גילי חסקיןכתב: גילי חסקין 2020. עדכון: 11-01-24
תודה לרינה אופנבך, ממחנה המעפילים, על שם משה סנה, בעתלית.
נידרש לנושא ההעפלה, בסיור לעתלית, בסיור ליגור ובסיור לחוף ניצנים.
ראו כאן: סיור לעתלית. סיור ליגור, סיור לניצנים (בהכנה).
"הַעְפָּלָה" הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי. בהגדרה, 'מפעל ההעפלה' מתאר את כלל הפעילויות שארגנו גופים שונים לעליה בלתי חוקית, בזמן שלטון המנדט הבריטי. העלייה היתה "בלתי חוקית" במובן שהמתכוונים לעלות, המעפילים, לא היו מצוידים בסרטיפיקטים (אישורים) לעליה, ששלטונות המנדט הנפיקו (לפי מכסות) והיו צפויים לפיכך למעצר ו/או גירוש.
ניצנים
בהתאם לתקנות הספר הלבן של צ'רצ'יל, משנת 1922, הגבילו שלטונות המנדט את העלייה לארץ, "על פי כושר הקליטה הכלכלי של היישוב" והעניקו מכסות עלייה בעיקר לבעלי אמצעים, קרובי משפחה של נתינים בארץ, סטודנטים, בעלי מקצועות מסוימים ועוד. השלטונות הבריטיים בארץ, בשיתוף פעולה עם מוסדות היישוב, קבעו מכסה של עולים בלתי מקצועיים, שהיתה מזומנת להם עבודה ולפי החלטה זו סיפקו אישורי עליה (סרטיפיקטים), שחולקו על ידי ההנהלה הציונית, למי שראו שהוא מתאים לעלות לארץ ישראל. היו יהודים שלא יכלו לעלות לארץ-ישראל , עקב הגבלת המכסות על ידי הבריטים ומשום שהיו חסרי אמצעים כלכליים[1]. לכן, החל מראשית תקופת המנדט הבריטי, הגיעו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי ובלתי מאורגן.
עולים שבאו מאירופה בשנות העשרים של המאה העשרים דרך היבשה, עברו בחשאי את גבול הצפון, כשהם נעזרים בתושבי היישובים הסמוכים באצבע הגליל: כפר גלעדי, ראש פינה ומטולה, תוך תשלום שוחד למבריחים ערבים משני צדי הגבול. כך למשל העבירו חברי "הקיבוץ החשאי" (בגדוד העבודה), ובראשם מניה שוחט, עולים רבים דרך הגבול[2].
ראו באתר זה: הקיבוץ החשאי
בשנות השלושים עסקו בחצייה בלתי חוקית של הגבול, גם חברי פלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה ובראשם גרשון שץ, פעלו בתחום זה והביאו קבוצות יהודים בנות 20–40 איש בכל פעם מלבנון וסוריה. יהודים אחרים עלו לישראל כסטודנטים ונרשמו ללימודים למשך תקופת זמן מוגבלת, אך לא חזרו לארצות מוצאם. היו צעירים שנישאו בנישואים פיקטיביים על מנת לעלות. יש שהסתייעו ברישיונות מזויפים ורבים אחרים נכנסו לארץ בתור תיירים ונשארו לגור בה. כך למשל, ב-1932, הגיעו תיירים רבים למכביה הראשונה בתל אביב, שנפתחה ב-28 במרץ, ליריד המזרח ולעדליידע. אלפים מתיירים אלו נשארו בארץ ישראל, גם אחרי פקיעת תוקף האשרה שלהם. מכיוון שעולים אלו באו באופן בלתי מאורגן, לא ידוע בוודאות מספרם והם נאמדים בכמה אלפים. אחד האומדנים מעריך, שקרוב לחמישים אלף יהודים, נכנסו לארץ בדרכים אלו, בין השנים 1920 – 1937[3].
ההעפלה בשנות השלושים
בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 והתגברות תופעות אנטישמית באירופה, אלפים רבים של יהודים עלו לארץ ישראל באופן חוקי במסגרת העלייה החמישית, שמנתה בין השנים 1933–1935, למעלה מ-137,000 עולים. ממשלת המנדט הבריטי הייתה קובעת מדי שנה מכסה, כמות, של רישיונות עלייה ליהודים, אך מספר זה היה קטן מאוד והגביל בצורה קשה את אפשרויות העלייה לארץ. העברת חלק ממספר רישיונות ההגירה, ליהודי גרמניה, שהיו במצוקה גדולה, הגבילה את אפשרויות ההגירה של חלק מיהודי פולין. בעקבות כך, היו רבים שביקשו להשתמש בדרכי העלייה הבלתי לגאלית, כדי להגיע לארץ-ישראל. ההעפלה נעשתה בעיקר דרך הים, בספינות משא קטנות, ישנות ורעועות שניסו להגיע לחופי הארץ ולהביא אליה בחשאי פליטים יהודים.
השלב הראשון של ההעפלה נמשך עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939. בשלב זה לקחו חלק במבצע ההעפלה כמה גורמים: ארגון "החלוץ"[4] [שחלק מאנשיו הצטרפו בסופו של דבר, לארגון העיקרי, "המוסד לעלייה ב'" (קיצור של עליה "בלתי לגאלית") [5] ופעל בחסות ארגון ה'הגנה']. 'ההסתדרות הציונית החדשה' של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת ההעפלה הבלתי לגלית של התנועה הרוויזיוניסטית, שאורגנה על ידי ברית הצה"ר, בית"ר ואצ"ל, כונתה "עליית אף על פי". ההעפלה נעשתה לא רק בניגוד לרצונם של השלטונות, אלא גם בניגוד לדעתה של ההנהגה הציונית. כפי שכתבה ברכה חבס: "באיסור כפול ומכופל עשו את המעשה, רחוקים עדיין מלקבל אישורם המפורש ,אפילו של מוסדות תנועת העבודה בארץ-ישראל – הסכמת המנהיגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא כל שכן"[6].
ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לחופי הארץ, ללא רישיונות עלייה, הייתה "ולוס", שהפליגה מיוון ביולי 1934. קיבולה של הספינה היה 180 נוסעים, אך בפועל הפליגו בה 350 איש. אחרי תקלות לא-מעטות, שחלקן נגרם בשל חוסר הניסיון של המארגנים ולהיטותם של המעפילים לעלות מהר על הספינה – הרימה זו עוגן והפליגה מזרחה, בפתחה פרק חדש בתולדות שובם של היהודים לארץ-ישראל. ההפלגה נמשכה ארבעה ימים ועברה בשלום. אלא שסדרי ההורדה היו איטיים ופרימיטיביים ביותר. הורדת המעפילים בוצעה במשך לילות אחדים ונעשתה בשני סבבים, חלק ירדו באזורי חוף נתניה וכפר ויתקין, וחלק בתל אביב, ליד שפך הירקון. קבוצות של חברי ההגנה העבירו בסירות קטנות את המעפילים לחוף. במהלך מבצע ההורדה התהפכה אחת הסירות, שתי מעפילות נהרגו ואיש ההגנה נפצע[7].
ההפלגה השנייה של ספינת המעפילים "וולוס", כללה גם כן 350 נוסעים ונערכה בספטמבר 1934. לפי התכנית, צריכה הייתה האנייה, להפליג מן הנמל היווני פיראוס. אולם מכיוון שעל קיומה נודע לסוכני בולשת בריטיים, היא הפליגה מיוון, לנמל הבולגרי וארנה (Varna) והרכבת המיוחדת שהובילה את המעפילים מפולין, הופנתה ברגע האחרון ממש לנמל הבולגרי. שם הועלו על סיפונה 380 איש, יוצאי פולין, ליטא ולטביה. כעבור שבעה ימים, הגיעה לחופי הארץ מול עתלית. בליל ה-13 בספטמבר, הורדו הסירות מעל הסיפון ו- 56 איש הפליגו לחוף. בין כה וכה האיר השחר והאנייה חזרה ללב ים; הסתובבה משך יומיים, בקרבת חופי הארץ ולא הצליחה להוריד את העולים[8]. מכיוון שאזלו הלחם והמים, הם פנו לנמל טריפולי שבלבנון, שם הצטיידו במים ופנו לאי סירוס שבים האגאי. כעבור שבוע וחצי יצאו שוב בכיוון לארץ ישראל. בהתקרב האנייה לחופי הארץ, הפתיעה אותם סירת משטרה ממונעת והאנייה חזרה על עקבותיה והגיעה לסלוניקי. ב–28 בספטמבר הפליגה שוב ארצה, אך משהתקרבה לחיפה, יצאו לקראתה אנשי ה'הגנה' בסירה והודיעו למארגנים שאין אפשרות להורדה, כל זאת, במקביל לכך שמלאי הפחם הלך ואזל ולכן, האוניה חזרה לאירופה. משך כל נדודיה של "וולוס," לא נמצא אף נמל מכל נמלי הים התיכון, שיסכים לתת לנוסעיה מקלט וכל מאמצי ארגונים ומוסדות יהודיים שונים, להשיג עבורם רישיונות עליה עלו בתוהו. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו ממנה לארץ ברישיונות עליה (סרטיפיקטים), בסוף 1935.
חודש לאחר הפלגתה הראשונה של "ולוס", הגיעה לארץ האוניה "אוניון" ובה 117 מעפילים, שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית. עם וולוס א', 50 המעפילים של וולוס ב' ו"אוניון", תם הפרק הראשון של ההעפלה. הקשיים שהתעוררו דחו את המשך הפעולה למספר שנים. כישלונה של "ולוס" חידד את הוויכוח בין מצדדי העלייה הבלתי לגאלית למתנגדים לה ביישוב, וגרם להתנגדות הסוכנות היהודית לפעולות דומות[9].
על היקף העליה הבלתי חוקית שהתנהלה בימים ההם יעיד הדו"ח של הממשלה הבריטית לחבר הלאומים על הממשל בארץ ישראל ב -1934, האומר : … " עוד אמצעים נאחזו למלחמה בעליה אי- חוקית. […]. גויסו עוד שוטרים לשמירת גבולות היבשה, כדי למנוע, בעזרת חיל הספר של עבר הירדן, את מעבר הגבול, בלי רישיון, ממזרח ומצפון מזרח. כוח ימי ממונע הועמד עכשיו בנמלי יפו וחיפה, והוא מורכב מקצין בריטי ו 25 שוטרים מכל הדרגות. הם עולים על כל אנייה, בודקים את חבר העובדים, מחפשים את המתחבאים ומונעים את עלייתם של חסרי הסרטיפיקטים. הנאסרים נמסרים למשפט כעולים בלתי חוקיים וכשהם נמצאים אשמים, הם מחויבים לשבת בבית הסוהר לפני הישלחם".[10] .
"אף על פי"
התנגדות המוסדות הלאומיים לעלייה בלתי לגלית בכל צורה שהיא, לא פסקה גם בשנים שלאחר ניסיון "וולוס", ונמשכה, למעשה, עד שנת 1938. החשש היה, שעלייה זו תפגע במתן רישיונות לעלייה הלגלית. זאב ז'בוטינסקי יצא בחריפות נגד ניסיונות הממשלה הבריטית להגביל את עלייתם של יהודים לארץ-ישראל, בתואנה שיש להתאימה לכושר הקליטה הכלכלי של הארץ. הוא גרס שפתרון הבעיה היהודית באירופה טמון בעלייה המונית, ואם הבריטים מגבילים את העלייה, יש לפרוץ את גבולות הארץ באופן בלתי חוקי. הוא התנגד לשימוש במושג "עלייה בלתי לגלית" וטען שמושג זה פוגע בזכותו הטבעית של כל יהודי, לעלות ולחיות בארץ; בעיניו כל כניסה של יהודי לארץ ישראל היא לגלית ותתכן רק חקיקה בריטית בלתי לגלית בנושא זה[11]. ביוני 1936 העלה ז'בוטינסקי את רעיון ה"אווקואציה" וקרא ליהודים לחסל את הגלות בדרך של "פינוי". מאוחר יותר קבע: "הספורט הלאומי שאני ממליץ עליו בכל לב לפני הנוער היהודי, שמו העלייה החופשית. ללא ספק זהו הספורט האציל ביותר בעולם…הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסר-בית והופך המון זה לעם..."[12].
