הבניית המיתוס של תל חי

כתב: גילי חסקין

25-02-2020  עדכון: 08-11-21

תודתי מגדעון ביגר על הערותיו. תודה מיוחדת למולי ברוג שדחף אותי להכין הדרכה באתר ולהעלות את הדברים על הכתב.

קראו קודם: אצבע הגליל;  מאורעות הדמים באצבע הגליל ; הקרב בתל חי; סיור בעקבות מגיני תל חי. כמאל אל-חוסיין – אפילוג לפרשת תל חי

ראו גם, באתר זה: סיור בעקבות "השומר" באצבע הגליל.

התגובות בציבור לאירוע תל חי

בט"ו באדר (5 במארס 1920), הופיעה הידיעה הראשונה על מאורעות תל חי. "הארץ" ו"דואר היום" שעד כה הקדישו למתרחש בגליל העליון, רק מקום מצומצם ובהפסקות גדולות, נתמלאו עתה בתיאור המאורעות, בגילוי אבל, במאמרי אזכרה, בסיפור תולדות חייהם של הנופלים ובהאדרת שמם. עם סיומו הטרגי, הפך המאבק בצפון, להיות למרכז ההתעניינות הציבורית. הבריות התנהגו כבאבל לאומי, מבלי שהוכרז על כך רשמית. מאיר דיזנגוף, ראש המועצה העירונית תל אביב, ביטל את העדלאידע בתל אביב, שנועדה להיות גדולה במיוחד[1]. בירושלים נערכה אזכרה המונית, בה נאם זאב ז'בוטינסקי. משה סמילנסקי , במאמר אזכרה מיוחד, חזה את תל חי כיעד לעלייה לרגל, לתלמידים ולנוער. קולונל פטרסון, מפקד גדוד נהגי הפרדות, שעמו עבר טרומפלדור ימים קשים אך גם מעודדים, בחזית גליפולי, התפייט ואמר: "אני בטוח כי טרומפלדור מת את המוות אשר איווה לו ולא לחינם היה מות תפארתו… כשיני הדרקון באגדה היוונית". כך יצמחו הציונים הצעירים ואם יהי נחוץ, תהיה אחריתם, אחרית גיבורים כמוהו"[2].

התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בעמידת היישובים בגליל ובקרב תל-חי, מופת וסמל לנכונות לעמוד וללחום על קיומה של כל נקודת ישוב (אף שלמעשה דבר זה לא התרחש בתל חי !). אירוע האש בתל-חי זירז את הקמת ארגון ה"הגנה", שלושה וחצי חודשים אחר-כך, וערכיו המרכזיים של הארגון נקבעו על-פי מורשת תל-חי: כל ישוב צריך להגן על עצמו בכוחותיו הוא; ההתיישבות היא שתקבע בפועל את היסודות והגבולות לבית הלאומי ולעצמאות בעתיד. י"א באדר היה, ל"יום ההגנה". בעקבות הקרב ותוצאותיו הטרגיות, נכתבו שירים על מיתוס תל חי:

'שיר אסירי עכו' היה שירו היחיד של זאב ז'בוטינסקי, שהוכנס לקאנון של שירי תנועות הנוער הפועליות:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר-שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָוּוּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהָר וָגַיא;

אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר

לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵל-חַי!

ברל כצנלסון בן ה-33, ספד לזיו העלומים של טרומפלדור בן ה-40.

ברל כצנלסון ניסח את ה"יזכור" לנופלי תל-חי שהפך (בשינויים קלים) ל"יזכור" של מערכת הביטחון וצה"ל: "זכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו – שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה"[3].

יום נפילת תל-חי, י"א באדר, הפך ליום זיכרון[4].   ב-1934 הוצב ליד קברם של הרוגי תל-חי פסל הארי השואג, מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב. הפסל וסביבתו הוכרזו כאתר הנצחה ממלכתי.

עיצוב המיתוס

ראו גם: עיצוב הזיכרון הלאומי הציוני.

מיתוס, הינו אבן הבניין שמהם עם בונה את זהותו ומנמק את תפישתו ההיסטורית, תוך טיפוח הדימוי העצמי, אין זה אומר שאיננו מציאות או לפחות חלק ממנה. מיתוסים היסטוריים אינם בהכרח מסכת של עובדות מוכחות, אלא מעין סיפורי דרך דרמטיים, בעלי לקח ערכי; סיפורים שאין צורך להוכיחם. באמצעותם מפרשת קהילה את זהותה ומנמקת את תפישתה ההיסטורית ואת התנהגותה[5]. המכנה המשותף לכל הגדרות ה'מיתוס', מבוסס על ההנחה, שחקר המיתוס מאפשר להבין טוב יותר את החזון של חברה נתונה, את אופייה, את המבנה שלה ואת התופעות והתהליכים המתחוללים בה[6]. דברי ימי העולם שזורים סיפורים מעצבים (נֵרָטיבים), מיתוסים לאומיים ופוליטיים, אשר יצרו תמונת עולם, עבר לאומי או מעמדי ובהתאם להם עיצבו זיכרון קולקטיבי של מציאות שלא התקיימה אלא בדמיונם של ממציאיה.

