גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 21-02-2025
ראו קודם: ההיסטוריה של האיים הקנריים
ראה קודם: מבוא לטיול באיים הקנריים; האיים הקנריים – המלצות לקריאה.
התושבים המקוריים של האיים הקנריים המכוניפ "גוונצ'ים" עסקו בדיג ובלקט פירות וכן בחקלאות ובגידול צאן .הם היו מורכבים משתי קבוצות גזעיות: ה-cromonanoides, שהיו להם פנים רחבות, היו חזקים והיו נמוכים יותר, וה-mediterranoides, שהיו להם פנים רזות והיו גבוהים יותר. מוצא התושבים היה קרוב לברברים של מרוקו (ייתכן שהיו קרובים לאמזיגים). יתכן שההגירה מהיבשת לאיים נבעה ככל הנראה מהמדבור של הסהרה והלחץ של הפיניקים והרומאים להתיישב בצפון אפריקה.
תרבותם מכמה אספקטים היתה נאוליתית באופייה (תקופת האבן). בשל רמתם הנמוכה של כלי החרס, טוענים המקסימליסטים במחקר, כי הגואנצ'ים הגיעו לכאן מן החוף האפריקאי בשנת 1,000 לפנה"ס. אולי קודם לכן. אבל מהשרידים שיש על האיים רואים שזו לא היתה תרבות ימית. לא מצאו עדויות לעוגנים או ספינות. לא ברור לגמרי איך הגיעו? איך נעו מאי לאי? (רואים אי אחד ממשנהו.) יתכן שמי שהביא אותם הוא ג'ובה השני (Juba II), מלך נומידיה. אולי בכפייה. בשנים הראשונות לספירה. ההגירה מהיבשת לאיים נבעה ככל הנראה מהמדבור של הסהרה והלחץ של הפיניקים והרומאים להתיישב בצפון אפריקה.
שלא כמו תרבויות איים אחרות כמו המאורים הניו זילנדי או אלו של האיים המבודדים בדרום האוקיינוס השקט, לא נמצאו שרידים של סירות או חפצים אחרים המצביעים על ידע כלשהו בניווט. חוסר ידע כזה, מנע תנועה בין האיים וגרם לבידוד בין תושבי שרשרת האיים הזו, דבר גרם לכל חברה, להתפתח באופן שונה. מכייוון שלא היה קשר בין האיים, לכול אי היתה אוכלוסייה ותרבות שונות מעט. תושביו הקדומים של האי טנריפה היו הגואנצ'ים (Guanches) ושמם הוענק לייתר תושבי הארכיפלג. הוראת שמם guanchinet, היא "איש טנריף". (Guan פירושו אדם ו-Chinet, הוראתו "טנריף"). השם שובש ל"גוונצ'ס" על ידי האירופאים.
כך למשל, ילידי האי לנזרוטה נקראו "מחוס" (Majos). או "מאחוררוס" (Mahoreros). השם ככל הנראה נגזר מסוג מסוים של נעליים עשויות מעור עיזים שהילידים נהגו ללבוש. יש השערות שהמונח הגיע מהשפה הברברית, שכן המאחוס היו ממוצא ברברי, כמו שאר הילידים של האיים הקנריים. המאחוס חיו בעיקר מחקלאות, רעיית צאן ודיג, תוך ניצול המשאבים הדלים של האי לנזרוטה, שהתאפיין בנוף וולקני וצחיח. הם גידלו בעיקר דגנים כמו שעורה וחיטה, והשתמשו בגופיו (Gofio) – קמח קלוי, כמזון בסיסי. הם התגוררו בבתי אבן פשוטים, במערות טבעיות, ובמחסות שהיו עשויים מצמחייה מקומית. לנוכח התנאים הקשים של האי, הם פיתחו טכניקות מתוחכמות לשימור מים ולניצול מיטבי של הקרקע. כמו שאר הגואנצ'ים, גם המאחוס סגדו לכוחות טבעיים, וראו בהר הגעש לה קורונה (La Corona) ובמערות הוולקניות אזורים מקודשים. טקסים דתיים כללו הקרבת בעלי חיים ובקשות לפריון והגנה מהאלים.
תושבי האי המערבי אל היירו (El Hierro), נקראו "בימבצ'ה" (Bimbache), או "בימבפה" (Bimbape) שמשמעות שמם "בני הבנים של טנריפה" . מאמינים שהם היו צאצאי הגואנצ'ים של טנריף. הם היו חלק מהעם הגואנצ'י, הילידים של האיים הקנריים, אך התפתחו באופן ייחודי בשל הבידוד הגיאוגרפי של האי הקטן וההררי. חוקרים מצאו כמה חריטות סלע עם סימנים פיקטוגרפיים או אלפביתיים, אך המשמעות המדויקת שלהם נותרה לא ברורה.
ילידי האי לה פלמה (La Palma), נקראו "בנחואריטס" (Benahoaritas ) ילידי גראן קנריה נקראו "קנרי" (Canarii ) וילידי לה גומרה (La Gomera) נקראו גומריטס (Gomeritas ). ז'אן דה בתנקור (Jean de Béthencourt) וגאדיפר דה לה סאל (Gadifer de la Salle) שבשנת 1402הובילו משלחת צרפתית-נורמנית לכיבוש האיים, כינו בשם "גוונצ'ס" את כול הילידים של האיים הקנריים..
