סיור בעקבות מגיני תל חי

כתב: גילי חסקין, ‏‏‏08/02/2020

תודה לגדעון ביגר ולמולי ברוג על הערותיהם. תודה לעדנה מארכיון תל חי ולצוות של מוזיאון "השומר" , על עזרתם. תודה לנדב מן, מ"ביתמונה", על השימוש בתמונות.

ראו קודם: מאורעות הדמים באצבע הגליל.

ראו גם, באתר זה: אצבע הגליל; הקרב על תל חי, הבניית המיתוס של תל חי. סיור בעקבות מגיני תל חי.

כאמל אל-חוסיין – אפילוג לפרשת תל חי.

לייתר הסיורים בארץ 

הקדמה

זהו סיור אל אחד מאבני היסוד של האתוס הציוני, פרשת תל חי.

תל חי הייתה נקודת יישוב יהודית באצבע הגליל, אשר הוקמה בעת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, יחד עם חמרה וכפר גלעדי וצורתה הזכירה מבצר. תל חי נעזבה, לאחר קרב שהתחולל במשך רוב שעות היום, ב- 1 במארס 1920 (י"א אדר תר"פ) ונתקבע באתוס הישראלי, כפרשייה של הגנה וגבורה. לחללי תל חי נקבע יום זיכרון מיוחד, בנפרד מיום הזיכרון הכללי, ששולבה בו עליה לרגל חילונית. דבר שייחד את סיפור תל חי והעצים את המיתוס של המקום והקרב. פרשת תל חי אירעה בתקופת ביניים מדינית ובשטח הפקר ביטחוני. הסכסוך שאנשי ארבע הנקודות – מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה – נקלעו לתוכו, היה סכסוך "סורי", יותר מאשר ארץ ישראלי. יותר משהיה סכסוך בין ערבים ליהודים, היה סכסוך בין ערביי סוריה ולבנון של ימינו, לבין הצרפתים שהשתלטו על השטח לאחר מלחמת העולם הראשונה. על פי כן ולמרות הנסיבות המיוחדות והחריגות, הפכה תל חי לסמל ולנורמה של התנהגות לאומית. ביום אחד, י"א באדר, והמיתוס התמקד בדמותו של אדם אחד – יוסף טרומפלדור, אדם שכל דרך חייו הכשירה אותו להיות גיבור אגדה במותו. לימים, גם תנועת העבודה גם התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער בית"ר, ראו בתל חי את מורשתם.

מבוא: התיישבות השומרים בגליל העליון המזרחי:

השאיפה להתיישבות חקלאית, היתה מעקרונות היסוד של הארגונים 'בר-גיורא' ו'השומר'. 'בר-גיורא' הטיל על חבריו חובה לעבוד שנה בחקלאות, ו'השומר' קבע את זכותו של כל חבר לעבוד בחקלאות לאחר שתי שנות שמירה. לפי צבי נדב[1], באספת היסוד של 'השומר' בכפר-תבור, הוחלט לפעול באמצעות חברת יק"א, כדי למצוא מקום להתיישבות חבריו[2]. על-פי סעדיה פז, ראשיתו של החלום עוד בימי 'הקבוצה האינטימית' בשפיה, ב- 1906, שחבריה חלמו על הקמת יישובים דוגמת אלה של הקוזאקים מגדות הוולגה והדון[3]. גם אלכסנדר זייד מעיד, שבימי 'הקולקטיב' בסג'רה, ב- 1908 ואחר-כך בכפר-תבור, עסקו חבריו רבות בבעיית ההתיישבות בחורן, שעליה הסתכלו כמו על התיישבות לוחמים בנוסח הקוזקים על הסץ'. ישוב קבע, בו חיות הנשים עם ילדיהן והגברים שבים אליו מעת לעת, כדי להחליף כוח[4].  צבי נדב שאף להקמת מושב שומרים שיתופי בקווי הגבול של הארץ, באזור הסְפַר: "הרחק מן היישוב הכבוש ומן העיר; בין ההרים ובקרבת מקום של שכנים אמיצי לב, למען נוכל לאמן גם את הדור הגדל עמנו, לחיי הגנה על הסוס ובנשק, שיהיה אף הוא בריא בגופו ורוחו ואמיץ לב"[5].

ראו באתר זה: השומר.

יש כאן אפוא מגמה קבועה וברורה, אלא שבמתח בין האתגרים הביטחוניים לבין מגמת ההתיישבות גברו הראשונים. יחד עם זה, השאיפה לעבור מחיי שמירה לחיים המושתתים על עבודה חקלאית, קיננה בעוצמה רבה אצל חלק ניכר מהמייסדים; וככל שעיסוקם בשמירה הלך והתארך לשנים, כך התגברה שאיפתם זו. ראשי המגמה ה"התיישבותית", היו מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי נדב, בעוד שאת המגמה ה"ביטחונית" הנהיג ישראל שוחט[6].

רעיון התיישבות הקבע של 'השומר', התפתח במקביל לשני תהליכים: הראשון הוא התמורה בהתייחסותן של תנועות הפועלים בכלל לרעיון ההתיישבות – מהתנגדות לכמיהה[7]. תהליך שני הוא השחיקה של חברי "השומר" מהשמירה הממושכת. יש להניח, שכל עוד היו אנשי 'השומר' צעירים ורווקים ונושא השמירה היה בו מהחידוש האפוף רומנטיקה, גבר הקו "הביטחוני" על ההתיישבותי. לזה יש להוסיף, אולי, את ההצלחה שהאירה פניה לאגודה עד 1913, שלכאורה הצדיקה את הדרך הראשונה, אם כי החלה להתגלות שחיקה מדאיגה. אולם עם התבגרותם של השומרים והקמת המשפחות, נעלם, לפחות לגבי הוותיקים, היסוד הרומנטי-אקזוטי המושך שבשמירה והתחילה התביעה העיקשת למימוש ההחלטות הישנות על ההתיישבות, שלאורך השנים שולם להן מס שפתיים בלבד. עם הכישלונות משנת 1913 (עזיבת המושבות בדרום הארץ, יציאת שוחט ללימודים בטורקיה ועוד), גברו עוד יותר הדרישות והלחץ להקמת מושב-שומרים[8].

הביטויים העזים ביותר, המגלים את הייאוש מהשמירה כדרך-חיים ואת הגעגועים להתיישבות, מצויים במכתביו של מנדל פורטוגלי לאשתו. במכתב משנת 1912, מימי השמירה ברחובות, מספר פורטוגלי, שאיננו רוצה לעזוב את השמירה, שמא כל המפעל שהוא וחבריו פיתחו יתמוטט. זאת אף-על-פי ש"אני נוכח שהשמירה משחיתה את האיש ומכניסה דמורליזציה בחייו". לכן הפתרון הינו "ליצור מושב של שומרים, אשר שם תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי לכל אחד מבעלי המשפחות". במכתב אחר, מציין פורטוגלי, שדרך החיים המנוהלת על-ידו, נמאסה עליו: "לי דרושה עבודה גופנית. גופי דורש זאת, וגם רוחי זקוקה לזאת. אני אהיה מאושר ביום שאצא לעבודה". ובהמשך מופיעה זעקת הייאוש: "… השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה והרבה הרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכול עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר והריקנות גוררת עצלות ודמורליזציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי-כוח וחדלי-מרץ. אין טוב מעבודה, והגם – קשה היא בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. אידיאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד – אחווה… הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזקים, שהיו יוצאים מכאן ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשים"[9] . מלחמת העולם רק החריפה את הבעיה. בחורף הראשון למלחמה, היגרו מיהודה לגליל כ-120 פועלים ובספטמבר 1915 היו בגליל כולו 463 פועלים, רובם מובטלים[10].

השאיפות של מנחם פורטוגלי, צבי נדב, ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, לא היו נחלת כל חברי 'השומר'. החלוקה בין חסידי הקו ה"ביטחוני" לבין חסידי המגמה ההתיישבותית היתה לפי ריכוז המאמץ, דגשים וקביעת מרכז הכובד של חייהם. אף צד לא שלל את המגמה האחרת, אך הפיצול למגמות היה קיים. ביטוי חריף, המלווה בתרעומת מרה לגבי ההבדלים, נתן אלכסנדר זייד בכותבו, שרבים מחבריו הסתלקו מרעיון ההתיישבות, אף שהדבר נקבע בקווי היסוד של האגודה

בין החולמים על הקמתו של המושב המתואר היו חילוקי-דעות באשר למיקומו. בדרך-כלל סברו, שיש להקימו במקום מרוחק מהעיר, בין הרים ועל-יד שכנים אמיצי-לב, כדי שאפשר יהיה לגדל דור צעיר ונועז. אלכסנדר זייד דרש שהמקום יהיה קרוב לשפת הים, כדי שהנוער ילמד ספנות[11]. שמואל הפטר שם את הדגש על האפשרויות לביסוסו הכלכלי של המושב המתוכנן . לעומת אנשי המגמה ההתיישבותית, סבר ישראל שוחט ,שאת מושב השומרים העתידי, יש להשתית על כלכלה של גידול בהמות, וזאת כדי שהנשים יוכלו לטפל במשק, בעוד שהגברים ימשיכו לעסוק בשמירה. לכן שלל את משק הפלחה והעדיף עליו את הרפת וגידול הסוסים[12].

בדרך לגליל

קודם לכן, נעשה ניסיון להקים מושב-שומרים בתל-עדשים (תל-עדש), שעל אדמותיה עלו אנשי האגודה באוקטובר 1913. היסודות להקמת הקבוצות בגליל העליון המזרחי הונחו במשך שנות המלחמה. מתוך הרצון לתקוע יתד בצפון, מתוך לחץ המשבר ומתוך האפשרויות שנפתחו. בזו אחר זו נוסדו הקבוצות חמארה, בר גיורא -כפר גלעדי, ב-1916; טלחה-טיון (תל חי) ב-1916-1917; איילת השחר (נג'מת א-צובח), ב-1916-1918 ומחניים ב-1917. יישובים אלו הוקמו על-ידי אנשי הזרם הפועלי, בני העלייה השנייה, שבאו לבנות את משקיהם על יסוד של חיים קולקטיביים. נוצר כאן פרדוקס מעניין: היוזמה להקים את הישוב, הבעלות על הקרקע ועיקר המימון הגיע מיק"א[13], חברה ששורשיה והאוריינטציה הכלכלית-חברתית שלה היו קפיטליסטיים; בעוד המתיישבים החדשים היו בעלי השקפת-עולם סוציאליסטית-שיתופית.

תחנה מספר 1: הר צפייה

נתחיל את הסיור במצפה דדו, על מדרונו של הר צפייה ונתבונן בכפרי דרום לבנון ויישובי אצבע הגליל.

ראשיתה של המושבה מטולה – באדמות שרכש הברון רוטשילד[14], ב-1890 בכפר אומטולה, שהיה בבעלותו של ערבי נוצרי מצידון בשם ג'בור בֵּיי. על אדמות אלה התיישבו בסוף המאה ה- ,19 פליטים דרוזים, שהצליחו לשכנע את בעל הקרקע, לתת להם לחיות על אדמותיו, במעמד של אריסים. אולם, מכיוון  שהדרוזים הפרו את התחייבויותיהם, החליט ג'בור בֵּיי למכור את אדמות אומטולה. כאן נכנס לתמונה יהושע אוסובצקי, אחד מנציגיו של רוטשילד, אשר שכנע את הברון לרכוש את האדמות, על ידי כך, שתיאר את המקום בצבעים מרהיבים. הוא הבטיח אדמה משובחת, שפע של מקורו מים ותושבים דרוזים המייחלים לעזור את המקום[15].

אולם לאחר שנודע לדרוזים באומטולה, על מכירת האדמות לנציג הברון, הם פרסמו ברחבי הגליל, אזהרה קצרה וברורה: "כל מי שיעז לחדור לכפרנו, לשם דיון בקשר לרכישת אומטולה – דמו בראשו". אוסובצקי ידע שהמסמך המעיד על קניית הקרקע מידי הבעלים היה חסר משמעות בעיני אנשי הכפר. הוא חשש שהם לא יהססו להילחם על האדמה, ואף יזעיקו לשם כך את אחיהם, תושבי הלבנון. לכן, במצב שנראה חסר מוצא, יצא בלוויית עוזרו לכפר אומטולה, כשהם רכובים על שתי סוסות אצילות. הם עברו את הכפר בדהירה מהירה – ועצרו בפתח ביתו של השייך, ראש הכפר. אומץ לבם של שני הרוכבים היהודים הדהים את תושבי הכפר ושבה את לבם. לאחר משא ומתן, החליטו התושבים, להכיר בבעלותו של אוסובצקי על האדמות, וההסכם ביניהם נחתם בסעודת פיוס גדולה ובהכרזה על "אחווה ורעות" בין תושבי הכפר למתיישבים היהודים שיבואו[16].