ההיסטוריונית אביבה חלמיש, כתבה במחקרה שהתפרסם באוסף המחקרים "תל חי 2020־1920, בין היסטוריה לזיכרון", שערכו יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין ושיצא לאור בפברואר 2020, לציון מאה שנים למאורעות תל חי: "חמישה הם המסרים והערכים המרכזיים שהצמיחה פרשת תל חי, אשר לבשו עד מהרה אופי של מיתוס ונודעו בשמות הצופן הציוניים שלהם: "מעטים מול רבים"; "טוב למות בעד ארצנו"; "המחרשה והרובה"; "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים"; "התלם האחרון'".

אלו סיסמאות חינוכיות מנוסחות במילים יפות, משום כך במשך שנים חזרו עליהן מבלי לבדוק את אמתותן. אבל בחינה מדוקדקת מוכיחה, כי הערכים הנשגבים הללו (מלבד דבריו של טרומפלדור עצמו), התבססו על תקרית צבאית זניחה ומרובת טעויות – שהפכה למיתוס מכונן בתרבות הישראלית, הביטחונית וההיסטורית, למרות שאף אחד מהם לא בא לידי ביטוי בתקרית עצמה. אם כי, חלקם בא לידי ביטוי, מאוחר יותר, בעצם השיבה לתל חי ולכפר גלעדי

התכתשות קטנה בין יהודים לערבים, בפינה נידחת של א"י, הפכה למיתוס לאומי, שעצמתו לא פגה במשך למעלה משלושה דורות. המיתוס החל להיווצר עוד בטרם האירוע. כך למשל כתב אהרון שר, איש כנרת, מצעירי העלייה השנייה ומסר לפרסום מאמר לעיתון "קונטרס" ובו ביקש סיוע לנקודות הצפון. מן המאמר שמחברו נפל בתל חי, נותרה בזיכרון שורה אחת: "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים"[7].  בעקבות זה, נשזרו לראשונה זיעה, דם, קדושה ואי נטישה, למסכת אחת, שהוגדרה כעיקרון מחייב.

לאחר הקרב על תל חי, החלה המיתולוגיזציה של האירוע: הילת הגבורה, י"א באדר, שירי המולדת העצובים וכמובן הדמות המיתית של טרומפלדור, שהיתה עטורת תהילת גבורה. מאה ועשרה ימים של עמידה בתנאים קשים, התמצו ביום אחד – י"א באדר ובמקום אחד – בחצר תל חי, למרות שהיו שם גם כפר גלעדי, מטולה וחמארה (שננטשה חודשיים קודם לכן )

בגלויה מצוירת בשחור־לבן, שעיצב חיים ליפשיץ, נראות ארבע דמויות, בנוף שומם של גבעות קודרות וחשופות. במרכז ניצב טרומפלדור. רובה לצדו. צדודיתו נאה ואצילית, מבטו מורם. הוא לבוש בחוצה צחורה, ששרוולה השמאלי ריק. לידו עלמה רכונה בוכייה וידה על ברכיו. פניו של הצעיר האחר, אחוזות תדהמה ומורא. כך עיצב הצייר סצנה תיאטרלית, שיש בה מן החלומי. מגיני תל חי הוגבהו למרחב אחר, סמלי, שכוחו רב בשימור הזיכרון.

ברל כצנלסון קונן על הנופלים "על משמרת המולדת"[8]. כפי שמסבירה אניטה שפירא, המושג "מולדת" לא היה שגור עד אז בכתבי ההוגים הציוניים. המושג המקובל היה "ארץ אבות". אחרי פרשת תל חי, החליף המושג החילוני "מולדת", את המושג "ארץ אבות", שלו קונוטציה דתית יותר[9]. כל הזרמים הפוליטיים בארץ , התלכדו בהערצת דמותו האגדית של יוסף טרומפלדור: זאב ז'בוטינסקי (הצבאיוּת היהודית והקמת בית"ר = ברית יוסף תרומפלדור), ברל כצנלסון (זהותו הסוציאליסטית). בדמותו של טרומפלדור היה מיזוג המסוער של קצין בצבאות הצאר והוד מלכותו, משפטן, רופא שיניים, חלוץ קשה עורף ואדם בודד.