המהגרים הביאו עמם כמה חיות משק כולל עיזים, כבשים, חזירים וכלבים. פלישת בעלי החיים החדשים הובילה לשינויים משמעותיים במערכות האקולוגיות המקומיות וגרמה הכחדתם של כמה מינים מקומיים כמו הלטאה הענקית (שאורכה היה עד מטר) והעכבר הענק של טנריף. העכבר המצוי, שליווה את המהגרים, הביא להיעלמותם של כמה מיני צמחים, שכן המכרסמים הקטנים הללו אוהבים לאכול זרעי צמחים. הם החלו ברעיית צאן ועברו בהדרגה לחקלאות, בעיקר גידול חיטה.
על אף היותם מבודדים משאר העולם, הם פיתחו תרבות ומבנה חברתי ייחודי. הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות השקיה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו חפצי קדרות דומים לאלו של האמרינידים, ילידי אמריקה. מחקרים מצביעים על כך שבמקרים של פגיעות בגולגולת, הם נהגו להשתמש בלוחיות כסף או זהב לכיסוי האזור הפגוע. טכניקה זו, המוכרת גם מתרבויות אחרות כמו בני האינקה בפרו, מעידה על רמה מסוימת של מיומנות רפואית ואומנותית בקרב הגואנצ'ים. מלבד השימוש הרפואי הזה, אין עדויות לכך שהגואנצ'ים עשו שימוש נרחב בזהב, בין אם לצורכי פולחן, קישוט או מסחר. תרבותם התמקדה בעיקר בחומרים זמינים מקומית, כמו אבן, עץ ועורות בעלי חיים, והם לא פיתחו טכנולוגיות מתקדמות לעיבוד מתכות יקרות.
הם התגוררו במערות בסלע הוולקני, לבשו עורות עזים, אכלו קמח שנקרא "גופיו" (gofio) טחון מדגנים קלויים וגבינה עשויה מחלב עזים או כבשים, ובשר חזירים. כנראה שדתם היתה מונותאיסטית והם הותירו אחריהם צורות גיאומטריות בלתי מפוענחות. יש טענה כי הגואנצ'ים היו כנראה אלו שהמציאו את קפיצת המוט, הנהוגה באתלטיקה עד היום. (מקורות הספורט, ככל הנראה, ביוון העתיקה. גם הקלטים באנגליה ובני האי כרתים העתיקים נהגו לקפוץ במוט – אבל לא כספורט, אלא כאמצעי לחצות תעלות, שוחות ושאר מקומות לא עבירים.).
חותמות
באי גראן קנריה, נמצאו "פינטדרס" (Pintaderas), שהיו עשוית בדרך כלל מחומר שרוף. עם זאת, נמצאו גם מספר פינטדרות (pintaderas) מעץ. רוב הפינטאדרות מגיעות מאתרים ארכיאולוגיים בגראן קנריה, למרות שגם ילידים מאיים אחרים בארכיפלג הקנרי השתמשו בהם. פינטדרות עוטרו בדרך כלל בצורות גיאומטריות מקושטות, כולל זיגזגים, משולשים, מלבנים, ריבועים ומעגלים מוטיבים דקורטיביים אלה דומים לאלה שנמצאו על כלי חרס קנריים פרה-היספנים. . הקדם-היספנית ,למשל, מערת גלדר המצוירת (Cueva del Galdar). עליהם שורטטו דגמים גיאומטריים, לצביעת הגוף. גודל הפינטדרות משתנה באופן משמעותי, נע בין 2 ל-12 ס"מ. לרוב יש להם ידית קטנה, שלעיתים מחוררת, המאפשרת לבעלים לתלות את החותמת מחוט. תפקידם של הפינטדרס אינו ברור. אולי הם שימשו את הילידים כדי להחיל צבעים טבעיים על גופם כצורה של קישוט. לחלופין, ייתכן שהם שימשו לסימון ממגורות תבואה אטומות בסמל האישי של הבעלים.
קרמיקה
הגואנצ'ים פיתחו תרבות חומרית ייחודית שהתבססה על המשאבים המקומיים, ובין ההיבטים הבולטים של תרבות זו ניתן למצוא את הקרמיקה שלהם. רמת כלי החרס שלהם היתה בסיסית.
לגואנצ'ים לא היו גלגלי כדרות, ולכן כל כלי הקרמיקה שלהם נעשו בעבודת יד בטכניקות מסורתיות, כגון לישה, משיכה וצביטה. כלי הקרמיקה שלהם אופיינו בצורות פשוטות אך פונקציונליות, עם עיטורים גיאומטריים חרוטים או צבועים.
