תקופת הזוהר של קונסטנטינופוליס

תולדות ביזנטיון, מתאודוסיוס הראשון ועד סוף השושלת המקדונית.

כתב: גילי חסקין, 15-03-20

ראו קודם: מביזנטיון לקונסטנטיניפוליס

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; סיור באיסטנבול;  דעיכתה של קונסטנטינופוליס; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

האימפריה הביזנטית או ביזנטיון, הייתה אימפריה שנוצרה כתוצאה מפיצול האימפריה הרומית בשנת 395, והתקיימה עד לנפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאניים בשנת 1453. תושבי האימפריה הביזנטית קראו לה במאות הראשונות לקיומה, בשם "רומא", ובתקופות מאוחרות יותר נקראה בפיהם "רומאניה"[1]. השם "ביזנטיון" הוענק לה על ידי ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, מונטסקייה, על שמה של העיר היוונית הקדומה ששכנה בעבר במקומה של קונסטנטינופול.

האימפריה הביזנטית, שהתקיימה למעלה מאלף שנה השפיעה על תולדות מזרח הים התיכון ודרום אירופה ותרמה גם לעיצוב אופייה של מזרח-אירופה. הנצרות האורתודוקסית שקמה באזורים שונים במזרח-אירופה הושפעה רבות מהמודל הביזנטי הנוצרי. המושג "ביזנטיון" חורג מגבולות הזמן והמרחב של המדינה הביזנטית. ונציה ורוונה שבאיטליה, הן במידה רבה ערים ביזנטיות. האומנות הביזנטית מגיעה לספרד במאה ה-16 עם יצירותיו של אל גרקו והרעיון הביזנטי של קיסר, המושל בחסד האל ועומד גם מעל הכנסייה, המשיך ברוסיה, עד המהפכה הקומוניסטית שהדיחה את הצאר האחרון ב-1917 ולהלכה, אם לא למעשה, גם בבריטניה הגדולה.[2].

בפרק זה נסקור את תולדותיה של קונסטנטינופוליס והאימפריה בה משלה, מיורשיו של קונסטנטין הגדול ועד לתום השושלת המקדונית. תקופה, שלמרות שהיו בה נסיגות ומשברים, אפשר לראות כ"תקופת הזוהר של ביזנטיון".

תהליך הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית, המשיך על ידי יורשיו של קונסטנטינוס. בנו קונסטנטיניוס, שירש אותו, עשה צעדים משמעותיים בהפיכתה של הנצרות לדת הממלכה הרומית. בעיר הוצבו סמלים נוצריים לרוב ונבנו בה כנסיות, כדי לסמל את מרכזיותה כבירת האמונה הנוצרית החדשה. הוא בנה כנסיה גדולה הקדיש אותה ל"האגיה סופיה" (Hagia Sophia), הלוא היא "החכמה הקדושה". מכאן ואילך, מתחילה מה שמקובל לכנות במערב, "התקופה הביזנטית". תרבות זו היא משולש רב עצמה, שקדקודיו הם ארגון וסדר רומאיים, תרבות הלניסטית ודת נוצרית. את תהליך ההתנצרות החיש הקיסר תאודוסיוס הראשון (Flavius Theodosius Augustus), המכונה גם "הגדול", שהפך את הנצרות לדת המדינה, בסוף המאה הרביעית. שלטונו היה נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה של האימפריה הרומית. המחקר ההיסטורי מציין אותו כקיסר האחרון של האימפריה הרומית המאוחדת, ולאחריו התחלקה סופית ובאופן מוחלט האימפריה לשני גופים נפרדים: האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית המערבית למעשה כבר לא הייתה קיימת ולא ישב ברומא קיסר. האחרונה עתידה הייתה להפוך, למה שיקרא בעתיד "האימפריה הביזנטית". תהליכים שהחלו להתגבש בשנים ובעשורים שטרם שלטונו, הפכו למאפיינים המרכזיים של העולם הרומאי נוצרי החדש.

בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כקודמיו מאז קונסטנטינוס, בסובלנות במקדשים ובפסלים הפגניים, כל עוד אלו לא ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי–כן, הסתמן שינוי ניכר במגמה כאשר החל תאודוסיוס להוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות פגניות שלא עברו ניצור. בשנת 391, נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים הפגניים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מידית הנוצרים ואנשי דת, כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה והגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות. בהשתתפותו ובתמיכתו של תאודוסיוס נהרס מקדש סרפאום הענק באלכסנדריה וספרייתו הושמדה על ידי אספסוף בשנת 392, הרס של נכסי תרבות וחקר של תרבות העולם הפגני, ששיקף את התייחסותה הנקמנית והקנאה של הכנסייה הנוצרית בנקודה זו לכל תרבות אחרת. מעשי ביזה והרס דומים התרחשו במקומות שונים, כפי שכרוניקנים נוצרים ציינו בגאווה ניכרת באותה תקופה.

בשנת 391 הפך את הנצרות לדתה הרשמית של המדינה. הוא חוקק סדרה של חוקים, שאסרו על עבודת אלילים וסגר את מקדשי האלים שבממלכה. הוא פעל בעקביות ונחישות על מנת לקבע את מעמדה של הנצרות האורתודוקסית לדת המדינה והכריז על שאר הכנסיות כמינות.

האש הקדושה במקדש וסטה בפורום ברומא כובתה והבתולות הווסטליות סולקו. אנשים שביצעו ניבוי עתידות ומעשי כישוף בהתאם למסורת הפגנית הוענשו ואחרון, בשנת 393 ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות.

יש כמה גישות החולקות זו על זו, לגבי מועד ראשיתה של האימפריה הביזנטית. הגישה התאולוגית רואה את שנת 380, בה הכריז תיאודוסיוס הראשון, על הפיכת הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית כתחילת האימפריה, כמדינה נוצרית, השונה באופן מובחן מהאימפריה הרומית שקדמה לה. תאודוסיוס הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית והכנסייה הארמנית, יום החג שלו הוא ה-17 בינואר. עם מותו של תאודוסיוס, בשנת 405, נחלקה הקיסרות הרומאית לשנים. בנו הונוריוס שלט במערב ואחיו ארקדיוס, שלט במזרח. העיר הפכה לבירת הקיסרות המזרחית. יש הטוענים שרק בפיצול מדיני זה אפשר לראות את ראשיתה של האימפריה הביזנטית. התברר כי הונריוס, הבן שקיבל את חציה המערבי של האימפריה, זכה לירושה קלוקלת, מאחר שהאימפריה הייתה נתונה לפלישות חוזרות מצד שבטים ברבריים מחד ומשבר בערכים הצבאים מאידך והחלה בתהליך שתוך שבעים שנה יוביל לקריסתה.

