איחוד האמירויות הערביות, מהגעת המערב ועד ימינו

כתב: גילי חסקין, ‏01-12-21

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם: איחוד האמירויות בתקופת שלטון האסלאם.

ראו גם: מבוא לטיול באיחוד האמירויות הערביות;; תולדות מזרח ערב בעת העתיקה ;  איחוד האמירויות הערביות- פדרציה ומוסדות שלטון  ; איחוד האמירויות הערביות- אוכלוסיה; איחוד האמירויות הערביות – גאופוליטיקה, אסטרטגיה והסכמי שלום. ; איחוד האמירויות הערביות-סובלנות וזכויות אדם

חופיו הדרומיים, הערביים, של המפרץ הפרסי[1], והאיים שבמימיו היו פרוצים לחדירה במשך דורות,  דבר שנוצל על ידי גורמים אימפריאליים. כאן, בניגוד לסהר הפורה ולחופי הים התיכון, לא התפתחו מדינות בעלות רציפות ומסורת, מנגנון ומנהל קבע – בשל תנאי המקום המדבריים, חוסר  העורף היבשתי (Hinterland), הפיצול והבידוד שבין מפרץ או כף למשנהו. האימפריה העות'מנית תבעה את הבעלות על חופי כווית ואל חסא (כיום, במזרח ערב הסעודית). אך שלטונה שם היה חלש. גם אחיזת פרס, שבחוף הצפוני, היתה חלשה.

במהלך התקופות המאוחרות של ימי הביניים, סוחרים מוסלמים שלטו בנתיבי מסחר תבלינים ימיים ברחבי האוקיינוס ההודי, התחברו עם אזורי המקור במזרח אסיה ושילחו תבלינים מאימפריות סחר בהודו מערבה למפרץ הפרסי והים האדום, שממנו הובילו נתיבי היבשה לאירופה. כיבוש העיר קונסטנטינופול בידי הטורקים בשנת 1453, פגע בנתיבי המסחר המסורתיים להודו שעברו באזור זה ואלץ את מעצמות האירופאיות לחפש נתיבי מסחר חדשים. המפרץ הפרסי היה אחד מהמקומות הנוחים למעבר סחורות בין הודו לאירופה.

הסחר בתבלינים השתנה בעידן הגילויים האירופיים[2]. במהלכו, סחר התבלינים, במיוחד בפלפל שחור, הפך לפעילות חשובה עבור סוחרים אירופאים[3]. המסלול מאירופה לאוקיינוס ההודי דרך כף התקווה הטובה נפתח על ידי הנווט החוקר הפורטוגלי ואסקו דה גאמה בשנת 1498, והביא ליצירת מסלולי ים חדשים למסחר[4].

ראו באתר זה: מסעות הגילויים הגדולים וגילוי הדרך להודו.

סחר זה, שהניע את הכלכלה העולמית מסוף ימי הביניים, אל תוך התקופה המודרנית, הוביל לעידן של שליטה אירופית במזרח. נתיבים כמו מפרץ בנגל, שימשו גשר לחילופי תרבות ומסחר בין תרבויות מגוונות כאשר מדינות נאבקו להשיג שליטה על המסחר בדרכי התבלינים הרבות.

בשנת 1511 כבש אפונסו דה אלבוקרקי (Afonso de Albuquerque) את מלאקה, אז מרכז הסחר האסייתי. בהיכרות עם מיקומם הסודי של איי התבלין, בעיקר איי בנדה, אז המקור העולמי של אגוז מוסקט וציפורן, הוא שלח משלחת שבראשות אנטוניו דה אבראו (António de Abreu), והם היו האירופיים הראשונים שהגיעו לאיים האלה בתחילת 1512. המשלחת של אבראו הגיעה לאיי בורו, אמון וסרם.

ראו באתר זה: מסעות הגילויים והאימפריה הפורטוגלית

משנת 1507 – 1515 ניסה אלבוקרקי לחסום לחלוטין את דרכי המסחר הערביות והמסורתיות האחרות שנפרשו מחופי מערב האוקיינוס השקט עד הים התיכון, דרך כיבוש בסיסים אסטרטגיים במפרץ הפרסי ובכניסה לים האדום. בראשית המאה ה-16 הייתה לפורטוגלים שליטה מוחלטת על דרך הים האפריקאית. כמו כן שלטו ברשת ארוכה של נתיבים שקישרו בין שלושה אוקיינוסים, ממולוקה (איי התבלין), בגבולות האוקיינוס השקט, דרך מאלקה, הודו וסרי לנקה (משם, לאחר מכן קישרה לסין ויפן), לליסבון בפורטוגל (אירופה), דרך האוקיינוסים ההודי והאטלנטי.

הדומיננטיות האירופית הייתה איטית בהתפתחתה. מסלולי הסחר הפורטוגלים הוגבלו בעיקר על ידי שימוש בנתיבים עתיקים, נמלים ועמים, שקשה היה לשלוט בהם. ההולנדים הצליחו מאוחר יותר לעקוף חלק מבעיות אלה על ידי שייט ישיר באוקיינוס ​​מכף התקווה הטובה למצר סונדה באינדונזיה.בראשית המאה ה-16, סופחה שפלת החוף של חצי האי ערב, כולל מכה ומדינה, על ידי העות'מנים. במקביל, החלה ההתערבות האירופית באזור זה. המפרץ שימש דרך תעבורה חשובה לספנותם של אומות הים ובייחוד אלו שהיו להם אינטרסים בהודו. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים, שתיישבו בחופי המפרץ ובאייו החל מהמאה ה-16 (ושלטו באזור כולו עד 1622).

השולטן העות'מני סולימן המפואר בנה צי ולחם בפורטוגלים באוקיינוס ההודי, אך הוא לא הצליח לגרשם ולהחזיר לידיו את נתיבי הסחר לים סוף ולמפרץ הפרסי. הפורטוגלים החזיקו בחופי עומאן, שאותם כבשו כבר ב-1508, ובמיצר הורמוז (Hormuz)[5] ב-1515, עד שגורשו ב-1650. הפורטוגלים לא הטביעו באזור חותם גיאוגרפי או תרבותי, למעט תותחים ושרידי מבצרים. התוצאה הפוליטית של הפלישה הפורטוגלית  היתה איחוד של השבטים העומאניים, תחת שלטונה של שושלת יאריבח' (Yaaribah), והקמתה של אימפריה קולוניאלית מזרח אפריקאית, במאה ה-17, במקום הפורטוגלים, שנמלטו לבסיסיהם במומבסה, קילווה (Kilwah), פמבה Pemba)  ועוד. האימפריה הימית שהקימו העומאנים בחופי מזרח אפריקה ובזנזיבר, עסקה בסחר עבדים ובשוד[6]. משקלה של מזרח אפריקה בכלכלה העומאנית היה כה גדול, עד שהשולטן העביר את מושבו לזנזיבר.

ראו באתר זה: זנזיבר – אי העבדים.

בעקבות הפורטוגלים, הגיעו הולנדים. נפילת ממלכת הורמוז ב-1622 אפשרה את כניסתם של ההולנדים למפרץ הערבי [ממלכת הורמוז שכנה במצד המזרחי של המפרץ הפרסי והגיעה בשיאה עד לבחריין שבמערב. הממלכה נוסדה במאה ה-11, בתחילה כמדינת חסות של השולטנות הסלג'וקית ואחר כך כזרוע של השושלת הטורקימנית הסלחורידית (Salghurids) ושל האיל'חנים של איראן. ממלכת הורמוז נכנסה במאה ה-16 תחת השלטון הפורטוגלי ובמאה ה-1 השתלטה עליה האמפריה הספווית]

הבריטים. הצטרפו למרוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17. בריטניה החלה להתעניין באזור המפרץ עוד בתחילת המאה, כשחברת "הודו המזרחית -הבריטית" החלה לסחור עם פרס. הבריטים הושיטו אז עזרה לשליטי פרס, כדי שיגרשו את הפורטוגלים מאיי המפרץ ומחופיו, כדי להפוך את דרום פרס וחופה שבמפרץ, לאזור השפעה בריטי.

בסוף המאה ה 18, עסקי המסחר עם פרס והאימפריה העות'מאנית הידרדרו והחברה נאלצה לבחון מחדש את האינטרסים הכלכליים שלה באזור. בתקופה זו הוכרע המרוץ לטובת בריטניה. על פי מקורות שונים, בצומת דרכים זו, האינטרסים הכלכליים הטהורים נדחקו הצידה לטובת שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים[7].