הקרמיקה של הגואנצ'ים נעשתה מחומר מקומי שנכרה מהאדמה, והוספו לו חומרים כמו אפר וצדפות כתושות כדי לשפר את העמידות של הכלים. לאחר עיצוב הכלי, הוא יובש בשמש ולבסוף נשרף באש פתוחה, מה שהעניק לו צבעים מגוונים הנעים בין חום אדמדם לשחור, תלוי בתנאי השריפה.
כלי הקרמיקה שימשו בעיקר לצרכים יומיומיים, כגון אחסון מזון, בישול ושמירת מים. בין הכלים הבולטים אפשר למצוא:
Gánigo – קערות או סירים קטנים ששימשו להגשת מזון ולשימושים ביתיים אחרים.
Tibicos – כלים עמוקים דמויי קדרה ששימשו לבישול ואחסון.
Cerámica pintada – כלים מעוטרים בציורים גיאומטריים פשוטים.
Alcarrazas – כדים ששימשו לאחסון מים ולשמירה עליהם קרירים.
רוב הקרמיקה של הגואנצ'ים הייתה פשוטה, אך חלק מהכלים עוטרו בדגמים גיאומטריים חרוטים או לחוצים. קווי זיגזג, נקודות, פסים ומשולשים היו דוגמאות נפוצות, ולפעמים ניתן למצוא גם דגמים המזכירים סמלים טקסיים או דתיים. צבעי הקרמיקה היו לרוב בגוונים טבעיים של האדמה, ולעיתים נעשה שימוש בפיגמנטים טבעיים כדי להוסיף קונטרסט.
מעבר לשימוש הביתי, לקרמיקה של הגואנצ'ים היו גם שימושים טקסיים. חוקרים מצאו כלים בקרבת אתרים פולחניים, מה שמצביע על כך שהם שימשו בהקרבת מנחות לאלים או בטקסים דתיים. כמו כן, חלק מהכלים נמצאו בקברים, כנראה כחלק מהאמונה שהמתים יצטרכו אותם בעולם הבא.
כלים קרמיים רבים של הגואנצ'ים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי האיים הקנריים, בעיקר בטנריפה, גראן קנריה ולה פלמה. מוזיאונים ברחבי האיים, כמו המוזיאון הארכיאולוגי של טנריפה, מציגים ממצאים אלו ומאפשרים הצצה לאורח החיים של הגואנצ'ים.
לאחר הכיבוש הספרדי במאה ה-15, תרבות הגואנצ'ים התמזגה בהדרגה עם התרבות האירופית, והייצור המסורתי של הקרמיקה שלהם דעך. עם זאת, חלק מהטכניקות שלהם נשתמרו באומנות המקומית של האיים הקנריים עד היום, ומספר קדרים מודרניים מנסים לשחזר את שיטות העבודה הקדומות כדי לשמר את המורשת התרבותית.
קרמיקה של הגואנצ'ים. באדיבות Wikipedia
קבורה
אחת המסורות הבולטות ביותר שלהם הייתה נוהגי הקבורה הייחודיים, שהיו שונים מאי לאי אך שיקפו את אמונותיהם הדתיות והחברתיות. הדרך בה קברו את מתיהם הראתה תחכום כלשהו. הגואנצ'ים האמינו בחיים שלאחר המוות. לכן באיים מסוימים, כמו טנריפה ולה פלמה, הגואנצ'ים נהגו לשמר גופות באמצעות חניטה, בדומה למצרים הקדמונים. כמותם, הם שמרו את האיברים הפנימיים של המנוח, בכלים נפרדים. החניטה נעשתה על ידי הסרת האיברים הפנימיים, יבוש הגוף בשמש ושימוש בצמחי מרפא ומשחות טבעיות כדי למנוע ריקבון. הגופה נעטפה בעורות עיזים ונקברה במערות או באתרים מבודדים.בקבורה של אנשים חשובים נכללו חפצים אישיים שנחשבו מועילים בעולם הבא.
הרבה מקומות קבורה נמצאו במערות טבעיות או מקלטי סלעים. מערות אלו שימשו כמקום מנוחה לקבוצות שלמות ולעיתים נמצאו בהן שלדים ערוכים בסדר מסוים, לרוב בתנוחת עובר, דבר שמרמז על אמונה בלידה מחדש. היו גם קברי פיר עמוקים שנחצבו באבן, ולעיתים נסגרו באבנים גדולות כדי להגן על הגופה.
קבורת המתים שיקפה את מעמדו החברתי של המת. בני המעמדות הגבוהים זכו לטקסי קבורה מפוארים יותר, כגון חניטה וטמינה במקומות גבוהים ומרוחקים. לעומת זאת, אנשי המעמדות הנמוכים נטמנו לעיתים קרובות ללא הכנה מיוחדת.
בקברים של הגואנצ'ים נמצאו חפצי קבורה שונים, כולל קדרות, כלים מאבן, חרוזים, ועצמות בעלי חיים. חפצים אלו מעידים על האמונה שהמתים זקוקים לציוד בעולם הבא. בנוסף, נמצאו עדויות לכך שחלק מהקברים כללו פסלים או סמלים פולחניים.
