שבטים במזרח הודו

הודו, ארץ הגאנגס ורחצות ההיטהרות, ארץ הפרות הקדושות ושריפת המתים, אתרי הצליינות ופולחני האלילים, הנזירים הנודדים ומשביעי הנחשים, המקדשים הנאים והברהמינים ששוקדים בהם על מלאכת הקודש. כל אלה שובים כל כך את העין עד שהם מרחיקים ממנה את שבטי הציידים והלקטים, החיים להם בבדידותם בחיק החברה ההינדואיסטית, מוצנעים מעין רואה בגומחות אקולוגיות לא נגישות. חפים כמעט מכל זיקה לתרבות ההודית הדומיננטית.

בהודו מתגוררת אוכלוסיית השבטים הגדולה ביותר בעולם אחרי אפריקה! שמונה אחוזים מן האוכלוסייה הם אנשי שבטים ומספרם מוערך כיום בסביבות 72 מיליון נפש. 425 שבטים שונים חיים בהודו, חלקם "פרימיטיביים ביותר", אחרים "מתורבתים למדי" בדרגות שונות של התפתחות ופיתוח, ויחדיו הם יוצרים פסיפס שבטי עשיר ומגוון. רוב השבטים מתגוררים בתוך יערות עבותים, במדבריות שוממים או באיים מבודדים, ללמדך ש"סוכני התרבות" ההודים, הפועלים זה למעלה מ-3,500 שנה מתוך כוונה ל"תרבת" את תת-היבשת, עשו כן רק באזורים נוחים להתיישבות חקלאית. בדומה למקרה של ההאנים בסין, כך גם אצל ההודים, אזורים אקולוגיים קשים להתיישבות חקלאית היו ונשארו "פריפריות ברבריות", "ארצות ללא תרבות".

 

בתקווה להכיר כמה מן השבטים מקרוב ולהבין את מעמדם ביחס לתרבות ההודית הדומיננטית, הגעתי למדינת אוריסה, השוכנת במזרח הודו, לחוף מפרץ בנגל. באוריסה נמצאים כמה מן המרכזים התרבותיים ההינדואיסטים הגדולים בהודו. בובנאשוואר, קונארק ופורי – שהיא גם אחת הערים הקדושות ביותר להינדואיזם, הם המפורסמים שבהם. כולם ממוקמים בדלתה של נהר המהנאדי – הנהר הראשי העובר בלבה של אוריסה, וכולם מעידים נאמנה על עתיקותה וחוסנה של התרבות ההינדואיסטית באוריסה.

הקבוצה האתנית והתרבותית הדומיננטית באוריסה היא האוריאנית. חלק נכבד מחבריה חיים בכפרים ומתפרנסים מחקלאות. הקבוצה הזאת, שבה כלולים כ-75% מהאוכלוסייה של אוריסה, היא הינדו-ארית מן הבחינה האתנו-לינגוויסטית, כמו רוב האוכלוסייה של צפון הודו, וברובה הינדואיסטית מן הבחינה הדתית והתרבותית. ואף על פי כן המרכיב של התרבות השבטית באוריסה ניכר למדי: רבע מן האוכלוסייה היא בני שבטים. באוריסה 62 שבטים, שהגדול בהם מונה למעלה ממיליון נפש, והשבטים הקטנים מונים בקושי כמה אלפים בודדים.

 

כפרים נאים המשובצים בתוך פסיפס אינסופי של שדות אורז ובצל ובתוכם עצי מנגו ודקלי קוקוס, מקדמים את פני הבאים לבובנשוואר. מרחוק אפשר לראות את רצועת החוף הלבנה, הנושקת לחוף מפרץ בנגל. גם כאן, כמו במקומות אחרים בהודו, מצטופפת האוכלוסייה ההינדואיסטית באזורים חקלאיים פוריים. באוריסה מדובר ברצועת החוף המזרחית ובאגנים של הנהרות: המהנאדי, הברהמאני והואיטראני.

ביבו, ידיד הודי המתין לי בשדה התעופה, ויחד יצאנו אל אזורי השבטים. בתחילת הנסיעה נסענו בכביש המחבר בין כלכותה למדראס, ועובר לאורך חוף מפרץ בנגל. החוף הלבן זרוע בכפרי דייגים קטנים וציוריים. ממערב לרצועת החוף משתרעים המישורים החקלאיים שם מתגוררת רוב האוכלוסייה האוריאנית. הלאה מהם מתרוממת במתינות שרשרת הרי הגת המזרחיים, המתנשאים עד לגובה של כ-1,650 מטרים מעל פני הים.

בעיירה קטנה פנתה הדרך מערבה והתחלנו לטפס אל הרי הגת. ההרים מכוסים ביערות סאל צפופים. היער עשיר בצמחים, שרק חלקם הקטן מביא תועלת לאדם. עצי מנגו, תמרהינדי, דקל הסוכר וג'קפרוט צומחים להם פרא בצד עצי הסאל, השולטים בנוף המיוער. עד לפני כמה עשרות שנים התאפיין היער בעושר רב של בעלי חיים. דובים, נמרים, טיגריסים, איילי סאמבר, צבאים, תנים, קופים, נחשים, טווסים ותרנגולי-בר – הם רק חלק קטן מן הפאונה שאכלסה את היער. עושרו של מגון החי והצומח הפך את היער ל"גן-עדן" לציידים ולקטים, אך באותה עת גם למקום רווי סכנות. על הסכנות מספר אלווין וריאר (Elwin Verrier), אתנוגרף שחקר את האזור במהלך שנות השלושים והארבעים. וריאר מספר כיצד נטרף פעם דוור ששלח עם חבילת מכתבים, על ידי טיגריס. התמודדות מתמדת עם היער – על הסיכויים והסיכונים שכרוכים בו – היו עד לא מזמן מנת חלקם של כל שוכני היער.

 

במשך אלפי שנים היה האזור מחוץ לתחום השפעתו של ההינדואיזם. לא נעשו מאמצים להתיישב באזור ההררי או ל"תרבת" אותו. מבחינתם של אנשי הדת, היו הרי הגת מעבר לחזית התרבות ההינדואיסטית. זאת היתה ארץ הכופרים והברברים, ארץ הילידים הראשונים החיים על לקט וציד. ברהמין הגון לא היה מעז לבקר כאן, לא כל שכן ל"תרבת" את שוכני היער הברברים. רק "חוק הג'ונגל" וכוחו של מהראג'ה כזה או אחר יכול ל"אלף" את בני השבטים, הם לבדם היו אדוני ההר.

העדרותם הממושכת של "סוכני התרבות" ההינדואיסטים, ובראש ובראשונה הברהמינים, ניכרת באזור עד עצם היום הזה. ככל שמרחיקים מערבה ומטפסים בשיפולי הרי הגת, אל תוך יערות הסאל, הולכים הכפרים האוריאנים ומתמעטים; המקדשים ההינדואיסטים הזקופים שמתנשאים מעל לקו האופק של השפלה נעלמים, שדות האורז המוצפים מפנים את מקומם ליערות עבותים. העוני של אנשי השפלה מתחלף בהדרגה בעוניים הכבד של אנשי ההר, הכבישים נעשים צרים ומלאי מהמורות, קווי החשמל מתמעטים, המולת הרמקולים והטרנזיסטורים משתתקת, והשימוש בכסף מצטמצם. מהודו נשאר רק צל קלוש בדמותו של כביש צר, עמוד חשמל בדרך, שוטר מקומי ומורה כפרי. לאט לאט אתה נכנס ל"עולם השלישי" של ה"עולם השלישי". זו ארץ השבטים, הארץ שמעבר לקשת בענן. הטריטוריה הלא-ריבונית של ה"עולם הרביעי".