חידוש ההעפלה בדרך הים, קשורה בשמו של משה גלילי (קריבושיין), בית"רי מארץ ישראל, שלמד באיטליה. בקיץ 1936 ביקר גלילי במחנה של פליטים יהודים שברחו מגרמניה. הביקור עשה עליו רושם קשה והוא החליט למצוא דרכים כדי להעלותם ארצה. בעזרת ראשי הצה"ר (הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים) בווינה, הצליח לארגן ספינה קטנה שמשקלה 50 טון, שב-13 באפריל 1937 הגיעה לא הרחק מנמל חיפה, ו-15 הצעירים שהיו בה ירדו בשלום לחוף. בספטמבר 1937 הגיעה לחוף טנטורה (דור) ספינה נוספת ועליה 54 צעירים, שעלו לחוף בשלום. כעבור שלושה חודשים, הפליגה לחופי הארץ השיירה השלישית, שמנתה 95 בית"רים וכולם הגיעו בשלום ארצה. ביוני 1938, חודשים אחדים לאחר כניסת היטלר לווינה, יצאה לדרך השיירה הגדולה ביותר שאורגנה על-ידי גלילי, אשר קרא למפעלו "אף-על-פי". שיירה זו כללה שלוש ספינות ועליהן 381 בית"רים מבירת אוסטריה, וכולם הגיעו בשלום לחוף טנטורה, שם העלו אותם אנשי האצ"ל לאוטובוסים ופיזרום במקומות שונים בארץ. שתי שיירות של עולים, האחת מווינה והשנייה מפולין, עשו את דרכן לנמל פיומה שבאיטליה. 1,940 העולים הפליגו משם באנייה "דראגה" ובאוקטובר 1938 הגיעו לארץ-ישראל. בחוף טנטורה חיכו להם אנשי האצ"ל, אשר הורידו את העולים לחוף ופיזרום במקומות שונים בארץ. מכאן ואילך הפך ארגון ההעפלה לפעולה המרכזית של המפלגה הרוויזיוניסטית ושל האצ"ל. התנועה הרוויזיוניסטית, הביאה במבצע זה, ספינות גדולות יותר ויותר, שהובילו מאות ואף אלפי מעפילים. תנועה זו ייחדה מאמצים ומשאבים רבים, לחילוץ מעפילים מאירופה המתדרדרת, לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. פעולה שנמשכה עד שנת 1942, בעיצומה של המלחמה[13].
אחד השירים הנפוצים בתקופת עליית "אף על פי ", בקרב הנוער הבית"רי: "הן לא אכפת מאין ומדוע עלית, אח, על הספון הנע ! ודרכך לך הוא רק ידוע ואת הקץ תדחק בכוונה. האניה המלאה רובה, מתחתיתה ועד הארובה, המתנדנדת על גלי הים, אף כי בלי לוע של תותח מורם, היא אנית המלחמה המובילה גדודי צבא שגם בלי נשק כחם גדול , עולים לבנות מיסוד עתיד העם על אדמות ואת ארצנו לכבוש, לגאול !"
פעולות "החלוץ"
ההתנגדות העזה של המוסדות לעליה הבלתי לגלית החלה מתערערת בסתיו 1938. הקיצוץ הקיצוני שצמצמו הבריטים בעלייה והיסוסיהם לגבי יישום מסקנות ועדת פיל ומסקנותיה החמורות של ועדת וודהד[14], פקחו את עיניהם של המנהיגים הציוניים. הם הבינו שנסיגת בריטניה מעקרונות הצהרת בלפור, אינה רק סטייה בימים קשים, אלא בחירת מדיניות חדשה מכיוון שכך, החלו דוד בן גוריון ומשה שרתוק, לתמוך בעליה ב'. בן גוריון ראה בעליה זו מנוף פוליטי, שיש בו כדי להביך את בריטניה. הוא קרא ל"מרד עלייה" – מרד בבריטניה באמצעות המעפילים היהודים. אמנם, בשלב זה, עדיין רבו המתנגדים לעליה ב', בעיקר בקרב אנשי הסוכנות ומנהיגי הציונות בחוץ לארץ. לרבים מחברי התנועה, נראה המאבק בבריטניה באמצעי זה, קיצוני מדי ומסוכן. עם זה, השינוי בעמדתם של מנהיגים מרכזיים, כמו דוד בן גוריון ומשה שרתוק, נתן תנופה רבה לעליה ב' והפך את עזרת ה'הגנה' למפעל זה, לחלק לגיטימי של פעולותיה ותפקידיה, בארגון הורדת העולים[15]. כחלק ממרד העלייה אותו יזם, החליט דוד בן-גוריון, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי אנשי 'החלוץ', אנשי קיבוצים ברובם ולהעמיד בראשו את שאול אביגור[16].
כמו כן, פעלו גורמים פרטיים – מעין קבלנים, שתמורת סכומי כסף גבוהים ארגנו את בריחתם של יהודים מאירופה לארץ ישראל. לא אחת, שיגר "סוכן" זה או אחר, ספינה לארץ ישראל, כשהוא גובה מנוסעים סכומי כסף גבוהים תמורת ההפלגה. ייאושם של יהודי אירופה באותה עת היה כה גדול, עד שהיו מוכנים לעזוב את היבשת בכול מחיר. בשלב זה של ההעפלה (מאז ראשית ההעפלה הימית ועד פרוץ מלחמת העולם), הגיעו לחופי הארץ, בחמישים כלי שיט, 20,500 מעפילים[17].
ההעפלה בזמן מלחמת העולם
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945), נהפכה ההעפלה למבצע הצלה.
במהלך המלחמה – למרות כל הקשיים והסכנות -הגיעו לארץ כ- 16,000 מעפילים. חלק מן הספינות לא זכו להגיע לחופי הארץ, בין השאר בגלל מצבן הרעוע והמספר הרב של המעפילים, והן טבעו (או טובעו) במהלך ההפלגה. הבאנו כאן מספר פרשיות בולטות:
הטבעת פאטריה
בנובמבר 1940 עקב הציבור, בדריכות גוברת, אחרי פרשת ההעפלה המחודשת והמאבק המדיני הכרוך בה. האירוע שהסעיר את הלבבות היה בואן ארצה של שלש אניות מעפילים, שריתקו אליהן את תשומת הלב הציבורית, במשך שלושה שבועות ויותר: פסיפיק' (1/11/1940) 'מילוס' (/19403/11), ו'אטלנטיק' (24/11/1940). בספינות אלו היו 3,642 עולים וכולן היו מיועדות לגירוש[18]. בהגיע שתי הספינות הראשונות לחיפה, העבירו שוטרים וחיילים את 1,771 נוסעיהן לאניית הגירוש 'פאטריה'. היתה זו אניית נוסעים צרפתית ישנה, שעל סיפונה ובתאיה הוצבו גם 230 שוטרים וחיילים מזוינים[19]. המוסדות הלאומיים – הוועד הלאומי והנהלת הסוכנות היהודית – פעלו לבטל את רוע הגזירה, אך הנציב העליון הארולד מק־מייקל (Harold MacMichael) דחה כל פניה בעניין וסרב אפילו לקבל משלחת מטעם אסיפת הנבחרים, בטענה שליהודי הארץ אין סמכות לטפל ביהודים שאינם תושביה.
ה'הגנה' החליטה למנוע את גירושה של 'פאטריה' בכל מחיר, עד כדי חבלה בספינה[20]. ב-25 בנובמבר 1940, בשעה 09:00, התפוצץ מטען חומר נפץ שהוצמד לבטן האנייה, שעגנה בנמל חיפה, והיו בה, אותה שעה, למעלה מאלף ושמונה מאות מעפילים. האנייה נטתה על צדה ובתוך דקות אחדות שקעה רובה ככולה במים[21]. מספר החללים מוערך במאתיים . [22]. הציבור היהודי הוכה בהלם. היה זה מבצע כושל ולדעת רבים גם פוחז ועלה בחייהם של מאות עולים[23]. הטבעת 'פאטריה' חוללה סערה ביישוב וחרושת של שמועות, שחלקן מיאנו להאמין שיד יהודים היתה בדבר וייחסו את ההטבעה לאנשי "גייס חמישי" הפועלים בארץ[24]. לימים התברר כי לא היתה כאן יזמה מקומית של מפקדים זוטרים בשטח, אלא שבכירים בהנהלת הסוכנות, כולל אדם מתון כמשה שרתוק, היו שותפים לסוד הפיגוע[25]. כמובן שלא היתה כאן מטרה עקובה מדם, אלא רק לחבל במנועי האנייה, כדי לעכב אותה ואת מטען האומללים שעליה בחיפה ובדרך זו להגביר את הלחץ על הממשל הבריטי ולהניח להם להישאר. דבר שעורר זעם רב אצל הבריטים[26].
ראו באתר זה: הטבעת פאטריה
חלקת חללי אניית הגירוש פאטריה (221 נספים) מצויה בבית הקברות חוף הכרמל שבחיפה. חלק מהחללים לא זוהה והם נקברו בשם "אלמוני". חלקת המעפילים בבית הקברות בחיפה, הוקמה לפני קום המדינה ולכן החללים לא נקברו בבית הקברות הממלכתי בהר הרצל בירושלים.
אמנם, לאחר הטבעת 'פאטריה', לא גורשו ניצוליה, אך מעפילי 'אטלנטיק' נשלחו לאי מאוריציוס. פרשה שהותירה פצע עמוק בלב היישוב[27]. ב-9 בדצמבר 1940, הסתער הצבא הבריטי על מחנה המעפילים שבעתלית, כדי להוציא את המעפילים המיועדים לגירוש. הפינוי נעשה בברוטאליות ובאכזריות, שהרתיעה גם רבים מבין השוטרים הבריטיים. במשך שמונה שעות התנהל מאבק אלים בין הבריטים לבין המעפילים, עד שהאחרונים הוכרעו. לפנות. סיפור זה ממחיש את יחסם המעוות של הבריטים במזרח־התיכון, לבעיית הפליטים היהודים[28]. [אם כי יש לקחת בחשבון את הזהירות שנקטו הבריטים, נוכח המלחמה בגרמניה הנאצית והחשש שמא גם המוניה ערבים יפנו נגדם). הפרשה כולה חידדה את הוויכוח בין "אקטיביסטים" למתונים. בין אלה שטענו להמשיך במאבק נגד 'הספר־הלבן' בכל תנאי, לבין אלה שטענו, שיש להימנע מפעולות אנטי־בריטיות, כל עוד נמשכת המלחמה[29]. היו שסברו שההעפלה הבלתי לגלית פוגעת באינטרסים חשובים אחרים, כמו הקמת חטיבה או אפילו דיוויזיה יהודית במסגרת הצבא הבריטי[30].