הגואנצ'ים קיימו טקסי אבלות ארוכים, שכללו קינות, שירה וריקודים. נשים לבשו בגדי אבלות מיוחדים, ולעיתים אף היו גזרות נזיריות על אבלים. במקרים מסוימים, במיוחד אצל לוחמים או מנהיגים, נערכו טקסים פומביים שבהם הקהילה כיבדה את זכרם.
עם הכיבוש הספרדי של איי הקנריים, נוהגי הקבורה של הגואנצ'ים דעכו בהדרגה. רבים מהאתרים הקדושים שלהם נבזזו, וחלק גדול מהמסורת הוחלף בקבורה נוצרית. למרות זאת, הארכיאולוגים חשפו אתרים רבים שמאפשרים הצצה לתרבות הייחודית של הגואנצ'ים. כיום, מומיות הגואנצ'ים ותגליות נוספות נמצאות במוזיאונים כמו Museo de la Naturaleza y el Hombre בטנריפה. חקר המומיות ממשיך לספק מידע על אורח חייהם, תזונתם ומחלותיהם של הגואנצ'ים.
בבדיקת גולגולות של מתים, אובחנה טכניקת של הנחת לוחית כסף או זהב לכיסוי המוח על גולגולת שנפגעה. אומנות עדינה זו הייתה בשימוש ,לא רק אצל הגואנצ'ים, אלא גם בקרב בני האינקה של פרו. מיסטיקנים הציעו שמדובר בתרבות אטלנטידית משותפת, שבלבה יבשת אטלנטיס האבודה. סביר להניח, שהייתה זו התפתחות טבעית ואוטונומית אצל שני עמים שונים (קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת).
שליטי האיים נקראו "מנסיי" (Mencey), תואר ששימש את מלכי טנריף. תפקידם לא היה רק פוליטי, אלא גם דתי וצבאי, והם נחשבו לדמויות נערצות בקרב בני עמם. מלכים אלו שלטו באי בתקופה שלפני הכיבוש הספרדי במאה ה-15.
לפני הגעת הספרדים ב-1494, טנריף הייתה מחולקת לתשעה אזורים אוטונומיים בשם "מנסייאטוס" (Menceyatos), שכל אחד מהם נשלט על ידי מנסיי משלו. חלוקה זו נוצרה לאחר מותו של המלך Tinerfe el Grande, אשר איחד בעבר את האי תחת שלטון אחד. לאחר מותו, ירשיו פיצלו את הממלכה לתשעה אזורי שליטה עצמאיים:
Adeje – בפיקודו של המנסיי Pelicar
Anaga – בפיקודו של המנסיי Beneharo
Daute – בפיקודו של המנסיי Romen
Abona – בפיקודו של המנסיי Atguaxoña
Güímar – בפיקודו של המנסיי Añaterve
Icod – בפיקודו של המנסיי Pelinor
Tegueste – בפיקודו של המנסיי Tegueste II
Tacoronte – בפיקודו של המנסיי Acaimo
Taoro – בפיקודו של המנסיי Bencomo (הבולט והחשוב ביותר)
המנסיי בנקומו (Bencomo), שהיה שליט Taoro, נחשב לאחד המלכים החזקים והנערצים ביותר בתולדות הגואנצ'ים.
הדת
דתם של הגואנצ'ים הייתה פוליתאיסטית,ששילבה אלמנטים טבעיים, פולחן אבות, ומערכת אמונות המבוססת על כוחות עליונים ושדים. הם האמינו באלים שייצגו את כוחות הטבע ובישויות רוחניות ששלטו על חייהם. אמונתם כללה פולחנים, טקסים דתיים, הקרבת מנחות, ומערכת מורכבת של סמלים קדושים. הם סגדו לכוחות טבע כמו השמש והכוכבים. למרות שהכיבוש הספרדי והנצרות דחקו את אמונתם של הגואנצ'ים, חוקרים הצליחו לשחזר חלקים ממנה באמצעות מקורות היסטוריים, ארכיאולוגיה ומסורות מקומיות.
הם האמינו בקיום אלוהויות מקומיות, כשבכל אי הייתה אלוהות מרכזית: לדוגמה, באי טנריף סגדו לאצ'מאן (Achamán), שהיה אחד האלים המרכזיים במיתוס של הגואנצ'ים, נחשב לאחראי על הגשם, השמש, והצמיחה, וכן על הגנת בני עמו. חלק מהמיתוסים טוענים כי הוא ברא את האנושות ואת העולם. ולעיתים תואר כאל העליון, הבורא של כל הדברים. הוא סימל כוח שמימי ובלתי נראה, אשר שלט על כל היבטי הקיום, בדגש על הטבע והחיים. הוא ייצג סדר והרמוניה, בניגוד לכוחות הכאוס שהיו קשורים לדמויות אלוהיות אחרות.
פולחן לאצ'מאן כלל תפילות וטקסים שהתקיימו בטבע, בעיקר באזורים גבוהים. הגואנצ'ים ראו בהר טיידה השמיימי, כסמל לקשר בין השמיים (מקום משכנו של אצ'מאן) לבין הארץ. לכן נחשב למקום מקודש. לא הוקדשו פסלים או מקדשים מפוארים לאצ'מאן, מכיוון שהגואנצ'ים האמינו שאלים עליונים אינם זקוקים לייצוג פיזי.