 

רוב השבטים באוריסה משתייכים לשתי קבוצות אתנולינגווסטיות: הראשונה היא זו של השבטים דוברי לשונות המונדה (Munda). על פי התיאוריה המקובלת של פיטר וילאם שמידט, שפות המונדה קשורות מבחינה לשונית לשפות המון-חמאר, המדוברות בדרום מזרח אסיה. שמידט כלל את השפות הללו יחד במשפחת שפות אחת וקרא לה אוסטרלו-אסיינית. יש חוקרים הרואים בדוברי השפות הללו קבוצה אתנית או אפילו גזע, בעלי מקור משותף – הנקרא בפיהם הקבוצה האוסטרלו-אסיינית או פרוטו-אוסטרלואידית. תפיסה כזו יש בה כדי להטעות, כיוון שהקשר בין הקבוצות השונות הוא על רקע לשוני בלבד ובשום מקרה לא על בסיס גזעי. מבחינה אתנית מוצאים בהודו 17 קבוצות אתניות שונות, הדוברות לשונות מונדה למינהן. בין הקבוצות הללו יש קשר גזעי מעורפל למדי.

הקבוצה השנייה, של דוברי הלשונות הדראוודיות (Dravidians). היא קבוצה גדולה בהודו. הדראווידים, שהם כ-18% מאוכלוסיית הודו, מרוכזים בחלק הדרומי של תת-היבשת. ברובם הם הינדואיסטים. ואולם, באוריסה פזורים כמה כיסים קטנים של שבטים דראווידים, המנותקים מן הקבוצה הדראווידית הגדולה. גם כאן אלה אינם שבטים בעלי מוצא אתני משותף. אומנם מוצאם האתני של חלק מן השבטים הללו קרוב לדראווידים של דרום הודו, אך יש גם שבטים ממוצא "פרוטו-אוסטראלואידי" (מן הקבוצה הראשונה), המשתמשים באותן שפות דראווידיות.

 צילום: יעל ברק אשכנזי

המרקם השבטי באזור שסיירנו בו, מייצג שבטים משתי הקבוצות גם יחד. מקרב שבטי המונדה ביקרנו בשלושה שבטים שונים: שבט השאורה (Saora) ה"מתורבת והמפותח", שבט הגאדאבה (Gadaba) שעובר כעת תהליכי שינוי תרבותים מואצים. השבט השלישי הוא שבט הבונדה (Bonda), שהוא שבט אלים, שעוינותו כלפי זרים מבודדת אותו וממילא מאיטה את תהליכי חדירתה של תרבות חיצונית לתוכו. אלווין וריאר קרא לבני הבונדה "פראים אצילים" והם, ללא ספק, ראויים לתואר הזה גם כיום. מבין השבטים הדראווידים התמקדנו בשבט הקונד (Kondh) על שלושת פלגיו. פלג הדאסייה (Dassiya) של אנשי השפלה ה"מפותחים והמתורבתים", הקוטייה (Kuttiya) שבו נוהגות הנשים לצייר כתובות קעקע את פניהן (מכאן שמם שפירושו "קעקוע"), ופלג הדונגרייה (Dongriya) של אנשי ההרים הנאים והביישנים.

ששת השבטים הללו יושבים יחדיו באזור מצומצם, גרים בשכנות, מתחככים זה בזה, ואף על פי כן שומרים על זהותם הנבדלת. לכל שבט צביון משלו הניכר במנהגים, בלבוש, באורחות החיים ובדפוסי תרבות יחודיים. עם זאת, אין ספק שאפשר לבחון את מצבם של השבטים, זה בהשוואה לזה. לטופוגרפיה יש חלק חשוב בעיצוב דפוסי החיים של השבטים. אלה היושבים באזורים הנמוכים (הדאסייה והשאורה) הם גם הגדולים ביותר מן הבחינה הדמוגראפית והמפותחים ביותר מן הבחינה הכלכלית. הם גם חשופים יותר מכל שאר השבטים לחדירת השפעות תרבותיות חיצוניות. ואכן, שני השבטים הללו כבר עברו שינוי מרחיק לכת, שעיצב מחדש את תרבותם וקירב אותם לתרבות ולחברה ההודית בכללה. השבטים היושבים באמצע הדרך (שבט הגאדאבה והקוטייה) נמצאים גם הם כיום בעיצומו של שינוי תרבותי וכלכלי מואץ, תוך חשיפה הולכת וגוברת לעולם התרבותי החיצוני. שני השבטים היושבים בפסגות ההרים (הבונדה והדונגרייה) כמעט שאינם חשופים להשפעות תרבותיות. הם תלויים יותר מכל בכלכלת היער המסורתית, בלקט ובציד, בחקלאות הפרימיטיבית בתוך היערות. בגלל המכשולים הפיזיים המעכבים את חדירת התרבות החיצונית, השבטים הללו שומרים עדיין על צביונם המסורתי – התרבותי, הכלכלי והחברתי.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

המכונית הקטנה שבה נסענו, קרטעה בכבישים המשובשים במעלה הרי הגת. היער עטף אותנו מסביב. פה ושם רואים טרסות אורז נאות, הממוקמות במדרונות נוחים ובעמקים קטנים ומושקות בהצפה ממי פלגים. לאט לאט החלו להופיע בשולי ההרים גם אדמות ה"דונגאר" – חלקות יער מבוראות במדרונות תלולים, שמשמשים את בני השבטים כאדמות חקלאיות. ככל שהטרסות הלכו והתמעטו הופיעו יותר ויותר אדמות דונגאר.

כלכלת השבטים מתבססת על ארבעה מרכיבים כלכליים של קיום: הראשון קשור לכלכלת היער – הלקט וציד: היער על פלגיו עשיר בבעלי חיים ומשמש (בעבר יותר מאשר היום) מקור עשיר לציד ולדיג (באמצעות חכות פרימיטיביות). היער עצמו משמש מקור חשוב גם ללקט. השבטים מלקטים עצים להסקה ולבנייה, פירות ושורשים, סיבים לאריגה, כוהל שהם מפיקים מדקל הסוכר וכו'. היער פתוח לכל אדם ואין לאיש זכות קניין עליו.