אברהם ברוידס פִרסם ב'דבר לילדים' את שירו 'בגליל' ('עלֵי גבעה'):

הָיֹה הָיָה גִבּוֹר עַתִּיק

צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹך מְעָרוֹת

רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב

מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר

בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִבּוֹר חִידָה,

וְלוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

אבא חושי כתב את השיר 'בגליל, בתל-חי':

בַּגָּלִיל, בְּתֵל-חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל,

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ גִבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.

בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל רֶגַע תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

כִּי נִלְחַמְתִי וְגַם נָפַלְתִּי בְּעַד מוֹלַדְתִּי.

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי

וּבַלַּיְלָה קְנֵה-רוֹבִי בְיָדִי אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

ציורים, שנושאם מות גיבורי תל חי, נקבעו על גבי גלויות דואר, כנראה סמוך למאורע. בציור של נ' פַּלֵיי, נראה גבר גידם,  האוחז רובה בידו המוּרמת למעלה, ומביטות פניו אל־על. רגליו כושלות על גבי חומת אבן וגוו מט אחורנית, כמי שנפגע מכדור. בעמק, נשקף יישוב צפוף בתים. הילה זוהרת ועצומה – חובקת את הדמות, ממרומים. הדמות ההרואית נראית כמרחפת או כעולה השמימה.

אם נבחן את עלילותיו של טרומפלדור, ניווכח כי בדימויו כגיבור לא היתה כל הגזמה. שולמית לסקוב מעירה כי בבניית המיתוס של טרומפלדור אין אזכור למניע חשוב בגילויי הגבורה שלו והוא המשיכה שלו לסכנה. לייתר דיוק, טרומפלדור השליך את עצמו לסיטואציות קשות ומסוכנות, לא רק משום שכך סבר שראוי לנהוג, אלא משום שנמשך אליהם. במלים אחרות, מצא באלה את סיפוקו. ואין זה מפחית מערך המעשים. במיתוס של טרומפלדור, אין זכר לנטייתו להסתכן, שקוממה לא פעם, ולהתרחקות ממקורביו מפני יעדיו וכך פישטה האגדה את הדמות. זאת ועוד, האגדה פסחה על כמה מסגולותיו של טרומפלדור, שהרי לא היה רק גיבור עשוי ללא חת, ולא רק מפקד סמכותי ונערץ, אלא גם אחד מחלוציה דוגלים בשיתוף כבדרך חיים; איש ההגשמה – כמעצב "החלוץ" והוגה רעיון ההסתדרות. כך יצא, שהאגדה הוציאה מהקשרם, קווים באישיותו של טרומפלדור ובאורח פרדוקסי, חתרה תחת עצמה[10].

תפקיד חשוב בדמותו של טרומפלדור, היה משפטו המפורסם. מולי ברוג מדגיש כי: "הנוסח ה'משופץ' "טוב למות בעד ארצנו" הופיע לראשונה במכתב מ־ 6 במרס 1920 ששלח ברץ  ללשכת 'הפועל הצעיר, אלא שמכתב זה לא פורסם ברבים ובוודאי שלא שימש מקור לציטוט. [11] . ב־ 8 במרס, פורסם ב'הארץ', מאמר של זאב ז'בוטינסקי בשם "תל חי" ובו מופיע המשפט: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". לימים, הוגחך משפט זה ורבים כפרו בעצם אמירתו וטענו שטרומפלדור לא אמר דבר דומה, אלא פלט קללה עסיסית ברוסית. אולם ד"ר ג'ורג' גריי העיד שטרומפלדור אמר לו: "אין דבר כדאי למות בעד הארץ"[12]. אברהם הרצפלד העיד שטרומפלדור אמר "לא נורא כדאי למות בשביל ארץ ישראל"[13]. "כנראה שהאמירה "טוב למות בעד ארצנו", היא עיבוד שיהיה יותר קליט. כיום אין עוד לדבריו של טרומפלדור את אותו כוח מגייס ועבור רבים הם הפכו מושא לגיחוך ולעג, אבל אין בכל אלה כדי לסתור את העובדה כי הם אכן נאמרו, גם אם היו בנוסח שונה מעט מזה שנקבע בזיכרון הלאומי ואולי אף בשפה הרוסית".[14]

יש לציין, שדברים כמו "טוב למות" אמר טרומפלדור פעמיים: לאחיו שמואל כתב כבר בשנת 1906: "מאושר אהיה, יודע לשם מה אני נופל". לחברתו פירה כתב מגליפולי, ב-27 ביוני 1915: "אם אני הולך למות, הרי אני הולך בשמחה, בלב קל, מפני שזה לשם הדבר הכי יקר לי. האם לא שמחה היא למות מתוך הכרה, שבמחיר זה יקבל עמי דבר מה, במולדת היקרה, בארץ ישראל".[15]  הוא היה חדור הכרה זו ימים רבים , משום כך, לא נראה זה מוזר, שנתן לה ביטוי ברגעיו האחרונים.