המתיישבים היהודים הראשונים הגיעו לאומטולה מכפרי הגליל ומן העיר צפת, כדי להקים "מושבת עובדי אדמה". הברון רוטשילד, שמימן את רכישת האדמות, שלח למקום גם פועלים חקלאיים יהודים. אלה התחילו לעבד את האדמות לצדם של הדרוזים, שהמשיכו לעבוד במקום, על פי ההסכם עם אוסובצקי. אולם מתברר כי אוסובצקי הטעה את הברון. תנאי החיים והמגורים היו קשים, והמושבה הייתה מרוחקת מאוד מכל יישוב יהודי. כדי להגיע מיישובים במרכז הארץ לאומטולה – היה צורך להפליג מיפו לְבֵּירוּת, משם – לצידון, ומצידון צריך היה לרכוב על גבי בהמה, כשמונה שעות, עד למושבה החדשה.

בשנים הראשונות היה שיתוף פעולה מוצלח בין היהודים לדרוזים באומטולה. המתיישבים היהודים עסקו בגידול גפנים. אולי מתוך תקווה שיקום באזור יקב, אולי מתוך מחשבה לספק ענבים ליקבים המרוחקים שהקים הברון רוטשילד במושבות זיכרון יעקב וראשון לציון. הם זרעו חיטה ומיני קטניות, וגם רכשו ציוד חקלאי.. שיתוף הפעולה עם הדרוזים כלל עזרה הדדית, וגם הרתיע שודדים מלתקוף את המושבה החדשה. המצב השתנה בשנת תרנ"ה – 1895, עם פרוץ המרד הדרוזי נגד העות'מנים. הדרוזים מאומטולה נענו לקריאת המרד, נטשו את הכפר והצטרפו למלחמה בטורקים. התכנית של אוסובצקי להפוך את אומטולה להתיישבות משותפת דרוזית-יהודית ירדה לטמיון, ועל ההתיישבות הצעירה העיקה בעיה מידית של כוח אדם לעבודות החקלאיות. מתיישבי אומטולה יצאו בקריאה דחופה לפועלי המושבות להצטרף אליהם כדי לחזק את ההתיישבות במקום, לסייע בעבודה החקלאית ולהציל את היבולים. קריאתם נענתה, וביום ה' בסיוון תרנ"ו – 1896 הגיעו לאומטולה כ- 60 איכרים יהודים, מרביתם מן המושבות ראשון לציון וזיכרון יעקב. ויום זה, שבו הפכה אומטולה למושבה יהודית, נקבע כיום ייסודה, והיא גם זכתה לשֵם עברי חדש – מטולה[17].

כול הרעיון היה להקים "מושבה לתפארת" – מושבת דוגמא, כמו באר טוביה שבדרום. כאן עלו להתיישבות רק בעלי ניסיון קודם בחקלאות ונבחרו אנשים בצורה פרטנית. גם ניסו לבנות להם מבנים חדשים בגגות שטוחים ועוד דברים רבים מודרניים לזמנם.

אולם החיים במושבה היו קשים מאוד, והאיכרים במטולה התמודדו עם בעיות של עוני, מחסור ומחלות – וגם עם תנאי מגורים קשים: הם התגוררו בבקתות עלובות עשויות חומר .מטולה סבלה ממחסור במים, רק שני שליש מאדמותיה היו ראויות לעיבוד ובמקום ה-200 דונם שהובטחו, קיבלה כל משפחה, רק כ-120 דונם. הסכסוך הממושך עם הדרוזים, שלא רצו לעזוב, או רצו וחזרו בהם, מירר את חיי התושבים[18]. הברון רוטשילד, המשיך לתמוך במושבה, בעיקר בצורת הלוואות. הוא שלח אליה אגרונום צעיר ומבטיח בשם אהרן אהרונסון[19], שלימד את האיכרים שיטות חקלאיות מודרניות, של טיפול וטיפוח גידולים מסוגים שונים. אהרונסון גם נתן הוראה להרוס את בקתות החומר שבהן גרו האיכרים ולבנות במקומן "בתים חדשים ומרווחים". וכך, בעזרתו של מהנדס יהודי מצרפת, נבנה הרחוב הראשי (והראשון) במטולה והמושבה הפכה מכפר עלוב למושבה מסודרת ומודרנית, שכללה בתים לאיכרי המושבה וכן מבני ציבור – בית ספר, בית כנסת, בית לרוקח של המושבה, בית למיילדת ועוד[20]. יחד עם זאת, האיכרים סבלו מהתנכלויות השכנים הדרוזים, שגנבו את יבולי המושבה והתקיפו את איכרי המושבה. מצוקתם של איכרי מטולה נפתרה בדרך של דילול אוכלוסין והעברת חלק מהם למושבות הגליל התחתון[21]. אגודה של "יורדים", שפעלה בניו יורק, ונקראה "אגודת בני הגליל באמריקה", אפילו עודדה אותם לעזוב את הארץ [22].

האיכרים שנותרו במושבה, התקשו לעבד את האדמות, שהיו רחוקות מבתיהם ומפוצלות. חלקן הפכו לבר. גם תוספת הקרקעות שנרכשו בעמק עיון, לא הועילה הרבה. בקיץ היתה האדמה קשה ומבוקעת ובחורף עמדו בהן המים[23]. אוכלוסיית המושבה הלכה והתדלדלה, הן בכמות והן באיכות. ערב מלחמת העולם הראשונה, היו במושבה 241 נפשות: איכרים, אריסים, שכירים ופועלים. האגרונום יצחק וילנסקי, בחן את בעיותיה של מטולה ואת מגבלותיה הכלכליות והציגה כמושבה שנולדה "בעלת מום" ומצבה הכלכלי חסר תוחלת[24].

אולם, יתכן שגם אם לא היה הגיון כלכלי רב בהקמתה של מטולה, כפי שהגדיר זאת ההיסטוריון, שכתב את תולדות בית רוטשילד, "היא היתה מובלעת אסטרטגית לעתיד לבוא[25]. לדעת חיים וייצמן, הברון הרחיק לחשוב במושגים מדיניים ולאומיים, גם אם לא האמין בתנועה הלאומית[26]. וייצמן הרחיק לכת וקבע כי  הברון היה מבחינת נביא, שחזה שהמושבות יהיו הגורם המדיני החשוב ביותר[27]. אולם חזונו של הברון, לא היה מוגדר בגבולות מסוימים. לא הגיאו פוליטיקה היא שהנחתה את פעולתו, אלא הבחינה היישובית. יותר מחזון, אפיינה את פעולת הברון תחושת המציאות. כאשר התפתה להפצרות אוסוביצקי, לרכוש קרקעות באזור שלימים יקרא ,אצבע הגליל", לא יכול היה לשער, כי ברכישת מטולה הוא תוקע יתד ראשונה בגבולה העתידי של ארץ ישראל.

למעשה – הקמת מטולה בצפון ובאר טוביה בדרום קבעו את תחומי ההתיישבות העברית עד להקמת נגבה בשנת 1939, במסגרת יישובי "חומה ומגדל". מעולם לא הוקם יישוב מצפון למטולה, שקבעה וקובעת עד הים את המיקום הצפוני ביותר של מדינת ישראל ממערב לנהר הירדן.

ראו באתר זה: אצבע הגליל

תחנה מס' 2: כפר גלעדי.

בשלהי 1913 החל תהליך התפנותו של 'השומר' מאזורי יהודה ושומרון והתרכזותו המחודשת בגליל. תהליך זה התגבר כתוצאה מהמלחמה שפרצה ב–1914 והלחצים הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. הנסיגה והקיפאון בעשייה הביאו, כדרך הטבע, להתגמדותו של החזון. חלק ניכר של השומרים נאלץ להתרכז בתל-עדש, בהעדר מקומות עבודה או שמירה. בסיר הלחץ החברתי-כלכלי של היישוב הקטן רבו החיכוכים, הטינות, האיבות וחוסר הסובלנות של האנשים זה כלפי זה; ואלה, בסופו של דבר, הביאו לפיצול בדעות ובמגמות. התגבשה קבוצה, שרצתה לשים את הדגש בפיתוח ההתיישבות ובעיקר בביצורו של תל-עדש, כיישוב המיוחל של 'השומר'. אחרים ראו את העיקר בהמשך המאבק על השמירה. אל הוועד החדש של 'השומר', שנבחר באספת האגודה בספטמבר 1915 (א' בתשרי תרע"ו) ביבנאל, סירבו להצטרף שתי הדמויות המרכזיות של האגודה, שהיו מעוזו של הוועד מאז ראשית קיומו של הארגון – ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי. קרוב לוודאי, שסירובם של השניים להיבחר, היה גם על רקע החיכוכים שפרצו בתל-עדש בין קבוצת גלעדי לקבוצה ה'משקית'. זו הראשונה רצתה לראות ביישוב את בסיסם של כל אנשי האגודה ולכן, כך טענה, מוטלת עליו חובה לקלוט כל שומר עד שירווח לו ויסתדר. הקבוצה ה'משקית', בראשותם של שמואל הפטר וחיים שטורמן, טענה שאין המקום מסוגל לשאת על גבו המשקי את כלל חברי 'השומר', וכי יש לדאוג קודם לביסוסו. ויכוח זה הובא להכרעה באספה ביבנאל והוכרע נגד דעתה של קבוצת גלעדי. כמו כן נוצר מתח בין המשפחות לבין הרווקים. כתוצאה מכך, נאלצה קבוצת גלעדי לעזוב את תל-עדש ולקבל את השמירה בכפר-תבור[28]. תנאי השמירה בתקופה המלחמה היו בלתי-נסבלים; החזרה לתל-עדש היתה חסומה; והיחסים בין קבוצת גלעדי לבין תושבי כפר-תבור הידרדרו לשפל[29].  לאור מציאות חייהם העגומה ,הפנייה להתיישבות, עם כל המורכבות שבדבר, היתה אפוא המוצא היחיד והמכובד שהיה לקבוצה.

גלעדי פנה גם לקרן הקיימת לישראל, בהתבססו על ההחלטה שהתקבלה בקונגרס ה –11, בוועדה הארץ-ישראלית, על- פיה הקרן אמורה היתה לתמוך, בהקמת מושב-שומרים בהיקף של כ-30 משפחות[30]. הקרן הקיימת הציעה לגלעדי להתיישב בכינרת, מרחביה או חיטין, תוך נכונות לתמוך בכ-10.000 פרנק. גלעדי פסל את כינרת ומרחביה, אך היה מוכן לבדוק את ההצעה של חיטין, בתנאי שאדמות הקרן הקיימת במקום ירוכזו ותינתן למתיישבים תוספת-קרקע וצריף למגורים[31]. החוקר יעקב גולדשטיין מדגיש, כי פרשת חיטין חשובה, מפני שניתן ללמוד ממנה, שלמרות האידיאולוגיה של התיישבות בספר, קבוצת גלעדי היתה מוכנה להתיישב גם ב'עורף'. ורק בגלל סיבות מעשיות, ולא אידיאולוגיות האופציה של חיטין לא מומשה.

