איי פוקלנד

צילום: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

הכתבה נערכה והועלתה מחדש ב10 ביוני 2015

ראו גם, כתבה במגזין הווירטואלי GOTRAVEL– גן עדן של חיות.

האתר הרשמי של איי פוקלנד

ראו גם, באתר זה: טורפי הים, אלבטרוסים, מבוא לטיול באנטארקטיקה, קפטיין קוק ומסעיו., פינגווינים, צ'רלס דרווין ומסע אניית הוד מלכותו "ביגל

איי פוקלנד הם חגיגה של טבע. במקום מושבות ענק של אריות ים, פילי ים, אלבטרוסים ומה לא. העיסוק באיי פוקלנד רלוונטי מאד למטיילים בארגנטינה (בבואנוס איירס, שמה של כיכר בריטניה, הוסב ל"כיכר מלווינס"…) וכמובן לשטים לאנטארקטיקה. את הטיול באיי פוקלנד, למרות קרבתם לארגנטינה, ניתן לשלב בקלות יחסית על ידי טיסה מצ'ילה.

איי פוקלנד מושכים אליהם תיירים הודות לעולם החי העשיר שמתרכז בחופיהם. מעבר לכך, זוהי פיסת בריטניה בדרום אמריקה.

כללי

איי פוקלנד (באנגלית: Falkland Islands; בספרדית: Islas Malvinas) הם ארכיפלג של 776 איים בדרום האוקיינוס האטלנטי הנמצאים במרחק 480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה, 1080 ק"מ מאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים ובמרחק של 940 ק"מ מהטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה (הכוללת שטחים באנטארקטיקה, שארגנטינה וצ'ילה טוענות לבעלות עליהם)[1].

לאיים חשיבות אסטרטגית רבה והראייה, שלדי אניות רבים פזורים לאורך החוף. אלו היו אניות שהפליגו מסביב לכף הורן שבקצה הדרומי של יבשת אמריקה והגיעו לפוקלנד לתיקון לאחר שניזוקו במעבר הים הסוער במיוחד שבכף הזה. בסטנלי, משהתברר גודל הנזק, ננטשו רבות מהאניות ונשארו כאן עד היום הזה. בעיירה החביבה סטנלי, ישנם אתרי ההנצחה השונים לקרבות שהיו באזור בין האנגלים לגרמנים (במלחמת העולם הראשונה והשנייה) ולארגנטינאים (מלחמת פוקלנד של 1982).

גיאוגרפיה

שטח האיים 12,173 קמ"ר, ובירתם סטנלי. עד מלחמת פוקלנד השתייכו גם איי ג'ורג'יה הדרומיים ואיי סנדוויץ", לטריטוריה לש פוקלנד. הם מהווים טריטוריה בעלת שלטון עצמי של הממלכה המאוחדת אך ארגנטינה טוענת לשליטה בהם מאז חידוש השלטון הבריטי באיים ב-1833. בירתם היא העיר סטנלי[2].

במפקד אוכלוסין מ-2006 נמנו באיים 2,478 תושבים, רובה ממוצא בריטי, מלבד יותר מ-1,700 אנשי סגל הבסיס הצבא הבריטי הממוקם באי. רובם הגדול של התושבים (2,115 במפקד האוכלוסין של 2006) מתגורר בבירה, סטנלי, שהוא היישוב העירוני היחיד. שאר התושבים גרים בחוות ובכפרים קטנים. האוכלוסייה צעירה יחסית: 79% מתושבי האיים הם בני פחות מ-55. הכלכלה מבוססת על גידול בקר וייצוא של צמר ועורות.

שני האיים המרכזיים הם אי פוקלנד המזרחי, ששטחו 6,680 קמ"ר, שם חיים מרבית התושבים ואי פוקלנד המערבי, ששטחו הוא 4,532 קמ"ר בקירוב (5,143 קמ"ר כולל האיים הקטנים והזעירים הנמצאים סביבו) קמ"ר. באיי פוקלנד יש מגוון של סלעים שונים במקומות שונים.

