האימפריה הביזנטית – משקיעה למסע הצלב הרביעי

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם, באתר זה:

תקופת הזוהר של ביזנטיון

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; סיור באיסטנבול;  ; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

סימני הדעיכה של ביזנטיון

בין 867 ל-1056, שלטה על האימפריה הביזנטית השושלת המקדונית, שהביאה את האימפריה הביזנטית אל אחד משיאיה.

השלטון הארוך והזוהר ביותר היה שלטונו של בסיליוס השני, ישב על כס הקיסרות, קרוב ליובל שנים (976-1025). קיסר זה, שכונה "בולגרקטונוס" (Bulgaroctonus), היינו, "קוטל-הבולגרים", השיב לביזנטיון את עצמתה והוריש אחריו אימפריה, שהשתרעה ממזרח הים השחור ועד לים האדריאטי ומהנהר פרת ועד לדנובה.

אבל לקראת סופה של השושלת, נראו סימני שקיעתה. הפילוסוף והכרוניקן הביזנטי, מיכאל פסלוס, בן המאה ה-11, קבל על הבזבוז שנהגו אחרוני המושלים של השושלת המקדונית והתריס נגד התחרות שלהם זה בזה, בניית מונומנטים מפוארים, להנצחת שלטונם. הוא כתב: "האוצר הקיסרי נפתח לרווחה ומתוכו שטף זהב, כמו היה זה נהר". הוא הביע דאגה מהבזבוז הבלתי מרוסן, ועל הסכנות שהוא עלול להביא. הוא תיאר גם את המאבק בין האצולה האזרחית של הבירה, לבין האצולה הקרקעית הגדולה. הוא לא עמד על כך שגורמים אלו עלולים להיות גורליים, אבל בזמנו כבר נעה ביזנטיון, לקראת חורבנה. הגורמים הראשיים שהוליכו את ביזנטיון לחורבנה, לאחר למעלה מאלף שנים של חיים ויצירה, היו המאבקים הבלתי פוסקים על השלטון והתככים הרבים שבחצרותיה. על ההיסטוריה הארוכה של הממלכה הביזנטית העיבה אווירת הקשרים והקשרים שכנגד. מ-88 הקיסרים, ששלטו מקונסטנטינוס הראשון ב-324 ועד קונסטנטינוס ה-11, בשנת 1453, 29 מהם מתו מיתות אלימות ו-13 אחרים נמלטו למנזרים. כמו כן, נאלצה ביזנטיון לעבור סדרה של מאבקים ממושכים בין האצולה האזרחית לבין בעלי הקרקעות ומפקדי הצבא, שסדקו את המבנה החברתי הפנימי.

בתקופה זו עברו על הקיסרות משברים חזקים, שבסופו של דבר, הובילו לנפילתה:

.גורם מרכזי לשקיעתה של ביזנטיון, היה ההתנגשויות ההולכות ומחריפות, בין הכנסייה המערבית שהתבססה ברומא, כשבראשה האפיפיור לבין הכנסייה המזרחית אשר בקונסטנטינופול, אשר בטווח הארוך הסב נזק רב לקיסרות. אשמות כפירה הדדיות וניתוק יחסים אירעו עוד במאה התשיעית. לבסוף, חלוקת בעניין הזכויות השיפוטיות של דיוקסות (בישופויות)[1], בטריטוריות ביזנטיות בדרום איטליה, הסלימה והובילה ל"סכזמה" (פיצול"), היינו לקרע הסופי בין הכנסיות בשנת 1054. למרות זאת, החל מימיו של גרגוריוס השביעי (1073-1085 Pope Gregory VII)[2], נושא הנס של העליונות האפיפיורית, עדיין שאפה הכנסייה הריכוזית במערב, להכפיף את הפטריארכים המזרחיים לשליטתה ולאמונותיה ללא פשרות, בעוד שאלו ראו בכך כניעה משפילה לאפיפיור.

