סיור בסנט פטרסבורג – החלון למערב

כתב: גילי חסקין

‏‏‏יום שלישי 23 מאי 2017

ראו קודם:  מבוא לסנט פטרסבורג. ראו גם: אלבום תמונות מטיול בסנט פטרסבורג, יוני 2016. 

ראו באתר זה:  תולדות סנט פטרסבורג (1-מהקמתה ועד המאה ה 19  ; 2- מהמאה ה 19 ועד ימינו )   ;    תולדות מוסקבה ;    מוסקבה.

כפי שנכתב קודם לכן, העיר שנבנתה כפרויקט יומרני, על אדמת הביצות; הפכה לבירתה התרבותית של רוסיה. מבני הפאר שנבנו על ידי פיוטר הגדול ויורשיו, הפכו לאחד מסמלי הגאווה הלאומית הרוסית.

לטעמי, עיקר קסמה של העיר טמון במראה הכללי שלה ובאווירתה. כבר בנסיעה מנמל התעופה , אל השדרה המרכזית המובילה למרכז העיר – מוסקובסקי פרוספקט. בנסיעה לאורכה רואים את אנדרטת הגיבורים של לנינגרד, המשמשת גם כמוזיאון הבלוקדה – המצור לזכר 900 ימי המצור על העיר במלחמת העולם השניה. זו למעשה הכניסה לעיר.

האנדרטה הוקמה ב-1975 לרגל יום השנה ה-30 לתום מלחמת העולם השניה, במקום שבו ניצב שער ניצחון ארעי, לקבלת פני החיילים ששבו משדה הקרב. "האנדרטה למגינים הגיבורים של לנינגראד", מנציחה את נספי המצור במלחמת העולם השנייה. היא מעניקה כבוד לעקשנותם של התושבים שהחזיקו מעמד 900 ימים מול הלחץ הגרמני ולזכר כל הנספים. האנדרטה בנויה כמתחם עגול, המסמל את לפיתתו האכזרית של המצור והוא מוקף בפסלים של חיילים ושל אימהות מתאבלות. סמוך למתחם, מתנשא אובליסק ענק. בלב המתחם, אולם הנצחה תת קרקעי רב רושם, המואר ב-900 נורות כתומות, המסמלות את 900 ימי המצור.

בהמשך, כיכר מוסקבה ובה פסלו של לנין ומזרקות יפות לצדדיו ומבנה העירייה. קצת אחר כך נגלה הפארק העירוני ובהמשך שער הניצחון "מוסקבה" לזכר הניצחון על העות'מאניים ב-1829[1]. לידה נמצא תחנת הרכבת "מוסקבה", שמשמשת את הרכבות היוצאות לרחבי המדינה ואובליסק הגבורה ללנינגרד, המציין את המפגש עם הרחוב המפורסם והמרכזי של סנט פטרבורג.

אחת החוויות הגדולות השמורות למטייל בה הוא שיטוט לאורכה של נבסקי פרוספקט, השדרה הגדולה של סנט פטרסבורג, הנמתחת מארמון החורף שעל גדת הניבה ועד לכנסיית אלכסנדר נבסקי, שמעבר לעיקול הגדול של הנהר. זהו מקום שמח, רחוב של חנויות, בנינים מפוארים בסגנונות שונים וככרות רחבות ידיים. השדרה נקראת על שמו של אלכסנדר נבסקי, הגיבור שניצח את הפולשים השבדים בשנת 1240. סלילת השדרה – בהוראת פטר הגדול – החלה בשנת 1712, בידי שבויי מלחמה שבדים, שעבדו משני קצותיה, בו זמנית. המסורת מספרת שהצאר הורה לכול אדם שמגיע לעיר, להביא עמו אבן, כדי שתשמש לריצוף הרחוב הארוך. כעבור שנות עבודה מפרכת, התברר ששני הקצוות אינם מתחברים זה לזה בקוו ישר, אלא בזווית רחבה למדי. את הבעיה הארכיטקטונית הזאת, פתרו בכיכר, בו ניצבת כיום תחנת הרכבת התחתית מוסקובסקי. נבסקי פרוספקט היה לרחובה הראשי של העיר וטובי האדריכלים של המאות ה-18 וה-19 בנו לאורכו מבנים מפוארים, שאינם נופלים מאלו שנבנו לגדת נהר הניבה. השדרה המפוארת כנותה בעבר "רחוב הסובלנות", מקבץ שהתייחס למקבץ הכנסיות, מזרמים שונים, שנוסדו כאן בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

השדרה חוצה שלושה מקווי מים: את נהר המריקה, את תעלת גריבוידוב ואת נהר פונטקה. הגשר היפה והמפורסם שבשדרה הוא גשר אנצ'יקוב, המתוח על פני הפונטקה. הגשר מעוטר בארבעה סוסים, פרי עבודתו של הפסל פיוטר קלודט. את כל אחד מהסוסים מחזיק מאלף בדמותם של התאומים המיתיים קסטור ופולוקס, שנודעו במיתולוגיה היוונית כמאלפי סוסים.

