מבוא לטיול ברואנדה

רואנדה – מבט כללי.

כתב: גילי חסקין

רואנדה (Rwanda) היא מדינה במרכז אפריקה, הגובלת באוגנדה, בורונדי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וטנזניה. רואנדה היא מדינה קטנה, זעירה כל כך, עד שבמפות רבות, הנכללות בספרים על אפריקה, היא מסומנת כנקודה בלבד. בניגוד לרבות ממדינות אפריקה, רואנדה היא המשך ישיר לישות מדינית היסטורית, שהתקיימה בגבולותיה בתקופה הפרה-קולוניאלית. תולדותיה כרוכות באלה של שכנתה בורונדי, ובתקופה המודרנית עומדות שתיהן  בצילו של המתח האתני שבין שתי הקבוצות העיקריות, הוּטוּ וטוּטסִי המאכלסות אותן. רואנדה היא כיום מדינה מתפתחת במהירות. גורם המשיכה העיקרי מבחינה תיירותית הוא הנופים ההרריים המרהיבים, עולם החי ובעיקר שמורת הגורילות ומרכז המחקר והשימור על שמה של דיאן פוסי, שהקידשה את חייה ללימוד ושמירה על הגורילות ולבסוף נרצחה, כנראה על ידי ציידים.

גאוגרפיה

רואנדה היא מדינה ללא מוצא לים, ששטחה הכולל כ-26,338 קמ"ר, והיא ממוקמת בלבה של אפריקה, מעט מדרום לקו המשווה. בין ימות השבר המזרח אפריקאי לימות הגדולות של אפריקה. היא גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב, באוגנדה בצפון, בטנזניה במזרח ובבורונדי מדרום. נופיה ההררים חריגים באפריקה, שרובה רמות ומישורים. לעתים קרובות היא מכונה "טיבט של אפריקה".

זוהי ארץ קטנה, המרחקים בה אינם גדולים, אך התנועה בכבישי רואנדה מוגבלת לשישים קמ"ש. הסיבה – מעטים הם קטעי הכביש במדינה שבהם אין אנשים שצועדים בשוליים. צדי הדרך מהווים נקודות מפגש חברתיות לצעירים, מוקדים של דוכני פירות ארעיים ובתי ממכר לבננות מטוגנות ולקפה מקומי.

מבנה

רואנדה היא ארץ הררית. רוב שטחה הוא רמה מבותרת, שבחלקה הגדול גבוהה מ-1500 מ'. במזרחה נחשפים סלעי יסוד מטמורפיים כמו גנייס ושיסט עתיקים. ממזרח לרמה משתרעים מישורים נרחבים נמוכים טופוגרפית, שגובהם כ-130 מ' מעל פני הים. בדרום מזרח רואנדה יש עמקים נרחבים, שניקוזם לקוי ונקוו בהם ביצות וימות קטנות. 80% משטחה של רואנדה מתנקז לאגן הנילוס ו-20% מתנקזים לאגן הקונגו, דרך נהר רוסיזי. קו פרשת המים שבין אגני הניקוז של הנילוס והקונגו עובר ברכס הרים, שחוצה את מערב רואנדה מצפון לדרום, שחלקו הצפוני בנוי הרי געש, שרובם כבויים ופסגותיהם מגיעים לגובה של 4500 מ' ברכס הרי וירונגה (Virunga). הר הגעש קריסמבי (Mount Karisimbi), הוא בגובה 4,519 מטרים. הרכס משתפל בשיפוע חד לכיוון ימת קיוו והנהר רוסיזי (Rusizi), שהם חלק מן השבר המזרח אפריקאי, המהווה את הגבול עם קונגו.

צדו המזרחי של הרכס השיפוע מתון, ושטח המדינה שמזרחה לו מורכב מרמה זרועה בגבעות משתפלות, שנתנו למדינה את כינויה "ארץ אלף הגבעות".

במדינה 23 ימות, שהגדולה שבהם הוא ימת קיוו (Kivu), אורכה 50 ק"מ ורוחבה המקסימלי 3 ק"מ. עומקה המרבי 480 מ'. היא אחת מעשרים הימות העמוקות בעולם. ימות גדולות אחרות הן Burera, Ruhondo, Muhazi, Rweru, and Ihema. רואנדה נחרצת על ידי נהרות רבים. כ-1,390 קמ"ר משטח המדינה מכוסים מים. הנהר הארוך ביותר הוא נייבארונגו (Nyabarongo), הזורם מדרום-מערב לצפון-מזרח ודרום-מזרח לפני שהוא נפגש עם נהר אקנייארו  (Akanyaru) ויוצר את אקגרה Akagera)),  הזורם לאורך הגבול עם טנזניה, עד לימת ויקטוריה.

אקלים

למרות קרבתה לקו המשווה, הטמפ' ברואנדה אינן גבוהות. משום שהרום הגבוה ממתן את השפעות קו הרוחב הטרופי על האקלים. הטמפרטורה ביום נעה בדרך-כלל בין 22 ל-27 מעלות צלזיוס, ובלילה בין 16 ל-20 מעלות, עם הבדלים קטנים בין חודשי השנה.

השנה נחלקת לשתי עונות גשומות, הקצרה באוקטובר ונובמבר והארוכה מאמצע מרץ ועד סוף מאי, ושתי עונות יבשות ביניהן. מרבית המשקעים מתרכזים בעונות הגשומות, אך גשם יורד בכל חודשי השנה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 780 מ"מ בשנה במזרח ל-1,600 מ"מ בהרי המערב. על אף שממוצע המשקעים הרב-שנתי גבוה מאד, המדינה מועדת לבצורות תקופתיות, שנזקן חמור עקב היעדר מערכות השקיה.

דמוגרפיה

במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 2018 , נמנו בה 12.3 מיליון נפש. צפיפות האוכלוסין היא מהגבוהות באפריקה: 473 נפש לקמ"ר. הדת הראשית ברואנדה היא הנצרות הקתולית. מאמיניה מהווים 43.7 % מהאוכלוסייה. 37% הם פרוטסטנטים. 11.8% הם אדוונטיסטים. 2% הם מוסלמים. כמעט אחוז הם "עדי ה" והייתר מאמינים בדתות מסורתיות[1] בערי רואנדה יש אוכלוסיות קטנות של סינים והודים המאמינים בבודהיזם והינדואיזם. קיימות טענות ששיעור המוסלמים עלה משמעותית (עד 14%) לאחר רצח העם, בעקבות המרות דת של נוצרים שהתאכזבו מהתנהגות הכנסייה בזמן הטבח. עם זאת, על פי מקורות אחרים, כגון ספר העובדות העולמי, שיעור המוסלמים לא השתנה משמעותית.

אוגנדה מכונה "טיבט של אפריקה", לא רק בשל הריה הגבוהים, אלא בשל המבנה החברתי שלה, המבדיל אותה מארצות היבשת. מדינות אפריקה הן חברות רב שבטיות (300 שבטים בקונגו, 250 בניגריה וכו'). ואילו רואנדה הם למעשה בני עם אחד בינארואנדה (Banyarwanda), המחולק לשלוש קבוצות:

• הוּטוּ (Hutu). איכרים מקבוצת עמי הבנטו (Bantu)[2] המונים כ- 85% מהתושבים.
• טוּטסִי (Tutsi). רועי בקר, המונים כ-14% מהאוכלוסייה.
• טווה (Twa). הטווה נחשבים לשרידי המתיישבים הראשונים באזור והם בני הגזע הפיגמי (Pygmy) [3]. (כל הפיגמים האפריקאים נכללים בקבוצה הנקראת "נגרילים" (Negrillos). הם מונים רק אחוז אחד מהאוכלוסיה.

אנשי ההוטו הם ברובם עובדי אדמה. המזון העיקרי של אנשי ההוטו מורכב מדגנים, שעועית, אפונה, בננות, בטטה ומעט בשר עיזים. רוב ההוטו כיום הם נוצרים, בעיקר קתולים, והשאר מאמינים בדת המסורתית שלהם, לעיתים בשיתוף עם נצרות, המתייחסת לאל נדיב בשם "אימנה" ומכירה במכשפים ושדים. בני ההוטו נישאים לרוב בסביבות גיל 17, כאשר הבנות מתחתנות בהגיען לבגרות. הגברים משלמים למשפחת נשותיהם מוהר של פרות ועיזים לקראת החתונה[4]. הטוטסי (Tutsi), אשר הגיעו לאזור במאה ה-15, היו עד 1959, הכת השולטת תחת מערכת פיאודלית המבוססת על נכסי בקר.