לאחר הכישלונות, חזרה הקבוצה לשאיפה הראשונה, להתיישב בחורן, על אדמתה של יק"א (שהיתה במקורה אדמתו של הברון רוטשילד), ובכך להגשים את החלום הישן שבוטא עוד בשנת 1907 על-ידי מייסדי 'בר-גיורא'. לצערם של חברי הקבוצה, הרעיון לא היה מעשי בתקופה זו[32].  אולם חיים קלווריסקי, הפקיד הראשי של יק"א בגליל העליון, לקח על עצמו את האחריות והציע לישראל גלעדי ולחבורתו להתיישב באזור זה. ממבחר ההצעות של קלווריסקי בחרו אנשי גלעדי באדמות חמארה (מעין-ברוך של היום), שהיו בבעלות יק"א, ואנשי מטולה לא עיבדו אותן. בשנת 1916 עלתה קבוצת גלעדי לגליל העליון, תכניתו של גלעדי היתה ליישב באזור ארבע קבוצות במקביל: בחמארה, טלחה (תל-חי), מחניים וכן בנג'מת א-צובח (איילת-השחר), שבאותה שנה החלו בה ניצני ההתיישבות[33]. ישראל גלעדי רצה לראות הרבה ישובי-פועלים גדולים ומבוססים במזרח הגליל העליון. מספר חבריה של קבוצת גלעדי היה זעום בתחילה. אולם הקבוצה לא העלתה טיעון אידיאולוגי, המעדיף קבוצה קטנה, כפי שהיה בדגניה.

בכפר גלעדי, באים לידי ביטוי, קווים רבים המאפיינים את ההתיישבות הקיבוצית כולה, אך תולדותיו ניחנו גם בתכונות המיוחדות לישוב זה בלבד. כפר גלעדי ניצב מראשיתו במקום מיוחד במינו, במרחב המוגדר על ידי צירים המחברים בין קטבים מנוגדים: אוונגרד, מול עממיות; ישוב נידח מבחינה גיאוגרפית, אך במרכז העניינים מבחינת הגשמת הציונות; ציבור שקוע במעש, אך לא שוכח את החזון; קבוצה המוגדרת מראש כ"ביטחוניסטית", (בניגוד לקבוצה ה"משקיסטית", בראשות חיים שטורמן, שהתרכזה בתל עדש), אך בונה משק לתפארת; חברין שמרו בקפדנות על תכנים, עקרונות וערכים, בלי לקדש מסגרות. הם ידעו היטב לעשות חשבון כלכלי, אך בו בזמן פעלו באופן אנטי כלכלי, למען עקרונותיהם. החברים עשו חלוקה מעניינת בין המגמה פנימה, לבנות את הבית, לבין המגמה החוצה – מילוי משימות לאומיות. מיכה לבנה מדגיש, כי כפר גלעדי הצליח להפוך את אנשי 'השומר' – ואת כל מה שסימלו – למושא להערצה, הזדהות ואפילו לחיקוי. חיקוי התוכן ולא המסגרת[34].

קבוצת השומרים הרווקים גרו תחילה בחמארה והמשפחות במטולה, מהלך של שעה וחצי. אחר כך עברו כולם למטולה. הקבוצה לקחה על עצמה גם את שמירת המושבה. הדבר הכביד עליה, כי היה על חבריה ללכת מרחק רב מדי יום, כדי להגיע לאדמתם, ובערב לשוב למטולה. העומס הכפול של העבודה והשמירה בחורף 1916-1917 התיש את כוחם של חברי קבוצת גלעדי. לזייד ולשניאורסון לא היו נעליים והם נאלצו לצאת לשמירה יחפים, או ברגליים עטופות בסמרטוטים. כולם עמדו על סף אפיסת כוחות גמורה[35]. הפתרון נמצא בצריף ממחניים העזובה, שקלווריסקי העניק להם במתנה. הצריף פורק לחלקיו והועבר בתלאות רבות צפונה. לאחר מאמצים רבים הוא הוקם מחדש על ראש הגבעה, שעליה ניצב כיום קיבוץ כפר-גלעדי. בשלהי קיץ 1917, עלו החברים אל ההר. על שם הצריף קראו הערבים למקום "תח'שיבה" (צריף העץ). בעקבות מאסרו של יוסף לישנסקי בידי הטורקים, בו נאלץ למסור ידיעות, גם על "השומר", בא גל של חיפושים, מעצרים ועינויים, בכל ישובי הגליל. גלעדי נמלט לחרמון, אך כעבור כמה ימים הסגיר את עצמו לשלטונות[36]. ב-27 באוקטובר בלילה, אסרו אותו ואת חבריו, בצריף שב"הר". והוליכו אותם לחקירה במטולה ומשם לכלא בדמשק. הישוב נעזב. הצריף הקטן התהפך ברוח. כל הרכוש נגנב ובעלי החיים שלא נגזלו, מתו ברעב. גלעדי ששוחרר, אותם חברים שלא נאסרו וכן כמה מחברי "השומר" שבאו לעזרתם, החלו מבראשית, לשקם את הקבוצה[37].  הישוב הוקם מהריסותיו כמה חודשים לאחר מכן. בסתיו 1918, חלו תושבי הצריף ב"היספניקה", השפעת הספרדית . גם דוגל, תינוקם של ישראל וקיילה גלעדי, נדבק במחלה. קיילה  לקחה אותו לטבריה כדי להצילו. בדרך שקעה העגלה בבוץ. ובדרך שמעו כי ישראל חולה בטבריה. התינוק מת בדרך, בגיל עשרה חודשים. היא המשיכה לטבריה, שם התבשרה על מותו של ישראל[38]. במכתבו האחרון לפני מותו, הציע ישראל גלעדי לקרוא למקום בשם כפר-ב"ג (בר-גיורא), אך לאחר מותו , ב-ב-1 בנובמבר 1918, החליטו חבריו לקרוא למקום על שמו – כפר-גלעדי[39].

ב-1919 עלתה על אדמות חמארה, שהוקצו לה מתוך שטחי כפר גלעדי, קבוצה שהתכוונה להקים במקום מושב עובדים. המושב הראשון בכלל. היו בכפר גלעדי שהתנגדו למסירת אדמה לזולתם, כאילו שכחו כי קרקעות קיבוצם עצמן, נמסרו לידיהם מתוך שטחי מטולה.  ישוב זה נעזב.

לאחר אירועי י"א באדר תר"ף , במרס 1920, נעזב המקום יחד עם מטולה ותל-חי, אך ב–5 באוקטובר 1920, כעבור שבעה חודשים, חזרו אנשי כפר-גלעדי ליישובם בשלישית ושיקמו אותו כיישוב קיבוצי. למשקמי כפר-גלעדי, הצטרפו אנשי 'השומר', שעד אז ישבו בתל-עדש, אשר עקב העזיבה חדלה להיות יישוב של 'השומר'.

בראשית שנות ה-20, מנה הקיבוץ 25 חברים. בספטמבר 1921 (י"א באלול תרפ"א) הצטרף הקיבוץ אל "גדוד העבודה" ובעקבות זאת הגיעו חברים שהביאו עמם את רוחו המיוחדת של הגדוד. כפר גלעדי ראה עצמו תקופה ממושכת כפלוגה בתוך גדוד העבודה, שהצמיח מתוכו את הגישה של קיבוץ גדול וגדל. בניגוד לדגניה וכנרת, הקיבוץ חש צורך עז להגדיל את מספר החברים, אך מספר האנשים שהיו מוכנים לעלות לארץ צפון, היה מועט.

בישוב הקטן והמרוחק התגבשו שלש קבוצות שונות:

א. משפחות יוצאי "השומר".

ב. אלמנות השומרים (רבקה ניסנוב, טובה פורטוגלי, חיה-שרה חנקין ואסתר בקר) .

ג. צעירים חברי "גדוד העבודה".

ראו באתר זה: גדוד העבודה.

היחסים בין כפר גלעדי לתל חי היו מתוחים למדי. המחלוקת הראשונה בין הקבוצות פרצה כבר בשנה הראשונה למאורעות י"א באדר תר"פ. כל החללים נפלו בתל חי, אך קברי האחים של ששת הנופלים, נכרו בו בלילה כעשרה מ' מהבית של כפר גלעדי. בעצרת הזיכרון התעורר ריב קשה בין הקבוצות[40]. רק ב-1924 הגיעו הקבוצות להסכמה, שלפיה יעבירו את הגופות לבית הקברות הכללי, הנמצא בין שתי הקבוצות.

בקיץ 1922 ,פרץ בין שתי הקבוצות , סכסוך על רקע משקי . שתיהן התחרו על הזכות לקצור חציר בר. ידם של חברי תל חי היתה על העליונה. אנשי כפר גלעדי הגיבו בהרס תעלות המים של תל חי וגרמו לקמילתם של שמונה טון חיטים[41].

באמצע שנות העשרים, פרצו ויכוחים רעיוניים בין חברי כפר-גלעדי, בעיקר סביב גידול הילדים. אלכסנדר זייד לא קיבל את דעת החברים על אופן גידול הילדים בבתי ילדים, המרוחקים מבתי ההורים, והתנגד לתפיסה שילדי הקיבוץ הם "רכוש" הקיבוץ. כמו כן, ביקר זייד את חברי כפר גלעדי, על שהם מעדיפים לעסוק בענייני ביטחון, רכישת נשק ועוד, במקום לעבוד את האדמה. זייד ואחדים רצו ישוב של קבע, עם דגש על חקלאות. אחרים, כמו מניה וישראל שוחט, חלמו לטפח את החלום הצבאי. בשני המקומות עמדה הקבוצה הוותיקה, מול החלומות הגדולים של אנשי השומר: צבא מודרני, בית ספר לטיסה, ייצור נשק ועוד. זייד טען כי "מניה [שוחט] אמרה שכפר גלעדי המשק וכל מה שיש הוא רק פיקציה. העיקר פה הוא ההגנה וכול הייתר הן רק לשם דקורציה"[42].

פרשת אלכסנדר זייד

זייד ביקר את חברי כפר גלעדי, על מה שראה כמתירנות מינית וביומנו דיבר בחריפות נגד ה"בורדל" שמתקיים, כביכול, בקיבוץ. ביומנו כתב על פרשה רומנטית שהסעירה את הקבוצה: "בזמן האחרון התחילה להופיע אצלנו בגילוי תופעה של חיים חופשיים באהבה. לאחד תענוג במשך חודש, לשני סבֵל במשך רבע חיים. הלילה ילדה ריבה (ריבה מישל, שהיתה אשתו של משה אליוביץ וילדה בן ללוקאצ'ר). עכשיו יש לה שני בנים משני אבות. כמה יסבלו ילדים אלו כמה יסבלו ילדים אלו בגלל הוריהם…"[43].

ראו באתר זה: אלכסנדר זייד – השומר האחרון

בעיה נוספת שהתעוררה בכפר גלעדי היתה פעילותו של "הקיבוץ החשאי" – ארגון סתר שפעל בתוך "גדוד העבודה", ללא תיאום עם ה"הגנה". עם פירוק "השומר" ב-18 במאי 1920, חששו ה"שומריקים", כי ממשיכיהם לא יצליחו לעמוד באמות המידה הגבוהות שהציבו. במשך כל העשור הראשון לקיום ה"הגנה", הסתמן יחס של פטרונות מבחוץ, מצד יוצאי השומר כלפי הארגון החדש. ביולי 1921 נערכה בכפר גלעדי אסיפה חשאית ובה הוקם ארגון חשאי חדש בשם "הקיבוץ".  היה זה ארגון מחתרתי להגנה, שנועד לעסוק ברכישת נשק, אחסונו, יצור תחמושת וניהול בית ספר צבאי. זייד היה שותף להתארגנות של "הקיבוץ" ובאספת היסוד שלו טען, כמו מניה שוחט, שהגם שהגוף החדש אינו מפלגתי, צריכה להיות לו זיקה מיוחדת למעמד הפועלים[44]. למרות זאת, מסיבה לא ברורה, הוא מודר מהעיסוקים הביטחוניים של "הקיבוץ", דבר שעורר בו מרירות רבה.

ראו באתר זה: הקיבוץ החשאי בגדוד העבודה.

חבריו של זייד, מתו. יחזקאל חנקין – עמו למד סיתות בירושלים – נפטר ממחלת הקדחת הצהובה כבר בשנת 1916. חברו מנחם פורטוגלי נהרג מפליטת כדור  [45]. מותו של ישראל גלעדי זמן קצר אחרי המלחמה, היה עבור זייד מכה קשה.  זייד מצא את עצמו לבדו, ללא קבוצתו ה חמימה והתומכת. הוא חש שהוא נותר ללא חבר קרוב אחד[46].