הטבעת סטרומה[31]
ב-1941 החמיר מצבם של יהודי ארצות הבלקן ובעיקר של יהודי רומניה, תחת השלטון הפשיסטי של יון אנטונסקו (Ion Antonescu). בסוף 1941 אורגנה ברומניה, על ידי תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים, הספינה "סטרומה", מנמל קוסטנצה שברומניה ועל סיפונה הועמסו 769 מעפילים. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד והיא יועדה לעד 400 נוסעים בלבד[32]. הספינה הייתה קטנה ורעועה, ציודה היה מיושן וסבל העולים בה היה רב. ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה כשעל סיפונה מתנוסס דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול. המארגנים קוו לקבל בטורקיה סרטיפיקטים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל. בין הנוסעים היו שישה בעלי סרטיפיקטים, שהורשו לעלות לחוף ולהמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל[33]. כשהגיעה לחופי איסטנבול, ביקשו הטורקים להיפטר ממנה, עקב לחצם של הבריטים וגררוה ללב ים, אך בשל הקלקולים הרבים שהתגלו בה היא התקשתה לנוע. ההיסטוריון רונלד צווייג הוכיח ,ששלטונות טורקיה אילצו את האנייה לשוב ללב ים, כתוצאה ממהלך שייזם שר החוץ אנטוני אידן (ובתוך כך הוליך שולל את צ'רצ'יל והקבינט כולו) [34]. כל אותו זמן ניהלה הסוכנות היהודית משא ומתן עם שלטון המנדט, על מנת לאפשר את כניסת המעפילים לארץ ישראל. הבריטים סירבו לכך, אפילו על חשבון מכסת הסרטיפיקטים, ולאחר מכן ניאותו לאפשר מכסות כניסה, רק לילדים שמבין המעפילים[35].
ב-23 בפברואר 1942, בעודה עוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של טורקיה, התרחש פיצוץ והאנייה טבעה בים השחור, על כל נוסעיה, למעט אחד. ההשערה הרווחת מדברת על תקיפה בידי צוללת רוסית, שסברה בטעות שהאנייה היא גרמנית[36]. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה של "סטרומה" הייתה האסון הקשה ביותר בתולדות ההעפלה[37]. טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. הוכרז על יום אבל וחצי יום של שביתה ממלאכה ועוצר. דגלים שחורים הונפו והתקיימו עצרות. היישוב בארץ זעם והאשים את הנציב העליון הרולד מקמייקל באסון, משום שסירב לאפשר למעפילי האנייה להיכנס לארץ. השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה.
באותה תקופה התרחשו אסונות ימיים נוספים. פרשה זו עוררה תחושות זעם נגד בריטניה וגרמה להפגנות כנגד הבריטים[38]. ב-25 באוגוסט, אחרי שהורידה את נוסעיה בקפריסין, הוטבעה הספינה 'לילי', יחד עם 11 אנשי צוות, על ידי צוללת איטלקית או גרמנית. צמד מלווי הפלי"ם טבעו.
האנייה "מפקורה" ((Mefküre)), שהפליגה מרומניה ב-1944, טורפדה על ידי צוללת גרמנית בים השחור. 390 מעפילים נספו ורק 5 ניצלו[39]. גם אם מספר המעפילים שעלו נוכו ממכסת העלייה הרשמית שקבע 'הספר־הלבן', וגם אם ההעפלה היתה בניגוד לאינטרס של המוסדות הלאומיים (לפחות בתקופה זו), הרי לפרשת ההעפלה תפקיד מרכזי בכינון האתוס הלאומי. הפליטים מצטיירים כחיילים שהכניעו אימפריה[40].
ההעפלה מתום מלחמת העולם ועד להקמת מדינת ישראל
עם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי ובהנהגה הציונית האמינו, כי מדיניות "הספר הלבן" וההגבלות על העלייה יבוטלו; וזאת גם לאור העובדה, שבאנגליה עלתה לשלטון מפלגת ה'לייבור', שהבטיחה במצע הבחירות שלה, לבטל הגבלות אלו. אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין, החליטו להמשיך – וביד קשה – במדיניות האנטי יהודית של הגבלות על עלייתם של יהודים, ובכלל זה עשרות אלפי פליטים, ניצולי השואה. גזרות 'הספר הלבן' שהבריטים החליטו להשאיר בתוקף (תוך דחיית קריאתו של נשיא ארה"ב, הארי טרומן, לאפשר עלייה מידית של 100,000 ניצולי שואה). הרגשת החובה לסייע לשארית הפליטה ששרדה את השואה, ובעיקר הלחץ של מאות אלפי הפליטים במחנות העקורים להשאיר את אירופה מאחוריהם ולפתוח דף חדש בחייהם בארץ ישראל, דחפו את פעילי 'המוסד לעליה ב' לחדש במרץ את פעילות ההעפלה. חברו למוסד, חיילי החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"), שהגיעו לאירופה במסגרת הצבא הבריטי, ועתה נחלצו לסייע לאחיהם ששרדו את התופת, אף שהדבר לא תאם את השתייכותם הצבאית. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, חצו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות צפון אפריקה. במבצע זה לקחו חלק גם צעירים מארץ ישראל, שפיקדו על ספינות המעפילים, אבטחו אותן וגם השיטו אותן בשעת הצורך[41].
בתגובה לחידוש מפעל ההעפלה, שיגר הממשל הבריטי בתחילת ספטמבר 1945, הנחיה לצי הבריטי לפעול בתקיפות נגד המפעל, כולל מניעת היציאה של ספינות העפלה מנמלי המוצא שלהן. בחודשיים הבאים נערך בהתאם הצי הבריטי בים התיכון, על כ-40 הסיירות, המשחתות, הפריגאטות ושולות המוקשים שעמדו לרשותו, לביצוע המשימה. הצי הטיל סגר ימי על הארץ במסגרת כוח משימה שכונה 'הסיור הפלסטיני' (The Palestine Patrol) ושנעזר במטוסי סיור, מתקני מכ"ם יבשתיים, כוחות צבא (בראשם ה"כלניות" – חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6), משטרה ומודיעין. מפעל ההעפלה הפך בתקופה זאת למרכיב מרכזי במאבק של הישוב לסילוק הבריטים מהארץ.
כאשר התברר שהבריטים מגבירים את ההסגר על חופי הארץ, הוחלט על הגברת המאבק בתחום ההעפלה. בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד הכרזת העצמאות במאי 1948, אורגנו ששים וחמש הפלגות מעפילים. ככל שניתן היה לתכנן, המקומות בספינות הוקצו לפי מפתח ששקלל את השתייכותם של המעפילים לפלגים/מפלגות/תנועות השונים בתנועה הציונות, לפי גודלם ומשקלם הפוליטי היחסי. את המסה העיקרית של המעפילים "סיפקה" תנועת 'הבריחה', שהייתה אף היא באחריות המוסד לעליה ב'.
ראו באתר זה: פרשת גנדוולד
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של עשרות אלפי ניצולי שואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1948-1944 [42]. מאות פעילי 'הבריחה' ברחבי אירופה הבריחו ניצולים והסיעו אותם, ממזרח ומרכז אירופה, לנמלי היציאה של הפלגות המעפילים[43]. ה'בריחה' החלה באופן ספונטני, ולאחר מכן אורגנה בסיוע "ההגנה" והפכה לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל[44].
ממזרח אירופה הפליגו יחסית מעט אניות, אך היו אלה אניות גדולות, שהסיעו הרבה מעפילים. לעומת זאת, מארצות היציאה במערב אירופה, הפליגו יחסית הרבה ספינות, אך רובן היו קטנות ובינוניות בגודלן. מרבית המעפילים הפליגו מאיטליה וצרפת. המוסד לעליה ב' קיים בהן את שלוחותיו הגדולות והעיקריות והפעיל בהן עשרות מחנות מעבר, שם שהו המעפילים עד למועד הפלגתם. נפוצות היו עשרות רבות של הכשרות (שנקראו "קיבוצים"), ששכנו בדרך כלל בחוות או וילות נטושות, רובן ככולן ברחבי איטליה, בהן קיבלו קבוצות מעפילים צעירים, חברי תנועות הנוער השונות, הכשרה חקלאית במשך מספר חודשים, לעיתים אף מעבר לשנה, טרם הפלגתן.
כ-70 חברי פלי"ם ו'גדעונים' (אלחוטנים) – שכונו 'מלווים' – "הושאלו" ל'מוסד' והועסקו במגוון המשימות הימיות הקשורות במפעל ההעפלה: הכנת האניות, הדרכת המעפילים, העלאת המעפילים לספינות וליווי הספינות והמעפילים במהלך הפלגתם. למסגרת זו הצטרפו החל מ-1946 גם למעלה מ-250 מתנדבים מצפון אמריקה, שפעלו כאנשי צוות בעשר "האניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב. ברוב הספינות רב החובל ואנשי הצוות היו ימאים זרים, בני לאומים רבים (ספרדים, איטלקים, יוונים, טורקים ועוד).
בנוסף לפליטי השואה מאירופה, הגיעו לארץ גם עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. "ההעפלה מצפון אפריקה הוכיחה, כי שאיפת היהודים לעלות לארץ ישראל אינה קשורה אך ורק במצבם הקשה של הפליטים היהודים באירופה בעקבות השואה, וגם יהודי גלויות אחרות מוכנים להפליג בספינות רעועות או לחצות גבולות כדי להגיע לארץ"[45]. הפיזמונאי חיים חפר, שהשתתף בהברחתם ארצה של מעפילים מארצות המזרח דרך גבול הצפון, כתב על מבצע זה, מנקודת המבט של חבריו לחוליית הפלמ"ח, את השיר "בין גבולות": "בין גבולות, בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים / שיירות של אחים בלי הרף, למולדת אנו מלווים"[46].
במבצע ענק, שנמשך כשלוש שנים, חברו להם יחד, תעוזה של צעירים מארץ ישראל, שפיקדו על הספינות ואבטחו אותן (ובשלב מאוחר יותר, אף השיטו אותן בפועל), יוזמה וחריפות, הנהגה נועזת של פעילים כמו שאול מאירוב (לימים אביגור), יהודה ארזי, עדה סירני ואחרים, וכסף שהגיע ברובו מארצות הברית. התוצאה היתה, שמעשרות נמלים באירופה, נשלחו כ-70000- מעפילים, בפיקוד ימאי הפלי"ם והגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין.
מבסיסיו בארץ, פעל הפלי"ם, במבצעים "צמודי ההעפלה", שכללו סיוע להורדת מעפילים בחופי הארץ וחבלה במטרות בריטיות שהיו קשורות בפעילות הבריטית נגד ההעפלה. ב – 10 באוקטובר 1945, בפשיטה נועזת של הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, שוחררו כל המעפילים שהיו עצורים במחנה. מבצע זה פתח את המאבק המזוין בבריטים, שנמשך בכל מה שקשור להעפלה עד קיץ 1947 ("המאבק הצמוד").
היתה זו פעולה מורכבת ואפילו מסובכת: בשחרור מעפילי עתלית השתתפו כמאה פלמ"חאים, שצריכים היו להשתלט על המחנה ושומריו ולהעביר את המעפילים למרחק של כמה עשרות קילומטרים, למקומות מסתור, מבלי שהפיקוד האנגלי יידע על הפעולה בשלב מוקדם וכשייוודע לו עליה, לא יוכל לתפוס את הבורחים[47]. הכוח פרץ למחנה בפעולה משולבת משלושה כיוונים, כאשר על הכוחות הפורצים פיקדו נחמיה שיין[48] , סגן מפקד הגדוד, יצחק רבין ומדריך קרב מגע מיכה פרי, ושיחרר 208 האסירים.
ראו באתר זה: סיור בעקבות המעפילים – מעתלית ליגור.