בעבר היה נהוג ברואנדה, שפרה עוברת מיד ליד מתוך כבוד והוקרה ("Kugabira" בקיניארואנדה)  או כחלק מהסכם ממון של נישואים או העסקה ("Ubuhake"). במסורת הרואנדית היה נהוג שכאשר הורה או קרוב משפחה מבקש לעזור לגבר אחר לצבור רכוש, שלמשפחתו לא היו אמצעים לרכישת פרות, קרוב המשפחה היה יכול לפנות לאדם אחר במשפחה או בקהילה שהיו ברשותו פרות ולבקש את הסכמתו לקבל לשירותיו את הגבר הנזקק, בתמורה לנתינת פרות. במשך כמה עשורים נבנו ברואנדה מערכות יחסים וקשרים חברתיים שהיו מבוססים על בקר ותבואתו.

על פי הגרסה שרווחה במהלך המאה ה-20, ההוטו הוא שבט חקלאי שהגיע לאזור רואנדה ובורונדי מהמערב במאה ה-11, והתיישב במקום מגוריהם של הציידים-לקטים משבט הטווה. על פי גרסה זאת, במאה ה-14 וה-15 הגיעו מהגרים מאזור כוש וקרן אפריקה, שם האנשים בעלי חזות גבוהה, רזה ובהירה יותר, לאזור רואנדה ובורונדי ושם הם פגשו בבני ההוטו, שהיגרו קודם לכן מאזור קונגו. מהגרים אלו מאזור כוש קיבלו עם הזמן את השם "טוטסי" [5]. האחרונים היו מגדלי בקר אשר השתקעו באזור ואימצו את שפת הבנטו ואת התרבות המקומית. הם תוארו כצאצאי הדמויות המקראיות שם או חם, בעוד שההוטו כונו "כושים". ההוטו תוארו על ידי אירופאים בתחילת המאה ה-20 כנמוכים ומכוערים מהטוטסי וכבעלי עור כהה יותר.

על פי גרסה אחרת, ההוטו והטוטסי היו בני עם אחד. התואר "טוטסי" ניתן לאנשים אשר החזיקו בבעלותם בקר והתואר "הוטו" ניתן לאדם ששירת אדם אחר בדרגה בכירה יותר[6]. בתקופה הטרום-קולוניאלית, היו הטוטסי ,האליטה שתיווכה בין המלך ובין תושבי הארץ. היו שתיארו את הטוטסי וההוטו כקאסטות, אך כאלו שאפשרו מעבר הדרגתי תוך מספר דורות. כך הוטו שרכשו מקנה נהיו לטוטסי, וטוטסי שהתיישבו על האדמה במקום מסוים היו להוטו[7].

יש המציגים את רואנדה, כעם אחד – המחולק לשלוש קסטות: הטוטסי – בעלי עדרי הבקר; ההוטו – האיכרים והטוה שהם הפועלים והמשרתים. שיטת הקסטת הזאת, הדומה במקצת לחברה ההודית), עוצבה במאה ה-12, או רק במאה ה-15, נושא הנתון בוויכוח בין החוקרים. כמו כן, עלו טענות, שהגרסה שההוטו היו שבט נפרד מהטוטסי אשר הגיעו מאזור אחר, היא שכתוב היסטורי. על פי טענות אלו, השלטונות בבורונדי ורואנדה על סף התקופה הקולוניאליסטית הן שאחראיות לתיאור הזה, שנוצר על מנת להתאים לרוח האירופית[8]. טענות אלו נסמכות על עדויות שאין הבדל בין צבע העור של ההוטו והטוטסי; על תלונות של הוטו קיצוניים על כך שטוטסי מתחזים להוטו; ועל אמירות כמו זו של שר החוץ של בורונדי, שאמר שניתן להבחין בין הוטו לטוטסי, אבל טווח הטעות הוא 35%. נטען שרק קבוצה קטנה של טוטסי אריסטוקרטים מתייחדים בכך שהם גבוהים מההוטו, בעוד הרוב הגדול של הטוטסי הם בעלי אותו גובה כמו ההוטו[9].

עם חדירת האדם הלבן לאזור, המילה "הוטו" קיבלה משמעות של קבוצה נחותה חברתית,  השליטים האירופאים, באופן טבעי הגדיר את הטוטסי כאליטה, על-אף שבעבר, משמעות המילה "טוטסי" הייתה "אדם בעל ממון (בקר) רב". הבדל זה בא לידי ביטוי בעיקר בפסקי הדין של המערכת ההיררכית של ראשי השבטים שבראשה ניצב המלך; החוק המסורתי הפלה לטובה את הטוטסי ולמעשה שיקף מציאות של מערכת יחסים היררכית בין השניים. כך למשל, העונש על הריגת איש טוטסי על ידי איש הוטו הוא הריגת שני קרובי משפחה של הרוצח, בעוד העונש על הריגת הוטו על ידי טוטסי הוא הריגת בן משפחה אחד בלבד ממשפחתו של הרוצח[10].

אומנם קשה להצביע על נקודת זמן מסוימת בה החלה ההפרדה ו/או ההבדלה בין טוטסי להוטו והסיבות להבדלה בין שתי הקבוצות אינן חד-משמעיות, אך ההפרדה אותה עשה האדם הלבן מבוססת על השוני במראה החיצוני בין השניים. ההוטו, אשר הוגדרו נחותים, היו נמוכים יותר וכהים יותר בצבע עורם, מנגד המראה החיצוני של הטוטסי שהיו בהירים יותר, גבוהים ורזים יותר, נתפס בעיני האדם הלבן כנעלה וזאת כתוצאה מיכולת הזדהות והקרבה היחסית של האדם הלבן עם הטוטסי בהשוואה להוטו[11].

החלוקה מבחינה תרבותית היא במידה רבה מלאכותית ומבוססת יותר על מעמד מאשר אתניות, כיוון שאין הבדלים משמעותיים בשפה או בתרבות בין אנשי ההוטו לבין הקבוצות האתניות האחרות באזור. קיימים גם מיעוטים קטנים מאוד של אסייתים (בעיקר הודים, שהגיעו מאוגנדה השכנה), ערבים ואירופים. מגמת הממשלה היא לטשטש ככל האפשר את ההבדלים שבין ההוטו לטוטסי ולחזק את הזהות הרואנדית המשותפת.

כל הקבוצות דוברות שפה אחת- קינירואנדה (Kinyarwanda), המשתייכת לקבוצת שפות הבנטו, וקרובה מאוד לקירונדי (Kirundi), המדוברת בבורונדי השכנה. חלק מהתושבים דוברים גם צרפתית, שפת השלטון הקולוניאלי הבלגי . חלק אחר, בעיקר בני טוטסי שהיו פליטים באוגנדה, דובר אנגלית. סוואהילית משמשת לעיתים לצורכי מסחר.

האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול (כ-90%), ושיעור העירונים הוא הנמוך ביותר באפריקה, אם כי הוא עולה לאיטו בשנים האחרונות. בבירה קיגאלי (Kigali) חיים כ-1,095,000 אלף נפש והיא העיר הגדולה היחידה: בעיר השנייה בגודלה, בּוּטַרֵה (Butare) שבפרובינציה הדרומית, חיים 90,000 נפש. בסך הכל רק ב-15 יישובים חיים למעלה מ-10,000 בני אדם. רוב שטח המדינה זרוע כפרים קטנים על צדי גבעות.

היסטוריה

יישוב אנושי היה קיים ברואנדה מתקופות פרה-היסטוריות. התושבים הידועים המוקדמים ביותר של האזור הנקרא כיום רואנדה היו עם פיגמי (Pygmy) של נוודים שהתקיימו מצייד ולקט וחיו בקבוצות קטנות והם אבותיהם של בני הטווה (Twa). באמצע האלף השני התיישבו, באזור הכולל את רואנדה ובורונדי וסביבותיהם, בני ההוטו, שעיסוקם המרכזי הוא עבודת אדמה, והטוטסי, שהם עם של רועים. הגירת ההוטו הייתה חלק מתנועה רחבה יותר של התפשטות עמי בנטו ברחבי אפריקה. מקורם של הטוטסי שנוי במחלוקת, בהיעדר מקורות כתובים. לא ברור אם הם צאצאים לעם שמקורו במזרח אפריקה, אשר הגיע לרואנדה בהגירה ממושכת או בכיבוש אלים, או שהם קבוצה שנבדלה מתוך ההוטו עם השנים על בסיס מעמדי.

במשך מאות בשנים היתה רואנדה ממלכה סגורה ומסוגרת, מוגנת על ידי רכס הרים גבוהים. המבנה החברתי של רואנדה עוצב במאה ה-15. כמה ממאפייניו מזכירים את הפאודליזם באירופה. בראשות הממלכה עמד מלך מבני הטוטסי והוא נשא את התואר "מוואמי" (mwami). הוא היה מוקף קבוצה של אריסטורקטים ושכבת אצולה, שיחד היו הקסטה השלטת – הטוטסי[12]. מקור עושרם היה עדרי זבו – גזע מיוחד של פרות, בעלות קרניים דמויי חרב, שנחשבו קדושות. בני הטוטסי ניזונו מחלבן ומדמן. רק הגברים חלבו פרות ושאבן את דמן. הפרות היו טאבו עבור הנשים. הפרה היתה מדד לעושר, למעמד, ליוקרה ולכוח.