יוסף חיים ברנר, התנגד בדרך כלל למרטירולוגיה, וכבר בשנת 1910 סירב להשתתף בעריכת ספר "יזכור", עם אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'). האחרון, הפך כל מי שמת מיתה משונה, למי שנהרג על קידוש השם. ברנר כתב בציניות: "היאמר כל אחד מאתנו – 'גיבור אני' ויהי לגיבור"?[16] ברנר, שבדרך כלל שם ללעג כל טון גבוה, בהתייחסות למעשי גבורה ובהספדו למיכאל הלפרין השתמש במעט סרקזם, נהג אחרת כשדובר בטרומפלדור, כשטבע את האִמרה "אשרי מי שמת ותל-חי למראשותיו"[17].  הוא הוסיף  וכתב על מגיני תל חי: "אנשי החזית בלי עורף, בני מחנה החלוץ בלי מאסף"[18]. אולי משום כך, "תל-חי" הפך לסמל הגבורה העברית וההקרבה האישית, מופת מעצב לרעיון ההתיישבות הביטחונית ולתפיסת ארגון הביטחון הארצי, וביטוי נכסף לעבודת הכפיים העברית. כך ביישוב העברי, כך בתנועות הנוער בגולה, כך בסניף 'החלוץ' בחלבצ'ה בעיראק, וכך יצחק קצנלסון מגטו וורשה, שכתב את השיר "גִּילוּ הַגָּלִילִים גִּבּוֹרֵי הָחַיִל". משה יוסף גליקסון, כתב "בדמם קנו והקנו לנו את הרי הגליל"[19].

אנשי העליה השנייה, לא התכוונו ליצור מרטיריזציה של טרומפלדור. מי שהעמיד אותו במרכזו של אתוס לאומי, היו אנשי העלייה השלישית. טרומפלדור היה הגיבור שלהם. מרביתם לא הזדהו עם "השומר" ולא אהבו את מנהיגותם של אנשי העלייה השנייה, שהיו בסך הכול מיעוט בארץ. האדרת הגבורה, היתה שלב בגיבוש זהותם והשתייכותם להוויה הציונית בארץ. אבל גם כאן היה זה תהליך. כך למשל, בוועידת היסוד של ההסתדרות, שנערכה בחיפה בדצמבר 1920, והיתה פרי חזונו של טרומפלדור, שמו כמעט ולא הוזכר בכל ששת ימי הדיונים והנאומים, פרט ליוסף שפרינצק וליצחק קנייבסקי – קנב[20].

עם הזמן, הלכה והתעצמה דמותו של יוסף טרומפלדור, בקרב על תל חי והיה לה תפקיד חשוב בהבניית המיתוס. בשל גילו (כמעט 40) וכמובן מתוקף עברו הצבאי, היה טרומפלדור הסמכות העליונה, בתחום ההגנה במקום. מעבר לכך, הוא היה גם "אדם עם נשמה […] מי שראה אותו לא יכול היה שלא להעריצו"[21].