המרכיב השני הוא עיבוד אדמות הדונגאר (חקלאות פרימיטיבית) במדרונות ההרים המיוערים. העיבוד נעשה בשיטה הנקראת "כרות ושרוף". בסביבות חודש נובמבר מגיעים הגברים לחלקת יער כלשהי וכורתים בה את העצים. רק עצי פרי מועילים דוגמת המנגו ניצלים מן הכריתה. במארס לאחר שהתייבשו העצים, הם חוזרים ושורפים את החלקה. האפר הופך לדשן המטייב את אדמת היער המבוראת. בסביבות אפריל חוזרים כדי לזרוע. בעזרת מקל מחודד בעל ראש ברזל מחוררים הגברים חורים באדמה, והנשים ההולכות אחריהם, טומנות בחורים זרעים אחדים ומכסות. הם מגדלים בעיקר אורז (לא בהצפה), סורגום, קיטניות, שיבולת שועל וזנגוויל, המושקים רק על ידי גשמי המונסון המגיעים ביוני. במהלך תקופת הגדילה, עד ספטמבר, חוזרות הנשים לעשב את החלקה, אז מתחיל הקציר. הגברים והנשים קוצרים, ומשגיחים על היבול מפני חיות היער. בנובמבר מתחדש המחזור.

לאחר שנתיים נוטשים את החלקה ונותנים ליער להשתקם. כעבור 8 עד 10 שנים שבים אליה מחדש. השיטה הזאת נקראת גם שיטת ה"עיבוד המוסט" (Shifting Cultivaton). אדמת הדונגאר היא בבעלות קולקטיבית וזכות ניצול הקרקע תלויה בעיבוד בפועל כלומר: אם התחלת לעבד זכותך להמשיך ולעבד, הפסקת – כל אחד יכול לנצל את פיסת הקרקע במקומך. זכות זו שמורה לעתים למשפחה מסוימת, ולעתים לקהילה כולה. שיטת הדונגאר היא שיטה יעילה ביותר לניצול שטחי יער לצורכי חקלאות.

 

מרכיב הקיום השלישי כולל גני ירק, מטעים ומשקי בעלי-חיים בקרבת הכפרים. בחלקות קטנות מגדלים בעיקר ירקות ופירות דוגמת לחמן יעקב (ג'קפרוט), מנגו ותמרהינדי. חלקות הגן הן בבעלות פרטית. משק בעלי החיים מגוון למדי: חזירים, עזים ובקר המוחזקים בדירים, ותרנגולות החיות מתחת לסלי נצרים. הבקר משמש בעיקר לחריש (כשיש עיבוד בהצפה), להקרבת קורבנות ולאכילה. בני השבטים אוכלים בדרך כלל את כל סוגי הבשר – חזירים, עזים, תרנגולות, תאואים ואפילו בקר (שהוא טאבו אצל ההינדואיסטים).

מרכיב הקיום הרביעי הוא גידול אורז וחיטה בטרסות. העיבוד בטרסות אופייני רק לאזורים הנמוכים, במדרונות המתונים ובעמקים הקטנים. שטחי הטרסות בם בבעלות פרטית מלאה ועוברים בירושה בתוך המשפחה.

חשיבותם של ארבעת מרכיבי הקיום הכלכלי משתנה מכפר לכפר וממשפחה למשפחה. ככל שהכפר גבוה ומבודד יותר מבחינה תרבותית, כלכלת היער ו"העיבוד המוסט" תופסים מקום מרכזי וחשוב יותר בפעילות הכלכלית. בכפרים הנמוכים, החשופים יותר לשינוי תרבותי-כלכלי ושבקרבתם יש קרקע זמינה לעיבוד אינטנסיבי, הנטייה היא להסיט בהדרגה את מרכז הכובד מכלכלת-היער לכלכלה חקלאית, המבוססת על עיבוד טרסות אורז.

המעבר לעיבוד בהצפה אינו פשוט והוא דורש שינוי משקי, חברתי ותרבותי מקיף: משק בעלי החיים צריך להשתנות; מגדלים בקר (בעיקר תאואים) לחריש, משנים אסטרטגיה כלכלית ומתחילים לעבד את הקרקע באינטנסיביות. הקניין הפרטי מקבל משמעות כיוון שהטרסות הן צורה חדשה של בעלות פרטית על הקרקע. השבטים הראשונים שביקרנו בהם היו אלו של הקונד, שהוא הגדול מבין השבטים שבאוריסה. אוכלוסיית הקונד עומדת על יותר ממיליון נפש (כ-18% מכלל אוכלוסיית השבטים באוריסה). 98% מהם הם בני שבט הדאסייה. הקוטייה והדוגרייה הם שבטים קנים למדי – פחות מ-10,000 נפש בכל אחד מהם. מבחינה אתנית הקונד "קרובים" לקבוצות פרוטו אוסטרלואידיות אחרות, אף שמבחינה לשונית הם משתייכים לקבוצת דוברי הלשונות הדראווידיות. בני הקונד מדברים בשפת הקאוי (Kavi), אם כי רבים מהם (בעיקר מקרב הדאסייה) אימצו את שפות הסביבה ושכחו במרוצת השנים את שפת אמם.

  צילום: יעל ברק אשכנזי

בני השפלה קוראים לבני הקונד "אנשי הגבעות" ("קונד" בשפת אנשי השפלה). ואכן, הם ללא ספק אנשי הגבעות – רובם ככולם יושבים בלב הרי הגת. אלא שגובה הוא עניין יחסי, שכן מבחינת הקונד נתפסים הדאסייה, שגרים בדרך כלל באזורים הנמוכים, כאנשי השפלה, (מכאן גם שמם, שפירושו "שפלה"). הקוטייה שגרים קצת יותר גבוה נתפסים כ"אנשי הגבעות", והדונגרייה היושבים באזור הגבוה ביותר, נתפסים כ"אנשי ההרים" (שמם שאוב מאדמות ה"דונגאר" – אדמות חקלאיות הממוקמות בצלעות ההרים ובפסגות).

בני הקונד התפרסמו בטקסי המארייה (Mariah). טקסי הפולחן הדתי שהיו נהוגים בשל השבט עד אמצע המאה הקודמת. בטקס הוקרבו קורבנות אדם, שהוגשו כמנחה לדאראני-פנו (Darani-Penu) – אלת האדמה ובוראת העולם במיתולוגיה הקונדית, כאמצעי להבטחת פוריות האדמה. במרוצת המאה ה-19 הלך המנהג ונעלם בהדרגה בלחץ הבריטים. קשה להאמין שבני הקונד, שהם אנשים חביבים ולא-תוקפניים (כך לפחות התרשמתי מן המפגש שלי עמם) יכלו לקיים את הטקס הזה בעבר, אך זו עובדה שגם הם אינם מכחישים. יתר על כן, למרות שהפולחן הופסק כבר לפני כמה דורות, תפקיד כוהן קורבנות האדם (הנקרא Lamba) ממשיך לעבור בירושה מאב לבן, והגעגועים אל טקס המארייה והרצון לחדשו פיעמו בלבבות בני השבט לפחות עד אמצע המאה העשרים. בדברים שכתב אלויין וריאר באוטוביוגרפיה שלו (שפורסמה בשנת 1944) הוא אומר: "למרות שהממשלה שמה קץ לטקסי המארייה הפראיים כבר באמצע המאה ה-19, התשוקה לקורבן אדם ממשיכה להיות חלק יסודי מן הפסיכולוגיה של בני הקונד עד היום הזה". כמעט בכל כפר, בתוך ביתו של הכהן, מוחבאים כלי הקורבן הישנים – המאכלת, הקערה לאיסוף הדם, השרשראות והאזיקים. הכוהנים סיפרו לי כיצד בתקופות שונות של השנה, בליל ירח מלא הם יכולים לשמוע את כלי הקורבן מייללים ומבקשים בגעגועים דם אדם שנמנע מהם. הם שומרים על גולגלות אדם, שהועברו בירושה מטקסי הקורבן העתיקים, כעל "אוצר יקר". בני הקונד נאלצו להסתפק בתאואים ולהקריב אותם במקום בני-אדם. טקסי הקרבת בעלי חיים (שכוללים מלבד התאואים גם תרנגולות, עזים, חזירים ואפילו פרות), נמשכים עד היום הזה."