הטוטסים לא היו רועי בקר, הם היו בעלי העדרים, הכת השולטת, האריסטוקרטיה. לעומת זאת, בני ההוטו, שמספרם גדול לאין שיעור, היו נחותים. הטוטסי הוא האדון, השליט וההוטו הוא הווסל, הצמית. ההוטו מעבדים את אדמותיהם ונותנים חלק מהיבול לאדוניהם, תמורת הגנה ושימוש בפרה. הכול התנהל כמו במשטר פיאודלי: אותה תלות, אותם מנהגים, אותו ניצול[13] [הממלכה הרואנדית, דמתה במבנה לממלכה בבורונדי , שגם בה שלט המיעוט הטוטסי על בני ההוטו ועל בני הטווה (Twa)]. היתה זו  ממלכה ריכוזית למדי, בעלת צבא חזק, ששלטה בשטח רואנדה של ימינו ובחלק משטח קונגו. הממלכה לא קיימה קשרים עם מדינות אחרות, לא כבשה את שטחיהן וכמו יפן בתקופת השוגונאט של טוקאגאווה, לא התירה כניסת זרים לתחומה (ולא הכירה את קללת הסחר בעבדים). בין ההוטו ובין הטוטסי שררו יחסי קליינטים- פטרונים. המלך ומרבית האצולה היו בני טוטסי, ובצבא שירתו שני העמים. המקנה, בקר, עזים וכבשים, שבו החזיקו בני טוטסי, שימש עדות לעוצמה ומעמד חברתי. ככל הידוע התקיימו שני העמים בהרמוניה יחסית, וניתן היה לבן הוטו להפוך טוטסי אם צבר מקנה.

השלטון הקולוניאלי

ב-1878 הוקמו באפריקה  נקודות התיישבות של מיסיונרים גרמנים. אולם עד 1884, לא גילתה גרמניה עניין מיוחד בהתיישבות באפריקה. אוטו פון ביסמארק (Otto Von Bismarck), הקאנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, היה בעל תפיסה אירופוצנטרית מובהקת. הוא גרס כי הקיסרות  הצעירה צריכה לרכז את מאמציה באירופה ולא לפזר את משאביה בהרפתקאות מעבר לים, דבר שעלול לסבך אותה בהתנגשות עם בריטניה[14].

ב-1884 התקיימה ועידת ברלין[15], שנועדה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש. המעצמות האירופאיות כינסו את הוועידה כדי לדבון בחלוקתה של היבשת באורח שימתן ככל האפשר את היריבויות הפנים אירופאיות ואת העוינות הרבה שנבעה מהן. ועידה נטלו חלק נציגיהן של ארבע עשרה מדינות אירופאיות וכן נציגים של ארצות הברית. כאשר בראש מעייניהן של כל אחת מהמשתתפות בוועידה, עמד הצורך לעטות מצד אחד, כסות של לגיטימיות בין לאומית, לכיבושיה באפריקה, ומצד שני, לסכל אפשרות שמדינות אחרות יגיעו באפריקה לעמדות כוח כאילו שיעניקו להן יתרונות מובהקים ובכך יופר למעשה מאזן הכוחות ביבשת אירופה עצמה. בכל מקרה ועל מנת לשמור על מראית עין של מכובדות, ותרבותיות לכיבושה האלים שלא אפריקה, הוצגה מטרת הוועידה בברלין, כניסיון "לגבש את התנאים הטובים ביותר לפיתוח מסחר וציוויליזציה בחבלי ארץ שונים באפריקה"[16] .

דיוני הועידה בברלין ותוצאותיה הבהירו לביסמארק כי בלי להשיג נוכחות ושלטון על שטחים אפריקאים, לא תוכל גרמניה להיות למעצמת על באירופה. מסיבה זו הוקמה כבר באותה שנה, "החברה לקולוניזציה גרמנית"  (Society of German Colonization), שבראשה עמד קרל פֶטֶרס ( Carl Peters 1856-1919), שנמנה עם מובילי הקו האימפריאליסטי בזירה הפוליטית הגרמנית.

הוא היה הרפתקן לאומני, שתר אחר אזורים בהם תהיינה לו ולמדינתו הזדמנות להאדיר את כוחם, הונם והשפעתם בהתאם לקוויה של המדיניות הגרמנית החדשה, חתמה גרמניה ב-1885 על הסכם עם בריטניה לחלוקת אזורי השליטה במזרח אפריקה. כך נקבעו הגבולות המדיניים, לפי אינטרסים אירופאים, ללא כול היגיון גיאוגרפי. באותה שנה הכריזה גרמניה על האזור, שהשתרע גם צפונית מערבית לטנזניה של היום, עד ימת קיוו, כשטח חסות גרמני, ששמו "טנגנייקה" (מקור השם במילים הסוואהיליות Tanga, שפירושה הפלגה ו-Nyika, שפירושה מישור בלתי מיושב).  איש ממארגני הוועידה לא יידע את הרואנדים על כך שארצם יועדה לגרמנים  ואיש ברואנדה, כולל המלך, לא ידע על כך.

בחלוף שש שנים מתום ועדית ברלין ועד 1890, חולקה אפריקה בין מעצמות אירופה, בתהליך אלים ודורסני, והושמה תחת המגף הקולוניאלי. לכיבוש עצמו נלוותה תחושה חזקה של עליונות לבנה – עליונות גזעית, תרבותית, רוחנית וכמובן צבאית – שעוגנה במחקרים מדעיים כביכול, שאוששו את תורת הגזע ונתנו צידוק לדרוויניזם החברתי שפרח באותה תקופה באירופה[17].

ראו באתר זה: הקולוניאליזם האירופאי בשיאו.

ב-1890 נמסר ניהול האזור רואנדה ובורונדי לידי ממשלת גרמניה. זו הקימה את חברת "אפריקה המזרחית הגרמנית" (Deutsch-Östafrika) – מנגנון ניהולי שהחל בצעדי פיתוח, שכלל סלילת כבישים ומסילת ברזל, מתיחת קווי טלגרף ודואר, יישובם של חוואים גרמניים והקמת בתי ספר ושירותי בריאות, ביזמת הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית.

הגרמנים, שכוח האדם שהשקיעו בשליטה באזור היה קטן מאד, חדרו לאזור בהדרגה. הם שלטו באופן עקיף תוך הסתמכות על האצולה המקומית ועל המלך, שהסכים לקבל את חסותם כהגנה מפני מדינות שכנות ובהן בּוגַנדַה (Buganda)[18]. במשך שנים חיו הבאניירואנדים במושבה גרמנית, מבלי שידעו על כך. ההפרדה בין הטוטסי  להוטו ברואנדה החלה להתבסס, על ידי תמיכת הגרמנים הקולוניאליסטים במונרכיה וההיררכיה הקיימת, תוך העדפת הטוטסי על-פני ההוטו ומינוים לתפקידים משמעותיים במוסדות השלטון והאדמיניסטרציה. הגרמנים יצרו הפרדה בין ההוטו לטוטסי על פי תווי פנים, גובה וצבע עור הבדלה והפרדה זו נעשתה תוך הבניית תודעה מעמדית בין השתיים, כזו המקבילה לתודעה המעמדית באירופה.

בתקופה הקולוניאלית ברואנדה, תחת השלטון הגרמני והבלגי, נועדה הפרה לקבוע את הגבולות האתניים: כחלק משיטת ה"הפרד ומשול" של הקולוניאליזם הבלגי היא סימלה רכוש שהיה נחלתם של עשירים, בעיקר בני הטוטסי, בעוד שבני ההוטו עבדו על פי רוב בחוות שלהם והיו כפופים למיעוט האתני במדינה.

כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית, השתמשו הגרמנים באמצעי דיכוי אלימים, על אף נוכחותם הדלילה. בדומה למעצמות קולוניאליות אחרות, שאפו גם הגרמנים כי המושבות באפריקה יממנו את עלותן השוטפת ויכסו את ההשקעה הכלכלית שנדרשה לכיבושן. לצורך כך הטילו מסים דרקוניים, שסחטו את האוכלוסייה המקומית עד לשדה. למדיניות הגרמנית הייתה השלכה קשה על חיי המקומיים. היא שינתה את המבנה החברתי של קהילות הילידים. המנהיגות המסורתית, שעליה הטילו הגרמנים את האחריות לכך שהאוכלוסייה המקומית תעמוד במכסות היצור ותשלם את המסים הגבוהים, איבדה את מקומה ונוצר נתק בינה לבין המקומיים.

בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו כוחות בלגים מקונגו הבלגית את האזור. בעקבות תבוסתם במלחמת העולם הראשונה, נאלצו הגרמנים לוותר על מושבותיהם באפריקה ובהסכמים שנחתמו בעניין זה הוכרזה טנגנייקה כמנדט בריטי ורואנדה ובורונדי, נמסרו שתיהן במנדט לבלגיה, על ידי חבר הלאומים, כחלק מהקולוניה רואנדה-אורונדי (Ruanda-Urundi). מבחינת המנהל, היה שטח המנדט, קשור לקונגו הבלגית.

