קופסא שחורה

כתב: גילי חסקין; ‏31/05/2020

תודה לעופר רגב, על כמה מהרעיונות.

ראו גם, באתר זה: זכרון יעקב במאה העשרים, ארגון הביון ניל"י.

מאמר זה נועד קודם כל עבור היוצאים לטיול בזכרון יעקב, אליו ניקח עמנו, גם את הספר.

ראו באתר זה: סיור בזכרון יעקב.

בשנת 1987 יצא לאור ספרו של עמוס עוז, "קופסא שחורה", שנע לדעתי, בין הספרות לבין הסוציולוגיה. זהו רומן מכתבים, בין דמויות שונות, סטראוטיפיות משהו, שמתכתבות זו עם זו ויתכן מאד שמייצגות רעיונות שמעבר לדמויות. הרמון נכתב על רקע תולדותיה של זיכרון יעקב, המהדהדים בסיפורי הדמויות. ניכר על הספר שהסופר ערך עבודת תחקיר מקיפה, טרם שניגש למלאכת הכתיבה. יתכן ואין זה מקרה, שהסופר עוסק דווקא בזיכרון יעקב, שם נולדה מחתרת ניל"י. יש יסוד סביר להניח, שגיבור הסיפור, אלכסנדר, מזכיר לסופר את אלכסנדר אהרונסון, איש ניל"י. אלכסנדר הוא גם שם סבו של עמוס עוז, כפי שהאחרון מעיד עליו ב"סיפור על אהבה וחושך". אכן, עוז, ב"סיפור על אהבה וחושך", מפציר בקוראים שלא לחפש בגיבור ספרם את הסופר, אלא דווקא את הקורא, אך אי אפשר להימלט מההשוואות.

שמו של הספר מעיד על תוכנו העיקרי: ניסיון להתחקות ולהבין את אהבתם ופרידתם של אלכסנדר- גדעון ("אלק") ואילנה, כשעמוס עוז שוזר בכל דמות את ההוויה הישראלית. גדעון –אלק (לעתים "אלכס") הוא הסטראוטיפ של "ארץ ישראל היפה": איש האדמה, איש צבא, איש עסקים וכיום גם חוקר את הקנאות לדורותיה (נושא המתכתב עם תנועת ניל"י ועם ספרו האחרון של עוז – "שלום לקנאים"). מאידך, גדעון הוא גבר, הסוחב עמו זיכרונות ילדות קשים ומתאמץ להסוות את פגיעותו, בנוהג אכזרי ומתנשא. הוא קר מזג, נכה רגשית ומתקשה ליצור קשרי אינטימי.  אני תוהה אם יש משמעות גם לבחירת שמה של אשתו, "אילנה". מעבר להיותו שם מאד ישראלי, הוא מזכיר את האתוס החלוצי של הנטיעות. חזון חלוצי שהתחיל בזיכרון יעקב. תחילה עם הרב יעבץ, שהוציא את תלמידי זיכרון לנטיעות בט"ו בשבט ואחר כך בכנס הראשון של הסתדרות המורים, שהתרחש בזיכרון יעקב.

אילנה הכירה את אלכסנדר – גדעון  בשנת 1959. היא היתה אז חיילת והוא קצין. הוא לוקח אותה לביקור באחוזתו של אביו –  ששמה הרוסי והמוזר, וולודיה גודונסקי מעיד על אישיותו של בעליה. נאם ה"אחוזה שבין בנימינה לזכרון" מרמזת על האחוזה, בה נמצא כיום "בית התותחן" (שוכן בתחום אחוזת ניל"י שבדרום מזרח זכרון יעקב).  מכול מקום, אילנה מכירה שם  מכירה עוד פן באישיותו. למרות הילדות כאובה ומיוסרת שעבר אלק, בצל אביו חסר ההתחשבות, המרושע משהו, הוא הפך למלח הארץ. נראה שעוז בחר להעביר מסר בשם שהעניק לו: הוא מרמז על "הגדעונים", אגודת הנוער של  בני דור הבנים של זיכרון, שהתגאו בכישורי הרכיבה הירי והשפה הערבית השגורה בפיהם.