ביקרנו בכמה כפרים של הדאסייה. הכפרים גדולים למדי ומסודרים בשתי שורות של בתים, שביניהם עובר רחוב ראשי ובצדיו שתי תעלות ביוב לזרימת השפכים. בעורף הבתים ממוקמים הדירים וגינות הירק הקטנות, בהן מגדלים עצי בננות, צמחי דלעת וקצת ירקות. הכפרים ממוקמים תמיד בקרבת נחל זורם (המשמש מקור מים עיקרי לכפר) ובלב טרסות אורז. מיקומם הנוח של כפרי הדאסייה (בעמקים ובשלוחות מתונות בהרי הגת) אפשר להם לאמץ את תרבות גידול האורז בהצפה, כאמצעי קיום כלכלי עיקרי.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

בשולי הכפרים נמצא בית-ספר קטן. המורים הם בדרך כלל מבני כת-הטמאים והלימודים מתקיימים בשפת האוריה. החינוך הוא להלכה חובה, אם כי גם המורה וגם התלמידים אינם טורחים במיוחד להגיע לבית-הספר. למעשה, שירותי החינוך הם כמעט הסממן היחיד לנוכחותה של ממשלת הודו במקום, פרט לשירותי הבריאות המוצעים במרפאות צנועות בעיירות הגדולות שבהרי הגת. אך גם כאן, כמו בבתי הספר, התועלת שמפקידים בני השבט מן השירות הרפואי היא מועטת ביותר. אומנם, הבדיקות הרפואיות מסובסדות על ידי הממשלה, אבל כיוון שעל החולים לקנות את התרופות במחירי השוק, נרתעים בני השבטים מן השימוש בשירותי הרפואה הממשלתיים ונאלצים להסתפק ברפואה השבטית המסורתית.

באחד מכפרי הדאסייה חלו כמה עשרות מבני הכפר במגפה מסתורית שלא הצלחנו לעמוד על טיבה. כששאלנו מדוע הם אינם מזמינים את הרופא הממשלתי שבעיירה הסמוכה (מהלך של 8 ק"מ מהכפר), השיבו שאין בידיהם די כסף כדי לממן את הביקור. הסכום שנדרש ל"ביקור בית" היה כחמישה דולרים. השארנו להם סכום גבוה בהרבה, ודרשנו שיזמינו רופא ממשלתי ולא יבזבזו את הכסף על טקס קורבן. הוספנו ואמרנו שבכוונתנו לחזור אליהם לביקור נוסף ואם הם יציגו לנו את מרשם הרופא, נממן גם את מחיר התרופות. כשחזרנו מצאנו שכל בני השבט שבו לאיתנם. שאלנו אם הרופא ביקר במקום וקיבלנו תשובה שאף אחד עדיין לא ירד לעיירה. (רצינו למחות, אך לאור ההבראה הספונטנית של בני השבט לא מצאנו טעם להתווכח). פנינו ללכת לדרכנו, אך הם עצרו בעדנו וביקשו להביע את תודתם בטקס קורבן צנוע, שבו תוקרב תרנגולת לאלה דאראני-פנו, במטרה להבטיח את שלומנו ואת שלום בני הכפר. המחשבה על טקס קורבן לכבודנו, וביחוד לאור טקסי קורבנות האדם שרווחו בקרב השבט, זעזעה אותנו וביקשנו לדחות את ההצעה הנדיבה מצדם. אך כיון שבני הכפר כבר היו עסוקים בהכנות לטקס עצמו, נאלצנו להבליג ולצפות בסקרנות מהולה בחרדה במתרחש לנגד עינינו.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

טקס הקורבן נוהל בידי שלושה אנשי דת בכירים. הראשון הוא הג'אני (Jani) – כוהן הטקסים הראשי בכפר, תפקיד שעובר בירושה מאב לבן. הג'אני מנהל את כל טקסי הקורבן (להוציא את קורבנות האדם, שהיו בתחום סמכותו של כוהן אחר). בתפקיד השני נושאת הבג'וני (Bejuni) – שאמאנית ומומחית בניחושי גורל, הנכנסת לטראנסים תוך מלמול נוסחאות מאגיות המקשרות אותם עם עולם-הרוחות. היא מדברת עם הרוחות, מפייסת אותן או רבה עמן, נאבקת ומנצחת. רוב השאמאנים הם נשים ובכל כפר יש לפחות שאמאנית אחת או שתיים, לעתים גם שאמאן גברי אחד. "בחירת המקצוע" היא החלטה אישית, שמתרחשת כמעט תמיד בגיל ההתבגרות. נער או נערה המבקשים להיות שאמאנים מתחילים לפתח נטיות אפילפטיות, המציינות את התאמתם למקצוע. לכל שאמאנית יש רוח המגנה עליה, ומסייעת לה בטראנס ובניחוש הגורל. במהלך ההכשרה לתפקיד, הבג'וני מתחתנת עם הרוח המגנה (לעתים זה כרוך בגירושין מבן הזוג האנושי). השלישי הוא הדישארי (Dishari) – "רופא אליל", העושה את מלאכתו בעזרת טקסים מאגיים וצמחי מרפא, שהוא אוסף ביער. תפקיד הדישארי אינו עובר בירושה והוא נלמד מידי "רופא אליל מנוסה". להבדיל מתפקידי הג'אני והבג'וני – שהם תפקידים דתיים – תפקיד הדישארי מוגדר כחילוני, אף שהוא מעניק למחזיק בו מעמד מכובד למדי בכפר.