באותו חודש התפרסם סיפור מאת מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנקרא "אחותי על החוף". שדה מכנה את הצעירה "אחותי", והכוונה ליחסי אחווה המבוססים על השתייכות לקבוצה אתנית וגורל היסטורי. בסיפור זה תיאר שדה מפגש עם נערה צעירה שעל זרועה כתובת קעקע "רק לקצינים". הנערה, שעוקרה על ידי הגרמנים, שואלת את שדה אם היא ראויה שבחורים צעירים יסכנו עצמם למענה ושדה עונה לה: "נכונה לך אהבתנו. את אחות לנו תהיי, את כלה לנו תהיי, את אמנו תהיי"[49]. שדה נשבע כי "למען אחיותיי אלה – חזק אהיה, למען אחיותיי אלה – אמיץ אהיה, למען אחיותיי אלה – גם אכזרי אהיה"[50]. באמצעות סיפור זה ניסה שדה לדרבן את הנהגת היישוב ואת צעירי הארץ להתגייס למפעל ההעפלה. היו שביקרו את דבריו וראו בהם תיאור של המעפילים כאנשים חסרי אונים ומושפלים. סימול השואה על ידי נערה שהוכרחה לעסוק בזנות, לא היה מקרי. דימוי זה היה בהמשך לסטריאוטיפ לפיו הגולה היתה נשית וחלשה ואילו היישוב היה גברי וחזק. נחיתותה כלפי בני הארץ עולה משורות השיר.
ב- 22 בנובמבר 1945 נתפסה ספינת המעפילים 'ברל כצנלסון' בחוף שפיים, לאחר שהורידה את רוב נוסעיה. שלושה ימים לאחר מכן, הרסו כוחות הפלמ"ח בפעולת תגמול, את תחנות המשטרה בגבעת אולגה ובסידני עלי, אשר שימשו בסיסים לאיתור ספינות מעפילים ולסיורי משטרה לאורך החופים, כשאחדים מן השוטרים במקום נפגעו[51]. בתגובה לתגובה, הקיף הצבא הבריטי כמה נקודות עבריות בסביבה וערך חיפושים אלימים בישובים רשפון, שפיים, גבעת חיים וחוגלה. אלפי אנשים מיישובי האזור הגיעו, כדי ליצור התנגדות פסיבית המונית, אך הצבא לא נרתע ושמונה אנשים נקטלו על ידו. היישוב מצא את עצמו בעימות ישיר ומלא עם השלטון הבריטי[52]. ה'הגנה' זכתה לאהדת העולם גם בשל צדקת עניינה וגם בשל ההומאניות שבשיטותיה. הבריטים שמו לב לכך שהעלאת מעפילים מוצלחת, אירוע ללא שפיכות דמים, תרמה לעניין הציוני בעולם.[53].
חנה סנש
אחת הספינות שנכנסו לאתוס הלאומי היתה "חנה סנש", שנקראה על שם הצנחנית שהוצאה להורג בהונגריה. שמה הראשון של הםפינה היה "Andarta". האנייה נרכשה בגנואה שבאיטליה בתחילת דצמבר 1945 על ידי המוסד לעלייה ב' בסיוע נדבנים יהודים איטלקים. לאחר הרכישה הותקנה להפלגת העפלה, והותקנו בה מיטות מאולתרות, שהובאו לנמל ארוזות כארגזי יין. רב חובל ממוצא איטלקי, בשם אנסלדו, פיקד על האנייה יחד עם ישראל חרקובסקי ובסיוע פרטיזנים איטלקים. הספינה יצאה למסעה מסבונה שבאיטליה ב-14 בדצמבר 1945. נתיב ההפלגה עבר בים האגאי, כרתים, רודוס, כף אנמור, כף אנדריאס וחופי לבנון. במהלך ההפלגה הים היה סוער והתנאים בספינה היו קשים. הנוסעים סבלו מצפיפות, מחסור במים ובמזון ורבים נפלו למשכב[54].
בליל ה-25 בדצמבר, בחסות החשיכה, ובחסות מסיבה שנערכה לרגל החג הנוצרי במלון בנהריה ובה השתתפו רבים מהחיילים הבריטים, הגיעה האוניה לחופי נהריה ועלתה על שרטון. אחד מוותיקי ההעפלה, דב מגן (ברצ'יק), טוען כי "חנה סנש" עלתה על שרטון, מן הסתם באשמת רב החובל. צוותי פלמ"ח ותושבים מקומיים סייעו בהורדת המעפילים[55]. אנשי הפלמ"ח הותירו מאחוריהם במקום דגל הנושא מסר לשלטונות הבריטיים ובו נכתב בהתרסה: "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית"[56]. דגל זה מוצג כעת במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. לאחר גמר המבצע, הסתתר הצוות האיטלקי במשך כמה ימים והימאים גידלו זקני פרא. הצוות שב לסיציליה בסירה וסיפר שאנייתם נפגעה ממוקש ימי וטבעה.
על פי מסורת עקשנית, התקיימה באותו הלילה מסיבה בהשתתפות הקפטן ואולי גם אלתרמן עצמו. באותה חגיגה שנערכה לרגל הצלחת מבצע ההעפלה, פתח רב החובל אנסלדו , בנאום פרו ציוני אשר סחף את הנוכחים. אנסלדו ביטא את יחס העם האיטלקי לישראל: "אני מודה לכם על כי הזמנתם אותנו למסיבה זו. קבלו נא ברכתנו ברכת אחים, בשם איטליה החדשה, אף כי גם בקודמת לא הייתה אנטישמיות. את עבודתנו עשינו אמנם בשכר, אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת. אכן נתחזקה הכרתנו עוד יותר אחרי שראינו את מי אנו מובילים – ממש ניצולים ממות. גם לכם הזכות להיות עם עצמאי לחוף הים התיכון, ים גדול זה, שצריך להיות ים שקט. אקווה לשוב אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה, אלא באניות מלאות מעפילים"[57]. אם כי, יש המטילים ספק בסיפור זה. מספר מרדכי נאור: "שעות וימים בזבזתי על חיפוש מישהו שהיה במסיבה הזו. היכן היתה? מי השתתף בה? לפחות על שלושה מקומות יש טוענים שבהם התקיימה, עברון, בית אורן ויגור. חיים גורי אמר לי שהיה גם מקום רביעי- בראש של אלתרמן…" אליבא דאלתרמן, בתגובה לנאום זה, חיבר המשורר את שירו המפורסם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי", בשירו עונה אלתרמן לרב החובל במילים הנבואיות, שהתגשמו כשנתיים וחצי לאחר כתיבתו:
ו"נְסַפֵּר לְךָ אָז כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים.
כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ, חֵי שָׁמַיִם!"[58].
לא ברור מדוע קרא לשירו "נאום תשובה" שהרי הקפטן אמר בדיוק את מה שאמר אלתרמן. כמה ביטויים ממנו נכנסו לשפתנו "עננים על ראשנו, הרוח איתן", "לחיי הספינות שבדרך", "עוד נשוב ניפגש על המים", "המלאכה נעשתה", ויש עוד[59].
ראו באתר זה: סיור לשדות ים.
הספינה 'חנה סנש' הייתה ספינת המעפילים השמינית להגיע אחרי מלחמת העולם והשמינית שמעפיליה הצליחו לרדת לחוף ולהסתנן ארצה. עוד בטרם הגיעה, הבריטים החלו להיערך לחידוש תנופת ההעפלה על ידי החלפת משמר החופים המנדטורי בצי הבריטי באחריות לעצירת ההעפלה. התוצאה – אחרי 'חנה סנש' הספינות מתחילות להיתפס אחת אחרי השנייה ועד לסיום מפעל ההעפלה, רק חמש מהן תצלחנה לפרוץ את הסגר[60].
ליל וינגייט
אחד מאירועי ההעפלה, שנחקקו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי הוא "ליל וינגייט". בליל ה-25 במארס 1946, עמדה לעגון בחופי תל אביב ספינת המעפילים 'אורד וינגייט' (על שם צ'ארלס אורד וינגייט, הקצין הבריטי שסייע בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות) כשעל סיפונה 248 מעפילים מאיטליה. שבועיים קודם לכן, ב-6 במארס 1946 הגיעו חברי הועדה האנגלו־אמריקנית, לסיור בארץ־ישראל. בזמן שהותם נרגעה במקצת פעילות ארגוני המחתרת היהודיים. אם כי ליישוב, כמו לבריטים, היה ברור שיש לראות בניסיון הבאת הספינה 'אורד ווינגייט' , בעת שהיית הועדה בארץ ישראל אות שהעלייה תימשך בכל מצב ובכל מחיר. המפקדה הארצית של ההגנה, בתיאום עם המפקדה המאוחדת של תנועת המרי, החליטה לארגן מבצע הורדה שבסופו יוסתרו המעפילים בבתי תושבים בתל אביב. במקביל, תוכנן, יפעלו חוליות רבות ברחבי העיר כדי לחסום את דרכם של בריטים ולשבש מתקני צבא ובכך להקשות על הצבא הבריטי לפעול כנגד הורדת המעפילים.
מתכנן המבצע היה בכיר ה'הגנה', יהושע גלוברמן. הכוחות התארגנו בשלוש חגורות מן החוף ומזרחה, שמטרתן הייתה לחסום את הבריטים. את ה"חגורה" המזרחית ביותר איישו אנשי פלמ"ח ותפקידם היה לחסום את הכבישים המובילים למרכז העיר, על מנת למנוע מהבריטים להחיש תגבורת למקום; את ה"חגורה" המרכזית איישו בעיקר אנשי חי"ש וב"חגורה" הצמודה לחוף הוצבו אנשי פלמ"ח ופלי"ם, שתפקידם היה להוריד את המעפילים. בנוסף, הוצבו בנקודות כינוס בעיר אנשי גדנ"ע וחי"ם, שהיו אמורים ליצור המון בתוכו ייטמעו המעפילים עם הורדתם. במשך הלילה נתקלו כוחות צבא ומשטרה בריטים באנשי ההגנה במספר נקודות חסימה. ההיתקלות החמורה ביותר אירעה בפינת הרחובות מרמורק ויהודה הלוי (היום רחוב אבן גבירול). משוריין בריטי שסייר סביב שרונה ("הקריה") הבחין בפעילות החשודה באזור, וכשהתקרב פתחה עליו באש חוליית ההגנה שהתבצרה במרפסת הבית הסמוך, בפיקודה של חברת הפלמ"ח, ברכה פולד, בת ה-19. כוח בריטי מן המחנה הסמוך נזעק לעזרת המשוריין. בחילופי האש נורתה פולד ממקלע הברן של המשוריין. היא נפצעה אנושות, ונלקחה על ידי הבריטים לחקירה במשטרת יפו, רק לאחר החקירה נלקחה לבית החולים הממשלתי, שבו נפטרה מפצעיה לאחר זמן קצר[61]. הלווייתה של ברכה פולד, למחרת, הפכה להפגנת מחאה ענקית נגד מדיניות הבריטים להגבלת העלייה לארץ ישראל. האנייה התגלתה על ידי הבריטים בשעות הערב, עוד לפני שהצליחה להתקרב לחוף. היא הוקפה במשחתות בריטיות שליוו אותה לנמל חיפה, משם נשלחו המעפילים למחנה המעצר בעתלית.