בשנת 412 החל הקיסר תיאודוסיוס השני, לבנות מחדש את חומות העיר קונסטנטינופוליס. הוא בנה קו של ביצורים חדש, שהקיף את העיר בקשת גדולה, יותר מק"מ וחצי מערבה, לחומה הקודמת. חומות אלו עומדות על תילן עד היום.

בנית החומות הסתימה בדיוק בזמן על מנת להדוף את אטילה (Attila) ההוני. תיאודוסיוס השני הקים גם את האגיה סופיה, שבנייתה הסתימה ב-415 , על שרידי כנסיה קודמת בעלת אותו שם, שיתכן ונוסדה על ידי קונסטנטין אך הושלמה, על ידי בנו קונסטנטיוס ב-360 ונשרפה במהומה של 404. כנסייתו של תיאודוסיוס היתה גדולה מהקודמת, דבר ששיקף גם את אוכלוסיית הנוצרים שהלכה וגדלה. בשנת 476, לאחר שבעה עשורים של מלחמות, הודח הקיסר האחרון של המערב בידי הברברים והשליט שבמזרח נותר לשלוט במה שנותר מהאימפריה הרומית.

פלישות העמים הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית, לא גרמו לחורבן של החלק המזרחי של האימפריה. ביצורים חזקים על גדות הדנובה, שחוזקו במשך דורות, הגנו על האימפריה הרומית המזרחית מפני הפלישות. מספר שבטים ברברים, ובראשם הוויזיגותים, האוסטרוגותים וההונים, הצליחו אמנם לחדור לטריטוריה המזרחית שבבלקן ולזרוע שם חורבן, אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בעזרת עושרה הרב, ופנו מערבה.

כתוצאה מתכנון צבאי קצר רואי, הפרת הבטחות לבני ברית, התפוררות חברתית ולחץ ברברי עיקש מבחוץ, האימפריה המערבית נכבשה טיפין טיפין על ידי השבטים הברברים והתמוטטה סופית ב–476. אודואקר, איש צבא ממוצא גרמני, הדיח את רומולוס אוגוסטולוס שליטה האחרון של רומא העצמאית, ותפש את מקומו. נהוג לציין מאורע זה כנקודת הזמן המדויקת בה בטלה הקיסרות הרומית במערב ובה נסתיימה העת העתיקה ומתחילה תקופת ימי הביניים בכול הנוגע לאירופה ובעיקר אירופה המערבית. אולם לאירוע דרמטי זה,  לא היה הד ממשי במזרח. דומה כי באותו הזמן, אי אפשר היה להעריך כראוי את משמעותו של האירוע, שכן שבטי ברברים חדרו לאימפריה ושדדו אותה גם קודם לכן, ובמזרח המשיכה הקיסרות לעמוד על כנה. על משמעות הפיכתו של אודוקאר לשליט איטליה בהסכמת הקיסר היושב בקונסטנטינופול, היו יכולים לעמוד רק היסטוריונים בפרספקטיבה של זמן.

בשנת 527 עלה לשלטון הקיסר יוסטיניאנוס (Justinian). שלטונו הותיר את חותמו בתולדות העולם, ומהווה תקופה נפרדת בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית והכנסייה האורתודוקסית. הוא היה הקיסר האחרון שניסה לשקם את האימפריה הרומית בארבעה מישורים:

1. כיבושים צבאיים.
2. חיזוק מעמדה של האורתודוקסיה הנוצרית באימפריה.
3. מפעלי בנייה ורווחה כלכלית ברחבי האימפריה.
4. הרפורמות שביצע בקוד החוקים הרומי.

לצדו של יוסטיניאנוס משלה הקיסרית תאודורה, ובשל השפעתה הרבה על בעלה, הפכה להיות הכוח הנשי הגדול בהיסטוריה של רומי. היא היתה נוצרייה אדוקה ועמדה מאחורי כמה מהחלטותיו החשובות ביותר של בעלה בתחום זה.

אחת התרומות הבולטות של ביזנטיון לציביליזציה המערבית, קשורה בהבהרתם ובהנחלתם של עיקרי המשפט הרומאי. יוסטיניאנוס צמצם את הלקט הסבוך הזה וגיבש אותו למערכת הגיונית ועקבית. בשנת 528 מינה הקיסר וועדה בת עשרה אנשים, שסיווגו את ספרי החוקים שנכתבו על ידי קיסרים רומאיים שונים, לקודקס יחידי, שהקיף 4,652 חוקים. בתחום המשפטי אזרחי, היתה המערכת החדשה יעילה ומתקדמת יחסית לחוקים הרומאיים שקדמו לה. כך למשל, הקל יוסטיניאנוס על שחרור עבדים ועל מכירת קרקעות. הוא הבטיח גם את זכויות הירושה של אלמנות וצמצם את כוחם המוחלט של האבות, בכל הנוגע לחיי ילדיהם. אולם בתחום המשפטי הפלילי, היתה המערכת החדשה מחמירה בהרבה מהחוקים שקדמו לה.

יוסטיניאנוס ריכז בידיו את סמכויות המנהל והדת, מתוקף היות הקיסר במזרח, לא רק שליט חילוני, אלא גם נציגו של האל וממלא מקומו עלי אדמות. מכאן ואילך, עמדו הקיסרים, בראש שלוש ההיררכיות: הכנסייה, הצבא, והאדמיניסטרציה. קיסר רב עצמה זה, כמעט ואיבד את כתרו בשנה החמישית לשלטונו, כאשר ב-10 בינואר 532, פרצו מהומות על ידי המון זועם, שכונה על ידי כותבי הרשומות של אז "חזיר קלידוני אלים". המרד קיבל את שמו "ניקה" (Nika), מקריאת ההמונים  "ניקה" שפרושה "ניצחון" שכן היו בטוחים שיצליחו להדיח את האימפרטור.

היו אלו המהומות האלימות ביותר שהתרחשו בקונסטנטינופול: מחצית העיר נשרפה. רבים ממבני הציבור, שהוקמו בידי קונסטנטינוס הגדול ויורשיו, לרבות הכנסה הראשית, הגיה סופיה, נחרבו. הן נחשבות עד היום למהומות הקשות ביותר בתקופת שלהי העת העתיקה. ברקע לפרוץ המהומות, המיסים הכבדים וצמצום המשק באימפריה הביזנטית לאחר החובות הכבדים שהותירה מלחמת איבריה, נגד האימפריה הפרסית. במיוחד היה שנוא הממונה על הצמצומים, הפרפקט פראטורי יואנס מקפדוקיה. המורדים הורכבו בתחילה מאוהדי הקבוצות של מרוצי המרכבות בבירה, ובהמשך הצטרפו אליהם סנאטורים רבים ובכירי ממשל העיר. ביום החמישי למהומות, הורה הקיסר על גירושם של שני אחייניו של הקיסר הקודם לו, אנסטסיוס הראשון. האחיינים, היפאתיוס ופומפיאוס, שירתו בתפקידים בכירים בממשל יוסטיניאנוס, גורשו מהארמון לביתם, ככל הנראה עקב חשש הקיסר לכך שיצטרפו אל המורדים. מששמעו המורדים על כך, הגיעו לביתם וקראו להכתרת היפאתיוס לקיסר, במקומו של יוסטיניאנוס.

