שייח' בוראק – הכפר הארמני הנטוש

כתב: גילי חסקין

נבקר בכפר, כחלק מהסיור המקיף בעתלית. ראו באתר זה: סיור בעתלית

שימו לב, בפיקציית WAZE הכפר מופיע כ"שייח בורך.

נכלול את הביקור בכפר, גם כחלק מהסיור בכפרים הערביים הנטושים של חוף הכרמל (טנטורה, אג'זים, ג'בע, עין ע'זאל).

חורבות הכפר הארמני  הנטוש שֵייח' בֻּראֵק (ידוע גם בשם שֵייח' בּוּרֵיִק) , מצויות כיום בצד המזרחי של כביש החוף, סמוך לבית העלמין של נווה ים. אין לערבב עם הכפר שייח' אברק, הנמצא בגבעות זייד[1]. ניתן לראות מכביש החוף את שרידי מבנה הקבר של השייח' המוסלמי בראק (או בוריק). לייתר דיוק, אין זה מבנה קבר, אלא ציון[2]. ההגעה למקום אפשרית דרך עתלית, או דרך עין כרמל.

במקום יש מספר מצבות, שמתוחזקות על ידי יוצאי הכפר. ניתן לבקר במקום, במסגרת הטיול בעתלית.  שם המקום מופיע במפות מהמאה ה-19 (PEF לדוגמה) ובתיאור מסעו של חוקר הכרמל השוויצרי, אברהַרד פרידריך פון מילינֶן ( Eberhard Friedrich von Mülinen), אשר חקר בצורה יסודית ומעמיקה ביותר, בתחילת המאה העשרים את, הר הכרמל ומישור חוף הכרמל. היא  תיאר את שיח' בוריק כחורבה. לדבריו קדושתו של מבנה זה באמונה העממית באזור, באותה תקופה, הייתה שניה, רק לקדושת אליהו הנביא. המקאם של שיח' בוריק מתואר שם כבית קטן, בעל כיפה לבנה מקומרת, שבראשה חוד מתכתי ועליו סהר[3]. פון מולינן תיאר באזור חורבות המשתרעות עד למרחוק, והסיק מכך כי המקום הקדוש היה מקום פולחן בעבר, ושהיה בו יישוב בעל חשיבות, מימים ימימה. הוא הוסיף וציין, שמדרום למקאם, נמצא בית קברות שלם, הכולל קברים רבים, עוד מהתקופה הצלבנית, ובהם גם כוכים יהודיים ששימשו חלקות קבר למשפחות או ליחידים, והוסיף כי בסמוך למקאם נמצאו אתר להקרבת מנחות וקבר רומי עתיק[4].

במפה משנת 1971, ניתן למנות בכפר עשרות מבנים — מבני מגורים ומשק — שחלקם מגובבים ושונים זה מזה בצורתם ובגודלם. במרכז המפה, ממערב להסתעפות דרכים, יש ריכוז צפוף של מבנים — ייתכן כי זה היה גלעין היישוב, שבו התגוררו מרבית התושבים, ואולי בו היו המבנים הראשונים שהוקמו במקום. מדרום לריכוז המבנים נראות שתי חלקות הנקראות במפה "בור", וייתכן שאלו בורות מים ששימשו את תושבי שיח' בוריק. במרכז השטח הצפוף, מסומן מבנה אחד כהרוס. על פי המפה ,נראה כי היישוב נבנה באופן ספורדי, ולאור צפיפות המבנים, אשר רבים מהם צמודים זה לזה, מסתבר שהיו בו חיי משפחה וקהילה הדוקים. לפי מקורות ארמנים, הבתים במקום היו עשויים מתערובת קש ובוץ, ורק שני בתים — אחד מהם של המוח'תאר — היו בנויים מאבנים. בתיעוד חזותי של מבני שיח' בוריק, בתצלום משנת 1978 נראים מספר מבנים נמוכים וצמודים זה לזה, אשר בנויים חלקם מהמסלע המקומי, חלקם עם תוספות עץ וחלקם מלוחות מתכת. בין המבנים יש סלעים, עשבים שוטים וכמה עצים ושיחים. תצלום זה הוא עדות נוספת לצורת המבנים ולאופי הבנייה במקום, וממחיש את דלותו ואת נחשלותו של היישוב.
לא היו במקום דרכים סלולות, אלא רק דרכי עפר. ביוב לא היה קיים וגם לא בורות ספיגה. הכנסייה של הכפר, מעין קפלה עשויה עץ ופח שאת פעמוניה בנו הארמנים בעצמם, הייתה ממוקמת בחלק הדרומי המרכזי של הכפר, והיו נערכות בה חתונות ולוויות[5].