במיתולוגיה הגואנצ'ית, אצ'מאן היה היריב של גואיוטה (Guayota), השטן, או אל החושך. נחשב לשד או כוח מרושע או רוח הרשע. על פי האמונה, גואיוטה חי בתוך הר הגעש טיידה (Teide), ושחרר עשן ואש כשהיה כועס .היה אחראי להתפרצויות געשיות ולכאוס.
אצ'מן, בתור האל הטוב, היה זה שהגן על בני האדם מפני כוחותיו ההרסניים של גואיוטה, ושמר על הסדר בעולם.
מג'ק (Magec) – אל האור, השמש והחום, שמילא תפקיד מרכזי בחיי הגואנצ'ים. השמש נחשבה לאלוהות משמעותית עבורם, מכיוון שהיא השפיעה על עונות השנה ועל הצומח והחקלאות. ראו להלן, פולחן השמש. לפי מיתוס מקומי, גואיוטה חטף את מג'ק (אל השמש) והכניס אותו להר הגעש, מה שגרם לחשכת עולם, עד שאצ'מאן הציל אותו והשיב את השמש לשמיים.
צ'קסיראקסי (Chaxiraxi) הייתה אחת מהאלות המרכזיות בפנתיאון הדתי של הגואנצ'ים, התושבים הקדומים של האיים הקנריים. היא זוהתה עם השמש ונחשבה לאלת אם מיטיבה, בעלת כוח מגן על עמה. היא היתה גם אמה של השמש והיתה פטרונית של היבולים.
פולחן השמש
הדת הגואנצ'ית היתה פוליתאיסטית שבו ישויות שונות שלטו באספקטים שונים של החיים. אחת האלות החשובות הייתה צ'קסירקסי (Chaxiraxi), שפירושה "היא ששולטת על השמש". יש הטוענים כי היא הייתה מקבילה של האלה השמשית במיתולוגיות אחרות, וייתכן שאף קיבלה תכונות דומות לאלות שמש של צפון אפריקה, מה שמעיד על הקשרים התרבותיים עם הברברים. האלה היתה קשורה לכוכב קנופוס (Canopus) ' הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים "שדרית" (Carina) "והשני בבהירותו בשמיים לאחר סיריוס. השם Chaxiraxi הועבר במסורת שבעל-פה ונכתב על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר. חלק מהחוקרים משערים כי פירוש השם עשוי להיות "האוחזת בעולם" או "זוהרת כמו השמש", מה שמחזק את זיהויה כאלת השמש והאור. מאוחר יותר, עם הכיבוש הספרדי והגעת הנצרות, צ'קסיראקסי שויכה לדמותה של מריה הקדושה (הבתולה של קנדלריה), ונעשתה חלק מהמסורת הדתית של האיים הקנריים. צ'קסירקסי נחשבה לאלה האם ובעונת הקציר נערך לכבודה פסטיבל "בנייסמר" (Beñesmer) , במהלכו הודו לה ולאלים על חסדיהם.
בצד האלים, הגואנצ'ים האמינו גם ברוחות טבע שונות שנמצאו בשמים, בהרים, ובמים, אך השמש הייתה אחד המרכיבים המרכזיים בהשקפת עולמם. השמש סימלה עבורם את כוח החיים, הפריון והמחזוריות של הטבע. הם קיימו טקסים מיוחדים לכבוד השמש, חלקם קשורים לחגים עונתיים, פולחני פריון וטקסים חקלאיים. הם האמינו כי השמש משפיעה ישירות על היבול, על בריאות האדם ועל הצלחת הציד. מקומות קדושים רבים שימשו להקרבת מנחות לאלים ולרוחות הטבע הקשורות לשמש.
הם התייחסו למחזור השמש באמצעות תצפיות אסטרונומיות, מה שמעיד על הבנה מסוימת של מעברי העונות. במהלך יום ההיפוך הקיצי (21/6), למשל, הם חגגו טקסים שבהם הועלו תפילות וברכות לשמש, בבקשה לשפע וליבולים מוצלחים. היה להם מסדר מיוחד של כוהנות קדושות המוקדשות לשמש,
לדעת כמה חוקרים, אתרים מסוימים, כמו פירמידות גוימאר (Pirámides de Güímar) בטנריף, מציגים עדויות לכך שהגואנצ'ים תכננו מבנים שימשו לתצפיות אסטרונומיות ופולחן השמש. הגואנצ'ים האמינו כי לאור השמש הייתה משמעות מיסטית וריפוי. בטקסי חניכה של צעירים ללוחמים או שליטים, היה נהוג לעמוד באור השמש, כסמל לכוח עליון ולהעצמה רוחנית. כמו כן, אור השמש שיחק תפקיד בטקסי קבורה, שם הניחו את גופות המתים כך שיחשפו לקרני השמש, מתוך אמונה שהשמש תסייע לרוח המת לעבור לעולם הבא.