המורדים ביקשו גם את ראשו של הקיסר, שהתבצר עם אשתו בארמון. השניים התלבטו ביחד עם יועציהם, האם עליהם להישאר בעיר ולהסתכן במותם, או לברוח ובכך לפרוש מתפקידיהם. תאודורה הקיסרית, שהגיע ממעמד נמוך והיתה קודם לכן שחקנית, שנחשבה לעבודה מאד מפוקפקת, קראה ליוסטיניאנוס ואמרה כי עליהם להישאר ולהילחם, מאחר שמבחינתה היא מעדיפה למות מאשר להפסיק ולשרת כקיסרית: "סבורה אני, כי עתה, יותר מתמיד, לא מין הדין לנוס, אפילו תביא ביטחון בכנפיה. משעה שבא אדם לאוויר העולם, אין לו דם מנוס, מלפגוש את המוותפנים אל פנים". ואולם, שיהיה קיסר לפליט – דבר זה אין הדעת סובלתו… אך רצונך להימלט למקום מבטחים, קיסר, הנקל לעשות כן… לפניך הים, הספינות. ואולם אשר לי, מקובל עלי הפתגם עתיק היומין, תכריכים יאים למלכות". בעצת אשתו, ולאחר ששמע יוסטיניאנוס על הכתרתו של היפאתיוס, הורה הקיסר לשני הגנרלים בליסאריוס ומונדוס, להוביל את חייליהם ולחסל את המורדים המבוצרים בהיפודרום. מונדוס הוביל כוח אל עבר הכניסה הדרומית המשויכת עם הירוקים, ובליסאריוס הוביל את כוחותיו אל הכניסה הצפונית המשויכת לכחולים. לאחר שנתקלו בהתנגדות חזקה משתי הכניסות, החליט בליסאריוס לנסות ולהסתנן עם כוח קטן יותר היישר אל היציע המלכותי, שם אסר את היפאתיוס, הקיסר החדש ואת פומפיאוס, והרג את תומכיהם. בינתיים, שאר הכוחות אשר כיתרו את המורדים מצפון ומדרום, החלו לטבוח בהמוני המפגינים בתוך ההיפודרום, והביאו למותם של כ-30,000 איש.

ארבעים ימים לאחר דיכוי ההתקוממות, החל יוסטיניאנוס החל במפעל בניה מחדש, כשבידיו הזדמנות לבנות בנינים מפוארים יותר. הוא ניגש במה שנראה כמרץ על אנושי, לתיקון הנזק. יוסטיניאנוס היה קיסר יוצא דופן. למרות הכתר שעל ראשו והעצמה האדירה שריכז בידיו, הוא ניהל אורח חיים צנוע ואפילו תובעני. מיעט לאכול, השכים קום ועסק בענייני המדינה, עד השעות המאוחרות של הלילה. הגיאוגרף שלו פרוקופיוס, כינה אותו "הקיסר שלא נותן תנומה לעיניו".

חמש שנים אחר-כך קוסטנטינופול היתה העיר הגדולה בתבל, מושא לאגדות ברחבי אירופה ואסיה. היהלום שבכתר היתה כנסיית הגיה סופיה. לצורך בנייתה, שכר את האדריכלים הטובים בעולם. אנתמיוס מטראלס (Anthemius of Tralles), אשר היה מתמטיקאי מפורסם, ואיזידור ממילטוס (Isidore of Miletus), כדי שיבנו למענו מבנה שכמותו לא היה ולא יהיה לעולם[3].

למבנה שתכננו לא היה כל תקדים, הם עשו שימוש באלמנטים שהיו בנמצא באותה תקופה אך מעולם לא חוברו יחד בצירוף מסוג זה. ועד למאה ה-16, בתקופת האימפריה העותומנית לא נעשה כל ניסיון לחקות את אופי השילוב של המרכיבים הללו. הייחודיות הזו מקשה על סיווגה של איה סופיה לסגנון ארכיטקטוני ספציפי. יש לה כיפה מרשימה, בקוטר 33 מטרים שלא נשענת על תוף בעל קירות מוצקים, אלא כפי שתיאר אותה היסטוריון החצר פְּרוֹקוֹפְּיוּס [4]: "דומה שאין היא נשענת על אבנים מוצקות, אלא שחופפת על החלל שמתחת, כאילו היא משתלשלת ויורדת ממרומי רקיע". ניתן להסכים שמדובר בבזיליקה בעלת כיפה (domed basilica), בגלל הצירים האורכיים שלה ושורות העמודים משני צדי הספינה (Nave)[5].

אף הוצאה לא נחסכה כדי לעשות את הכנסיה הזאת, למשכנו של אלוהים, לירושלים של מעלה. היה זה משחק גומלין של שיש, גרניט, אור, צל, גוונים ומרחבים. המבנה המפואר, בעל הכפה הגדולה ביותר בעולם שלפני הבטון, מעורר התפעלות גם בקרב המבקרים של ימינו. ב-26 בדצמבר 537 כאשר חנך יוסטיניאנוס את בנייתה של הכנסייה המפוארת ביותר של אז, עם החלל הגדול ביותר בעולם שלפני המצאת הבטון, הכריז: "ניצחתיך שלמה המלך". הגיה סופיה, גולת הכותרת של העיר, היתה סמלה של ביזנטיון, בכול אלף ומאה שנות קיומה. ממבני הציבור הרבים שבנה יוסטיניאנוס, ביניהם למעלה מחמישים כנסיות, נותרו, בנוסף להגיה סופיה, עוד שני מבנים: הגיה אירני[6] וכנסיית סרגיוס ומכחוס הקדושים.

אוכלוסייתה של העיר מנתה בתקופת יוסטיניאנוס, 600,000 איש. היתה זו עיר קוסמופוליטית להפליא. היו תושבי פריגיה וקפדוקיה, בולגרים, שנודעו בשיערם הקצוץ ופרסים חובשי תרבוש. היו שם יהודים מארץ ישראל, סורים מדמשק, אילירים, ארמנים וגותים. מעטים היו ממוצא יווני או רומאי "טהור". הכול היה חלק מכור ההיתוך של הקיסרות הביזנטית.