כבר במאה ה-19 מוקמו לאורך השדרה מרבית החנויות הגדולות, הבנקים, הכנסיות, בתי הקפה והמוזיאונים. את מרכזיותה של השדרה היטיב לתאר ניקולאי גוגול. בנקודת המפגש של נבסקי פרוספקט ותעלת גריבוידוב ניצבת קתדרלת קזאן הענקית. בהמשך התעלה, מצדה השני של השדרה, עומדת כנסיית המושיע על הדם (ספס נה קרובי), שנבנתה במקום בו נרצח אלכסנדר השני.

רק ההליכה לאורך שדרת נבסקי, מול המבנים המפוארים, דורשת יום טיול שלם. מארמון סטרוגנוף בסגנון הבארוק ועד לקתדרלת גבירתנו מקזאן, בסגנון ניאו קלאסית, ובית זינגר בסגנון אר-נובו מרשים. המבנה המרהיב ביותר, לטעמי האישי הוא ארמון סטרוגנוף,  ביתו של הרוזן העשיר סרגיי סטרוגנוף Sergey stroganov)) נחשב לאחד מבתי המגורים הפרטיים המרהיבים ביותר בעיר. הוא היה אחד האנשים האמידים ברוסיה.  המשפחה העשירה התגוררה במקום עד המהפכה ב-1917. כיום הוא חלק מהמכלול של המוזיאון הרוסי.

ארמון מרהיב אחר הוא ארמון אניצ'קוף (Anichkov)   שנבנה ב-1741, בסגנון הבארוק, כנראה על ידי הארכיטקטים ברתולומאו ראסטלי  (Bartolomeo Rastrelli)  ומיכאיל זמצוב  (Mikhail Zemtsov) עבור הקיסרית ייליזבטה  (Elizabetha  Petrovna) ונחשב לבית המגורים המרהיב ביותר בתקופתה. הבניה הושלמה ב-1754.  הצארית העניקה את הארמון לאהובה, אלכסיי ראזומובסקי, אבל הוא נקרא דווקא על שמו של הקצין מיכאל אניצ'קוף, שהקים כאן מחנה בתקופת ייסודה של העיר. ארמון זה נבנה כמה פעמים במהלך השנים וסגנונו שונה מעת לעת, בהתאם לרצונם של בעליו המתחלפים. לימים העניקה קתרינה הגדולה את הארמון לאהובה הנסיך פוטיומקין. בתחילת המאה ה-19 הוסיף קרלו רוסי קישוטים בסגנון נאו קלאסי. בין לבין, אפשר להתרשם מסגנונות נוספים, כמו למשל, בנין ארופלוט, בעל החזות הקודרת משהו, שנבנה ב-1912, באבני גרניט, בידי האדריכל מריאן פרטיאטקוביץ'. הקומות העליונות תוכננו בהשראת פלאצקו מדיצ'י שבפירנצה והאכסדרות בהשראת ארמון הדוג'ים שבוונציה. מי שירצה לבקר בכול אחד מן הארמונות, יצטרך להקדיש לשדרה מספר ימים, אך גם מי שזמנו מוגבל, שלא יוותר על המבנה הנעים ביותר והוא מעדניית יליסייפסקי. זהו מבנה מהודר, בסגנון אר-נובו, שתוכנן בשנים 1901-1903 על ידי האדריכל גברייל בארנופסקי והוא בולט בחלונות הברונזה המאורכים שלו. בקומת הקרקע שלו נמצאת המעדנייה ובה מטעמים לרוב.

במקביל לנבסקי פרוספקט, יוצא מכיכר האומנים רחוב האיטלקים, השומר על חזותו מהמאה ה-18. המבנים כאילו קפאו בזמן, לפני מאתיים וחמישים שנה. בתי הקפה והמסעדות, המעניקים לרחוב חיות בוהמיינית, עוצבו בראשית המאה ה-20 ועדיין משמרים את חזותם ואולי גם את אווירתם. אם בבתי קפה עסקינן, הרי האתר הפופולרי ביותר בכיכר האומנויות הוא קפה פירושקי, בו מגישים עדיין כיסונים רוסיים אותנטיים. לא רחוק ממנו שוכן בית הקפה "הכלב המשוטט" השוכן במרתף, בו נהגו להתקבץ אנשי הרוח. על השידה והמדפים, מתנוססות חתימותיהם של הציירים והסופרים של אז.

קשה להחליט מהם האתרים החשובים ביותר בסנט פטרסבורג.