טקס הקרבת התרנגול נפתח בשטיפת שלוש האבנים, שמייצגות את דאראני-פנו, והמשטח שלפניהן במים. לאחר פעולות הטיהור הראשונות ציירה הבג'וני ציור מאגי בעזרת אפשר קדוש על המשטח שלפני האלה. על הציור היא הציבה, תוך כדי מלמול חשים, ערמות אורז קטנות שהוגשו כמנחות לאלה. בשלב הבא היה צריך לטהר את הקורבן ולשכנעו להתרצות ול"הסכים להקרבתו לאלה". הסכמה מסוג זה מובעת כאשר הקורבן המיועד אוכל ממנחת האורז שהוגשה לאלה. שלב טיהור הקורבן היה פשוט – רגלי התרנגול נשטפו במים, כמה טיפות של מים טופטפו לתוך פיו הפעור וכמה נוצות נתלשו בעורפו. הבעיה היתה כיצד להשיג את הסכמתו להיות מוקרב. התרנגול האומלל היה אחוז היסטריה, כאילו ידע מה עומד לפניו. המרדף אחריו בעזרת כלבי הכפר בתחילת הטקס, ותלישת הנוצות הטקסית מראשו ריגשה אותו מאוד. היה ניכר בו שהדבר האחרון שברצונו לעשות הוא לטעום ממנחת הקורבן. המתנו בציפייה לראות כיצד יתפתחו הדברים. הדיסארי והבג'וני עמלו במשך כרבע שעה להרגיעו. ראשו של התרנגול הוצמד אל קווי הציור המאגי, על ראשו טפטפו זרם דק של גרגרי אורז וליטפו את גופו אגב מלמול חרישי של לחשים. לבסוף הם הצליחו במשימתם והתרנגול החל לאכול את מנחת הקורבן כאחוז בולמוס. בשלב הבא באו אנשים שונים לבקש ברכה מן הקורבן המיועד. הם חפנו אורז בכף ידם ונתנו לתרנגול לאכול. אדם שהתרנגול אכל מידיו זוכה לברכה ולחסד – ככלות הכל זהו "תרנגול כפרות". לבסוף הוציא הג'אני מאכלת וכרת את ראשו של התרנגול. הראש הכרות הונח על הציור המאגי כמנחה לדאראני-פנו וכמה טיפות של דם טופטפו על האבנים המייצגות את האלה. הטקס הסתיים בהגשת משקה כוהלי עשוי מדקל הסוכר לאלה, ושתייה כדת וכדין של בני הכפר. אחרי הטקס עזבנו את הכפר, טרודים מהמחזה שזה עתה צפינו בו. גורלו של התרנגול נתן לנו אפשרות לדמיין, ולו רק ברמז קלוש, כיצד בוצעו טקסי הקרבת קורבנות האדם בקונד.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

שבט הקוטייה היה תחנתנו הבאה. כפרי הקוטייה בנויים בשתי שורות מקבילות, בדומה לכפרי הדאסייה, אם כי הללו של הקוטייה קטנים בהרבה. האבנים המייצגות את דאראני-פנו, אינן נמצאות ברחוב המרכזי אלא בשולי הכפר. מעל פסלה של האלה ניצב שער גדול, המורכב משני עמודי עץ ממוזלגים, הניצבים במאונך וקורת עץ הנשענת במאוזן עליהם. לשער הזה כובלים את הקורבן בעת הטקס. בקרבת מקום מוצבת קורת עץ נמוכה המייצגת את קוטיאסל (Kotiasal) – בן זוגה של דאראני-פנו והאל המופקד על ביטחון ושלום בני הקוטייה. ברחוב המרכזי של הכפר עומד שער קורבנות נוסף, דומה לזה שמעל דאראני-פנו.

הכפרים של בני הקוטייה הם כפרים זמניים (להבדיל מאלו של שאר השבטים). לכל כפר יש כתריסר אתרי התיישבות שונים והם מעבירים את הכפר מאתר לאתר כאחת לעשר שנים. הנדידה המתמדת של הקוטייה נובעת במידה לא מבוטלת מן האסטרטגיה הכלכלית האופיינית להם. שיטות העיבוד של הקוטייה חסרות תכנון מוקדם: בני השבט תופסים חלקת יער ומנצלים אותה לעיבוד חקלאי, ללקט ולציד וכשהחלקה מדלדלת והיבול קטן, עוברים לאזור חדש.

אם בני הדאסייה הם עניים, הרי בני הקוטייה, הם עניים מרודים. לא רק ששיטות העיבוד שלהם מניבות פחות מאלו של הדאסייה, יתרה מזאת, הם גם מנוצלים בידי הדומס (Doms). הללו הם קבוצה של טמאים הינדואיסטים, שמאפייניהם דומים לאלה של הצוענים באירופה. הדומס, שמפוזרים בכל רחבי הודו, התיישבו גם בתוך כפרי השבטים עצמם, ויצרו ישובים מעורבים. כמעט בכל כפר של השבטים יש לפחות משפחה אחת של טמאים. הדומס משולבים במערך החברתי-תרבותי של השבטים. כך למשל, הם נוטלים חלק בפולחנים ובחגים השבטיים (בעיקר כמוסיקאים וכקברנים). עם זאת, ברוב המקרים נשמרת הפרדה חברתית בין שתי הקבוצות, בעיקר בתחום הנישואים; שתי הקבוצות אינן מתחתנות זו עם זו. השפעתם החברתית והתרבותית של הדומס ניכרת בעיקר בשבטים הקטנים, דוגמת הקוטייה.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

בני השבטים והדומס אינם יכולים לשחזר מתי החלו היחסים המיוחדים בין שתי הקבוצות. התפיסה המקובלת היא שהם "חתכו ביחד את היער לטובת ההתיישבות". היחסים בין שתי הקבוצות הם סימביוטיים למדי, אם כי הסימביוזה משרתת יותר את האינטרס של הדומס, המנצלים את תמימותם של בני השבטים. הדומס הם "אנשי העולם הגדול" והמתווכים בין השבטים לבין העולם החיצון. הם מתווכים בכל העסקאות הכלכליות של השבטים, קונים את העודף הכלכלי ומוכרים אותו בשוק ואז שבים ומוכרים לשבטים בקר, תאואים ומוצרי צריכה שונים, תוך כדי עשיית רווח נאה. הדומס הם הנפחים וחרשי הברזל של השבטים. הם מנקי הרחובות של הכפרים, מביאי הידיעות והשליחים, וחשוב מכל, הם "סוכני השינוי התרבותי" ומחדירי התכנים התרבותיים החיצונים הבולטים בסביבה השבטית.

הגענו אל הקוטייה בעיתוי לא מוצלח. ימים אחדים לפני כן נפטר אחד מבני הכפר. גופתו כבר נשרפה בידי הדומס, אך תקופת האבלות היתה עדיין בעיצומה. גברי הכפר היו ישובים בתוך ביתו של הג'אני.

מתוך החדר האפלולי עלו קולות של בכי ומלמול תפילות ושירי הספד. רק הנשים, פניהן מעוטרות בכתובות קעקע, והילדים יצאו לקראתנו. הכתובות, המקועקעות בתקופת ההתבגרות, מציינות את נשיותה ובשלותה של הנערה לנישואים. ממנהג זה שאוב גם שמו של השבט; פירוש השם "קוטייה" הוא "קעקוע". לאחר זמן מה יצא אלינו הג'אני. פניו היו מלאים צער וניכר היה שבנסיבות הללו הוא אינו מעוניין לפתח אתנו שיחה של ממש. לאחר שיחת נימוסין קצרה הבנו את הרמז והמשכנו הלאה.

את בני שבט הדונגרייה פגשנו לראשונה ביום שוק, לאחר מכן ביקרנו בכפריהם. השווקים הפועלים במחזוריות של יום בשבוע, מקובלים בכל אזור השבטים. בכל יום נערך שוק במקום אחר. השוק הוא מעין יריד ומתקבץ אליו ערב-רב של בני שבטים, המתערבבים אלו באלו ויוצרים שוק של קח – ותן ססגוני וצבעוני. ביום השוק לובשים בני השבטים את מיטב מחלצותיהם ומקושטים כביום חג הם יורדים לשוק. לכאן באות בעיקר נשים, כדי למכור את התוצרת העודפת ולקנות כמה מוצרים חיוניים. הן יורדות לשוק בחבורות, אחת מעמיסה על ראשה אשכול בננות, שנייה כד עם כוהל המופק מדקל הסוכר, ושלישית נושאת סל נצרים מלא פירות-יער. גברים ממעטים לבוא לשווקים. מבחינתם השוק הוא "ענייני נשים". אם בכל זאת הם מחליטים להגיע אל השוק, הרי זה רק כדי לבלות. לבדם הם יורדים מן ההרים, חמושים בקשתות ובחצים או בגרזנים, סובבים בשוק להנאתם, שותים כוהל ו"רואים את העולם".