השליטה של בלגיה באזור הייתה ישירה בהרבה מזו של גרמניה. אמנם, בדומה לצרפתים, העידו הבלגים על עצמם כי הם נושאים בנטל של שליחות מתרבתת באפריקה, אך נראה כי הם עצמם לא ייחסו לעניין זה חשיבות יתרה ושלטונם התאפיין בעיקר בריכוזיות הקיצונית, באלימות, בהפעלתו הישירה והחודרנית ובשלילת כל זכויותיהם הפוליטיות של האפריקאים. בבסיס האידיאולוגיה הקולוניאלית הבלגית היתה מונחת התפיסה כי האפריקאים הם, ביסודו של דבר, מעין ילדים הזקוקים לחסותם האבהית של האירופאים.

בהתאם לתפיסה פטרנליסטית זו, הציגו הבלגים את עצמם כדואגים צורכי הכלכלה, הבריאות והחינוך של הילידים אולם בפועל, היתה מדיניותם רודנית ואלימה כבר מראשית דרכה. השלטון הקולוניאלי הבלגי נשען על שלושה נדבכים:

• מערכת מנהל ענפה שהוקמה לשרתו.
• חברות גדולות שקיבלו זיכיונות לניצול תושבי המקום.
• המיסיון.

באמצעות שלושה גורמים אלה בעיקר, הודק הפיקוח על האפריקאים והשליטה בהם, כאשר בראש המערכת השלטונית הישירה והריכוזית שנמצאה בבריסל, ניצב השר לענייני מושבות שבידיו הופקדו סמכויות רבות. הבלגים כמעט ולא שילבו אפריקאים מקומיים במערכת המנהל שהקימו ומשום כך הם נזקקו למספר רב של פקידים אירופאים, שהגיעו במיוחד מבריסל. זאת ועוד, משלוח פקידים לאזורים המרוחקים (בעיקר בקונגו השכנה), גרר עלויות כבדות, בעיקר עבור מדינה אירופאית קטנה ומעוטת משאבים כמו בלגיה. כדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בהחזקת הקולוניה, הרחיבו הבלגים יותר ויותר את מערכת הניצול של האוכלוסייה המקומית, הטילו עליה מיסוי גבוה במיוחד, הנהיגו גיוסי כפייה לצבא ולעבודות במכרות ובמטעים הונהגו עבודות כפייה בצורת עבודות חקלאיות, סיוע למסחר, התקנת טרסות למרגלות ההרים, סלילת כבישים ובניית מבני ציבור,  ואף קבעו מכסת של שישים ימי עבודה בשנה, לכול תושב מקומי, ללא תשלום. באורח זה, הפך השלטון הקולוניאלי הבלגי למשטר אכזרי ונצלני במיוחד[19].

גם הבלגים, כמו הגרמנים לפניהם, המשיכו בהפרדה בין השבטים והעדיפו את הטוטסי על פני ההוטו. הם נעזרו בהיררכיה מבוססת על פקידים בכירים משבט הטוטסי. בראש ההיררכיה ניצבו שני מלכים (Mwami), אחד עבור רואנדה ואחד עבור אורונדי ותחתם מנהל מקומי של צ'יפים ותתי-צ'יפים. ככלל, תמיד שלטו טוטסי על הוטו. הבלגים השרישו וחיזקו את התפיסה כי אלו הם גזעים נפרדים לגמרי . הבלגים השתמשו בשונות זו כדי לאשרר את תפיסתם כי בני הטוטסי חכמים יותר ו"עליונים" על פני ההוטו, וראו בהם גזע עליון. הבלגים התייחסו לטוּטסִי כשותפים מקומיים לשלטון למרות היותם מיעוט באוכלוסייה והנהיגו מדיניות של עבודות כפייה, בעיקר במטעי קפה, תחת פיקוח של בני טוּטסִי. בכך הוחרפה האיבה וחודדו ההבדלים בין הטוּטסִי להוּטוּ. כדי להשתייך לאליטה השלטונית היה צורך להשתייך לכנסייה הקתולית, עובדה שהובילה להתנצרות המונית של האוכלוסייה האפריקאית. בשנת 1929 החליטו הבלגים על איחוד תפקידי הצ'יפים וצמצום במספרם ובהזדמנות זו פוטרו רוב הצ'יפים מבני ההוטו, כך שבשנת 1945 לא נותרו צ'יפים מבני הוּטוּ.

מגמה זו של עבדות אשר הונהגה ברואנדה על ידי מדינות אירופה, היוותה מעין "מפעל משותף" – לאירופים וכן לצ'יפים המקומיים, אשר הפיקו תועלת אישית, מההיבט הכוחני והחומרי כאחד. אותם צ'יפים מתוגמלים נמנו מבני שבט הטוטסי, אשר בנוסף לכך מילאו תפקידים מנהלתיים, בעוד בני ההוטו הועבדו קשות בעבודות הכפייה ונמצאו תחת איום מתמיד של עונשים אכזריים ביותר. החלוקה האירופאית העצימה את ניצני האיבה בין שתי הקבוצות, אשר מכורח המציאות דוכאו והושתקו עד כדי תרגומם לרגשות קנאה ושנאה של ממש.

במהלך תקופה זו, החלו עולות ומתפתחות באירופה תאוריות הגזע השונות. אלו הגיעו ליבשת אפריקה כתורה תפיסתית של חוקרים שונים אשר הגיעו לרואנדה וניסו "להלביש" תאוריות אלה על האוכלוסייה המקומית. דה פקטו, שועתקו כל הסטריאוטיפים הגזעניים של רוח הזמן המערבית כלפי התושבים המקומיים. כך, בעוד בני הטוטסי הוצגו כיפי-תואר, אינטליגנטים, חרוצים ונאמנים, שבטי ההוטו והטווא נתפסו כגזע שפל ונחות וכאנשים עצלנים, מכוערים ופרימיטיביים. ניתן לראות בקידום בני הטוטסי ככלי אירופאי שלטוני-פוליטי הנועד למנוע מצב בו ההוטו, שהוא רוב מוחלט במדינה, יתגבש לגוף אחד חזק מספיק, כזה שיהווה אלטרנטיבה ותחליף לשלטון הקולוניאליסטי האירופאי במדינה.

הבלגים הכניסו טרמינולוגיה חדשה וגזענית לסדר העתיק. הם קבעו כי הטוטסי הם צאצאיו של עם עתיק שהיגר למדינה מאתיופיה והם נעלים על ההוטו. הטוטסי נהנו מפריבילגיות תחת השלטון הבלגי; והסדר העתיק – שלפיו גם בני ההוטו נהנים מחלק באצולה, בצבא ובבעלות על הקרקע – נעלם תחת משטר הגזע הבלגי. בעוד בעבר המעבר בין הקבוצות היה יכול להיות דינמי, הבלגים חייבו את כל תושבי רואנדה לשאת בכל רגע על גופם תעודת זהות שציינה במפורש את השתייכותו של נושא התעודה. בינתיים, חומת האיבה הבלתי נמנעת, בין ההוטו לטוטסי התגבהה בהדרגה. כמו במקומות אחרי באפריקה, גם כאן פרצו סכסוכים בין עובד האדמה למגדלי הבקר. אולם בעוד שבמקומות רבים באפריקה, שטחיה העצומים של הייבשת מאפשרים לאחד הצדדים לעקור לשטח לא מיושב וכך למנוע מלחמה, פתרון זה לא היה אפשרי ברואנדה הקטנה והצפופה. עדרי הטוטסי הלכו והתרבו והם היו זקוקים לכרי מרעה. הפתרון האפשרי היחידי היה לגזול אדמות מהאיכרים בני ההוטו. להוטו לא היתה אדמה חליפית ואחד הצדדים היה חייב לעזוב או למות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשתה רואנדה לשטח חסות של האו"ם, תחת ניהולה של בלגיה. החלו מהלכים של דמוקרטיזציה במושבה וצומצמה אפליית ההוטו. באמצע המאה ה-20 נמצאה אפריקה בנקודת מפנה בתולדותיה: גל של תנועות שחרור והתנגדות לקולוניאליזם סחף את הייבשת. בתקופה זו נשמעו קריאות לעצמאות רואנדה ולשחרור מעול שלטון האדם הלבן, בעיקר מצד הטוטסי, שהבלגים סמכו עליהם וניצלו אותם. בלגיה היא אחת המדינות שהופתעו מהרוח האנטי אימפריאליסטית. לא היתה לה תכנית פעולה והפקידות המקומית הפכה לחסרת אונים. מכיוון שהטוטסי היו הקסטה המשכילה והשאפתנית ביותר והם דרשו חירות ורצו אותה מיד – דבר שבלגיה לא היתה מוכנה לו כלל. הבלגים החליפו צד. אולי משום שבכל מקרה חשו לאן נושבת הרוח. בכל מקרה, בלגיה עברה לתמיכה בהוטו[20]. "אתם הרוב, אל תהיו פראיירים", היה המסר, בעידודה האקטיבי של הכנסייה הקתולית ששלטה בחיי הדת ברואנדה. רבים מאנשי הכמורה הבלגים נמנו עם הפלמים בבלגיה, שחלקם שיתפו פעולה עם הנאצים וחיפשו מקלט באפריקה לאחר מלחמת העולם[21].