לו הייתי צריך לבחור בפסל מונומנטלי מאלו המפארים את העיר, אין ספק שהייתי בוחר בפסלו של פיוטר הגדול המוצב במרכז העיר ומכונה "פרש הברונזה", בעקבות שירו של פושקין. קתרינה הגדולה, החליטה, בעצתם של דני דידרו וולטיר, הצרפתים, להזמין את הפסל הצרפתי אטיין פלקונה  ((Etienne-Maurice Flaconet לסנט-פטרסבורג וזה עבד עליו בין השנים 1768 – 1770. היה קושי למצוא את האבן שתהיה בסיס מתאים לפסל הענק. בסופו של דבר נמצאה האבן שמשקלה היה 1,600 טון. בשל משקלה, היה קושי רב בהעברת האבן לעיר, והעברתה נמשכה מנובמבר 1769 עד ספטמבר 1770. לאחר הבאתה בדרך היבשה, לשפת המפרץ הפיני, נבנתה אנייה מיוחדת להעברתה לסנט פטרבורג. ככל הנראה זוהי האבן הגדולה ביותר שהועברה בשלמותה בידי אדם לצורך בנייה. הפסל – שהוא מעשה אומנות מרשים, מתכתב עם הפסל הרומי הידוע של הקיסר מרקוס אורליוס שבגבעת הקפיטול ברומא . את ראשו של פטר עיצבה תלמידתו ולימים אשתו של הפסל.

הפסל היה הראשון שבו מוצג צאר רוסי כשהוא רוכב על הסוס, וזאת בהתאם לעמדתו של פלקונה, לפיו פיוטר הגדול הוא מדינאי ולא מצביא. תיאוריו של פטר הגדול המנצח על גבי סוסו – הקדימו בכמאה שנה את מנהגו של נפוליון – שגם הוא נקשר בהיסטוריה כמנהיג ומצביא המוכן להקריב קורבנות רבים מנשוא על מזבח האידיאלים והאמביציות שלו. הפסל מתאר את הצאר בבגדים פשוטים כדי להבליט את האדם שבמרכז הפסל. גובהו של בסיס הפסל הוא כ-7 מטר, וגובה הפסל עצמו הוא 6 מטרים נוספים. האבן הענקית שבבסיס הפסל מהווה סמל לקשיים הרבים שהיו לפיוטר הגדול בהגשמת רעיונותיו. רק חרבו של הצאר והזר שעל ראשו מסמלים את ניצחונותיו כמצביא צבאי, על בסיס הפסל מצויה הכתובת: "יקטרינה השנייה לפיוטר הראשון, קיץ 1782" המשפט מרמז על המשכיות של שלטון יקטרינה לאחר סיום תקופת פיוטר הגדול. בשנת 1778 התקררו עד מאוד היחסים בין יקטרינה הגדולה לבין פלקונה, והוא נאלץ לעזוב את רוסיה. עבודות בניית הפסל נמשכו ללא הדרכתו, והוא אף לא הוזמן לפתיחה הרשמית של הפסל ב-7 באוגוסט 1782. הפסל הפך להיות לנושא מרכזי במספר יצירות ספרותיות. בנוסף נוצרה בעיר מסורת, לפיה העיר לא תיכבש על ידי צבא זר כל הזמן שהפסל עומד על מכונו. ייתכן שזו גם הסיבה שבמלחמת העולם השנייה בזמן המצור על לנינגרד, עת שיצירות אמנות אחרות פונו מן העיר, נשאר הפסל במקומו ורק כוסה על ידי שקי חול להגנתו.

מבצר פֶּטְרוֹפַּבְלוֹבְסקיה ("מבצר פיוטר ופאבל") הוא המבצר המקורי של העיר סנט פטרבורג ונמצא ברובע פטרוגרד בעיר. תוכנן על ידי דומניקו טרזיני ונבנה בשנת 1703. המבצר מעולם לא תפקד כמעוז להגנת העיר בפעילות צבאית. לעומת זאת כבר בשנת 1718 הוא שימש כלא לעצירים פוליטיים, ובהדרגה הפך לכלא פוליטי ראשי של האימפריה[2],. ביוני 2011 נחנך משמר כבוד במבצר, שיבצע חילופי משמרות קבועים, בדומה לחילופי המשמרות שמשמר הקרמלין מבצע במתחם הקרמלין במוסקבה. משמר הכבוד החדש, הוחזר למבצר, לראשונה מאז פירוק האימפריה הרוסית ב-1917.

קתדרלת פטרופבלובסקי, הלוא היא קתדרלת הקדושים פטרוס ופאולוס, היא המבנה המפורסם ביותר של האדריכל האיטלקי דומניקו טרזיני (1734-1670), שעמד בראש צוות ההקמה של העיר. כנסיית ענק זו, אינה מזכירה כלל ועיקר את הכנסיות הרוסיות המסורתיות, אלא קיבלה את השראתה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הפזורות בארצות הבלטיות. זהו מבנה מלבני מאורך וצמוד לו מגדל פעמונים. צריח המגדל מצופה בזהב ובראשו מתנוסס פסל של מלאך. גובה הצריח 122 מ' והוא נקודת ציון בולטת בעיר. ששם נקברו כל הצארים הרוסיים מפטר הגדול עד אלכסנדר השלישי. בנוסף, שאריותיהם של הצאר ניקולאי השני ומשפחתו נקברו שם לאחר שנמצאו.