המתנגדים לזייד, הסיטו את מאבקם נגד אשתו ציפורה, שעוררה התנגדות, בשל מאבקה המגדרי, שהתחיל כבר בסג'רה וגרס שגם הנשים ייקחו חלק בשמירה, דבר שהופסק בכפר גלעדי[47].  אלכסנדר זייד היה בין הבודדים שלחם באופן עקבי לביטולה של האנומליה, שקיפחה כה קשה את נשות החברים והצעירות האחרות שהיו קשורות לאגודה: "חיי הבחורות שלנו בקולקטיב היו קשים. שאפנו לשנות את חיינו מיסודם, אך לא שינינו את מושגינו על תפקיד האשה בחברה…"[48]. באספה השנתית של השומר, שהתקיימה ביבניאל ב-9 לספטמבר 1915, נערך דיון נוקב על מעמדה של האשה באגודה. זייד סנגר בהתלהבות למען זכויות שוות של הנשים. רחל ינאית כתבה: "הוא מגן על עמדת החברים הבודדים האומרים שחברה ההולכת אחרי חבר ב'השומר', ביודעה מה צפוי לה בחיי משפחתה, היא ממילא מועמדת טבעית ל"השומר"[49]. רות בקי-קולדוני כותבת כי "בשל הערצתו אליה [לציפורה – ג"ח] נהפך למצדד בשוויון זכויות לנשים, בתקופה שהמונח פמיניזם עוד לא היה ידוע", כשהתרשם עמוקות מעבודתן של הנשים שחרשו בסג'רה וכתב: "הן עבדו בכל העבודות, חרשו בשוורים… הן בעצמן, ברצונן ובמרצן כבשו להן דרך במקצוע החדש, יצאו מהמטבח המחניק לשדה, וראו את ההבדל בין העבודה הביתית לזו החופשית בשדה"[50].

בנוסף לכך, היו גם טענות שציפורה לא עובדת ורק מתעסקת עם ארבעת הילדים שלה….

בכ"ו בכסלו תרפ"ה, 23 בדצמבר 1924, התקיים משפט בעניין הרחקתה של ציפורה מכפר גלעדי. בסופו של דבר הוחלט ברוב גדול, שתעזוב. על פי ההחלטה, "נוציא את ציפורה מכפר גלעדי ונעביר אותה לפלוגה אחרת"[51]. לימים, בתכנית רדיו שנקראה "100 שנה להולדת אלכסנדר", דיברו ותיקי כפר גלעדי, ביניהם נחום הורביץ, יצחק חנקין והדסה גלעדי, וספרו שהיו נגד ציפורה, רצו שתעזוב את הקיבוץ והציעו לאלכסנדר להישאר בלעדיה…

ציפורה ואלכסנדר הממורמרים, עברו עם ארבעת ילדיהם לתל חי[52], שהיה שייך גם הוא לגדוד העבודה. באותם ימים היה ישוב כושל, כשחבריו. לא מצליחים להתגבש ולא הצליחו משקית. החיזוק של אלכסנדר זייד היה להם כמו הצלה. הוא חבר לקלמן כהן ויחד הם הרימו את רמת החקלאות ביישוב. במשך למעלה מחמש שנים, שכנו כפר גלעדי ותל חי, זה ליד זה, במרחק של 20 דקות הליכה ושניהם מרוחקים כדי יום שלם של הליכה מהקיבוץ הקרוב ביותר (איילת השחר). כל עוד והם נחשבו כשתי פלוגות של גדוד העבודה, היה אפשר להשלים עם קיומם של שני ישובים זעירים, שכול אחד מהם לחוד, אינו מצליח להגיע ל"מאסה קריטית" של מספר חברים יציב. אבל לאחר שמוסדות הגדוד התרופפו, גברו הקולות בשתי הנקודות, שקראו לאיחוד.

זייד קיבל הבטחה מההסתדרות, שתעמוד לצדו בהתנגדותו לאיחוד היישובים, מנגד עמדו חברי גדוד העבודה ובנוסף התקיימו מספר וועדות בנושא זה. במועצת "הגדוד" שהתקיימה בתל יוסף בימים 1-8 בספטמבר 1925, הוחלט לאחד את משק "הגדוד" בגליל העליון, היינו קיבוץ כפר גלעדי, משק תל חי ופלוגת החוצבים. השיקולים היו משקיים-כלכליים. האיחוד, כך קיוו, יביא ליצירתו של משק חקלאי- תעשייתי בריא[53].

פלוגת החוצבים וכפר גלעדי קיבלו את ההחלטה ללא בעיות. במקרה של כפר גלעדי, זה זמן רב שהם בקשו לספח לקבוצתם את אמצעי הייצור של תל חי, וביחוד את הקרקע. מעמדם ויוקרתם בגדוד העבודה, אפשרו להם להביא את מוסדות הגדוד להחלטה הרצויה מבחינתם – איחוד תל חי וכפר גלעדי[54]. בתל חי היה מיעוט משמעותי נגד האיחוד[55]. פיק"א[56], שהחליפה את יק"א,  תמכה באיחוד. אלכסנדר זייד, התנגד להצטרף לחבריו – יריביו. גם חברי תל חי הוותיקים, קלמן כהן ודוד באום, התנגדו להצטרף לקיבוץ הגדול והמבוסס יותר, בין הייתר בשל הסמליות שיש בשם "תל חי". ההסתדרות התנגדה לאיחוד, כי תל חי נחשב למעוז חשוב שלה בגליל, בניגוד לבדלנות של כפר גלעדי. אולי גם משום שרצתה לתמוך בחברים הוותיקים, במחלוקת הפנימית בתל חי. אולי מלאו תפקיד, גם רגשות אשם בגלל מחדלי תר"פ. זייד, שחשש שמדובר במהלך שמטרתו לחזק את "הקיבוץ החשאי", פנה לדוד בן גוריון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, בפברואר 1926, בבקשה שימנע את האיחוד. זייד נימק את ההתנגדות על בסיס חילוקי דעות עם "גדוד", בתחומי החינוך והנהלת המשק והתנגד גם "לשאיפתה של כפר גלעדי לדיקטטורה בגליל העליון"[57].

ב-25 יולי 1926, עלו חברי כפר גלעדי עם בהמותיהם על שדות תל חי, כדי לכפות בכוח את האיחוד. זייד ניסה למנוע את החריש ותוך כדי כך השכיבו את הילדים בתלמים זייד נאבק עם חבריו לשעבר ואפילו נחבל. אלו ניסו לקשור אותו בחבלים. במר לו חשף את פרשיית "הקיבוץ החשאי". כתוצאה מכך, החלה לפעול וועדת ברור מטעם ההסתדרות, שפסקה שבכפר גלעדי פעל ארגון מחתרתי, שעסק גם בפעולות בלתי חוקיות[58]. כתוצאה מכך ,הוצאו חברי הקיבוץ מההסתדרות ומשפחת זייד הוצאה מתל חי[59].

קרקעות תל חי עברו לכפר גלעדי (חזרו לדעת חבריו) והבניינים ההיסטוריים הפכו למעונן של קבוצות נוער שכפר גלעדי חינך. לימים הפך כפר גלעדי להיות ליישוב האם, שסייע להקמתם של יושבים רבים באזור, החל בחולתה, שקמה על ידי גרעין שקיבל את הכשרתו בכפר גלעדי, בהמשך הוקמו דפנה, בית הלל, ועמיר, שמייסדיהם ישבו בכפר גלעדי, בהכינם את העלייה לקרקע. וכלה במעיין ברוך, שנוסד מאיחוד שקם בכפר גלעדי, בין גרעינים שונים, שקיבלו בו את הכשרתם.

ב-1932, הצטרפו לכפר גלעדי, שבעים חברי "גרעין טבריה" של חלוצים, בוגרי תנועת "נצח" מהארצות הבלטיות והכפילו את מספר החברים. מעבר לחשיבותו המספרית, תרם גרעין זה לעיצוב אופיו של הקיבוץ, הן ברוחו של הגרעין, והן באישיותם של חבריו. חברים אלו, האמונים על משמעת לאומית, נדהמו כשראו כי ביישובם מוסתרים למעלה מתריסר סליקים. אברשה שמוקלר (רביד), שהתמנה למפקד המקום, הזמין את נציג ההגנה יהודה ארזי וזה החליט לרכז את כל הנשק במחסן משוכלל אחד בכפר גלעדי.

במהלך שנות השלושים והארבעים, שימש כפר גלעדי כתחנת מעבר מרכזית למעפילים, שעלו לארץ דרך סוריה ולבנון. העולים דרך לבנון הוסתרו תחילה בכפר גלעדי, הועברו לאילת השחר, משם לראש פינה ולאחר שצוידו בבגדים מתאימים ותעודות נשלחו לחיפה. בשיטה זו עברו בכפר גלעדי, 8,000 עולים באופן בלתי-חוקי (בעיני השלטונות הבריטיים). במלחמת העולם השנייה נדרשו החברים להתפנות בגלל הסכנה מצבא צרפת של וישי ששלט בסוריה. היישוב לא פונה. בשנות המאבק בבריטים שימש בסיס לפלוגות השדה (פו"ש), לפלמ"ח ובסיס להעפלה דרך היבשה מגבול סוריה וגבול לבנון.

בתקופת המנדט קיים הקיבוץ קו תחבורה ציבורית מצפת למטולה והחזיק בו, למרות ההפסדים לבל ייפול הזיכיון בידי הערבים. בנוסף לכך, מקומו המרכזי של כפר גלעדי בהעלאת מעפילים וחשיבותו ברכישת נשק ליישוב כולו (עם מעשר לעצמו…) הם מן המפורסמות.

בעת הפילוג ב"קיבוץ המאוחד", עבר כפר גלעדי טלטלה קשה, כאשר חלק מן החברים בקיבוץ פרשו לקיבוץ הגושרים וקבוצת פורשים אחרת הגיעה מדפנה והתיישבה ביישוב.

תחנה מס' 3: בית הקברות של "השומר"

ראו באתר זה: השומר.

תחנה מס' 4: פסל האריה השואג

ברל כצנלסון בן ה-33, סופד ל"זיו העלומים" של טרומפלדור בן ה-40….

ברל כצנלסון ניסח את ה"יזכור" לנופלי תל-חי (בהשפעת ההספד שכתב אז"ר בהקדמה לספר 'יזכור' ב 1911, לשומרים שנהרגו עד אז), שהפך (בשינויים קלים) ל"יזכור" של מערכת הביטחון וצה"ל: "זכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו – שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר , יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה"[60].

יש לציין כי שמותיהם הפרטיים של טוקר (יעקב) ושרף (ויליאם – זאב) לא היו ידועים והתבררו רק כעבור 14 שנה[61].

שבעה חודשים לאחר הנטישה, חזרו תושבי תל-חי וכפר גלעדי ליישוביהם והתעורר ויכוח האם יישאר קיברו של טרומפלדור בכפר גלעדי או יועבר לתל-חי הסכסוך יושב בכך ש'טרומפלדור וחבריו' נקברו בין תל-חי ובין כפר גלעדי.

ביום השנה השלישי לקרב, בי"א באדר ב' תרפ"ד (17 במארס 1924), הוציאו חברי הקיבוצים  את שרידי ששת חללי תל-חי מקברם הארעי והעבירו אותם למנוחה אחרונה, על ראש הגבעה שבין שתי נקודות היישוב, לצד קברות שניאור שפושניק ואהרון שר, ראשוני הנופלים במקום. קלמן כהן נימק את סיבת הבחירה: "הוא משקיף על החולה, וזה סמל"[62]. עשר שנים לאחר מכן, בז' באדר תרצ"ד ( 22 בפברואר 1934), במלאת ארבע עשרה שנים לאירוע, הוצב ליד קברם של הרוגי תל-חי פסל הארי השואג, המסמל את "גור אריה יהודה", מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב[63]. הפסל וסביבתו הוכרזו כאתר הנצחה ממלכתי.

בשנת 1925 הגיע מלניקוב לגליל ונפגש עם אנשי גדוד העבודה, בראשותו של יצחק שדה. כשראה את קבר האחים של חללי תל חי, כשהוא חשוף וללא מצבה, הציע להקים עליו פסל גדול ממדים שישמש כאנדרטה. הביצוע נדחה מחוסר מימון, עד שהמימון הושג במאמץ משותף של ההסתדרות הכללית, הוועד הלאומי וסר אלפרד מונד (לורד מלצ'ט). מלצ'ט ביקש גם לבדוק הצעות של אמנים נוספים. ביולי 1928 מינה הוועד הלאומי ועדה, בה היו חברים, חיים נחמן ביאליק, אנה טיכו וד"ר ואן פריזלנד (Van Vriesland), על מנת לבחון הצעות שיוגשו לתחרות. לבסוף הוחלט לקבל את הצעתו של מלניקוב ולהשלים את הנדרש למימונה[64].