הארמנים הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה, ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). מקורם של הארמנים בשטחים הנרחבים שבין הים הכספי, הים השחור והים התיכון, שם התפתחו ממלכות שונות המזוהות כאבות האומה הארמנית החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. יתכן שהם צאצאי החורים. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס פרחה באזור ממלכת אוררטו[6]. בתקופתה הוקמו כמה ערים ארמניות חשובות הקיימות עד היום, ביניהן ירוואן. המדינה הראשונה שנקראה "ארמניה" נוסדה על ידי שכנותיה במאה ה-6 לפני הספירה.  בשיאה (65–95 לפנה"ס), שלטה הממלכה על התחום שמצפון הקווקז ועד מרכז טורקיה וצפון מערב איראן (ימת אורמיה). החל משנת -66 לפנה"ס, ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, בהנהגת פומפיוס, אך הפסידו. המדינה הארמנית איבדה את עצמאותה ב-114–118, כאשר הוכפפה לקיסרות הרומית. ב-301 ארמניה הייתה הראשונה, באימפריה הרומית, לקבל את הנצרות כדת מדינה. בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרסית. בימי הביניים, העם הארמני חי לסירוגין, תחת שלטון זר וכעצמאי. בתקופה זו ארמנים החלו להתפזר ברחבי אירופה ובמזרח התיכון. לאחר מאתיים שנות כיבוש האימפריה המוסלמית והחליפות העבאסית,  זכו הארמנים לעצמאות בשנת 885, עד שבשנת 1045 נכבשה ארמניה על ידי האימפריה הביזנטית. היו בתקופה הצלבנית שתי מדינות ארמניה עצמאיות. האחת במקום בו שוכנת היום ארמניה והשנייה באיזור קיליקיה ליד אנטיוכיה. המלכים הצלבניים לקחו לנשים נסיכות ארמניות, כדי ליצור קשרים טובים עם הארמנים. בתקופה ארוכה זו נפוצו הארמנים בגלות ואופיו של העם הארמני התעצב כעם מלומד, הקשור קשר הדוק עם הכנסייה האפוסטולית  הארמנית[7]. הארמנית. מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון.

ראו באתר זה: ארמניה.

בשנים 1915 – 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרחש טבח בעם הארמני, שמספר הנספים בו, מתקרב למיליון וחצי נפש. המחסור במקורות עות'מאניים וטורקיים על רצח עם זה מדגיש את האינטרסים של טורקיה לטשטש את עצם התרחשותו.

.ראו באתר זה: האסון הארמני

בעת המלחמה ולאחריה, הוגלו ארמנים רבים מאזורי המחיה שלהם. אחרים נמלטו מפחד. הדבר הוביל לגל של פליטים ארמנים מהאימפריה העות'מאנית. אלו היגרו לאזורים שונים, ביניהם למזרח התיכון, כולל ארץ־ישראל. מרדכי בן־הלל הכהן, פעיל ציוני וממייסדי תל אביב, כתב ביומנו האישי, ב-7 בפברואר, 1917,  שארמנים רבים באו לארץ בזמן המלחמה: "לארץ־ישראל הוגלו מספר גדול של ארמנים, שארית הפליטה, אשר שדדו הטורקים והרסו והחריבו בזדון בערי ארמניה"[8]. בימי המלחמה, הצטמצמו אוכלוסיות הקהילות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות בארץ־ישראל, אך מספרם של הארמנים הנוצרים דווקא גדל, בשל הגעתם של פליטי העם הארמני במהלך המלחמה ואף אחריה[9].

ההיסטוריון הארמני ג'ורג' הינטליאן ציין כי חלק מהתושבים הארמנים בשיח' בוריק מוצאם מלפאדג' (Lapadj), כפר קטן בסמוך לאדנה (Adana) שבארמניה הקטנה[10]– מכאן מקור שם המשפחה “לפדג'יאן” – אצל כמה מהארמנים שחיו בשיח' בוריק[11]. קבוצה זו, ביקשה להמשיך בארץ את אורח חייה הקודם, כפי שהיה טרם המלחמה. כאן חכרה הקבוצה כ-800 דונם, במישור החוף, מבעל אדמות ערבי נוצרי, בשם אנטון חמודה, והקימה את הכפר[12]. היה זה היישוב החקלאי הארמני היחיד בארץ־ישראל בעת החדשה[13].

