קולומביה – סיור בהרים הירוקים, זרועי הפסלים שבסן אגוסטין

ראו באתר : הגיאוגרפיה של קולומביה 

אזור סן אגוסטין (San Agustin) שבדרום קולומביה הינו לדעתי אחד משיאי הטיול באמריקה הדרומית ולפני כ-30 שנה היה תחנה החשובה בדרכם של מטיילים רבים. אולי היו אלו סוחרי הסמים ששמו בעיר קאלי (Cali) את מושבם; אולי היו אלו כוחות הגרילה ששוטטו בהרים הירוקים, חמושים בנשקם ובעיניהם רושפת אידיאולוגיה מהפכנית ואולי היו אלו כוחות המשטרה שפרקו את תסכולם על הכפריים. מכול מקום, ההרים הירוקים והפסלים העתיקים החבויים בחמוקיהם, כבר שנים רבות שאינם זוכים לביקורים מאסיביים של מטיילים. ב-1998 הובלתי באזור קבוצת מטיילים והתרשמתי שהשקט שב לאזור, ומטיילים החלו למלא את הפאבים של פופיאן, כמו את בתי ההארחה של סן אגוסטין. אחר כך, שוב שוטטו באזור חורשי רעה שאש זרה ניבטה מעיניהם והעשן שעלה מרוביהם הבריח את התיירים. כיום, כך התבשרתי מידידי החיים באזור, שב השקט למרבית האזור, אם כי יש לפקוח עין ולהקפיד לשאול. המקומיים יישמחו לענות היכן אפשר לטייל והיכן לא.

נקודת המוצא לסיור באזור היא פופיאן (Popayan) שהיא עיר קולוניאלית יפהפייה. רחובותיה מצטלבים זה בזה בזוויות של º90, בתיה משוחים בלבן ומכל מקום מציצות אדניות עמוסות בפרחים. פופיאן נוסדה ב-1537 כמרכז דתי ופוליטי והיתה תחנת מעבר הכרחית בין המרכזים הכלכליים והשלטוניים של קרטחנה וקיטו. בעלי חוות קנה הסוכר הענקיות, שגרו בקאלי, נמלטו מהחום המעיק שם ובאו לנפוש בפופיאן, בה האביב הינו נצחי. ב-1983 פקדה את העיר רעידת אדמה חזקה ומרבית המבנים ההיסטוריים ניזוקו קשה. העיר בעזרת גורמי סיוע בינלאומיים ערכה שיפוצים מאסיביים והתוצאות מעוררות התפעלות. יודעי דבר טוענים שהעיר עברה מעין מתיחת פנים והיא יפה יותר מבעבר.

הכנסיות מרשימות במיוחד כנסיית סנטו דומינגו (Iglesia de Santo Domingo), הנודעת בעיטוריה שנשתמרו מהמאה ה-17 ובעיקר בגילופי המזבח שלה. אין להחמיץ גם את העתיקה שבכנסיות, איגלסיה לה ארמיטה (Iglesia la Ermita), שנבנתה ב-1546, על ציורי הקיר שלה. אך לטעמי, האטרקציה העיקרית הינה בתי הפטיו הענקיים, שחצרותיהם הפנימיות הענקיות מטופחות להפליא בעציצים ופסלים ותושביהם יקבלו בחיוך את מי שרוצה להציץ פנימה. פופיאן הינה אחד המקומות המומלצים להיות בהם בזמן השבוע הקדוש (Semana Santa), כאשר ברחובותיה המרוצפים פוסעים אלפי מאמינים חדורי אמונה, כשהם נושאים על כתפיהם פלטפורמות עץ ענקיות עליהם עומדים ברוב הדר את פסליהם של ישו, מריה וקדושים נוספים. החוגגים צועדים בפנים מעונות ומשחזרים ברוב מתח דתי את השבוע שחלף בין כניסתו של ישו לירושלים, דרך הסעודה האחרונה וצליבתו, ועד עלייתו השמיימה. כמו בהרבה מקומות בקולומביה, פופיאן היא מקום נפלא לנוח מתלאות המסע, בין אם בבתי ההארחה המצוינים שבה, או בבארים הרבים, כמו אל סטרניו (El Satareňo) המיתולוגי שחלקם משמיעים מוזיקה חרישת ונוסטלגית וחלקם מקפיצים את השותים, כמו את העוברים והשבים ולעתים גם את השכנים, במוסיקה מחרישת אוזניים.