גורם משמעותי נוסף, לנפילת ביזנטיון, היה הטורקים המוסלמים הכוח הטורקי – עות'מאני הוא שערער בסופו של דבר, את קונסטנטינופול, הן ככוח עצמאי והן ככוח נוצרי. אבל הרבה קודם שנחרבה ביזנטיון, היה בנוכחות של הטורקים, כדי להחריף את משבריה הגואים של ביזנטיון. בשנת 1071, ספגו הביזנטים הפסד צורב לטורקים הסלג'וקים, שחדרו לממלכה ממזרח בראשות מנהיגם אלפ ארסלן והיכו אותם בקרב מנזיקרט (Manzikert). הקיסר הביזנטי דיוגנס רומנוס (Romanos IV Diogenes) נשבה והובל בכלוב על גבי עגלה[3]. שנים ועשורים מאוחר יותר, הגזימו הכותבים במספר הנפגעים בקרב והציגו אותו ככישלון קולוסלי. קרב מנזיקרט שבמזרח אנטוליה, הפך לאסון של האימפריה. היסטוריונים ביזנטיים הביטו לאחור והתאבלו על ה"אסון" שהתרחש בקרב מנזיקרט וציינו אותו כרגע בו האימפריה האדירה החלה לשקוע. ואולם זה לא היה אסון מידי, מרבית היחידות נשארו שלמות ושבו להילחם באזור הבלקן ובאזורים אחרים באסיה הקטנה תוך מספר חודשים. מצד שני, התבוסה הוכיחה לסלג'וקים , כי האימפריה הביזנטית היא לא אימפריה "בלתי מנוצחת", ושניתן להביס גם את "האימפריה הרומית בת המילניום" (כמו שתיארו אותה הסלג'וקים והביזנטים). השבטים הטורקיים עברו ביעף על פני אנטוליה. הם כבשו ב-1084 את איקוניום (Iconium), שהיתה לקוניה (Konya), דבר שהעניק לשולטנות שלהם את השם "סולטנות קוניה". הם הגיעו עד ניקיאה (אזניק של ימינו) והחלו בטורקיזציה של אנטוליה. רק הבירה קונסטנטינופוליס והשטחים שסביבה, נותרו בידי הביזנטים. באותה שנה כבשו הנורמנים את העיר בארי, שהיתה המאחז הביזנטי האחרון באיטליה.

רומא פירשה את ניצחון הטורקים באנטוליה, כאילו היה עונש משמים, שהושת על הביזנטים, בשל הפילוג שבין הכנסיות. האפיפיור גרגוריוס השביעי כתב: "כאב גדול לצער עולם מציקים לי. הכנסייה המזרחית הולכת ומתרחקת מן האמונה הקתולית, השטן, לאחר שקטל אותה מבחינה רוחנית, מביא על חבריה כיליון הגוף, בחרב עושי דברו, פן ישובו ביום מן הימים מדרכם הרעה בחסד אלוהים" ברוח זו יכלה אפוא הכנסייה ברומא, לראות בהשבתן של טריטוריות ביזנטיות למרות האפיפיור, משום ניצחון על כוחות האופל הפולשים, כשקונסטנטינופוליס גופא נמצאת משולה לפשפש שבשער ולנקודת מפתח לשליטה אפיפיורית על מזרח אירופה, רוסיה והמזרח התיכון.

הפילוג הרשמי בכנסייה העמיק את הקרע בין שני החלקים שהשתייכו בעבר לאימפריה הרומית. ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו. לא פחות מן האפיפיור, נמשכו אל שלל ביזנטיון, גם השליטים החילוניים של המערב. מסעי הצלב, שהחלו, בין היתר, באמתלה של סיוע לאימפריה הביזנטית נגד האויב המשותף, עולם האסלאם, הביאו לתוצאות הפוכות.

כאשר הצלבנים הגיעו לקונסטנטינופול ב-1097, בעת מסעם הראשון לארץ הקודש, לאחר ששרפו בדרכם את בלגרד, התייחס אליהם הקיסר אלכסנדר קומננוס, בחשדנות רבה. הקיסר שרצה להבטיח לביזנטיון את פרי כיבושיהם של הצלבנים בטריטוריות שהיו שייכות קודם לביזנטיון ראה במסע הצלב מעין "רקונקיסטה" להשיב לו את אדמותיו, אך המערב לא קיבל זאת[4]. חיכוך זה זרע כבר אז, את זרע השנאה, שעתידה היתה להביא לכיבוש קונסטנטינופול, במסע הצלב הרביעי (ראו להלן). בעזרת הקיסר, חצו הצלבנים את הבוספורוס וכבשו מחדש את ניקיאה מידי הסלג'וקים, דבר שעבור הקיסר הביזנטי היה רב משמעות מבחינה צבאית ופוליטית. בהמשך כבשו הצלבנים את הערים החשובות אדסה (Edesa), כיום אורפה ובעיקר אנטיוכיה, אך אלה נשארו בידי הנורמנים, שהיו מהמרכזים שבין הצלבנים[5]. בוהמונד (Bohemond I), נסיך נורמני מדרום איטליה ,בנו של רוברט גיסקאר, אויבה הוותיק של ביזנטיון, מינה את עצמו לאדון העיר וסירב להחזירה לשליטת קונסטנטינופוליס[6].