לכאורה היה "ליל וינגייט" כישלון חרוץ, אולם הוא היה אפקטיבי ביחסי הציבור של תנועת המרי. "ליל וינגייט" היה הוכחה ליכולתה של ה"הגנה" לתכנן ולבצע פעולות בהיקף רחב בשילוב עם העורף האזרחי. הודות לכך, הוגבר החלק הגלוי של המאבק נגד הבריטים ותל אביב הפכה למרכז המחאה הגלויה נגד הספר הלבן[62]. ההתגייסות הציבורית סביב הגעת הספינה ובעיקר מותה של חברת הפלמ"ח ברכה פולד, התקבעו בזיכרונו של היישוב כסמל למאבק הרואי, נחוש וצודק[63].
במהלך 1946 הסתבר עד כמה אפקטיבי היה הסגר הימי הבריטי – עשרים ושתיים ספינות נתפסו ורק אחת הצליחה לפרוץ. למעלה מ- 10,000 מעפילים של תשע ספינות, שנתפסו במחצית הראשונה של השנה, הועברו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בהדרגה על חשבון מכסת הסרטיפיקטים החודשית שנקבעה ב'ספר הלבן', בעוד 'המלווים' הצליחו בדרכים שונות להימלט מהמעצר ולחזור "למעגל העבודה". הספינות הועמסו בהרבה יותר אנשים מקיבולתן הרגילה, ותנאי המגורים בהן היו קשים מאוד: ההפלגות נמשכו ימים ארוכים והמעפילים סבלו מצפיפות, תנאים סניטרים גרועים ומחסור מתמיד במזון. המארגנים לא תמיד יכלו לצפות מראש כמה זמן תימשך ההפלגה ולכן לפעמים לא היה ציוד מספיק, לכל משך השהות על האנייה. המעפילים לא הורשו לעלות לסיפון במשך היום ולשאוף אוויר מהחשש להתגלות והיו דחוסים בבטן האנייה. רבים מהם, שלא היו מורגלים בנסיעות בים נפגעו ממחלות, והיה חשש להתפשטות מחלות זיהומיות. השליחים ניסו לארגן את החיים על האניות וניהלו באמצעות אנשי תנועות הנוער פעילויות תרבותיות וחברתיות, כמו חוגי למידה והכשרה. במקרים רבים, אם וכאשר נתפסו הספינות, פתחו המעפילים בשביתה ואף במאבק פיזי כנגד הבריטים שניסו להורידם בכוח.
פרשת לה ספציה
בחורף 1946, רכש המוסד לעלייה ב', שתי ספינות בשם Fede ו-Fenice. מאוחר יותר, בסמוך להפלגתן, הן זכו כנהוג לשמות חדשים. הראשונה נקראה על שם דב הוז[64]. הספינה השנייה נקראה על שם אליהו גולומב, מפקד ה'הגנה' שמת פחות משנה קודם לכן. התכנית המקורית הייתה להפלגת 'דב הוז' מנמל לה ספציה שבאיטליה, מקום הכנת הספינה. עם השלמת הכנתה בתחילת אפריל, אורגנה על ידי אנשי 'החבורה'[65] שיירת משאיות שהביאה 1,014 מעפילים לנמל. הבריטים, שהבינו בשלב זה את מהות הפעולה, חסמו את אפשרות היציאה מהנמל. נחישותם וסבלם של המעפילים, שהתבצרו על הספינה והרציף שלצדו עגנה, יצרו אהדה בינלאומית רחבה. כך התפתחה 'פרשת לה-ספציה', שהפכה למאבק ממושך של כחודש על דעת הקהל בעולם. עיתוני איטליה פרסמו את הפרשה בהרחבה ובעקבותיהם הלכו אמצעי תקשורת בארצות רבות. בראש המעפילים התייצב יהודה ארזי, ראש המוסד באיטליה. בהנהגתו הכריזו המעפילים על שביתת רעב ואליהם הצטרפו מנהיגי הישוב בארץ. במהלך הפרשה הסכימו הבריטים תחת הלחץ לאפשר ל'אליהו גולומב' להיכנס לנמל ולקלוט חלק מהמעפילים, על מנת להקל על הצפיפות הנוראית ששררה על גבי 'דב הוז'. תושבי העיר לה ספציה סיפקו למעפילים תמיכה איתנה במאבקם[66]. במו"מ מייגע בין כל הצדדים לפרשה, נטל חלק מרכזי הרולד לסקי (Harold Laski), יהודי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית. בסופו, נכנעו הבריטים ואפשרו את הפלגת הספינות ואת כניסתם של המעפילים לארץ באופן לגאלי. ב-8 למאי, בנוכחות קהל אוהדים של אלפים מתושבי העיר, יצאו את הנמל 'דב הוז' ו'אליהו גולומב' בדרכן ארצה, עם 675 ו-339 מעפילים, בהתאמה. פרשת לה ספציה הייתה הפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם, בה זכה מפעל ההעפלה לפרסום בינלאומי נרחב. היא מהווה ציון דרך חשוב במפעל ההעפלה בזכות תרומתה הייחודית, הן למוטיבציה של יהודי העולם להתגייס לעזרת היישוב במאבקו נגד הבריטים והן להשפעה המצטברת של מפעל ההעפלה על הצלחת המאבק המדיני, שעתיד היה להגיע לשיאו תוך פחות משנה וחצי, עם ההחלטה ההיסטורית של הכ"ט בנובמבר.
מחנות המעצר בקפריסין
ספינות הפליטים הראשונות שהפליגו מאירופה היו קטנות, אך בעקבותיהן באו הספינות הגדולות יותר. הבריטים עשו ככל יכולתם לעצור את זרם העלייה. הם סגרו את החוף הארצישראלי בתחנות מכ"ם, שיגרו מטוסי סיור וספינות משמר לסיורים קבועים בים, ועצרו כל ספינה חשודה. אבל מבצע ההעפלה גבר והלך, בין השאר בלחצם של פליטי השואה ששהו במחנות העקורים באירופה וביקשו לעלות לארץ ישראל.
עד אוגוסט 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים שנלכדו, במחנה עתלית ושחררום אחר שבועות ואף חודשים, משהושגו עבורם רישיונות עלייה. בקיץ 1946 משנוכחו הבריטים כי זרימת המעפילים לא פסקה ומחנות המעצר מלאו עד אפס מקום, שינו הבריטים את מדיניותם. הם החליטו למנוע מהמעפילים את הכניסה לארץ ולגרשם למחנות מעצר בקפריסין "עד שיוחלט על גורלם". ב-11 באוגוסט, כשהגיעה הספינה "יגור"[67], על 711 נוסעיה, במקום להעבירם למחנה המעצר בעתלית, העמיסו אותם בכוח על ספינת גירוש והובילו אותם למחנות מעצר חדשים, שנפתחו בקפריסין. ממועד זה ואילך, הופנו כל המעפילים שנלכדו, למחנות אלה ועל הבריטים היה להשקיע מאמצים רבים, כדי לאלץ את המעפילים לרדת מספינותיהם ולעבור לספינות הגירוש[68]. הצבא הבריטי בנה שנים עשר מחנות בארבעה אתרים ליד פמגוסטה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". מעמד העצורים היה כשל שבויי מלחמה. המחנות נוהלו בפיקוח משותף של משרד החוץ הבריטי, משרד המושבות, ממשלת המנדט והצבא הבריטי. עד לסוף השנה גורשו לשם למעלה מ- 11,000 מעפילי תשע ספינות נוספות. באמצע 1947 כבר היו במחנות קפריסין כ-15 אלף מעפילים. התנאים בהם היו קשים: צפיפות רבה, הקצבה מוגבלת של אוכל ומים, הגבלת פעילויות העצורים על ידי שלטונות הצבא ומחסור בתעסוקה.
פרסום עולמי ראשון לשגרת החיים הקשה שבמחנות נתנה העיתונאית היהודית רות גרובר ,שביקרה בהם בסוף יולי 1947[69] (בספרה "עדת ראיה" – WITNESS – ניתן למצוא צילומים בלעדיים מהחיים במחנות).
המעפילים הוחזקו במחנות מעצר, לתקופות שבין כמה שבועות לתקופה ארוכה בת שנה ויותר. מקצתם שוחררו בשלבים, בהתאם להפשרת הסרטיפיקטים, שנלקחו מהמכסה החודשית של 1500 רישיונות. חלק ממכסות הסרטיפיקטים ניתנו לשוהי המחנות, על פי קריטריון וותק השהייה.
לעזרתם של המעפילים נחלצו הישוב היהודי בארץ ישראל וגורמים יהודים מהעולם. משלחות של הסוכנות היהודית, ה'הגנה', ה"ג'וינט" האמריקאי, כללו מורים, רופאים, אחיות, מטפלות, עובדי סעד ומדריכים. המחנות נוהלו על ידי המעפילים עצמם, שהקימו מוסדות עצמאיים כגון משטרה פנימית ובית משפט. ושליחים ארצישראליים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ, פתחו חוגי הכשרה שונים ואף הקימו בתי ילדים וכפרי נוער. במחנות רחשה פעילות ציבורית ופוליטית ערה. הוצאו עיתונים ונערכו אסיפות וכנסים. התארגנות חשאית של עצורי המחנות, שהוקמה ונוהלה ע"י אנשי הפלי"ם/פלמ"ח במקום, נקראה 'שורות המגינים'. במסגרתה התאמנו כ-11,000 מצעירי המחנות באימוני כושר ואימונים טרום צבאיים (עם רובים ואקדחים מעץ) לקראת עלייתם לארץ. כ-7,000 מהם הספיקו לקחת חלק במלחמת הקוממיות לאחר שחרורם.
בינואר 1948, עלה מספר העצורים, ל-30,000. הבריטים המשיכו לרדוף את המעפילים, עד יום שלטונם האחרון.
הסלמת המאבק
בתגובה לשינוי המדיניות, פרסם מטה הפלמ"ח, שהיה אחראי למבצעי ההורדה בתיאום עם 'המוסד', "הוראות קבע להתנגדות באניות". את ההוראות, שבין היתר נתנו גם את הכיסוי לחבלה באניות הגרוש שהובילו את המעפילים מחיפה לקפריסין, היה על 'המלווים' למלא על פי שיקוליהם, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם ויכולת העמידה של המעפילים. הגרוש מהארץ ליבה את אש ההתנגדות. בשלב זה החלו להגיע לזירה "האניות הגדולות" שנרכשו בארה"ב והן שינו את פני המפעל. גובהן הפיזי וה"מסה" של מעפיליהן הוו מכשול של ממש למשחתות "הנמוכות" ולכוחות ההשתלטות של הבריטים (בתחילת 1947 נאלצה שייטת בת ארבע משחתות לעמול קשות בניסיון, שלא צלח בידם, להשתלט על אניית המעפילים 'חיים ארלוזורוב'). הפלמ"ח המשיך ב"מאבק הצמוד" להעפלה עד אמצע 1947, כשעיקר פיגועי חולית החבלה של הפלי"ם כוונו לבטן הרכה של הצי הבריטי – 'אניות הגרוש'. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946 – 1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי. היו מקרים בהם אנשי היישוב הוזעקו למקום הורדת המעפילים והתערבבו עמם על מנת למנוע מהבריטים את גירושם. כשהאנייה "שבתאי לוז'ינסקי"[70] התגלתה בחוף ניצנים במרץ 1947, מאות מתושבי הסביבה הוזעקו אל החוף, נפטרו מכל סימן מזהה וכל מי שנשאל לגבי זהותו ענה "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים התקשו בזיהוי המעפילים ולבסוף גורשו לקפריסין 700 איש, ביניהם 170 מבני היישוב, בעוד חלק מהמעפילים שוחררו. ספינת זו (ששמה הקודם היה "סוזנה" ושמה המנהלתי- "שושנה"), היא כנראה ההשראה לשיר "שושנה שושנה", שכתב הפזמונאי איש הפלמ"ח חיים חפר . כך גם מצוין בשלט על חוף ניצנים[71]. השיר מתאר בצורה הומוריסטית את אנשי הפלי"ם, יוסקה, דן [דן בן אמוץ] ושמוליק "הגוץ" המלווים ספינת מעפילים, נתקלים בספינת משחית ולבסוף מתבצעת הורדה אל החוף ("מסע הימים הגיע לסוף / סירות עם ג'מעה, אורות מן החוף").