החל מהמאה ה-17, פרחה באזור שליית הפנינים, שהיתה גורם מרכזי בכלכלה המקומית. בין 2,000 ל-3,000 אניות מקומיות, היו מעורבות בשליית הפנינים ממעמקי המפרץ. ההכנסה השנתית לאימפריה הפורטוגלית הייתה גבוהה והעובדים קיבלו תשלום בפנינים, במקום בכסף מזומן[8]. בשנת 1907, כ-4,500 ספינות פעלו במי המפרץ, בשליית פנינים והעסיקו למעלה מ-74,000 איש[9]. מדי שנה, בתחילת עונת השלייה, שהייתה בין יוני לספטמבר, היו מתאספות האניות המקומיות במקום מוסכם, כשעל סיפונן המצרכים החיוניים לשלושה חודשים על הים וקברניטיהן היו מסכימים על יום פתיחת העונה. ביום זה הייתה נערכת חגיגה גדולה, עם תלבושות, תוך הקפדה על ריטואלים דתיים, כולל שימוש בכרישים פולחניים, כדי להבטיח את שלום הדייגים. כל ספינה נשאה עמה צוללים, שיכלו לצלול למעמקי הים, כדי לאסוף פנינים.

עד שנות השלושים של המאה ה-,20 ניתן היה להשיג פנינים מקרקעית הים (Pearl oysters)  רק בצלילה חופשית וליקוט ידני של צדפות פנינים וגם מקרקעית אגמים ונהרות. לאחר שמשו את הצדפות הדו-קשוויות מן המים, פתחו אותן ופשפשו בבשרן. הייתה זו מלאכה מתישה, שכן היה צורך לשלות ולבדוק למעלה מטונה של צדפות על מנת למצוא בהן 3–4 פנינים איכותיות לפחות. זאת ועוד, כדי ללקט כמות עצומה שכזו, נאלצו הצוללים לעיתים קרובות לרדת לעומק גדול מ-30 מטרים בנשימה אחת, כשהם חשופים לתקיפה של יצורים ימיים עוינים ולסכנת טביעה, לא פעם כתוצאה מעילפון מים רדודים כשעשו את דרכם מעלה אל פני המים[10]. בשל קשיי הצלילה וחוסר האפשרות לזהות מי מבין הצדפות הנחות על הקרקעית ראויה יותר מהאחרות, היו הפנינים באותם זמנים נדירות ביותר ומאיכות משתנה.

באסיה ניתן היה למצוא צדפות פנינה ברְדֵדוֹת בעומק 1.5-2 מטרים מתחת פני המים, אבל על פי רוב נדרשו הצוללים לרדת לעומק של 12 מטרים ואפילו עד 40 מטרים כדי לאסוף כמות מספקת מהן. מאז ימי קדם מגיעות רוב פניני הים  מן האוקיינוס ההודי, ממקומות כמו המפרץ הפרסי, הים האדום ומפרץ מנאר (בין סרי לנקה להודו). פרק ששרד מ"תחנות דרכים בפרתיה", ספרו האבוד של איסידורוס מכאראקס, הגאוגרף היווני בן המאה הראשונה מתאר שליית פנינים. כאראקס שוכנת בקצה הצפוני של המפרץ הפרסי[11].

צלילות עומק אלו היו, כמובן, מסוכנות מאין כמותן. במאה ה-19 נעזרו הצוללים באסיה באמצעים פשוטים ביותר כדי להוסיף ולשרוד בעומקים שכאלה. במקומות אחדים הם נהגו למרוח את גופם בשומן כדי לשמור על חומו, תחבו כותנה ספוגה בשומן לאוזניהם, והשתמשו באטב עשוי שריון-צב לאטימת נחיריהם. כדי לאפשר לצולל להגיע לקרקעית, היו קושרים שתי אבנים כבדות לרגליו ומיתר קשור למותניו. קצה המיתר היה בידי אלו שעמדו על הסיפון והיו אמורים למשות אותו החוצה. כאשר סל הפנינים היה מתמלא, הצולל היה מסמן שיימשכו אותו החוצה. היה עליהם היה להיות מאד ערניים, כדי למנוע מהצולל למות בשל חוסר חמצן[12].

במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תעשיית הפנינים שגשגה בזכות מזגו הנוח של הים וסיפקה הכנסה ותעסוקה לעמי המפרץ הפרסי. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה קשה על שליית הפנינים, אך מה שגרם בפועל לקריסתה של התעשייה, היה השפל הגדול של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, לצד הפיתוח היפני של חקלאות הפנינים. הענף נמוג זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ממשלת הודו העצמאית החדשה הטילה מס כבד על פנינים, שיובאו ממדינות ערב במפרץ הפרסי. נפילתה של תעשיית הפנינים הביאה את האזור לעידן קשה מאוד, עם מעט הזדמנויות להשקיע בפיתוח תשתיות.

עם התבצרות שלטונם בהודו, התחילו הבריטים רואים במפרץ קטע חשוב בדרך אל "היהלום שבכתר" ולכן ראו בו גם שטח השפעה, אחריות ושלטון שלהם. מורן זגה, במחקרה על התוויית הגבולות שבין האמירויות כותבת כי בתחילת המאה ה-18, שבטים -נודדים ונודדים למחצה חיו באזור מזרח חצי האי ערב. קונפדרציית השבטים של בּני יאס (Bani Yas), ששכנה בתקופה זו בנווה המדבר ליוא (Liwa), היגרה בתקופות מוקדמות יותר לרצועת החוף מאזור נג'ד שבמרכז חצי האי ערב. נווה המדבר סיפק לבני השבט תנאי מחייה טובים: עצי תמר, שטחי מדבר סמוכים לרעות את צאנם וקרבה יחסית לאזור החוף והאיים, אליהם ערכו מסעות קבועים לצורך דייג ושליית פנינים. בשנת 1761, באחד ממסעותיהם, מצאו בני השבט מים באי אבו ט'בי (מבטאים כ"אבו-דאבי"). בשנת 1793, אחר תקופת מעבר והסתגלות, הפכה העיר לבירתו של שבט בני יאס, בהנהגת משפחת אל בו פלאח (Al-Falahi)[13]. במקביל, שהה באזור באותה תקופה שבט חשוב נוסף שבט הקואסם (Al-Qassim), אשר עסק במשך מאות שנים בהשתלטות על אזורי החוף משני צדי המפרץ[14]. בשנת 1747, החל שבט הקואסם לצבור כוח הולך וגדל, בעקבות מותו של נאדר שאה[15], שליט פרס, שסימן את תחילת ירידתה של ההשפעה הפרסית באזור[16]. פרס והאימפריה העות'מאנית היו שתי ההגמוניות החשובות באזור המפרץ בתקופה זו[17].

שני ריכוזי היישובים בהם שהו מרבית השייחים החשובים של שבט הקואסם, היו שארג'ה וראס אל ח’ימה ההררית[18]. "ראס אל ח’ימה" בתרגום מערבית: "מקום שבראשו עומד אוהל". מקורו של השם הוא  באוהל שהקים שייח השבט, בנקודה בה הקרקע מוגבהת מהחוף, על מנת שתהיה לו נקודת תצפית טובה על כל האניות הנכנסות למפרץ. מלחי האניות שראו זאת החליטו לכנות מקום זה כך. עיקר השבט התפרש על חופו הדרומי של המפרץ, בחלקו המזרחי מראש המסנדם (Musandam) שבעומאן ועד לדובאי. בהתנהלותו האגרסיבית, השתלט השבט על איים ונקודות חוף שונות במפרץ, והפריע לנתיבי הסחר הראשיים באזור. כך הפך לכוח אזורי חשוב ובעל השפעה ניכרת[19].

מורן זגה מסבירה במחקרה, כי ההבדל העיקרי בין שבט בני יאס לשבט קואסם, היה תחום עיסוקם. בני יאס היה שבט בדווי, שמרבית פעילותו בפנים היבשה ומיעוטה בשליית פנינים. במחצית הראשונה של המאה ה-17  מנה השבט כ 477 חיילים, שהפכו לכוח היבשתי הגדול באזור. לעומתו, עסק שבט קואסם -בפעילות ימית רחבה, לרוב אלימה, שמטרתה הפרעה למסחר העמאני וביסוס השליטה באזורי החוף והים. לרשות השבט עמד צי של כ 17 אניות, המסוגלות לשאת בין 97 ל- 177 איש, בעוד שליתר השייחים באזור היו בין 1 ל 4 אניות בלבד לכל אחד[20]. הקואסם אף הקימו בסוף המאה ה-18, תחנת סחר, על האי קושם, בסמוך לחוף הפרסי. דבר שהיה עלול להסב נזקים כבדים ל'חברת הודו המזרחית'[21]. כוחם של הקואסם גבר לאחר שחברו לווהאבים[22]. ונעשו לזרועם הימית. כריתת ברית עם הכוח המבטיח וחדור המוטיבציה הרוחנית, משמעה יתרון במלחמה המתמשכת על העליונות המסחרית בינם לבין העומאנים.