מסע הצלב השני, שיועד להגיע לארץ ישראל, יצא בשנת 1147, בהנהגת קונארד השלישי מגרמניה והמלך לואי השביעי מצרפת[7]. הצלבנים הגיעו לקונסטנטינפוליס, שם היחסים עם ביזנטיון היו מאד מתוחים. מסעות השוד בבלקנים קודם לכן, הרעילו את האווירה ודרישתו של הקיסר הביזנטי, מנואל הראשון קומננוס, מן הצלבנים, לשבועת נאמנות פיאודלית, הביאה את הרוחות לנקודת רתיחה. הקיסר חשש מעלית כוח הנורמנים והתנגד למסע הצלב הזה, שנועד גם לחזק את המדינות הלטיניות שהוקמו במזרח ובהן נסיכות אנטיוכיה הנורמנית וחשש שמא יישנו מעשי השוד של מסע הצלב הראשון. מה גם שמטרת מסע הצלב השני, לא עלתה בקנה אחד עם האינטרסים הביזנטיים. אנטיוכיה היתה כבר מדינת תלות ביזנטית (כתוצאה ממסעות הביזנטים לשם בשנים 1138 ו-1142 והתגבורת האירופאית לשם, היתה גוזלת מן הביזנטים את הישגיהם. לכן, להפתעתם הגדולה של הצלבנים ולמרבית רוגזם, כרת מנואל ברית שלום עם מסעוד, שולטן קוניה. יתכן שהוא עשה זאת, משום  שבאותו זמן ממש, הותקפה האימפריה הביזנטית  על ידי הכוח הנורמני, בפיקודו של רוג'ר השני מלך סיציליה (Ruggero II di Sicilia)[8], שלכד את האי קורפו, נחת בחופה של יוון וכבש את תבי וקורינטוס. סכנה זו במערב, היתה כה רצינית, עד שהקיסר ראה צורך להפסיק את מסעי המלחמה נגד המוסלמים במזרח[9].

הקיסר מנואל הראשון קןמננוס (Manuel I Komnenos), הדף את הנורמנים מיוון בשנת 1149, בסיוע ונציה. ב-1155 נחת צבאו באנקונה (Ancona) שבאיטליה והשתלט על פוליה (Pulgia)[10]. נוכח פלישת ביזנטיון לאיטליה – האחרונה בתולדותיה – הצטרפה ונציה לנורמנים ומנואל הובס בשנת 1157. אולם הוא הצליח לממש את תביעותיה של ביזנטיון לשטחי הצלבנים בסוריה ונסיך אנטיוכיה, רנו דה שאטיון, הפך לווסל שלו[11]. היחסים בין המזרח למערב הלכו והחריפו. מספר קטן של סוחרים ונציאנים הותקפו וגורשו מקונסטנטינופול במהלך מהומות כנגד הלטינים ב־1182 ושודדי ים אשר תקפו אניות ונציאניות, חנו על חופי האימפריה הביזנטית, דבר שהוסיף למשקעים העכורים בין המזרח למערב.

ב-11 במאי 1189, במסע הצלב השלישי[12], יצא הצבא הגרמני, שמוערך ב-15,000 חיילים, בראשות פרידריך הראשון (Frederick I), קיסר גרמניה והקיסרות הרומית הקדושה (או פרידריך ברברוסה, כלומר "פרידריך אדום הזקן"), ובנו פרידריך השישי, דוכס שוואביה מגרמניה, דרך היבשה אל כוון מזרח אירופה, הבלקנים והאימפריה הביזנטית[13]. מסלול זה שבעיתיות בו הובררה במסעי הצלב הקודמים הוכן מראש במשא ומתן מוקדם על ידי הקיסר שדאג אף למתן ערבויות לקיסר ביזנטיון, כי צבאו לא יתקיף את האימפריה ולהתנהגות נאותה של חייליו. בתמורה הבטיחו הביזנטים, לדאוג למורי דרך ולאספקה זמינה לצבא בשטח ביזנטיון.