אביו של גדעון התפעל מן הנערה זהובת השיער ודחף את השניים להינשא. כעבור שנה נולד בועז – מבלי שגדעון היה מוכן לכך – אולם השחיקה בחיי האהבה הגיעה מהר. אילנה היא אישה מסובכת, שקועה בעצמה, נוירוטית ומלודרמטית, בעלת נטייה מובהקת להרס עצמי. סגנונה צבעוני, דרמטי וגדוש דימויים. היא חשה מרוחקת וזנוחה על ידי בעלה ובוגדת בו כדי לעורר את תשומת לבו. גדעון מגיב בייתר ריחוק ורשעות וכך מתחיל מעגל קסמים, שבסופו הוא מגרש את אילנה ואת בנם, שהוא מטיל ספק בכך שהוא יוצא חלציו. מאז אין לו קשר עם הבן, אבל הוא מקפיד לקבל אודותיו מידע, דרך עו"ד זקהיים. האחרון הוא  חלקלק, מלוטש, מקצוען ונאמן עד אין גבול לאלק ומשפחתו. בניגוד למתיישבים הרומניים של זיכרון יעקב, זקהיים הוא "יקה". יליד גרמניה. האם קיבל עוז את השראתו לאחוזת מגד" שנבנתה על ידי יקים בפאתי פרדס חנה? או שמדובר בהכנסת עוד משבצת לתשבץ העדתית? מכול מקום, סגנונו של זקהיים, סרקסטי, יהיר ומלא אירוניה. אך אינו מצליח להסתיר את אהבתו ודאגתו הכנות לאלכס, הוא לא תופש את עצמו רק כעורך דין, אלא גם יועץ פיננסי, אב רוחני, ומורה דרך.

אילנה שלחה את בנם בועז להתחנך בקיבוץ בו חיה אחותה רחל, קיבוצניקית יישרת דרך ולמודת עמל, הנשואה ליואש, "מרובעת משהו" והיא היפוכה הגמור של אחותה הסוררת. רחל היא אחות טובה, מסורה לאחותה הצעירה ולאחייניה, משתדלת להבין אותה ומנסה לסייע לה, אך נתקלת שוב ושוב בנשמתה המסוכסכת ובתסביכיה, הנשגבים מהבנתה.

בועז גדל בקיבוץ  גדל פרא על אף מאמצי רחל לקרבו. הוא בועט לכול עבר, ויחד עם זאת, צמא לאהבה ויכול להעניק חיבה, חסות וידידות בפשטות וללא סיבוכים יתרים. שפתו דלה, עילגת ומשובשת, אך מחשבתו בהירה, חופשית וישרה. בועז עוזב את הקיבוץ, בגלל בעיות משמעת, מגורש מהפנימייה בשל בעיות משמעת ומעורב במעשי אלימות. כנראה שאין זה מקרה שעוז בחר לכנות אותו בשם "בועז", כינו הגנאי בו כינו חלוצי העלייה השניה, את ה"קולאקים", בעלי הקרקעות ומעסיקי הערבים מהמושבות שהזכירו להם את דמותו של בועז המקראי.

אילנה הכירה את  מישל סומו, מורה אביון, איש תם וישר דרך, ממוצא אלג'יראי, דתי, המאמין בביאת המשיח ואיש ימין קיצוני השואף לגאולת הארץ. הוא היפוכו הגמור של גדעון בפשטות שלו ובעיקר בסגנונו, דמותו, ואורח חייו,  שיש בו משהו מרגיע לרוחה הסוערת של אילנה. אחרי שנים של נישואים קשים, אלימים, רצופי שקרים ובוגדנות, היא בונה חיי נישואים חדשים, שונים מקודמיהם מן הקצה אל הקצה. הם מביאים לעולם את מדלן-יפעת, מדלן של מישל, יפעת של אילנה. הם חיים בצמצום בדירה קטנה ויודעים אושר, לכאורה – עם הזמן נדמה שמקור האושר בשכנוע עצמי של אילנה. דווקא מישל מוצא מסילות אל לב הנער הפרוע, גדל הגוף, שכנראה מזכיר בממדיו את אביו. אולי דווקא בגלל אישיותו הפרועה, שאינה מאיימת עליו, כמו זו של גדעון, בן הנפילים.