רוב שטחהּ של רצועת החוף במפרץ היה נתון לשליטתם של שתי "אגודות השבטים" הגדולות הללו: קואסם ובני יאס ומהם הסתעפו שבטים, תתי שבטים, בתי אב ומשפחות. מלבדם, שהו באזור שבטים נוספים, קטנים יותר בהיקפם ובחשיבותם. אחד מהם היה שבט נעים, אשר מקום מושבו התפרש מנווה המדבר ברימי (Al Buraimi) – אל עין בדרום ועד לשלוחות המערביות של הרי החג'ר בצפון מזרח המדינה, מח'תאם במערב ועד לד'נק בעמאן שבמזרח. השבט היגר מאזור עמאן לעג'מאן (כיום הקטנה בשבע האמירויות), בסוף המאה ה 11. כיוון ששבט נעים נחשב לשבט קטן וחלש ביחס ליחידות הפוליטיות האחרות באזור, נאמנותו נעה בין המנצחים בתקופות שונות: בשנת 1799 השבט כרת ברית עם שבט בני יאס, אך שנה לאחר מכן הצטרף להצלחת הווהאבים מאחר ורוב תושבי האזור השתייכו לזרם הסוני ( להוציא את עומאן ובחריין), רבים מהם גילו סימפטיה כלפי התנועה החדשה. לאחר ירידת קרנם של הוואהאבים, היה זה הסולטאן של מַסְקַט (כיום בירת עומאן) אשר העניק לשבט את חסותו.

שבט נוסף באזור היה שבט אל עלי, שממנו צמחה שושלת שייח מאג'יד אל מוואלה וזו ייסדה אמירות עצמאית באום אל קיוין (Umm Al Quawain). שבט אחר, אשר שהה באזור, הוא שבט השרקי. השבט ביסס את מיקומו בחלק המזרחי וההררי של המרחב, הנושק לגדת מפרץ עמאן, ובו קמה האמירות פוג'ירה (Fujairah). בשנת 1833 היגרה משפחת אל בו פלסה, משבט בני יאס, מאבו דאבי, לדובאי המזרחית לה, ובה ביססה את שושלת ההנהגה הנמשכת עד היום.

השתקעותם של השבטים הללו בריכוזים יישוביים וניהולם על ידי השייחים, יצרו ישות פוליטית חדשה באזור אשר זכתה לכינויים רבים מצד חוקרים שונים: שייחדום (= תחום שייח), צ'יפדום, אמירות ועוד[23]. מערבה מסולטנות מסקט ועומאן, למן חצי האי עומאן, בכיוון לחצי האי קטר, ישבו מספר שייח'ים ונסיכים זעירים שהרבו לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". שבט אל קסימי (Al Qasimi), שחי בין חצי האי הקטארי לביו ראס מוסאנדאם (Ras Musandam), עבר לפעילות מואצת בשוד ים, בעקבות הרחקת הפורטוגלים מבחריין ב-1602.

במאה ה-18 גברה השפעתם של הבריטים באזור ומ-1763 ישב נציג ממשלת בריטניה בעיר הנמל הפרסית בושיר (Bushehr). הבריטים באו בקשרי ידידות עם השולטנים של מוסקט ועומאן וב-1798 חתמו עמם על הסכם, שנועד בעיקר למנוע חדירה צרפתית (היו אלו ראשית ימי הרפתקאותיו של נפוליון). הסכם זה נבע מהחשש הבריטי מפני כוחה העולה של צרפת והתפשטותה הטריטוריאלית וציין נקודת מפנה באופי המעורבות הבריטית במפרץ. מנקודת זמן זו החלה שרשרת דיונים והסכמים אשר הסדירו את מעמדה של בריטניה במרחב זה

בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית, שסיכנה את מסחרה עם הודו, וראתה הכרח לעצמה לחסל את שוד הים. מלחמה פעילה לחיסול הסחר בעבדים, נהפכה באותם ימים למדיניות עולמית קבועה של בריטניה. המסורת הקולוניאלית מתארת את הפעילות של השבטים המקומיים כביזה ימית ולכן נודע האזור כ"חוף שודדי הים". אולם, כיום מרבית חוקרי האזור סוברים שהצמדת תיאור השודדים לשבטים, שימשה רק כעילה להרחבת ההשפעה הקולוניאלית שלה באזור. בפועל, התושבים שחיו באזור ראס אל-ח'ימה התפרנסו, בין היתר, מדמי מעבר שגבו מאוניות שחצו במיצר הורמוז השוכן בסמיכות. בריטניה, שלא הסכימה לשלם את דמי המעבר כינתה פעילות זו כביזה ימית.

במהלך שני העשורים הראשונים למאה ה 19, ניסתה בריטניה לצמצם את תופעת הפיראטיות, בין אם בהסכמים ובין אם בנקיטת צעדים אלימים. בראשית המאה ה-19 פתחה בריטניה במשא ומתן עם המנהיגים השייח'ים המקומיים במטרה להגן על נתיבי המסחר הימיים בנתיב להודו שהייתה בשליטתה[24] . ציי החברה הבריטית למזרח הודו ביצעו פעולות עונשין ב- 1806, וב- 1809, כנגד שבטי השודדים. לאחר המכה הקשה שספג, שבט הקואסם , הוא החל במהירות בבנייה מחודשת של הכוח הימי באמצעות רכישה ובניית כלים, הקמת מבצרים ועוד, עד שחזר לתקוף כלי שיט בריטים[25].

בשנת 1816, חזר שבט הקואסם לתקוף את אניות הסוחר הבריטיות, ובתגובה, שנה לאחר מכן, שלחה הממשלה של בומביי משלחת לאזור החוף, שכונה כעת כבר "החוף הפיראטי", על מנת להשמיד את הצי הקאסימי (שם תואר ל קואסם)[26]. הכאוס באזור נמשך עד 1819 , כאשר הווהאבים, בני בריתם החשובים של הקואסם, עזבו את האזור. בנקודת חולשה זו של הקואסם, פתחה ממשלת הודו במבצע צבאי נרחב כנגד הכוח הקאסימי, בשיתוף הכוח הצבאי של סעיד בן סלטאן ממסקט, עד כניעתו המלאה של השבט. בשנת 1820, כפו הבריטים על השייח'ים והנסיכים של "חוף שודדי הים", הסכם כללי להשבת השלום והביטחון.

הצלחתה של האימפריה הבריטית במבצע הצבאי, הובילה לשורת דיונים עם הקואסם ועם כל אמירות באזור החוף בנפרד: עג'מאן, אום אל קיוין, אבו ט'בי, דבי ובחריין. הדיונים הללו הביאו לחתימה על הסכם ראשוני, לקראת שותפות בהסכם שלום אזורי כולל, אף שאמירויות כמו בחריין ואבו דאבי, לא נחשבו בעיני האימפריה הבריטית, כגורמים פיראטיים. כל אחד מהמנהיגים המקומיים התחייב להימנע מלעסוק בשוד – ימי או יבשתי. בריטניה מצדה, הבהירה שאין לה כל שאיפות טריטוריאליות בארץ גופא, או להתערב בעניינים מקומיים[27].

ההסכם האזורי הכולל נחתם ב 1 בינואר 1820 ושמו המלא היה: "חוזה כללי להפוגת הביזה והפיראטיות במים וביבשה". בעקבותיו שונה שמו של "החוף הפיראטי", כפי שנקרא שכונה על ידי בריטניה, ל"חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast)[28]ו. הסכם זה פתח עידן חדש באזור. האמירויות שחתמו עליו נודעו מאז כ"מדינות שביתת הנשק" (Trucial States), כינוי אשר החזיק מעמד עד קבלת העצמאות והפיכתן לפדרציה ב-1971. ההסכם שמר על אינטרסים חיוניים לכל הצדדים החתומים עליו. בריטניה השיגה סדר ימי ובכך שמרה על נתיבי התקשורת והסחר האימפריאליים ותמיכה בשחקנים בעלי ברית. האמירויות זכו בהפסקת אש, שאפשרה להן לשמור על מקור הפרנסה החשוב באזור איסוף ומסחר בפנינים, וכמו כן הגנה מפני כוחות זרים המאיימים על קיומן – צרפתים, עות'מאנים, עומאנים, ווהאבים ועוד). ההסכם אפשר אפוא תנאים בסיסיים להמשך קיומן של הישויות השבטיות פוליטיות במפרץ ולהמשך פעילותה של האימפריה הבריטית באזור[29]. נוכחותם של הבריטים שכנעה את השייח'ים להימנע ממלחמות בינם לבין עצמם וכן למנוע סחר בעבדים או בנשק בנמליהם[30].