אבן הפינה של קתדרלת הבתולה מקזאן, המגינה על בית רומנוב, הונחה בשנת 1801 על ידי הצאר אלכסנדר הראשון, מיד עם עלייתו לשלטון. משני צדי הכנסייה הוצבו שורות עמודים והיא נחשבת לאחת מיצירות המופת של הקלסיציזם הרוסי. המבנה, שהוא שיר הלל לקלסיציזם הרוסי, נבנה על ידי האדריכל אנדריי וורוניחין, שקיבל את השראתו מכנסיית פטרוס הקדוש שבוותיקן. זהו אחד מאתרי הפולחן הגדולים של רוסיה. הבניין מתנשא לגובה של 71.6 מ' ובחזיתו אכסדרה מעוגלת של עמודי גרניט עם בסיסי ברונזה יצוקים, הנפרסת לשני צדדיו. בין האתרים הרבים שבכנסיה, נמצא גם קברו של מיכאיל קוטוזוב, מפקד הצבאות הרוסיים במלחמה נגד נפוליון.

הצאר אלכסנדר השני, חנך ב-1858 את הקתדרלה על שם איסאק הקדוש מדלמטיה, על שרידיהן של כנסיות קודמות שהוקדשו לאותו קדוש, שיום חגו הוא גם יום הולדתו של פטר הגדול. זהו אחד המבנים הדתיים הגדולים בעולם. שטחו 10000 מ"ר וגובהה 101.5 מ'. הבנייה ארכה ארבעים שנה והועסקו בה כ-4000000 איש. עיטור הכנסייה החל בשנת 1841 והשתתפו בו בכירי האקדמיה הרוסית לאומנות. תחילה עוטרו הקירות בציורי שמן על בד, אבל בגלל הלחות הגבוהה, החליטו להעתיק את הציורים לפסיפסים.

כנסיית הדם השפוך נבנתה על ידי הצאר אלכסנדר השלישי, לזכר אביו אלכסנדר השני, שנרצח כאן. הוא התנגד לרפורמות שביצע אביו וראה בהן את המקור לאי הסדר ולטרור, שגבה, בין הייתר, את חיי אביו הוא היה ריאקציונר שדחה את הרעיונות המהפכנים שחלחלו מהמערב והחזיר את רוסיה לשלטון אבסולוטי נוקשה. אלכסנדר השני בנה ברוח הלאומנות הרוסית הסלאבית את כנסיית המושיע על הדם, בסגנון של כנסייה רוסית מן המאה ה-17. כך הוקמה, במשך 25 שנים, הכנסייה המצועצעת והמדהימה ביותר בעיר.

לאחר שפטר הגדול חזר מביקור בוורסאי, הוא החליט לבנות אחוזה גדולה ומפוארת יותר. תוך עשר שנים הוקמה על גדות מפרץ פינלנד, אחוזה נרחבת ובה ארמונות מהודרים, גינות נוי, אגמים מלאכותיים, אשדות ומזרקות מצופות זהב. מקור השם "פטרהוף" הולנדי: "Peterhof" – "החצר של פיוטר".

עד שנת 1918 היה המתחם מקום מושבו של הקיסר. בשנה זו הפך למוזיאון. בזמן מלחמת העולם השנייה נכבש על ידי הגרמנים. כשמונת אלפים פריטים וכ-50 פסלים הועברו לשטחים פנימיים של ברית המועצות עוד לפני הכיבוש הגרמני. לאחר המלחמה החלה מלאכת השיקום של המתחם שלא הסתיימה עד היום. מרשימה במיוחד מזרקת הפירמידה, הזורקת את מימיה לגובה של 8 מ', בצורה של פירמידה, בהשראת מזרקת האובליסק של וורסאי. הפירמידה נוצרת מ-505 סילונים של מים. בצדו המערבי של הפארק ניצבת גבעת הזהב – גבעה מלאכותית שמראשה נשקפת תצפית מרשימה על מפרץ פינלנד ועל הגן שמסביבה, שבמרכזו ארמון.

לא הרחק מקתדרלת איסאק הקדוש, לחובבי היסטוריה מומלץ לבקר בארמון יוסופוף Yusupov Palace. זהו ארמון מהודר, שבולט בצבעו הצהוב הזוהר , לגדת נהר מויקה. הארמון נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-18 ונקנה ב-1830 על ידי משפחת יוסופוף, כדי לאכלס את אוסף הציורים שלה. משפחת יוסופוב החזיקה בבעלותה מכרות זהב ופחם והיתה אחת המשפחות העשירות ביותר ברוסיה. טוענים שעושרה התחרה בזה של משפחת המלוכה, בית רומנוב. הארמון מהודר מאוד. יש בו אוסף של כלי מוסיקה, תיאטרון פרטי בסגנון רוקוקו, ספרייה חדר השינה של חותנתו של פליקס יוסופוב וחדרים שבהם מוצגות יצירות אמנות, בהן תמונות של רובנס. במיוחד החדר המורי, המקושט במזרקה, בקשתות ובמוזאיקות. הארמון נודע בעיקר בשל התערוכה המוקדשת לקדוש הידוע לשמצה, גריגורי רספוטין. הוא היה איכר ומיסטיקן בעל השפעה מכרעת על השלטון ברוסיה. הוא הורעל ב-17 בדצמבר 1916 על ידי הנסיך פליקס יוסופוב, אך נסיבות המסתוריות של מותו נותרו בתעלומה.