מהפכת ההוטו – 1959-1962

רואנדה היא המדינה היחידה באפריקה, בה תנועת השחרור לבשה צורה של מהפכה חברתית אנטי פיאודלית. כבר בשנת 1957 פרסם העיתונאי גרגואר קאייבנדה (Grégoire Kayibanda 1924-1976)[22], מאמר מכונן בשם: "הערה על ההיבט החברתי של הבעיה הגזעית המקומית ברואנדה" (Note sur l'aspect social du problème racial indigène au Rwanda) אשר נודע כ"מניפסט ההוטו" (Manifeste des Bahutu). המסמך בן עשרת העמודים קרא להגדרה עצמית והחזרת זכויות קבוצת הרוב של ההוטו, שדוכאה על ידי שלטון המיעוט של הטוטסי. במקביל ייסד קאייבנדה את "תנועת האמנציפציה"  Parmehutu – Parti du Mouvement de l'Emancipation)) כתנועה פוליטית לקידום ההוטו ככוח פוליטי בעל הכרה עצמית.

בשנת 1959 ערכו ההוטו בהנהגת מהפכה בהנהגת גרגור קָיִיבּנדָה (Grégoire Kayibanda 1924-1976), להפלת "המונרכיה של בני הטוטסי", שכללה רדיפה וטבח של בני טוטסי, בקריאות נקמה על שנים של דיכוי. המאבק הגלוי החל לאחר שקבוצה השייכת לבני הטוטסי ניסו לפגוע באישיות מבני שבט ההוטו וכתוצאה מכך, החלו בני שבט ההוטו לפגוע בנציגים רשמיים מבני שבט הטוטסי ובהם אנשי ציבור ופוליטיקאים, כך החלה הסלמה במאבק המזוין בין שתי הקבוצות.

המאבקים האלימים בין הקבוצות, המשיכו בהפסקות על אפריל 1994, עד שהחלו בני ההוטו בהשמדת עם שיטתית.

על כך, ראו בהרחבה, באתר זה: רצח העם ברואנדה.

סיום מעשי האיבה

ביולי 1994, צבא המורדים  בני שבט הטוטסי, שהורכב מבני פליטים שחלקם היו בגלות ארוכה בבורונדי, בטנזניה, בזאיר ובאוגנדה, תפס את צפון רואנדה עד חודש יולי. המלחמה הסתיימה לאחר התערבות צרפתית. האו"ם, שהפגין חוסר יעילות משווע במהלך הטבח עצמו, שלח את משקיפי השלום שלו לאזור רק חודש לאחר מכן, באוגוסט. יתרה מכך, הצרפתים, ששלחו כוח משלהם באישור האו"ם בעיצומו של הטבח, הואשמו בהאשמות שונות, אם לא בסיוע לרצח העם עצמו[23].

מדינת ישראל החליטה לסייע. ב-24 ביולי 1994  יצאה המשלחת הראשונה עם ציוד, שאפשר לה להקים את בית החולים המשוכלל ביותר שניתן להקים בתנאי שדה. בית החולים כלל חדרי ניתוח, מכשיר רנטגן ומעבדה ,שתרומתה, הסתבר בדיעבד, היתה הקרדינלית ביותר, משום שכבר בתחילת העבודה זיהו עובדיה, שזן הכולירה שעשה שמות בפליטים, חסין בפני סוגי האנטיביוטיקה שהשתמשו ברופאים, וקבעו את סוג האנטיביוטיקה הדרוש[24].

החזית הפטריוטית תפסה את השלטון והקימה ממשלת מעבר לקראת כינון דמוקרטיה. איש החזית פסטר ביזימונגו (Pasteur Bizimungu), בן הוטו, מונה לנשיא, אך מנהיג החזית הפטריוטית פול קגאמה (Paul Kagame), שכיהן כסגן הנשיא וכשר ההגנה, ריכז בידיו את מרבית הכוח הפוליטי.

בתוך שלושה שבועות פונו כל הגופות, חלקן זוהו ונקברו כהלכה, אך מרביתן נקברו בקברי אחים עצומים בהיעדר שארי בשר שיעידו מי היו לפני ששוספו או עונו למוות. הגירה המונית החלה בכל הכיוונים – פושעי מלחמה קיבלו חסות בחלק מהמדינות השכנות, בני הטוטסי שחיו כפליטים מעבר לגבול חזרו למדינה. יותר משני מיליון בני הוטו ברחו מרואנדה לאחר המלחמה, מתוך חשש מנקמת בני הטוטסי. רובם חזרו מאז, אף על פי שכמה מיליציות נותרו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ונעשו מעורבות במלחמת האזרחים במדינה. פול קגמה, היה צריך לשלוט בחייליו במצב כמעט בלתי אפשרי. בזמן שהם נלחמו מצפון לשחרור המדינה, משפחות טוטסי שלמות הוכחדו. קגמה הוציא פקודה שיותר מכך הייתה בקשה אישית – לא לנקום באלה שנתפסו והודו שהיו חלק מהרוצחים. החיילים, בעלי הכוח והנשק במדינה במצב של חידלון, היו צריכים לשלוט בעצמם ולמלא את פקודות המפקד שלא לסגור חשבונות. ביולי 1994, והיא עפר ואפר, יצאה המדינה לדרך תחת שלטון בני הטוטסי שנשאו צלקות נפשיות שספק אם יימחו אי פעם. באתר הזיכרון לרצח העם נכתב: Rwanda was dead [25].

לאחר רצח העם

הטראומה הלאומית כל כך עזה, עד שכל דבר ועניין ברואנדה נבחן באמצעות משקפי רצח העם. ב-2003, אומצה חוקה חדשה אשר אוסרת כל סוג של אפליה על רקע אתני במדינה. באותה שנה נערכו לראשונה בחירות חופשיות, שבהן ניצחה מפלגת החזית הפטריוטית הרואנדית ומנהיגה פול קגאמה נבחר לנשיא.

מאז 1994 אין אלימות פוליטית או אתנית בהיקף רחב במדינה, והיא משתקמת בהדרגה.

משוררת רואנדית, שהפסבדונים שלה הוא רוזיגנה הַתַּמָּה, כתבה שיר בו היא מתארת את יחסה לאביה הביולוגי, מי שאנס את אמה.

"מהאיש הזה, אימי נאנסה

מהאיש הזה, היא יודעת להגיד ממי נולדתי.

התדעו את עומק הכאב

את ייאושי, תוצרת של האונס הזה.

במקום להיות נחמה, תקווה בשבילה,

אני נטל נצחי."

אפשר לראות בשיר זה משום התיאור הצורם של חייה העלובים, של בתה של הקורבן, הוא גם אלגוריה לנפשה של רואנדה. מדינה רואנדה שהתבוננה בעיניו של השטן, שנאנסה והולידה דור חדש של בני אדם לתוך החורבן..

מילת ה"באז" של רואנדה היא רקונסיליאשן (Reconciliation) – פיוס – מושג שהופיע לראשונה בתודעה המערבית בזמן החלפת השלטון בדרום אפריקה ופתרון בעיית היחסים בין הלבנים והשחורים, בלי שפיכות דמים. האחות יולנד מוקגסאנה, שכתבה את הספר "המוות אינו רוצה בי עוד"[26], אמרה בראיון ל'דבר':   "פיוס? אני מפחדת למשמע ארצי אומרת מילה זו. מפחדת שישימו את התליינים והקרבנות זה לצד זה כאילו הם שווים. אתם, רופאים שרצחו את מטופליהם על מיטות החולים. אתם, אינטלקטואלים רואנדים שהורו לרצוח תלמידים. אתם, טבחים שרצחתם את מגדלי הבקר, שערבו לכם, שטיפלו בכם, איך יכולתם? איך רצחתם תינוק שמחייך אליכם? נקיפות המצפון יתקפו אתכם גם כשלא יישארו ניצולים להעיד. בהרגכם את הצדיקים, רצחתם משהו בתוככם. אמרתי זאת ואומר זאת שוב ושוב תמיד, רצחתם את האנושיות שלכם". ב-1999 הלכה יולנד לפגוש את רוצחי ילדיה בכלא. היא עשתה זאת מאמונה שלמה שהם לא יוכלו לחזור להיות אנושיים מבלי לדבר איתה. "אולי האנשתם של הרוצחים היא הדרך היחידה להגן על רואנדה לדורות הבאים", אמרה.[27].