חוצבי גדוד העבודה חצבו אבן ענקית וגררו אותה לאתר הקבורה. בוריס שץ, מייסד "בצלאל", אירגן סתתים שעזרו למלניקוב בסיתות האנדרטה. בפיסול המצבה סייעו יהודה קופילביץ (אלמוג) ויצחק שדה. שנים עמל מלניקוב בעבודת הפיסול ויצר את אנדרטת הארי השואג, שהפכה לסמל לאומי. האריה מפוסל בסגנון פיגורטיבי עתיק, בהשראת תבליטים אשוריים. פניו של הפסל פונות למזרח וראשו מורם בשאגה. האופן בו שואג האריה, כשראשו כלפי מעלה, אינו מסמל כוח או ניצחון, אלא מביע כאב (בדומה ליללת חתול בעת צרה). סגנונו של הפסל הפך אותו לאבן דרך של האמנות ה"כנענית", והוא היה מראשוני אנדרטאות ההנצחה בארץ ישראל[65].

עם הקמתה, נצפתה האנדרטה למרחקים מכל האזור, שרובו היה מאוכלס כפרים ערביים וביניהם שני יישובים יהודיים בלבד. היא הייתה מיד לסמל לאומי, נקודת ציון בנוף הגלילי, ואתר עלייה לרגל לאנשי היישוב ותנועות הנוער. לימים הוכרזו הפסל וסביבתו כאתר הנצחה ממלכתי.

התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בעמידת היישובים בגליל ובקרב תל-חי מופת וסמל לנכונות לעמוד וללחום על קיומה של כל נקודת ישוב. קרב תל-חי זירז את הקמת ארגון ה"הגנה", שלושה וחצי חודשים אחר-כך, וערכיו המרכזיים של הארגון נקבעו על-פי מורשת תל-חי: כל ישוב צריך להגן על עצמו בכוחותיו הוא; ההתיישבות היא שתקבע בפועל את היסודות והגבולות לבית הלאומי ולעצמאות בעתיד.

הסוציולוג מולי ברוג מסביר במאמריו, כי יום הקרב בתל-חי נחשב לאירוע מכונן בגיבוש זהותו הקיבוצית של היישוב החלוצי, משום שלראשונה עוצב סיפור המאבק עם הערבים, כעימות לאומי ולא מקומי. ועל כן, היה לסמלה המזוקק של מהפֵּיכת הציונות המעשית: "בארץ ישראל קם 'היהודי החדש' שבכוחו לשנות את גורלו ואת גורל עמו באמצעות התיישבות עברית והגנה עליה תוך הקרבת הנפש".[70]

אופייה הרעיוני-חזוני של הספרות הענֵּפה שנוצרה על אובני פרשה זו, נועד לשוות לקרב תל-חי ממד מרטירולוגי- מגייס, שהתמצה בהגשמת הצוואה שיוחסה ליוסף טרומפלדור והפכה לסיסמת המחץ היישובית – "טוב למות בעד ארצנו"[71]. המיתוס מספר כי בזכות גבורת תל-חי השטח נכלל בתחום המנדט הבריטי ואחר-כך במדינת ישראל. דרומית לתל-חי הוקמה קריית שמונה לזכר שמונת הנופלים בתל-חי. יום נפילת תל-חי, י"א באדר, הפך יום זיכרון. מאוחר יותר נקבע כ"יום ההגנה". ראוי לציין כי התנועה הרוויזיוניסטית וממשיכתה – בית"ר, ממשיכה לעלות לקבל כול שנה. הוקמה על ידה גם "קרן תל-חי" לאיסוף תרומות לתנועה. י"א באדר" היה שם קוד לגבורה אצל מי שעבר את הסוציליזציה הציונית. בתום מבצע "עובדה", שלחו מפקדי חטיבות "גולני" (נחום גולן) ו"הנגב" (נחום שריג), מברק מאום רשרש, באמצעות מכשיר הקשר: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה, לי"א באדר, מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני, את מפרץ אילת למדינת ישראל".

תל חי היתה למקום של פולחן. היה זה מקרה שני בהיסטוריה היהודית, של יצירת מקום פולחן על קברם של גיבורים. [קברות המקבים 'התגלו' כבר ב 1907 ומאז עלו לשם לרגל מדי שנה]. מדי שנה, ביום תל חי, עלו לרגל חניכי תנועות הנוער אל המצבה. י"א באדר הפך ליום חג, ששלב את המסרים של עבודה, אומץ לב, אהבת הארץ והיצמדות לקרקע. חשיבותו של המיתוס "שהוא מהווה גורם מלכד בקבוצה או בחברה. הוא מקשר אותנו אל המשותף לכולנו ועונה על כמיהתנו הבסיסית השרויה בשורש הווייתנו האנושית להיות שייכים, שותפים, מאוחדים"[72].

התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל ראו בעמידת היישובים בגליל ובקרב תל-חי מופת וסמל לנכונות לעמוד וללחום על קיומה של כל נקודת ישוב. קרב תל-חי זירז את הקמת ארגון ה"הגנה", שלושה וחצי חודשים אחר-כך, וערכיו המרכזיים של הארגון נקבעו על-פי מורשת תל-חי: כל ישוב צריך להגן על עצמו בכוחותיו הוא; ההתיישבות היא שתקבע בפועל את היסודות והגבולות לבית הלאומי ולעצמאות בעתיד. י"א באדר היה, כאמור, ל"יום ההגנה". וכאמור "יום תל-חי לתנועה הרוויזיוניסטית ולתנועת ברית יוסף תרומפלדור – בית"ר.

תחנה מס' 5: שביל הפצועים

במהלך שכיבתו על ערש דווי, שבה היה טרומפלדור בהכרה מלאה, שמעו ממנו אברהם הרצפלד, והרופא ד"ר ג'ורג' גרי , את האמירה "אין דבר, טוב למות בעד ארץ המולדת" (כל אחד מהם זכר ניסוח שונה במקצת). במכתב ניחומים ששלח כארבע שנים לפני כן כתב טרומפלדור  זאת במילים מפורשות לוורטהיים, יהודי חרדי מירושלים שבנו ברח מהישיבה במאה שערים, התגייס לגדוד נהגי הפרדות ונפל בגליפולי.

אפילו יוסף חיים ברנר, שבדרך כלל שם ללעג כל טון גבוה בהתייחסות למעשי גבורה ובהספדו למיכאל הלפרין השתמש במעט סרקזם, נהג אחרת כשדובר בטרומפלדור, כשטבע את האִמרה "אשרי מי שמת ותל-חי למראשותיו"[73]. יתכן ברנר לא ליטש אותם, אלא לקח אותם מהמשורר הלטיני קינטוס הורציוס פלקוס ( Quintus Horacius Flacus), מהמאה הראשונה לפה"ס, שנשלח על ישי הקיסר אוגוסטוס, כדי  לדרבן את צעירי רומא להגן עליה. הוא הזכיר את ערכי אבותיהם באומרו: "Dulce et decorum est pro patria mori", דהיינו; "מתוק ומעוטר הוא המוות עבור המולדת". [74] ביטוי המזכיר ברוחו את "טוב למות בעד ארצנו". על שמו של טרומפלדור נקרא "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור" ותנועת הצעירים הציונית "בית"ר" (ברית יוסף תרומפלדור).

ראו באתר זה: הבניית המיתוס של תל חי.

תחנה מס' 6 תל חי

הערבים קראו למקום בשם "טלחה". אדמותיו נרכשו על-ידי פקידי הברון, כהרחבה לאדמות מטולה; אך השטחים היו רחוקים מהמושבה, ולכן התקשו איכריה להגיע אליהם ולעבדם באופן סדיר. באין ברירה, הם יצאו לשטח לימים מרוכזים ונשארו בו ללינה. נראה, שלפני הקמתה של החצר, נהגו איכרי מטולה לישון במערות המצויות באזור. היוזמה לבנייתה של החצר שנקראה אז "החאן בטלחה", היתה של קלווריסקי, והיא הוקמה בשני שלבים: התחלת הבנייה היתה בשנת 1907, וההרחבה נעשתה בשנת 1908[75]. כשהושלמה, הקיפה החצר שטח של 45 X 45 מ', ובתוכה היו שני מבנים ששימשו כאורוות, סככות, מתבנים וחדרים לכלי-עבודה. כן היו בה שני חדרים למגורים.

התוכנית האדריכלית שלה היתה מלבנית, דמוית האות 'ח', שהצלע הארוכה שלה בצפון ושתי הקצרות במזרח ובמערב. המידות החיצוניות של החווה היו  25X44 מ' ואלה של החצר הפנימית, היו 15X35 מ'. הצלע הצפונית היתה מחולקת לשישה חדרים: חדרי שינה, חדר אוכל ומטבח, שהכניסה אליהם היתה דרך דלתות שבקיר החיצוני מצפון. במרכזה של צלע זו, בצמוד לקיר הפנימי (הדרומי) שלה, הוקם מבנה בן שתי קומות. חלקו התחתון שימש מחסן וחלקו העליון, שלימים ייקרא 'חדר העלייה', תוכנן כמרחב משרדי למנהל המקום. אל חדר זה הוביל גרם מדרגות עשוי עץ, שפנה אל החצר. המבנים ממזרח וממערב היו אולמות אורך שיועדו לצרכי המשק: לבעלי החיים ולציוד החקלאי. הצלע הדרומית, שחיברה בין האולמות ויצרה חצר סגורה, היתה חומת אבן שבמרכזה שער-עץ, פתח הכניסה והיציאה לבעלי החיים, לציוד החקלאי ולאספקה.

בשנים הראשונות לקיומה, שירתה החצר את צרכיה של קבוצה בת שישה איכרים ממטולה, שעיבדו במשותף את אדמותיה של טלחה, על מנת לקבוע נוכחות ושליטה. המתיישבים היו אליהו אליוביץ, מאיר לישנסקי, פייביש גולדברג, זכריה חיותמן, ג'סי חיותמן ומאיר פרידמן. זה האחרון עזב כעבור כחודשיים ובמקומו הגיע המדריך החקלאי מיכאל פפו, שבא לנסות לגדל כותנה בעמק החולה. בתחילה היו ששת החקלאים יוצאים מדי בוקר ברגל ממטולה עד לטלחה ושבים לביתם בערב. לאחר שהבינו שצורת עבודה כזו היא קשה עד בלתי אפשרית, עברו לדור במהלך השבוע בשתי במערות קבורה ביזנטיות שמצאו בקרבת מקום.

ב- 1914 הגיע לאזור ויינשטיין, נציגה של קבוצת 'חובבי-ציון', מהעיר קרמנצ'וג ברוסיה, שחיפש אדמות עליהן יוכלו אנשי קבוצתו להתיישב בבוא הזמן, ועד אז להכשיר את האדמות על-ידי הכנת תשתית. ויינשטיין יצר קשר עם קלווריסקי, וזה העמיד לרשותו את אדמות טלחה, כולל החצר. מיד הוחל בעבודות להכשרת האדמות וניטעו עצי-אקליפטוס רבים. הוקמה משתלה לעצי תפוז, זיתים ועצים נשירים והוחל בגידול בצל. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם קבוצת קרמנצ'וג. ויינשטיין עבר למטולה והמקום נעזב. האיכר גולדברג ממטולה מונה כמשגיח על המקום, ובתוקף תפקידו שהה בחצר רוב ימות השבוע. סמוך לחצר התיישבה גם משפחתו של חאג' עבדאללה, שקיבל על עצמו להשגיח על המקום. לכאורה הוא היה שייך לקבוצת קרמנצ'וג, אך מכיוון שהקשר איתה נותק והמקום היה עזוב, הסכים קלווריסקי למסור את טלחה באופן זמני לרשותה של קבוצת הרועים[76].