בזמן שלטונו הארוך, כמעט ועלה בידי יוסטיניאנוס להשיב את האימפריה הרומית לימי זוהרה בתקופת אוגוסטוס. מצביאו בליסריוס (Belisarius)[7] יצא בשנת 533 לקרב כנגד הממלכה הוונדלית, כתגובה של יוסטיניאנוס לפשיטות ונדליות על ערים ביזנטיות, לשינוי בהנהגה הפוליטית שבגינו הוונדלים הפכו עוינים לביזנטיון, הרדיפה הדתית שחלק מן הנוצרים סבלו תחת הוונדלים, האריאנים, ורצונו להשתלט על אזור צפון אפריקה.

כתוצאה מניצחונו של בליסאריוס על גלימר מלך הוונדלים, הפרובינציות בצפון אפריקה חזרו לשליטה רומאית. הצלחתו של בליסאריוס עודדה את הקיסר והוא היה נחוש לכבוש מחדש את הקיסרות הרומית המערבית. הוא הצליח לכבוש את סיקיליה ופלש בהצלחה לאיטליה, כעבור שנה הוא הצליח בכיבושה מחדש של רומא ונאפוליס (כיום נאפולי). בליסאריוס זכור כאחד המצביאים המזהירים ביותר בהיסטוריה הביזנטית, שתודות להנהגתו הצבאית האימפריה הרומית אוחדה תחת שלטון אחד. בזמן מלחמותיו של הקיסר במערב, גבר לחצם של שבטי הסלבים, האווארים וההונים בבלקן; אולם יוסטיניאנוס הצליח להציל את ארצו על ידי שיחוד האויבים וחלוקת תוארי כבוד, וכן שיסויים של השבטים הברברים זה בזה. הוא גם הקים מערכת ביצורים נרחבת בבלקן שתגן להבא על גבולותיה של הקיסרות. אולם ההשקעה הגדולה בכוח אדם ובממון, הביא את האימפריה על סף פשיטת רגל.

פרוקופיוס, היסטוריון החצר, שהיה יהודי או שומרוני לשעבר שנולד בקיסריה והתנצר כדי להצליח באימפריה הנוצרית, היה ההיסטוריון של יוסטיניאנוס ותיעד את הצלחותיו. אולם לצד ההיסטוריה הגלויה והרשמית, הוא כתב חיבור הסודי, בשם "אנקדוטה" ("זיכרונות שלא פורסמו"), מהווה את ה"היסטוריה הלא רשמית" של אותה תקופה[8]. ב-1623 התגלה בספריית הוותיקן עותק של "אנקדוטה" ופורסם. פרוקופיוס מבקר בשפה חריפה את יוסטיניאנוס, כאכזר ותאוותן; את הקיסרית תאודורה, כבעלת דחף מיני כביר ובלתי נשלט; ואת כל הסובבים אותם כמושחתים, טיפשים ובעלי כל מידה רעה אחרת.

כשם שהקיסרים של רומי, עובדי האלילים היו לא רק ראשי הממשל אלא גם הסמכות העליונה בכול ענייני הדת של הקיסרות, ביקש גם יוסטיניאנוס, לשלוט, הן במדינה והן בכנסיה. מבחינתו של יוסטיניאנוס, אחדות הדת ואחדות המדינה היו מהות אחת. הוא ביקש לעקור בשורש את שרידי האלילות וסגר את מבצרה האחרון – האוניברסיטה של אתונה. כמו כן , ביקש לשקם את הקיסרות במערב, בעזרת תמיכת היסוד היחיד היציב שלה, שהיה האפיפיורות. אחת המשמעויות של המגמה הזאת היתה החמרת המחלוקת הדתית סביב הדוקטורינה של המונופיזיטים ((מיוונית: מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות)). בניגוד לעמדת הכנסייה, שקבעה שלא יתכן שבן האלוהים נעקד וסבל על הצלב ופתרה את הסתירה בכך שקבעה שיש לישו שני טבעים – אנושי ואלוהי – רוממה הדוקטורינה המונופיזיטית את אלוהותו של ישו, על חשבון תכונותיו האנושיות. דבר שהוכרז ככפירה בוועידה האקומנית שהתכנסה בכאלקדון, שבגדה המזרחית של מצרי הבוספורוס, בשנת 451. הוועידה היתה הרביעית מבין שבע הוועידות הכנסייתיות הראשונות, ועל כן החלטותיה נחשבות לבלתי ניתנות לערעור הן על ידי הכנסייה הקתולית והן על ידי הכנסייה האורתודוקסית. הוועידה ופרסמה את צו כאלקדון, שפירט את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש. ועידת כלקדון אף הביאה בטווח הארוך לקרע חמור בנצרות המאוחדת ולהתפלגות הכנסיות המזרחיות שסירבו לקבל את החלטותיה.

מכיוון שהמונופיסטיזם היה חזק בפרובינציות החשובות של סוריה ומצרים ומתוך שהיה מושפע מתאודורה שנטתה למונופיזיסטים, נטה יוסטיניאנוס תחילה לפייס את הכופרים, אולם בלחץ האפיפיור פסח על שתי הסעיפים, בעודו מוותר פעם לאפיפיור ופעם למונופיזטסטים. הדבר גרם לאחרונים להתנגד לקונסטנטינופוליס ולקדם בברכה תחילה את הפרסים הסאסאנים ואחר כך את האיסלם, כמשחררים מן הדיכוי הדתי והפוליטי של ביזנטיון. בסופו של דבר, נשאר חזונו הפוליטי של יוסטיניאנוס, להחזרת עטרה של קיסרות רומי ליושנה, בגדר חלום בלבד.

שנים אחדות לאחר מותו, בשנת 505, החל יצירתו להתפרק. בשנת 568 פלשו הלומבארדים לאיטליה. בראשית המאה השביעית חזרו השטחים שנכבשו בספרד, לידי הוויזיגותים, מן הצפון פלשו האוורים והצבא הפרסי הגיע עד לגדות הבוספורוס והטיל מצור על קונסטנטינופוליס. באותה עת, תקפו את העיר, מצדה האירופאי, שבטי הקווקז. מצבה של העיר היה בכול רע. מי שהציל אותה מפני ירידה מעל במת ההיסטוריה, היה הקיסר הרקליוס (610-641), שניצח את הפרסים וגרם לנסיגתם של הברברים במערב. אם כי, בשנים האחרונות של חייו, חלק ניכר מהשטחים שכבש , נתפשו על ידי הערבים.

התקופה שבין 610 ל- 1025, מתוארת על ידי ההיסטוריונים, כתקופה ההרואית של האימפריה הביזנטית. יחד עם זאת, היתה זו תקופה של מאבקים קשים מול אויבים מבחוץ ומבית.

יתכן מאד, שלולא עלייתו של הרקליוס (Heraclius) לשלטון, הייתה ביזנטיון כולה נכבשת, אולם כעת, הצטמצמו גבולותיה של האימפריה הביזנטית, עד כדי כך שבשנת 673 הטילו הערבים מצור על קונסטנטינופול עצמה והרעידו את חומותיה.