אבל תפקידו בקרב היה קטן. הוא נפצע קשה מיד לאחר שירה את יריית הפתיחה, ומכאן שלא הספיק לפקד על האנשים תחת אש. מולי ברוג, במאמרו "אשמת תל חי" מסביר כי "הדרך להנציח את טרומפלדור, כאידיאל הגיבור העברי שנפל על הגנת המולדת, חייב את מעצבי דעת הקהל דאז להתגבר על מכשול העובדות ההיסטוריות: לכן האדרת דמותו של המפקד הגיבור לאגדה, הצריכה פיצוי על החסך ההיסטורי, והדבר נעשה בשלוש דרכים: הבלטת הצטיינותו בקרב במלחמות אחרות והבלטת גבורתו למרות מוגבלותו הפיזית; המעטה בחשיבות פרטי האירוע והאדרת מה שנחשב כתרומתו ההיסטורית להתיישבות החלוצית בכלל". [22] זאת ועוד, הוא מוסיף: "מעצבי הזיכרון התעלמו משמותיהם ומעשיהם של המגינים האחרים והציגו אותם כחבורה שמילאה את פקודותיו של טרומפלדור. כל אלה מחזקים את התחושה שמטבע הלשון 'טרומפלדור וחבריו', יותר משנועד לתאר את המציאות, בא לשרת את טשטושה". ברוג מעיר כי "המסר הגלוי של הביטוי מצביע על מעמדו של טרומפלדור כמפקד הקרב, שהאציל מגבורתו על שותפיו למשימה, בעוד שהמסר הסמוי מדגיש, כי לבד מ"הגיבור הגידם", לא הייתה לאחרים כל חשיבות בהתנהלות העימות ועל כן נותרו חסרי שם, זהות ותפקיד היסטורי. נתן חופשי (פרנקל), מאנשי 'הפועל הצעיר', שעלו בחורף 1920 לעזרת מטולה, ביטא את תסכולו מכך, שמעצבי הזיכרון, הצניעו זכר רֵעו בנימין מונטר, שנהרג שם: "הגיעו ימים לא טובים. הימים הנוראים של  מתולה, כפר גלעדי ותל־חי, שנגמרו בסוף הנפלא והמעציב של שמונת קדשינו חללינו. "טרומפלדור וחבריו", כה יֵאָמר וכה יִכָּתב מדי בֹּא זכר חללי תל־חי לפנינו. נבלעים ומוצלים הבלתי מפורסמים בצלו של המפורסם'. (מ. ברוג, שם. על נתן חופשי: ת' אגמון, שדות אדומים. עד תל־חי: חיי בנימין מונטר, ירושלים תשס"ז, עמ' 24 . מצוטט אצל מ. ברוג, שם).

עיצוב הזיכרון ההיסטורי של אירוע תל חי

ייחודו של טרומפלדור כגיבורו המרכזי של מיתוס תל חי, תוך הקטנת פעולתם והתעלמות מזהותם של שותפיו, נועד כנראה למקד את תשומת הלב הציבורית לערך המוסרי שייצג.  לדברי הסוציולוג אמיל דורקהייםDurkheim)  (Émile, בהקשר לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי: "אנחנו לא יכולים להסביר לעצמנו [את האידיאלים המופשטים], אלא על ידי שנחבר אותם לכמה אובייקטים ממשיים, אשר למציאותם אנחנו מודעים באופן מוחשי.[23] ברוג מוסיף "מאחר שיש מן הקדושה באידיאלים הנשגבים ובסמלים שלהם, יש לצמצם את מספר האובייקטים, כלומר הדמויות או האירועים, שהיו שותפים היסטורית למה שביטא את האידיאל המוסרי ולדחוס את זיכרונם ל'אחד'. מעמדן של דמויות אלה, כראוי לציון או כמשמש דוגמה, מעניק להן יותר מאשר תעודת כבוד אישית – הן מספקות לחברה מופת חי לסטנדרטים שלה, לסגולותיה ולכוחות האצורים בה".[24]   י"א באדר היה, כאמור, ל"יום ההגנה". נטישת הישובים, למשך שבעה חודשים, לא תאמה את האתוס וכמעט שלא הוזכרה.

מולי ברוג, מיטיב לנסח: "הדימוי ההרואי שהוענק למציאות חסרת ההוד והתעוזה בתל חי וגילויי הפחד והלם הקרב של חלק מהמגינים, הקשו עליהם להופיע בציבור כגיבורים, ומרביתם בחרו לשתוק. תגובה זו מצדם אפשרה את עיצוב האירוע כקרב ואת דמותו של טרומפלדור כגיבורו, ועזרה לטשטש את הגבולות בין הסיפור המיתי לאמתי"[25].

בעיתונות שהתפרסמה מיד לאחר אירוע הדמים בתל חי, הוזכרה "פרשת התותחים", שירו כביכול, על כפר גלעדי, להצדקת הנסיגה והפינוי[26]. נחום קרמר, חייל משוחרר שהיה בכפר גלעדי, סיפר שהם היו בחדר וקיבלו הוראה לפנות את המקום במהירות. הם לא הבינו מדוע. סביר להניח, שאם היו שומעים יריות של תותחים, הם היו מבינים היטב. עניין התותחים, הוא המצאה של פנחס שניאורסון וישעיהו דרז'נר, כדי להצדיק את הפינוי.