אגודת 'הרועים', בעלת אידיאולוגיה של כיבוש המרעה ויצירת אלמנט של רועים יהודים, כמה בשלהי שנת 1914, במושבות הגליל התחתון. בשנים הבאות נעשו ניסיונות לגבש קבוצות של רועים יהודים, שלקחו על אחריותן את העדרים של המושבות בית-גן וכינרת, וכן עדר-עיזים שניתן לטיפול במושבה מצפה. כל הניסיונות הסתיימו בכישלון, בשלהי 1915 ובשנת 1916 התפרקה למעשה אגודת 'הרועים', ואיש איש פנה לדרכו. אך החזון של כיבוש המרעה, המשיך להעסיק לא מעטים. הם היו חבורה של רומנטיקנים, קצתם חברי "השומר", קצת מועמדים שקבלתם לאגודה נדחתה משנה לשנה וקצת אופוזיציונרים מועדים.

לאחר התפרקותה של האגודה, מצאו כמה משרידי הרועים, מקלט בתל-עדש. שם צמח כנראה הרעיון, לקבץ את הרועים בנקודת-יישוב משלהם. על רקע זה באה הצעתו של ישראל גלעדי לרועים, להצטרף לקבוצתו העולה לגליל העליון ולהתיישב שם. שתי הקבוצות, זו של גלעדי וזו של הרועים, היו במידת-מה חריגות ב'השומר' ולא ייפלא שמצאו שפה משותפת. כך החלה פרשת העלייה לגליל העליון המזרחי וההתיישבות בטלחה-טיון[77]. ההיסטוריוגרפיה הרשמית, מציגה את הרועים כשייכים ל"השומר"[78]. אבל השתייכותם של "הרועים לאגודת 'השומר' ,היתה רופפת ביותר וודאי שלא עלו להתיישבות בגליל העליון מטעמה. לא הרועים ייסדו את תל חי. כל ימי שבתם בגליל העליון, הם לא נקראו "קבוצת טלחה", אלא קבוצת הרועים בטיון"[79].

קלווריסקי העמיד לרשותם, למשך חודשי החורף, את החצר של טלחה, ואילו עיקר האדמות הפוריות שנמסרו להם היו בטיון, בדרך למטולה. לכן ניתן לקרוא לקבוצה בשם קבוצת טלחה-טיון או 'קבוצת הבצל', על שם הגידול המרכזי בו עסקו בחורף של [80]1916/17.

עם העלייה לטלחה-טיון, חל מפנה באידיאולוגיה של הרועים. עתה לא דובר עוד על כיבוש המרעה במשק היהודי, או על יצירתו של שבט בדווי-יהודי נודד, אלא על הקמתו של יישוב המושתת, לפחות בשלב ראשון, על חקלאות. חלומות המרעה נדחו לשלב מאוחר יותר. הקבוצה נאחזה במקום לזמן קצר. בקיץ 1918 שימשה החצר כאסם מספוא לסוסי הצבא העות'מאני הנסוג. דוד באום ממטולה, שדיבר ערבית וכונה על ידם "דאוד אלבסתאני" (הגנן", העלה בפני קלווריסקי את הרעיון להקים מאחז יהודי במקום. הוא הזמין את עצמו לשיחה עם המפקד העות'מני מוסטפא ביי ושכנע אותו שיתיר להם לעלות לקרקע. ביי הסכים. דוד באום גייס קבוצה של עשרה בחורים ועשר בחורות , שעלו ליישוב עם ציוד חקלאי ובהמות עבודה. חבריו נעצרו אחרי זמן מה על ידי העות'מניים והוא נותר לבדו. עם נסיגת הצבא העות'מאני המובס, בספטמבר 1918 קיבל המפקד העות'מני פקודה לעזוב את המקום ובאום סיכם עמו שהוא וחבריו ידאגו לתחזוקת המקום ואספקת החציר לשיירות[81]. במקום התיישבה קבוצת פועלים בראשותו של דוד באום וקלמן כהן, הקימה קיבוץ וקראה לו תל חי.

לימים, הצביעה התנועה הציונית על האזור כבעל חשיבות רבה, שכן נמצאו בו מרבית מקורות המים של הירדן. אולם תל חי לא הוקמה על ידי התנועה הציונית כי אם על ידי פקידות הברון, אז תחת יק"א, ולא היה לה כול חשיבות בנוגע לעניין מקורות המים. הייתה קרקע והיו מתיישבים ואז הוקמה נקודת ההתיישבות.

במקור מנתה הקבוצה שבעה גברים ושתי נשים, אבל לא מעטים הצטרפו אליהם, ומנגד היו שעזבו. בתוך פחות משנה פרשו כמה מן המייסדים, ובחורף תר"ף נשארו רק ארבעה מהם. למרות שהישוב עלה על הקרקע כבר ב-1916. ההיסטוריוגרפיה הציונית מפנה את הזרקור לתקופה קצרה יחסית. במשך מאה ועשרה ימים, בין 15 בנובמבר 1919 ל– 3 במרס 1920, החזיקה קבוצה קטנה של יהודים, מעמד באצבע הגליל, שהיתה מנותקת ומבודדת מן הישוב היהודי (גם אם מדרום להם הייתה איילת השחר וייסוד המעלה ולא רחוק מדי גם ראש פינה)  באזור, שהיה לאחר ההסכם הצבאי בין הכוחות הבריטים לצרפתיים במזרח התיכון (הסכם דוביל) בתחום שלטונו של הצבא הצרפתי, שררה אנרכיה גמורה.

על כך, ראו באתר זה: אירועי הדמים באצבע הגליל

110 ימי הגנת הגליל העליון בחורף חר"פ הסתיימו בחורבן. משני צריפיה של חמארה לא נותרו אלא קרשים מפוחמים, פחים מעוקלים ושברי רעפים. תל-חי הועלתה באש בידי מגיניה בי"א באדר (1 במארס), בלילה. המתיישבים עזבו את המקום, שהיה תחת המנדט הצרפתי, לשטחי המנדט הבריטי. לימים, היו שניסו לקשור בין הקרב בתל חי לבין התוויית גבול הצפון. היו שראו בקרב כישלון שהוליד הישגים מדיניים[82]. האמת היא איש לא הוכיח בראיות את הטענה המיתית שההצמדות בראיות את הטענה המיתית שההצמדות ההרואית לקרקע ודם חללי תל חי, השפיע  ולו במקצת, על התוויית גבול הצפון[83].

ברל כצנלסון קרא לשוב ולהתיישב במקום"[84].  כשבעה חודשים לאחר נטישת היישובים, בסוכות תרפ"א (5 באוקטובר 1920), חזרו המתיישבים לכפר-גלעדי ולתל-חי ולמטולה וחידשו את ההתיישבות בהם. הם עשו זאת בתיאום עם הצרפתים, בלי מעמד מדיני מיוחד[85]. בתל-חי הם התגוררו באהלים ומבנים עשויים קני-מחצלות שהקימו מחוץ לחצר. במהלך שנת 1921 שוקם מבנה האורווה וגם כמה מחדרי המגורים וחלק מהאנשים עבר להתגורר בהם. מאוחר יותר, ב 1922, הוקם מבנה מגורים ראשון על הגבעה שמצפון לחצר, במקום בו עומדת היום מכללת תל-חי. ב 1 באפריל 1924 , העבירה צרפת את השליטה על אזור הגליל העליון ובמהלך אותה שנה הושלמה בניית בתים נוספים. מכאן ואילך, התקיימה הפרדה מוחלטת בין אזור המגורים וחיי הקהילה של חברי המשק, שעברו להתגורר על הגבעה, לבין חצר תל-חי ששימשה מעתה כמבנה חווה לכל דבר. מסיבה זאת עלה משקלם של השיקולים הפונקציונליים והכלכליים, הנוגעים לשינוי פני החצר, על אלה ההיסטוריים והרגשיים, מה גם שמגרעין המייסדים נותרה אז רק משפחת אחת, אולי שתיים[86].

משק החי גדל מאוד ביחס למצבו בשנים הקודמות . הצורך למצוא לו מקום, הוביל בשנת 1925, לבניית רפת חדשה דשה לאורך הצלע הדרומית של החווה, במקום החומה שעמדה שם קודם לכן. שהושלם המבנה, בלט הצורך להגדיל את החצר, ששטחה היה 500 מ"ר בלבד, מה גם שנוצר צורך לאחסן את הכלים החקלאיים שנרכשו, לצורך עיבוד שטחי הנטיעות שהתרחבו. נוצר אם כן צורך בהרחבת שטח החצר והוחלט על הריסת האגף הצפוני של החווה ובכך, לאפשר רצף מרחבי עם המשטח הגדול שנמשך עד לגבעה, שעליה הושלמה הקמת בתי המגורים. ההחלטה על ההריסה התקבלה, אבל מועד ביצועה המדויק לא ברור. ברותה שנה נבנה קיר אבנים חדש, שנועד לתחום את המרחב שנפתח מצפון לחווה. רק את המבנה הדו-קומתי לא הרסו והוא ניצב כעת במרכז המרחב הפתוח כאנדרטה חיה לסיפור הקרב.

הפסל יעקב דב גורדון מתל-אביב, שעלה ארצה ב-1921,  הציב בחדר העליה, בצד ימין של הקיר שממול לכניסה, בפינה הצפון-מזרחית של החדר, פסל שנקרא "הגליל ושומרותיו", אשר הוקדש לדבורה דרכלר ושרה צ'יזיק, שתי הנשים שנהרגו  בחדר זה, בי"א באדר תר"פ. הפסל מתאר שלוש דמויות נשיות. שרה מימין ודבורה משמאל, שפדמותן פוסלה על פי התמונות שלהן. מעל לשתים, ניצבה דמות מכונפת, שמסמלת את השכינה. זו חובקת אותן בזרועותיה המכונפות והן מושיטות, כל אחת, יד אל עגיליי אזניה דמויי מגן דוד. דמות זו מתכתבת עם משפט הפתיחה בתפילת 'אל מלא רחמים': "הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַחַת כַנְפֵי הַשְכִינָה". מתחת לדמויות, בחזית בסיס הפסל, בולטת הכתובת: 'הגליל ושומרותיו' ועל חלקה התחתון היה רשום "גורדון תרפ"ד". גובהו של הפסל היה 1.70 מ' והוא הוצב על מעמד עץ בגובה של כ 80 ס"מ, כך שהיה מתנשא מעל ראשי המבקרים וקרוב לתקרת החדר.

קודם לכן, בשנים 1922-1923 עמל גורדון,  על יצירת פסל מונומנטלי של טרומפלדור, שעיתון "הארץ" כתב עליו ב-3 באוגוסט 1923, כי הוא ראוי לקשט גן עירוני או מדרכה פומבית[87].

בראשית 1924 עלה גורדון לצפון. ישב כחודשיים בתל-חי, תר את הסביבה, ספג את אויר הגליל העליון ויצר פסל שני: כובשות הגליל – מצבה לצעירות שנפלו בתל-חי", נכתב בעיתון 'העולם'. עיתון 'הארץ', שסקר את טקס הקבורה מחודשת של חללי תל חי (י"א באדר ב', תרפ"ד, כתב: " הקהל, לערך 300 איש, הוזמן על ידי הפסל גורדון, לבוא לתל-חי ולראות את פסלו החדש 'שומרות הגליל', ההולך ונגמר כעת ושהוא אומר ליתנו במתנה לקבוצת תל-חי"[88]. המבקרים התבוננו בדמויות מלמטה למעלה, תנוחה שמקובל לזהותה עם תחושה של הערצה וכבוד. דבר שתרם לעיצוב זיכרונם של נופלי תל חי, כגיבורים ואפילו כקדושים.

ראו: הבנייתו של מיתוס תל חי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו הטיולים בארץ, שנחשבו כדרך אפקטיבית ביותר לחיזוק הזהות הקולקטיבית של החברה המתגבשת ביישוב.

הוראת הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והטבע של ארץ ישראל שימשה, בגלוי ובסמוי, מכשיר אידיאולוגי להוראת הציונות ובעיקר, להטמעת המשמעויות הרגשיות של נוף הארץ ובניינה. ידיעת הארץ היתה לכיבוש הארץ, הן במשמעותו החינוכית-אידיאולוגית של המושג והן במובנו התנ"כי, הארוטי. רוצה לומר: היודע את הארץ הוא בעליה. ואכן, המדריכים המיתולוגיים , לא ראו את עצמם רק כמשוטטים, אלא כמנחילי ערכים וככובשי ארץ. הם חינכו לכך שזה הדורך בשבילי הארץ, זו תהיה לו. ארץ ישראל היתה למרחב לאומי מקודש, אתרים טעוני איכות סמלית ציונית היו למוקדי פולחן, הטיולים אליהם לעליה לרגל ומדריכי הטיולים, לכוהנים הגדולים של תורת 'אהבת המולדת'. בדרך זו, הסביר ברל כצנלסון, נהיתה מצדה. "מקום קדוש לעולי רגל יהודיים"[89].