הגל הראשון של פלישות הערבים אל מחוץ לחצי האי ערב החל ב-634, ריסק את האימפריה הססאנית המובסת, שטף את אנטוליה, כבש יותר ממחצית שטחה של ביזנטיון ושמו מצור על קוסטנטינופול למשך ארבע שנים. המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול (678-674) היה סכסוך עיקרי במלחמות הערביות-ביזנטיות, וחלק מאסטרטגיית ההתפשטות, לעבר שטחה של האימפריה הביזנטית בהנהגת מועאויה הראשון [9], שקיווה לכבוש את עיר בירתה, קונסטנטינופול, ובכך להנחית עליה מכה אנושה. לפי ההיסטוריון תאופנס המוודה[10], ההתקפה הערבית בוצעה באופן שיטתי: בשנים 673-672 הבטיח לעצמו הצי הערבי, בסיסים לאורך חופה של אסיה הקטנה. הערבים השתמשו בחצי האי קיזיקוס שליד קונסטנטינופול, בתור בסיס למשך חודשי החורף, כשבכל אביב הם חזרו ותקפו את ביצורי העיר. הביזנטים, תחת הנהגתו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, הצליחו להשמיד את הצי הערבי בעזרת המצאה חדשה – האש היוונית, הידועה גם כ"אש ביזנטית", תערובת נפיצה של חומרים שיצרה אש קטלנית ששרפה את ספינות האויב, ונעשה בה שימוש גם ביבשה[11].

לבסוף ספג הצבא הערבי מפלה ביבשה באסיה הקטנה, ואולץ לחדול מהמצור ולסגת. לניצחון הביזנטי נודעה חשיבות מכרעת להישרדותה של ביזנטיון. חוזה שלום נחתם זמן קצר לאחר מכן והותיר את רוב אסיה הקטנה בידיה של ביזנטיון[12].

יש לציין כי האש היוונית – שנעשה בה שימוש ראשוני בקרב זה, כנגד הצי הערבי, ומהר מאוד הפכה לאחד מכלי הנשק המאיימים ביותר של ימי הביניים –  תרמה לרבים מניצחונותיהם של הביזנטים, והיא מסבירה במדה רבה את משך החיים הממושך של האימפריה הביזנטית, במיוחד בסוף ימיה, כאשר היו לה מעט מאוד לוחמים[13].

הגורם השני שבזכותו עמדה ביזנטיון, בפני פלישות הערבים, היה מרצו וכשרונו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, שנלחם נגד הח'ליפים המוסלמים והכריח אותם ב-687 , לחתום על חוזה שלום, שהותיר את רוב אסיה הקטנה בידיה של ביזנטיון. עמידתה של ביזנטיון נחשבת למפלתו הצבאית הראשונה של האסלאם[14].

אחרי המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול הייתה תקופת של רגיעה, ואחריה היו הערבים עסוקים במלחמות אזרחים פנימיות (פתנה). בתום מספר שנים של הכנות, בשנת 716, פלשו הערבים לבית אומיה, בהנהגת מסלמה בן עבד אלמלכ, לאסיה הקטנה, שהיתה בשליטת ביזנטיון. לאחר ששהה, במשך החורף בחופי אסיה הקטנה, חצה הצבא הערבי לתוך תראקיה בקיץ 717 והתכונן להטלת המצור על קונסטנטינופול, שהוגנה על ידי חומותיה העצומות. הערבים תכננו גם להטיל על העיר מצור ימי, אולם הצי הערבי הובס על ידי צי ביזנטיון שעשה שימוש באש יוונית[15]. הצלחת הצי הביזנטי אפשרה לעיר לקבל אספקה מהים, בעוד הצבא הערבי סבל מרעב ומחלות במהלך החורף הקשה. בקיץ 718 נשלחו שני ציים ערביים כתגבורת אך גם אלה הושמדו, וכך גם תגבורת שנשלחה מהיבשה והושמדה במארב באסיה הקטנה. גורמים אלו, יחד עם מתקפות בולגריות (מאחר שלקיסר לאו הייתה ברית עם הבולגרים) בעורפם של הערבים, אילצו את הערבים לסגת באוגוסט 718. במסעו חזרה כמעט והושמד הצי הערבי על ידי איתני הטבע ומתקפות ביזנטיות.

הכישלון הערבי הוביל להשלכות רחבות היקף. הישרדותה של קונסטנטינופול הבטיחה את הישרדות ביזנטיון, ומאידך השתנתה תפיסתה האסטרטגית של הח'ליפות: בעוד ההתקפות הרגילות על שטחי ביזנטיון נמשכו, ננטש רעיון כיבושה של העיר. היסטוריונים מייחסים את עצירת ההתפשטות המוסלמית לתוככי אירופה, לכישלון במצור השני על קונסטנטינופול, ורואים בכך את אחד מהקרבות המכריעים בהיסטוריה. באותם שנים, חצו השבטים הבולגרים, אשר צמחו במאה ה-9, לכוח עצמאי ומאיים בבלקן את הדנובה ואיימו על העיר מעברה השני. הם ניסו שלוש פעמים לכבוש את קוסטנטינופול (814 ,913 ,924), אך ללא הצלחה.

אולם הבעיות הקשות ביותר פקדו את העיר מבית. במאה השמינית פרצה המחלוקת האיקונוקלסטית (הרס הדמויות), כאשר הקיסר לואי השלישי, קבע בשנת 726, כי הצבת איקונות (ציורי שמן על גבי לוחות עץ) בכנסיות ובבתים, אשר כמוה כעבודת אלילים.  ב-730 נקט הקיסר עמדה חריפה יותר כשהוציא צו האוסר על קיום איקונות וציווה להרוס את כל הרפרזנטציות הכוללות דמויות ברחבי הממלכה כולל מוזאיקות ותמשיחי קיר (פרסקאות) בעלי ערך רב[16].  דבר שגרם לוויכוח נוקב עם האפיפיור גרגוריוס השלישי. מן הסתם, היו לרדיפה הזאת, גם מניעים פוליטיים של הקיסר, שרצה להצר את כוחם של המנזרים. לאלו, היתה השפעה חזקה על העם, בעזרת אותן איקונות, שהפכו בעיניהם לא רק למייצג את הדמויות הקדושות, אלא לבעלי כוח אלוהי משל עצמן. בנוסף לכך, היו המנזרים בעלי קרקעות גדולים והיו משוחררים מתשלום מסים.