בפרשת תל חי נכרכו זה בזה שלושה מיתוסים: מיתוס התיישבות, מיתוס הגבורה, מיתוס המדינאות. כביכול שום דבר לא קרה במקרה והכול היה בכוונת מכוון. החל כך שמטרת ההתיישבות שם, היתה כביכול להרחיב את גבולה הצפוני של ארץ ישראל.  כוונת המגינים היתה להוכיח לערבים כי היהודים יילחמו עד האחרון שבהם ולא יזוזו מאדמתם ומבתיהם. כך יעוררו כבוד בלבם של הערבים, המעריכים את שפת הכוח[27]. מטרה זו לא הושגה. זאת ועד, לדעת אליהו גולומב, המאורעות שימשו דווקא מקור של עידוד לאלמנטים הערבים, אשר זממו לכלות את הישוב בארץ[28].  כשפרצו המאורעות באצבע הגליל בשלהי 1919, הם לא היו חלק מן הסכסוך היהודי–ערבי. ואילו סיום הפרשה, אחרי י"א באדר והנסיגה, שפך שמן על מדורת הסכסוך וליבה אותה[29].  לא זאת בלבד שעמידת הגבורה לא הועילה, אלא שהנסיגה ומספר החללים היהודיים, שנופח בשמועות מפה לאוזן, הוכיחו לערבים את חולשת היהודים ואת פגיעותם ועודדו את מאורעות הדמים בירושלים, בפסח אותה שנה. גולומב הודה, שתל חי היתה אמנם מקור השראה ליהודים, אבל הזנחת המקום מצד השלטונות ומצד הישוב העברי עצמו, שימשו מקור של עידוד גם לאלמנטים הערביים, אשר זממו לכלות את הישוב העברי בארץ[30].

לימים, היו שניסו לקשור בין הקרב בתל חי לבין התוויית גבול הצפון. היו שראו בקרב כישלון שהוליד הישגים מדיניים[31].  האמת היא שהיהודים לא היו צד בסכסוך שהוליד את מאורע תל–חי, והערבים לא היו צד במשא–ומתן על התוויית גבול הצפון. חשוב מזה, איש לא הוכיח בראיות, את הטענה המיתית שההצמדות ההרואית לקרקע ודם חללי תל חי, השפיע  ולו במקצת, על התוויית גבול הצפון[32].  דווקא אחרי השיבה, כשהוקמה הוועדה לסימון הגבול בפברואר 1921, הלויטננט-קולונל ניוקומב, שהיה הנציג הבריטי בוועדה המשותפת להתוויית הגבול בשטח, היה מוכן לוותר על אצבע הגליל כולה, תמורת הטיית חלק מימי הירמוך והליטני, להשקיית ארץ ישראל ותמורת הרחבת השטח משני צדי הירמוך כדי לסלול מסילה מעיראק לחיפה. (אם כי, רעיון זה נדחה מיד על ידי משרד החוץ הבריטי)[33].

המיתוס נבנה בשכבות. מיתוס הגבורה הראשון נועד לחפות על המחדל ולמירוק המצפון. מיד נלוותה אליו הסחה של מפלגות הפועלים מביקורת עצמית, להטלת האשמה של אזלת יד בוועד הצירים. אכן, ועד הצירים לא עשה רבה, אבל יותר מאשר מפלגות הפועלים.

דיון במיתוס של תל חי

הסוציולוג מולי ברוג מציג תיזה (בעל פה): "מיתוס גבורה נוצר מתוך מצב משברי, הנובע מפער עמוק בין מה שקרה למה שרצוי היה שיקרה". הוא מגדיר מיתוס היסטורי כך: "הבניית המציאות ההיסטורית כסיפֶּר (נרטיב) שמעניק משמעות להווה, באמצעות תיאור העבר, כך שישמש מופת לעתיד".

ברוג מגדיר את הנרטיב של מיתוס תל חי, באופן הבא:

"בתל חי התחולל קרב גבורה. הייתה זו התקפה של המון ערבי על יהודים מעטים, ואלה הגנו בגבורה על זכותם לקיים התיישבות עברית בארץ־ישראל. בקרב נפלו טרומפלדור וחבריו, אבל המקום לא ננטש, וכך תרם מותם להיותו של הגליל העליון גבולה הצפוני של ההיאחזות הציונית באדמת המולדת.

המציאות ההיסטורית הייתה אחרת לגמרי: האירוע [שקרה ב"יא באדר] לא היה חלק מהמאבק היהודי-ערבי [על ארץ ישראל, אלא ספיח לסכסוך "סורי", בין ערבים לצרפתים. ברוג מדגיש:  "אין עדות להתקפה ערבית שנועדה לחסל את תל חי באותו היום; היהודים הרשו למפקדי הערבים להיכנס לחצר ואחר כך לצאת ממנה; טרומפלדור היה הראשון שירה, באוויר, משנוכח כי הערבים מנסים לחטוף מידי המגינים את כלי נשקם; אחריו ירו המגינים, גם הם תחילה שלא על מנת לפגוע, מחשש שייכנסו למעגל של נקמת דם; ההרוגים היהודים נפגעו על ידי ערבים שהורשו להיכנס לחצר ולא מהתקפה עליה מבחוץ". [מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 92.]