הצבא הגרמני צעד לאורך הדנובה דרך אוסטריה והונגריה ובסוף יוני 1189, הגיע לגבול הבלקני של האימפריה. המצב הפוליטי בשטח ספר זה היה מעורער. הבולגרים מרדו בשלטון הביזנטי ושאפו לעצמאות. גרעין של מדינה סרבית נוצר מספר שנים קודם לכן והניסיונות הביזנטיים להשמידו לא צלחו. גדודים בלתי מאורגנים של סרבים, בולגרים ואף ביזנטיים, שוטטו בדרכים ופגעו במחנה הגרמני. צלבנים שלא קיבלו עזרה ואספקה ביזנטית היו ממורמרים והמתיחות בין הגרמנים לביזנטים היתה למשבר גלוי. טרם שמסע הצלב השלישי נפגש באויב המוסלמי וכבר מצא את עצמו מתכנן להתמודד כנגד מעצמה נוצרית. הסיטואציה הזכירה את זו של המסע הצלב השני, אלא שהקיסרות הביזנטית של שנות השמונים לא היתה עוד הקיסרות של הקומננים. היא נלחצה על ידי מרידות בבלקנים, פלישות הונגריות והתקפות סיציליאניות במערב ועל ידי לחץ השולטן הסלג'וקי של קוניה במזרח. הקיסר איסאק אנג'לוס יצר קשר עם צ'לאח א-דין, על בסיס היריבות המשותפת מול השבטים הסלג'וקים מחד והיריבות עם אירופה הקתולית מאידך. ברית אינטרסים זו נתחדדה לאחר קרב קרני חיטין, משברור היה, כי מסע צלב חדש מתארגן העשוי להציב אתגר משותף לשניהם.

לאחר משא ומתן הבטיח הקיסר הביזנטי לצלאח א-דין, את עזרתו כנגד הנוצרים האירופים ועזרה בהתקפה על קפריסין ובתמורה הובטח לו הכרה בריבונות האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, שטחי נסיכות אנטיוכיה הצלבנית, ולפי מקורות אחדים, גם פריסה של חסות ביזנטית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל. ידיעות על ברית זאת הועברו לאירופה ממספר מקורות נפרדים, שדיווחו על שגרירים של צלאח א-דין בארמון הקיסר ותפיסת שליחים ביזנטיים, על ידי השליט הצלבני בטריפולי. ידיעות אלו, בתוספת התקפות הגרילה על הצבא הצלבני,

עוררו רגשות קשים ורדומים כנגד ביזנטיון שהתגבשו לכדי משבר של ממש[14]. ב-13 באוגוסט הגיע המחנה הגרמני לסופיה ומצא את העיר נטושה, נציגים ששלח הקיסר לקונסטנטינופול, נאסרו והביזנטים נמנעו במופגן מלמלא את חלקם בהסכם. המחנה הגרמני חנה בפיליפופוליס (Philippopolis) – כיום פלובדיב (Plovdiv) שבבולגריה והחל בהרס שיטתי של הסביבה מחד ומשא ומתן עם המורדים הבולגרים מאידך. זאת ועוד, ברברוסה הניף את חרבו מעל קונסטנטינופוליס. מה גם שצלאח א-דין לא היה מוכן להתחייב לבקשות הביזנטים.

הקיסר הביזנטי לחוץ בין הפטיש לסדן עמד מול אפשרות עימות מול הצבא הגרמני החזק ובלית ברירה נאלץ לשחרר את שליחי פרידריך ברברוסה וב-14 בפברואר 1190, תחת איום כיבוש הבירה הביזנטית, נאלץ להיכנס להסכם, לפיו יועברו הגייסות הגרמניים לצד האסיאתי של הדרדנלים בעזרת צי ביזנטי. לקראת תום המסע, כבש הצי האנגלי את קפריסין, שהיתה בשליטת משפחת קומננוס הביזנטית.

עם עלייתו של אינוצטסיוס השלישי (Innocent III) לכס האפיפיורות בשנת 1198, הוא קרא למסע צלב נוסף. בקיץ 1203, יצאו הצבאות האירופיים (רובם אבירים שבאו מצרפת, משאמפאן ומארצות השפלה), למסע הצלב הרביעי, בהנהגת הרוזן האיטלקי בוניפציו ממונפארט (Boniface of Montferrat). לאחר שהתאספו הצלבנים בוונציה ב-1202, התברר שאין להם את הכסף שדרשו הוונציאנים , כדי להעבירם למזרח. ונציה הסכימה להעביר את הגדודים הצלבנים, בתנאי שיעזרו לכוחותיה לכבוש את העיר זארה (לימים זאדר) שבחוף דלמטיה, בקרואטיה של ימינו. העיר הנוצרית נכבשה ב-24 בנובמבר 202, למרות התנגדות האפיפיור. למחנה הצלבנים בזדאר, הגיע הנסיך הביזנטי אלכסיוס אנג'לוס (Alexios Angelos), בנו של השליט הביזנטי, איסאקיוס השני אנג'לוס (Isaac II Angelos), שהודח מתפקידו על ידי אחיו ב-1195, הציע למפקד מסע הצלב לאחד את הכנסייה הביזנטית עם רומא, לשלם סכום עצום לצלבנים, ולהצטרף למסע עם צבא גדול וזאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול ויפילו את השליט הנוכחי. הצלבנים העניים, שמספרם לא היה רב כמו שציפו, קיבלו את ההצעה המפתה. עם זאת, הצעת הנסיך הביזנטי כללה את החזרתו לכס המלוכה, ולא את בזיזת עיר הבירה שלו.