ארמון החורף נבנה בתקופתה של אליזבטה (1761-1709), בתו של פטר הגדול. האדריכל ברתולומאו פרנצ'סקו ראסטלי, איטלקי אף הוא, שירת בחצרו של לואי ה-14 מלך צרפת והוזמן למוסקבה על ידי פטר הגדול. הארמון הוא בניין ענק, בן שלש קומות ולו חצר פנימית שמתארה מלבן. זהו מבנה רב עצמה מחד וחינני מאידך. על החזיתות שנצבעו בירוק, הרכיב ראסטלי קומפוזיציות פלסטיות שונות ועל הקירות שובצו עיטורים של פרחים, ראשי ילדים  ועוד, מצופים בזהב. ראסטילי נחשב לאבי הבארוק הרוסי וארמון החורף נחשב לנכס צאן ברזל של האדריכלות האירופאית.  ארמון השיש נבה על ידי האדריכל (האיטלקי כמובן…) אנטוניו רינאלדי, בהזמנתה של קתרינה הגדולה, בסגנון נאו קלאסי מוקדם. המבנה לא מטויח מבחוץ, כפי שהיה מקובל אז, אלא מצופה באבנים מקומיות מסוגים שונים. תיאטרון ההרמיטאז' נבנה על ידי האדריכל ג'קומו קווארנג'י , שנולד בצפון איטליה, הגיע לרוסיה לאחר שהיה לו מוניטין של אדריכל מוכשר ובנה עבור קתרינה הגדולה, בנה פבל הראשון ונכדה אלכסנדר הראשון. כמו בייתר המבנים של קווארג'י, ניכרים בתיאטרון פאר, עצמה, קומפוזיציה בהירה ותכנון מדויק. קיר התיאטרון מעוטר בעמודים, שהיו אלמנט מועדף על ידי קווארג'י. אולם הצופים נבנה בחצי עיגול, בהשראת יוון העתיקה והאולם נשמר מהמאה ה-18, כמעט ללא שינוי.

בסנט פטרסבורג יש כמאה וחמישים מוזיאונים, נודע מכולם הוא ההרמיטאז' השוכן ברובו בארמון החורף, שהיה הארמון העיקרי של הצארים ובעל אוסף ציורים מן המפורסמים בעולם. הארמון היה המשכן האהוד ביותר על המשפחה הקיסרית, אולם אחרי מותו של אלכסנדר השני, מפצעי ההתנקשות בו, באחד מחדרי הארמון, ירדה קרנו. יריית הפתיחה של המהפכה הקומוניסטית באוקטובר 1917, היתה הסתערות על הארמון. אחרי המפכה מכר סטלין מוצגים רבים למוזיאונים במערב והייתר, רוכזו בארמון שהיה למוזיאון.

מבקרים רבים באים לעיר, רק כדי לבקר בו. הוא נחשב לאחד המוזיאונים הגדולים בעולם ומשתרע על מתחם בנינים גדול. זהו שילוב רב עצמה של מבנים היסטוריים, ציוריים להפליא ובהם חדרים שניחנו ביופי ופאר. המרשים ביותר הוא ארמון החורף, אליו צירפה קתרינה הגדולה את ההרמיטאז' הקטן, האינטימי יותר. בשנים 187701871 הורתה לבנות את ההרמיטאז' הגדול כדי לשכן בו את אוסף האמנות שלה . ב-1852 פתח ניקולאי הראשון את בניני ההרמטאז' הגדול ואת ההרמיטאז' החדש (שנבנה בשנים 1851-1839), כמוזיאון ציבורי. בשנים 1939-1918 צורף בהדרגה גם ארמון החורף למקבץ המוזיאונים.

שלושה מיליון פריטי האמנות של ההרמיטאז' נאספו במשך שלוש מאות שנים על ידי שליטי האימפריה. החל בכך פטר הגדול ששלח לרוסיה יצירות שרכש באירופה והגדיל לעשות קתרינה הגדולה שבשנים 1774-1764, רכשה כמה מאוספיה אמנות הטובים ביותר של אירופה, כדי לקשט את ארמונותיה. לאחר המהפכה הולאם הרכוש ועבר למוזיאון. בנוסף לרכוש הקיסרי, החרמו אוספים פרטיים, בעיקר של אומנים אימפרסיוניסטים.