   צילום: יעל ברק אשכנזי

לשווקים השבטיים נוהרים גם הטמאים ההודים – המוכרים כאן את מרכולתם ומוצרי אומנותם – חייטים, נפחים, מוכרי תכשיטים, אסטרולוגים, מוכרי פוסטרים של אינדירה גנדי, של אמיטב באצ'אן (גדול שחקני הקולנוע בהודו בדורנו), של אלים הודיים, תמונות נוף שוויצריות, ותמונות של גברים עמוסי שרירים.

בשוק שפגשנו בו לראשונה את בני שבט הדונגרייה, ישבו הגברים מקובצים מתחת לעץ בשולי השוק והביטו בחמדה בסחורות המוצעות לפניהם. הם לא מכרו ולא קנו דבר – לא הגברים ובאופן מפתיע גם לא הנשים. מלכתחילה ההתנהגות הזאת די הפתיעה מכיוון שידעתי שהיא שונה מזו של שאר השבטים, המתנהגים כיאה לתגרנים בשוק – קונים, מוכרים, מתמקחים. התנהגותם הפתיעה כפליים מאחר שידעתי שבני הדונגריה הם היחידים מבין השבטים, שיודעים לגדל גידולי מטע באזורים ההרריים, ונחשבים מומחים לגידול מטעי בננות ואננס בחלקות ה"דונגאר". מכיוון שגידולי המטע נועדו מעיקרם למכירה בשוק ולא לצריכה עצמית, ניתן היה לצפות שלמגדלים בחלקות הדונגאר תהיה סחורה רבה למכור בשוק, ולא כך הוא. הסיבה לכך התבררה לי אחר כך. מסתבר שבני הדונגרייה נוהגים למכור את המטע בשיטת ה"דמאן", כלומר, הם מוכרים את המטע כולו בעבור סכום פעוט וקבוע לאדם מן הדומס, עד בטרם הבשיל הפרי. הלז מוכר את הסחורה לסיטונאי הפירות וכך יבולי המטע שמגדלים הדונגרייה, מוצאים את דרכם לשווקי הערים הגדולות של אוריסה ובנגל. לדונגרייה נשאר מעט מאוד מכל העסקה הזו. הם היו ונשארו עניים מרודים, בעוד הדומס "צוחק כל הדרך אל הסיטונאי".

להבדיל מבני שבטי הדאסייה והקוטייה, שכבר החלו ללבוש בגדים הודיים רגילים (נשים בסארי, גברים בלונגי או בבגדים מערבים), בני הדונגרייה ממשיכים ללבוש את בגדיהם המסורתיים. הגברים לובשים אזור חלציים צר וארוך על המותניים (Kodi). הם מגדלים שער ארוך, שמקושט בשניים שלושה מסרקי פלסטיק ובסיכות ראש. לעתים הם גם מוסיפים עגילים ונזמי-אף. הם נושאים באורח קבע גרזן על הכתף או פגיון בחגורה. הנשים לובשות שני חלקי לבוש קצרים – (Kapda Ganda) האחד נלבש על המותניים, והשני על החזה. בני הדונגרייה, כשמם כן הם, גרים באזורים הגבוהים של הרי הגת. הכפר, השוכן על צלע הר גבוה, דומה מאוד לזה של בני הדאסייה והקוטייה, רק הבתים שונים קמעה; גגות בתיהם של בני הדונגרייה יורדים כל-כך קרוב לרצפה עד שהדרך היחידה להיכנס לבתים היא בכריעה על ארבע. פסלי האבן של דאראני-פנו ושל בעלה בול-העץ ממוקמים מחוץ לכפר.

הדונגרייה מסוככים על הפסלים בסככת עץ קטנה, המגוננת עליהם באורח סמלי. חצינו את הכפר מקצהו האחד לקצהו השני, ושם בשולי הכפר, מחוץ לשורת הבתים המסודרת, עמד לו בית קטן, שונה ומבודד מהאחרים. זהו בית "מגורי הבנות". היתה זו הפעם היחידה שפגשנו במהלך סיורנו את המוסד המיוחד הזה.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

בית מגורי הבנות דהנגדי-סאלה (Dhangdi-Sala) אינו עוד בית. זהו מוסד תרבותי רב-חשיבות. הבית נועד למגורי נערים ונערות בגיל ההתבגרות, הלומדים את רזי האהבה. ב"מגורי הבנות" כל אחד שייך לכל אחת, והנערים והנערות מחליפים בני-זוג בחופשיות. לעתים מצטרפים לשעשועי הנערים גם גברים נשואים. החברה השבטית מקבלת את זה במקרה שאשת הגבר מטופלת בתינוק משום שלאחר הלידה נמנעת האשה מיחסי מין עם בעלה במשך שנתיים. בתקופת ההתנזרות הכפויה רשאים הגברים להשתעשע עם הרווקות. פרט לתקופה שאחרי הלידה, מקפידים אנשי השבט על נאמנות במשפחה.

בית מגורי הבנות אינו רק ביטוי למתירנות מינית, המאפשרת ואפילו מעודדת, קיום יחסי מין חופשיים בין בני-הנוער בתקופה שלפני הנישואין. יותר מכך, בית הבנות הוא בעצם "בית האומנויות השבטיות", זהו "בית התרבות", "מועדון הלילה השבטי", שבו לומדים הנערים והנערות את כל אומנויות השבט – לנגן, לשיר ולרקוד. בעזרת הידע הם מושכים את תשומת לבם של בנין המין השני. כך הפכה אמנות החיזור בקרב השבטים הללו לצורת הביטוי הגבוהה ביותר של התרבות. מוסד מסוג זה רווח בקרב רבים מן השבטים האוסטרלו-אסייניים במזרח הודו ולא רק בקרב הדונגרייה. בעשרות השנים האחרונות הולך מוסד מגורי הבנות ומאבד מחשיבותו. בכפרים רבים הוא כבר נעלם מן הנוף החברתי, באחרים, בפרט באלה שיש הרבה בנות רווקות, הוא ממשיך להתקיים, אך גם כאן הוא בצל הכחדה.

המשכנו לביקור בכפרי שבט הגאדאבה – הראשון מבין שבטי המונדה שפגשנו. במרכז הכפר ישנה רחבה גדולה ובה נמצא הסאדאר (Sadar) – במת אבן גדולה המשמשת כמקום הפרלמנט ובית המשפט העליון של הכפר. כאן מתכנסים הצ'יף וזקני הכפר כדי לקבוע תקנות, לפתור סכסוכים ולקבל החלטות. בצד הסאדאר ניצב גל אבנים בגובה אדם – זאת הונדי (Hundi), האלה המגוננת על הכפריים. בתוך גל האבנים המייצג את הונדי, מוחבאים כדי חרס עם מנחות מזון וכוהל שאותן מגישים לאלה. בחגים מקריבים לה קורבנות של בעלי-חיים. המנהג של הקרבת קורבנות אדם לא היה נהוג אצל בני הגאדאבה מעולם.