ההסכם הורחב בשנת 1853, לכדי חוזה שלום ימי קבוע[31]. כמו כן הקימו הבריטים מדינות חסות (אמירויות ) לחוף המפרץ הפרסי. מדינות אלו חבות את עצם קיומן לניסיונות בריטניה במאה ה-19, לתפוס עמדת שליטה במפרץ הפרסי ולבלום את התפשטות רוסיה, אל תחומי פרס עצמה. ב"הסכם השלום הימי הנצחי", שנחתם ב-1853, פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן, מה שסימל את תחילתה של תקופת החסות , שנמשכה עד שנת 1971. חוזים אלו ואחרים שבאו בעקבותיהם, התוו חסות בריטית (פרוטקטורט) וסיוע בריטי[32].

הסכמים בלעדיים אלה הביאו ל"פקס בריטניקה", כלומר, 'השלום הבריטי'. כינוי זה ניתן לאזור בזכות הצלחתה של בריטניה לכונן ביטחון אזורי על קו החוף, אשר הבטיח את נתיבי השיט להודו, לאחר שנים של ביזה ופיראטיות. למרות זאת, תקופה זו מאופיינת בחוסר יציבות רב, בעיקר עד תחילת המאה ה-20. מאזן הכוחות באזור השתנה לעיתים תכופות על ידי יצירת בריתות, קיום מחנות – יריבים ופיצולים ואחודים פוליטיים וטריטוריאליים. מרבית החיכוכים נסבו סביב שאיפות עליונות ומעמד, שייכות שבטית ושאיפות טריטוריאליות לנקודות שליטה אסטרטגיות במרחב. נקודות שליטה אלו היו: מבצרים, נאות מדבר, הרים, דרכים מרכזיות, נמלים וכד'. השבטים המקומיים ניהלו את עצמם כיחידות פוליטיות בעלות ריבונות מוגבלת וללא טריטוריה מוגדרת בבירור. ניהול יחסי החוץ של אמירי השבטים שנוהל על ידי האימפריה הבריטית הגביל את מידת עצמאותם של האמירים. שליטתם של האמירים הייתה למעשה על האוכלוסייה הנאמנה להם ועל נקודות ואלמנטים בשטח בהן אוכלוסייה זו ישבה או נדדה (ה"דירה"), לדוגמא: נאות מדבר, ואדיות, ישובים, מבצרים, קווי חוף, דרכים ועוד. בנקודות אלה חלו תחומי השפעתם של האמירים, אך לא בהכרח בשטח ביניהן[33].

החלה אז תקופה של שלום ושגשוג יחסיים לאורך החוף – מה שנמשך עד שנות השלושים, עם התמוטטות הסחר בפנינים, שהוביל לקשיים משמעותיים בקרב קהילות החוף. במסגרת ההסכם של שנת 1853, בריטניה הלכה והשתלטה על השטחים שצפונה- מערבה מעומאן "ההפוגתית" – חצי האי קטר, אחר כך חוף אל חסא ואחריו כוויית, המגעת עד גבול עירק של ימינו. החל ממחצית המאה ה-19 השתלטה בריטניה על המפרץ כולו – אם כי הבריטים נזהרו שלא לפגוע בגלוי באינטרסים עות'מאניים ונמנעו עד תקופה מאוחרת לבוא בקשרים הדוקים ומחייבים עם אותם השטחים שהשער העליון תבע ריבונות עליהם: אל חסא, כווית ובמידת מה קטר[34]. יחד עם זאת, מ-1860 ואילך, תמכו הבריטים במרידות שבטיות כנגד העות'מניים ובתמורה קיבלו בסיסים ימיים וזכות גישה לשטחים ששוחררו מעולם של האחרונים. באמצע המאה ה-19 הסכם החסות עוד היה ראשוני, ואיחוד האמירויות הערביות עוד לא הייתה אוטונומיה תחת האימפריה הבריטית בפועל[35]. הבריטים הציבו בדובאי ובאבו דאבי, "קצינים פוליטיים" בריטיים" שהיו כפופים לנציב הפוליטי למפרץ הפרסי, שישב בבושהר (בושיר) שבאיראן (ומ-1946, בבחריין).

הרצון של הבריטים לחזק את שליטתם באזור, התחזק בתגובה לחששם מפני שאיפותיהן של האמפריה העות'מנית, גרמניה ורוסיה, שהחלו לקרוא תיגר על בלעדיותה של בריטניה באזור.  בתגובה נרתמה הדיפלומטיה הבריטית כדי להגדיר מחדש את מעמדה המיוחד של בריטניה, בשורה של הסכמי חסות עם השייח'ים[36].  החסות הבריטית הלכה והתהדקה, מהסכמי ידידות ומסחר, הענקת זכויות והתחייבות להימנע משוד ים – עד הבטחה , שלא להעביר שטחים וזכויות יתר לשום מעצמה אחרת[37]. שיאו של התהליך היה הסכם בשנת 1892, המבסס קשרים קרובים יותר בין בריטניה לשייח'ים של חוף שביתת הנשק, בדומה לאמנות שנחתמו על ידי בריטניה עם נסיכויות אחרות של המפרץ הפרסי. כווית וקטר, שהיו מחוץ לתחום ההשפעה הבריטית, הראשונה עד 1899 והשנייה עד 1916, נאלצו אף הן לקבל חסות בריטית, מחשש להשתלטות עות'מנית או סעודית עליהן. חסיונן של נסיכויות המפרץ בצלה של בריטניה, עתיד היה להיעשות ציר, לתהליך עיצובן כיחידות בעלות המשכיות פוליטית, עד ימינו[38].

השיח'ים הסכימו שלא לכונן יחסי חוץ עם אף ממשלה, למעט בריטניה, ללא הסכמתה של בריטניה. בתמורה הבטיחו הבריטים להגן על חוף שביתת הנשק מפני כל תוקפנות  בים ולסייע במקרה של תקיפה קרקעית. בספרה "המערכת השיפוטית בחוף שביתת הנשק", טוענת נורה צוקר אל-פלאחי, כי לאמנת 1892 היה תפקיד עמוק בבידוד המדינה במשך זמן רב, דבר שפגע בפיתוח האזור בהשוואה לקהילות אחרות באזור באותה עת.

בשנות ה-50 של המאה ה-20, החלה בריטניה לארגן  שיתוף בין שבע הנסיכויות (בתעתיק מדויק): אַבּו-טַ'בִּי (אבו דאבי), דֻבַּיְּ (דובאי), אל-שָארְקַה (שרג'ה, Sharjah), עַגְ'מַאן, אוּם אל-קַיְוין, רַאס אל-חַ'יְמַה ופֻגַ'יְרַה. כוח זה נקרא "הצופים של שביתת הנשק" (Trucial Scouts) ומפקדתו הייתה בשרג'ה. ב-1959 החליטה בריטניה על הנהגת מטבע משותף, "רופיית המפרץ", להחלפת הרופייה ההודית, שהייתה עד אז, מטבע עובר לסוחר; אך תכנית זו לא בוצעה במלואה, מאחר וכמה נסיכויות העדיפו מטבעות אחרים, כגון הריאל הסעודי, הדינר הבחרייני, או הריאל (החדש) של קטר. ב-1966 הקימה בריטניה בשרג'ה בסיס ימי, שנועד להחליף את הבסיס הימי בעדן, שאותו עמדו הבריטים לפנות[39].

עד להתפתחותה של כלכלת נפט, החל משנות ה-60, של המאה ה-20, היו חלק ניכר מן התושבים נוודים, או שעסקו בדיג, שלית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. הערים היו בעלות מבנה זהה: מבצר אבנים מרובע וסביבו מגדלים המסמלים את עליונותו של השליט[40]. בשנות ה-30 של המאה ה-20, צוותי של חברות הנפט ביצעו סקרים ראשוניים באזור. זיכיון יבשתי ראשון לחברת נפט הוענק בשנת 1939, וזיכיון ימי ראשון בשנת 1952. הנפט התגלה מתחת לשכבת פנינים ישנה במימי המפרץ הפרסי, ב-1958, ובמדבר מורבן ב-1960. המטען הראשון של נפט גולמי יוצא מאבו דאבי ב-1962. עם הגידול בהכנסות הנפט, שליט אבו דאבי, שייח זאיד בן סולטן אאל-נהיאן, לקח על עצמו תכנית בנייה מסיבית של תשתיות, בינוי ומבני ציבור. כאשר יצוא הנפט של דובאי החל ב-1969, גם שיח' רשיד בן סעיד אל-מקתום, שליט דובאי, השתמש בהכנסות מנפט, כדי לשפר את איכות חייהם של אנשיו.