אלתרמן כתב בדצמבר 1946 שיר נוסף על ההעפלה בשם "חלוקת תפקידים", שבו הגיבורים הם המעפילים עצמם. את השיר הוא כתב מנקודת מבטה של ילדה מהאנייה "כנסת ישראל" (מהגדולות שידע מפעל ההעפלה), שנוסעיה הותקפו בפצצות גז ונאבקו מול הבריטים בנמל חיפה. חלק ממנו נכתב ברמזים, כך למשל, השורה "ועת האי הבודד יכלאני" שמכוונת לקפריסין. בסופו של השיר מתח אלתרמן ביקורת קשה על כך, שהיישוב ציפה מהמעפילים חסרי הישע להיאבק בבריטים החמושים עד הסוף, בעוד הם הושארו לבדם בשדה הקרב, כשאף גורם לא בא לעזרתם[72]. וכך השיר מסתיים: "…ואולי היא תוסיף מילים שתיים-שלוש, ותאמר, בשם כל חבריה הטף / שאסור ליישוב מידיה לדרוש את שאין הוא דורש מעצמו וילדיו… / בעניין נעשתה חלוקת תפקידים, שאיננה לפי חלוקת הכוחות".
אקסודוס – יציאת אירופה – תש"ז
המבצע הידוע ביותר של ההעפלה הוא הפלגתה של האנייה "אקסודוס" (Exodus) ומאבקם של מעפיליה. בחירת שם האונייה כוונה ליצור הקבלה היסטורית בין יציאת היהודים מתלאות אירופה שלאחר השואה, לבין האירוע המכונן בעברו ההיסטורי של עם ישראל. ב-1946 רכשו אנשי "המוסד לעלייה ב'" בארצות הברית את אניית הנופש הישנה "פרזידנט וורפילד" (President Warfield), שיפצו אותה והביאו אותה לאיטליה. האיטלקים עיכבו את האנייה בלחץ הבריטים, אך היא הצליחה לחמוק מהם והגיעה ביולי 1947 לנמל סֵט שבדרום צרפת. יומיים לפני הגעתה לחופי ארץ ישראל קיבלה את שמה החדש "יציאת אירופה תש"ז Exodus-1947". על האנייה הועלו כ־4,500 מעפילים, אך השלטונות הצרפתיים אסרו את יציאתה מן הנמל. בפיקודם של יוסי הראל ואייק אהרונוביץ', חמקה הספינה מהנמל לכיוון ארץ ישראל, בלא להמתין לסירת הניווט. משחתות בריטיות ליוו אותה מיד עם יציאתה מהנמל. במרחק של כ-20 מייל ימי מחופי הארץ, כשלא נעתרה לדרישתם לעצור, נגחו בה משני צדיה על מנת שלא תתקרב לחופי הארץ. קבוצת חיילים בריטים הצליחה לחדור אל האנייה למרות מטר קופסאות השימורים, שנזרק עליה מידי המעפילים, והחלה להכות ולירות במגנים המעפילים. קצין ים מתנדב אמריקאי ושני מעפילים נהרגו ורבים נפצעו. האנייה ניזוקה עקב נגיחת המשחתות. לשם הצלת הפצועים הרבים שהיו על הסיפונים, הוחלט להיכנע ולאפשר לרופאים בריטים לטפל בהם. מרגע הכניעה המשיכה האנייה בכוחות עצמה להפליג לנמל חיפה. המעפילים הועברו לשלוש ספינות גירוש: אולם מאחר שמחנה המעצר בעתלית ומחנות המעצר בקפריסין, התמלאו ובנוסף על מנת "ללמד לקח" את המעפילים, ממשלת בריטניה החליטה על מדיניות חדשה שנקראה "ריפולמנט" ((Refoulement) [73], שמטרתה להחזיר את המעפילים לארצות מוצאם, ובהתייחס למעפילי האקסודוס – החזרתם לצרפת, במקום להובילם לקפריסין. המעפילים זעמו, ובהגיעם לנמל פורט-דה-בוק, סירבו לרדת מהאניות ופתחו בשביתות רעב. הבריטים החליטו להחזירם למחנות העקורים בגרמניה, אך המעפילים, בעידודם של אנשי "ההגנה" שהפליגו אתם, סירבו לרדת מהאנייה ושהו בה 24 יום בתנאים קשים. למרות זאת, הם הוחזרו לגרמניה והורדו בכוח בנמל המבורג. המעפילים הועברו למחנה עקורים באזור הבריטי בצפון גרמניה (ובחודשים שלאחר מכן עלו רבים מהם לארץ, חלקם ברישיון וחלקם במסגרת "עלייה ד'"[74].
החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס", הייתה בסערה התקשורתית שעוררה ברחבי העולם, בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים. הסוכנות היהודית ניצלה את שהותה של וועדת האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNESCOP) בארץ לצורכי תעמולה (או הסברה, תלוי בנקודת ההשקפה). היתה זו מבחינתה שעת כושר כבירה, שכן, עקב הזיכרונות המרים שהיו קשורים באניות 'פאטריה' ו'סטרומה' היו ספינות מעפילים עשויות לעורר את רגשות היהודים כשם שלא היה עשוי לעוררן שום דבר זולתן. בווין נפל במלכודת שטמנו לו. מעשה נבון שהיה עליו לעשות, הוא להניח למעפילים לרדת לחוף, כוויתור מיוחד שנעשה בנסיבות מיוחדות, דבר שהיה מתקבל על הדעת בגלל נוכחותה של וועדת האו"ם בארץ, או למצער להורידם בקפריסין, עד שיהיו מכסות עליה נוספות להחזירם לארץ-ישראל. אולם בווין נכנע לייצר הזעם שלו, החליט להשתמש ב"אקסודוס" כדי ללמד את היהודים לקח והחזיר את האנייה לנמל שממנו הפליגה. הדבר נוצל עד תום לצרכי התעמולה (או ההסברה) הציונית. בווין נפל בפח יקוש[75].
החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם. הכומר האמריקאי ג'ון סטנלי גראוול (John Stanley Grauel), שהיה ידוע בהגנה כ"כומר יוחנן" ,היה חלק מצוות האנייה. ה"הכיסוי" שלו היה עיתונאי של העיתון הנוצרי "The Churchman", ותפקידו היה לפרסם את סיפורם של האנייה ואנשיה. לאחר שגראוול נעצר עם הצוות, הוא הזדהה בשמו וירד מהאוניה. הוא נחקר והושם במעצר בית במלון סאבוי בחיפה, שם ניצל את ההזדמנות לספר לעיתונאים מכל העולם על מה שהתרחש. לאחר מכן, בעוד שהמשטרה באה לעצרו, ארגון ה'הגנה' מילט אותו לירושלים, כדי להעיד בפני חורחה גרסיה גרנדוס (Jorge Garciá-Granados), נציג אונסקו"פ. זה זימן אותו להופיע בפני שאר חברי הוועדה. הוא העיד כי לא היה נשק בספינה במהלך הקרב מול הבריטים. עדותו, כאיש דת נוצרי, הייתה משמעותית ביכולתה לשכנע את חברי הוועדה[76]. ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם, הבאישו את ריחה של ממשלת בריטניה בעולם ובדעת הקהל הבריטית.
את הפרשה סיקרו כמאתיים עיתונאים, שהראו יחס אוהד למעפילים והדגישו את הצורך לפתרון בעיית הפליטים היהודיים ו"בעיית פלשתינה". הבריטים ספגו ביקורת קשה והפסיקו להחזיר את האניות לארץ מוצאן. אחת היצירות הספרותיות הנודעות, שחוברו מחוץ למדינת ישראל על ההעפלה, היא ספרו של ליאון יוריס (Leon Uris), "אקסודוס". זוהי יצירה פרו-ציונית מובהקת שתיארה ללא מחויבות לפרטים ההיסטוריים את סיפורה של האונייה "אקסודוס" וסיפורם של מעפיליה. הסרט ההוליוודי שנעשה על פיו, הפך בשנות השישים לשגרירה של ישראל בעולם.
לאחר "אקסודוס" המשיכו לצאת ב-1947 אניות מעפילים גדולות, בהן "מדינת היהודים" שיצאה מבולגריה עם 2,664 מעפילים עליה ונוגחה על ידי משחתות בריטיות סמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו לקפריסין.
בדצמבר 1947, הגיעו לקפריסין "הפָּאנים" [77]: שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שלאחר ארגון מורכב ומדוקדק הפליגו מבולגריה, בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה. הן הפליגו למרות לחץ בריטי ואמריקאי לעצרן, ולמרות הוראת הסוכנות היהודית לעכב את הפלגתן ערב החלטת האו"ם בשאלת ארץ ישראל. לאחר משא ומתן עם הבריטים בלב ים, הוחלט לא לסכן את המעפילים והספינות נשלחו ישירות לקפריסין.
שנת תש"ז – 1947 הייתה שנת שיא בהעפלה, ובמהלך השנה הגיעו לחופי הארץ כ- 25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים אך לא כך כתבת קודם !!, אך מבצעי ההעפלה נמשכו. בשנת 1947 לקראת סופה של תקופת ההפעלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה[78]. המבצע נולד ביוזמת שני טייסים אמריקאיים שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב', תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק. השליח הארצישראלי שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת) נחת עם הטייסים והצליח לארגן קבוצה מקרב יהודי עיראק שיעלו במהירות על המטוס. בסך הכל הובאו במבצע זה, שכונה בשם "מבצע מייקלברג", 150 איש. (המבצע נקרא על שמם של שני הטייסים האמריקאים שהטיסו את המטוס: מייקל ווסנברג (בעברית: "מבצע כנף") [79].
סיכום
מעל 115,000 איש עלו במסגרת ההעפלה. כ-108,000 עלו דרך הים, 5,000 -7,500 דרך היבשה מארצות המזרח ו-150 דרך האוויר. לנתונים אלה ניתן להוסיף עוד כ-8,500 איש שעלו בעזרת תעודות מזויפות (עליה ד'). לחופי הארץ הגיעו 141 הפלגות של אוניות, 98 מהן הובאו על ידי המוסד לעלייה ב' וההגנה, 26 על ידי "עליית אף על פי" של תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים ו-17 על ידי גורמים פרטיים. ההעפלה גבתה גם קורבנות לא מעטים: בסביבות 2,000 מעפילים מצאו את מותם בטביעת ספינותיהם ובמהלך תפיסת האניות על ידי הצי הבריטי[80].
ההעפלה באה תחילה כתגובה נגד ההגבלות הקשות של הבריטים לעלייה, בעיקר בקרב הצעירים מהתנועות החלוציות בפולין, אשר חיכו זמן רב על מנת לעלות לארץ ישראל. כבר באמצע שנות ה-30 ועל אחת כמה וכמה במהלך המלחמה, היוותה ההעפלה מפעל הצלה מהאנטישמיות באירופה ומהשמדה בשואה. לאחר המלחמה ועד הקמת מדינת ישראל, ההעפלה הייתה מפעל העלייה העיקרי וכמעט היחידי לארץ ישראל, כשחלק ניכר מן היהודים סירבו לשוב לארצות מוצאם וגברה בהם התודעה הציונית.