יש המתייחסים לפיוס בעיניים ציניות וטוענים כי חרטה, בקשות סליחה ופיוס אופנתיים כיום, והם נהפכו לחלק מרוח הזמן שמעלה אותם על נס ובו בזמן חותרת לרוקן אותם מכל משמעות. יש כללים קפדניים לתהליך. האדם, הגורם או המדינה המביעים התנצלות – השומרת לא אחת על כל האיזונים הקדושים – מבטאים בעצם בקשת הסליחה את גודל רוחם, ואוי לזה שלפניו הם מתנצלים אם לא יגיב בגודל רוח דומה, ואם הכל לא יסתיים בקתרזיס המכניס את כולם, תליינים כקורבנות, מדכאים ומדוכאים, תחת כנפיו הרחומות[28].

אילו אפשרויות אחרות עמדו בפני הממשלה? בהתמודדותה עם מספר עצום של משפטים כתוצאה מרצח העם, הפתרון שנמצא היה החזרת הגצ'צ'ה (Gacaca) – המשפט המסורתי המתבצע על ידי זקני הכפר[29].

האסירים חולקו לארבע קטגוריות:

קטגוריה אחת היא החמורה ביותר, ובה נכללים המתכננים והיוזמים, שעליהם לרצות את עונשם במלואו ללא אפשרות חנינה.

לשאר האסירים שבקטגוריות שתיים, שלוש וארבע, ניתנה לעתים אלטרנטיבה: אם יביעו חרטה מלאה תינתן להם ההזדמנות להישפט בגצ'צ'ה. במהלך המשפט הם מחויבים להתוודות על כל פשעיהם בפני שופטי הגצ'צ'ה ובני הכפר. במשפטים אלה נוצרו סצנות שעשויות להיראות בלתי נתפסות בעינינו, בהן גרסאות הרוצחים והקרבנות מעומתות בפומבי בצורה ישירה ומתורבתת, או פשעים נתעבים נידונים בפרוטרוט בפני בני משפחה שלעתים אף סולחים (או מצהירים על סליחה) למי שביצעו פשעים איומים נגדם. לגצ'צ'ה ניתן תוקף חוקי, דבר שהקל על מערכת המשפט. בנוסף, כך התאפשר לעם עצמו להתמודד ישירות עם הטרגדיה, ולא דרך מערכת המשפט. אסירים רבים נשלחו חזרה לכלא, לרצות עונשי מאסר ארוכים, אך רבים מהם קיבלו הזדמנות להמיר את המאסר בעבודות שירות.

בעבודות השירות ברואנדה האסירים עובדים עבודות כפיים – בבניית בתי ספר, סלילת כבישים או הכנת תשתיות. לעבודות הללו יש חלק אינטגרלי בתהליך הפיוס. בראש וראשונה, הן נעשות בתוך הקהילות ולטובתן המידית, כך שעבודת האסירים נתפסת באופן חיובי. העבודות נתפסות כתיקון מוחשי למעשי הרוצחים, שבעצם בונים מחדש את המדינה במו ידיהם. עבודות רבות מתבצעות בפרובינציה הצפונית, שנפגעה בצורה הקשה ביותר ברצח העם. כמו כן, לאסירים ניתנת הזדמנות להשתלב בחברה בצורה הדרגתית ומועילה מכיוון שבמהלך העבודה הם מתגוררים ועובדים בתוך הקהילה. בין אם ירצו בכך ובין אם לאו, בני הקהילה באים במגע עם האסירים ויוצרים אתם קשר כלשהו, ושני הצדדים לומדים לקבל את האחר. בנוסף, העובדה שהאסירים מתרגלים לעבוד ולכלכל את עצמם מכינה אותם טוב יותר לשחרור, שלאחריו מצופה מהם לחזור לבתיהם ולהיות אזרחים מן השורה.

בעקבות העובדה, כי מרבית הנרצחים היו גברים, וגברים רבים נוספים הועסקו במליציות בעת מלחמת האזרחים, נשים רבות מילאו את תפקידי הגברים, במקומות עבודה רבים מאוד. כתוצאה מזאת עלה מעמד האישה ברואנדה. כיום היא אחת המדינות השוויוניות בעולם, בין מגדרים. אתר האינטרנט קולות מאפריקה מדווח כי בשנת 2006 הושקה ברואנדה תכנית הגרינקה (Girinka ) , לצמצום העוני במדינה,  דרך פרשנות עכשווית למסורות עתיקות. בדילמה בין חלוקת דגים לנתינת חכה, בחרו ברואנדה תוכנית מיוחדת, שהיא אחד מסיפור ההצלחה המרתקים של השנים האחרונות, והיא מלמדת על חשיבה יוצאת דופן.

הגירינקה סיפקה מענה לשיעור הגדול של תת-תזונה בקרב ילדים, ושימשה אמצעי לצמצום העוני. המדינה מסבסדת פרות המניבות חלב למשפחות עניות באזורים כפריים (בהם היה קיים עוני בשיעור 62.5%, נכון לשנת 2005), במטרה לשפר את איכות חייהן ואת התפריט התזונתי באמצעות צריכת מוצרי חלב. קרש הקפיצה הזה, טוענת המדינה, אמור לשפר גם את פוריות הקרקע, וכן לספק למשפחה הכנסות ממכירת מוצרי חלב מהפרה שהמדינה נתנה להן. מאז השקת התוכנית בשנת 2006 ועד ל-2011 , חולקו 180,447 פרות בין משפחות עניות באזורים הכפריים ברואנדה. מהנתונים שפורסמו עולה שארבעה אחוזים ממשקי הבית  ברואנדה זכו לקבל פרה מהמדינה. מתוכן, וכחלק מהמסורת, 35 אלף פרות נועדו לעבור מיד ליד: המשפחה אשר מקבלת את הפרות צריכה להעביר את הראשונה שמניבה חלב לאדם אחר בקהילה או בשכונה. ההערכה בממשלה היתה שמספר הפרות שיחולקו יגדל ל-350 אלף. לא מצאתי נתונים אם הגיעו למספר זה או אחר. בכל הקשור לצמצום העוני ברואנדה ושיפור חייהם של אזרחים, טביעת האצבע של הגירינקה ניכרת וברורה. בין 2000 ו-2011 גדל ייצור החלב ברואנדה פי שבעה, וזה אפשר למדינה להשיק את התוכנית "ספל חלב לכל ילד" בבתי הספר במדינה. גם צריכת הבשר גדלה  בשיעור של 9.9%. לטענת מחברי דו"ח שהוכן בנושא, לגירינקה יש חלק נכבד בצמצום המשמעותי של שיעורי התת-תזונה בקרב האוכלוסייה במדינה, בעיקר בקרב ילדים מתחת לגיל חמש.

נראה שבנוסף לסטטיסטיקות שמעידות על כך ששיעור העוני ברואנדה צומצם בכמיליון איש מאז השקת התוכניות, ממלאת הגירינקה תפקיד משמעותי נוסף – היסטורי ועמוק יותר, בפיצול האתני שקיים עדיין בחברה, ושדרך הגירינקה נעשה ניסיון לצמצם אותו. בתקופה הקולוניאלית ברואנדה, תחת השלטון הגרמני והבלגי, נועדה הפרה לקבוע את הגבולות האתניים: כחלק משיטת ה"הפרד ומשול" של הקולוניאליזם הבלגי היא סימלה רכוש שהיה נחלתם של עשירים, בעיקר בני הטוטסי, בעוד שבני ההוטו עבדו על פי רוב בחוות שלהם והיו כפופים למיעוט האתני במדינה. בתקופת הג'נוסייד הושמדו 90% מראשי הבקר של בני הטוטסי. בתקופה הקולוניאלית ברואנדה, תחת השלטון הגרמני והבלגי, נועדה הפרה לקבוע את הגבולות האתניים: כחלק משיטת ה"הפרד ומשול" של הקולוניאליזם הבלגי היא סימלה רכוש שהיה נחלתם של עשירים, בעיקר בני הטוטסי, בעוד שבני ההוטו עבדו על פי רוב בחוות שלהם והיו כפופים למיעוט האתני במדינה. כיום, העברה של פרה מיד אחת לאחרת, כך שחבר בקהילה אחת מעביר את הפרה לשכנו, מסמלת את הניסיון ליצור מחדש את הקשרים החברתיים בין ההוטו לטוטסי במדינה, על בסיס של דאגה הדדית ושכנות טובה.

נראה שהגירינקה מסמלת יותר מכל את המציאות המורכבת של רואנדה: מצד אחד שלטון הנתון בידי בני הטוטסי, שלא מאפשרים ביטוי פוליטי לרוב במדינה. מצד אחר, התוכנית הזו מלמדת על הניסיון המוצלח לקירוב לבבות בין אחים ושכנים שרק לפני עשרים שנה היו אויבים. תיקון העוול ההיסטורי מתקופת הקולוניאליזם, כאשר אחזקת בקר היא נחלתם של בני שתי הקבוצות, מציע לנו להמשיך ולבחון את רואנדה של היום דרך שני הפנים של הסיפורים האלה: ההצלחה, בצד המגרעות. (תודתי ל"קולות מאפריקה") על המידע.

