חבל הריין

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טיול לאורך הריין

הנהר ריין (Rhein), הוא אחד הנהרות החשובים של אירופה – מבחינה גיאוגרפית, היסטורית וכלכלית כאחת. אורכו 1,230 ק"מ והוא הנהר השני באורכו במרכז ומערב אירופה (אחרי הדנובה). הוא מנקז שטח של 224,400 קמ"ר. הספיקה שלו היא 2,900 מ"ק בשנייה. בגדותיו נוגעות שש מדינות: שוויץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, גרמניה, צרפת והולנד.

הריין הוא אחד מנתיבי השיט החשובים ביותר בעולם ועורק תנועה חשוב באירופה. זהו הנהר בעל תעבורת המטען הגדולה בעולם. הנהר כשיר לשיט לאורך 804 ק"מ, עד לימת בודן (Bodensee ), המכונה גם ימת קוסטנץ (Konstanz). מהים הצפוני ועד מנהיים (Mannheim) שבגרמניה, ניתן לשוט בנהר בכלי שיט כבדים, המיועדים לשיט באוקיינוסים, ממנהיים ועד באזל שבשוויץ – על דוברות, וביתר המסלול – בספינות תיירים קטנות. המטענים העיקריים, המועברים דרך הנהר, הם פחם, תבואה, עץ וברזל. על גדותיו שוכנות ערים גדולות ומוקדי תעשייה ענקיים. רוטרדם היא נקודת היציאה הראשית אל הים הצפוני. העיר התעשייתית של דויסברג (Duisburg) שבמערב גרמניה, מקשרת בין נהר הרוהר (Ruhr)[1] לבין הריין, וגם לנמלה חשיבות מסחרית גדולה. תעלת ריין-מיין-דנובה (Rhine–Main–Danube Canal), שבנייתה הושלמה בשנת 1992, מאפשרת לדוברות משא לנוע בין הים הצפוני לים השחור[2]. קשרי הספנות ההדוקים בין הנהר הראשי ויובליו, יצרו בתחום אגנו, אזור בעל תכונות תרבותיות דומות המכונה "ארצות הריין".

.הוראת השם "ריין" (בגרמנית: Rhein, בצרפתית: Rhin), היא "זה אשר זורם" ומקורו בשורש הגאלי (ניב קלטי) " Rēnos", שמשמעותו להזיז, לזרום, לשטוף ולרוץ. שם זה קשור מבחינה אטימולוגית למילים rheo (ביוונית עתיקה: "זרם"); rinnen (בגרמנית: "טפטוף "), ריו (Rio) בלטינית ו- River באנגלית.

לריין חמישה חלקים:

1. 1. הריין האלפיני

מקורות הריין נמצאים בקנטון השוויצרי ,שבדרום מזרח האלפים השוויצרים ומנקזים, באמצעות יובלים וימות, את רובה של שוויץ. היובלים העיקריים הם הנהר Aare במערב והריין הראשי במזרח, שנוצר מהתחברות שני נהרות, מדרום לעיר כור (Chur). מצפון לכור, עוזב הריין את אזור האלפים ויוצר את הגבול בין שוויץ, ליכטנשטיין ואוסטריה ונשפך לימת בודן (אגם קוסטנץ), המווסתת את מי השיטפונות האלפיניים.

ימת קונסטנץ היא הימה הגדולה בגרמניה, השלישית בגודלה במרכז אירופה, לאחר אגם בלטון ואגם ז'נבה. אחת היפות באירופה. אורך הימה הוא 63 קילומטר, ורוחבה המרבי הוא 14 ק"מ. שטח הימה משתרע על כ 539 קמ"ר. עומקה המרבי הוא 252 מטר, במרכזה (הימה העליונה).

הימה, שהיקפה כ-273 ק"מ, מהווה נקודת מפגש של שלוש מדינות: גרמניה (הצד המערבי והצפוני שלו), שוויץ (הצד הדרומי) ואוסטריה (הצד המזרחי). הריין נשפך לימה בכיוון דרום-מזרח דרך הימה העליונה, נכנס לימה התחתונה, ויוצא ליד הכפר שטיין אם ריין בשווייץ. הימה מספקת מים מתוקים לערים רבות בדרום גרמניה.

הימה נוצרה על ידי קרחון ריין, במהלך עידן הקרח. הנהרות ריין, ברגנצר אכה ודורבינר אכה, נושאים אדמת סחף מהרי האלפים לימה, וכך גורמים בהדרגה להפחתת עומק הימה בדרום-מזרח. בימה שוכנים שלושה איים: מאינאו (אי הפרחים), רייכנאו ולינדאו][3].

הנהר נעלם בתוך הימה  ומתערבב במימיהם של נהרות אירופה האחרים, ואפילו מושך אליו, מתחת לפני הקרקע, את מי הדנובה העליונה. לאחר צאתו מן הימה, הריין הוא נהר גדול יותר, מאופיין באשדות נהר כבירים, במיוחד מפלי שפהאוזן (Schaftthausen)[4], שגובהם 23 מ' , ובפיתולים מהירים. מכאן ועד באזל הוא מסמן את הגבול בין שוויץ לגרמניה. [כאשר נהר משמש כגבול בין שתי מדינות, יחולו ההסדרים הבאים: אם הנהר ניתן לשיט, יעבור הגבול לאורך המקום העמוק ביותר בנהר. לעומת זאת, אם הנהר אינו ניתן לשיט, יעבור הגבול באמצע הנהר. כך גם על גשרים החוצים נהר].

הריין זורם במהירות מערבה, עד שהוא נשבה על ידי עמק הקרחון הגדול, שחרץ בעבר את אדמת אירופה, מהאלפים ומהיורה צפונה. בנקודת השבי, הנהר פונה פניה חדה צפונה. מקום זה נקרא "ברך הנהר".

הריין העליון

בראש העמק, בין הרי יורה (Massif du Jura)[5] (בהם עובר קוו פרשת המים בין הריין לבין הרון), הווז' (Massif des Vosges) והיער השחור (Schwarzwald), נמצאת באזל. במפגש הגבולות המדיניים שבין הפינה הצפונית של שוויץ, גרמניה וצרפת ובמקום בו הנהר נעשה עביר לספנות. הודות לכך, באזל היא עיר נמל, המאפשרת העברת סחורות, מהים הצפוני לתוך תוכה של היבשת, למקום שבו נתיבי הסחר יכולים לעבור דרך מעברים  בהרי אלפים למילאנו ומשם דרך עמק הפו לוונציה, או להמשיך דרך הדנובה, לווינה ולבודפשט.

מכאן זורם הריין בעמק גדול ורחב, שקע טקטוני הנמתח בין רכס הרי ווז' שבצרפת לבין רכס היער השחור שבגרמניה. אורכו של הבקע כ-350 ק"מ, רחובו 30-40 ק"מ והוא מסתיים בעיר מיינץ (Mainz). בקטע זה, זורם הריין, בפיתולים רבים, במרכז הבקע. ונשפכים אליו יובלים גדולים: איל (Ill) בקרבת שטרסבורג, נקאר (Neckar) בקרבת מנהיים ומין (Min), בקרבת מיינץ.