  צילום: יעל ברק אשכנזי

מיד כשנכנסנו לכפר הובלנו את הצ'יף – אדם חביב כבן 50, שקיבל את פנינו באדיבות. תפקיד הצ'יף – שהוא המנהיג הפוליטי בכפרי השבטים – עובר בירושה מאב לבן. התפקיד אינו מעניק למחזיק בו מעמד דתי וגם לא יתרון כלכלי כלשהו. הצ'יף לקח אותנו לסיבוב בכפר והציג אותנו בפני האנשים ה"חשובים". מאופן ההצגה ניכר היה שנוכחותנו תורמת ליוקרתו ולדימוי שהוא מנסה ליצור לעצמו – דימוי של איש העולם הגדול שאנחנו שלוחיו. היתה זו הפעם היחידה בביקורנו בשבטים שהרגשנו שאנחנו באים מעולם טוב יותר, הראוי להערכה ולהזדהות. אצל שאר השבטים, היינו אורחים לא קרויים, לעתים רצויים ולעתים פחות, אך בשום מקום, חוץ משבט הגאדאבה לא העניקו לנו תחושה של רצון להזדהות אתנו ולהתגאות בנו.

היחס החם שקיבלנו, מעיד על הכנסת האורחים האדיבה והידידותית האופיינית לשבט הגאדאבה. אבל יותר מזה הוא מעיד על העובדה שבדור הזה ממש מתחולל שינוי מרחיק לכת באורחות החיים של בני השבט. בעשרות השנים האחרונות הם נחשפו אל "העולם הגדול" ומתפתחת אצל תחושה של פרובנציאליות וצורך בשינוי חברתי ותרבותי מרחיק לכת. "העולם הגדול" במובן זה הוא הודו – ובני הגאדאבה מבקשים להיות דומים להודים בכללם. משמעותו של הדבר היא בעצם אימוץ אורחות החיים של הסביבה ההינדואית – הבאים על ביטוים בלבוש, במוסיקה, במנהגים ובדת.

רוב בני השבט כבר מתלבשים כמו הודים – חולצה עם צווארון, מכנסיים מערביים או לונגי. הנשים לובשות סארי צבעוני ומתקשטות בצמידים ובנקודה על המצח – על פי סגנון הלבוש והקישוט של הנשים ההינדואיות במזרח הודו. השבט החל לאמץ גם את שיטות הכתות (הקאסטות) האופיינית להינדואיזם ואת הפנתיאון האלוהי ההינדואיסטי. חקרנו אם יש עוד כתות מלבד הבהרמינים ולמדנו שעדיין אין, אבל אין ספק שעם הזמן יהיו. ללא ספק שבט הגאדאבה הולך ומאבד את צביונו היחודי.

המשכנו בדרכנו מתוך כוונה לבקר אצל בני שבט הבונדה, היושבים בכפרים הממוקמים גבוה על פסגות ההרים. כשטיפסנו לאחד הכפרים נעצרנו בידי שוטר מקומי, שחסם את דרכנו ודרש מאתנו לחזור על עקבותינו. ניסינו לשכנעו אך ללא הועיל. התברר שכמה ימים לפני שהגענו נתגלתה גופה של גבר משבט הבונדה בנהר וחקירת הרצח בעיצומה. היה ברור לנו שאין סיכוי שיתפסו את הרוצח ורק אנחנו נצא נפסדים מן העניין (עקב האיסור להיכנס). מאוכזבים שבנו על עקבותינו. ניסיון שני להגיע לכפר לאחר כמה שבועות נכשל גם הוא בגלל רצח נוסף. למעשה, שפע מקרי הרצח בקרב שבט הבונדה אינו מפתיע, ושיעור מקרי הרצח בשבט הזה הם הגבוהים ביותר בהודו. הגברים בשבט ידועים בנטייתם לאלימות. באחד הטקסים האופייניים לבני השבט עומדים הנערים המתבגרים האחד מול השני בזוגות ומכים זה בזה בכל כוחם בעזרת ענפים. הם מכים עד אפיסת כוחות, אז משמיע השאמאן לנערים דרשה דתית נלהבת ומטיף להם שיכו בלי רגשות שנאה או כעס. ובאמת בני הבונדה מכים והורגים ללא כעס. האלימות בתוך השבט היא ללא ספק אחד הגורמים לאוכלוסייתו הקטנה. הבונדה הוא השבט הקטן באוריסה ואוכלוסייתו אינה מצליחה לגדול מעבר לכמה אלפי נפשות.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

בני הבונדה מתגרים באנשי השבטים האחרים, הנרתעים מהם ושומרים על מרחק. נראה שהאלימות והעוינות לזרים, עליהן גאוותם, וכן המיקום המבודד מונעים מהשפעות תרבותיות זרות לחדור לתוכם, ומשמשים כהגנה יעילה על זהותם השבטית מפני הסביבה. אלווין וריאר מספר באוטוביוגרפיה שלו שפעם פנו וביקשו ממנו לכתוב כתבה בשם: "המסע הגרוע ביותר שעשיתי בימי חיי" והוא בחר בביקור אצל הבונדה. הם עשו הכל כדי להציק לו ולמרר את חייו. ללא ספק בני הבונדה יודעים ל"הוציא לאדם את הנשמה" (תרתי משמע).

נוכח המצב, נאלצנו להסתפק במפגש עם בני הבונדה בשווקים השבועיים – ליתר דיוק בעיקר עם בנות הבונדה, מכיוון שהגברים כמעט שאינם יורדים לשווקים. סגנון הלבוש של בנות השבט הוא יוצא דופן. הנשים מגלחות את ראשן ולובשות אזור חלציים צבעוני צר, המכונה רינגה (Ringa) שאורכו כמטר, העשוי מסיבים הלקוחים מקליפת גזע עץ מקומי. הרינגה מוחזקת בעזרת חוט-מתניים האוחז אותה במקומה הנכון. הנשים עירומות בפלג גופן העליון ורק שדיהן מוצנעים בעשרות מחרוזות צבעוניות מספר המחרוזות יכול להגיע עד מאה. המחרוזות נחשבות לרכוש החשוב ביותר של האשה והן עוברות בירושה מאם לבתה. הן עונדות על צווארן בין שמונה לעשר קשתות אלומיניום הנקראות קהגאלה (Khagala), ועל ראשן הקירח הן מוסיפות מחרוזות צפופות היוצרות כעין כיפה. הידיים עדויות בצמידים הנקראים סונגרי (Sungri), והאצבעות בטבעות אלומיניום – אורטי (Orti). הן לא אוהבות להתקשט בעגילים, צמידי רגליים ונזם באף. קישוט הגוף בקרב בני הבונדה אינו עניין של יופי בלבד. זוהי צורת האמנות הבסיסית ביותר, הפועלת על הגוף כאובייקט הבסיסי לבטוי אסתטי ואמנותי, כמו אצל כל בני-האדם באשר הם. פגשנו את בנות הבונדה בדרכן לשווקים. הן נושאות על ראשן סלי במבוק קלועים מלאים בפירות יער, שורשים וסיבים – שלל הלקט שלהן ביער.