אילנה מתחילה לשגר מכתבים אל גדעון היושב באוניברסיטה בארצות הברית. היא מבקשת את התערבותו הסמכותית, האבהית. אולי משום שאינה יכולה להינתק מדמותו הכריזמטית, אינטלקטואלית, ישראלית כל כך. אולי משום שאינה יכולה להינתק, מיחסי האהבה-שנאה שהיו להם. היא מחפשת כל תירוץ לחדש אתו את הקשר, גם במחיר השפלה עצמית. באחרית ימיו שרוי  אלכס במחלת סרטן סופנית, מתייסר בכאבים ובטיפולים קשים, ונופל שוב ברשת מכתביה העוגבניים של אילנה, לעתים מתחננים ולעיתים מצליפים. היא מתרפסת לפניו, מתגרה בו, עוקצת אותו, באופן שנועד רק להכאיב לו . היא משבחת באוזניו את בעלה הנוכחי, כולל את ביצועי המיטה שלו. היא לא משכנעת את הקורא. כנראה שגם לא את מי בעלה הקודם. היא אפילו מגלה לו סודות שיוכלו, לדבריה, להרוס את חייה. היא עושה זאת בידיעה ברורה, שהיא מסכנת כל מה שיקר וחשוב לה בהווה, למען זיכרונות עבר שנואים, כביכול.

מישל מתחיל לשלוח מכתבים משלו ודורש ללא הרף ,את מעורבותו הכספית של אלק. הוא משגר אליו מכתבי בקשה, דרישה, תחנונים ואיומים גם יחד. למרבה הפתעה, אלק נענה, אם משום רגש אחריות שעדיין מקנן בקרבו ואם משום שזמנו קצר ובלאו הכי אין לו מה לעשות עם הרכוש. יתכן שהוא מבקש לנקום באילנה, על ידי הזרמת ממון לבעלה, כשהוא יודע את כוחו המשחית של הכסף. ואכן, תאבונו של מישל הולך וגדל. הכסף שאלק משליך עליו, משנה את אישיותו, לתדהמתה של אילנה. הוא  נופל למלכודת, שמפשיטה אותו מהדמות שאילנה אהבה, או רצתה לאהוב.

מישל סומו, היה עני מרוד ושמח בחלקו, עד שעושרו של אלק מסמא את עיניו. תחילה הוא תובע בשמה של אילנה  (מבלי לשאול את רשותה), את הכסף המגיע לבנה, לאחר התעלמות של  שנים. היענותו המפתיעה של אלק, גורמת לו לצרף לתביעה גם את מדלן בתה של אילנה ויוצאת חלציו. הוא מקבל, גם כשהדרישות הופכות להיות מופרכות יותר ויותר. הכסף המורעל, הופך את בעלה הצנוע של אילנה, לגביר שסביבו מתכנסים קנאים מחוגי הימין. מישל, שמשך את לבה של אילנה בצניעותו ובפשטותו, מתכנן לעבור מביתו הפשוט לבית מידות ברובע היהודי. עסקני מתנחלים עולים לביתו ואילנה, נפש חופשיה ומורדת משרתת אותם כעקרת בית יראת שמים. כבודה שלבת מלך בביתה פנימה. כמו פרפר אל האש היא נמשכת בעבותות של קסם אל מקור הסכנה. בצר לה, היא מחדשת את הקשר עם אלק, מבלי לדעת שהוא הולך וגווע. לאחר שחבריו של מישל סומו יוצאים מביתם והוא הוגה בחלומות הגאולה, היא כותבת בחצי הלילה מכתבים אל אלוף נעוריה, מושא סלידתה ותשוקותיה. השד יוצא מהבקבוק. רחל, האחות שבקיבוץ, מנסה למנוע מה שאינו עשוי להימנע מהרכבת הדוהרת להידרדר לתהום, ובלית ברירה מביטה בדרמה  ממרחק בטוח.