בשנות ה-30 של המאה ה-20  רוחות הקרב נרגעו וחלק מן המנהיגים המקומיים החלו לחשוב בצורה רחבה יותר על איחוד כוחות. את הרעיון העלו לראשונה באופן רשמי דווקא נציגי בריטניה בשנת 1937 בפני אמירי חוף המפרץ: קטר, בחריין וכווית. בשנים הבאות חלק מאמירים אלה התבטאו בעצמם בגלוי בעד רעיון האחדות בתחומים מסוימים[41].

מעט טקסטים עוסקים בסקירת היחסים הפנימיים בין האמירויות במחצית הראשונה של המאה ה 20, בניגוד לתקופות אחרות. מורן זגה מסבירה במחקרה, כי ההתייחסות הבולטת בספרות ובמקורות לגבי תקופה זו היא מזווית מערבית וניתן לשייך זאת לשקט היחסי ביחסים הפנימיים של האמירויות בתקופה זו, לשתי מלחמות העולם, לגילוי הנפט באזור, לכניסת חברות הנפט למפרץ ובעקבות כל אלה לשינוי האינטרסים ותחומי העניין באזור. ניתן לשער, כי השקט היחסי באזור ,קשור אף הוא לנפט שהסיט את תשומת ליבם של האמירים ממלחמות פנימיות בתקווה לחזק את כוחם הכלכלי והפוליטי[42].

סחר הפנינים, שהיה מענפי הכלכלה המרכזיים של אזור החוף, והצטמצם משמעותית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שינה את המבנה החברתי והכלכלי של האמירויות שנהנו ממנו[43]  . ניצן ראשון לעצמאות ניתן במארס 1951, עם הקמתו לראשונה של כוח צבאי מקומי קטן בראשות קצינים בריטיים וירדניים מהליגה הערבית. כוח זה כונה: Trucial Oman Levies ובשנת 1952, שינה את שמו ל- Trucial Oman Scouts   [44]. הכוח פעל באמירויות באישור של כל אמיר בשטח עליו היה מופקד. כוח זה הביא ביטחון רב לאזור בפעולות שיטור וצבא, כגון: מניעת סחר עבדים, לחימה בביזה, שמירה על מקורות הנפט ועוד. בנוסף, השתתף הכוח בהפיכות (או מניעת הפיכות)  של שליטים מקומיים ובהגנה או לחימה על טריטוריה, באישור האימפריה הבריטית בלבד[45].

יחסי הכוחות בין הצדדים החלו להתבהר בשלב זה. לכל היה ברור מי הם המנהיגים החשובים  בחוף המפרץ, והם אכן אלה אשר עתידים להקים את המדינה המתהווה., כאשר אמיר אבו דאבי נתן את הטון המרכזי. אולם, בראייה -רחבה יותר, ניתן לזהות מגמה ברורה בשנות 40: עליית כוחה של ממלכת ערב הסעודית מול התדרדרות מעמדם של אמירי חוף המפרץ.

ההכנות לעצמאות ולהקמת הפדרציה החלו בקצב מואץ ב-1968, כאשר בריטניה הודיעה על הסרת חסותה מן האזור. המשא ומתן על הקמת הפדרציה היה קשה: בחריין וקטר תכננו להצטרף אליה, אך חזרו בהן. משנות ה-60 ואילך, התברר כי עושר הנפט הגדל והולך, מאפשר לאמירים לעמוד ברשות עצמן וכוווית, העשירה מכולן, קיבלה עצמאות ב-1961. אחריה בא תורן של קטאר ובחריין. קבוצה קטנה יותר של ישויות, בהנהגת דובאי, התאחדו על מנת ליצור ישות פוליטית חדשה שלא היה לה בסיס היסטורי דומה במזרח התיכון וקיבלו עצמאות בדצמבר 1971, תחת השם של "האמירויות הערביות המאוחדות". בחריין וקטר תכננו להצטרף, אך חזרו בהן. ראס אל ח'יימה סירבה להצטרף, לבסוף הצטרפה כעבור שנה.

הנסיגה הבריטית מהמפרץ ב־ 1971 סימלה את סיומו של קשר בריטי למרחב שנמשך כ־ 150 שנה. בריטניה נשארה במפרץ גם לאחר שפינתה את אחיזתה במרבית המושבות שלה ברחבי העולם ב־ 1947. יש מחלוקת בקרב היסטוריונים לגבי המניעים המרכזיים שהביאו להגברת המעורבות הבריטית במפרץ. אסכולה אחת מדגישה את הממד האסטרטגי של האימפריאליזם הבריטי, שנועד במיוחד להגן על הודו[46]. היסטוריונים תומכי האסכולה השנייה גורסים כי בריטניה פעלה בראש ובראשונה, משיקולים מסחריים־כלכליים ומהצורך להגן על שווקים ונתיבי שיט. בדצמבר 1971 התקבל איחוד האמירויות הערביות (להלן: אא"ע) ל"ליגה הערבית' ולאו"ם והוחל בכינון חוקה ומוסדות פדראליים.  ביולי 1972 הוכרזה חוקה ארעית, לפיה תוקם מועצה עליונה של שבעת השליטים, מועצה לאומית פדרלית המורכבת מנציגי שבע הנסיכויות הממונים על ידי שליטיהן. המועצה הפדרציה החדשה היתה נתונה מראשיתה במאבק מתמיד על המבנה החוקתי-פוליטי שלה.

את הפדרציה של אא"ע אפיין תהליך איטי של גיבוש. תהליך זה הושפע מבעיות הביטחון ומן המשבר הכלכלי אשר התרחשו במדינות המפרץ בשנות ה-80 של המאה ה-20. שליטי דובאי רצו בהגבלת כוחם של המוסדות הפדרליים ובהשארת הכוח בידי הנסיכויות השונות. מחלקות עקרונית זו הוחרפה על ידי יריבות עתיקה ותמידית בין דובאי לאבו דאבי[47]. כאשר דובאי החלה לייצא נפט בשנת 1969, השייח רשיד אבן סעיד אל מקטום (Rashid bin Saeed Al Maktoum), שליט דובאי השקיע את הכספים מההכנסות הללו, כדי לבנות את העיר הבינלאומית של דובאי[48]. משבר שלטוני של ממש, אירע רק ב-1987, בשרג'ה, כאשר דובאי סייעה למנוע את הפלתו של השליט המקומי, בידי שולטן יריב. ראשי השלטון תפקדו בדרך כלל בתיאום, ומתוך חתירה להגברת כוחם ולהגברת כוחם והחלשת מעמדם של יריבים אפשריים[49].

לערב הסעודית היו תביעות טריטוריאליות מאבו דאבי. הן לגבי נווה המדבר אל בוריימי (שעומאן היתה תובע שלישי לו) והן לגבי רצועה בחוף הים. הושג הסכם ב-1974. איראן תבעה את האיים אבו מוסא, טונב הגדול וטונב הקטן (Greater and Lesser Tunbs). מבחינה היסטורית, האי אבו מוסא היה נתון לפני עצמאות הפדרציה, לשליטת נסיכות שארג'ה, ואילו איי טונב היו שייכים לנסיכות ראס אל־ח'ימה. ב־ 30 בנובמבר 1971 , יום לפני הוצאת הכוחות הבריטיים מהמפרץ, השתלטה איראן בכוח על האיים והמחישה למדינות האזור עד כמה הן פגיעות לאיומים מצד שכנותיהן[50]. מאוחר יותר הגיעו איחוד האמירויות ואיראן להסכם בדבר ניהול משותף של האי אבו מוסא, אך מאז איראן מפרה הסכם זה בשיטתיות. ב־ 1992 היא אף השתלטה על כל שטחו של האי וסילקה בכוח את חיל המשמר שהיה עליו, וביולי 2008 העמיקה את השתלטותה על ידי הקמה של מספר מבנים עליו. איראן לא מכירה בזיקה ההיסטורית של איחוד האמירויות לאיים וטוענת שבעלותה עליהם אינה ניתנת לערעור[51]. לאיים חשיבות אסטרטגית מיוחדת בשל הימצאותם בקרבת מצרי הורמוז, בסמוך לנתיבי השיט הבין־לאומיים במפרץ ולשדות נפט חשובים באזור. שליטה בהם מאפשרת לאיראן יכולת להפריע לחופש השיט במייצרים. סוגיית האיים הכבושים אבו מוסא ושני איי טונב העיבה מאז ומתמיד על היחסים בין אא"ע לאיראן[52]. אולם, בהשוואה לשכנותיה הצפוניות, לא היתה אא"ע קורבן לטרור בעל גוון שיעי ופרו-איראני.