בהשראת הדוג'ה הוונציאני הזקן והעיוור, אנריקו דנדולו (Enrico Dandolo), שהצטרף גם הוא למסע, פנו הצבאות הנוצריים לקונסטנטינופוליס כדי לכבשה ולהקים בה ממלכה לטינית, דבר שגרם לתדהמה באירופה. הדוג'ה הוונציאני שנא את הביזנטים עד מוות, משום ששלושים שנה קודם לכן, כשהיה בן ערובה בידי הביזנטים, הם עיוורו אותו באמצעות מראה שכיוונה את קרני השמש אל עיניו. כמובן שהאחריות על הטיית המסע לקונסטנטינופוליס אינה של גורם אחד. העובדה הקובעת היתה עצם נכונותה של אירופה הנוצרית, לכבוש את קיסרות ביזנטיון על רקע המתיחות שגברה בין ביזנטיון לעולם הלטיני, במשך למעלה ממאה שנים, מאז מסע הצלב הראשון פעלו שאיפות ואינטרסים מנוגדים ואפילו משונים: האינטרסים הכלכליים של ונציה (נוסף לתחושת הנקם, התאווה דנדולו, ליתרונות הכלכליים שהיתה ונציה יכולה להפיק מכיבוש ביזנטיון), החשבונות השושלתיים של פיליפ משוואביה (שהיו לו תביעות לכס קונסטנטינופולס) והחישובים הפוליטיים של אינוצטניוס השלישי[15].

לאחר שהצליחו הצלבנים לחתוך את השרשרת הכבדה שחסמה את קרן הזהב, נפלה העיר ב-18 ביולי 1203 הם התקיפו את החלק הצפון-מזרחי של העיר, והעלו באש בניינים רבים. אלכסיוס אנגלוס שתפש את השלטון בעיר והיה לאלכסיוס הרביעי, הבין שיהיה לו קשה לקיים את הבטחותיו לצלבנים, שכן קודמו על הכס, אשר נמלט מהעיר, נטל עמו סכומי כסף גדולים והשאיר את האימפריה חסרת-אמצעים. משום כך הורה אלכסיוס להרוס ולהתיך סמלים ביזנטיים ורומיים בעלי-ערך, כדי להפריד את הזהב והכסף שבהם. בעיני היוונים שידעו על ההחלטה הזו, היה זה סימן מזעזע לייאוש והנהגה חלשה, שהגיע לה להיענש על ידי אלוהים. ההיסטוריון והסנטור הביזנטי ניקטאס כוניאטס[16] אף אפיין אותו כנקודת מפנה של שקיעת האימפריה הרומית.

כמו כן, נאלץ אלכסיוס הרביעי לטפל בשנאה הגוברת של אזרחי קונסטנטינופול ל"לטיניים" ובכעס של ם על הסכמיו עם הצלבנים. מחשש שאנשיו יעשו בו שפטים, ביקש מהצלבנים לחדש את ההסכם שלהם לעוד שישה חודשים (עד לאפריל 1204). ההנהגה הצלבנית הסכימה, למרות התנגדות הצלבנים אשר התמרמרו על כך שהם נשארים בקונסטנטינופול ולא יוצאים לארץ ישראל. אף על פי כן, התקיפות נמשכו, הוונציאנים הקימו חומת אש, וגרמו ל"השריפה הגדולה", שבה חלק גדול מהעיר נשרף כליל. ההתנגדות לאלכסיוס הרביעי גברה, ואחד מאנשי חצרו, אלכסיוס דוקאס (Alexios Doukas) מורצופוס, שעמד בראש מפלגה אנטי פרנקית, הפיל אותו מהשלטון בפברואר 1204 וחנק אותו למוות. דוקאס תפס את כס המלוכה, היה לאלכסיוס החמישי והוביל את ההתנגדות לצלבנים.

הצלבנים והוונציאנים, שכעסו בגלל רצח הפטרון המיועד שלהם, התקיפו את העיר פעם נוספת ב־8 באפריל, צבאו של אלכסיוס החמישי הציג התנגדות חזקה שהרתיעה את הצלבנים. היוונים ירו קליעים ענקיים לתוך מכונות המצור של הצלבנים, וריסקו רבות מהן. מזג האוויר הקשה היווה מכשול רציני לצלבנים – רוח חזקה נשבה מהחופים ומנעה מרוב הספינות להתקרב לחומות מתקפה. רק חמישה מתוך הצריחים היוונים הותקפו, ואף אחד מהם לא נכבש או נפגע. בצהרי-היום היה ברור שהמתקפה נכשלה.