בין שני האיים מפריד מצר ים. רוב שטחם גבעי, מכוסה עשב ומשמש למרעה. שיא הגובה – 698 מ'. האיים מאופיינים לרוב בפני שטח גבעתי, עשבייה נמוכה, ואקלים אוקיאני-גשום. עולם החי כולל בעיקר פינגווינים ואריות ים.

באי הקטן "אריה הים" מצפה למטיילים חוויה אדירה: שפע אדיר של בעלי חיים הנמצאים בכל מקום ואינם מתרגשים מקרבת המטייל: פילי ים, אריות ים, פינגווינים משני סוגים, קורמורנים מלכותיים מהודרים, יסעורים ענקיים, עופות טרף ייחודים (קראקרה) והמון בעלי כנף מוכרים יותר: ציפורי שיר, אווזים, ברווזים וכו'.

האלבטרוס שחור הגב מקנן במושבות גדולות של מאות קינים צפופים הנבנים מבוץ בצורת קדרות עגולות. בתקופה שבה באמצע פברואר כבר עומדים הגוזלים בפני השלת הפלומה הלבנה והחלפתה במעטה הנוצות החום. הם טרם למדו לעוף והים ישובים כל היום ללא תנועה. כל אחד בקן בו הגיח לאוויר העולם. הם יושבים בשקט וממתינים בהמתנה להורים שיחזרו מהים להאכיל אותם.

צילום: רמי אמיר

בסביבות ארבע אחרי הצהריים מתחיל מטס האווירי של ההורים השבים מהים אל הקן. מיד עם הנחיתה מתבצע טקס השקת מקורים עם בן הזוג (אם זה כבר הגיע קודם) ופונים להאכלת הגוזל. ההורה פותח את מקורו ונותן לגוזל לדחוף לתוכו את מקורו שלו פנימה. ההורה מעלה גירה ומפיל לתוך מקור הגוזל את המזון.

במאה ה-19 שכנו באיים גם עדרי סוסים ובקר, ארנבות, סוג מסוים של ארנבונים וחזירי בר, אך כמובן כולם הובאו לאי על ידי בני האדם. מספריהם ירדו משמעותית אחרי שבעל החיים העיקרי הרווחי לתושבים, הכבש, תפס את מקומם.

צילום: רמי אמיר

עם התיישבות בני האדם באזור שימור הסביבה נפגע. הראשונים להיכחד היו השועלים המקומיים. השועל המאלוויני[3] היה זן ייחודי לאזור אך בסוף המאה ה-19 (בשנת 1876 בקירוב ) הוא נכחד. המתיישבים חשו שאוכלוסיית השועלים תפגע בעדרי הכבשים שהביאו עימם ולכן הרעילו אותם או ירו בהם.

אי פוקלנד המזרחי (אנגלית: East Falkland, ספרדית: Isla Soledad – אי הבדידות) מופרד מאי פוקלנד המערבי בתעלת פוקלנד. החלק הצפוני הוא הררי וגבעות ויקם  (Wickham Heights) חוצות את החלק הצפוני ממזרח למערב. מרבית הפסגות ברכס מגיעות לגובה של 500-600 מ' מעל פני הים, למעט הנקודה הגבוהה ביותר – הר אוּסבוֹ‏רן Usborn)) המתנשא לגובה של 705 מטרים. זהו גם ההר הגבוה ביותר בכל איי פוקלנד. מאידך, רוב האדמה היא מישורית ומורכבת מאדמות מרעה. הסלעים הנפוצים באי הם אבן חול, קוורציט, וצפחה.‏ בחלקים מסוימים מהאי האדמה אינה פורייה ואף חומצית בשטחים מסוימים.