עורך הדין זקהיים, זוכר לאלק את חסד נעוריו  ובולע את כל העלבונות שזה מטיח בו.  הוא נאלץ למלא את כול הוראותיו, המשוללות היגיון כלכלי או משפטי. הוא מפוטר, מתפטר ושב לשרת את גדעון, שלעתים מצטייר כאדוניו ולעתים כבן חסותו. זקהיים עושה ככל יכולתו כדי להציל את אלכס ורכושו מידי מישל סומו, מבלי להסתיר את סלידתו ממנה. למרבה ההפתעה, הוא מתחיל לגלות חיבה סמויה אל סומו, שעל פניו נראה כתשליל שלו. עיון בשם משפחתו "זקהיים", מעלה סברה אולי יש בכך לרמוז שמשפחתו של זקהיים הגיעה ממגורשי ספרד, שהרי ז"ק הוא בדרך כלל ראשי תיבות של "זכרון קדושים". אולי הסופר מרמז שסומו מתחבר בדרך נסתרת לשורשיו המזרחיים של זקהיים.

עם הזמן, מגיע  בועז אל האחוזה החרבה של סבו, שם נכנסה אילנה למשפחה החלוצית. מכיוון שהסב מאושפז במעון סיעודי, מתיישב בועז בנחלתו ויותר שם מעין קומונה חופשית. אילנה מגיעה לביקור ונפעמת, וזמן מה אחריה מגיע לשם אלק עצמו, לבלות את ימיו האחרונים בבית ילדותו. בועז עושה מה שבכוחו להקל על ייסוריו, ואז מגיעה גם אילנה, עם יפעת-מדליין, לטפל בגוסס. אלכס הגוסס, שחדל מלהשתלח, חדל מלהצליף בלשונו המושחזת. שואף רק למעט שקט בטרם יקרא לישיבה של מעלה . עולמו של מישל סומו קורס לנגד עיניו. אולי היה זה העולם המסורתי בו צמח מישל, אולי זו השפעת החוגים שהצמיחו אותו לגביר ואולי הכסף של אלק שהוציא שדים חבויים מתוכו . הוא מרעיש עולמות, מגייס לעזרתו את כל הקשרים שטיפח, קופץ בתזזית מחנופה מתרפסת לאיומים משתלחים. בצר לו הוא  מעלה חשדות, מתחנן ומגדף. במקם לבוא ולדבר על לבה של אילנה, הוא מתבצר מאחורי המכתבים, עד שיוצא מטעמו שליח לאסוף אליו את בתו הקטנה. אילנה אינה מגלה התנגדות. היא נשארת לטפל באלק ברגעיו האחרונים. האם מתוך רחמים? האם מתוך געגוע? האם היא נצמדת למה שיכול היה להיות? היא מתפייטת  במכתב אחרון אל מישל, וזה, אטום לנשמתה המיוסרת, עונה בפסוקי תהילים.

הספר מלא בשיחות אישיות, מכאיבות, בלשון עשירה, ציורית. מלהטט במילים. אבל למרות זאת, אין זהו ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז. זהו לדעתי ספר חלש יחסית. בניגוד למסרים המאד ברורים של עוז במאמרים ובנאומים, ראוי היה שעוז היה מתלבט יותר לגבי הדמויות. אלו  סטריאוטיפיות ולא משכנעות. כמעט בנאליות. גדעון ואילנה הכירו בצבא כמובן, הוא קצין והיא חיילת כמובן. גדעון הוא גם אשכנזי, גם לוחם, גם מצליח. איך לא? סומו הוא גם פשוט, גם מסורתי, גם לא מרשים וגם ימני. הכול כל כך צפוי. היה מעניין יותר לו היה מערבב ביניהם קצת.