הגואנצ'ים קיימו טקסים דתיים מגוונים שכללו תפילות, מנחות, והקרבת קורבנות. בין הטקסים המרכזיים:
- קורבנות – מנחות של בעלי חיים, במיוחד עיזים, היו חלק מרכזי בפולחן הדתי. לעיתים, קורבנות הוקרבו לאלים כדי להבטיח גשמים, יבולים מוצלחים, והגנה מפני מחלות.
- הר טיידה – נחשב למקום קדוש והיה מרכז לפולחן הדתי של הגואנצ'ים. הכוהנים (מכונים "פואראס" (Puéras) או "פאפאס" (papas) ביצעו טקסים על פסגות הרים, מתוך אמונה כי אלה הם מקומות קרובים יותר לאלים.
- לידת ילדים הייתה אירוע חשוב שליווה בטקסי טיהור. נהוג היה להעניק לתינוק שם בטקס מיוחד, שבו הכוהנים בירכו את הרך הנולד.
- המקדשים של הגואנצ'ים לא היו מבנים מפוארים כמו של הציוויליזציות הגדולות האחרות, שני סוגים עיקריים של מקומות פולחן:מקדשים טבעיים (Montañas Sagradas) – גבעות או הרים ששימשו לטקסים ופולחנים.
- מקדשים מעשה ידי אדם (Tagoror) – מעגלי אבן ששימשו כמקומות מפגש וטקסים.הגואנצ'ים ניהלו את דתם באמצעות מערכת כהונה מסודרת:המנסי (Mencey) – ראש השבט, שהיה לא רק מנהיג פוליטי אלא גם בעל סמכות דתית.הגוואירס (Guaires) – כהני הדת, ששימשו כמגשרים בין בני האדם לאלים. הכוהנים נחשבו לבעלי ידע מיוחד ברפואה עממית, נבואה, וכישוף. יתכן שניהלו טקסים שמניסטיים.לאחר הכיבוש הספרדי במאה ה-15, הגואנצ'ים הוכרחו להתנצר, ואמונתם המקורית נרדפה על ידי הכנסייה הקתולית. עם זאת, שרידים מהדת הגואנצ'ית נשמרו במסורות מקומיות ובפולקלור הקנרי.
מקומות הפולחן של הגואנצ'ים כללו לעיתים קרובות מערות קדושות, שבהן ביצעו טקסים דתיים. אחת המערות החשובות בטנריף היא Cueva de los Guanches, שבה נמצאו ציורי קיר קדומים ועצמות, המעידים על פולחנים שכללו הקרבת בעלי חיים כמנחה לשמש ולאלים אחרים. מערות אלה נחשבו לשער בין העולם הפיזי לרוחני, והייתה להן חשיבות מיוחדת בפולחן השמש, שכן קרני השמש החודרות דרך פתחים טבעיים במערות סימלו עבור הגואנצ'ים את נוכחות הכוחות האלוהיים. עדויות ארכיאולוגיות לטקסי השמש של הגואנצ'ים נמצאות במספר מקומות ברחבי האיים הקנריים.
כך למשל, במערה באזור גווימאר (Güímar) שבטנריף, נמצא פסלון גואטימק (Guatimac), העשוי מאבן וולקנית, אשר מיוחס לתרבות הגואנצ'ים. גובהו של הפסלון כ-8 ס"מ בלבד, והוא מתאר דמות אנושית בעלת מאפיינים מופשטים. הפסלון מפוסל בצורה סכמטית עם ראש מוארך וגוף רזה. זרועותיו מונחות בצמוד לגוף, והרגליים קצרות יחסית. נראה כי הפסלון נועד להחזקה או לענידה, ייתכן כחלק מטקסים דתיים. גואטימק ככל הנראה שימש בתור קמע פולחני או חפץ טקסי שנועד להגן על בעליו או להביא מזל. הסברה היא כי הוא שימש כהתגלמות של ישות רוחנית שהגואנצ'ים האמינו בה.
השם Guatimac שניתן לפסלון אינו שם מקורי שנתנו לו הגואנצ'ים, אלא שם מודרני שניתן לו לאחר גילויו. ייתכן שהשם "Guatimac" נגזר ממילים או צלילים בשפת הגואנצ'ים, אם כי אין הוכחה ישירה לכך. מאחר שהגואנצ'ית היא שפה שנכחדה, קשה לקבוע אם השם מתייחס לדמות ספציפית במיתולוגיה שלהם. ייתכן ששמו של הפסלון קשור לשמות גואנצ'יים של אזורים או דמויות מקומיות מטנריף. למשל, שמות כמו Guatimac או Guatimacara עשויים להיות קשורים לאנשים או למנהיגים גואנצ'יים בעבר.
כיום הוא מוצג במוזיאון הטבע והארכאולוגיה (MUNA) בסנטה קרוס דה טנריף, שם הוא נחשב לאחד מהממצאים הארכאולוגיים החשובים של תרבות הגואנצ'ים.