שאר האי מורכב מאדמות עשירות בצמחייה, ביצות, מקורות מים טבעיים ופלגים קטנים הזורמים בעמקים. שני פיורדים ושתי רצועות ימיות כמעט וחוצים את האי לשניים. מצר היבשה, נקרא לאפוניה, הוא ברוחב של פחות מקילומטר אחד. באי יש מפרצים רבים. שני פלגים גדולים יחסית מגיעים לעומק האי, בחלקו הצפון מזרחי.

באי חיים פינגווינים, ואוכלוסייה גדולה של עופות ממשפחת הקורמורניים. עופות מים נוהגים להגיע לצוקים שבדרום האי. מקום משכנם של פילי הים באי הוא החופים המערביים.

באדיבות ויקיפדיה

ראו באתר זה: היסעוראים

הגואנקו (Guanaco)[4] הובא לחלקו הדרומי של האי בשנת 1862. הנסיך אלפרד צד אותם ב-1871 ומאז הם נכחדו מהאי. היום האזור היחיד באיי פוקלנד בו הם עדיין קיימים הוא האי הזעיר סטאטאס, הנמצא ממערב לדרומו של אי פוקלנד המערבי.

כמעט כול התושבים חיים בחלקו הצפוני של האי. חלקו הדרומי המחובר אליו במצר יבשה. כיום התעשיות העיקריות באי הן דיג, רעיית כבשים ותיירות. התושבים מגדלים סוג מסוים של חיטה, אך בגלל הלחות הגבוהה והאדמה החומצית ברובה, רוב השטח משמש למרעה. בירת איי פוקלנד, סטנלי, נמצאת באי המזרחי ולכן חשיבותו לכלכלה המקומית היא רבה. בו נמצאים גם המוסדות הממשלתיים. בשנים האחרונות, ספינות נופש רבות, עוצרות בנמל המקומי. גם לאזור שדה התעופה הנמצא בהר פלסנט יש חשיבות רבה, ובו מוצב חיל מצב בריטי. מאות אחדות של חיילים משפיעים רבות על הכלכלה באי שאוכלוסייתו בת 2000 תושבים בלבד. ענפי תעסוקה קטנים נוספים באי הם חוות סוסים ובקר. לאחרונה נמצאו רמזים להימצאותם של מינרלים יקרי ערך באי.

האי פוקלנד המערבי (אנגלית: West Falkland, ספרדית: Gran Malvina) הררי יותר משכנו המזרחי. רצועת ההרים הגדולה ביותר, גבעות הורנבי, מתחילה בצפון ונגמרת בדרום ומקבילה לתעלת פוקלנד. הר "אדם", הגבוה ביותר באי מתנשא לגובה של 700 מטרים. הנקודה הדרומית ביותר באי היא קייפ מרדית'. הנקודה הקיצונית בדרום מערב נקראת "קאלם הד" (ראש רגוע באנגלית). בדרום האי יש צוקים רבים. במערב יש חופים חוליים עם מים נקיים וצלולים, דיונות של חול ועשב גבוה.

יש עדויות המעלות אפשרות להתיישבות יאגאנית (ילידים שמקורם בפטגוניה) מוקדמת באזור, אך ההתיישבות המוכרת הראשונה הייתה במאה ה-18.

האיים נתגלו על ידי האירופים על ידי ג'ון דייוויס (שהיה אחד מגדולי מגלי הארצות של אזור ים הקרח הצפוני  יחד עם באפין והדסון). הוא ליווה את תומאס קייוונדיש במסעו האחרון, במטרה לחפש מעבר צפון-מערבי בחלקיה האחוריים של אמריקה. לאחר שיתר המשלחת של קייוונדיש שבה ללא הצלחה המשיך דייוויס לנסות לחצות בעצמו את מצר מגלן. למרות שיצא וידו על התחתונה, בשל מזג אוויר גרוע, גילה דייוויס את איי פוקלנד באוגוסט 1592 על הספינה "Desire". צוות הספינה נאלץ להרוג כ-14,000 פינגווינים למאכל בזמן שהיו על איי פוקלנד. הם אחסנו את בשר הפינגווינים כך שיוכלו לשוט הביתה, אך הבשר התקלקל כשהגיעו אל האיים הטרופיים, והדבר גרם למסע הביתה להפוך לאסון – רק 14 מתוך 76 אנשי הצוות נותרו בחיים.