  צילום: יעל ברק אשכנזי

המפגש עם בני הבונדה, המכונים בפי אלווין וריאר "הפראים האצילים", היה שיאו של המפגש שלנו עם השבטים. היתה זו הנקודה הרחוקה ביותר שהגענו אליה במפגש עם ה"אחר" והשונה כל-כך מעולמנו. בשווקים הגענו לקצה הדרך, או בעצם לגבול שבו נגמר העולם השלישי. החדירה מעבר לזה, לתוך עולמם של בני העולם הרביעי נחסמה בפנינו בעוינות ובדחייה. מכאן התחלנו לחזור על עקבותינו במורד הרי הגת לביקור בשבט האחרון – שבט השאורה "המפותח והמתורבת".

שבט השאורה, שבט גדול היושב בשיפולי הרי הגת, מונה מעל 200 אלף נפש והוא הגדול והמפותח מבין שבטי המונדה החיים באזור שביקרנו בו.

בהשפעת המיקום הטופוגראפי הנוח והקרבה לשפלה נוצרו קשרים ענפים בין השבט לאוכלוסייה האוריאנית של המישורים הגדולים. לכן השבט הזה קרוב ודומה יותר לאוריאנים מכל שאר השבטים בהם ביקרנו. למעשה, יותר משבני השאורה הושפעו מאנשי השפלה הם השפיעו עליהם. כך למשל, ההינדואיסטים של אוריסה אימצו את אלי שבט השאורה והפכו אותם לחלק חשוב מן הפתיאון האלוהי שלהם. הדוגמה הקיצונית ביותר הוא מקדש ג'גנט שבעיר פורי – שהיא עיר חוף באוריסה הנחשבת לאחר הערים המקודשות ביותר לבני דת ההינדו באשר הם. האל ג'גנט – שהוא האל הראשי במקדש – נלקח מן הפנתיאון של השאורה. את המקדש מנהלים ברהמינים (כמו בכל מקדש אחר בהודו) יחד עם כמה כוהני שאורה, שצורפו לתוך הצוות המנהלי של המקדש. זהו המקרה היחיד שבו נוצרה סינתזה ברהמינית-שבטית ליצירת אחד המקדשים הגדולים בהודו. בכל מקום אחר בהודו יחשב מעשה כזה לחילול שם שמים של ממש.

 צילום: יעל ברק אשכנזי

בני השאורה מבססים את כלכלתם (כמו כל השבטים היושבים בחלק הנמוך של ההרים) על גידולים חקלאיים בטרסות מסודרות. תלותם בכלכלת היער היא שולית ביותר, אף שהם מקפידים לצאת לציד טקסי פעם בשנה. למעשה, יותר משהציד נועד לקיים את השבט, הוא נועד להמשיך ולקיים את המסורת התרבותית שלהם. בני השאורה מקפידים לקיים גם את הדת השבטית, המתבססת על שאמאניזם וטקסי קורבנות. למעשה, מאות שנים של מגע עם אוכלוסיית השפלה לא עמעמו את ייחודם כקבוצה שבטית, ובני השאורה לא נספגו לתוך האוקיינוס הדתי ההינדואיסטי. אדרבא, גם תהליכי השינוי המתחוללים בשבט כיום אינם בכיוון הינדואיזציה, אלא דווקא בכיוון של התנצרות. פעולתם של מסיונרים בקרב בני השאורה נושאת בזמן האחרון פרי והם יוצרים לעצמם תרבות נוצרית-שבטית במהילה מוזרה, שמזכירה את הנצרות האינדיאנית בדרום אמריקה.

באחד מכפרי השאורה פגשנו את פיטר – בחור שוויצרי שנשלח מטעם האו"ם לסייע לשבט לפתח את משק בעלי-החיים, הנחוץ לצורכי עבודה בחקלאות ולתפוקת בשר וחלב. לטענתו, למרות שמצבם של שבטים דוגמת הקוטייה, הדונגרייה והבונדה גרוע, גם מצבם הכלכלי של בני השאורה אינו מזהיר כפי שזה נראה. לראיה הביא את "תזרים המזומנים" של אלמנה אחת משבט השאורה – השבט העשיר ביותר לפי הבנתנו. לדבריו, ההכנסה השנתית של האלמנה הסתכמה ב-3 דולרים בשנה שלמה. הוא דחה את טענותינו, שהאלמנה בוודאי אינה מתקיימת על הכנסתה הכספית לבדה, אלא דווקא מלקט ביער ומגידול מזון לצריכה עצמית – כך שאינה זקוקה למזומנים לקיומה. "אתם מדברים על יכולתה של האלמנה להתקיים ואני מדבר על מידת ההתפתחות הכלכלית של השבטים והשתלבותם בכלכלה גלובלית". במובן הזה נאלצנו להסכים אתו: העולם השבטי עדיין רחוק מהשתלבות של ממש במערכות כלכליות וחברתיות רחבות יותר מאלה, שנחשפו לפנינו בכפרים ובשווקים של הרי הגת. אחרי ככלות הכל, הכנסה שנתית של שלושה דולרים לא נכנסת לשום סטטיסטיקה, שיש לה מובן ומשמעות במושגים של העולם המערבי. היער, או טרסת האורז ולא הכסף, משחקים תפקיד עיקרי במאבק הקיום היומיומי של בני השבטים.

   צילום: יעל ברק אשכנזי

נפרדנו מפיטר ומהשבטים וחזרנו בדרכנו אל השפלות. לאט לאט החלו המראות השגרתיים של הודו להשתלט על הכל – הרעש, הריחות, חוסר הסדר, הצבעוניות המסחררת את החושים – כמו תמיד. אבל אנחנו שקועים עדיין בתוך העולם השבטי שנגלה לפנינו, סירבנו להיגרר לתוך החוויה ההודית העשירה והסוחפת כהרגלה. נפרדתי מביבו – המלווה והמתורגמן הנאמן, שחלק אתי את החוויה השבטית. ביבו שהיה מהורהר וטרוד מעוניים של בני השבטים אמר: "כמה שבני השבטים עניים, אין להם כלום". חשבתי עלינו, הנוהגים לראות את ההודים כעניי העולם, והנה עומד לפניי הודי, המוטרד מעוניים של עניים ממנו.

בטיסה חזרה לדלהי נזכרתי בדברים שנשא ג'אווארלל נהרו – ראש הממשלה הראשון של הודו בפני חברי הפרלמנט ההודי: "אתם יכולים לדבר יום אחר יום על תוכניות פיתוח לאור השקפת עולם כזו או אחרת, אבל אם לא תטפלו בלב הבעיה עצמה, הרי שכל הדיון האקדמי שלכם הוא בגדר כישלון מוחלט. מכיוון שהבעיה האמיתית היא להבין את בני השבטים, את תרבותם ואת אורחות חייהם. אם נצליח להבין אותם ואת תרבותם, אם נצליח לגרום להם להבין אותנו וליצור קשר רגשי בינינו לבינם, הרי שהצלחנו במשימתנו".