למרות שמספר היהודים שניצלו בניסיונות ההעפלה, הוא רק חלק זעיר מקורבנות השואה, ההעפלה שהצילה יהודים, היתה סמל תודעתי חשוב הן עבור הניצולים והן עבור היישוב. לעומת זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי התועלת המעשית שהביאה ההעפלה לא הייתה גדולה. החוקר אריק קרמן קובע: "מפעל ההעפלה אכן הוליד מיתוס גדול של מאבק לאומי, אך התועלת המעשית שהביא היתה אפסית." לדבריו, מספר העולים שהובאו לארץ בדרך זו ,בחודשים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היה רב ממספר הסרטיפיקטים שהבריטים הסכימו להנפיק, ועל כן לא היה צורך להבריחם לארץ תוך סיכון חייהם. בספרו חושף אריק קרמן שורה ארוכה של כישלונות. הרושם הוא שניצולי השואה עצמם עניינו את פעילי ההפעלה פחות מכל: העיקר היה המאבק. הניצולים טולטלו לשווא על פני מאות קילומטרים, הועלו על אניות שלא הוכנו כראוי: לא היו די מתקנים סניטריים, לעתים היה מחסור במים, במזון ובציוד רפואי. הצפיפות היתה בלתי נסבלת. כל זה לא היה חייב להיות כך. חלק גדול מסבלם של הפליטים נגרם מכך שמארגני ההפלגות פעלו ללא תיאום ביניהם, לא אחת ברשלנות. הם גם הרבו להתקוטט ביניהם, על רקע אישי ופוליטי[81].
מאות אלפי הפליטים היהודים שהצטופפו במחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה ואלפי המעפילים, שמאבקם לעלייה קיבל הד תקשורתי בעולם כולו, העלו את "הבעיה היהודית" על שולחן הדיונים הבינלאומי. מספר ועדות שונות הוקמו כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודים ואת שאלת ארץ ישראל, בהן ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית וועדת מוריסון גריידי, שהמליצו בין היתר על כניסתם המיידית של 100,000 עקורים לארץ. כשמסקנותיהם נדחו, נאלצה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם, צעד שהוביל לבסוף להקמת מדינת ישראל.
היישוב היהודי התגייס והתלכד כולו למען הבאת מעפילים לארץ ישראל. ההנהגה הציונית, שבתחילה הסתייגה ממפעל זה מתוך חשש לעלייה החוקית, החלה מ-1939 להפעיל לחץ בינלאומי על מנת לאפשר למעפילים להגיע. היישוב ערך עימותים והפגנות כנגד הבריטים תחת הסיסמה "עלייה חופשית". בתקופתה של "תנועת המרי העברי", בוצעו פעולות כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כגון המבצע של הפלמ"ח לשחרור מעפילים שנכלאו במחנה עתלית ב-1945, חבלה במתקני הרדאר, במבני משמר החופים ובספינות משמר בריטיות. אנשי היישוב התגייסו לפעילויות שונות בארץ ובשליחויות באירופה על מנת לתפעל את ההעפלה.
ראו באתר זה: תנועת המרי העברי
הורדת המעפילים אל החוף וקליטתם בארץ וההתנגדויות שגילו תושבים למעצר מעפילים נעשו על ידי מתנדבים רבים. פעולות ההעפלה הביאו לניסיון ימי לא מבוטל, בייחוד של הפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, שליוותה את הספינות והייתה יסוד להקמת חיל הים של צה"ל. המעפילים תרמו להתבססות היישוב בתוספת אנשים שהזדקקו להם מאוד בארץ, ותרמו רבות גם להגנת היישוב.
הערות
[1] דוד ה' שפירא, "ראשיתה של ההעפלה: שנות הממשל הצבאי 1918–1920", בתוך: אניטה שפירא (עורכת), ההעפלה, מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה ההעפלה ושארית הפליטה, בהוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, תש"ן-1990, עמ' 43-15.
[2] ראו באתר זה: הקיבוץ החשאי
[3] האנציקלופדיה העברית, כרך ו', עמ' 538
[4] הֶחָלוּץ הייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. ראשיתה בהתארגנויות ספונטניות בשנות ה-80 של המאה ה-19, והיא התקיימה עד השואה. חברי החלוץ, שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות מגוונות, היו לחוד החנית של העלייה וההתיישבות בארץ ישראל ושל ההגנה היהודית בגולה ובכלל זה בגטאות שבהם רוכזו היהודים במלחמת העולם השנייה.
[5] המוסד לעלייה ב': ארגון העפלה, שהיה המשך לארגון "החלוץ". רוב חברי "החלוץ" היו אנשי קיבוצים וההתיישבות העובדת שעסקו בארגון קבוצות מעפילים לארץ ישראל. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הורחבה פעולתו של ארגון "החלוץ" וניתן לו שמו החדש – "המוסד לעלייה ב'". המוסד לעלייה ב' פעל במסגרת ארגון ההגנה – הארגון הצבאי המחתרתי העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט.
[6] ב. חבס, פורצי השערים, עמ' 16
[7] מאיר שפיר, ולוס, ספינת המעפילים הראשונה, 'מערכות ים' מרץ 1971, עמ' 63.
[8]: חיים לזר-ליטאי’, אף-על-פי : ספר עליה ב', מכון ז'בוטינסקי בישראל , תל אביב, 1957 עמ' 69
[9] ראו: נורית גבזה ברוורמן (עורכת), ההעפלה 1934-1948, הוצאת מרכז ההסברה, 1979.
[10] אף על פי כן, עמ' 73.
[11] דרך בים, עמ' 114
[12] ז' ז'בוטינסקי, כתבים, בדרך למדינה, תל אביב, תשי"ט, עמ' 25
[13] מרדכי נאור, מחנה המעפילים בעתלית, סיפור של תקופה ומקום, המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות (להלן: מחנה המעפילים בעתלית), עמ' 6.
[14] ועדת וודהד (באנגלית: Woodhead Comission) אשר שמה הרשמי היה הוועדה לחלוקת ארץ ישראל (Palestine Partition Comission) , הוקמה כהמשך לוועדת פיל. הוועדה קבעה שמסקנות ועדת פיל אינן מעשיות והציעה חלוקה אחרת בה המדינה היהודית המוצעת קטנה בהרבה.
[15] דרך בים, עמ' 31-32
[16] יצחק אבנרי, מרד העלייה, תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי לגאלית, קתדרה 44, יוני 1987
[17] מחנה המעפילי בעתליתף עמ' 6
[18] דו"ח על האניות 'פאסיפיק' ו'מילוס', אצ"מ, תיק S/25/136.
[19] לאחר ש'אטלנטיק' הגיעה לחיפה, בתום הפלגה רבת סבל, העבירו הבריטים בחשאי כ-130 מעפילים ל'פאטריה', והשאר, כ-1,600 איש, נועדו לעבור אליה למחרת היום.
[20] גם האצ"ל, בפיקוד רזיאל, תכנן לפוצץ את הספינה (ח' לזר-ליטאי, אף על פי, ספר עלייה ב', תל אביב, תשמ"ח, עמ' 460; ד' ניב, ג', עמ' 68).
[21] המוקש שהעביר מוניה (מאיר) מרדור גרם לטביעתה. על האופן בו הוחדר חומר הנפץ, ראה: מ' מרדור, שליחות עלומה, תל־אביב, 1957, עמ' 63.
[22] המספר המדויק של הנספים באסון "פאטריה" איננו ידוע אל נכון. על פי סת"ה (כרך ג', חלק ראשון, עמ' 155) הגיע מספר הנעדרים ל-267. 156 נמשו מן הים ורק לאחר 13 שנים, עם פינוי שרידי האונייה מן הנמל, נמצאו שלדים ושרידי גופות נוספים. על פי ההערכה, הצליחו כמה מן הנעדרים להגיע בשחייה אל החוף. דליה עופר, במחקרה על עליה ב' בתקופת השואה [ד' עופר, "הצלה בדרכי עליה ב', 1940 – סיכויים ומציאות", שנתון יהדות זמננו, כרך 1, עמ' 196] קובעת כי מספר הקורבנות היה 202. על פי "בנתיבי העפלה" במחנה מעפילים עתלית, ידוע כי טבעו כ-199 איש שנקברו בחיפה, עוד מספר מעפילים טבעו אך גופתם לא נמצאה ובמחנה המעפילים עוסקים במחקר זהותם ומספרם המדויק וכן שיתר הקבורים בחלקת פאטריה בחיפה מתו ממגפת טיפוס או מחלות אחרות.
[23] צ' דרור, מצביא ללא שררה, תל־אביב 1996, עמ' 180 ואילך.
[24] על הפן המוסרי של הפעולה ועל גבול הציות, ראה: י' עילם, ממלאי הפקודות, עמ' 94.
[25] לימים הודה שרתוק כי היה גם שותף לסוד הפיגוע מכתב שרתוק למוניה מרדור, 29/4/1951, סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1633.
[26] בשיחתו של משה שרתוק עם הגנרל הבריטי נים (שהתקיימה ב-07/12/1942), הזדעזע האחרון מכך שהיהודים העזו לפגוע באוניה בריטית בעת מלחמה, אך לא הוטרד מכך שהבריטים מצאו לנכון להקצות אוניה ומשאבים לשלוח את הפליטים למרחוק. ( יומן מדיני, ה, עמ' 123-164); השיחה עם נים נזכרת שם, עמ' 139.
[27] דברי גולדה מאיר בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם ב-7/10/1945, אצ"מ, S 5/359. כריסטופר סייקס כותב כי הטבעת פאטריה "היתה תאונה בהיקף גדול, שקרתה כולה באשמת הציונים, ואף על פי כן יצרה תהום בין הבריטים לבין יהודי ארץ־ישראל (מבלפור ועד בווין, עמ' 210).
[28]. כאשר נתפסו אניות המעפילים 'פאסיפיק' ו'מילוס' בידי הצי הבריטי ושלטונות ארץ ישראל סירבו להניח לנוסעיהם לרדת בחוף (גם לא לנכות מספר זה ממכסת הפליטים), הכריזה הסוכנות היהודית על שביתה כללית שהביאה להודעה רשמית של הנציב העליון, כי "ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לראות כי חידוש העליה היהודית הבלתי לגלית בנסיבות הנוכחיות, אלא כתופעה העלולה להשפיע השפעה גרועה בתכלית על מצב הדברים הנוכחי ולהסב נזק חמור לאינטרסים של בריטניה במזרח התיכון". כריסטפר סייקס, היסטוריון בריטי, הגדיר ניסוח זה כ"גס ומטומטם" (שם, עמ' 211).
[29] עיון בפרוטוקולים של ישיבות ההנהלה, שהוקדשו לעניין המעפילים שחרב הגירוש תלויה מעל לראשם, מגלה תמונה מביכה למדי, שונה כמובן מזו שהוצגה לציבור. העובדה הראשונה, המזדקרת לעין, היא שבואה של שיירת המעפילים, לא היתה על דעת ההנהגה המדינית, שבאותה שעה היתה שרויה במשא ומתן מבטיח עם הממשלה בלונדון על הקמת "דיוויזיה יהודית", שתשתתף במאמץ המלחמה נגד היטלר [ראה על כך בהרחבה: י' באוור, דיפלומטיה ומחתרת, עמ' 119].