תל-חי זכתה למעמד דומה כבר עשור שנים קודם לכן. מולי ברוג, שחקר את ספר המבקרים שלתל חי, מצא ביטויים רבים ברוח זו, שנרשמו בו. מטיילים העידו ל עצמם: "היינו "עולי רגל למקום קדוש ויקר לנו". אלא שבהבדל ממצדה, כאן עמדו המבקרים מול קברם של הגיבורים, שחלקם היו בעלי שם ופנים וגם בחדר בו נשפך דמם. עובדות אלה העצימו מאוד את תגובתם הרגשית. הדברים נכתבו מפורשות  בספר המבקרים, שם נכתבו חוויות שעסקו בתחושת הקודש שהמקום השרה עליהם. בספר המבקרים נכתבו רשמים כמו  "זכיתי סוף סוף אחרי שנים רבות של נדודים וגלגולים לדרוך ברגלי על המקום הקודש הזה שנקדש טרומפלדור וחבריו, בשפכם את דמם בהגנתם על כבודו של עם ישראל וארצו", או : "הנני , כולי רועד למראה המקום הקדוש הזה. זכיתי סוף סוף להימצא כאן במקום שעמדו עד טיפת דמם האחרונה גבורי תל-חי. אתה טרומפלדור סמל הגבורה וההתמסרות בתחיית העם"[90].

הערות

[1] צבי נדב נולד למשפחת הלפרין במושבה הקטנה עין זיתים שבגליל העליון. אביו ואמו הגיעו לארץ ישראל כחברי התנועה הציונית "אגודת האלף", אשר התארגנה במזרח אירופה. לאחר תקופה קצרה בארץ שבו ההורים לרוסיה, שם הצטרף צבי הצעיר לתנועת "פועלי ציון". הוא חזר ארצה ב-1906 ועבד כפועל חקלאי באום ג'וני שהפכה לדגניה אשר בעמק הירדן. עם הקמת ארגון השומר התגייס נדב לשורותיו. תפקידיו בארגון הביאו אותו אל אתרים רבים ברחבי הארץ. ב-1911 היה לצידו של השומר יחזקאל ניסנוב כאשר זה נפצע אנושות, בדרכם מן מרחביה ליבנאל.

לנדב הייתה באותם ימים משנה סדורה לגבי תפקידו החלוצי של ארגון השומר, לא רק בהגנה ובלוחמה, אלא גם בחיי היום יום.

[2] המקום בו היה מדובר אז, היה בינת-אל-ג'באל – אדמות בית-קשת של ימינו. ראו : צבי נדב, כך התחלנו, מראשית חיי העבודה, השמירה והקבוצה , הקיבוץ המאוחד, 1957, עמ' 2-1 – 204.

[3] סעדיה פז, זכרונות, הוצאת "חיפה", 1963 עמ' 23

[4] אלכסנדר זייד לפנות בקר – פרקי יומן, עם עובד, תל אביב, 1975, עמ' 54-55

[5] צבי נדב, בתוך: תנועת העבודה, קובץ השומר, תעודות, זיכרונות ודברי הערכה כתובים בידי ותיקי ״השומר, 1937 (להלן: קובץ השומר), עמ' 436

[6] יעקב גולדשטיין, "השומר באצבע הגליל", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל 1900-1967, עידן 16, ירושלים תרמ"ב, (להלן: השומר באצבע הגליל, עמ' 69-71.

[7] ראו בהרחבה: חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, תל אביב תשמ"א, כרך א', עמ' 112-114.

[8] השומר באצבע הגליל, עמ' 70.

[9] מנחם-מנדל פורטוגלי, מכתבים לאשתו, מכתב מט' אייר תרע"ב, מרחובות. קובץ "השומר" עמ' 25-29

[10] יוסף שפירא, עבודה ואדמה, א', עם עובד, תל אביב, 1961, עמ' 284-285

[11] זייד, לפנות בקר, עמ' 102-103

[12] ספר תולדות ההגנה (להלן סת"ה), א', חלק ב, תל אביב, 1965, עמ' 246-248

[13] יק"א (מאנגלית: J.C.A; ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות") היא חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר בארגנטינהמראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה הגוף המרכזי בפעילות לגאולת קרקע בארץ ישראל, למרות שלא הייתה גוף ציוני.

אחר פטירתו של הברון הירש בשנת 1896, שהוריש לה הון עתק, הוחלט להוסיף את ארץ ישראל למדינות הנתמכות על ידי חברת יק"א.. ב-1899 ביקש הברון רוטשילד את סיוע יק"א לפיתוח ארץ ישראל ולאחר שנה יצא לפועל הסכם בין יק"א לרוטשילד, לפיו בוטלה פקידות הברון רוטשילד בארץ וניהול מושבות הברון הועבר ליק"א. הסיבות שהביאו את הברון להעביר את המושבות ליק"א בגלל הפסדים כספיים רבים ובגלל יחסים מתוחים בין הפקידים והאיכרים, מרידות וביקורת קשה שניתכה עליו מכל הכיוונים. יק"א פעלה בהיקף נרחב למדי בארץ, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא פעלה על פי שיקולים כלכליים בלבד. בעלי הפוטנציאל כמו איכרים פרטיים זכו להלוואות לטווח ארוך ובריבית נמוכה. שיטת המענקים של הברון רוטשילד, על פיה ניתנו קצבאות למשקי בית ללא קשר ליעילות העבודה, נפסקה ומתיישב שלא הצליח להתבסס בארץ, קיבל תמיכה כספית כדי לעזוב את הארץ.

[14] הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד (1845 – 1934): "הנדיב הידוע", שהתפרסם גם בכינוי "אבי היישוב" בזכות תמיכתו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל. היה נצר למשפחה של בנקאים יהודים עשירים, אשר מן המאה ה- 16 הייתה ידועה בפעילותה הנדבנית למען העם היהודי. בפעילותו הנדבנית התמקד הברון רוטשילד בעזרה להתיישבות הציונית החדשה בארץ ישראל, שהחלה בעלייה הראשונה (1882 – 1903). הוא תמך במושבות הראשונות, יזם וגם מימן את ההכשרה החקלאית של המתיישבים, והקים את יקבי היין הראשונים בארץ. המושבה מזכרת בתיה הייתה המושבה הראשונה שנוסדה בידי הברון (1883), והיא נקראת על שם אמו; המושבה זיכרון יעקב עברה לחסות הברון בשנת 1884 (שנתיים לאחר ייסודה), והיא נקראת על שם אביו. בשנת תרס"ט – 1929 התמנה הברון רוטשילד לנשיא כבוד של הסוכנות היהודית. בארץ ביקר כמה פעמים, ובשני ביקוריו האחרונים (בשנים 1914, 1925) הביע את שמחתו למראה הגידול וההתפתחות של ההתיישבות היהודית. הברון רוטשילד נפטר בעיר הולדתו, פריז; על-פי צוואתו הועלו עצמותיו ועצמות אשתו לישראל בשנת תשי"ד – 1954, ונקברו ברמת הנדיב שבזיכרון יעקב (מתיה קם, יסוד המושבה מטולה. אתר האינטרנט של מט"ח https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7102).

[15] אליהו שייד, זיכרונות (תרגם אהרון אמיר), ירושלים תשמ"ג, עמ' 168-169

[16] יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"א – 1971, פרק 14 עמ' 376 – 396.

[17] מקור השם העברי, מטולה, אינו ברור. נראה שאיכרי המושבה בחרו בשם המזכיר את שמו הערבי של הכפר, אומטולה. יש שקישרו שֵׁם זה למילה "תֵל" בשל גובהו של המקום; ומכאן הכתיב "מתולה" (בתי"ו ולא בטי"ת) שהיה נהוג בשנותיה הראשונות של המושבה. אחרים הצביעו על דמיון הצלילים בין השם מטולה למילה טללים, המעידה על פוריות הקרקע באזור. ומכאן השם מטולה (בטי"ת), והוא הכתיב המקובל בימינו.

[18] אלוף הראבן, "השאלה שאיננה נעלמת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה 1903-1914, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 4, תשמ"ה, עמ' 112-114

[19] אהרן אהרונסון (1876 – 1916) היה אגרונום, מומחה לחקלאות, חוקר ואיש מדע. הוריו עלו ארצה מרומניה ונמנו עם מייסדי המושבה זיכרון יעקב. הוא למד בבית הספר של המושבה – שבה היו ארבע כיתות בלבד ואת השכלתו השלים באמצעות מורים פרטיים ששכרו הוריו. במקביל החל לעבוד כחקלאי במושבות הברון רוטשילד. בגיל 18 נשלח על ידי הברון ללימודי חקלאות בפריז, ושם רכש השכלה מדעית ויישומית בתחום החקלאות והבוטניקה. לאחר שחזר ארצה – ועד יום מותו – עסק בחקר החקלאות בארץ ישראל ומחקריו זכו לפרסום בקרב אנשי מדע בעולם. התגלית המדעית הגדולה של אהרונסון קשורות לגילוי המקורות הקדומים של החיטה – הלא היא "אֵם החיטה" התרבותית. אהרונסון גם הקים וניהל את תחנת הניסיונות בעתלית, שהייתה למעשה המוסד המחקרי הראשון בארץ ישראל. אהרונסון הוזמן להרצות על תגליותיו ברחבי העולם.  כשהיה בדרכו מלונדון לפריז, נהרג בתאונת מטוס. אם מדינית. היה מעורב ביותר בשיחות השלום בוועידת וורסי, היה בקשר עם הקצונה הגבוהה הבריטית והשפיע לא מעט על "דחיקת קו הגבול צפונה מהסכם סייקס-פיקו ואף היה הראשון שהעלה את רעיון העברת המים מצפון הארץ לדרומה, מה שלימים הפך ל"מוביל הארצי". אהרונסון עסק גם בפעילות פוליטית: כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914) הקים אהרונסון את ארגון ניל"י, במטרה לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי העות'מנים. חברי ניל"י, שעסקו בריגול לטובת הצבא הבריטי, נרדפו באכזריות ואף הוצאו להורג. גם שרה אהרונסון, אחותו של אהרן שילמה בחייה על פעילותה בניל"י: היא נתפסה בידי הטורקים, נחקרה בעינויים קשים והחליטה להתאבד – מחשש שמא תישבר בחקירתה ותמסור לעותמנים פרטים על הארגון.

[20] מתיה קם, יסוד המושבה מטולה, אתר אינטרנט של מט"ח

[21] ראו אברהם קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר, מסיפורי ראשונים בגליל, תל אביב (ללא שנת הוצאה), עמ' 9-10, 13, 69.

[22] נקדימון רוגל, היוצאים אל ארץ צפון, ראשיתן של קבוצות הפועלים באצבע הגליל, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז (להלן: היוצאים לארץ צפון), עמ' 2, הערה מס' 5

[23] שמואל  פייגלין , זכרונות איש מתולה, הוצאת המשפחה, 1954, עמ' פה-פז, פט.

[24] יצחק וילנסקי, "גורמי התוצרת בישובנו" מובא בהיוצאים לארץ צפון, עמ' 3, הערה 8.

[25] שמעון שאמה,  בית רוטשילד וארץ-ישראל; מפעלם של אדמונד וג'יימס רוטשילד בארץ, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ם, עמ' 99.

[26] חיים וייצמן, מסה ומעש, ירושלים ותל אביב תש"ט, עמ' 142.

[27] דברים בוועד הפועל הציוני הגדול, 13-2-1920, מובא בהיוצאים לארץ צפון, עמ' 4, הערה 14.