האוסף כולל למעלה מ-12,000 פסלים; 16,000 ציורים, 600,000 רישומים, הדפסים ועוד. עשרה ק"מ של מסדרונות, 365 חדרי תצוגה. זהו לא רק אוסף האמנות הגדול ביותר ברוסיה, אלא גם הגדול בעולם. חפצי האמנות מוצגים לראווה בששה ארמונות על גדת הניבה. את האוסף המגוון של מוזיאון ההרמיטאז', קשה להקיף אפילו במספר ימים. אנשי המוזיאון חישבו כי אם יקדיש מבקר, דקה אחת בלבד, לכול אחד ממוצגי המוזיאון, הדבר יגזול תשע שנים מחייו…[3]. בכול חדר נגלים פריטים מרהיבים אחרים. זהו לא רק אוסף ענק, אלא נדיר באיכותו. ניתן לחזות בממצאים מן האלף הרביעי לפני הספירה ועד ליצירות של פיקאסו. מקברים סיביריים ועד לאומנות פרה קולומביאנית. ממצרים העתיקה ועד לקברים סקיתיים. פריטים ביזנטיים, מוסלמיים, רוסים ואירופאים. יצירות רבות במוזיאון מייצגות את התפתחות האמנות האירופאית מן הרנסאנס המוקדם ואילך, באיטליה ובארצות השפלה. יש בו יצירות של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, רמברנדט, ג'ורג'ונה, טיצ'יאן, רובנס, מאנה, סזאן, רפאל, מאטיס ואמנים רבים אחרים. חלק גדול מהאוסף אינו מוצג , אלא שמור באתרי אחסון ומוצגים רבים מככבים בגלריות במוזיאונים שונים בעולם. כמעט תמיד מוצגות בהרמיטאז' תערוכות מיוחדות הכוללות פריטים שהושאלו ממיטב המוזיאונים בעולם.

בארמון מיכאילובסקי מוצג אוסף רב ועצום של אמנות רוסית. זהו מבנה מרהיב המשקיף על ככר האומנויות, סמוך מאד לנבסקי פרוספקט. מבנה נאו קלאסי, שעוצב על ידי האדריכל האיטלקי קרלו רוסי[4], עבור אחיו הצעיר של הצאר אלכסנדר הראשון. במבנה זה נחנך בשנת 1898 המוזיאון לאמנות רוסית, על ידי הצאר ניקולאי השני, אך הוא נקרא דווקא על שם אלכסנדר השלישי, שדבק בחזרה לשורשים הרוסים, אותם משקפת האמנות הלאומית. האמנות המוקדמת המוצגת במוזיאון היא אמנות דתית נוצרית, שיצרה איקונות, שהן למעשה ציור דו ממדי על עץ . לאחר ביקורו של פטר הגדול באירופה השתנתה האמנות לחלוטין ועברה לציור תלת ממדי על בד. חדרי הארמון וארמונות נוספים, עוטרו בציורו נופים ובפורטרטים של בני משפחות חשובות, כפי שהיה מוכר באירופה. במוזיאון הפשר לעקוב אחרי התפתחותה אמנות הרוסית, דרך הציור הרומנטי – אקספרסיבי, תמונות טבע ונוף, של אמנים שהתמודדו עם תנאי האור והאווירה המיוחדים לרוסיה ובראשם אלכסיי סברוסוב ופיידור ואסילייב. איוון (הובאנס) שישיקין התמחה בציורי יער ואיוון אייבזובסקי בציורי ים, ביניהם בולטת תמונת "הגל" עוצרת הנשימה. במחציתה שניה של המאה ה-19 קמה קבוצת "הנודדים" בהנהגת איוון קרמסקוי, שמרדו במוסכמות שגרסו כי הציור הוא משרת האצולה. חבריה סיירו ברוסיה וניסו להביא את האומנות אל העם. הפסל היהודי מארק אנטוקולסקי פיסל במחציתה שניה של המאה ה-19  את ברוך שפינוזה איוון האיום, סוקרטס המת ועוד פסלים המרשימים בעוצמת ההבעה שלהם. וואסילי סוריקוב צייר ציורים היסטוריים, שהידוע שבהם הוא "כיבוש סיביר על ידי ירמאק". יש במוזיאון גם ציורי טבע שהושפעו מהאימפרסיוניזם הצרפתי, שהידוע שבהם הוא היהודים יצחק לויטן. כמו כן, מוצגות במוזיאון יצירות פוסט-אימפרסיוניסטיות ומודרניסטיות.

בין יצירות האדריכלות מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19 נמנים מכון סְמוֹלְנִי, שדרת נֶװְסְקִי, בניין הבורסה באי וָסִילְײֵבְסְקִי, כיכר הדקבריסטים, רחוב האדריכל רוֹסִי וכיכר האמנויות. בשנת 1830 איחד הארכיטקט קרלו רוסי, ארבע המבנים, למבנה אחד, שהחל משנת 1875 כונה "גרנד הוטל אירופה". ב-1905 הוזמן פיודור לינדוול, אחד האדריכלים המודרניסטים החשובים באירופה, לתכנן את חדרי המלון. לאחר שעבר גלגולים כבית יתומים במלחמת העולם הראשונה וכבית חולים במלחמת העולם השניה, שופץ ונפתח שוב בראשית שנות התשעים. נחשב לאחד המלונות המפוארים בעולם.