העיתונאית שרה ליבוביץ־דר, קבעה בשנת 2003, כי "עשרות ארמנים התיישבו ליד עתלית לראשונה בשנת 1920"; היא לא ציינה את מקורותיה לקביעה זו, וייתכן שהסתמכה על תיאורים היסטוריים של צאצאי היישוב הארמני שראיינה[14]. על פי תחקיר של יוסף סומך, קצין אזורי למיעוטים במשרד הפנים, מפברואר 1956, שבע עשרה משפחות ארמניות, הובאו לאזור שיח' בוריק בשנת 1926 מלבנון על ידי אנטון חמודה – שבעת עריכת התחקיר, כאמור בפברואר 1956, היה בלבנון – כדי לעבד את אדמתו[15]. כאן הקימו את בתיהם ועסקו בחקלאות כאריסים, תמורת מחצית מיבולם[16]. בשיאו מנה הכפר שלושים משפחות – כמאה וחמישים נפש. בשנת 1939 עלה על הקרקע – מערבית לכפר – קיבוץ המעפילים, שבשנת 1947 שינה שמו לנווה-ים. היישוב הארמני לא הוכר מעולם על ידי הרשויות (המנדטוריות ולאחר מכן הישראליות) ולכן לא חובר לתשתיות (חשמל, מים וביוב). במשך תקופה ארוכה היו תלויים בעזרה ובחיבור לתשתיות של הקיבוצים נווה ים ועין כרמל.

מלחמת הקוממיות בשנת 1948 הסתיימה בהרס ועזיבה של כפרים ערבים שלחוף הכרמל: א-טירה (טירת הכרמל), א-סארפנד (צרופה), כפר לם (הבונים), ג'אבה (גבע כרמל), איג`זים (כרם מהרל), טנטורה (נחשולים, דור), עין ע'זאל (עופר), אל-מאזר. רק שלושה כפרים לא יהודיים שרדו בכל מישור החוף: ג'יסר א-זרקא ופורדיס, שהיו בקשרים טובים עם שכניהם בזכרון-יעקב והכפר הנוצרי-ארמני שיח` בוריק, שתושביו שיתפו פעולה עם היהודים בעת המלחמה[17]. לכפר נמלטו גם משפחות ארמניות מחיפה, שביקשו מחסה בימי המלחמה[18].

חמודה ברח מן הארץ במלחמת הקוממיות וקרקעותיו נמסרו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים של המדינה. הן הופקעו וחולקו לקיבוצי הסביבה, על פי 'חוק נכסי נפקדים, תש"י‑ 1950[19]. בעקבות העברת קרקעות שיח' בוריק לבעלות לאומית, נדונו בין תושבי המקום לבין מוסדות שונים של מדינת ישראל, זכויות הארמנים במקום, ואפשרויות המשך ישיבתם על הקרקע. לפי עדויות שונות, נבחנו שאלות אלה מהקמת המדינה ועד הנטישה הסופית של המקום, בשנת 1981 .

ועד הקהילה הארמנית, פנה במכתב מיום 14 באוקטובר 1948, למשרד היועץ לענייני מיעוטים בחיפה. בפניה, עליה חתומים נשיא הקהילה זכריאן ומזכירה מנג'יקיאן, מצוין כי כרגע בכפר 15 משפחות, המונות 95 נפש, שעבדו במשך 22 השנים האחרונות ונותרו להם רק 580 דונם, מתוך אלף דונם, שהיו בבעלות חמודה באזור. הם מציינים כי חברי קיבוץ עין הים (שהיה ליד המושבה עתלית וששנתיים אחר כך הקימו אנשיו את קיבוץ עין-כרמל), החלו חורשים את האדמה שהיתה בחזקת הארמנים ובקרוב מאוד מתעתדים לזרוע אותה. השניים ממשיכים וכותבים, כי מעל 40,000 אלף דונם של אדמה ערבית, נפלה לידי הישובים היהודיים, כתוצאה מהמלחמה והם בקשו לקבל בחזרה, חלק מהקרקעות אותם עיבדו. הם חתמו את מכתבם במשפט: "אנו מבקשים שהארמנים יזכו לצדק והגינות לגבי זכויות עיבוד הקרקע". בקשתם לא נענתה. האותה שנה  נטשו את הכפר שבע משפחות והיגרו בחזרה לארמניה [20].