[מקור הנהר נקאר, ביער השחור, לא רחוק מהגבול עם שווייץ, בגובה 706 מטרים מעל לפני הים. הנהר זורם לאורך 367 ק"מ, ונשפך אל נהר הריין בתחומי העיר מאנהיים, בגובה 95 מטרים מעל פני הים. זהו אחד מיובליו הארוכים של הריין. ככל שהנהר ממשיך צפונה, עמקו הציורי נעשה רחב ועמוק יותר, עובר בין גבעות עטופות כרמים, על יד טירות פיאודליות. באזור היידלברג יוצר הנהר עמק ירוק ורומנטי המהווה אתר תיירות חשוב]

בחלק זה הוכשר הנהר לשיט של ספינות שנפחן עד 1,500 טון. במערבו נחפרה ב-1929 תעלת Gran Cananl d'Alsacc המתחברת לנהר מוזל[6]. ב-1932 נבנו לראשונה, סכר ותחנת כוח בעיר קאנס (Kembs), מצפון לבאזל. לגדות קטע זה נמצאות הערים הגדולות שטרסבורג, קרלסוהה (Karlsruhe), מנהיים ומיינץ. בהם מרכזי תעשיה גדולים.

הריין התיכון

מצפון למיינץ עוזב הנהר את השקע ופורץ לעצמו נתיב בין הרי הונסריק (Hunsruck) במערב וטאונוס (Taunus) במזרח. בין בינגן (bingen) לקובלנץ, הופך נתיב זה לקניון שרחבו 300 -600 מ'. קטע זה, המרשים ביותר של הריין, מכונה גם "הריין הרומנטי". גדות הקניון מתרוממות עד לגובה של 300 מ' מעל הנהר והן מכוסות יערות וכרמים. על בליטות הרריות עומדות טירות ומצודות מדייוואליות ולמרגלות ההרים שוכנות עיירות קטנות, רומנטיות בחזותן. בקובלנץ (Koblenz) נשפך לריין הנהר מוזל (Mosel). שם העיר נגזר מהמילה הלטינית confluentes, שפירושה "התמזגות נהרות". מפגש נהרות הריין והמוזל בקובלנץ, נקרא "הפינה הגרמנית" ובו אנדרטה ופסל גדול של הקיסר וילהלם הראשון, מייסד הקיסרות הגרמנית, שהוצב, ב-1897, במלאת תשע שנים למותו . מולו ניצבים דגלים של 16 המדינות הפדרליות של גרמניה.

מצפון לקובלנץ, ממשיך הריין לזרום בתוך אזור הררי בזלתי. יובלו הראשי בקטע זה הוא הנהר לן (Lahn).

הריין התחתון

מצפון לבון (Bonn) נסוגים ההרים מהנהר וליד קֶלְן (Köln) הוא נכנס למישור הצפון גרמני. זהו "הריין התעשייתי". הקטע המזוהם ביותר בנהר, שלגדותיו הערים הגדולות קלן, דיסלדורף, ודיסבורג, ובהן מפעלים כימיים, מפעלי פלדה ועוד. בחלק זה מהווה הריין ציר תחבורה לחבל הרור (Ruhr) ובגדתו המזרחית מצויה רשת תעלות שיט המשרתת את התעשייה שבחבל.

הדלתה

בקרבת אמריך (Emmerich) שבגבול הולנד, מתפלג הנהר למספר זרועות ויוצר דלתה גדולה והיא עיקר שטחה של הולנד. קטע זה נקרא "Nether Rhine". אזור הדלתא נתון לשיטפונות ויש בו סכרים לוויסות הזרימה.

חשיבותו של הנהר

בשל מיקומו במרכז אירופה, דרך מדינות ואזורים מאוכלסים בצפיפות, יש לריין חשיבות גדולה  להיסטוריה, כלכלה, תחבורה ותרבות. לכבודו של הנהר נערכו חגיגות ופסטיבלים מקדמת דנא ועד ימינו. הריין חיבר וחילק אירופאים במהלך מאות שנים. כמו כן, שימש זירה למאבקים ומלחמות. הוא ידע בעברו סכסוכים רבים בין עמים גדולים וחזקים והרבה סכסוכים ומאבקי כוח בין צרפת וגרמניה. בשנת 1832 עברה ספינת קיטור ראשונה מהים הצפוני דרך נהר הריין, עד באזל.  נמל מנהיים נבנה בשנת 1840, ועד מהרה הפך לנמל המסחר המרכזי של הריין.  בשנת 1868 הוכרז הנהר, כחופשי למעבר כלי שיט.  זהו תאריך משמעותי לחובבי הטבע – אז התחיל תהליך זיהומו של הנהר. מאידך, במהלך השנים, נפתחו אפשרויות רבות של שייט תענוגות לאורכו.

אמנם מקורותיו של הריין בשוויץ ושפכו בהולנד; אף שהריין עובר דרך מספר מדינות, ובהן שווייץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, צרפת והולנד, חלק הארי של הנהר זורם בגרמניה ומשמש אותה לצורכי תעשייה ומסחר . הריין שימש גם כעורק התחבורה הראשי שהוביל את המוצרים הגרמניים אל מעבר לים.  זהו נהר גרמני, שסביבו נרקמו המיתוסים שעיצבו את רוחה של האומה; לאורכו נבנו עריה הראשונות של גרמניה, ועל גדותיו נערכו הקרבות שחרצו את גורלה של ארץ זו.

מרבית הגפנים של גרמניה גדלים בסמוך לגדות הריין. באזורים שונים של הנהר תנאי אקלים משתנים ועל כן גדלים סוגים שונים של גפנים, המספקים מגוון גדול של יינות גרמניים. ידועים במיוחד בטיבם הם היינות המיוצרים במחוז מוזל. ענף היינות מפותח גם באזורים של צרפת ושוויץ בהם עובר הנהר. לאורך הנהר ניצבות טירות רבות, שהקימו אדונים פיאודלים בימי הביניים, בכדי להגן על אדמתם מפני אויבים ושודדים. מחלקן של הטירות נותרו רק הריסות, אך חלקן שוקמו והן מהוות אטרקציה לתיירים הרבים הפוקדים את האזור.

תושבי האזור מדברים בניב גרמני מיוחד, הנקרא קלש (Kölsch). כיום שגורה השפה בפי כרבע מיליון איש, רובם מבוגרים וכולם דוברים גם גרמנית.

ישנם אחד עשרה אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו לאורך מסלול הריין, או סמוך לו. מבחינה תיירותית מציע הנהר, כרמי ענבים ליין, מצודות וטירות מדייוואליות, מנזרים, קתדרלות, אתרים פרהיסטוריים, עיירות קסומות, טחנות רוח, היסטוריה רבת אירועים וסיפורי מיתולוגיה גרמנית. בסיור כזה, יש להקדיש מקום חשוב לערי השו"ם – כינוי מקובל לקהילות היהודיות בערים שפייר, וורמס ומיינץ (שפיירא, וורמייזא ומגנצא) שלגדות נהר הריין. הקשר בין שלוש הקהילות התבטא, בין השאר, בתקנות קהילתיות משותפות, שנקראו על שמן: "תקנות שו"ם". קהילות אלה נפגעו בגזירות תתנ"ו, כתוצאה ממסעי הצלב. הקשר בין הקהילות, נמשך באופן זה או אחר, עד חורבן הקהילות בשואה.