אוכלוסיית האמירויות שמנתה כ-200,000 נפש עם הקמת האיחוד, גדלה במהירות, במיוחד עם זרימת פועלים זרים מארצות ערב האחרות, מפקיסטן ומהודו, שנמשכו אליה עם פיתוחו של משק הנפט. באמצע שנות ה-80 האוכלוסייה נאמדה ב-800,000 איש, מהם 70-80% עובדים זרים. ב-1980 עברה את המיליון ובאמצע שנות ה-80 נאמדה ב-1.5 מיליון. מהם כ-80% עובדים זרים[53].

בשנים 1976 ו-1981 פרצו שביתות והתפרעויות בקהילת העובדים הזרים ורבים מהם גורשו חזרה לארצותיהם. אולם הירידה במחירי הנפט יצרה מצב בו העובדים הזרים חוששים לאבד את פרנסתם, בשוק העבודה שאפשרויותיו צומצמו בשל הירידה בהכנסות מן הנפט[54].

בעקבות המהפכה באירן ב-1979, התכנסו חברי מעצת השרים של אא"ע וחברי המועצה הפדרלית העליונה, כדי לדון בתזכיר בן עשרה סעיפים, שקרא לגיבוש הפדרציה; ביטול גבולות המדינות ואיחוד כוחות הצבא, האוצרות והתקציב. ויכוחים בין המדינות המרכיבות את הפדרציה ובמיוחד בין המדינות העיקריות – אבו דאבי ודובאי, דחו את הביצוע. רק בשנת 1980 צירפה אל-ח'ימה את צבאה לפדרציה ואבו דאבי ודובאי, יתרמו כל אחת, 50 אחוזים מהכנסות הנפט שלה, לתקציב הפדרציה. בינתיים נעשו מבצעי סלילת כבישים, פיתוח, חינוך, וחקלאות בכול הפדרציה.

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות מלחמת איראן–עיראק (1980-1988). אא"ע העניק לעירק תמיכה כספית ניכרת עד שנת 1984, אולם עקב ירידת ההכנסות מהנפט וכדי שלא להתגרות יתר על המידה באיראן, הצטמצמה תמיכה זו בצורה משמעותית. מאז 1985 ניסתה אא"ע לתווך בין איראן לעיראק, אך ללא הצלחה. עקב הפגיעות שנפגעו מכליות של מדינות המפרץ בהתקפות אוויר וממוקשים שהונחו במימי המפרץ, כנראה בידי איראן – שבקשה למנוע בכך במאמצי הסיוע לעירק, תמך אא"ע במבצע נצי האמריקאי, שהגיע כדי להגן על המכליות. שולות מוקדים בריטיות שהצטרפו למאמץ, קיבלו זכויות עגינה בנמלי אא"ע, אף שהדבר נגד את האינטרסים האירניים.

האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (Zayed bin Sultan Al Nahyan), שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות. הוא בנה בתי ספר, בתי מגורים, בתי חולים, וסלל דרכים. כמו כן, גייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.[55]

ב-1990 האשימה עיראק את אא”ע הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, אא"ע תמיכה נחרצת במאמצי שחרורה וצבאה הצטרף לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק וב-1991 הביאה לשחרורה של כווית מן הכיבוש העיראקי[56].

בעקבות המלחמה, הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית, בניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.

בשנת 1994 חתמה אא"ע הסכם הגנה צבאי עם ארצות הברית, וב-1995 חתמה על הסכם שכזה עם צרפת. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, זוהה אא"ע כמרכז פיננסי מרכזי המשמש את אל-קאעידה בהעברת כספים לחוטפים. האומה שיתפה פעולה מידית עם ארצות הברית, הקפיאה חשבונות שקשורים לחשודים בטרור והידקה את מאבקה בהלבנת הכספים.

אא"ע תמכה בפעולות צבאיות של ארצות הברית ושל מדינות קואליציה אחרות אשר פעלו בפלישה לאפגניסטן (2001) ולעיראק (2003) וכן במערכות של המלחמה העולמית בטרור עבור קרן אפריקה בעזרת בסיס חיל האוויר מחוץ לאבו דאבי. הבסיס האווירי גם תמך בפעולות בעלות הברית במהלך מלחמת המפרץ ב-1991 ובמבצעים נוספים.

בנובמבר 2004 הלך לעולמו, בגיל 86, נשיא אא"ע, השייח' זאיד בן סולטאן אל נהיאן (Zayed bin Sultan Al Nahyan), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן  (Khalifa bin Zayed Al Nahyan) כיורשו בתפקיד. את תפקיד יורש העצר במקומו של ח'ליפה, תפס מוחמד בן ראשד אאל מכתום Mohammed bin Rashid Al Maktoum). בשנת 2006 מת מכתום בן ראשד אאל מכתום, ראש הממשלה של איחוד האמירויות, ומוחמד בנו  מכהן מאז בשני התפקידים.

במרץ 2006, ארצות הברית כפתה על חברת הנמלים העולמית של דובאי, הנמצאת בבעלות המדינה, לוותר על השליטה במסופים בשישה נמלים אמריקאים מרכזיים. המהלך נבע מחשש לעלייה בסיכון לפיגועים, וזאת כיוון שאיחוד האמירויות היה ביתם של שניים מחוטפי ה-11 בספטמבר וכספים לצורך הטרור עברו דרכן[57]. בדצמבר 2006 התכוננה איחוד האמירויות הערביות לקראת הפעם הראשונה בה יתקיימו בחירות לקביעת זהותם של מחצית מחברי המועצה הלאומית הפדרלית של איחוד האמירויות הערביות מבין 450 מועמדים. עם זאת, רק 7,000 אזרחים אמירים, פחות מ 1% של האוכלוסייה האמירית, קיבלו את הזכות להצביע בבחירות. גם נשים נכללו בין המועמדים. אולם תהליך הבחירות התנהל בחוסר שקיפות.

בשנת 2011 התרחשו במזרח התיכון מספר התקוממויות פרו-דמוקרטיות, הידועות בשם "האביב הערבי". באא"ע התרחשה תסיסה קטנה יחסית, אך הייתה תקרית אחת בה נעצרו חמישה פעילים פרו-דמוקרטים, באשמת העלבת הנשיא ח'ליפה, סגן הנשיא, וכן נסיך אבו דאבי ויורשו המשוער של ח'ליפה, השיח' מוחמד בן זאיד אל נחיין (Khalifa bin Zayed Al Nahyan). המשפט של חמשת העצורים משכך סיקור בינלאומי ומחאה ממספר ארגוני זכויות אדם, כולל ארגון 'אמנסטי' (Amnesty International), שכינה את חמשת העצורים "אסירי מצפון"[58]. הנאשמים הורשעו וקיבלו עונשי מאסר של שנתיים עד שלוש ב-27 בנובמבר 2011. עם זאת, כל החמישה זכו לחנינה על ידי שייח' ח'ליפה למחרת, ללא כל תגובה מצדו לנושא[59].

יואל גוז'נסקי, במאמרו "מדינות המפרץ, בסביבה אסטרטגית משתנה", שיצא במסגרת 'המכון למחקרי ביטחון לאומי', מסביר כי "האביב הערבי" חילץ במידה רבה, את מדינות המפרץ מן הפסיביות שאפיינה אותן והן נראות כיום מלוכדות מבעבר. הטלטלה שעברה על המרחב הערבי מראשית שנת 2011 חשפה, ואולי אף החריפה, את מאבקן של מדינת המפרץ עם איראן והביאה למדיניות אסרטיבית יותר שלהן ביחס אליה. הן עסוקות ברכישות נשק מאסיביות, בניסיון לבסס גוש סוני־מלוכני גדול ומלוכד ואף בבחינה, לצרכים שונים, של הנתיב הגרעיני.