על פי מכתב של משרד החקלאות בנתניה, מיולי 1949, ניסה חמודה בשנת 1946/7, בתמיכת תושבי הכפר ג'בעה [כך במקור] ובתמיכת הארמנים, לסלק את אנשי קיבוץ עין הים מהשטח שעיבדו זה חמש שנים, ועל כן השכנות של הקיבוץ עם הארמנים 'לא עלתה יפה' בדרך כלל[21]. במהלך שני העשורים הראשונים למדינה, הלך הכפר שיח' בוריק ודעך. הכפר שהיה ללא כל מעמד מוניציפלי, לא זכה לתשתיות כביוב, חשמל, טלפון ודואר. מבנה רעוע ומט ליפול שימש ככנסיה וכומר מיפו ביקר לעיתים בימי ראשון. הילדים למדו בבית ספר בחיפה. שירותים רפואיים ניתנו במרפאת נווה-ים. מאמצי הארמנים להשגת זכויות על הקרקע, נמשכו בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, באמצעות פניות רשמיות לממסד. בהצהרה של חמשת ראשי משפחות הכפר, לרשם בית המשפט המחוזי בחיפה ,נכתב כי הכפר נוסד 'על אדמות מירי, אשר הומצאו לרשותנו באמצעות ממשלת ארץ ישראל [כלומר ממשל המנדט הבריטי]', וכי תושביו חכרו ועיבדו את האדמות הסמוכות לכפר החל בשנת 1926 וללא הפסקה. אדמות אלו היו שייכות לחמודה, ופעילות הארמנים במקום הייתה מבוססת על הסכם בעל־פה בין הצדדים. לטענת הארמנים, בעת שקצרו את היבולים בחודש יולי או אוגוסט 1948, אסרו עליהם חברי הקיבוצים הסמוכים, שהיו מזוינים, את המשך הקציר והחלו לחרוש בעצמם את האדמות. הארמנים חתמו את ההצהרה בכך שמשנת 1926 לא החזיק או עיבד שום גורם אחר מלבדם את 580 הדונם, ושהם שילמו לחמודה בחלק מהתוצרת החקלאית על האפשרות לעבד את קרקעותיו[22].

נראה כי הארמנים השקיעו מאמצים רבים בהשגת קרקע למחייתם, הן מתוך רצון להמשיך להתקיים בכבוד בשיח' בוריק, שבו חיו זה שני עשורים, והן מתוך אמונה כי ראוי שייעשה עמם צדק היסטורי, במה שנוגע לזכויותיהם על הקרקע, מתוקף הסכמי עבר, אם כי מעולם לא הייתה הקרקע בבעלותם הפורמלית. נראה כי מוסדות המדינה הבינו ללבם של התושבים הארמנים, אך לא מצאו כל צידוק משפטי, לזכויותיהם על הקרקעות, ולכן לאורך השנים לא הוקצו לארמנים קרקעות באזור. הוצע להם למצוא קרקעות אחרות לחכירה, אך לא באזור שיח' בוריק. קק"ל, שברשותה היו קרקעות שעיבדו הארמנים, המשיכה לפעול באזור, אך נראה שעם הקמת המדינה העדיפה להעביר את הקרקעות לאוכלוסייה יהודית ולשלם לארמנים פיצויים[23].

ב- 8 בספטמבר 1957 פרסם מנחם תלמי, כתבה בעיתון "מעריב, בה הוא  מתאר באמפתיה רבה, כפר דל וזעיר ובו 12 משפחות המונות 60 נפש. בסככת ענפים יבשים לקול קרקור תרנגולות, צופים תלמי ומוכתר הכפר אל הים וטווים את חוט העצב הארמני. וכך תיאר תלמי את תושבי הכפר: לובשים 'פראנג'י' — לרוב מכנסי חאקי וחולצות 'אתא'. ילדיהם נקיי הלבוש וצחי העור אינם נבדלים במראם מילדי הקיבוצים שבסביבה […] נראים לך מדוכדכים, אדישים ורכוני ראש ]…[ הם אינם דתיים במיוחד. רק פעמים‑שלוש בשנה בא אליהם מיפו האב הרוחני של עדתם, ורק בהזדמנות זו הם פותחים את דלתה של כנסייתם הקטנה והצנועה, שהיא בית אבן מרובע, אשר צלב זעיר על גגו השטוח ופעמון־ספנים בפתחו". בכתבה מסופר, כי מטה לחמם של הארמנים נשבר, כאשר הפכו אדמות חמודה לאדמות נפקדים – לאחר הקמת מדינת ישראל. בעקבות זאת, עזבו רבים את הכפר, ואלה שנותרו נכנסו לשותפות עם קיבוץ נווה ים ומעבדים איתו חלקות אדמה, או שהפכו שכירי יום בסביבה. תלמי התרשם כי "בשל צניעותם ויושרם, אהודים הם [הארמנים] על כל שכניהם, משיבים אהדה, אינם מרימים קולם, אינם מדברים סרה באיש "[24]. תלמי שוחח ארוכות עם מיכאל קטריאן, שנולד בשנת 1900,  אביו נרצח על ידי העות`מנים, משפחתו נפוצה לכל עבר והוא הגיע לארץ-ישראל בגיל 15.