הריין מושך מטיילים רבים, שנהנים ממרכזי התרבות שפרחו לאורכו. הם באים לכאן בהמוניהם, ברכב, על גבי אופניים או בשייט תענוגות.  הנהר מתפתל בנוף קסום, לעתים מרגיע ולעתים מסעיר.  טירות עתיקות ועיירות מנומנמות מתחלפות לסירוגין, ואין במראה השלו דבר שיסגיר את עברו הסוער של האזור.

תולדות אזור הריין

הריין מילא בתולדות אירופה, תפקיד חשוב יותר מכול נהר אחר. הריין היה מוכר כבר לנוסע וההיסטוריון היווני הרודוטוס (Herodotus) ומוזכר בספרי הגיאוגרפיה הרומאיים כבר במאה הראשונה לפנה"ס. הריין היה קו הגבול בין גליה (Gallia)[7] , שם ישבו שבטים קלטים[8], לבין גרמניה, שם התיישבו שבטים גרמניים, החל משנת 2,000 לפנה"ס. בפי הרומאים כונה הנהר בשם  "לימס גרמניקוס" (Limes Germanicus).

הריין היה לזירת קרבות בין רומא לשבטים הגרמניים הברבריים, עליהם כתב בהרחבה ההיסטוריון טאקיטוס[9]. תיאורו הוא אידיאליסטי וניכרים בו כמיהה והערכה לפשטות החיים בארץ זו. השבטים הגרמניים נערכו מצפון לנהר הריין והרומאים נערכו מדרומו ומערבו.. יוליוס קיסר בנה גשרים על הנהר, בשנים -55 ו-53 לפני הספירה, כדי לחצות את הנהר במהלך מלחמת גאליה, אותה יזם במטרה להרחיב את שטחה של המדינה הרומית וכמובן גם להאדיר את שמו. דבר שהביא את רומא, למגע ישיר עם השבטים הגרמניים. יוליוס קיסר קבע את הריין כגבול האימפריה. הוא אמנם ערך שתי גיחות מעבר לריין, אבל הן היו רק הפגנות כוח, שנועדו להביא לתודעת השבטים הגרמניים שישבו במזרח הנהר, שהגדה המערבית עברה לשלטון המעצמה הרומית. אחרי שב הצבא הרומי מזרחה, כי מלכתחילה לא היתה לו כוונה להחזיק במקום[10]. אבל נהרות, הגם שהם נראים כקווי הפרדה ברורים, אינם מהווים גבולות ממשיים.

פעמיים, בשנים 38 ו-25 לפנה"ס, עבר אגריפה (Marcus Vipsanius Agrippa)[11] את הנהר, לשם הפגנת העצמה הרומית, ממש כמו יוליוס קיסר לפניו. בשנת 16 לפנה"ס, חצו את הנהר, שבטים מהאזור המרכזי של הגדה המערבית של הריין ותקפו את הצבא הרומי בגליה. פלישה זו של הגרמנים, הביאה לתודעת הרומאים, את ההכרה, שהריין ניתן לחצייה משני הכיוונים. מסקנה שהובילה להחלטה לצאת למסע רחב להשתלטות רומית על הגדה המזרחית של הנהר ועל התכנית להעתיק את גבול האימפריה לנהר אלבה (Elbe)[12].

ב-500 השנים, לאחר כיבוש גליה בידי קיסר (58-51 לפנה"ס), היה הריין הטראומה העיקרית של הרומאים ממאבקיהם בגרמניים.

בשנת 9 לספירה, עמד בראש הצבא הרומי בגרמניה פּוּבְּלִיוּס קְווִינְקְטִילִיוּס וַארוּס (P. Quinctilius Varus), שהיה קרוב משפחתו של אוגוסטוס. לפי המקורות, נהג וארוס כאילו כל השטח שבין הנהר ריין לנהר וֶזֶר (Weser)[13] היה נתון לשלטונה המוחלט של רומא. על סמך זה הוא פיזר את כוחותיו בקבוצות קטנות, צירף להם פמליות של נשים וילדים עיקר מאווייו היה לנהל את השטח כפי שהיה נהוג בעולם הרומאי.

בדרכו לדכא ההתקוממות (כביכול) באזור הריין, כאשר הצבא הרומי, היה מפוזר לאורך דרך צרה, בתוך יער עבות, עמוס בחפצים ובציוד של המחנה שפורק, התנפלו עליו הגרמנים. הרומאים לא הצליחו להתארגן לקרב. לרוע המזל של הרומאים החלו לרדת  גשמים עזים. ורוס איבד את עשתונותיו והתאבדעם כמה מקציניו, כדי שלא ליפול חיים בידי האויב. שלושה לגיונות ותשעה גדודי עזר, בסך הכול כ – 20,000 איש, הושמדו[14] ב"קרב יער טויטובורג" (Teutoburg), הנקרא בלטינית clades Variana”", כלומר, "מפלת וָארוּס".

הקרב גרם לקיסר אוגוסטוס לטראומה (במשך כמה חודשים גידל את שערו פרא, הטיח את ראשו בדלת והיה זועק: " קווינקטיליוס וארוס השב לי את  לגיונותיי), ולוויתור על הרעיון, להרחיב את גבולות רומי, אל מעבר לנהר הריין. יום התבוסה היה לו יום אבל ומספד, מדי שנה בשנה[15]. כל המאחזים הרומיים שממזרח לריין, חוץ מאחד, נפלו בידי הגרמנים.

הרומאים ביצרו את הנהר הגדה המערבית של הנהר, שהוא קו הגנה טבעי, הקימו שייטת מיוחדת להגנתו (Classis Germanica) ובנו ערים רבות לאורכו. כך קולוניה אגריפיה (Colonia Agrippina), לימים קלן; כך אוגוסטה טרורורום (Sugusts Treverorum), כיום טרייר (Trier); שהיא העיר העתיקה ביותר בגרמניה, ששרדה עד היום. נוסדה קולוניה של חיילים משוחררים. כך מוגונטיאקום (Moguntiacum) כיום מיינץ; כך ארגנטוראטה (Argentorate), כיום שטרסבורג; קולוניה אולפיה טריאנה Colonia Ulpia Traiana)), כיום כסנטן (Xanten); בונה (Bonna), כיום בון ועוד. כך הפך נהר הריין לנתיב מים ומסחר מרכזי. קו הגנה זה של הקיסרות, חפף גם קו הפרדה תרבותי: ממערב, חדרה לאזור הריין, התרבות הרומאית וממזרח לו, ישבו גרמנים. הרומאים הושיבו עמים"ברברים" בני ברית, בגבולות הקייסרות בדנובה ובריין, כדי לבלום את העמים הגרמניים. הקיסר הרומי דומיטיאנוס (Domitianus), ארגן את גרמניה וחילקה לשתי פרובינציות, שבירותיהן היו בעמק הריין. גרמניה העילית (Germania superior), שבירתה מוגונטיאקום גרמניה התחתית (Germania inferior)), שבירתה קולוניה אגריפינה.