ראו באתר זה: סיפורים מפטגוניה.

עדות נוספת , מוצקה יותר היא של מגלה הארצות ההולנדי סבאלד דה ווירט (Sebald de Weert), שכינה את המקום "איי סבאלד" וכך האיים הופיעו במפות עד לראשית המאה ה-19.

ב-1690 עלה הקפטן הבריטי ג'ון סטרונג עם צוותו על חופי פוקלנד והיה ככל הידוע לאדם הראשון על אדמת האיים השוממים. סטרונג היה זה שהעניק לאיים את שמם – על שם של אדמירל הצי הבריטי לורד פוקלנד. מאמצע המאה ה-18 הפכו האיים למקור סכסוך מתמשך בין בריטניה, צרפת וספרד.

הצרפתים הקדימו את הבריטים בהתיישבות של ממש באיים בשנת 1764 הקים לואיס אנטואן דה בוגנוויל את נמל לואיס שבתעלת בייקרי. המתיישבים היו ברטונים (קבוצה אתנית מחצי האי בריטני שבצפון מערב צרפת) ועל כן נקראו האיים איי מאלו בתחילה (צרפתית: Îles Malouines) על שם העיר סיינט מאלו שבבריטני. מאוחר יותר אומץ הכינוי ההיספני לאיים "Islas Malvinas". לאורך שנים רבות היה פורט לואיס ההתיישבות היחידה באזור ולא רק באי והיווה מקור לחילוקי דעות רבים.

Louis Antoine de Bougainville

מאוחר יותר מכרה צרפת את חלקה באיים לספרד. בריטניה הבהירה כי אין היא מכירה בזכותה של ספרד על שטח כלשהו, שאין היא מחזיקה בו בפועל. הויכוח התפתח למשבר דיפלומטי חמור שהביא את שתי הממלכות אל סף המלחמה. ספרד, שחששה לעמוד מול בריטניה לבדה, הביאה לכך שהמשבר יטופל בדרך המו"מ ובהסכם שנחתם בין הצדדים הוסכם כי הבריטים יתיישבו באיים לצד הספרדים. עם זאת, בשום אופן לא הוזכרה בהסכם שאלת הריבונות על האיים. הפרשנות של כל צד הייתה שלו ניתנה הריבונות על האיים.

בשנת 1774, עזבה בריטניה את האיים מתוך מניעים כלכליים והשאירה במקום רק שלט המציין את זכותה לריבונות על האיים. הספרדים, לעומתם, המשיכו להחזיק בפועל באיים. בשנת 1809 פרץ מרד ארגנטינאי נגד השלטון הספרדי. עם פרוץ המרד, עזבה ספרד את האיים מבלי שהשאירה כל סימן כי בכוונתה לחזור. הממשלה הארגנטינאית לעומתה החלה לבסס את שלטונה באיים. גם בשלב זה לא חדלה בריטניה מלהגיש מחאה לממשלה הארגנטינאית על מה שראתה כפגיעה בזכויותיה[5].