בשנת 1960 היגרו שלוש משפחות נוספות לארצות־הברית ולקנדה — יחדיו עזבו עשר משפחות. המדיניות של מדינת ישראל כלפי תושבי שיח' בוריק בשנות החמישים והשישים, הייתה ניסיון להתמודד עם נוכחותם במקום לאורך זמן מחד גיסא ועם חוסר הבעלות החוקית שלהם על הקרקעות מאידך גיסא. אי לכך, הוצעו מספר פתרונות חלופיים, אשר כללו הקצאת קרקע לפנים משורת הדין באזור אחר, שיתוף פעולה עם יישובי הסביבה, או פינוי של הארמנים ליישובים אחרים, כפריים או עירוניים, בתמורה לפיצוי קטן למדי[25].

נ. טוקטלי – היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה במחוז חיפה והצפון – ציין בשנת 1964, במכתב המסווג "מוגבל", כי "המצב הסניטרי בכפר ירוד, אין דואר, חשמל, טלפון ושירותי רפואה; טיפול רפואי ניתן במרפאת נווה ים או במקרים חמורים בחיפה. פרנסת הארמנים מבוססת על 'תוצרת חלב פרימיטיבית וכן ועל עבודות חוץ במשקים סביב עתלית, בזיכרון־יעקב ובעיר בחיפה'. שפת הדיבור העיקרית בכפר היא ארמנית, והצעירים יודעים גם עברית וערבית". טוקטלי סיכם את הדו"ח שלו בכך ש"היישוב 'תלוש, מבחינה כלכלית, מכל מקורות מחייה אורגניים, להמשך קיומו. לתושביו זיקה נִכֶּרת לארץ מולדתם ולמשפחותיהם בתורכיה ובארמניה. בני הדור הצעיר בכפר מבכרים לנטוש את כפרם ולעבור לערים הגדולות. גוברת גם הנטייה להגר מן הארץ'. וכי יש לעודד התושבים לנטוש את הכפר באמצעות מענקים והלוואות לשכון בחיפה עכו ואולי אף לצרכי הגירה מישראל" [26].

ב-10 בדצמבר 1965 כותב שוב תלמי, ב'מעריב' על הכפר. בכתבה שכותרתה "כפר ארמני עצוב": "אפילו שלט אינו ניצב שם כדי לומר מה שמו של כפר זה ומה טיבו. דומה כי השעונים עצרו מלכת.. צעירות המגיעות בכפר לפרקן, ממתינות לחתנים מיפו וחיפה שיבואו לגאול אותן… עצוב בשיח-בורייק. תושביו נראים כמשלימים עם גורל שאין להפר אותו. חיים בנמיכות, ללא תקוות, ללא יומרות, אהודים על שכניהם בשל צניעותם ויושרם."[27].

העיתונאי זאב שיף, כתב בעיתון 'הארץ' בינואר 1956: "הכפר הארמני שוכן על גבעה המשקיפה על פני הים, זעיר הוא הכפר ולבא מן החוץ נראה כחצר ענקית ורחבה של עובדי אחוזה גדולה. הבתים, שהם מעין בקתות מאבן קורקר [כך] ולבנים, נמוכים ורחבים. לצדי הבתים חצרות המגודרות בגדר חיה של עצים יבשים. כבכל כפר מחטטות גם כאן להקות של תרנגולות בערמות זבל ]…[ אם להשוות את הכפר הארמני הזעיר לכפר ערבי רגיל, הרי מעט המשותף ביניהם. ראשית —הריחות! אין הכפר הארמני אפוף ריחות מסחררים של הכפר הערבי. בסמטאותיו לא מתרוצצים ילדים ]…[ כל הילדים שראינו היו נקיים ולבושים בגדים נאים וחמים. הנכנס לכפר יכול לחוש מיד בעניותם [כך] הרבה של תושבי המקום. הכפר הארמני הזעיר שומר על נִקיֹנו בצורה מופתית על אף דלותו ]…[ בכִכר הכפר, ליד שוקת ברז, סוקרות אותנו כמה נערות ארמניות יפות־מראה, הלובשות בגדים אירופיים".