הצו פילג את הארץ לשני מחנות: האיקונוקלסטים שהתנגדו לקיום הדמויות (אִיקוֹנוֹקְלָאזם = השחתת סמלי דת) והאיקונופילים (Iconophile), או איקונודולים (Iconodule), שרצו להחזיר את הדמויות לכנסיות ולבתים. בשנת 754 הוקע הקיסר קונסטנטינוס החמישי עצמו, בגין עבודת האיקונות. לפיכך נהרסו אוצרות רבים, נשברו, נשרפו או צוירו מעליהם ציורי עצים, ציפורים או בעלי חיים. אחרי מות בנו לאון הרביעי בשנת 780, החזירה הקיסרית אירנה Eirene)), את פולחן האיקונות ואסרה על האיקונוקלזם בשנת 787, על ידי ועידת ניקיאה השנייה. אירנה הדיחה מכס הקיסרות את בנה, קונסטנטינוס השישי ובכדי למנוע ממנו לחזור לשלטון, עיוורה אותו ופצעה אותו כל כך קשה, עד שמת מספר ימים לאחר מכן.

ניצחונה של אירנה חולל התפתחות סנסציונית ברומא. האפיפיור לאו השלישי ראה בנפילתו של קונסטנטינוס הזדמנות להגדלת יוקרתו. הוא הכריז כי כס המלכות פנוי והעניק לקארל הגדול (שרלמאן בצרפתית) , בכנסיית פטרוס הקדוש , את התואר "קיסר" ואת כתרו. בכך קרא תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. בעיני כל ביזנטי נראתה הכרזה זו כקנוניה פושעת נגד המדינה המקודשת. הכתרת קארל הגדול כקיסר האימפריה הרומית הקדושה, החריפה את היחסים בין הכנסייה המזרחית לבין האפיפיורות. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה קשה עם קארל הגדול: גם מבחינה צבאית, כבש קרל את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בו כמלך הרומאים.

אבל, שלטונה של אירנה היה חלש והאיקונוקלודים לא הצליחו להביא לשחזור הדמויות. לאחר הדחתה, ב-815, הייתה לאיקונוקלזם עדנה חוזרת, על ידי הקיסר לאו החמישי הארמני ונאסר שוב סופית בשנת 843. בעת עוצרות הקיסרית תאודורה. מחלוקות אלה תרמו גם הן להידרדרות היחסים בין הכנסייה הנוצרית המזרחית ולזו המערבית.

אפילו שהמשבר הגיע לקצו לכאורה- נגרם נזק כבד לאומנות, שכן מוזאיקות ותמשיחי קיר יפים ביותר ניזוקו בכנסיות ובמנזרי האימפריה. מעט מאוד עבודות מקוריות נותרו מהתקופה שלפני התקופה האיקונוקלסטית ואף אחת מהן לא בבירה קונסטנטינופוליס. פולחן האיקונות התבסס שוב אבל הפעם, הופיעו דמויות חדשות, שטוחות ומסוגננות, ללא עומק , תנועה או מבע, רחוקות כמה שיותר ממושא תיאורן.

במאה התשיעית היה מספר תושביה כ-800,000, והיא הייתה אפוא העיר הגדולה באירופה.

בשנת 811 פלשו הבולגרים לתחום הממלכה ובשנת 811 גברו על הצבא הביזנטי, בקרב שהתרחש ליד אדריאנופוליס ובו נהרג הקיסר ניקופרוס הראשון. אבל ביזנטיון לא קרסה.

בין 867 ל-1056, שלטה על האימפריה הביזנטית השושלת המקדונית, שהביאה את האימפריה הביזנטית אל אחד משיאיה. השושלת, הקרויה על שם מייסדה, בסיליוס הראשון, שהגיע ממקדוניה. מייסד השושלת וחלק ממנהיגיה, היו ממוצא ארמני ולכן בחלק מן המקורות, מכונה השושלת כ"שושלת הארמנית". אלו הנחילו לביזנטיון תור זהב נוסף. בית מלוכה זה הוציא מתוכו קיסרים מוכשרים, כמו אבי השושלת בסיליוס הראשון, שניצחונותיו בשדה הקרב פתחו את התקופה החדשה. הוא נחשב לאחד מגדולי הקיסרים שקמו לביזנטיון מאז ומעולם. מלבד היותו מדינאי מחונן, היה גם מצביא מוכשר אשר החזיר את דרום איטליה לידיה של האימפריה, הביס את הבולגרים וכן את הוורינגינים, שבטים ויקינגים, שהשתקעו בדרום איטליה ולאחר תבוסתם, הפכו לשכירי החרב של האימפריה. מלבד ניצחונותיו הצבאיים, החל בסיליוס בעריכתו של ספר חוקים חדש, המכונה בשם "באסיליקה" ואשר הושלם בימי בנו, ליאו השישי. שנקרא "החכם" (886-912). זה האחרון היה איש מנהל מוכשר מאד אולם כמפקד צבאי היה מוצלח פחות: בימיו נחלה המלחמה בבולגרים כישלון, ובנוסף הערבים בזזו את סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה בקיסרות. קיסר מוכשר אחר היה, קונסטנטינוס השביעי "פרופירוגנטוס" (913-959), שהוראת שמו "לידתו בארגמן", שהיה פטרון של האומנויות וחיבר מדריך לטקסי חצר ודיפלומטיה. הוא זה שהציב את אובליסק האבנים בהיפודרום של העיר.

במהלך תקופה זו, האימפריה הביזנטית הגיעה לשיא כוחה וגודלה מאז תחילת הכיבושים המוסלמים. הצי הביזנטי כבש את כרתים בשנת 961 מידי המורים של אנדלוסיה,  ואת קפריסין מידי הערבים, בשנת 965. דבר שציין את תחייתו של הכוח הימי הביזנטי במזרח הים התיכון. בעקבות הסחר והחדירה הדתית, נמשך גם העולם הסלבי של רוסיה, אל התרבות הביזנטית. הנסיכה אולגה, ששימשה כעוצרת המדינה הרוסית שקמה זה מכבר, הגיעה בשנת 957 לקונסטנטינופול והוטבלה שם לנצרות. האגדה מספרת ששוכנעה לאחר שמארחיה הכניסו אותה לכנסיית האגיה סופי והכריזו  באוזניה שזהו ביתו של אלוהים.

ראו באתר זה: תולדות רוסיה הקדומה.

היתה זו תקופה של התפשטות מבחוץ ושגשוג מבית. החלה תקופה הקרויה "הרנסנס המקדוני" באמנות ובספרות. ההישגים האומנותיים חרדו מעבר לגבולות ביזנטיון והשפיעו על האומנות באירופה באותה תקופה.