רואנדה הייתה אחת המדינות שהשתתפו במלחמת קונגו השנייה שהתרחשה בין השנים 1998 ל-2003, ועודנה מעורבת במתרחש במזרח קונגו, שם חיים פליטים רואנדים רבים ופועלים ארגונים צבאיים של הוטו וטוטסי. אפשר לומר שרואנדה ייצאה את מלחמת האזרחים שלה, אל קונגו.

שלטונו של קגאמה

פאול קגאמה (Paul Kagame) יליד 1957, מכהן כנשיא מאז שנת 2000.  קגאמה, שחזר מגלות באוגנדה ונכנס לבירה קיגאלי כמפקד כוחות הגרילה, היה זה ששם קץ לסיוט הנורא. בעיני רבים כאן הוא מוביל את רוח הפיוס ולחיים משותפים של שני השבטים, הפוגע והנפגע. ההערצה לקגאמה במדינה היא גדולה. עצומה. עד כדי כך שמתנגדיו מאשימים שהיא גובלת בפולחן אישיות. ב-2016 הוא ניצח במשאל עם, ברוב של 98%, כשאזרחי המדינה הצביעו בעד שינוי בחוקה שיאפשר לו לרוץ שוב בבחירות ב–2017, לקדנציה של שבע שנים, ולאחר מכן לשתי כהונות נוספות של חמש שנים כל אחת. כך, למעשה, עשוי הנשיא שנבחר בשנת 2000, אולם מוביל את המדינה מאז סיום רצח העם ב–1994, להישאר בשלטון עד שנת 2034.

מבקריו של קגאמה – מחלקת המדינה האמריקאית והאיחוד האירופי – טוענים שהוא פוגע בדמוקרטיה במדינה. הוא גם מואשם כמי שהכלכלה חשובה לו יותר מאותה הדמוקרטיה. אבל עם המספרים קשה להתווכח: התל"ג מזנק ב־8% בשנה, מספר העניים קטן במיליון מאז 2005 – במדינה בת 12 מיליון איש – וכ–94% מכלל הילדים בגיל חינוך יסודי הולכים לבית ספר. אלה לא נתונים שאפשר לזלזל בהם, בוודאי לא ביבשת אפריקה[30].

פוליטיקה

המשטר ברואנדה נקבע בחוקה שאושרה במשאל עם ב-2003. החוקה משקפת את ניסיון העבר הקשה של המדינה: אפליה ממוסדת על רקע גזעי, שלטון מושחת, לא יעיל ודיקטטורי, והפרות של זכויות האדם שהגיעו לשיאן הנורא ברצח העם. המבוא לחוקה וסעיפי היסוד שלה מדגישים את הצורך באחדות לאומית, בשוויון בין הקבוצות האתניות, בכיבוד זכויות האדם ובשלטון החוק. המבנה הפוליטי שנקבע על ידי החוקה אמור לממש ערכים ומטרות אלה. רואנדה היא דמוקרטיה נשיאותית רב-מפלגתית, שבה הנשיא הוא ראש המדינה וגם עומד בראש הרשות המבצעת וממנה את ראש הממשלה ואת השרים.

החוקה אינה מכירה באפליה כלשהי ואוסרת על קיומן של מפלגות אתניות. גורמי אופוזיציה מאשימים את הממשלה בכך שהיא משתמשת באיסור זה כתואנת-שווא לפסול מתנגדי שלטון לגיטימיים. ב-29 בנובמבר 2009 הצטרפה המדינה לחבר העמים הבריטי, אף שמעולם לא הייתה נתונה לשליטה בריטית.

כלכלה

החקלאות היא הענף הכלכלי העיקרי.

רואנדה היא מדינה כפרית. כ-90% מאוכלוסייה מתגוררת בכפרים, ורוב האיכרים מתקיימים מגידול עצמי בחלקות אדמה קטנות. משק החי – בקר, עזים וכבשים – מהווה ענף חשוב. בכוונת הממשלה היה להפחית את שיעור העוסקים בחקלאות ל-50% עד 2020..לפי נתוני ה-CIA שיעור העוסקים בחקלאות ב-2020 הוא 71%. החקלאות תורמת 30% מהתוצר הלאומי המקומי (GDP) . שיעור העוסקים בתעשייה מתקרב ל-7%  (17.6% מהתמ"ג) ובשירותים  18%. (כ-50% מהתמ"ג).

רואנדה היא מדינה ללא מוצא לים, עם משאבים טבעיים מועטים, תשתית לקויה ותעשייה מינימלית. סיבה נוספת לקושי הכלכלי היא שובם של מאות אלפי פליטים, בעיקר בני טוטסי, אחרי 1994. מוצרי הייצוא העיקריים הם קפה ותה. כן מייצאים זנים של חרצית המשמשים, מלבד לנוי, גם להפקת קוטל חרקים. רואנדה אינה ברוכה במשאבי טבע, אך כורים בה בכמויות קטנות מספר מחצבים, בהם טונגסטן וקסיטריט. התיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי, ותרומתה לתוצר ב-2008 מוערכת ב-5.3%. רצח העם ב-1994 ריסק לחלוטין את כלכלת המדינה, שהייתה ענייה גם לפני כן. מאז נמצאת הכלכלה במגמת שיפור. בין 1998 ל-2007 נרשמה צמיחה כלכלית של יותר מ-6% בממוצע שנתי, בין הגבוהות באפריקה. הממשלה נוקטת מדיניות נאו-ליברלית, מפריטה חברות בבעלות ממשלתית ומפחיתה מחסומי סחר. לצד הצמיחה, העמיק האי-שוויון בחברה[31]. עדיין, 39% מהאוכלוסייה, הם מתחת לקוו העוני.

אופטימיות

רואנדה היא המקום הכי בטוח באפריקה. על פי ה"ניו יורקר", אין בכל היבשת האדירה הזאת מדינה יותר מסודרת, יותר נקייה, יותר יעילה. יש בה ביטוח בריאות לכולם, חינוך לכולם, תיירות פורחת והשקעות זרות של מיליארדי דולרים שנתפסות כמניה בטוחה. מתחמים של מאות דונמים בפרברי קיגאלי שמורים לפרויקט הייטק של ביל גייטס. מה שהתחיל כמחווה פילנתרופית לעם שכמעט הושמד, ממשיך עכשיו משיקולים עסקיים טהורים. ספק אם קיימת באפריקה עוד ארץ, למעט דרום אפריקה, שצועדת בדרך של פיתוח, כמו רואנדה. אין באפריקה עוד ארץ שאפשר לסמוך עליה ועל מנהיגיה ככה, בעיניים עצומות.

ה"בלגן" הססגוני של יתר מדינות היבשת לא קיים כאן, לטוב ולרע. עובדי מדינה חייבים להתייצב במשרדים ב־7:00 בבוקר בדיוק, כל בעל עסק נדרש לנקות את סביבתו הקרובה בסוף יום העבודה, בערים הגדולות כבר יש אינטרנט מהיר, וכמעט בכל נקודה יש קליטה מושלמת לטלפונים ניידים. בעזרת סיוע כספי שקיבל מהמערב, הצליח קאגמה לשקם את רואנדה ולהביאה למצב שכמעט ולא מצויות בה שכונות עוני מחפירות. כמו כן, הוא ביטל את עונש המוות, הפך את האנגלית לשפה הלאומית הרשמית והקים מערכת בריאות ציבורית. רוכבי אופנוע חייבים לחבוש קסדה, ונהגים במכוניות לחגור חגורה. חיילים כבר כמעט לא נראים ברחובות, אבל שוטרים אוכפים את המהירות המותרת.

הפרלמנט של רואנדה, הוא מהבודדים בעולם, כמו בבוליביה ובקובה, שמורכב ברובו מנשים. דגש מיוחד, מעשי והצהרתי, ניתן בחוקת רואנדה לשוויון מגדרי. שוויון בין גברים ונשים, המתבטא גם בייצוג שווה לנשים בין מקבלי ההחלטות, נתפס לא רק כערך בפני עצמו, אלא גם ככלי להפחתת המתחים בין מרכיבים בחברה[32]. מעל הכל, רואנדה מיישמת פרויקט פיוס שאין לו אח ורע בעולם. עונש המוות בוטל, רובם המכריע של מבצעי הטבח שוחררו והשתלבו בחברה, ומאות אלפים מהם חיים ועובדים כיום יחד עם המשפחות של קורבנותיהם. כמו אז, גם היום, רואנדה היא משהו שקשה לתפוס ולעכל. רק שהפעם זה מהסיבות הטובות[33].