60 ק"מ צפונה – מזרחה לסן אגוסטין נמצאת העיירה הציורית סילביה (Silvia), ששוק יום ג' שלה הינו אחת ההזדמנויות הבודדות לפגוש ילידים אמרינידים ("אינדיאנים") בתחומי קולומביה.

בני שבט גואמביאנו (Guambiano) מגיעים הנה לבושים בבגדי צמר צבעוניים שהצבע הסגול שולט בהם. נשותיהם היפות עונדות צמידים, שרשראות ועגילים בהם קלועים חרוזים זעירים. הם מגיעים לכאן בטנדרים עמוסים בתוצרת חקלאית ומציעים את מרכולתם בדוכנים אותם הקימו בטרם שחר. שוק הבוקר הינו חגיגה של צבעים. אם כי המקומיים יכולים להיות תוקפנים ברגע שיזהו מצלמה מכוונת לעברם. מרביתם של הילידים אינם חיים בעיירה גופא, אלא בכפרים הפזורים מסביב, ולכן הביקור כאן מוצדק רק  ביום השוק.

סן אגוסטין עצמו הינו כפר קולוניאלי מטופח, שניכר בו שנבנה הרחק מפופיאן במושגים של אז. גם כיום, ההגעה דורשת נסיעת אוטובוס בת שבע שעות, או ברכיבה בת יומיים דרך הכפרים קינצ'אנה (Quinchana) ולנסיה (Valencia) ולגונה מגדלנה (Magdalena) הבלתי נשכחת, אגם יפהפה בגובה של 3300 מ'. ניתן ללון בדרך בבתי תושבים, כך שאין צורך באוהל ובציוד בישול.

הפלזה, הכיכר המרכזית של הכפר נראית כמו פנטזיות על "המערב הפרוע", עם ספסלי לבנים הקלועים מברזל, עם סוסים הקשורים אליהם ועם גברים שתקנים וחרוצי פנים, חבושי מגבעות לבד, שמשתיקתם ניכר שעברו הרבה. מטיילים רבים הגיעו לכאן בעבר, אל רצעני העור והסנדלרים. זה עשרות ואולי מאות שנים שהכפר ידוע בעבודות העור המשובחות שלו. משוגעים לדבר מגיעים לכאן במיוחד, כדי שיתפרו להם מגפיים, בעבודת יד איישת, לפי מידתם. האזור מוקף בהרים ירוקים להפליא. המטיילים שהכריזו על קולומביה כ"ארץ הירוקה ביותר בדרום אמריקה", התכוונו מן הסתם לאזור הזה. מדובר בשפע "אירי" כמעט, בספקטרום עשיר להפליא של גווני ירוק; גיוון מרענן לצבע החום השולט בהריה של פרו. האזור מציע שפע של טיולים רגליים, או על גבי סוסים למפלים יפהפיים, תצפיות מרהיבות, פינקות (חוות קטנות) לגידול קפה ואתרים ארכיאולוגיים קטנים.