שי לוי, במאמרו שהתפרסם ב"דה מרקר" כותב, כי בשנת 2011, נשלחו תריסר מטוסים לסייע לכוחות שהתמרדו נגד מנהיג לוב שחוסל, מועמר קדאפי. בחודש אוגוסט 2014, חברה אא"ע למצרים, וחילות האוויר של המדינות יצאו לשורת תקיפות נגד מליציות אסלאמיות בלוב. באותה שנה סייע צבא האמירויות, לצבא בחריין, בחיסול ההתקוממות האסלאמית, חיסול אכזרי אבל כזה ששמר על יציבות מרשימה באזור. בנובמבר 2014, השתתף צבא האיחוד בתקיפות נגד ארגון הפדרציה האסלאמית, ככוח הערבי המשמעותי בקואליציה שהוקמה בהובלת ארה"ב. מטוסי קרב מסוג מיראז' 2000 הפילו על אנשי הארגון עשרות טונות של פצצות חכמות לצד מטוסי F-16, שני הדגמים נחשבים למתקדמים מסוגם. לחיל האוויר של האמירויות יש גם יכולת תדלוק אווירית וגם זו מופעלת במסגרת הקואליציה. מי שעזרה להפוך את חיל האוויר של האמירויות למפורסם, אגב, היא מרים אל-מנסורי, טייסת קרב שאף הובילה חלק מהתקיפות [60].

מדינות המפרץ הערביות (ובכלל זה אא"ע) נחלצו, ככלל, מהטלטלה העוברת על המרחב הערבי, וזאת ללא פגיעה משמעותית בהסדרים הפוליטיים הקיימים בהן. רובן, מלבד בחריין, בה אי־היציבות המסרבת לדעוך מוּנעת ממתיחות בין־עדתית, הצליחו להוציא לפי שעה את "העוקץ" מהמחאה האזרחית שהתחוללה בהן בעיקר באמצעות "הכנסת היד עמוק לכיס". אולם, עם הזמן, לא יוכלו עוד המונרכים להימנע מהאצת קצב הרפורמות, ויהיה עליהם להגיב ללחצים המופעלים מבחוץ ומתוך הבית פנימה, ולבצע יותר מאשר שינויים קוסמטיים. יכולת המשטרים במפרץ להתמודד טוב יותר עם כל מחאה פוטנציאלית, במקביל להיחלשות המרכזים הפוליטיים הערביים המסורתיים, תורמת לחיזוק המגמה של הפיכת המפרץ לזירה מרכזית בניהול סדר היום הבין־ערבי.

תכניות הגרעין האזרחיות במדינות המפרץ נועדו בעיקר לאותת כי הן מסוגלות לפתח תכניות גרעיניות כמשקל נגד לאיראן, גם אם אינן מעוניינות בכך בשלב זה. הדרישה הגוברת לאנרגיה, הפחתת התלות בדלקים מזהמים ואף שחרור נתח רב יותר של דלק וגז לייצוא הם חלק מהטיעונים שמועלים בזכות אנרגיה גרעינית. אולם, לא ניתן לשלול שיקולים של יוקרה ומעמד אזורי המתלווים מטבע הדברים לפיתוח הגרעיני. מטרתן של המדינות היא להוכיח עשייה כדי לוודא שאינן "נשארות מאחור" במרוץ לגרעין. אולם, תנופת הפיתוח של חלקן בתחום זה יכולה להיות דרך לרכוש את הידע המקצועי והטכנולוגי, שאותו אפשר יהיה למנף בעתיד ליכולת צבאית[61].

ראו גם, באתר זה: מבוא לאיחוד האמירויות הערביות ;  איחוד האמיריות הערביות, איגופוליטיקה, אסטרטגיה והסכמי השלום.

סיכום

אזור המפרץ לא היה קרוב למרכז האימפריה העות'מנית  ולא עמד באופן מובהק תחת שליטתה. תשבי האזור לא עברו רפורמות במאה ה-19, כמו ה"ת'נזימאת" בארץ ישראל ובסוריה. בניגוד לאילו, הם גם לא נחשפו לחדירה מערבית ולכיבוש מערבי. במפרץ גם לא צמחו תנועות לאומיות מובהקות. אבל אזור המפרץ השתנה על פי קריטריונים שיוסף קוסטינר, במאמרו "משמעות שעון החול", מכנה "בניית מדינות" (state building).  שלב ההתפתחות הראשון חל מסוף תקופת מלחמת העולם הראשונה (ימי "המרד הערבי הגדול" בערב) ועד שנות ה-30 של המאה ה-20. ארצות המפרץ עברו אז משלב קיום כיישות מדינית שבטית (Chiefdom) לקיום כמונרכיות. בתור ישויות שבטיות, הן התאפיינו בביזוריות, רפיפות מוסדית, היעדר הבנה ברורה של ריבונות והיעדר קווי גבול. קיומן התבסס על קואליציה שברירית בין שבטים נודדים ועירונים. אלו יצרו סולידריות בסיסית ביותר, על בסיס של אינטרסים משותפים כמו הגנה, סחר ואמונה דתית. בחסות החדירה הבריטית והיעלמות האימפריה העות'מנית שאחזה בשולי האזור, נאלצו הישויות השבטיות של המפרץ, להיכנס למאבקים של שרידות ולהתייצבות. התפשטות טריטוריאלית ומאבקים על קווי גבול, ערערו את כללי המשחק של הישות השבטית המסורתית. הן אמצו אפוא, קווי גבול, שלטון מלכותי ומנהל ביורוקרטי. לכלך מדינה ממדינות המפרץ, היה כיוון התפתחות ייחודי, אבל לכולן היו יסודות צמיחה אופייניים משותפים, כמו הריכוזיות, הפטרימוניאלית (המבוססת על קשרים אישיים עם ביתה מלוכה) והשלטון המלכותי.

השלב הבא של ההתפתחות הגיע בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20, על רקע הפקת הנפט באזור ועל רקע מקביל של עליית מדינות ערב הרדיקליות והסלמת הסכסוך הישראלי-ערבי. המעבר לכלכלת נפט והשינוי החברתי שבא בעקבותיו, כמו גם הצורך להתמודד עם תוצאות המאבק הבינגושי ועם מדינות ערביות רדיקליות, שחקו את המונרכיות הפטרימונליות ואת כללי המשחק הנלווים אליהם הם עברו תהליך של התעשרותו של פיתוח תשתיות של תחבורה, בריאות, חינוך ותעסוקה. בתקופה זו חלו שינויים דמוגרפיים גדולים: ירידה משמעותית של אוכלוסייתה נוודים ועלייה משמעותית של העירונים. כמו כן, עליה משמעותית של העובדים הזרים – ערבים ואסייתיים – לכדי 70% מכוח העבודה ואף יותר. תהליך זה הוביל לשינוי נוסף של המונרכיות: אא"ע, קטר, בחריין וכוויית הפכו למדינות בירוקרטיות, שבהן הממשל וזרועותיו הפכו למוסד הפעיל ביותר במדינה., המתכנן, הבונה, יוזם הרפורמות והמעסיק הגדול ביותר. החברות עברו לחיי כלכלת שוק, עסקים, פיתוח וצרכנות.

כל שלב של התפתחות מדינתית בא לידי ביטוי במעין "אמנה חברתית" הכוללת כללי משחק לשליטים ולנשלטים. אולם אתגרים ונסיבות חדשות, שחקו שלב אחד לטובת הבא אחריו.

העשור האחרון של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 הוא שלב מעבר מן הסדר המדינתי שהתבסס על עושר הנפט, פיתוח ויסוד מנהלי, אל סדר חדש שעיקרו כלכלה של משק מעורב, פתיחות חברתית, פיתוח סובלנות יחסית, בריתות אזוריות, דיאלוג רב תרבותי ורב שפתי,  הישענות על ארצות הברית והסכם שלום "חם" ישראל שנחשבה לאויב.כל אחו משתלבים  היטב בשילוב פניה של המפה הגיאופוליטית. ברור שנדרשת מגנה כרטה (אמנה חברתית) חדשה והיא בשלב התהוות בעשור האחרון.

הערות

[1] המפרץ, הידוע בעיקר בשם "המפרץ הפרסי" ולעיתים נקרא גם "המפרץ הערבי", ייקרא בסיכום זה במרבית המקרים בשם הניטראלי "המפרץ". המחלוקת על השם בין מדינות המפרץ הערביות ובין איראן היא יותר מסמאנטית. גם האו"ם נדרש לסוגיה והקים ועדת מומחים שתכריע בנושא. הוועדה בחרה בשם "המפרץ הפרסי", לטענתה ממניעים גיאוגרפיים, היסטוריים ומשפטיים. ראו עוד בנושא זה:

United Nations Group of Experts on Geographical Names, Working paper no. 61, Historical, Geographical and Legal Validity of the Name: PERSIAN GULF, Vienna, 2006.

