרץ 2004.

[28] יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, ממאבק למלחמה, חלק שני, עמ' 844-848

[29] אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, רמת אפעל, 2010,  כרך א',  עמ' 148.

[30] י' הלר, "ממאורעות תרצ"ו ועד למלחמת הקוממיות", בתוך: ב' אליאב, היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים, 1988 (להלן, הלר, ממאורעות), עמ' 105; ספר הפלמ"ח, כרך א', עמ' 630-329. הלח"י קבל על שהפעולה נעשתה ללא תאום ומטרתה היתה לעקיפתו, לבוא אל תנועת המרי בהישגים ולהרשים בכושר הביצוע של ההגנה (ילין מור, לח"י, עמ' 272-273).

[31] שמורות וגנים מוכרזים* בשנים 1964–2009 באתר רשות הטבע והגנים

[32] חנוך פטישי, 'הכרמל כפארק לאומי', מאמר בספר הר הכרמל – סקר נוף ומסלולי טיול, עמ' 145

[33] ע פרה אידלמן וניר חסון, "תושבי קיבוץ בית אורן פונו וצפו בבתיהם נשרפים", באתר הארץ, 2 בדצמבר 2010

[34] אתר האינטרנט של קק"ל

[35] יוסי בן-ארצי, להפוך מדבר לכרמל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004, עמ' 262-261

[36] סנטוריום "יערות הכרמל", מעריב, 25 באפריל 1968

[37] נאות יערות הכרמל יפתח שעריו גם לתיירים וכנסים, מעריב, 25 במרץ 1969

[38] מלון יערות הכרמל בסכנה: "האש עטפה אותנו", YNET,    שלושה בדצמבר 2010

[39] אלעד שפינדל, "כן דובים ולא יער", במחנה, 9.12.2010.

[40]   עמנואל הראובני לקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010

[41] "שמות לישובים חדשים", דבר, 8 ביולי 1940

[42] "הבחרות הסוציאליסטית" היה שמה של המשמרת הצעירה של 'אחדות העבודה' ואחרי האיחוד עם 'הפועל הצעיר, ב-1930, גם של מפא"י המאוחדת. ה"בחרות" נוסדה בשנת 1926 כמסגרת ליצירת עתודה פוליטית בקרב צעירים בגילאים 17 עד 23. קיומה הופסק במהלך מלחמת העולם השנייה, שעה שפוטנציאל הצעירים הופנה לגיוס לצבא הבריטי ולהגנה. התנועה הטיפה להגשמה על ידי התיישבות או על ידי חיזוק הסניפים העירוניים ופעולה במסגרות התארגנויות פועלים כגון פלוגות הפועל. התנועה הייתה בעלת זיקה לתנועת הנוער דרור בגולה. בין אנשי "הבחרות" ניתן למנות את זאב שרף, אהרן ואפרים קציר, משה ברעם, אהרן אבני, אהרן בקר.( הבחרות הסוציאליסטית באתר תנועת העבודה).

[43] יוסי בן-ארצי,"פרשת יערות הכרמל", להפוך מדבר לכרמל, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004, עמ' 270-266

[44] יצחק רבין, פנקס שירות, עמ' 18.

[45] סת"ה, שם.

[46] אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, רמת אפעל, 2010,  כרך א',  עמ' 148.

[47] אורי מילשטיין, "הפריצה כאילו למחנה עתלית ופיצוץ תוך קרב של גשר אלנבי", מחלקה ראשונה', 28/06/2013.

48] ספר הפלמ"ח, א, עמ' 630.

[49] החיטה הקלויה מהווה בסיס מזון, מעין בורגל, היא נקראת בערבית פ"רִיקֵה", היא הכרמל העברי שעדין אסור באכילה עד הקרבת קרבן העומר שהיתה אחת ממצוות הפסח העיקריות כמו שנאמר בספר ויקרא פרק כג: (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: …. (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם". הכרמל העברי של פסח, הוא הפירוכן הארמי , הוא הפריקה הערבי הנקצרת בראשית אפריל (תודה לשבתאי שירן על ההבהרה).

[50] ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוקים ל"ד-ל"ז

[51] " יחזיר ויעכרם שניים שאין שעור למים ולעפר כמו בשני חלקים מים ואחד יין מן השרוני הדומה לכרמלי חדש ולא ישן" (בבלי, נידה, כ"א, א).

[52] מדרש תהילים, ס', ט'.

[53] יעקב שקולניק, " מצפור בר יהודה בכרמל",

 [54] סלמאן אבו רוכאן ויעקב שורר, עורכים , הכרמל וחופו ורמות מנשה, מדריך ישראל החדש, כרך 5, עמ' 9-11

[55] יעקב שקולניק, שם

[56] יעקב גורן, ישראל בר-יהודה: איש בשליחות תנועה, אפעל: יד טבנקין, תשנ"ב , עמ' 141992.

[57] גורן, עמ' 32–38.

[58] לאופר, ימי מלך, עמ' 159; מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם "הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו", על פי צבי הרכבי, ספר יקטרינוסלב, ירושלים – תל אביב תשל"ג, עמ' 119; יחיאל הררי, סודו של הרבי, עמודים 75-77

[59] גורן, עמ' 53–54.