על אוכלוסיית הכפר, כתב שיף, כי היא מונה 80 אנשים המשתייכים ל־ 17 משפחות, שלהן בנות רבות ומעט מאד בנים זכרים. יחס מספרי זה שבין שני המינים גורם דאגות רבות להורי הבנות הארמניות היפות, ובלי ספק גם לבחורות עצמן. אחד הדברים הראשונים שאמר לנו פניס אמרג'יאן [מוח'תאר שיח' בוריק][ היה -'אנחנו מחפשים חתנים הגונים לבנותינו היפות!' [..] השפות המדוברות בכפר הן ארמנית ותורכית. הגברים דוברים גם ערבית, שאינה טובה ביותר וכמה מן הילדים, הנוסעים ללמוד בחיפה, דוברים גם קצת עברית. שיף תיאר את הכפר כנשכח ועזוב, וציין כי ללא יחסי הגומלין בין תושביו לבין קיבוץ נווה ים הסמוך ועתלית, היה הכפר אובד כליל. לא היו במקום חשמל, סיוע רפואי או סוציאלי, שירותי אוטובוסים ובתי ספר. ילדי הכפר למדו בבית הוריהם, ורק חלק מן הילדים הגדולים נסעו ללמוד בבית ספר נוצרי בחיפה. מרבית הגברים בכפר היו מובטלים רוב ימות השנה, ונראה כי זהות תושבי הכפר נשענה בעיקר על המסורת הארמנית ועל התרבות הארמנית, ללא קשר למדינת ישראל[28].

במהלך שני העשורים הראשונים למדינה, הלך הכפר שיח' בוריק ודעך. הכפר שהיה ללא כל מעמד מוניציפלי, לא זכה לתשתיות כביוב, חשמל, טלפון ודואר. מבנה רעוע ומט ליפול שימש ככנסיה וכומר מיפו ביקר לעיתים בימי ראשון. הילדים למדו בבית ספר בחיפה. מספר משפחות הגרו לארמניה, ארה"ב וקנדה. תושבי הכפר המשיכו לעבד את האדמות כאריסים של אותם יישובים וכן עבדו במפעל השימורים של נווה ים ובניקיון בתים בעתלית. לקראת סוף שנות השישים,  ניתן למצוא עדויות משמעותיות לרצונם של תושבים ארמנים לנטוש את שיח' בוריק, לאחר שבמהלך עשרות שנים הועלו הצעות לפתרון מצוקותיהם במקום אך הן לא התממשו[29].

ב-1981 נטשו אחרוני התושבים את המקום, עם פיצויים שקיבלו ממנהל מקרקעי ישראל, בהיקף של כ-40,000 דולר לאיש. לאחר עזיבתם, נהרסו בתי הכפר על מנת שתושביו לא יוכלו לחזור. גם לאחר עזיבתם, המשיכו אנשי הכפר לקבור בו את מתיהם, עד שהונחו על ידי רשויות המדינה להפסיק מנהג זה[30]. הגבעה עליה היה הכפר חולקה בין קק"ל (שאחראית על השטח המיוער), לבין רשות הטבע והגנים (שהפכה את שאר הגבעה לשמורת טבע).

בכתבתה משנת 2003, תחקרה שרה ליבוביץ-דר את  סלפי מורג`ליאן, נכדתו של מיכאל קטריאן, אותו ראיין מנחם תלמי, כמעט 40 שנה קודם לכן. סלפי מבקרת בכפר הנטוש כמעט מדי שבוע ומכירה בו כל אבן. " רק כמה תלי אבנים מעידים שבמקום היה כפר. "סלפי ליטפה את אחת האבנים וסיפרה שזאת היתה האבן של המרפסת, שנקראת בארמנית צ`רדח. היא סיפרה: " פה היתה לנו משפחה חמה, כאן היתה לנו מדינה ארמנית קטנה. גם מדינת ישראל היתה מרוויחה אילו היינו נשארים כאן. הכפר היה מושך תיירים ארמנים מכל העולם, שהיו באים לראות כפר ארמני יחיד בישראל. היא הוסיפה ואמרה: "כשאני, בעלי ושני בני רוצים להתרחץ בים, תמיד אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לחוף הים שהיה החוף של הכפר. מי שלא מכיר, לא ימצא אותו. אנחנו באים לכאן כדי לקטוף סברס ופטל ומדי שנה מביאים לבית הקברות כומר, שיעשה אזכרה על יד הקבר של סבא שלנו, מיכאל, שמת בשנת 1971 ונקבר פה".

פעם בכמה שבועות נוסעת נעמי נלבנדיאן (Noeme Nalbandian) – אחות במחלקת השיקום של 'הדסה' הר הצופים ונכדה לראשוני המתיישבים במקום- אל חורבות הכפר הארמני הנטוש שייח בראק, על יד עתלית. בילדותה היא גרה שם שנה אחת בלבד, אבל היא עדיין מתגעגעת. "ככל שהשנים חולפות הנטישה של הכפר מצערת אותי יותר ויותר", היא אומרת. "אילו הייתי אז מבוגרת יותר, הייתי נלחמת בכל הכוח נגד הנטישה ומנסה לגייס ארמנים נוספים למאבק"[31].