למרות הכיבוש הספרדי והשמדת מרבית התרבות הגואנצ'ית, הדים לפולחן השמש נותרו בחגים ובפולקלור של האיים הקנריים. חגים עכשוויים כמו "הלילה של סן חואן" (La Noche de San Juan), הלוא הוא יוחנן המטביל השנחגג עם מדורות ואש, ב-24 ליוני, משמרים במובנים מסוימים את המסורת של טקסי האור והשמש שהגואנצ'ים קיימו בעבר. הדבר מזכיר להפליא את החגיגות הפרואניות של פרו, לכבוד אל השמש אינטי (Inti), שנחגגו בעבר ב-21 ביוני, שם הוא היום הקצר ביותר בשנה והועברו על ידי המיסיונרים, ל-24 ביוני, שהוא יומו של יוחנן המטביל.
שפה
למרות שאין הרבה עדויות ישירות על הדקדוק והתחביר של השפה, ניתן להסיק כמה עקרונות על סמך שרידים לשוניים, מסמכים היסטוריים ומחקרים השוואתיים עם שפות ברבריות מודרניות. הגואנצ'ים לא השתמשו בכתב, ולכן כל הידע שלנו על שפתם מבוסס על רישומים של חוקרים אירופאים מהמאה ה-15 ואילך, וכן על שמות מקומות (טופונימיה) באיים הקנריים. השפה כללה עיצורים ותנועות שמאפיינים את השפות הברבריות, כמו צלילים גרוניים וסותמים (כגון /q/ ו-/ʃ/). חלק מהתעתיקים האירופאיים של המילים הגואנצ'יות מרמזים גם על מערכת צלילים שדומה לזו של השפות השמיות.
למרות ששפת הגואנצ'ים נעלמה, כמה מילים השתמרו בספרדית הקנרית, בעיקר בשמות של מקומות, בעלי חיים וצמחים. לדוגמה:
Tenerife (שם האי) – מקורו ככל הנראה במילים "Tener" (הר) ו-"ife" (לבן), בהתייחס להר הגעש טיידה המושלג.
Guanche – משמעות השם היא "איש מהאי טנריפה" (Guán = אדם, che = טנריפה).
Tamagaste – מונח שמתייחס לכפרים או לקבוצות חברתיות מסוימות.
מגלה הארצות הגנואזי ניקולוסו דה רקו (Nicoloso da Recco), שהגיע לאיים הקנריים בשנת 1341 בשליחות אפונסו הרביעי ( Afonso IV) מלך פורטוגל, יחד עם הספן בן ארצו אנג'לינו דל טגליאפייטרה (Angelino del Tagliapietra) . מטרת המשלחת הייתה להעריך את הפוטנציאל הכלכלי והאסטרטגי של האיים ולספק מידע על תושביהם. הם ביקרו בכמה מהאיים, כולל טנריפה, לה גומרה וגרן קנריה, ותיעדו את אורח חייהם של הגואנצ'ים. הוא היה בין הראשונים שתיארו את שפת הגואנצ'ים, אך הדיווח שלו מוגבל כיוון שלא היה לו ידע לשוני מעמיק. עם זאת, הוא הבחין בכך שתושבי האיים השונים דיברו בשפות או ניבים שונים, מה שמעיד על התפתחות לשונית נפרדת עקב הבידוד הגיאוגרפי. הוא ציין כי הגואנצ'ים לא השתמשו בכתב, דבר שמקשה על שחזור השפה כיום.
דיווחו של ניקולוסו דה רקו היה משמעותי משום שהוא סיפק לאירופאים מידע ראשוני על התרבות והשפה של הגואנצ'ים. מסעו סימן את תחילת ההתעניינות האירופאית באיים הקנריים, שהובילה בסופו של דבר לכיבושם על ידי הכתר הקסטיליאני במאה ה-15. בנוסף, תיאוריו מסייעים לחוקרים המודרניים להבין את הדינמיקה הלשונית והתרבותית של האיים הקנריים בתקופה הטרום-קולוניאלית.
תופעה לשונית מעניינת הקשורה לגואנצ'ים היא השפה השרוקה של לה גומרה (Silbo Gomero). מדובר בשיטה לתקשר באמצעות שריקות, ששימשה להעברת מסרים למרחקים ארוכים באזורים ההרריים של האי לה גומרה. החוקרים סבורים כי שיטה זו הייתה קיימת כבר בתקופת הגואנצ'ים, אך כיום היא מבוססת על הספרדית ולא על השפה המקורית.
השריקות מחקות את הצלילים של השפה המדוברת ומאפשרות העברת מסרים פשוטים דרך מרחקים של עד 5 ק"מ. כיום, ה-Silbo Gomero מוכר על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
רק במאה ה-16 הבינו שיש חשיבות לרכז את הידע אודות התרבות שנעלמה. היה זה הכומר הספרדי חואן דה אבראו ( (Juan de Abreu, שפעל באיים הקנריים במאה ה-16. הוא הקדיש את חייו לחקר ותיעוד תרבותם של הגואנצ'ים, בתקופה שלאחר הכיבוש הספרדי. אבראו אסף מידע רב על אורח חייהם, מנהגיהם, אמונותיהם ושפתם של הגואנצ'ים, במטרה לשמר את מורשתם ההולכת ונעלמת.