שבטים גרמאניים (Germani) הוא מונח המתייחס לשבטים שישבו באירופה ובמיוחד בדרום סקנדינביה ובצפון-מערב גרמניה של היום והובחנו כישות מובחנת מבחינה אתנית ולשונית כבר בין 1,000–500 לפנה"ס. צאצאיהם היום הם העמים היושבים במדינות כגון גרמניה, צרפת, אוסטריה, שווייץ, שוודיה, דנמרק, נורבגיה, אנגליה, הולנד, בלגיה וחלקים מתושבי רוב מדינות אירופה המערבית והמרכזית[16].

השם "גרמאנים" היה כינוי שניתן לשבטים הללו על ידי הגאלים, שנתקלו בהם ככל הנראה במאה ה-4 לפנה"ס. הרומאים קיבלו מהגאלים את השם הזה אך הגרמאנים עצמם לא השתמשו בו. המונח "גרמאנים" ככל הנראה נזכר לראשונה בספרות על־ידי הסופר היווני פוסידוניוס (Posidonius), בערך בשנת 80 לפני הספירה.

בראשית המאה החמישית לספירה , פרצו שבטי הגרמנים את גבול הריין ובמרוצת המאה, כבשו את כול מערב הקיסרות. לימים, נטמעו הכובשים בנכבשים ובתרבותם הרומאית ורק סמוך לנהר הריין גופו, לאורך רצועה שרוחבה כמה עשרות ק"מ ממערב לנהר, חוללה נדידת העמים, שינוי אתני בר קיימא ושטח זה קיבל אופי גרמני. המדינה הרומאנית שצמחה במערב (צרפת), שאפה להגיע לגבול ההגנה הטבעי לאורך הריין. אך דבר זה היה כרוך בסיפוח ישוב לא רומאני ובמתיחות שבין יסודות אתניים שונים. דבר שהוביל לחיכוכים לאומיים חריפים.

כאשר התפרקה האימפריה הרומית המערבית במאה החמישית לספירה, חצו שבטים גרמניים בהמוניהם את נהר הריין, לכל אורכו לכיוון מערב. נהר הריין הפך לעמוד השדרה של האימפריה הפרנקית ושל האימפריה הרומית הקדושה אחריה.

במאות ה-11 וה-12 עלתה חשיבותו של הריין ויובליו כנתיב מסחר וערי הריין התפתחו והתעשרו. עקב חולשת השלטון המקומי, התפתחו שררות מקומיות, בראשות שליטים כנסייתיים וחילוניים כאחד. בתקופה שלא היה מלך בגרמניה (Interregnum), קמה לראשונה ברית הריין (Rhienbund).

עליית צרפת במלחמת שלושים השנה[17] ושאיפתה לקדם את גבולה עד לריין, הניעו את ה הקרדינל מאזארן (Jules Mazarin), ליזום ב-1658 את "ברית הריין" (Rheinbund)) בהשתתפות כשבעים ערים. מליבק (Lübeck) בצפון ועד ציריך בדרום. הברית התקיימה עשר שנים וסייעה לצרפת, כנגד הקיסר מבית הבסבורג, תמורת ערובה לחירות הנסיכים הגרמניים. עם הזמן, התפתחויות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות, הובילו להתהוות יחידות נפרדות בריין האלפיני הגבוה (שוויץ) ובדלתה של הריין (הולנד). החל מ-1670 השתמשה צרפת באמצעים משפטיים ובתמיכה בנסיכים הגרמניים, כדי להשתלט על החבל. ב-1681 סיפחה את שטרסבורג. ב-1738 קיבלה את לורן.

צרפת המהפכנית העלתה את סיסמת "הגבולות הטבעיים", והריין היה אחד מהם. צבאותיה הגיעו לנהר בסוף המאה ה-18 וסופחו לשטחה, כל השטחים שבגדה המערבית של הריין. אחרי ניצחונו של נפוליון על אוסטריה ב-1805, קמה בחסותו הקונפדרציה של הריין (בגרמנית: Rheinbund; בצרפתית: Confédération du Rhin). הייתה ברית של 16 מדינות שעוצבה תחת הלחץ של נפוליאון בונפרטה, בקיץ 1806בפריז . נפוליאון אחרי ניצחונו בקרב אוסטרליץ על פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ועל אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה, ולאור חוזה פרסבורג.

.הקונפדרציה כללה נסיכויות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית. בשיאה הקיפה הברית את כול גרמניה, פרט לאוסטריה, פרוסיה והשטחים שסיפחה צרפת.התקיימה עד לנובמבר 1813, לאחר הפסדו של נפוליאון בקרב לייפציג. במהלך קיומה, נכללו בקונפדרציה מדינות, נסיכויות ודוכסויות רבות. האיחוד הותיר את מדינות האזור כקונפדרציה של מדינות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי מוגבל, בשליטת צרפת. על מדינות הקונפדרציה נכפו רפורמות שונות בתחומי הממשל, הכלכלה והמודרניזציה החברתית שהשפיעו על ההיסטוריה הגרמנית, לצד הרפורמות הפרוסיות. לרפורמות השלכה גם על מעמד היהודים במדינות הפדרציה, אשר הושפע מן האמנציפציה הצרפתית.בתוך הברית הנהיג נפוליון מדיניות של "צירפות", בתחום החוקה והתרבות. כך הגשים נפוליון את מטרות צרפת במזרח, מאז לואי ה-14: סיפוח הגדה המזרחית ויצירת מדינת חיץ גרורה, בינה לבין אוסטריה ופרוסיה.

תהליכים אלה ביאו להתחזקות של רגשות לאומניים מצד הגרמנים והצמיחו את מיתוס "הריין הגרמני", שהיה לנכס, שסייע ללכד את האומה הגרמנית, נגד צרפת. ב-1814, השמיע א"מ ארדנט (Ernst Moritz Arndt. ), את הסיסמא: "הריין אינו גבול גרמניה, אלא נהר בתוך גרמניה", כלומר, תביעה גרמנית לשתי גדותיו.

בעקבות מפלת נפוליאון, איבדה צרפת את כול כיבושיה וקונגרס וינה (1814), פירק את הברית ומסר את רוב השטחים בגדה המערבית של הריין לידי בוואריה ובעיקר לידי פרוסיה. שעקב כך  הייתה למדינה הגרמנית בעלת השטחים הרחבים ביותר בחבל הריין, בשתי גדותיו.  בשנת 1834 הקימה פרוסיה את "ברית המכס", שבאמצעותה השתלטה על כלכלת האזור.

בראשית אוגוסט 1819 שטף לפתע גל של מהומות באזור נהר הריין , שהחל בעיר הבווארית וירצבורג (Würzburg). המונים התרוצצו משולהבים ברחובות, פרצו לחנויות של יהודים, עקרו דלתות ובזזו. הצבא הוזעק ומנע טבח. הפרעות התפשטו לערים שלאורך הריין .

ב-1840 הכריז ראש ממשלת צרפת, כי הנהר הוא גבולה המזרחי הטבעי של צרפת. הגרמנים חששו כי הצרפתים מתכוונים לספח לשטחם את האזור שממזרח לנהר.