בערב יום העצמאות של 2003, הדליקה נלבנדיאן, משואה. היא רצתה להזכיר בטקס את שואת הארמנים, שבמהלכה נספו בשנים 1916-1915 כמיליון וחצי מבני עמה, ואכן, בעלון הרשמי של מרכז ההסברה היא הוצגה כ"דור שלישי לניצולי השואה הארמנית" והובטח לה שכך יהיה גם בטקס. אולם מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, הזהיר שמדובר ב"פצצת מצרר", שתחבל ביחסים האסטרטגיים בין ישראל לטורקיה. מרכז ההסברה, מארגן האירוע, לחץ עליה להצניע את הדבר. זה לא עניין חדש – טורקיה מתכחשת מאז ומעולם לאחריותה לשואת הארמנים ומוחה בתקיפות על כל אזכור שלה. הקשרים של ישראל עם טורקיה באותו זמן, היו חשובים מכדי לסכנם בהכרה, ולו עקיפה, בנושא כה נפיץ מבחינה פוליטית. זאת ועוד, לשימוש במונח "שואה" בהקשר של טבח העם הארמני מתנגדים גם "יד ושם" וגורמים נוספים בישראל, הסבורים כי יש לייחד את המונח "שואה" לציון השמדת היהודים בידי המשטר הנאצי[32]. נלבנדיאן נכנעה; על הזכרתה של הטראומה העדתית הנוספת, נטישת הכפר שייח בראק, כבר לא היה לה כוח להילחם.

הערות

[1] ראו בהרחבה, באתר זה: סיור בעקבות ההתיישבות בבקעת יקנעם

[2] על ההבדל בין קבר לציון, ראה באתר זה: קברי צדיקים

[3] פון מולינן היה דיפלומט וחוקר שחקר את הכרמל, מחבר הספר Beiträge zur Kenntnis des Karmels ("להכרת הכרמל"), שנחשב עד היום כספר שהרים תרומה חשובה מאוד לחקר הכרמל. הספר גם כולל 16 מסלולים המפרטים את סיוריו הרבים. וכוללים תאורים של מנזר הכרמליתים, ואדי רושמיה, בלד א-שייח', המוחרקה, כפרי הדרוזים ועוד. טווח מחקריו כלל גם את מישור החוף עד נחל התנינים וזכרון יעקב. הספר כולל את מפת "הקרן הצפונית-מערבית" של הכרמל וכן צילומים שהוא צילם במסעות מחקריו. ראו בהרחבה:  יוסי בן-ארצי, "פון-מולינן ומפת חיפה, 1908", חיפה – היסטוריה מקומית, הוצאת זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 1998, עמ' 15–26).

[4] אהרון גבע קלינברגר ויוסי בן-ארצי, עריכה ההדרה ותרגום, הכרמל של פון מולינן, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2013, עמ' 293-295

[5] רות קרק ואביב אופנהיים, ‏"חקלאים ארמנים בארץ-ישראל: שיח' בוריק במאה העשרים", קתדרה 162, ינואר 2017, (להלן: חקלאים ארמנים בארץ ישראל), עמ' 67–94.

[6] ראו באתר זה: תרבות אוררטו

[7] הכנסייה האפוסטולית הארמנית היא הכנסייה הלאומית העתיקה בעולם ואחת מן הקהילות הנוצריות הקדומות ביותר. שמה הרשמי הוא "הכנסייה האפוסטולית והאורתודוקסית הארמנית". לעתים היא נקראת "הכנסייה האורתודוקסית הארמנית" או "הכנסייה הגרגוריאנית". ברם, השם האחרון אינו חביב עליה, מאחר שהיא רואה בשליחים ברתולומאוס ותַ‏דֵאוּ‏ס את מייסדיה ומחשיבה את גרגוריוס הקדוש "הַ‏מֵאִיר", רק כמנהיגה הרשמי הראשון.

[8] י' אורון, הבנאליות של האדישות: יחס הישוב היהודי בארץ־ישראל והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני, תל אביב, תשנ"ה, עמ' 69 ‑ 70 .

[9] .  חקלאים ארמנים בארץ ישראל, עמ' 67–94.