סנט פטרסבורג מלאה פינות חמד כמו הכיכר הקטנה והחיננית מול ארמון מיכאלובסקי, שעוצבה על ידי מתכנן הארמון קרלו רוסי. ב-1957 הוצב בה פסל יפהפה של פושקין, המושיט את ידו הצידה ומושך אליו דרך קבע תיירים, הבאים להצטלם באותה תנוחה.

מכיוון שלאנשי רוח בכלל ולסופרים בפרט, שמור מקום מרכזי באתוס של העיר, ופרים ואנשי רוח, וכדאי לנצל את הביקור בעיר כדי לבקר בבתיהם של שניים מגדולי הסופרים של רוסיה, שהפכו למוזיאונים. בדירה הקטנה והצנועה שהפכה למוזיאון התגורר דוסטיובסקי במשל שלוש שנים, עד יומו האחרון, ובה הוא גם כתב את ספרו האחרון, "האחים קרמזוב". הדירה שופצה ושומרה באופן ששומר על המראה שהיה לה בימים בהם התגורר בה הסופר. כך למשל שולחן הכתיבה השחור של דוסטיובסקי עדיין עמוס במכתבים וניירות. כדאי מאוד ומעבר להצצה על חייו של הסופר האהוב, ניתן להצטרף לסיורים שמארגן המוזיאון בעקבות הספר "החטא ועונשו".

גם הבית בו התגורר הסופר והמשורר אלכסנדר פושקין, גדול משוררי רוסיה, הפך למוזיאון. פושקין, אבי השירה הרוסית, הוא גם המספר הרוסי הגדול הראשון. דוסטוייבסקי, גוגול, טולסטוי, צ'כוב, טורגנייב, פסטרנק – אדירי הספרות הרוסית – כולם הצהירו שסיפוריו היו להם מופת ודוגמא. אבל המוצרט הזה של הספרות, שמת בגיל 37 בעקבות דו-קרב, הוא לא רק אבי המהפכה הרוסית בספרות; מכמה בחינות הוא אף מודרני ופתוח מכל הגדולים שהיו ממשיכיו.פושקין התגורר בבית בשנה האחרונה לחייו, עד למותו בדו-קרב שקיים עם אציל צרפתי, שניהל רומן עם אשתו של פושקין, נטליה. הבית הנאה שוכן במרכז העיר, לא רחוק מכיכר הארמון, והוא מקיף חצר פנימית יפה שבמרכזה ניצב פסלו של פושקין. במוזיאון מוצגות תערוכות שעוסקות בחייו ויצירתו של פושקין, ולעיתים קרובות מתקיימים במקום ערבי קריאה ושירה.

מנזר אלכסנדר נֶבסְקִי , שבו קבורים גדולי הספרות הרוסית, נבנה בהוראת פיוטר הגדול על מנת להכיל את השרידים הקדושים של אלכסנדר נבסקי, הקדוש המגן של סנקט פטרבורג שהפכה באותה עת לבירת רוסיה במקום מוסקבה.

במתחם הכנסייה מצויות שתי כנסיות הבנויות בסגנון הבארוק אשר תוכננו על ידי האב והבן טרזיני, ונבנו בין 1717-1722 ו-1742-1750 בהתאמה. כמו כן במתחם ממוקמת קתדרלה המוקדשת לשילוש הקדוש שנבנתה בסגנון נאו-קלאסי בין השנים 1778-1790 בתכנונו של האדריכל איוואן סטארוב. העניין העיקרי במקום הוא בית העלמין שהביקור בו מהווה מעין עליה לרגל ספרותית. בו קבורים, בין היתר, לאונרד אוילר, מיכאיל לומונוסוב, אלכסנדר סובורוב[5], ניקולאי קאראמזין, מודסט מוסורגסקי, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, פיודור דוסטוייבסקי, קארלו רוסי, סרגיי ויטה ואיוואן גונצ'רוב.

ארמון יוסופוב (Yusupov Palace), נמצא לגדת נהר המויקה (Moika), מעבר להמולה של העיר. כאן חיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, משפחת יוסופוב, אחת המשפחות העמידות והמשפיעות בעיר. כאן נרצח ב-1916 המיסטיקן גריגורי רספוטין לאחר שצבר כוח פוליטי והשפעה על החלטותיו של הצאר. בין המתנקשים היה פליקס יוסופוב, שהיה נשוי לאחייניתו של הצאר. הם פיתו אותו להגיע לארמונות של יוספוב והגישו לו עוגות ויין מורעל. הבית מקושט להפליא, ופרטי העיצוב והארכיטקטורה מעניקים למקום זוהר והדר.