[2] Donkin, Robin A. (August 2003). Between East and West: The Moluccas and the Traffic in Spices Up to the Arrival of Europeans. Diane Publishing Company

[3] Corn, Charles; Debbie Glasserman (March 1999). The Scents of Eden: A History of the Spice Trade. Kodansha America

[4]   ראו באתר זה: הגילויים הפורטוגליים

[5] מצר הורמוז מקשר בין מפרץ עומאן שבאוקיינוס ההודי לבין המפרץ הפרסי. בחופו הצפוני שוכנת איראן, ובחופו הדרומי איחוד האמירויות הערביות והמובלעת מוסנדם של צפון עומאן שבחצי האי מוסנדם.שמו של המצר לקוח, על־פי דעה אחת, משמו של האל הפרסי "הורמוז", אהורה מאזדה (בפרסית, "האדון החכם"), שאותו החשיבו הפרסים בני הדת הזורואסטרית כאל הטוב, האחראי לבריאת העולם. על־פי דעה אחרת, שמו נגזר מהמילה הפרסית "הור־מוך" שמשמעה "דקל התמר".

[6] Frauke Heard-Bey, From Trucial States to United Arab Emirates: A Society in Transition, 2004, p. 271

[7] John Kelly,  Eastern Arabian Frontiers, pp57-58

[8] Paulo Fernandes, Agnelo (June 2009). "The Portuguese Cartazes System and the 'Magumbayas' on Pearl Fishing in the Gulf" (PDF). Liwa. 1 (1): 12–14.

[9] Lorimer, John (1915). Gazetteer of the Persian Gulf. British Government, Bombay. p. 2220.

[10] Rahn, H. and Yokoyama, T. (1965). Physiology of Breath-Hold Diving and the Ama of Japan. United States: National Academy of Sciences – National Research Council., p. 369

[11] הפרק השתמר בספרו של אנאתאוס. Athenaeus, The Deipnosophists. Translated by Charles Burton Gulick. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1927-1941. 7 vols

[12] Catelle, W. R. (1907). "Methods of Fishing". The Pearl: It’s Story, Its Charm, and Its Value. Philadelphia & London: J. B. Lippincott Company, p. 171

[13] John B. Kelly, Eastern Arabian Frontie, London: F aber & Faber Ltd., 1964, p52.

[14] Donald Hawley, The Trucial States,  George Allen & Unwin Ltd., 1970, p 91.

[15] נאדר שאה נולד בשם נאדר קולי למשפחת נוודים צנועה שהתיישבה בח'וראסאן, שם הפך למצביא מקומי. תחילת דרכו לשלטון החלה עם כך שמורדים אפגנים הדיחו את המלך החלש של השושלת הספווית, סולטאן חוסיין שאה, בשנת 1722. באותו הזמן, כוחות עות'מאנים ורוסים השתלטו על שטחים פרסיים. נאדר שאה נלחם כדי להחזיר את האדמות שאבדו לטובת העות'מאנים ולהשיב את האחיזה הפרסית באפגנים. נאדר הדיח את המלך מן השלטון וכך ב-1736,  אחרי שהשיב את רוב אדמות פרס האבודות, החליט נאדר להכתיר את עצמו למלך כשאה פרס .

זמן לא רב לאחר מכן, נאדר פתח במלחמה נגד האפגנים וכבש את ח'אנדאר. בשנת 1738, הוא פלש לאימפריה ההודית המוגולית, שחט 30,000 מתושבי דלהי ובמערכה בודדה אחת בזז הון רב, כולל את כס הטווס האגדי ואת יהלום הקוהינור . שלטונו של נאדר שאה נהיה רודני יותר ויותר. הוא הטיל מס כבד על נתיניו על מנת שיכול לממן את מסעותיו הצבאיים. הרודנות והדרישות המופרזות והמוגזמות של נאדר שאה גרמו להתקוממויות ומרידות בכל רחבי ממלכתו, בשנת 1747, בהיותו באחד ממסעותיו הרבים לדיכוי המרידות נגדו, שני קצינים מצבאו התנקשו בו.

[16] Sir Arnold T. Wilson (Author), The Persian Gulf, George Allen & Unwin, London, 1928, p. 201

[17] Muhammad Morsy ABDULLAH, The United Arab Emirates: A Modern History, p. 23

[18] The Persian Gulf, p. 200

[19] [19]  מורן זגה, "גבולות האמירויות  הערביות", עבודה שהוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, 2018, עמ' 11.

[20] Donald Hawley, The Trucial States,   George Allen & Unwin Ltd., 1970, p 142-143/

[21]

[22] הווהאביה היא תנועה אסלאמית שמרנית, שקמה במאה ה 11 בנג'ד שבמרכז חצי -האי ערב, והפכה להיות "הזרוע הצבאית והדתית" של בית סעוד שייסד ב 1710 את ערב -הסעודית. מטרתה של התנועה היתה הפצת עקרונות הדת החדשים וכפייתם תוך התפשטות טריטוריאלית, לרוב אלימה

[23] מורן זגה, גבולות, עמ' 12.

[24] חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות־העולם, האוניברסיטה הפתוחה כרך 1, חלק 3, עמ' 338 (להלן: ארליך, המזרח התיכון).

[25] Arnold T. Wilson, p. 205.

[26] Donald Hawley, -p. 100-103

[27] ארליך, המזרח התיכון

[28] שלמה הורביץ, המזרח הקרוב (בין שתי המלחמות), תל אביב, תש"ו, עמ' 88-90, 143-144

[29] גבולות האמירויות עמ' 34.

[30] ארליך, המזרח התיכון

[31] שלמה הורביץ, המזרח הקרוב (בין שתי המלחמות), תל אביב, תש"ו, עמ' 88-90, 143-144

[32] Uzi Rabbi, “The British Special Position in the Gulf: Its Origins”, Dynamic and Legacy, Middle Eastern Studies, 2006, 42, p. 353

[33] George Joffe, Territory, State and Nation in the Middle East and North Africa, In : The Middle East And North Africa, London & NY, 1994, pp 1-3

[34] יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, עם עובד, עמ' 60-61

[35] Interactive World History Atlas since 3000 BC

[36] ארליך, המזרח התיכון

[37] Heard-Bey, Frauke (2005). From Trucial States to United Arab Emirates: a society in transition. London: Motivate. p. 293

[38] ארליך, המזרח התיכון

[39]   יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, הוצאת כתר, ירושלים, 1991, עמ' 311-312

[40] Rosemarie Said Zahlan, The Origins of the United Arab Emirates: A Political and Social History of the Trucial States, London: The Macmillan Press Ltd, 1978, p. 4

[41] Ibrahim Al Abed: A man who told the UAE’s story in a way few others could – https://www.thenationalnews.com/uae/heritage/ibrahim-al-abed-a-man-who-told-the-uae-s-story-in-a-way-few-others-could-1.1096645

[42] גבולות האמירויות, עמ' 30

[43]  שם, עמ' 28.

[44] Muhamad Morsy Abdullah, p.80

[45]  Peter Lienhardt, Shaikhdoms of Eastern Arabia, NY: Palgrave, 2001, pp 12-13

[46] John Gallagher, The Decline, Revival and Fall of the British Empire, Cambridge University

Press, 1982.

[47] Z. Freeth, The United Arab Emirates, 1974.

[48] https://www.bbc.com/news/world-middle-east-14703998

[49] יוסף קוסטינר, "איחוד האמירויות הערביות", בתוך: מיכאל פלדמן (עורך), האנציקלופדיה העברית, כרך מילואים ג', תל אביב, תשנ"ה, (להלן: קוסטינר, איחוד), עמ' 94.

[50] D. Hawely, The Trucial States, 1970

[51] “Tehran Dismisses UAE’s Claims on Iranian Islands in Persian Gulf”, Fars News, 2 October 65

2011.

[52] יואל גוז'ינסקי, "מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה", המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 116, עמ' 61.

[53] לקסיקון פוליטי, עמ' 15-16.

[54]  איסלם מהו?, עמ' 153-154

[55] Joyce, Miriam. "On the road towards unity: the Trucial states from a British perspective, 1960–66". Middle Eastern Studies 35.2 (1999): 45-60

[56] יוסף קוסטינר, "איחוד האמירויות הערביות", בתוך: מיכאל פלדמן (עורך), האנציקלופדיה העברית, כרך מילואים ג', תל אביב, תשנ"ה, עמ' 94.

[57] Cloud, David S. (2006-02-23). "U.S. Sees Emirates as Both Ally and, Since 9/11, a Foe". The New York Times

[58] "UAE: End Trial of Activists Charged with Insulting Officials". Amnesty International. 17 July 2011. Retrieved 22 January 2012.

[59] ויקיפדיה

[60] שי לוי, "עשיר, קטן, חכם, מעורב בחיסולים ומאיים על איראן: הצבא שלא הכרתם":, באתר TheMarker‏, 16 בנובמבר 2014.

[61] יואל גוז'ינסקי, "מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה", המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 116, עמ' 7.