הנוסע פולק משארטר (Fulcherii Carnotensis), שהיה הכומר של בלדווין הראשון, מלך ירושלים, וכרוניקן בתקופת מסע הצלב הראשון, ביקר בקונסטנטינופוליס במאה ה-11 ותיאר את שראו עיניו: "איזו עיר נהדרת. כמה מלכותית, כמה יפה. מה רבים מנזריה והארמונות שהוקמו בחוצותיה מה רבות יצירות האמנות ושכיות החמדה, משוש כל עין. תתעייף הלשון מלספר על שפעת אוצרותיה, זהבה וכספה, רוב מלבושיה המגוונים והדר שרידיה המקודשים. ספינות מגיעות אל נמלה בכל עת ואין לך דבר שהאדם יתאווה לו ולא יובא שמה"[17]. באותה התקופה שימשה קרן הזהב כמעגן של סירות מפרש של דלמטים וקרואטיים, קאייקים מן האיים האיגאים, חד סיפוניות גבוהות מגנואה, ונציה או אמלפי, סירות משוטים קלות מן המזרח ואניות גדולות ומהירות של הצי הקיסרי הביזנטי.

נראה שהגיאוגרפיה תרמה ביד רחבה לעושרה האגדי של קונסטנטינופול. הואיל והיא השתרעה על פני טריז נוח להגנה בשטח הררי, בפתחו של הבוספורוס, שגשגה העיר הודות לשליטתה על נתיבי השיירות הבאים מסין, הודו ופרס, ועל המצרים הצרים שהזרימו אל נמלה המבוצר, את כול הסחר הימי, שעבר מן הים התיכון אל הים השחור. צליין צרפתי שביקר בעיר ב-1147 כתב: "היא תפארתם של היוונים, עישרה במוניטין ועשירה עוד יותר במציאות". הנוסע היהודי בנימין מטודילה, הגיע לקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, בימי שלטונו של מנואל הראשון, והותיר תיאור ססגוני ורב רושם של העיר הגדולה והעשירה שעוררה את התפעלותו (העיר השנייה בגודלה בעולם של אותה תקופה, שנייה בגודלה רק לבגדד), סדרי השלטון והיחסים בין בני הדתות השונות. על יהודי העיר כתב, שהם שנואים על ידי שכניהם היוונים, אך "הם סובלים את הגלות בעין יפה"..[18].

לא היו לעשירים רובעי מגורים נפרדים, אבל בתי הפאר שלהם הוגנו מרעש הרחוב על ידי כותל אבנים אטומות לרעש וחדריהם פנו לחצר פנימית, מסוגננת ומשופעת בעיטורים ובלבה היתה בדרך כלל מזרקה. בתוך הארמונות היו רהיטים מצופי זהב ומגולפים בשנהב, תקרות מוזהבות ואולמות מוקפי עמודים. העניים הצטופפו בחדרי מרתפים, או בגושי משכנות עוני, פזורים ברחבי העיר. אורון דה דוי, מבקר צרפתי כתב: "העשירים מכסים את רשות הרבים במבניהם ומניחים את הביבים והפינות האפלות לעניים ולזרים. שם מבוצעים מעשי רצח, שוד וכול הפשעים שהחשכה יפה להם".

למרות שהאימפריה איבדה את איטליה , עם הכתרתו של קרל הגדול, קיימו הביזנטים קשר פוליטי וכלכלי עם מספר ערי מדינה איטלקיות, במיוחד עם ונציה (עד המאה ה-10, הדוג'ה של ונציה, הוסמך על ידי הקיסר הביזנטי). במהלך שלטונו של בסיליוס השני, קשר הדוג'ה פייטרו אורסלו (991-1008), קשרי מסחר הדוקים בן וונציה וקונסטנטינופול, הקשרים כללו תשלום שכר לסוחרים וונציינים, וכן מספר טריטוריות מחוץ לקרן הזהב, שם יכלו לבנות רציפים לאניות, מחסנים לסחורות ובתים לסוחרים. בתחילה היה לביזנטים, מספיק כוח פוליטי לשלוט בהם, אך מהר מאד צמחו למעמד עצמאי לחלוטין. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בשכונת גלטה, אשר הפכה  להיות במעמד של עיר אוטונומית הנשלטת על ידי מושל. באמצעות כוחם הרב יכלו האיטלקים לזלזל בגלוי בחוקי האימפריה, דבר שהביא לעימותים קשים בין האיטלקים.

השלטון הארוך והזוהר ביותר היה שלטונו של בסיליוס השני, שנקט בפשטות נזירית  וישב על כס הקיסרות, קרוב ליובל שנים (976-1025). מיד עם עלייתו לשלטון, צמצם את כוחה של האצולה, תוך סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה.

בשנת 994 יצא כנגד השושלת הפטימית, שיצאה ממצרים והביסה את הכוחות הביזנטים בקרב על האורנטס (סוריה של ימינו). בסיליוס הוביל מסע, שהביס את הצבא הערבי והחזיר את הסטטוס קוו לקדמותו. בשנת 1001 פתח בסיליוס במתקפה נגד הבולגרים, שבהנהגת הצאר סמואל, כבשו את מקדוניה (למעט סלוניקי), את הטריטוריה הבולגרית שבין הדנובה ורכס הבלקן, את תסאליה, אפירוס וחלק מאלבניה. תוך ארבע שנים צמצם את הטריטוריה החדשה של סמואל, למחצית ממדיה. בשנת 1014, בקרב שניטש באזור סטרומה שבצפון יוון, הביס את הבולגרים ושם קץ לאיומם על האימפריה[19]. סמואל עצמו נמלט. אך, לאחר הקרב, עקר בסיליוס את עיניהם של 15,000 השבויים הבולגרים שנפלו בידיו, ושלחם אל הצאר הבולגרי המנוצח, סמואל, בהדרכת 150 שבויים, מתוכם אשר עוורו למחצה. המסורת מספרת כי יומיים לאחר מכן מת שמואיל משברון לב ובכך הגיעה ממלכת ימי הבינים של הבולגרים לקיצה. משום כך  זכה בסיליוס השני, בתואר "בולגרקטונוס" ((Bulgaroctonus), היינו, "קוטל-הבולגרים". בסיליוס השני החזיר לידי ביזנטיון את דרום איטליה, השיב לביזנטיון את עצמתה והוריש אחריו אימפריה, שהשתרעה ממזרח הים השחור ועד לים האדריאטי ומהנהר פרת ועד לדנובה.

להמשך קריאה: שקיעתה של ביזנטיון.

הערות

[1] משה הדס, רומא הקיסרית, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 158.

[2] באופן רשמי, המלך הוא גם ראש הכנסיה.

[3] Hetherington, Byzantium city of gold, city of faith, p. 18.