סאן אגוסטין איננו אתר אחד, אלא 24 ריכוזי פסלים, בערוצו העליון של ריו מגדלנה. באזור חיו, בעידן הפרה קולומביאני, נושאי תרבות מוזרה, כנראה ענף של הצ'יבצ'אס (Chibchas), שבהיעדר מידע כתוב, זכו לשם הסתמי "תרבות סן אגוסטין". הם הותירו אחריהם מאות פסלים מרשימים, מרביתם חופשיים, מיעוטם חצובים בסלע, לצד אתרי קבורה ומקומות פולחן. תרבות סן אגוסטין שגשגה החל מהמאה ה-6, הגיעה לשיאה במאה ה-13, אז גם פוסלו מרבית המונומנטים ונעלמה במאה ה-14, טרם בוא הספרדים. ידוע מעט מאד על הפסלים ובוניהם. כמה ארכיאולוגים ניסו להצביע על קשר לתרבויות איי הפסחא באוקיינוס השקט, אך המדענים הרציניים יותר מקשרים תרבות זו אל התרבויות בפרו או במזו-אמריקה. ייתכן מאד שנכבשו ואולי התמזגו או הוכחדו על ידי האינקה. הפסלים הראשונים  נתגלו במאה ה-18 על יד נזיר ספרדי Fray Juan de Santa Gertrudis  ועדיין ממשיכים להתגלות. עד כה נחשפו  כחמש מאות פסלים, חלקם דמויי אדם, חלקם דמויי חיות, חלקם נטורליסטיים, חלקם מופשטים. חלקם בדמות חיות קדושות כמו עיט, צפרדע ויגואר. כנראה שכל אחד מהם אחראי על ספֶרה אחרת, על עולם אחר, בדומה למוכר לנו מתרבויות פרה קולומביניות אחרות. העיט על עולם האלים, השמימי, היגואר על העולם הנוכחי, והצפרדע על עולם השאול.  יש ביניהם פסלים קטנים שגודלם 20 ס"מ ויש המתנוססים לגובה של 7 מ'. בפארק הארכיאולוגי הסמוך (Parque Archeologico) מרוכזים פסלים רבים, מרשימים בגילופם ובעיצובם. זהו למעשה שביל באורך של 500 מ' שלאורכו מוצבים היפים שבפסלים. בפארק אחר, אלטו דה לוס אידולוס (alto de los Idolos) מרוכזים בעיקר ארונות קבורה מרשימים. אבל הדרך המרשימה יותר הינה לצאת לסיורים ברכב שטח, ברגל או על גב סוס, לאתרים הפזורים בערוצים העליונים של נחל מגדלנה. כל אתר כזה הוא מורכז פולחני, הקשור, מן הסתם בקבורה. הפסלים המגולפים בדקדקנות ניצים בנקודות נוף רבות הוד והביקור בהם משלב חוויה תרבותית ונופית כאחד.

כדאי מאד לא לשוב לפופיאן באותה דרך, אלא להמשיך בנסיעה ארוכה למדי אל הכפר סן אנדרס דה פיסימבלה (San Andres de Pisimbala), אף הוא כפר קולוניאלי, אם כי איננו משובב נפש כמו סן אגוסטין. זוהי נקודת מוצא לביקור באתרים הארכיאולוגיים של טיירדנטרו (Tierradentro) הסמוך.

 

האתר ידוע במערות הקבורה שבו. אלו הם קברים עגולים או סגלגלים, שנחפרו בסלע, וקוטרם נע בן 2 ל-7 מ' ניתן לרדת אליהם בגרם מדרגות ספיראלי שנחצב בסלע הטוף הוולקני הרך. החדרים התת-קרקעיים הללו נתמכים בקמרונות ובעמודים וקירותיהם מעוטרים בציורים גיאומטריים, בצבעי שחור ואדום, שכנראה מייצגים, בהתאמה, מוות וחיים. על העמודים מגולפות צורות אנושיות. כמה מהן בגובה פני הקרקע וכמה בגובה של 9 מ'. אפר המתים אוכסן באוּרְנוֹת המקושטות בפסים ובדגמי בעלי חיים ומרוכזות במוזיאון המקומי.  עד היום נתגלו למעלה ממאה קברים קברי טיירדנטה הם הדוגמא היחידה לכך בדרום אמריקה. פסלים שנמצאו באזור מזכירים את אלו של סאן אגוסטין, אם כי נחצבו על ידי תרבות שונה. עדיין, טוענים הארכיאולוגים,  מדובר בהשפעה תרבותית רחבת ידיים. באזור חיים בני שבט הפאאס (Paez), שכנראה אינם קשורים למחוללי התרבות שבתחומיה הם חיים.

ניתן לשוב לפופיאן דרך הפארק הלאומי Purace, שהינו אחד מאתרי הנוף המרהיבים של הרכס המרכזי של קולומביה. ונמצא 60 ק"מ מזרחה לפופיאן. זוהי שמורה ששטחה 830 קמ"ר והיא כוללת הרים גבוהים שפסגותיהם מתנשאות לגובה של 4800 מ' וכן את מקורות נהר מגדלנה. בחלק הצפוני של השמורה מתנשאים כמה הרי געש, שהידועים שבהם הם פאן דה אזוקר (Pan de Azucar) ופורסה, שהוא עדיין וולקן פעיל. ההר התפרץ לאחרונה בשנת 1889 והשליך אבנים שהגיעו עד פופיאן.  למרגלות ההר שבילים וגשרים קטנים שהוכשרו לביקורי מטיילים, ומאפשרים להם לצפות במעיינות הגופרית ובבוץ המבעבע.