מגמה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, לכתיבת שירים בעלי גוון פטריוטי עז כגון: "המנון הריין" מאת ניקולס בקר (Nikolaus Becker), "מהי ארץ האבות הגרמנית" מאת ארנדט (Ernst Moritz Arndt ), וכמובן "המנון גרמניה" (Das Lied der Deutschen). התוכן המאפיין שירים אלה הוא קריאה לאחדות גרמנית, הפסקת העיסוק במחלוקות פנימיות, ואיחוד נסיכויות גרמניה למדינה אחת, אשר תוכל להגן על גבולותיה ההיסטוריים.

"עולה קריאה כפרץ רעם, משק חרבות ונפץ גל

אל נהר הריין, אל הנהר! לך כולנו נהיה משמר.

ארץ מולדת, נוחי השקט, על משמרתך נאמנה עומד.

משמר, משמר הריין עומד".

(תרגום: ניצה בן-ארי).

בעקבות הניצחון במלחמה הפרנקו-גרמנית (1870-1871), סיפחו הצבאות הפרוסיים בחזרה לגרמניה את אלזס-לורן (בצרפתית: Alsace-Lorraine; בגרמנית: Elsaß-Lothringen, אלזס לותרינגן‏) [18]והזיזו את הגבול מנהר הריין מערבה. אלזס-לורן הפכה לישות טריטוריאלית בקיסרות הגרמנית שקמה בשנת 1871.

לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הסכמי ורסאי של שנת 1919, צרפת החזירה לעצמה את אלזס-לורן, והגבול שב לעבור על נהר הריין. הגדה המזרחית של הריין נותרה מפורזת, דבר שגרם לתסכול ולהתמרמרות רבה בצד הגרמני. משום כך, כאשר אדולף היטלר הכניס את כוחות הצבא הגרמני לאזור זה, הוא זכה לעלייה גדולה בפופולאריות שלו.  בין שתי מלחמות העולם, נבנו ביצורים רבים משני צדי המתרס וגם על הנהר, קו מאז'ינו (Ligne Maginot) [19]שבצד הצרפתי וקו זיגפריד (Siegfried-Linie) [20]שבצד הגרמני. לאחר כניעת צרפת במלחמת העולם השנייה, סופח שוב מחוז אלזס-לורן לרייך הגרמני, אך הוחזר לה בתום המלחמה.

אחד הקרבות החשובים בגרמניה במלחמת העולם השנייה, היה על גשר לודנדורף (Ludendorff-Brücke)[21], שבספרות על מלחמת העולם השנייה, הוא מכונה הרבה פעמים "הגשר ברמאגן" (The Bridge in Remgan). היה זה גשר תלוי לרוחב הריין בגרמניה, שחיבר את הערים רמאגן (Remagen) וארפל (Erpel) בין שני רכסי גבעות הנמצאים על גדות הנהר.

הגשר נבנה בשנת 1916 , במהלך מלחמת העולם הראשונה, על מנת להקל על התעבורה לחזית המערבית.. אורכו היה 325 מטרים והוא נשא שתי מסילות רכבת ומעבר הולכי רגל.

הגשר התפרסם בגלל הקרב שהתחולל סביבו ב־7-8 במרץ 1945, בין כוחות בעלות הברית וגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כיבוש הגשר, שהיה היחיד מבין גשרי הריין שהיה עדיין בשימוש באותה עת, אפשר לבעלות הברית, ליצור ראש גשר ממזרח לריין ולהרחיב אותו לעמדה. הישג זה שינה את פני המערכה בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה.

בעלות הברית היו זקוקות לאחיזה בצדו המזרחי של הריין, כדי לחדש את קרב התמרון ולחסוך בחיי אדם. הכוחות הגרמנים, שניסו ליצור קו הגנה לאורך הריין תוך ניצול פני השטח הקשים עשו מאמצים נואשים למנוע את כיבוש הגשר, ולאחר שזה נכבש ניסו להשמידו או לפחות לפגוע בו כדי להאט ככל האפשר את מעבר כוחות הברית לצדו המזרחי של הנהר. הגרמנים היו זקוקים לזמן נוסף כדי להצטייד ולהתחמש מחדש.

ב-7 במרץ  1945 גילו כוחות מהדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-9 בפיקודו של ג'ון לאונרד, כי למרות הניסיונות לפוצץ אותו בידי הגרמנים (בין היתר באמצעות V-2), גשר לודנדורף על הריין באזור רמאגן עדיין עומד על תלו. הגשר אפשר לבעלות הברית לחצות את הריין אל תוך גרמניה עצמה במהירות. בעיני בעלות הברית, מאורע זה כונה "הנס של רמאגן". גנרל דווייט אייזנהאואר אמר על הגשר, כי "הוא שווה את משקלו בזהב".

סמל אלכסנדר א. דרביק מהולנד, אוהיו, היה החייל האמריקני הראשון שחצה את הגשר, ובכך הוא הפך לחייל האמריקני הראשון שחצה את נהר הריין לתוך גרמניה. שלט גדול נתלה על אחד ממגדלי האבן נתלה שלט גדול בו נכתב "חצה את הנהר הריין ברגליים יבשות באדיבות הדיוויזיה המשוריינת ה־9"[22]. שמונת אלפים חיילי בעלות הברית חצו אותו ב-24 השעות הראשונות לאחר כיבושו. הספר הידוע ביותר על הקרב הוא "גשר ברמאגן" משנת 1957 שנכתב על ידי הסופר האמריקאי קן הצ'לר.

בעקבות כיבוש הגשר על ידי האמריקנים החל קרב גדול שנמשך מעל שבוע ימים וכלל שימוש נרחב בארטילריה ותקיפות אוויריות, במהלכן חוסל מרבית סדר הכוחות של ה'לופטוואפה'. פריסת הכוחות לאורך כל חזית הריין השתנתה באופן ניכר.

תגובתו של היטלר הייתה עריכת משפט צבאי לחמישה קצינים, ארבעה מתוכם, הוצאו להורג במהירות. החמישי,  נשפט והורשע בהיעדרו, כיוון שהיה שבוי בידי האמריקנים בזמן המשפט.

אחת מההשלכות החשובות של הפריסה, הייתה הצלחתם של כוחות בעלות הברית, ליצור ראשי גשר נוספים ממזרח לריין, בנקודות אחרות לאורך הנהר, תוך שימוש בגשרים צפים. הישג זה הקשה על הגרמנים לבלום את הכוחות האמריקניים בתנועתם מזרחה והאיץ את התמוטטות צבא גרמניה.

עשרה ימים לאחר כיבושו, התמוטט הגשר. בהתמוטטות נהרגו 28 חיילי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ו־93 חיילים נפצעו כאשר עבדו על חיזוק הגשר.

לא נבנה עוד גשר לרוחב נהר הריין באזור זה, בעיקר בגלל ההתנגדות של תושבי רמאגן (והאזורים שמסביבה), שטענו כי גשר הממוקם בנקודה זו לרוחב הנהר יהרוס את הנוף.

בשלהי המלחמה, נגרם הרס לערים הרבות שעל נהר הריין, כתוצאה מפלישת בעלות הברית לגרמניה, דבר שהעצים את הזיהום בנהר הריין. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודחקו המאבקים הפוליטיים על הריין מפאת הנטייה לאיחוד כלכלי ופוליטי, מה גם שהזיהום ההולך וגובר, גרם לעלייה בשיתוף הפעולה הבינלאומי לתיקון המצב.