ב-1816 הפכה ארגנטינה למדינה עצמאית. מיד לאחר מכן הודיע השלטון הארגנטיני כי הוא רואה עצמו יורש למושבות הספרדיות באיים ולכן בעל ריבונות על האזור. ב-6 בנובמבר 1820 קיבל הקולונל האמריקני דייויד ג'ווט (שפעל בשם איש העסקים פטריק לינץ' מבואנוס איירס) היתר פְּרַיבֶטִיר[6]  (כינוייה של אונייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב) לפריגטה שלו, "הירוניה", מחוזה רונדאו, שליט הפרובינציות של ריבר פלייט, שהניף את דגל הפרובינציות בהתיישבות, וטען לשליטה של הפרובינציות (מאוחר יותר הפכו לארגנטינה) בכל הארכיפלג. בשנת 1823 העניקה ממשלת ארגנטינה רישיון דיג לג'ורג' פצ'או ולואיס ורנט, ואחרי שלוש שנים הם הקימו התיישבות קבועה בפורט סולדד (ששמה שונה שוב לפוארטו לואיס). המקום הפך למושבת עונשין, מרכז לציד כלבי ים, ונמל דיג קטן. מאוחר יותר החרים ורנט את הספינה האמריקנית הארייט על שהפרה את תקנות ציד כלבי הים. הרכוש שהיה על הספינה נלקח לשלל והקפטן שלה נשלח לבואנוס איירס למשפט. גם ורנט חזר לעיר כדי להיות נוכח במשפט. הקונסול האמריקני בארגנטינה מחה נגד המשפט בטענה שארצות הברית לא מכירה בשלטונה של ארגנטינה באיים. לכן נשלחה ספינת הקרב יו.אס.אס. לקסינגטון להחזיר את השלל שנלקח ואת הספינות המוחרמות ה"סופריור" וה"ברייקווטר". בשנת 1832, במשימה זו, החריבה הספינה את פוארטו לואיס. אחרי מעשה זה הכריז השגריר האמריקני בבואנוס איירס שאיי פוקלנד הם מעכשיו חופשיים מכל שליטה.

פעולות אלו גרמו להשתלטות מחדש של הבריטים על האזור בשנת 1833. הם דרשו מכוחות הצבא הארגנטינאים לעזוב ב-3 בינואר, אך עודדו את המתיישבים להישאר, עקב חשיבותם לצי הבריטי כמרכז אספקה לאוניות הבריטיות. השם החדש של ההתיישבות היה מעגן אנסוס (Ansons Harbour) לפני שנבחר השם פורט לואיס, שהקביל לשם הראשוני הצרפתי פורט סנט לואיס. המקום היה למעגן צבאי והתיישבות אזרחית.

ב-1842 הכריזה בריטניה באופן רשמי על האיים כמושבת כתר בריטית. הטענה הבריטית היתה ש"ממשלת הפרובינציות המאוחדות" (ארגנטינה) לא יכולה להניח שבריטניה תאפשר למדינה אחרת לקיים זכויות הנובעות מספרד, זכות שבריטניה שללה גם מספרד עצמה". בשנת 1859 הוקמה ההתיישבות "דרווין" (Darwin) , על שם צ'ארלס דרווין שחקר את האי בשנת 1833.

מאז תפיסת האיים על ידי הבריטים, ממשלת ארגנטינה התמידה בהגשת מחאות ודרישות להחזרת השטח והריבונות לידיה אך תשובותיה המזלזלות של בריטניה הביאו למצב שהכבוד העצמי של ארגנטינה מנע ממנה להמשיך בדרך זו, וכמובן, במשך המאה ה- 19 לא היה בנמצא שום מוסד בינלאומי אליו אפשר היה לפנות בבקשת מזור.

קרב איי פוקלנד (הראשון)

בשנתה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה, ב-8 בדצמבר 1914, התחולל ליד סטנלי קרב איי פוקלנד – קרב ימי בין שייטת של הצי המלכותי הבריטי, בפיקודו בפיקוד תת-אדמירל דובטון סטורדי (Doveton Sturdee) לבין שייטת של הצי הגרמני הקיסרי, בפיקודו של אדמירל גרף מקסימיליאן פון שפיי[7].