[60] דוד תדהר (עורך), "ישראל בר-יהודה (אידלסון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1867; ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ישראל בר־יהודה, או: מלחמת שלשים שנה על ו"ו החיבור, מעריב, 16 בינואר .1953

[61] תודה לאמנון מאירי מיגור על ההבהרה.

[62] שם, שם; י' סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה תל־אביב, 1973 (להלן: סת"ה), כרך ב', חלק ראשון, עמ' 452-453; קוממיות ונכבה, עמ' 20.

[63]  א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, תל־אביב, 1989 (להלן: מילשטיין, תולדות),  כרך ראשון, עמ' 153.

[64] ראה: י' ולאך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים, 1991 (להלן: אטלס כרטא), עמ' 36, מפה מס' 47.

[65]  ארגון ופעולות הכנופיות הערביות בארץ, 12 באוקטובר 1936, אצ"מ, S25/3441.

[66] א' שטרן (עורך) כרונולוגיה לתולדות הישוב החדש בארץ־ישראל, 1936-1947, ירושלים, 1974 (להלן, כרונולוגיה), עמ' 61 ; אצ"מ .S25/4180

[67]  S. Lachman, “Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-1939”, E. Kedourie and S G. Haim (eds.) Zionism and Arabism in Palestine and Israel, London, 1982, pp. 52.

[68]  בדמותו של עז א –דין אל קסאם, חל ייסוף מאז האינתיפאדה של 1987, וקברו שבראשית שנות ה-80 היה מוזנח, הפך מאז ליעד לעליה לרגל.

[69]  צ' אל-פלג, המופתי הגדול, תל־אביב, 1989 (להלן: המופתי הגדול), עמ' 42.

[70]  זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, ערך יגור עמוד 2692;  על פי גבי קרדוש מדריך סיורים וחבר בקיבוץ, בארכיון יגור לא נמצא מסמך המתעד את ההחלטה לקרוא לקיבוץ בשם יגור;  על פי האקדמיה ללשון: מדובר במתן צורה עברית לשמו הערבי של המקום – יאג'ור.

[71] וילבוש התפרסם אחר כך בהקמתו של בית החרושת 'עתיד' לייצור שמן. ראו בהרחבה, באתר זה, סיור בעקבות ניל"י. בית הקברות של חדרה.

[72]  א' צדוק, המלט ויוצריו, נשר  1976, עמ' 12-14.

[73] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, תל אביב, עמ' 56.

[74] ראו באתר זה: ביתניה עילית.

[75] זאב צחור, חזן-תנועת חיים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 60

[76]ד"ר הלל יפה , דור המעפילים-זיכרונות, מכתבים, יומן", הוצאת "דביר" ,תרצ"ט-1938, עמוד 377

[77] אחווה, באתר תנועת העבודה הישראלית

[78] אתר קיבוץ יגור.

[79] אזור, הפועל הצעיר, 22 ביולי 1924

[80] עתלית, פלוגת יגור, דבר, 5 ביולי 1931

[81] ראו באתר זה: גדוד העבודה

[82] אתר קיבוץ יגור

[83] אריך מנדלסון (Erich Mendelsohn) ;‏ 1887 –1953)[ היה אדריכל יהודי בעל שם עולמי, אשר עבודתו הושפעה בעיקר מן האסכולות האקספרסיוניסטית והפונקציונליסטית באדריכלות. חותמו של מנדלסון באדריכלות הארץ ישראלית בא לידי ביטוי בשורת מבנים עירוניים בעלי ערך שתכנן בתקופת היישוב    (זיוה שטרנהל, "אריך מנדלסון – מברלין לירושלים", אלפיים 32, 2008.).

[84] על חוויית חיפושי הנשק ביגור, מנקודת מבטה של ילדה בקיבוץ, ראה" צ' דגן, "שבת שחורה וכלניות אדומות" נעמת, יוני 1989, נעמת, יוני 1989, עמ' 42-45..

[85] המבצע נקרא גם 'מבצע אגאתה'– המבצע הבריטי המקיף ביותר כנגד הישוב, שנודע יותר בשם "השבת השחורה".

[86] המודיעין של ה'הגנה' הצליח לגלות מראש את העומד להתרחש, ותצלום של פקודת המבצע, על כל נספחיה הגיע לידי מפקדת ה'הגנה'; מפקדיה הספיקו לרדת למחתרת, להסתתר ולהסתוות בטרם התחיל המבצע. הבריטים גילו בדרך מקרה את מחסן הנשק הגדול שבקיבוץ יגור, אך לא הצליחו ללכוד את מרבית פעילי ה'הגנה' ומפקדיה: בין 2700 היהודים שנאסרו באותו היום היו 200 אנשי פלמ"ח בלבד ומספר זעום של מפקדי ה'הגנה' (ראה גם אולס כרטא, עמ' 89).

[87]  יהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי, ממאבק למלחמה, חלק שני, עמ' 844-848

[88] מילשטיין שם

[89] ספר הפלמ"ח, א', עמ' 534.