בלי הנקודה היהודית אי אפשר. מבקרים מישראל ותיירים יהודים בכלל, אינם פוסחים על בית הכנסת הכוראלי הגדול שנחנך ב-1893 נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים באירופה, והשני בגודלו באירופה, לאחר בית הכנסת הגדול של בודפשט. בתית הכנסת הוקם לאחר שהקהילה היהודית גדלה לאחר מותו של ניקולי הראשון ב-1855. שמו מלמד שהוא ניחן באקוסטיקה טובה ושמשמיעים בו שירת מקהלה. בית הכנסת בתכנונם של שלושה אדריכלים – שבושניקוב (I. I. Shaposhnikov), באקמן (L. Bakhman) ושרטר (V. A. Shreter). הבניה לא היתה יוצאת לפועל אלמלא תרומתם של הנדבנים שמואל פוליאקוב והוראצי גינצבורג, אישור הבנייה הראשון ניתן ב-1869 מאת הצאר אלכסנדר השני, אך הלה אישר בית כנסת בקנה מידה צנוע יותר, לאחר עזיבתו ב-1883 אישר מחליפו אלכסנדר השלישי את התוכנית המקורית המפוארת.

בראשיתו, הכיל בית הכנסת 1,200 מושבים, אך עם הזמן התרחב בשל הצפיפות. ב-1930 נסגר בית הכנסת על ידי השלטון הבולשביקי, אך לאחר חדשים נפתח שוב. ב-1998 עם מינויו של הרב מנחם מנדל פבזנר לרב העיר, עבר בית הכנסת שיפוץ מקיף, בתרומתו של אדמונד ספרא. מאז רובו נקרא על שם ספרא. כיום בית הכנסת מצוי בידי קהילת חב"ד המקומית.

הערות

[1] המלחמה העות'מאנית-רוסית בין השנים 1829-1828 התלקחה עקב סגירת מיצרי הדרדנלים. לרוסים וזאת בעקבות כעסו של הסולטאן העות'מאני על שיתוף הפעולה עם היוונים בקרב נאווארינו (20-10-1827). חלק ממאבק היוונים לעצמאות. המלחמה התנהלה בשתי חזיתות: חזית אסיה הקטנה והבלקן, וחזית הקווקז. בעקבות בקשתו של השולטן העות'מני מחמט השני, להשכין שלום, נחתם הסכם אדירנה ב-14 בספטמבר 1829, שנתן לרוסים את מרבית החוף המזרחי של הים השחור ואת פתח נהר הדנובה. האימפריה העות'מאנית הכירה גם בריבונות הרוסית על גאורגיה ועל שטחים בארמניה של היום. לסרביה ניתנה אוטונומיה ורוסיה (בהנהגת הצאר ניקולאי הראשון) הורשתה לכבוש את נסיכות מולדובה וואלכיה (בנוטלם על עצמם אחריות על שגשוגן של הנסיכויות והבטחה לחופש סחר מוחלט להן) עד אשר העות'מניים ישלמו להם פיצויים נרחבים.

[2] שם היה אסור, בין הייתר שנאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד

[3] אלון קליבנוב, "ההרמיטאז', אוצר האומנות של האמפריה, מטרופוליס, עמ' 91.

[4] קארלו רוסי היה אדריכל ממוצא איטלקי, ונמנה עם האדריכלים הבולטים ברוסיה של המחצית הראשונה של המאה ה-19. רוסי נולד ב-29 בדצמבר 1775 בנאפולי ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-18 עבר עם משפחתו לסנקט פטרבורג. הוריו היו רקדני בלט ידועים. בשנת 1795 הוא התחיל ללמוד אדריכלות, ובשנת 1796 החל לעבוד בבניית טירת מיכאילובסקי בסנקט פטרבורג. בשנת 1802 הוא נסע לאיטליה לצורך המשך לימודי אדריכלות. שם למד במשך שנתיים. בשנת 1806 הוא קיבל מינוי אדריכל אך תחילה עבד במפעלי זכוכית וקרמיקה. בשנת 1808 עבר למוסקבה והיה אחראי על הקמת מספר מבנים חדשים שלא נשמרו עד היום. החל משנת 1815 חזר לבירה וטיפל במספר פרויקטים גדולים. היה האדריכל של מספר מתחמים שעיצבו את פניה של סנט פטרבורג כבירת אימפריה גדולה, והיה בין מעצבי סגנון אדריכלי חדש – אמפיר רוסי. בשנת 1832 הוא נכנס לוויכוח עם מקורבי הקיסר וכתוצאה מכך נאלץ לצאת לגמלאות. מת ב-18 באפריל 1849 בסנקט פטרבורג.

[5] . אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב (1729 – 1800 היה מצביא רוסי מהולל, אשר רכש תהילה כמי שלא הפסיד אף קרב בחייו. בזכות ניצחונותיו בשדה הקרב קיבל את התארים: רוזן רימניק ורוזן של הקיסרות הרומית הקדושה (בשל ניצחונו על העות'מאניים בשנת 1789 בקרב רימניק) ונסיך איטליה (בשל ניצחונו על הצרפתים במערכה באיטליה בשנת 1799). הגיע עד לדרגה הבכירה ביותר של גנרליסימו.