הקרב היה למעשה המשך לקרב קורונל [8], שנערך כחמישה שבועות לפני כן, ב-1 בנובמבר 1914. בקרב זה הצליחה השייטת הגרמנית להטביע שתי אוניות בריטיות ולהניס שתיים אחרות. דעת הקהל הבריטית סערה בעקבות התבוסה, והפיקוד הבריטי שלח כוח גדול לדרום האוקיינוס האטלנטי כדי ללכוד את פון שפיי ולהשמיד את אוניותיו.

חמש אוניותיו של שפיי – שתי סיירות משוריינות חדישות, שרנהורסט וגנייזנאו, ושלוש סיירות קלות – דרזדן, לייפציג ונירנברג – היו כוח בעל עוצמה, שעלול היה לסכן את כל התעבורה הימית באוקיינוס השקט ובכל אוקיינוס אחר אליו יגיעו‏. שפיי התכוון לפשוט על הבסיס הבריטי באיי פוקלנד; הוא לא ידע שהאוניות הבריטיות שנשלחו כדי לאתר אותו ואת אוניותיו הגיעו לאיים יום אחד בלבד לפני כן. הקרב התקיים בים שקט וברוח קלה, תחת שמש בהירה ושמיים נקיים מעננים. האוניות הגרמניות התגלו מוקדם יחסית, והשייטת הבריטית הצליחה לצאת במהירות מהנמל, לרדוף אחרי השייטת הגרמנית ולהטביע את כל אוניותיה, למעט אחת, שהוטבעה מאוחר יותר.

הקרב נסתיים בניצחון בריטי: השייטת הגרמנית הושמדה ושפיי ושני בניו נספו[9]. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשו האיים כבסיס ימי חשוב של הבריטים.

מאבק ארגנטינה לריבונות על האיים

לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הקמת האו"ם, פנתה ארגנטינה לעצרת הכללית של האו"ם בבקשה לסיוע בפתרון הסכסוך על האיים. בדצמבר 1965 נתקבלה החלטת האו"ם הקוראת לשני הצדדים לפתוח במשא ומתן לפתרון הבעיה. מאז החלה שורה של שיחות, שלאורכן סירבה בריטניה לדון בנושא המרכזי והוא למי הריבונות על האיים.

לבריטים מספר טענות, שעליהן מתבססת טענתם לריבונות על האיים. הם היו הראשונים שטענו לריבונות על האיים עוד בשנת 1690, כאמור, ובנוסף הקימו התיישבות על האיים כבר בשנת 1765, עוד לפני שארגנטינה הייתה קיימת כישות מדינית ריבונית. בנוסף, בריטניה שולטת על האיים מאז שנת 1833; הבריטים טוענים כי ההתיישבות הארגנטינאית באיים עד אז הייתה "ספורדית ולא משמעותית". הטענה הבריטית המשמעותית ביותר היא הטענה לזכותם של תושבי האיים להגדרה עצמית. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עברה האימפריה הבריטית תהליך של דה-קולוניזציה. רוב המושבות של האימפריה זכו לעצמאות במידה כזו או אחרת, והאימפריה הבריטית העצומה הצטמצמה מאד. איי פוקלנד היו במצב הפוך מזה של רוב המושבות: בעוד רובן של אלה ביקשו להתנתק מבריטניה, ביקשו איי פוקלנד דווקא להישאר קשורים אליה[10].