[28] . צ' נדב, 'מזכרונותיו', קובץ 'השומר', עמ' 455; ז' אלון (אסושקין), '"השומר" בהתיישבות', ספר 'השומר', עמ' 341-351 [להלן: ספר 'השומר']; פ' שניאורסון. בשורה הראשונה, עמ' 26 ואילך [להלן: שניאורסון, בשורה]. שניאורסון כותב מפורשות על 'סכסוכים חריפים אידאיים ואישיים', שפרצו בין שתי הקבוצות בתל-עדש. עם קבוצתו של ישראל גלעדי נמנו ישראל וקיילה גלעדי, זלמן וחוה אלון (אסושקין), אלכסנדר וצפורה זייד, שבתאי ארליך, פנחס שניאורסון וקלמן גרינפלד. אלכסנדר זייד (לפנות בוקר, עמ' 120 ) מזכיר גם את משפחת בקר. צריך להדגיש, כי הזוג בקר הצטרף בפועל לקבוצה בגליל רק בשלב מאוחר יותר וכעבור זמן-מה פרש ממנה תוך כדי מריבה. כנראה, שגם משפחת פורטוגלי היתה קשורה לקבוצה. אם כי לא היתה אתה בכפר-גלעדי.

[29] . ארכיון 'השומר' בכפר-גלעדי, מיכל 1. תיק מס' 10, סימול ב'

[30] . 'האחדות', 12 (כ' בטבת תרע"ד), עמ' 24-25.

[31] . מכתב זה, כמו גם מכתבים נוספים בנושא. מצויים בארכיון הציוני המרכזי, L2/68/II, תיק 1 [להלן: אצ"מ].

[32] לא היה אפשר לבצע את הדבר, מפני שבזמן המלחמה נותק הקשר עם הנהלת יק"א שישבה בפאריס, ואילו הפקידות המקומית לא היתה מוכנה לקבל בעצמה החלטות חשובות.

[33] . ש' דגן, בין תל-עדש לחמארה: זיכרונותיו של משה לויט – חבר 'השומר', תל-אביב 1988 [להלן: זיכרונות לויט]. לויט מעיד (שם. עמ' 58), שגלעדי רצה להתיישב בספר. וראה גם שם. עמ' 95-97 ; וכן: קיילה גלעדי. 'בגליל', חברות בקיבוץ, א, עין-חרוד תש"ד. עמ' 30.

[34] מיכה לבנה, "קיבוץ לבדד ישכון" פרקים בתולדות כפר גלעדי, קיבוץ עצמאי רחוק מהמרכז, עידן 16, עמ' 112.

[35] קלמן גרינפלד, "בימי מצור", ספר השומר, עמ' 237.

[36] צבי נדב, מימי שמירה והגנה, מערכות, תל אביב, 1954, עמ' 153-155.

[37] זלמן אוסישקין, "ייסוד כפר גלעדי, ספר העליה השניה, עמ' 459-460

[38] קיילה גלעדי, "מסגרה ועד כפר גלעדי", ספר השומר, עמ' 145.

[39] יעקב גולדשטיין, השומר באצבע הגליל, שם.

[40] סת"ה, ב', חלק שלישי, עמ' 1104.

[41] היוצאים לארץ צפון, עמ' 160

[42] פרוטוקול החקירה מהמשפט בין אלכסנדר וציפורה זייד לבין נחום הורביץ ומניה שוחט. מובא "היוצאים לארץ צפון", עמ' 162.

[43] זייד, עמ' 157-156

[44] בדרך אל היעד, עמ' 108.

[45] על מנחם-מנדל פורטוגלי, ראו בהרחבה: אביבה אופז, איש השומר – מיתוס ומציאות, בעקבות מכתביהם של מנדל וטובה פורטוגלי, הוצאת מודן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2017.

[46] זייד, עמ' 139.

[47] סמדר סיני, השומרות שלא שמרו: נשים ומגדר ב"השומר" ובקיבוצו – כפר גלעדי 1939-1907, יד טבנקין והקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, 2013, עמ' 281.

[48] ספר השומר, עמ' 19.

[49] סת"ה, חלק ראשון, ספר שני, עמ' 206.

[50] רות בקי-קולדוני, היומן האישי של אלכסנדר זייד, הארץ, 29.9.2013.

[51] פרוטוקול ועדת המשפט בעניין צפורה ואלכסנדר זייד, ארכיון העבודה והחלוץ ע"ש פנחס לבון, חטיבה 132 תיק 7, אצל טלי זייד.

[52] אלקנה מרגלית, קומונה, חברה ופוליטיקה,. מחברות חקר המכון לחקרי עבודה וחברה, עם עובד – ספריה אוניברסיטאית, תל אביב, 1980, עמ' 300.

[53] א"מ קולר, פרשת כפר גלעדי – תל חי, כ"ג אלול תשי"א, ארכיון כפר גלעדי; חנוך רוכל, סקירה היסטורית על הפרשה, ארכיון כפר גלעדי.

[54] זאב צחור , ניצחון עצוב: בן גוריון וגדוד העבודה, קתדרה, מס' 43, יד יצחק בן צבי, ניסן תשמ"ז.

[55] קומונה , חברה ופוליטיקה, שם.

[56] פיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל).

לאור כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ביקש הברון אדמונד דה רוטשילד להגביר את מאמצי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולצורך כך ביקש להחליף את השותפות עם יק"א, שסייעה ליהודים במקומות שונים ברחבי העולם, בחברה שתטפל אך ורק בהתיישבות בארץ ישראל. ב בשנת 1924 הוקמה פיק"א ובראש החברה עמד ג'יימס דה רוטשילד, בנו של הבארון. כן קיבלה פיק"א לניהולה, אך לא לבעלותה, את המושבות משמר הירדן, חדרה ונס ציונה שנתמכו על ידי יק"א אך לא היו במקור מושבות חסות של הברון רוטשילד.

[57] תזכיר של אלכסנדר זייד, בשם המיעוט בתל חי, בפברואר, 1926, ארכיון כפר גלעדי.

[58] זאב צחור

[59] רות בקי, עמ' 32.

[60] קונטרס, כ"ב, אדר תרף – 1920.  לימים, התפילה "גוירה" מעט. במקום "יזכור עם ישראל", נאמר: "יזכור אלוהים".

[61] מולי ברוג הסב את תשומת לבי לכך שהחייל הוא ליאו חפץ ממונטריאול, לימים תושב אביחיל והמזכ"ל הראשון של 'בית הגדודים'. המקור לזיהוי השמות הוא מכתב שנשלח אליו מ'מיניסטריון־הצבא בלונדון' ב־ 13 בספטמבר 1934 , ושפורסם בעיתון דבר, 15 במרס 1935 , עמ' 9. המכתב מופיע במאמרו של ברוג: אשמת תל חי :שורשי הטראומה והמיתוס, עמ' 94-69, קתדרה, גיליון 174 (טבת תש"ף)

[62]  קלמן כהן, מאורעות תל-חי 1920 , עמ' 12 .

[63] גילוי המצבה על קבר מגיני תל־חי, דבר, 23 בפברואר 1934.

[64] גדעון עפרת, "למי שאג האריה", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900–1967, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב-1991.

[65] יעקב דימנט, אנדרטה בצורת אריה שואג, בתוך: לא היה זה חלום, תל-אביב: הוצאת ירון גולן, תשס"ו-2006, עמ' 156-157.

[66]  קלמן כהן, מאורעות תל-חי 1920 , עמ' 12 .

[67] גילוי המצבה על קבר מגיני תל־חי, דבר, 23 בפברואר 1934.

[68] גדעון עפרת, "למי שאג האריה", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל, 1900–1967, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב-1991.

[69] יעקב דימנט, אנדרטה בצורת אריה שואג, בתוך: לא היה זה חלום, תל-אביב: הוצאת ירון גולן, תשס"ו-2006, עמ' 156-157.

[70] מולי ברוג, "הַקְּרָב וְעַרְבּוֹ: מבט חדש על פרשת תל-חי", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: מפנה האימפריות, יט, בן-שמן: מודן והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2019, עמ' 76-45.

[71] מולי ברוג, "'טוב למות בעד ארצנו, הצעה לפתרון החידה, עת-מול, 258 , ירושלים: יד יצחק בן-צבי, ספטמבר 2018 ,, עמ15-11 (להלן: ברוג, "'טוב למות בעד ארצנו). '.

[72] אניטה שפירא, חרב היונה, הציונות והכוח, 1948-1881, עם עובד, תל אביב, 1992, עמ' 153-155.

[73] י"ח ברנר, "תל חי", ילקוט אחדות העבודה, א' עמ' 211.

[74] Horacius , = Odes,III,2,13

[75] . לפי נ' רוגל, תל-חי – חזית בלי עורף, תל-אביב 1979, עמוד 24, 29. הוקמה החצר ב- 1908.

[76] . עדותו של ויינשטיין ('בדמדומי הרעיון', עמ' 21) מצויה בארכיון כפר-גלעדי.

[77] . על כך שהיוזמה להזמנת קבוצת הרועים לטלחה היתה של ישראל גלעדי (אולי באמצעותו של אברהם הרצפלד), ראה את דבריו של ליפא ליטמן בפרוטוקול הבוררות מה- 23-24 ביוני 1917 , א"ע. 312IV. כפר-גלעדי, תיק 133 . על התארגנות הקבוצה בתל-עדשים מצויה עדותו של שלמה ברמן באותו תיק. וכן בעדותו של ליפא ליטמן. שם 213IV, חמארה, תיק 90.

[78] כך למשל, חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, עמ' 166. או ש' קפלסקי, קובץ השומר, תל אביב, תרצ"ח, עמ' xiv

[79] היוצאים לארץ צפון, עמ' 33.

[80] על קבוצת הרועים, ראו בהרחבה, גולדשטיין "השומר באצבע הגליל

[81] אמיר גילת, "בידיעת הערבית תל חי קמה באי ידיעתה תל חי נפלה", מעריב,  12-3-1987

[82] נתנאל לורך, מלחמת ישראל: מלחמת היהודים בערבים מאז 1920 , ירושלים 1978 , עמ' 21

[83]  נקדימון רוגל, "האם היה טעם להגנת תל–חי?" , עידן, 16 (תשנ"ב), עמ' 102-91 ; אניטה שפירא, חרב היונה, תל–אביב 1992 \, עמ' 156-141. ראו הרחבה: גדעון ביגר, ארץ רבת גבולות, מאה השנים הראשונות של תיחום גבולותיה של ארץ ישראל, 1947-1840, אוניברסיטת בן גוריון, 2001. גדעון ביגר, "סוגיות גאוגרפיות ופוליטיות, בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל", בתוך: אבשלום שמואלי ארנון סופר נורית קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, הוצאת משרד הביטחון,  חיפה, חלק ב' (להלן: ביגר, סוגיות גיאוגרפיות ופוליטיות) עמודים 434-433

[84] . כתב: "אל ישקט ואל ינחם ואל יפוג האבל, עד בא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה" . במקום אחר הוסיף: "אנחנו אף על שעל אחד מאדמתנו-מולדתנו לא נותר. אף עמדה אחת לא נעזוב. ואם נעזבו ושממו לזמן-מה ארבע הנקודות שלנו כגליל העליון, הרי עדים הם הקברים החדשים , קברי אחים ואחיות של מגיני מולדתנו, כי לנו הם המקומות הללו ולנו יהיו. באשר העובד העברי חי, או מת, שם אחוזת- נצח של האומה: ובמקום האחד שנפל, אלפים יבואו למלאות את מקומו ולהמשיך את עבודתו [הפועל הצעיר, שנה יג, גיליון   21-22 ( 12 במארס 1920 )] .

[85] נקדימון רוגל, האם היה טעם לעמידת תל-חי?, בתוך: מרדכי נאור (עורך) עידן 16 , אצבע הגליל 1967-1900 , יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ב. עמ' 99 .

[86] מולי ברוג, ספר המבקרים של תל חי, מאמר בכתובים

[87] תמונת הפסל משנת 1924 מופיעה אצל בתיה כרמיאל,  קורבמן – צלם תל-אביבי אחר 1919-1936, יד יצחק בן צבי, 2004 , עמ ' 19

[88] מ.ח. נאמן,  "מצפון הארץ", הארץ, 24.3.1924 .

[89] דברים שנשא בקונגרס הציוני ה- 20 , 16 – 3 באוגוסט 1937 . בתוך: כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל תש"י. כרך י"ב עמ' 364

[90] ספר המבקרים