אכן, חשיבותו האסטרטגית פחתה במרוצת הדורות, אך ערכו הסמלי והפולקלוריסטי בעינו עומד. אגדות וסיפורי עם רבים קשורים לריין, ובמיוחד "שיר הניבלונגים" (Nibelungenlied), המוקדם מימי הביניים. זהו אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה (Kriemhild,). האפוס נחשב ליצירה מכוננת בתרבות הגרמנית והחשוב שביצירותיה בתקופת ימי הביניים. משמעות השם, היא כנראה, "ילידי הערפל" או "ילידי העלטה", שכן "נִבּל" פירושו בגרמנית ערפל, מה שרומז על מוצאם של היצורים מן הצפון הרחוק. העלילה מתארת מלחמה אינסופית, משובצת בכוונה רבה, בשמותיהם של ראשי המסדר הטווטוני. גם בין הפגנים יש גיבורים וגורלם של הנוצרים והפגנים גם יחד, הוא מר. המסר העיקרי העולה מן האפוס הוא הניגוד שבין מידת הנאמנות לתכונת הבוגדנות[23].

מיתוס אחר הוא אגדת לורלי (Lorelei) על הבתולה המכושפת והמכשפת, היושבת על ראש גבעה, המשגיחה על הריין התיכון ומסנוורת את השייטים, שכך מאבדים שליטה על כלי שיטיהם ומובילים אותם אל הסלעים.

הדגם הגרמני, האגדי, של הסירנות הקלסיות. ברנטנו (Clemens Brentano) עיבד את דמותה של לורליי, בשנת 1801, ליצירה ספרותית, שהיתה מודל להשראה לסופרים ומשוררים רבים. ביניהם היינריך היינה, שכב את שירו "לורליי" – שהולחן על ידי פרידריך שילר (Friedrich Schille)  – שנחרת כה עמוק בזיכרון העם הגרמני, עד שגם הנאצים לא מנעו את פרסומו, אם כי העלימו את שם המחבר . נתן אלתרמן ראה באגדה זו ובנהר זה, את התגלמותה של גרמניה הטבטונית המיליטריסטית: וכתב עליו בשנים הטרגיות של מלחמת העולם השנייה: "הגדודים למזרח דהרו / אך יודעים הם: קרוב היום / ונהרות אחרים יטהרו / רק הריין יהלך אדום".

שני המיתוסים העניקו השראה ליוצרים, במיוחד בתקופת הרומנטיקה של המאה ה -19. בשל יופיו המיוחד, עורר נופו של הריין, את עניינם של סופרים ומשוררים, גרמניים בעיקר, בכול התקופות, בעיקר משלהי המאה ה-18 ואילך. במאה ה-19 השפיע בכך גם הגורם הפטריוטי, בשל היות אזור זה, שטח מריבה בין גרמניה לצרפת. הריין מכונה באופן מילולי "נהר גורלם של הגרמנים" ו"הגרמני מכל הנהרות ", על ידי ציירים ומשוררים רומנטיים ולאומניים. לסופר הגרמני פרידריך שלגל (Karl Wilhelm Friedrich Schlegel)[24], היה תפקיד מכריע ביצירת הרומנטיקה של הריין. שלגל פיאר לא רק את יופיו של האזור, אלא גם את עברו ההיסטורי. הוא כתב ב-1805 את "מכתבים ממסע בארמון השפלה ובאזור הריין" וב-1807 את "הארמון ששקע". היינה, היהודי המומר, שנולד בדיסלדורף שעל גדת הריין, כתב על אדמת המולדת במונחים אינטימיים, צבעוניים ומוחשיים. הוא מכנה את הריין באוסף שיריו: 'גרמניה – אגדת חורף', בשם "אבא ריין". כמו שאומרים על נתן יונתן שהוא המאהב של ארץ ישראל, היינה הוא מאהבו של הריין וגרמניה על נופיה, אבל פוליטית היה מוקצה, כי הוא היה מגדולי מבקריה וניבא עליה נבואות "מי ששורף ספרים ישרוף אנשים".

הרפובליקה הצרפתית בחרה ב"שיר המלחמה לצבא הריין" – הידוע יותר בשם "לה מרסֵיֶיז" (La Marseillaise), כהמנון  שלה, ואילו Die Wacht am Rhein ("השעון על הריין") היה שיר פטריוטי פופולרי בגרמניה, בשלהי המאה העשרים. גם ההמנון הלאומי של ליכטנשטיין, מתחיל בפסוק Oben am jungen Rhein ("למעלה מעל הריין הצעיר") ויש דוגמאות נוספות.

מעבר להיותו גורם  כה מרכזי בתרבות הגרמנית, זהו נהר נהדר הזורם בעמק נהדר וקיטעו ,המתחיל במיינץ והנמשך דרך בינגן (Bingen)  קובלנץ ובון, עד קלן – ובמיוחד החלק בין בינגן לקובלנץ – הוא מן האזורים היפים והנעימים של גרמניה. אחת הדמויות היצירתיות ורבות הפנים של ימי הביניים. הייתה הילדגרד מבינגן (Hildegard von Bingen;‏ 1098 –1179) אם מנזר, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת, ומיסטיקנית גרמנייה. ידועה גם כ"הילדגרד הקדושה" וכ"סיבּילה[25] של הריין".

הערות

[1] נהר רוהר מוצאו של הנהר סמוך לעיירה וינטרברג באזור זאוארלאנד ההררי, בגובה של 674 מטרים מעל פני הים. שפך הנהר לתוך הריין לעומת זאת נמצא בגובה של 17 מטרים בלבד. ספיקתו של הנהר דומה לזו של התמזה באנגליה. הרוהר נחשב לגבולו הדרומי של חבל הרוהר וזורם דרך ערים רבות, ביניהן האגן, דורטמונד, בוכום, אסן, מילהיים על הרוהר ודואיסבורג. בנוסף, לאורך הנהר מספר אגמים המשמשים כמקומות נופש.

הנהר הוא מקור מי השתייה של האזור כולו, ואיכות מימיו גבוהה.

[2] המכונה גם בשם "תעלת אירופה" (Europakanal), היא תעלה חפורה בבוואריה, באורך 171 קילומטרים, המחברת החל מ-1992, את הנהרות מיין ודנובה במסלול המאפשר שיט נהרות. התעלה הזאת היא חלק מדרך השיט החוצה את אירופה מרוטרדם עד קונסטנצה. לפרויקטים המחברים בין נהר הדנובה לבין נהר המיין ישנה היסטוריה ארוכה. בשנת 793, הורה הקיסר קרל הגדול על בניית תעלה בשם "פוסה קרולינה", או "קרלסגראבן" – שתחבר את שוואבישי רזאט, יובל של נהר הרדניץ, לנהר האלטמואל, ליד טְרוֹיְכְטְלִינְגֶן (Treuchtlingen).