[10] מלכת קיליקיה הארמנית, שנודעת גם כ"ארמניה הקטנה", הייתה מדינה שהוקמה בימי הביניים, על ידי פליטים ארמנים מארמניה וממזרח אסיה הקטנה, שנמלטו מפני הסלג'וקים, החל ברבע האחרון של המאה ה-11 ואשר התקיימה עד שנת 1375. הממלכה קמה במרכז השטח המהווה את דרום טורקיה בת ימינו, והקיפה בשיאה את חופי הים התיכון והרי הטאורוס שבקיליקיה, מפמפיליה במערב ועד נהר הפרת במזרח. בתקופת קיומה הממלכה שיתפה פעולה עם ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות אחרות נגד האויב המוסלמי המשותף, אך שיתוף הפעולה ביניהן לא הגיע לעולם לרמת של ברית הדוקה. ממלכת קיליקיה הארמנית ראתה בעצמה יתד של הנצרות במזרח ומוקד לתרבות וללאומיות של הארמנים, שמולדתם לא הייתה עצמאית (John Armenia, Armenian Cilicia: Dawn, Splendor and Twilight of a Christian Kingdom during the Crusades, (2010)

[11] ריאיון של אופנהיים עם ג' הינטליאן, ירושלים, 15 במאי 2015 . יש לציין כי רות קרק איתרה את מפת אזור אדנה משנת 1943, אך לא איתרה בה את הכפר לפאדג'.

[12] אהוד עין-גיל, "שייח' בראק: גורלו של מיעוט", 'מצפן', גיליון מס' 84, אפריל 1978.

[13] צ' אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל, תל אביב תשל"ו, עמ' 129 ; ס' אבו רוכן וי' שורר (עורכים), מדריך ישראל החדש: הכרמל וחופו ורמות מנשה, ירושלים 2001 , עמ' 202 ; ב' שידלובסקי (עורך), הישובים הערביים והדרוזיים בישראל 2, ירושלים תשל"א, עמ' 1

[14] ש' ליבוביץ־דר, "זה הגורל שלהם", הארץ, י"א באייר תשס"ג ) 13 במאי,2003

[15] תחקיר מאת י' סומך, קצין אזורי למיעוטים, חיפה, 18 בפברואר 1956 , גנזך המדינה, גל 17036/1-

[16] ראו: אתר האינטרנט של יואב אביניון: בָּדָד לָעַד – הכפר שייח' בראק איננו עוד.

[17] נ' טוקטלי, חיפה, ללשכת היועץ לענייני ערבים, משרד ראש הממשלה, 10 בפברואר 1964 , גנזך המדינה,  גל 17036/1- .

[18] צ' אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל, תל אביב תשל"ו, עמ' 129 ; ס' אבו רוכן וי' שורר (עורכים), מדריך ישראל החדש: הכרמל וחופו ורמות מנשה, ירושלים 2001 , עמ' 202 ; ב' שידלובסקי (עורך), הישובים הערביים והדרוזיים בישראל, 2, ירושלים תשל"א, עמ' 1

[19] החוק קובע בין היתר שקרקעות שבעליהן עזבו את הארץ למדינות עוינות עם הקמת המדינה יועברו לרשות מדינת

ישראל. ראו: ספר החוקים  37 , [חמ"ד],  תש"י, עמ' 86 ‑ 101 .

[20] שולי לינדר-ירקוני, "הכפרים הערביים של חוף הכרמל, 1948: שחזור נוף תרבותי", עבודת גמר, שהוגשה כחלק מהדרישות לקבל תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2005

[21] משרד החקלאות, נתניה, למחלקת החקלאות, תל אביב, 10 ביולי 1949 , אה"מ, גל 17036/1- .

[22] 'הצהרה בשבועה של חמשת ראשי משפחות הכפר הארמני שייך בוריק לרשם בית המשפט המחוזי', חיפה, 7 ביולי 1949 , גנזך המדינה , גל 17036/1- .

[23] חלקאים ארמנים בארץ ישראל

[24] מנחם תלמי, "כפר ארמני קטן", מעריב, 8 בספטמבר 1957

[25] חקלאים ארמנים בארץ ישראל

[26] תיק הכפר בגנזך המדינה

[27] מנחם תלמי, "כפר ארמני עצוב", מעריב, 10 בדצמבר 1965

[28] ז' שיף, 'הכפר הארמני בישראל', הארץ, כ"ט בטבת תשט"ז ( 13 בינואר 1956 ).

[29] חקלאים ארמנים בארץ ישראל

[30] אריה יצחקי, "שיח׳ בוריק – הכפר הארמני היחיד שהוקם בארץ", בתוך: אלי שילר (עורך), אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל – אריאל 204-205, הוצאת אריאל, ירושלים.

[31] שרה ליבוביץ-דר, זה הגורל שלהם, הארץ.

[32] דליה שחורי, " אני, נעמי נלבנדיאן, דור שלישי לשואה הארמנית, מדליקה משואה זו", הארץ, 04-05-2003