אחד מהישגיו הבולטים של אבראו הוא חיבור הספר "עולם הגואנצ'ים" (Mundo Guanche), שבו ריכז את הידע שצבר על תרבות הגואנצ'ים. הספר כולל תיאורים מפורטים של חיי היומיום, המבנה החברתי, הפולחנים הדתיים והשפה של הגואנצ'ים. אבראו התבסס על עדויות של בני התקופה, מסמכים היסטוריים וממצאים ארכיאולוגיים, במטרה להציג תמונה מקיפה של התרבות הגואנצ'ית. הספר מספק תובנות יקרות ערך על חייהם ואמונותיהם של התושבים הילידיים של האיים הקנריים, ומסייע לשמר את מורשתם התרבותית. מחקריו של אבראו ממשיכים לשמש בסיס לחוקרים וארכיאולוגים המתמקדים בהיסטוריה של האיים הקנריים ובתרבות הגואנצ'ים בפרט.
ב-1873 התגלתה ב-Gáldar , שבגראן קאנריה, מערה ובה ציורים גיאומטריים צבעוניים של הגואנצ'ים, מהמאות ה-13-14[12] לספירה.
במשך שנים, לא עודדה ספרד את המחקר אודות הגואנצ'ים. בתקופת שלטונו של פרנסיצקו פרנקו , אסור היה אפילו להזכיר את קיומם, מחשש שמרוקו תתבע חזקה על האיים הקנרים. כיום המצב שונה כמובן; תרבות הגואנצ'ים ובעיקר סיפורם מהווים אטרקציה תיירותית. שפת הגואנצ'ים נכחדה, אך נאחזה בכמה שמות של מקומות. לאחר הילידים נמחקו כקבוצה אתנית מאובחנת, הפכו אותם האירופאים (הכובשים שהכחידו את הילידים), למושא של רומנטיקה, ולימים מושא של שדה מחקר היסטורי ואנתרופולוגי[13].
בשנות ה-90 של המאה ה-20, בשנים האחרונות לחייו, חי בטנריף, האנתרופולוג וההרפתקן תור היירדאל (Thor Heyerdahl). הוא הגיע לשם לראשונה כדי לחקור ערמה של אבנים בגוימאר (Güímar), שייתכן שנבנתה בידי מתיישבים ספרדים קדומים, אך לדעתו מדובר במכלול של שש פירמידות מדורגות. הנחת היסוד שלו היתה שבני תרבות הגואנצ'ס , הם שבנו את האתר. הוא שיער שגוימאר שמשה כבירתם של הגואנצ'ים. היירדאל היה משוכנע שהאתר היה עדיין פעיל כשהספרדים הגיעו לאי ,בתחילת המאה ה-16. הגואנצ'ים היו עובדי השמש, כמו האצטקים במקסיקו. המקדש כולו בנוי כך שקוו האורך שלו פונה אל הנקודה שבהרים, מעליה זורחת השמש ביום הארוך ביותר בשנה. הוא דחה את הטענה של מתנגדיו הגורסים שהפירמידות הן תולדה של סיקול אבנים והדגיש שמדובר במבנה ארכיטקטוני, שהושקעה בבנייתו עבודה ומחשבה רבות. הוא השתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר.
ראו באתר זה: מסעותיו של תור היירדאל.
המקומות הטובים ביותר בהם ניתן להתרשם מהתרבות החומרית של הגואנ'ים הם
El Museo de la Naturaleza y el Hombre (Museum of Nature and Man), in Santa Cruz in Tenerife.
El Museo Arqueológico (Archeological Museum) in Puerto de la Cruz,
El Museo Canario (Museum of the Canary Islands) in Las Palmas in Gran Canaria,
la Cueva Pintada (The Painted Cave) in Gáldar
ביבליוגרפיה
"Guanches" . Encyclopedia Britannica. Vol. 12 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 650–651.
Adhikari, Mohamed (7 September 2017). "Europe's First Settler Colonial Incursion into Africa: The Genocide of Aboriginal Canary Islanders". African Historical Review. 49 (1): 1–26.. Retrieved 6 March 2022.
Adhikari, Mohamed (25 July 2022). "Destroying to Replace: Settler Genocides of Indigenous Peoples. Indianapolis: Hackett Publishing Company", pp. 1–32.
Fregel, R; Gomes, V; Gusmão, L; et al. (2009). "Demographic history of Canary Islands male gene-pool: replacement of native lineages by European". BMC Evolutionary Biology. 9 (1): 181.
Dalby, Andrew (1998). Dictionary of Languages. p. 88. Guanche, indigenous language of the Canary Islands, is generally thought to have been a Berber language.
Maca-Meyer, Nicole; Arnay, Matilde; Rando, Juan Carlos; Flores, Carlos; González, Ana M.; Cabrera, Vicente M.; Larruga, José M. (2003). "Ancient mtDNA analysis and the origin of the Guanches". European Journal of Human Genetics. 12 (2): 155–62.
Walker, Lawrence R.; Bellingham, Peter (2011). Island Environments in a Changing World. Cambridge University Press. p. 162.
פשוט נפלא – כל הכבוד גילי
תודה