[4] פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה (~500–565?) היה היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא הידוע בליסאריוס. ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון שיבח את כתיבתו של פרוקופיוס ותמצת את המגוון הייחודי של סוגות שבהם שלח את ידו: "פרוקופיוס חיבר האחת אחרי השנייה את ההיסטוריה, את דברי הקילוסין ואת הסאטירה של זמנו

[5] Van Millingen, Byzantine Churches in Constantinople – Their History and Architecture

[6] כנסיית איה אירנה ככל הנראה הייתה מקום מושבו של הבישוף עוד לפני הכרזת העיר כבירת האימפריה, והיוותה מקום מקלט נוצרי בעיר הקדומה ביזנטיון. כאשר הפכה ביזנטיון לבירת האימפריה, המרקם הקיים של הכנסייה הורחב ויופה על ידי קונסטנטינוס בכדי להתאים את המבנה הקיים לסביבה החדשה.

[7] בליסאריוס נולד ככל הנראה בגרמאניה (Germania), עיר קדומה ששכנה בדרום מערב בולגריה של ימינו, בשנת 505 לערך למשפחה ממוצא תראקי. עוד בצעירותו התגייס בליסאריוס לצבא הביזנטי ושימש כאחד משומרי ראשו של הקיסר יוסטיניוס הראשון. לאחר מותו של הקיסר בשנת 527 ועלייתו לשלטון של אחיינו יוסטיניאנוס הראשון, מונה בליסאריוס לפקד על כוחות הצבא שהיו מוצבים בגבולה המזרחי של האימפריה והוטל עליו להדוף את התקפותיהם של הסאסאנים, למרות היותו במיעוט מספרי הוא הצליח להביס את הפרסים וכך בפעם הראשונה נתן ביטוי לכישרונו הצבאי. לאחר ניצחון והפסד לצבא הפרסי הסאסני וחתימתו של הסכם שלום עמם, הוחזר בליסאריוס לקונסטנטינופול בשנת 532 והיה הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר בבירה.

[8]  "אנקדוטה" לא הופץ ברבים, אבל דבר קיומו היה ידוע במאה העשירית לכותבי האנציקלופדיה הביזנטית "סודא", שגם ידעו לתאר את תוכנו בקווים כלליים: לעג ופגיעה בשמם של הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תאודורה, כמו גם בליסאריוס עצמו ואשתו (היסטוריה הסודית של תיאודורה מאת אהרון מגד , הופיע במקור ב" עיתון 77 מספר 100 ,מאי 1988).

[9] מואוויה הראשון חידש את התוקפנות הצבאית כנגד ביזנטיון , לאחר שבשנת 661 הפך לשליט האימפריה הערבית לאחר מלחמת האזרחים בח'ליפות האיסלאמית (656–661).

[10] ‏תאופנוס המוודה (758 או 760 – 817)), היה אריסטוקרט ביזנטי, שהפך לנזיר והיסטוריון.

[11] אש יוונית, הידועה גם בשם אש ביזנטית או אש נוזלית (מיוונית: Υγρόν πυρ) היא אמצעי לחימה שהיה בשימוש האימפריה הביזנטית, ועל פי המסופר הומצאה בידי פליט נוצרי מסוריה, אדריכל בשם קליניקוס מהליופוליס. האש היוונית הייתה חומר הצתה נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים, והוא בא לידי שימוש בעיקר בים. אוניות ביזנטיות היו מצוידות בכלים שמתוכם נורו סילונות אש יוונית על האויב. ספינות אויב נמנעו מלהתקרב לצי הביזנטי, משום שהאש היוונית העניקה לו יתרון בלתי מעורער.

תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה, אך ניתן לשער שהייתה מורכבת מנפט, עטרן וגופרית, מעורבבים בסיד חי וחומרים אחרים. לפי מקור אחר זו הייתה תערובת של גפרית, זפת, אשלגן חנקתי (מלחת) נפט וכנראה גם סיד חי. קליניקוס העביר את הנוסחה לקיסר קונסטנטין פוגונטוס בשנת 673. מרכיבים אלה העניקו לאש היוונית את היכולת לבעור כמעט בכל תנאי, ועל-פי השמועה – אפילו מתחת למים (ליכולת שלה תרם מרכיב משוער נוסף – מגנזיום). המתקנים להתזת אש יוונית היו הלהביורים הראשונים. מפעילי האש היוונית סבלו מבעיות בטיחות, ולעיתים עלו באש הספינות הביזנטיות עצמן.

[12] Crompton, Samuel Willard (1997). 100 Battles That Shaped World History. San Mateo, California: Bluewood Books.

[13] Pryor, John H.; Jeffreys, Elizabeth M. (2006), The Age of the ΔΡΟΜΩΝ: The Byzantine Navy ca. 500–1204, Brill Academic Publishers, pp. 608-609

[14] Blankinship, Khalid Yahya (1994). The End of the Jihâd State: The Reign of Hishām ibn ʻAbd al-Malik and the Collapse of the Umayyads. Albany, New York: State University of New York Press.

[15] הביזנטים חימשו את אוניות המלחמה שלהם מטיפוס דרומון (dromon) במתקני הטלה שנקראו ביוונית "סיפון" (syphon) והוצבו על החרטום וגם על משטחי לחימה במרכז כלי השיט ובירכתיו. המתקן היה מבוסס על משאבה בלחץ גבוה, מאחר שהנוזל היה סמיך והיה צורך להתיזו על פני מרחק של 30-20 מ'. נעשה שימוש גם בסיפונים קטנים שנישאו בידי חיילים-רגלים, בעיקר בעת מצור. כלי אחר לשימוש אישי בשדה הקרב התבסס על מיכל חרס קטן ממולא באש יוונית, שהוטל ביד או בעזרת מעוט אישי קטן (מוט עץ שבקצהו כיס עשוי מאריג או מעור), וזהו למעשה רימון היד של ימי הביניים. בארץ ישראל התגלו עדויות רבות מאד לשימוש ברימוני אש יוונית, בעיקר מתקופת מסעות הצלב ומהתקופה הממלוכית; אם בצורת עשרות אלפי רסיסים שנחפרו באתרים של שדות קרב – למשל ממצודת בית-שאן, ואם בצורת מצבורים של רימונים שלמים שנתגלו על קרקעית הים התיכון במטעני אוניות טבועות.

https://www.youtube.com/watch?v=9VNP50Cdkqs

[16] אנשים העוסקים באיקונוקלאזם מכונים "איקונוקלאסטים". השימוש במונח זה הורחב, והוא מיוחס באופן ציורי לכל מי שמנתץ או דוחה דוגמות או אמונות מקובלות.

[17] הציטוט מתוך: ג'ון פרילי, קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון, בתוך: ידין רומן ויעקב שקולניק (עורכים), מטרופוליס, איסטנבול, חורף 98-99, עמ' 33

[18] ספר המסעות של בנימין מטודלה , נערך והובא לדפוס על ידי מירה מאיר, איורים – ריצ’רד טיילור, ספרית פועלים, תל אביב, 1984.

[19] אורן נהרי, בולגריה: סופה של אימפריה"., אטלס היסטורי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 72 – "