[3] בצד השווייצרי, בחלקו הדרומי של האגם, מצויה העיר סנט גאלן, בתוך עמק צר ובגובה של שבע מאות מטרים מעל פני הים. ב-2001 נידוגו כ-1,000 טונות של דגה בימה בידי 150 דייגים מקצועיים. דג הטרוטה שבימה כמעט ונכחד, אך הודות לפעולות שימור הוא שורד ומתרבה בצורה משמעותית. בימה פועלות מעבורות המחברות בין העיירה רומאנסהורן ורורשאך בשווייץ לעיירה פרידריכסהאפן בגרמניה, ובין הערים קונסטנץ ומרסבורג בגרמניה.

[4] מפל הריין נוצר לקראת סופה של תקופת הקרח האחרונה לפני כ-14,000-17,000 שנה, כתוצאה משילוב של הזרימה על המצע הקשה ומשחיקת שפוכת הסלעים שמקורם בתוואי הקדום של הנהר אשר הצרו את גדותיו. הסלע הממוקם במרכז המפל הוא שריד לאבן הגיר הקשה שלא נשחקה מערוץ הנהר הקדום.

[5] היורה הוא רכס הרים, המצוי צפונית-מערבית להרי האלפים, בשטחן של צרפת ושווייץ. השם "יורה" נובע מהמילה "jor" שמוצאה בקלטית והומרה ל"juria" הלטינית, ומשמעותה: יער. טענה אחרת גורסת כי השם נובע מהמילה הסלאבית Gora, שפירושה הר.

תצורות אבן הגיר העשירות במאובנים, להן קרא חוקר הטבע אלכסנדר פון הומבולדט "גיר היורה, הן הבסיס לשמו של תור היורה בעידן המזוזואיקון, שהחל לפני כ-199.6 מיליון שנים והסתיים לפני כ-145.5 מיליון שנים. סלעים מתור זה נחקרו לראשונה בהרי היורה.

[6] נהר מוֹזֵל (בצרפתית: Moselle, בלוקסמבורגית: Musel, בגרמנית: Mosel) אחד היובלים הידועים של נהר הריין. המוֹזֵל עובר בדרכו בשלוש מדינות: הוא יוצא מצרפת, עובר דרך לוקסמבורג (למעשה מהווה גבול טבעי באורך של כ-40 ק"מ בין לוקסמבורג לגרמניה) וחובר לנהר הריין סמוך לעיר קובלנץ שבגרמניה במקום הקרוי "הפינה הגרמנית" (Deutsches Eck). בצרפת קרויים על שמו של הנהר שני מחוזות, מחוז Moselle ומחוז Meurthe-et-Moselle.. מקור המוזל הוא בשפכי פלגים למרגלות הר באלו דאלזס שגובהו 1,247 מטר וברכס הרי הווז'.בצרפת מהווה המוזל עוגן כלכלי. עמק המוזל, השוכן בין הערים נאנסי, מץ וטיונביל, עשיר במכרות פחם ובמפעלים לייצור פלדה. חלקים מסוימים מהנהר רחבים דיים על מנת לאפשר מעבר ספינות מטען. עמק המוזל מהווה גם יעד תיירות אטרקטיבי. במסלולו חולף הנהר על פני עיירות כמו קוכם וברנקסטל-קויז, כפרים קטנים, טירות, כרמים ונוף מרהיב. בלוקסמבורג מהווה המוזל את אחד ממקורות המים העיקריים של המדינה, לצד נהר זואר.

[7] גאליה הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה. באזור זה ישבו בתקופת האימפריה הרומית הגאלים, שהם עם קלטי, אשר התפשטו אף מחוץ לגבולות גאליה. בין היתר, הם יישבו את המישורים בצפון איטליה, באזור שכונה על ידי הרומאים בשם "גאליה קיסאלפינה" (הצד הקרוב של הרי האלפים). החלק הנותר של גאליה היה "גאליה טראנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים), אלו היו שטחי גאליה שמצפון להרי האלפים ועד בלגיה של ימינו.

[8] קֶלטים (בלטינית: Celtae) הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו במערב אירופה מתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית ולאחריה. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. השרידים של התרבויות והשפות הללו מצויים כיום באזורים הנקראים האומות הקלטיות. מוצאם האתני או התקופה שבה הופיעו עמים אלה לראשונה אינם ידועים בוודאות, וישנם היסטוריונים הטוענים כי הם היו קיימים עוד בתקופה הפרהיסטורית . ישנן עדויות לקיומם החל מהמאה ה-12 לפנה"ס, ולהתיישבותם בבריטניה החל מהמאה ה-8 לפנה"ס (Wilson, Daniel. Inquiry into the Physical Characteristics of the Ancient and Modern Celt of Gaul and Britain (Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland), p.54).

השימוש בשם "קלטים" בהתייחסות לאלו העמים, צץ לראשונה במקור היסטורי משמעותי מהמאה ה-6 לפנה"ס–מפה גאוגרפית שצייר ההיסטוריון היווני הקטאיוס ממילטוס. כינוי זה שימש את היוונים להתייחסות לקבוצת העמים המדוברים, ולאחר מכן אימצו הרומאים את הכינוי עבור שכניהם בצפון. אך לא ידוע אם הקלטיים כקבוצה קראו לעצמם בשם זה (Maier, Bernhard. The Celts history from earliest time to the present, (Indiana: nort dame university of nort dame press, 2003), p.2).

[9] פוּבּליוּס (או גאיוּס) קוֹרנליוּס טקיטוּס (Publius (Gaius) Cornelius Tacitus; סביב 56 – 117 לספירה) היה סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה. חיבוריו המרכזיים – ה"אנלים" וה"היסטוריות" עוסקים בהיסטוריה של המאה הראשונה לספירה באימפריה הרומית,.

[10] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 448.

[11] מרקוס ויפסניוס אגריפה (; 63 לפנה"ס – 12 לפנה"ס), איש צבא ומדינאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה וראשית תקופת האימפריה. כתוצאה מידידותו הקרובה עם אוגוסטוס, עלה אגריפה לגדולה, ואף שימש כמצביאו הראשי של אוגוסטוס. בלט במנהיגותו הצבאית בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית ומלחמות נוספות. ניצחונותיו של אגריפה על סקסטוס פומפיוס ומרקוס אנטוניוס אפשרו לאוגוסטוס לבסס את כוחו ברומא העתיקה ובסופו של דבר להפוך לאדונה הבלתי מעורער של האימפריה הרומית. לאחר הקמתו של משטר הפרינקיפט, המשיך אגריפה לשמש כיועצו הקרוב וכיד ימינו של אוגוסטוס, והיה אחד האנשים החזקים והנערצים ברומא. אגריפה הפך לחתנו של אוגוסטוס על ידי נישואיו לבתו יוליה, ובסופו של דבר הוענקו לו סמכויות שהפכו אותו לשותף בשלטון עם כוחות כמעט שווים לאלו של אוגוסטוס. עד מותו, נחשב אגריפה ליורשו העתידי של אוגוסטוס. שניים מהקיסרים היו צאצאיו: הוא היה סבו של הקיסר קליגולה מצד אמו, וסבא רבא של הקיסר נירון מצד אמו.