ההנהגה הדתית של הצלבנים, הטיפה לאנשיה, שכישלונות אלו לא היו עונש מאלוהים על מסע רצוף-חטאים, אלא מסע צודק שעם אמונה נכונה, יצליח. הרעיון שאלוהים בודק את נחישותם של הצלבנים דרך מפלות זמניות היה אמצעי מוכר של הכמורה להסברת כישלון במהלך המסע. הודעת הכמורה הוכנה כך שתחזיר את הביטחון ותעודד את הצלבנים. הם הסבירו שהיוונים הם בוגדים ורוצחים, מכיוון שהם רצחו את שליטם ההוגן, אלכסיוס הרביעי. אנשי הכנסייה שלהבו את חייליהם בטענה ש"היוונים גרועים יותר מהיהודים". בשלב זה הזהיר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי את הצלבנים שלא לתקוף, אולם ההוראה האפיפיורית הודחקה על ידי הכהונה . ב-9 באפריל הותקפה העיר שנית. בעת שהוונציאנים התקיפו מהים; צבאו של אלכסיוס החמישי נשאר בתוך העיר כדי להילחם, יחד עם המשמר הוורנגי, אבל אלכסיוס עצמו נמלט במהלך הלילה, מחשש ש"יהיה טרף לשיני הלטינים, כנתח הראוי להתכבד בו, או לקינוח סעודה".[17]

ב-13 באפריל נפרצו חומות הים לאורך קרן הזהב והצלבנים כבשו את העיר בסערה, מלווה במעדי אכזריות. הם הרגו כאלפיים איש וחיללו את קדושתה של האגיה סופיה. על כס המלכות של הכנסיה, הושיבו זונה, ששרה שירי הוללות, שלצלליהם חוללו המנצחים. מזבחות מפוסלים הפכו לשולחנות משחק בקוביות וחיילים הימרו שם על שללם. הצלבנים חיללו את המקומות הקדושים באופן שיטתי ובברוטליות, בעיקר על מנת להעביר שרידי קדושים למדינות אירופה[18]. כאשר שמע האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, על מעשיהם של הצלבנים, הוא התמלא בבושה וגער בהם בחומרה. הפולשים  שדדו את העיר עד תום. כנסיות, ארמונות, מנזרים וספריות, כמו גם חווילותיהם היפות של העשירים ואפילו בקתותיהם של העניים, נבוזו בלי אבחנה, על ידי חיילים ואנשי כמורה גם יחד. במהלכה של הביזה אחוזת הטירוף, השתוללו בעיר שריפות, שכילו חלק נכבד מאוצרות האומנות, שהצטברו בה במשך תשע מאות שנים. קינתו של ניקיטאס נישאה ברמה: "הו עירי, עירי, בבת עינן של כל הערים, נושא לסיפורי אגדה ברחבי תבל. מחזה מרהיב עין שלא מן העולם הזה. תומכת כנסיות, מנהיגת האמונה, מורת דרכה של האורתודוכסיה, מגינתה של ההשכלה, משכן כל הטוב שבעולם! שתית עד תום מקובעת כוס זעמו של האל ונפקדת באש עזה מזו שירדה בימי קדם, על חמש הערים"[19].

החוקר הנודע של ימי הביניים, סטיבן רונסימן (Steven Runciman) , כתב ב-1954 (במדה רבה של הגזמה): " מעולם לא היה עוד פשע נגד האנושות, כמו זה של מסע הצלב הרביעי[20].

מה שלא הושמד, נלקח לאירופה. כלי זהב וכסף, חפצי אומנות, גלימות מפרווה, ואבני חן. הוצאו והגיעו לאירופה. אחד ממנהיגי הצלבנים, ולימים ההיסטוריון ג'פרי מווילארדואן (Geoffrey of Villehardouin), כתב שמן בריאת העולם, לא היתה עיר אחת, שהכילה אוצרות רבים כל כך. כנסיית סן מרקוס שבוונציה מלאה באוצרות גזולים, מהעיר שהיתה עד אז העשירה בעולם. אפילו בלימבורג (Limburg), שלגדת נהר לאהן (Lahn) שבגרמניה, נמצאים היום כלי זהב וכסף ביזנטיים.