נשיא ארגנטינה לאופולד גליטיירי

 מלחמת פוקלנד 1982

הדעה השלטת בכל שכבות השלטון הארגנטינאיות הייתה שהאיים הם חלק מן הטריטוריה הלאומית. לאחר ששנים של משא ומתן לא נשאו פרי, שאפו בחוגי המשטר לפתור את הבעיה במהירות האפשרית, למרות הסכנה כי פלישה תגרור עימה תגובות בינלאומיות חריפות. על הסברה הזו אפשר ללמוד מדברי שר החוץ הארגנטינאי, ד"ר קוסטה מנדז (Nicanor Costa Méndez) , שיצא בהצהרה ב-1 במרץ ,שאם לא יימצא פתרון מהיר לבעיה, ארגנטינה תשים קץ למשא ומתן ותחפש אמצעים אחרים כדי לפתור את המחלוקת. גם הגנרל לאופולדו גליטיירי ביטא את אותה הדעה בנאום שנשא לאומה הארגנטינאית ב- 2 באפריל, שעות ספורות לאחר הפלישה, באומרו כי ההחלטה להשתלט על האיים נדחפה על ידי הצורך לשים קץ להצלחתה הנצחית של בריטניה להתחמק מהנושא ובכך להנציח את שליטתה על האיים.

כאשר מנתחים את גורמי הפלישה, הגורם המרכזי שאפשר להצביע עליו הוא עייפותה של ארגנטינה מהמשא ומתן הקשה עם בריטניה, שלא נשא פרי כבר לאורך כמעט 20 שנות דיונים. אך לגורם זה הצטרפו גורמים נוספים: קבלת ההחלטות הארגנטינאית ב-1982 הושפעה מעיוותי תפיסה של צמרת מקבלי ההחלטות. אותה מציאות מדומה שיצרו לעצמם מקבלי ההחלטות הארגנטינאים גרמה להם להניח מספר הנחות מרכזיות בדבר יעילותו של מהלך צבאי באיים[11].

Santísima Trinidad

בין ההנחות שגרמו לפלישה היה הרושם שקיבלו נציגי ארגנטינה בוושינגטון שממשלת גליטיירי מצטיירת שם כמתונה וכמתקבלת על הדעת בין הממשלות הצבאיות, במיוחד בהשוואה לקודמתה בארגנטינה. רושם זה התבסס בעיקר על ההבנה שארגנטינה הייתה בת ברית נאמנה במאבקה של וושינגטון נגד "הסכנה האדומה" במרכז אמריקה. עם עלותו לשלטון, השתדל גליטיירי להדגיש באוזני ארה"ב את החשיבות הארגנטינאית לארה"ב. כמו כן, למקבלי ההחלטות בארגנטינה הייתה התחושה שברית המועצות, הנחשבת אסירת תודה לארגנטינה בשל אספקת דגנים בעת האמברגו האמריקני, תטיל וטו על כל החלטה אנטי ארגנטינאית. על כן לא התחשבו בארגנטינה בעובדה שמזכיר המדינה של ארצות הברית הבהיר כבר מההתחלה שממשלתו לצד בריטניה. בפועל ברית המועצות לא התערבה, וחוץ מאשר לגנות את הפעילות הבריטית ולתמוך בטענה הארגנטינאית, היא נותרה צופה מהצד ולא נטלה חלק פעיל במשבר[12].

הטעות העיקרית של מקבלי ההחלטות הארגנטינאים הייתה ללא ספק בהערכת תגובתה של בריטניה לפלישה. אמנם, במשך שנות המשא ומתן ניתן היה להתרשם שהנציגים הבריטים היו מוכנים להתפשר עם ארגנטינה ולא ראו בנושא האיים עילה לסכסוך מזוין עמה, אך מצד שני, הפרלמנט הבריטי דחה כל ויתור לכל אורך הדיונים. ההערכה כי בריטניה לא מעוניינת בסכסוך מזוין, גרמה למקבלי ההחלטות הארגנטינאים להסיק כי הבריטים לא יגיבו צבאית אם ארגנטינה תפלוש לאיים. מנקודת מבט ארגנטינאית דומה היה שלבריטניה נמאס כבר מהאחריות הקולוניאלית שלה על האיים וזה התבטא בכך שבריטניה דחתה את בקשת הילידים באיים, לקבל אזרחות בריטית ולהצטרף לאומה הבריטית[13].