במהלך יצירת הסיפר (נראטיב), הוסתרה העובדה שחלק גדול מהמגינים היו חסרי הכשרה צבאית ובוודאי שללא ניסיון קרבי.  "היחידים שהגיעו לתל חי כמתנדבים, ושהיה להם ניסיון צבאי כלשהו, היו בוגרי הגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב שגויסו לצבא הטורקי והוכשרו כלוחמים, וחיילי הגדודים העבריים  שנשארו בארץ לאחר תום מלחמת העולם הראשונה". . [34]

בלהט ההעצמה של האירוע כתב ברל כצנלסון, על גיבורי תל חי, ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו", למרות שהאנשים בתל חי לא היו חבורת לוחמים מגובשת. מרביתם היו שם תקופה קצרה בלבד ובקושי הכירו זה את זה כאמור, אפילו לא ידעו את שמותיהם הפרטיים של שרף וטוקר, שהיו חיילים משוחררים של הגדוד "האמריקאי" של יהודים מארה"ב, שהתנדבו לשרת בגדוד. ברוג מציין ש"המאפיין הבולט ביותר של הקבוצה היה השונוּת הרַבה של חבריה, כמעט מכל בחינה: גיל, ארץ המוצא, שפה, ההכשרה הצבאית וההשתייכות החברתית. מרביתם היו בראשית שנות העשרים לחייהם ואחדים היו בני שמונה עשרה, בעוד הוותיקים שבהם, חברי תל חי ואנשי כפר גלעדי שבאו לעזרתם, היו בני עשרים ושבע עד שלושים, וטרומפלדור לבדו היה כבן ארבעים"[35].

ברל כתב על "הנאהבים והנעימים". בבדיקת המקורות מתברר, כי חברי כפר גלעדי ותל חי, התייחסו בזלזול ובחשד אל המתנדבים. הם טרחו להדגיש שהם רואים בהם מתנדבים לשעה, אך אינם חפצים שיישארו במקום כחברים. אנשי תל חי פנו אל הסתדרות הפועלים החקלאיים והדגישו בכתב: "היות ורוצים אנו להיות חופשים בבחירת החברים העתידים להתווסף באמצע שנת תר"פ לקבוצתנו והיות וחפצנו עז להימנע מאי־נעימויות רבות ]…[ כל זמן שלא נקבעה, עדין, צורת הקבוצה לעתיד בהחלט ולא נתברר, עדין, כל צרכו המצב בסביבה — תשלחו אלינו אנשים אך ורק למטרת הגנה, אשר יישארו כאן עד להשתנות המצב לטובה (לפי דעתנו) את החלטתנו זאת, נבקשכם להודיע, בפירוש, לכל המתעתדים לבֹא כאן. כן גם נבקשכם מאד להודיע על זאת, ובכתב, גם לאלה החברים, שנשלחו אלינו עד היום".[36].

מולי ברוג מדגיש: "מגיני תל חי היו אוסף אקראי של אנשים, חלקם זרים זה לזה, שנקלעו לפתע יחד לאירוע דרמטי שעוצב במהרה לסמל לאומי. על כן ראוי לבחון מחדש את משמעות השימוש בביטוי השגור "טרומפלדור וחבריו", הן מבחינת העובדות שהוא מאיר והן מבחינת אלה שהוא מסתיר. המושג "חברים", במובן Comrades, משמש לתיאור היחסים הקרובים בין חיילים כאחים לנשק, וכן בהקשר הפוליטי, לתיאור הקִרבה בין שותפים במועדון או במפלגה. מובנו הנוסף של הביטוי הוא כמובן ידידים (friends). בשני המובנים, משרת הביטוי '"טרומפלדור וחבריו", את המשתמשים בו כאמצעי להעברת מסר בדבר היכרות אינטימית בין האיש־המפקד לשאר המגינים ובינם לבין עצמם. ואולם לנוכח המציאות ההיסטורית המתבהרת כעת מובן שאין לכך בסיס והראייה המובהקת לכך היא ששמותיהם הפרטיים של שנים מהקורבנות, החיילים המשוחררים ויליאם (זאב) שרף וג'ייק (יעקב) טוקר, נודעו רק ארבע עשרה שנים לאחר נפילתם, בזכות חייל משוחרר מהגדוד שלהם, שגר אז בקנדה ולא בארץ־ישראל"[38].