[30] ימים אחדים לאחר בוא אניות המעפילים 'מילוס' ו'פאסיפיק' טען משה שרתוק בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י כי "ווייצמן, נפשו סולדת מעניין ההעפלה, מאז ומתמיד. תמיד היה עליו הדבר לטורח ולמעמסה והוא משתדל שלא לדבר בזה בממשלה. שנית, הוא עלול לומר, כי הוא עומד עתה במשא ומתן עם הממשלה על דבר כביר כמו תכנית להקמת צבא יהודי ולא יוכל תוך כדי כך לדבר על מעפילים שיצאו את גרמניה לפני חודשיים". (פרוטוקול ישיבת הוועדה המדינית של מפא"י, 7/11/1940, אמ"ע, חט' 2, תיק 23/40).
מרדכי נאור (עורך), 'פטריה' וסטרומה', "עלייה ב", סדרת עידן, 1, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 46-44
[32] נוסע מסטרומה ליהודי ארצישראלי: מגפות, מחלות מידבקות וכליה צפויות לנו – אם לא תצילונו לאלתר, המשקיף, 17 בפברואר 1942
[33] פליטים מרומניה הגיעו בסירת מפרש רעועה לנמל קושטה, המשקיף, 13 בפברואר 1942
[34].R. Zweig, Britain and Palestine During the Second World War, Woodbridge, 1986, pp. 118
[35] הפעולות שנעשו לפני האסון להציל אנשי "סטרומה" ולהביאם לארץ, דבר, 6 במרץ 1942
[36] על פי מחקר של חוקר מערב גרמני, ד"ר רוהבר, באמצע שנות ה-60, שכתב כי הצוללת הרוסית sc-213 הטביעה ספינה לא מזוהה במבוא הצפוני של מצרי הבוספורוס. ממצא זה חוזק על ידי מאמר נוסף בביטאון אנגלי. בתוך: מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 107.(
[37] בשעתו, האסון הוצג כ כאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה . זו כמובן הגזמה. צוללת הצי הסובייטי S-13 עליה פיקד אלכסנדר מרינסקו. הטביע במימי הים הבלטי ב-30 בינואר 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, אוניית נוסעים של צי המלחמה הגרמני, "וילהלם גוסטלוף" (גרמנית: Wilhelm Gustloff) . על סיפונה של וילהלם גוסטלוף נמצאו פליטים גרמנים אזרחיים וכן חיילים מן הצבא והצי, שפונו ממזרח פרוסיה לאחר שכותרה על ידי הצבא הסובייטי. על פי אחת ההערכות טבעו עם האונייה 9,343 נוסעים מתוך מעל 10,000 שהפליגו על סיפונה, מה שהופך את טביעתה לגדול האסונות הימיים בהיסטוריה. האונייה נקראה על שם וילהלם גוסטלוף, מייסד ומנהיג סניף המפלגה הנאצית בשווייץ, שנורה למוות ב-1936 על ידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר.
[38] ד' בן גוריון, במערכה, ד', עמ' 30-56.
[39] מרדכי רסל, תיק "מפקורה": תולדות אנית מעפילים שטובעה בים השחור על ידי הגרמנים בשנת 1944. הוועדה לפעולות רוחניות בין יהודי רומניה, 1981.
[40] על פרשת ההעפלה בכלל ועל פרשיה זו בפרט, ראה בהרחבה: דליה עופר, העלייה הבלתי חוקית לארץ־ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה, 1939-1943, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1981, עמ' 55-67.
[41] אתר האינטרנט של מט"ח
[42] ראה בהרחבה: Y. Bauer, Fight and Rescue- Bricha, New York ,1970
[43] הבריחה הייתה תנועה המונית של מאות אלפים משרידי השואה אחרי מלה"ע ה-2 ,שנדדו ממזרח אירופה למרכזה ולדרומה במגמה להגיע לארץ-ישראל. בארגונה ובהנעתה של התנועה מילאו תפקיד חשוב ההגנה ושליחיה באירופה – הן מבין חבריה ששירתו בצבא הבריטי והיו עתה באירופה והן שליחים מיוחדים שנשלחו לשם כך מהארץ. הבריחה הייתה זרוע אינטגראלית של ההגנה בתקופת המאבק, וחלק בלתי נפרד ממפעל ההעפלה.
[44] אבריאל, א (1976). פתחו שערים. תל אביב: ספרית מעריב; איכנולד, י. (1989). בדרכים ובגבולות. תל אביב: מורשת יהודה באואר (1970). הבריחה. תל אביב: ספריית הפועלים; גפן, א. (1961). פורצי המחסומים. תל אביב: יסוד דקל, א. (1958). נתיבי הבריחה. א', ב'. צה"ל: מערכות. דרור, צ. (1988). בנתיבי הצלה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. כהן, י. (1995). עוברים כל גבול: "הבריחה". תל אביב: זמורה ביתן. לזר ליטאי, ח. (1986). פרקי בריחה. תל אביב: בית ז'בוטינסקי. קלס, ש. (1994). בדרך לא סלולה. ירושלים: האוניברסיטה העברית
[45] מרדכי נאור, ההעפלה, בתוך: יואל רפל (עורך), אין זו אגדה, הוצאת משכל, תשנ"ז – 1997, עמ' 147.
[46] מילות השיר "בין גבולות", באתר שירונט
[47] מאיר פעיל, "עתלית ואנטבה : המחתרת והצבא – מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין", עת־מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, מאי 1998, גיליון כ"ג 4 (138)
[48]שיין נהרג כ-9 חודשים לאחר מכן בפעולה לפיצוץ גשר א-זיב במסגרת ליל הגשרים. ראו גם: קרני עם-עד, "איפה היית ב-10 באוקטובר 1945?", הקיבוץ, 04.03.2004.
[49] י' נודד, סביב המדורה", עלון פלמ"ח, אוקטובר 1945.
[50] קובי בן-שמחון, "מוסיפים קיסם למדורה", באתר וואלה! NEWS, 30 באפריל 2005; תום שגב, עלייה (סוג) ב', באתר הארץ
[51] את"ה, כללי 8 – 121. עמ' 129.
[52] סת"ה ג', חלק שני, עמ' 1119, מעפילי "ברל כצנלסון"; על גבעת חיים ושפיים, עמ' 865-862; ניב IV, עמ' 193-189;המשולש הארץ ישראלי, , עמ' 177-168; ג' בוייר בל, ציון הלוחמת, תל-אביב, 1987 (להלן: בויר בל), עמ' 153-144;
- Charters, The British Army And Jewish Insurgency in Palestine, 1945-47, London, 1989, pp. 52-56.
(להלן: צ'רטרס) ,עמ' 52-56. אלדד חרובי מציין בעבודתו כי הדיווח הבריטי מאד מינורי ולא משקף את המציאות הקשה. [את"ה, חט' 47, גליל 15, 506-502, 514-510, 435-431, ג'ילס אל המזכיר הראשי, 12.11.45]
[53] על הזווית הבריטית, ראה חרובי, עמ' 255.
[54] הודה ואלך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, המרכז לתולדות כח המגן ה'הגנה' ע"ש ישראל גלילי, 1991, עמ' 83.
[55] בחוף נהריה הושאר לבריטים דגל ובו נרשם: "שם הספינה חנה סנש, הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותנו". אנסלדו, רב החובל האיטלקי, נשא נאום פרו ציוני מרגש במסיבה לכבוד הצוות את כל זה כתבת בגוף המאמר !!. בתגובה השיב לו אלתרמן את שירו המפורסם "נאום תשובה לרב חובל איטלקי". (ראה אתר האינטרנט של חייל הים: http://www.amutayam.org.il/Articles ).
[56] נחום בוגנר, הפרק: חנה סנש, בתוך: ספינות המרי: ההעפלה 1948-1945, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור; המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", תשנ"ג-1993, עמ' 284–289.
[57] רב חובל הלל ירקוני, ספינות מעפילים מ-א' עד ת' – פרק "חנה סנש" (ENDERTA), הוצאת גוונים, 2005, ע' 113.
[58] דבר, 15/1/1946
[59] אתר האינטרנט "סיפור-רון", של עופר גביש
[60] אתר האינטרנט של הפלי"ם
[61] ברכה פולד, דבר, 27 במרץ 1946
[62] אסירי "ליל ווינגיט" בפני בית-הדין הצבאי – איך נפלה ברכה פולד, משמר, 24 במאי 1946
[63] את"ה, חט' 47, גליל 4, יומן מבצעים, 838-836, 25.3.46, דיווח על אירועי "ליל ווינגייט" ומות ברכה פולד. בסת"ה ג', חלק שני, נרשם מועד שונה [27.3.46], עמ' 876-874
[64] שהיה מנהיג פועלים ארץ-ישראלי, מארגן המתנדבים לגדוד העברי בצבא הבריטי במלה"ע הראשונה, מיוזמי התעופה העברית ופעיל מרכזי ב'הגנה'. דב נספה ב- 1940 בתאונת דרכים (שלושת סירות הפלי"ם – 'דב', 'רבקה' ו'תרצה' – נקראו בשמות בני המשפחה שנהרגו בתאונה).
[65] קבוצה של אנשי ה'הגנה' ששרתו ביחידת ההובלה 462 של הצבא הבריטי שהתמקמה לאחר כיבוש איטליה במילאנו. הם גיבשו במהלך שנת 1944 ותחילת 1945 את 'החבורה' – קבוצה שנטלה על עצמה לעסוק בהובלת הפליטים ובאיסוף הובלה ואחסון ציוד עבורם.
[66] לנמל ניתן הכינוי "שער ציון" – Porta di Sion (בזכות תמיכת התושבים והחשיבות של העיר למפעל ההעפלה, לא רק בהקשר של הפרשה, זכור הכינוי עד עצם היום הזה
[67] סגולם" ("Sagolem") הייתה אוניית משא עשויה עץ עם מערכת מפרשים ומנוע עזר קטן. נרכשה בטורקיה ושמה הוסב ל"יגור", קיבוץ יגור הסמוך, בעקבות "השבת השחורה", בסמוך להפלגה, בה תפסו הבריטים מצבור נשק גדול בקיבוץ וערכו בו מעצרים רבים.
[68] מחנה המעפילים בעתלית, עמ' 9.
[69] היא הגיעה למחנות בעקבות סיקורה את פרשת האוניה 'אקסודוס', מתוך צפייה שלא התגשמה שמעפילי האוניה יגורשו אליהם
[70] שמה הלועזי "סוזנה" הוחלף בשמו של שבתאי לוזינסקי, המנהיג הציוני שפעל כחבר "המרכז לגולה" ובמחנות ניצולי השואה באיטליה, ונהרג בתאונת דרכים באותה שנה.
[71] עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך עמ' 152, וכן דף הספינה באתר הפלי"ם.
[72] ככל הנראה הוא שמע ביקורת זו מפיו של מפקד האנייה יוסי הראל
[73] אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמתי, עם עובד, 1990, עמ' 49, 64-65, 147, 160
[74] שם כולל להעפלה בעזרת מסמכים מזויפים או בזהות בדויה, הן בדרך הים והן בדרך היבשה. על פי נתונים רשמיים עלו בדרך זו כ-8,500 נפש (מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 115).
[75] מבלפור ועד בווין, עמ' 298-300.
[76] García Granados, Jorge The Birth of Israel;: The drama as I saw it, 1949 pp. 173-178
[77] שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.
[78] אתר באינטרנט של מט"ח
[79] מרדכי ביבי, מארבע כנפות הנהריים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג-1985.
[80] הנתונים הכמותיים ע"פ: מרדכי נאור, "ההעפלה, 1934-1948", עמ' 134–135 ו"ספר העליות" עמ' 115; נורית גבזה-ברוורמן, "ההעפלה, 1934-1948", עמ' 1, 6
[81] קרמן, אוניית המלחמה של המעפילים, הוצאת אריה ניר