דמותו של סומו בעייתית במיוחד. עמוס עוז לא למד מהסופרים הנערצים עליו, להכניס בה מעט עומק. מעט סתירות. בתחילה מישל  מעורר בקרב הקורא רחמים. עם הזמן, הוא גורם לו לבוז לו. סומו מתואר כבעל סגנון מניפולטיבי, שעובר במהירות ובקיצוניות בין חשיבות עצמית מתחסדת ומנופחת להתרפסות נלעגת, בהתאם לצרכיו. סומו הוא תמונת הראי של גדעון, שעשה חיל בחקלאות, בצבא, בעסקים ובמחק והתעשר מעמלו. סומו הולך ומצטייר כסטראוטיפ של העסקן, הטבוע  בחותם העדתי והדתי, שנע על הסקאלה שבין מיעוט מושפל ,לבין מתנשא בעל זכויות ייתר. היה מעניין יותר לו גדעון בן האצולה, היה מצטייר כ"קולאק" צר אופקים ומישל סומו, מרצה באוניברסיטה.

המורה לספרות עמוס עוז, הזהיר אותנו מדמויות שטוחות, שלא מעלות ספיקות, שיחסינו אליהם משתנה ככל שמתפתחת העלילה. אמנם, אלק, משתנה ומתרכך תוך כדי מחלתו. גם מישל משתנה כתוצאה מהכסף הנוחת עליו ואילנה משתנה מול כל אילו גם יחד. אבל אין לקורא הזדמנות להתלבט ביחסו שלו אל הדמויות. מעבר לכך, הן אינן אמינות. יש בו לטעמי סמלים מופשטים מדי, שלא קרמו עור וגידים. מערכת היחסים שבין גיבורי הספר היא לא אמתית. דומה והוא מנסה לעמת דרכן את המציאות הישראלית. רומן מכתבים אינו מתאים לתקופה שבה נכתב הספר. מכתבו של חבר קיבוץ למכר נעוריו לוי אשכול, בשנות ה-60 של המאה הקודמת (ב"מנוחה נכונה"), נשמע אמין. אבל מקובלת עלי טענתו של מבקר הספרות דן שביט, שטוען כי חלופת מכתבים ארוכים, כאילו בשנות ה-80 אינה משכנעת. לא רק כיום, גם בזמן כתיבת הספר, אנשים לא נהגו להחליף ביניהם מכתבים ארוכים. אף עורך דין אינו כותב כמו מאנפרד זקהיים,. גם קשיי הביטוי של בועז, בן השש-עשרה של, מוחצנים מדי. מבקריו של הספר כתבו עליו שיש בו יסודות של רומן למשרתות. זהו ביטוי קשה. מזלזל מדי, אבל יש בו יותר מקמצוץ של אמת. הספר פונה למכנה משותף רחב ככל האפשר, שיחד עם הפופולריות הציבורית של עוז, שמזמן לא היה רק איש ציבור, אלא גם פובליציסט ומטיף בשער, הפכו את הספר לרב מכר.

הביקורת על הספר היתה מקוטבת לפחות כמו הדמויות המתוארות בו. היו שטענו שהוא גזעני  (דן מירון) וכתבת אחת (עפרה ישועה-ליית) הרחיקה לכת וטענה שהוא "אנטישמי". לא פחות. אחרים טענו שרומן המכתבים הזה הוא אבן דרך בספרות העברית (אורי ברנשטיין) ומצאו בו מציאות פיקטיבית המעבירה "אינטימיות וכנות מדהימים". לטעמי, עוז כתב ספרים טובים הרבה יותר, גם לפניו (מיכאל שלי) וגם אחריו (סיפור על אהבה וחושך; הבשורה על פי יהודה). אבל  אפשר לראות את הספר כיצירה, המנתחת את החברה הישראלית, מתכתבת עם ההיסטוריה שלה וגולשת לפואטיקה, היינו, עיסוק לא רק במה שהיה, אלא במה שיכול היה להיות. כאן הוא מעורר בקורא, תחושה של געגוע, או של החמצה.