[12] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, מאגנס, ירושלים, 2002, עמ' 118-119

[13] וֶזֶר (בגרמנית: Weser) הוא נהר בצפון-מערב גרמניה הנשפך לים הצפוני, באזור העיר ברמרהאפן. הוא הארוך שבנהרות גרמניה (למעט נהרות העוברים בה, כגון הריין). הנהר מורכב משני יובלים, הזורמים ממדינת תורינגיה – הוורה והפולדה. אורכו של הנהר החל מהשתלבות היובלים, סמוך לעיר האן-מונדן, הוא 452 ק"מ. כולל יובליו, אורכו כ-744 ק"מ. הנהר בחלקו הצפוני הוא רחב מאוד, ומאפשר לספינות הנושאות משקל של כ-1200 טונות לשוט בו. הוא עובר בקרבת העיר הנובר, חוצה את העיר ברמן, ונשפך לים הצפוני כ-50 ק"מ צפונית לה, בנמל ברמרהאפן.

לשני הנהרות וזר וורה אותו מקור לשוני. ההבדל נובע מהגבול הלשוני שבין גרמנית עליונה לגרמנית תחתית אשר עבר באזור האנוברש מונדן.

השם וזר מקביל לשמות של נהרות אחרים כגון נהר וור באנגליה ונהר הוויסלה בפולין. מקור המילים נובע מהשורש וייס (weis) – לזרום.

[14] שם, עמ' 123-124

[15] סווינטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, מסדה, גבעתיים, עמ' 58.

[16] ישראל שצמן, האימפריה הרומית ומורשתה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 76, הערה 18.

[17] מלחמת שלושים השנים התרחשה בין השנים 1618–1648, בעיקר על אדמתה של האימפריה הרומית הקדושה שבמרכז אירופה, הגם שרוב המעצמות האירופיות באותה עת נטלו בה חלק. המלחמה פרצה על רקע הניגודים הדתיים בתחומי ממלכתו של הקיסר פרדיננד ה – 2 לבית הבסבורג , שליט אוסטריה , הונגריה ובוהמיה . המלחמה הממושכת והעקבה מדם , הביאה לשנויי גבולות ולשדוד מערכות מדיני , כלכלי וחברתי . היריבים העיקריים בעימות המתמשך היו ברית המדינות הקתוליות בגרמניה בראשותו של פרדיננד , וברית המדינות הלותרניות ( פרוטסטנטיות ) . בפעל נחלקה המלחמה לארבע תקופות כה שונות , עד שיש הרואים בהן ארבע מלחמות נפרדות .

[18] האזור הפך לחלק מפרנקיה המזרחית בשנת 921, במהלך שלטונו של לואי הגרמני ומאוחר יותר הפך לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה. האזור סופח בהדרגה על ידי ממלכת צרפת לאחר שלום וסטפליה ב-1648, ומאז עבר בין גרמניה לצרפת פעמים רבות.

[19] קו מז'ינו היה קו של ביצורי בטון, מכשולי טנקים, עמדות למקלעים ואמצעי הגנה נוספים שבנתה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה ועם איטליה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המונח "קו מאז'ינו" מתייחס למערכת הכוללת של קו הביצורים, ולעיתים רק לחלק על גבול גרמניה, ואילו הביצורים על גבול איטליה מכונים "הקו האלפיני". הצרפתים האמינו כי קו מאז'ינו יספק את הזמן לעצירת כוחות תוקפים עד להעברת כוחות צבא לתגבור וכמו כן יחסוך בחיי החיילים שהיו בנחיתות מספרית מול האיום הגרמני.

[20] קו זיגפריד הוא שמם של שני קווי ביצורים שנבנו על ידי גרמניה לאורך גבולה עם צרפת. הראשון נבנה בין 1916 ל-1917 בימי מלחמת העולם הראשונה כחלק מקו הינדנבורג. השני והמוכר יותר נבנה בשנות ה-30 של המאה העשרים, ממול לקו מאז'ינו הצרפתי. הקו שנבנה בשנות ה-30 נקרא על ידי הגרמנים "החומה המערבית".

קו זיגפריד היה מערכת הגנתית שהשתרעה לאורך יותר מ-630 ק"מ, וכללה יותר מ-18,000 בונקרים ומכשולים נגד טנקים, הקו השתרע מהעיר קלפה בגבול הולנד, לאורך גבולה המערבי של גרמניה עד העיר וייל שעל הריין בגבול עם שווייץ. אדולף היטלר הורה לתכנן את הקו החל משנת 1936, הבניה החלה ב-1938 והסתיימה ב-1940, הקו נבנה בשל סיבות תעמולתיות ופחות בשל צורך אסטרטגי.

[21] הגשר נקרא על שם הגנרל הגרמני ממלחמת העולם הראשונה אריך לודנדורף, שהיה אחד מהתומכים בהקמת הגשר.

[22] במקור "CROSS THE RHINE WITH DRY FEET COURTESY OF 9TH ARM'D DIV"

[23] החומר הבסיסי העומד ביסוד הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה. שילוב הזיכרון הרחוק, במנהגים ודעות מתקופת האבירים הרומנטית יוצר קושי היסטורי באשר מדובר על תקופה המשתרעת על פני מאות שנים. שירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה.

[24] לפרידריך שלגל מקום מכובד בהיסטוריה של הספרות הגרמנית. הוא ואחיו היו מנהיגי האסכולה הרומנטית שנבעו ממנה רוב הדעות הקובעות על תכונותיהם של ימי הביניים ועל השיטות לביטוי ספרותי. מבין שני האחים היה פרידריך, ללא ספק, הגאון המקורי יותר. הוא היה המייסד המקורי של האסכולה הרומנטית. לו, יותר מכל חבר אחר באסכולה, אנחנו חייבים את הרעיונות המהפכניים והמתפתחים שהשפיעו, בצורה כל כך עמוקה, על התפתחות הספרות הגרמנית בראשית המאה ה-19.

[25] הסיבּילה (בלטינית: Sĭbylla או Sibulla) הייתה נביאה בימי קדם, שמקבילה באמנות ובמסורת הנוצרית של ימי הביניים, לנביאי ישראל. כבר בתקופה הרומית נהגו להבחין בעשר סיבילות המנבאות במקומות שונים בעולם, וחלוקה זו מופיעה במקומות כמו רצפת הקתדרלה הגותית בסיינה. המסורת של הסיבילה הגיעה כנראה מהמזרח והיא בעלת מאפיינים ייחודיים. בתקופות מאוחרות התערבב זיהוי מסורת נבואות הסיבילות עם הפיתיה בדלפי ומרכזי נבואה של אפולו.

הסיבילות מופיעות לראשונה בתקופת יוון הקלאסית, . חשיבותן עולה בתקופה ההלניסטית, ונקשרת עם גורלה של רומא. כתיבת ספרות סיבילות פרחה בקרב קהילות יהודיות ובמיוחד זו של אלכסנדריה, והיא מוזכרת על ידי אישים נוצריים בכירים כמו קלמנס מאלכסנדריה (150 – 215 לספירה). במאה ה-6 לספירה נאספו כל נבואות הסיביליות בכמה כרכים מונומנטליים (Sibylline Oracles). "עצה אלוהית" בלטינית זה theo-bule ושיבוש של שם זה נתן את השם סיבל.

לפי המסורת הנוצרית הסיביליות ניבאו את בואו של ישוע, בדיוק כמו הנביאים הגדולים ביהודה, ולכן הן מופיעות באמנות ימי הביניים והרנסאנס.