כיום רואנדה היא בין המדינות שמתפתחות הכי מהר באפריקה. חינוך, קדמה ובנייה הועברו לראש סדר העדיפויות. במקום תאוות נקם וטינה הוחלה על המדינה אינטגרציה בכוח. אלפי יתומים שנותרו מאחור נאספו לבתי יתומים, לבתי קרובים או לבתי זרים. לא נדיר לשמוע על צעירים שגדלו עם שלושה אחים שאין להם שום קרבת דם אליהם, אלא שההורים פשוט החליטו לאסוף אותם לביתם ולגדל אותם כשלהם[34]. תוחלת החיים הכפילה את עצמה מאז 94'. הערים בטוחות ונקיות להפליא.

קגאמה הנהיג את מחיקת ההפרדות האתניות במדינה. תושבי המדינה כבר אינם נאלצים לשאת תעודות המזהות אותם כבני טוטסי או הוטו, ההמנון הלאומי אינו מתייחס לסוגיה האתנית והחוקה החדשה קובעת כי הטפה לשנאה על רקע אתני היא עבירה פלילית. לכך יש גם ביקרות שליליות, שכן בעברה רואנדה הייתה בנויה על הזהויות האתניות של שני השבטים הגדולים שלה, ההוטו והטוטסי. כיום, אדם המתבטא בזכות הייחוס האתני שלו מושלך לכלא. “אנחנו", אומרים המקומיים באופן אוטומטי, “כולנו רואנדים".

הערות

[1] "Census 2012" (PDF). Rwanda Census Office. Archived from the original (PDF) on 19 March 2015.

[2] בַּנְטוּ הוא כינוי למעל 400 קבוצות אתניות שונות באפריקה, מקמרון ועד לדרום אפריקה, המאוחדות על ידי משפחת שפות משותפת (שפות הבנטו), ובמקרים רבים גם מנהגים משותפים. ד"ר וילהלם בליק השתמש לראשונה במונח "בנטו" במשמעותו הנוכחית, בספרו משנת 1862, דקדוק השוואתי של שפות דרום-אפריקאיות ("A Comparative Grammar of South African Languages"), ובו הוא טען שמספר עצום של שפות שמדוברות באפריקה שמדרום לסהרה הן בעלות תכונות ומאפיינים דומים רבים כל-כך, שהן חייבות להיות חלק מקבוצת שפות אחת. התאוריה הזו עדיין מקובלת בחלקה כיום, אך רבים טענו שהיא לא מדויקת, בעיקר משום ששפה יכולה להתפשט באמצעות מספר קטן יחסית של בני-אדם שעוברים ממקום למקום.

[3] פִּיגְמים הם קבוצת כל העמים, שבהם גובהו של גבר בוגר הוא פחות מ-1.5 מטר בממוצע. עמים אלה מצויים ביערות משווניים-טרופיים במערב אפריקה, מזרח אפריקה, אינדונזיה ואיים שבקרבת אינדונזיה. לא ברור אם הפיגמים האינדונזיים הם ממוצא דומה לזה של האפריקנים וסביר שהם הפכו דומים אלו לאלו באבולוציה מתכנסת (קונוורגנציה). מעבר להיותן של קבוצות הפיגמים נמוכות בהרבה משאר קבוצות בני האדם, יש לכלל הקבוצות האלה תכונות שונות של מערכת החיסון ולפחות לאחדות מהקבוצות יש סוג דם ייחודי משלהן. הפיגמים חיים ביערות טרופיים ומכלכלים עצמם, כחברה נודדת של ציידים-לקטים. קיימת סברה בין אנשי המדע, כי ממדי גופם מותאמים, אבולוציונית, לאורח חיים זה. הן תרבותית והן גנטית, הם מבודדים מחברות אחרות של בני האדם והאוכלוסיות שלהם מבודדות גם זו מזו[. הם חיים בקבוצות של מאה איש או יותר. רק מעטים מהם משנים את חייהם, מתיישבים במגורי קבע, ושולחים את ילדיהם לבית ספר. אולם, למרות הבידוד התרבותי, כמעט כל הפיגמים, הן באפריקה והן באסיה, מדברים בשפות של העמים השכנים להם.

[4] Jamie Stokes, Encyclopedia of the Peoples of Africa and the Middle East, Volume 1, page 300

[5] Jamie Stokes, Encyclopedia of the Peoples of Africa and the Middle East, Volume 1, page 298

[6] Richard Morrock, The Psychology of Genocide and Violent Oppression, pages 63-64

[7] Christian P. Scherrer, Genocide and Crisis in Central Africa: Conflict Roots, Mass Violence, and Regional War, Greenwood Publishing Group, 2002, p. 18

[8] Robert Meister, After Evil: A Politics of Human Rights, page 135

Jane Caplan, John C. Torpey, Documenting individual identity, page 351

[9] Richard Morrock, The Psychology of Genocide and Violent Oppression, pages 63-64

[10] Adam Jones, Genocide: A Comprehensive Introduction, New York: Routledge, 2006, pp. 23-31

[11] בנימין נויברגר, ג'נוסייד: רואנדה 1994 רצח-עם ב"ארץ אלף הגבעות", רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005., עמ' 23-31

[12]  "Kingdom of Rwanda | historical kingdom, Africa". Encyclopedia Britannica

[13] רישארד קאפושצ'ינסקי, בצל השמש, עם עובד, תל אביב, 1998, עמ' 121-123

[14] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת,, עמ' 123

[15] מוכרת גם בשם ועידת קונגו או בגרמנית: Kongokonferenz. הוועידה נערכה בעקבות בקשת פורטוגל ואורגנה על ידי הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק,

[16] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 83-85.

[17] בראשית היתה אפריקה, עמ' 90-92

[18] בוגנדה נמצאת בחלק המרכזי של דרום אוגנדה, וגובלת באגם ויקטוריה בדרום, בנילוס הלבן במזרח ובאגם קיוגה בצפון. בירת אוגנדה והעיר הגדולה בה, קַמפַּאלַה, שוכנת בבוגנדה. היא היתה הגדולה מבין הממלכות המסורתיות באוגנדה. הממלכה מאחדת 52 שבטים של בני בַּגנדה, קבוצה אתנית המונה כ-3 מיליון נפש. בגנדה היא הגדולה שבין הקבוצות האתניות הרבות במדינה, אף שהיא רחוקה מלהיות רוב ומהווה רק 17 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. השם אוגנדה היה שמה של הממלכה בפי חלק מדוברי סוואהילית, והוא השם שאומץ על ידי הבריטים לפרוטקטורט שהקימו ב-1894, שמרכזו היה בבוגנדה.

[19] בראשית היתה אפריקה, עמ' 100-101

[20] בצל השמש, עמ' 23

[21] אריק בכר, רואנדה, שואה בשידור חי, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2004

[22] גרגואר קאייבנדה היה מנהיג שבט ההוטו ונשיאה הראשון של רואנדה מעצמאותה ב-1962 ועד הדחתו בהפיכה צבאית ב-1973.

[23] דנה הרמן, "הוטו וטוטסי", סיפור אהבה, באתר הארץ, 1 במאי 2014

[24] אודי רן, "מחול השטן: רואנדה", אתר מט"ח.

[25] אודי גורן, "רואנדה: מכמעט 'טוטאל לוֹס' למודל לחיקוי", באתר ynet, 26 בספטמבר 2011

[26] יולנד מוקגסאנה , המוות אינו רוצה בי ; עדות על רצח עם / תרגם מצרפתית יונתן בק, הוצאת אלקנה 2005

[27]  אוריאל לו, "בחרתי בחיים, בשביל להעיד" "אין לי יותר חברים. כולם רצחו או נרצחו" | שלוש ניצולות רצח העם ברואנדה מדברות. אחרי שמאות אלפי טוטסי נטבחו ברצח העם ברואנדה, הרוצחים והניצולים חיים יחד באותה מדינה | יולנד מקדישה את חייה לכתיבת ספרים ולשיקום הניצולים; ג'קלין מספרת את סיפורה ונאבקת ברציחות עמים אחרים | "הנשים הרואנדיות יכולות ללמד את המערב שיעור גדול בצדק", אתר האינטרנט של 'דבר'.

[28] אביבה אבירם, מיליון קורבנות, בין אפריל ליולי, באתר הארץ, 24 במרץ 2002

[29]  "What Is transitional justice?".International Center for Transitional Justice

[30] דנה סומברג, ‏לצאת מהקבר: רואנדה מתאוששת מהצלקות ומסתכלת לעתיד, באתר מעריב אונליין, 8 בפברואר 2016

[31] RWANDA: Economic inequalities affecting poverty reduction efforts, IRIN

[32] Rwanda Promotes Women Decision-makers, UN Chronicle

[33] איתי אנגל,"ארץ חדשה," באתר ynet, 25 בנובמבר 2009

[34] אודי גורן, רואנדה: מכמעט "טוטאל לוֹס" למודל לחיקוי, באתר ynet, 26 בספטמבר 2011