השערורייה של התקפת ביזנטיון זעזעה את מצפון אירופה והביאה לידי השפלת הרעיון של מסעי הצלב. כן בר דעת שהתבונן במתרחש, לא ראה לנגד עיניו, לאא מסע אצילים, שתאוות הבצע שלהם דחפה אותם לכבוש ארץ נוצרית, למרות שהמסע מומן הן על ידי האפיפיור והן על ידי מסים כבדים שהוטלו על העולם הנוצרי[21].

מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בשנת 2001, שמונה מאות שנים אחרי מסע הצלב הרביעי, הביע האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, צער לגבי אירועי המסע הרביעי. הוא כתב לקריסטודולוס (Christodoulos), הארכיבישוף של אתונה, ש"זה טראגי שהתוקפים, שיצאו להבטיח גישה בטוחה של הנוצרים לארץ הקדושה, הפנו גב לאחיהם. העובדה שהם היו נוצרים לטינים ממלאת את הקתולים בחרטה רבה. [22]." ב-2004, כאשר ברתולומאו הראשון (Bartholomew I), הפטריארך של קונסטנטינופול ביקר בוותיקן, שאל אותו יוחנן פאולוס השני שאל "איך ניתן לא לחלוק את הכאב ואת שאט-הנפש גם אחרי שמונה מאות שנים"[23]  אפשר לראות בכך  התנצלות של הכנסייה הקתולית, על הטבח שבוצע על ידי לוחמי מסע הצלב הרביעי.

על חורבותיה של הקיסרות הביזנטית ההרוסה, הוקמה האימפריה הלטינית, גרסה מערבית לביזנטיון. בולדווין מפלנדריה (Baldwin of Flanders), שלא דיבר יוונית, הוכתר כשליט הקיסרות ושעבד לעצמו אזורי חסות פיאודליים למחצה. עם הקמת האימפריה, נמחה השריד האחרון לתרבות הרומית מעל פני האדמה.

להמשך קריאה: תולדות ביזנטיון מהשושלת הפלאולוגית ועד לכיבושה על ידי הטורקים

הערות

[1] דיוקסיה (בעברית "הגמונות" או "בישופות") הוא כינוי ליחידת מנהל טריטוריאלית המנוהלת בידי בישוף, בחלק מהכנסיות הנוצריות.

[2] שמו המקורי היה הילדברנד. מוצאו מכפר בטוסקנה והוא התחנך ברומא ואחר כך בקלן שבגרמניה. הוא זכור בעיקר כמי שהנהיג רפורמות בכנסייה ונאבק על עוצמתה הפוליטית. כקרדינל עמד, ב-1059, מאחורי לקיחת הסמכות לבחירת האפיפיורים, מהרשויות החילוניות ברומא ובגרמניה, והעברתה לידי חבר החשמנים של הכנסייה עצמה. הוא בעצמו היה האפיפיור השני שנבחר בדרך זו.

ב-1066, בעודו משמש כקרדינל תחת האפיפיור אלכסנדר השני, נתנה הכנסייה את ברכתה למסע הכיבוש אליו עמד לצאת ויליאם הנורמני באנגליה. כך ביקשו הילדברנד ואלכסנדר השני לקבוע תקדים, לפיו לא זו בלבד שמלכים אינם קובעים מי יהיה האפיפיור, אלא האפיפיור הוא שממליך מלכים באירופה.

בשיאו של המאבק בין הכנסייה לסמכות החילונית היה כבר גרגוריוס השביעי האפיפיור. ב-1075 הוציא את התכתיב האפיפיורי, וב-1076 הכריז הקיסר הגרמני היינריך הרביעי על הדחתו מהכס הקדוש. תגובת הנגד של האפיפיור הייתה להחרים את הקיסר, לנתק את קשרי הכנסייה עם היינריך ולפטור את נתיניו משבועות הנאמנות שנשבעו לו. לנוכח המרד שעמד לפרוץ בכל רגע נגדו, לא נותר להיינריך אלא ללכת את ה"הליכה לקנוסה" המפורסמת, על מנת לבקש (ולקבל) את מחילת האפיפיור.

ב-1083 קרא גרגוריוס השביעי לרובר גיסקאר מנהיג הנורמנים, לבוא לעזרתו נגד היינריך הרביעי, שכרת ברית עם הביזנטים ואיים על רומא. ב-21 במרץ 1084 נכנס היינריך הרביעי לרומא וכעבור עשרה ימים הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה על ידי קלמנס השלישי שמונה על ידיו לאפיפיור, במקומו של גרגוריוס השביעי. ב-24 במאי של אותה שנה עלה רובר גיסקאר על רומא בראש 36,000 איש וכעבור שלושה ימים שחרר את גרגוריוס השביעי שהיה נצור במבצר סנט אנג'לו שליד רומא.