אינטרס נוסף היה כלכלי: המצב בארגנטינה באותם הימים היה קשה מאוד. הניסיון של המשטר הצבאי להנהיג מדיניות של שוק כספים חופשי נכשל והאינפלציה איימה על הכלכלה. בין 1976 לנובמבר 1981, פשטו את הרגל כ- 200 חברות בכל חודש, שיעורי הריבית עלו במאות אחוזים ושיעור המובטלים עלה בצורה משמעותית[14] הייתה סברה שבאזור האיים היו קיימות רזרבות ענקיות של נפט.

אינטרס נוסף היה אסטרטגי  הגישה למצרי מגלן שתתאפשר אם לארגנטינה תהיה שליטה על האיים. גורם זה אמור היה להיות חיוני במקרה של חסימת תעלת פנמה.

אינטרס שלישי הונע על ידי יוקרה לאומית: נראה כי עבור ארגנטינה זהו בעיקר מאבק על כבודה- להחזיר לעצמה את מה שנלקח ממנה בכוח, שכן ארגנטינה טוענת כי קיבלה את האיים בירושה מספרד.

עוד לפני הפלישה לפוקלנד, הנושא סוקר רבות על ידי התקשורת בארגנטינה. הממשל הצבאי היה מאבד מיוקרתו אם היה מתברר שהוא נסוג ומוותר לבריטים על מה שיכול היה להיות ההזדמנות האחרונה להחזיר את האיים. וויתור כזה היה מערים קשיים על המשטר לשלוט במדינה, שגם כך לא התאפיינה בסדר מופתי. תנועות פוליטיות גרמו להפרת השקט החברתי במדינה והפעילו אופוזיציה חזקה מאוד על הממשלה הארגנטינאית. הממשלה הניחה שבמבצע צבאי גם אם לא תדכא התנגדויות פנימיות, לפחות היא תאחד את האומה לזמן מה. זה גם יחזק את הלגיטימציה למשטר הצבאי וינקה את המוניטין של הצבא, במיוחד לאחר שהואר באור שלילי בפעולות שנקט בעבר. המטרה הארגנטינאית, כך נראה, לא הייתה להחזיק באיים לצמיתות אלא להכריח את בריטניה להיכנס לדין ודברים על הריבונות, ולוודא שהאו"ם וארה"ב ייקחו את הנושא ברצינות ויעזרו להניע את המשא ומתן[15].

ארגנטינה שמה לב שצמצום האימפריה הבריטית בעקבות מלחמת העולם השנייה, השפיע על איי פוקלנד בשני מישורים: ראשית, ממשלות בריטניה בחנו שוב ושוב במשך השנים את הצורך בהחזקת האיים ואת העלות הכלכלית של החזקה זו; ושנית, הצמצום הכלכלי הביא לצמצום משמעותי מאד בכוחו של הצי המלכותי הבריטי. במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע משרד הביטחון הבריטי למסקנה שהצי הבריטי לא יצטרך לבצע יותר מבצעים אמפיביים, שיכללו הנחתה או פינוי של כוח מחוץ לטווח החיפוי של מטוסים שימריאו משדות תעופה יבשתיים. לאור מסקנה זו, הוצאו מן השירות רוב נושאות המטוסים של הצי, שעלויות הבנייה והתפעול שלהן היו גבוהות מאד. ב-1981 פרסם מזכיר הביטחון הבריטי, ג'ון נוט (Nott) "ספר לבן", שעל פיו מספר נושאות מטוסים היו אמורות לצאת מן השירות ואילו חיל הנחתים המלכותי היה אמור להצטמצם.‏

לפני שארגנטינה נתנה לכוחות הצבאיים שלה אור ירוק לפלישה, היא הניחה כי ארה"ב לא תניח לעימות לצאת מכלל שליטה, מכיוון שזה יאיים על מעמדה בדרום אמריקה. ההנחה גרסה שאם ארה"ב תשכיל להבין זא%