למרות שגבר על הקיסר (בסיוע בני בריתו הנורמנים), עדיין נאלץ גרגוריוס להעביר את שנתו האחרונה בגלות, בשל הסלידה העממית באיטליה כלפי הנורמנים. הוא מת בגלות בטירה בסלרנו, ב-25 במאי 1085 (ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 75–77).

[3] Grant, R.G. (2005). Battle a Visual Journey Through 5000 Years of Combat. London: Dorling Kindersley. p. 77

[4] קראו בהרחבה: יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים (להלן: תולדות ממלכת הצלבנים), עמ' , 106-113

[5] בין מנהיגי הצלבנים היה בוהמון נסיך נורמני מדרום איטליה, לימים בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, יחד עם אחיינו טנקרד, לימים טנקרד, נסיך הגליל, בראש מחנה שהורכב מנורמנים דרי דרום איטליה.

[6] שם, עמ' 123-124

[7] הסיבה הישירה למסע זה היתה נפילת אדסה ב-1144 בידי הכובש זנגי והכשלת ניסיונם של הנוצרים לשחרר אותה, בידי בנו נור א-דין

[8] רוג'רו השני, (1095–1154) היה מלך סיציליה שאיחד את הנחלות הנורמניות באיטליה וייסד את ממלכת סיציליה הנורמנית. ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות סיציליה.

[9] ממלכת הצלבנים, עמ' 277-279

[10] ראו באתר זה: טיול לפוליה.

[11] על רנו דה שאטיון, ראו בהרחבה: באתר זה: מבצרי הצלבנים בעבר הירדן.

[12] "מסע הצלב השלישי" (1189-1192) הוא שמו של המסע הגדול ביותר מבין מסעי הצלב, שיצא מאירופה, לשמע נפילת ירושלים בידי צלאח א-דין, ב-1187. בניגוד למסעות קודמים, לא ניכר מקומה של האפיפיורות במסע זה, שהיה בעיקרו פועלם של שלושת שליטי אירופה הגדולים: הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה; פיליפ השני אוגיסט מלך צרפת וריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה.

[13] מסלול זה, מזכיר את מסלול מסע הצלב השני בו השתתף פרידריך ברברוסה, כנסיך בצבא הגרמני המוכה של קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

[14] homas F. Madden ,The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 , page 80

[15] ממלכת הצלבנים, חלק ב', עמ' 110-112

[16] ניקטאס כוניאטס המכונה לעיתים אקומינטוס (Acominatus), היה מדינאי וכרוניקן יווני ביזנטי. נולד בסביבות שנת 1150 או אחריה למשפחה עשירה בעיר כונה (קולוסה), בפריגיה שבתחומי האימפריה הביזנטית (ומכאן כינויו "כוניאטס" – בן העיר כונה). כשהיה בן תשע, שילח אביו אותו ואת אחיו מיכאל לבירת האימפריה, קונסטנטינופול, לרכוש השכלה. לאחר לימודיו פתח בקריירה פוליטית, שימש במספר מינויים תחת הקיסרים לבית אנגלוס (והגיע עד משרת מגאס לוגותטס –מעין מקבילה לראש ממשלה בימינו). לאחר כיבוש קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי וכינון האימפריה הלטינית (1204), נמלט ניקטאס לניקאיה התיישב בחצרו של קיסר ניקאה תאודורוס הראשון לסקריסוס והקדיש עצמו לכתיבה.

[17] פיליפ שראדר, ביזנטיון, סדרת התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבות העולם (ספריית טיים לייף), הוצאת מעריב,תל אביב, 1976, (להלן: שראדר, ביזנטיון), עמ' 165

[18] Jonathan Phillips, The Fourth Crusade and the Sack of Constantinople,.: Viking. New York, 2004 p. 269

[19] Choniates, Niketas; Magoulias, Harry J. (trans.) (1984). O City of Byzantium: Annals of Niketas Choniatēs. Wayne State University Press. p. 317

[20] Runciman, Steven (1954). A History of the Crusades: The Kingdom of Acre and the Later Crusades (Volume 3). Cambridge: Cambridge University Press. p

[21] ממלכת הצלבנים, ב' עמ' 112.

[22] Ruth Macrides, '1204: The Greek Sources', in Angeliki Laiou (ed.), Urbs Capta: The fourth Crusade and its consequences p. 141-150

[23] "Pope sorrow over Constantinople". BBC News. June 29, 2004.