בין הגורמים שהשפיעו על תוצאותיו של האירוע הטראגי, היה "היעדר שפה משותפת בין כולם. חברי קבוצת תל חי הוותיקים וכפר גלעדי דיברו רובם עברית ורוסית, וכך גם חלק מבוגרי הגימנסיה וחברי כינרת. אולם מרבית החיילים שהגיעו לצפון, דיברו אנגלית ויידיש, ורק בודדים – רוסית או ספרדית. ניתן להניח כי בנסיבות אלה […] היתה התקשורת בין המגינים מוגבלת או בלתי אפשרית. הגורם האחר הוא העובדה שלא לכל המגינים היה רובה. אין נתונים מדויקים על יום האירוע, למעט הערה שלמרביתם, אך לא לכולם, היה נשק". הרצפלד סיפר לשמעון  קושניר כי  לפי חשבונו [של טרומפלדור] נמצאים עתה בתל־חי שלושים מגינים ושישה־עשר רובים. לכל רובה יש עתה מאה כדורים בלבד"[40].

המיתוס דיבר על קרב גבורה. אולם שחזור מהלכי האירוע שנסקרו במאמרו של ברוג, מצביע לדבריו, על כך, שמה קרה בתל חי לא היה ממש קרב, אלא מה שקרוב יותר ל"תקרית אש". כלומר, חילופי יריות בין צדדים יריבים, שמקורם לרוב ביוזמה ספונטנית ומקומית, ללא כוונת השתלטות של הצד האחד על האחר[41].  המספר הגדול יחסית של הקורבנות, לא נגרם כתוצאה מהיקף ההתקפה, אלא מביש מזל ומהשתלשלות של מאורעות שהמגינים, כמו המתקיפים, לא ציפו להם, אולם לכל אלו לא היתה משמעות על גיבושו של המיתוס.

תל חי לא עמד אפילו במבחן אתוס האחדות, שהרי העזרה לא הגיעה. מיומניו של טרומפלדור שהיה ליומן הרשמי של הגנת תל חי, ושפורסם בחלקו ב'קונטרס', נשקפת תמונה של אנשים שהופקרו לגורלם. למשל ב־ 9 בפברואר 1920 כתב: 'צעקנו לעזרת חמרה ומתולה בעוד מועד, אך קריאתנו אבדה בתוהו. ועל הרשלנות הזאת טרם כִּפרו ]…[ האמנם יִמָּשך עוד המשא והמתן, היוסיפו "לעמוד על המקח", והעזרה תאחר לבא? יתכן שתתאחר ]…[ אך ידוֹע ידעו הללו, כי שעת השִֹלומים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא" [42]  בין דפי יומנו של טרומפלדור ניתן למצוא דוגמאות רבות נוספות.

עוד טרם לאירוע הטרגי בתל חי, הופנתה אצבע מאשימה, לעבר הנהגת הישוב, בין היתר על ידי הקורבנות עצמם. זאת ועוד, בין הרוגי תל חי היו שצפו מראש את מותם, ייחסו אותו במידה רבה של צדק להיעדר תמיכה נאותה מצד מנהיגי היישוב, והתריעו עליו ככל יכולתם – אבל לא נענו. לדוגמה בנימין מונטר, פנה למרכז 'הפועל הצעיר', למחרת מותו של שר: 'דמי חברינו  [שניאור   שפושניק ואהרן שר], דורשים מאתנו להגן על כבודנו בארצנו, ולא לחלל את מגמת נפשם. הנני מבקש את החברים לעשות כל מה שבאפשרותכם, ואולי עוד יותר מזה, כדי לחזק את עמדתנו שהתקדשה בדמי חברנו. ואל לשים לב לפוליטיקה המפלגתית הקטנה ומשוללת כל ערך. עליכם להיות אקטיביים במלֹא מובן המִלה, לבֹא לעזרת ועד־ההגנה בכל"[43].

בדיון בוועד הלאומי, הביעו נציגי מפלגת 'אחדות העבודה', כדוד בן־גוריון ויצחק טבנקין, עמדה נחרצת נגד פינוי התושבים[44]. בניגוד לעמדת ז'בוטינסקי וחברי "הפועל הצעיר", כגון אליעזר יפה, יצחק בן־יעקב ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), שהביעו חשש לגורל המתיישבים וביקשו להוציאם לשטח החסות הבריטי, עד יעבור זעם , טענו אנשי "אחדות העבודה", ש"אם ניסוג מתל־חי ניסוג עד המדבר" ובכך הציבו רף ביצועי גבוה לעשייה החלוצית. אולם, דווקא אמות המידה המרכזיות שקבעו לא עמדו במבחן המציאות שהרי כל ארבע נקודות היישוב ננטשו, והמסר של היצמדות לקרקע בכל מחיר לא מומש. ייתכן שסיפור הזיכרון, בו הועצמה גבורתם של אנשיהם, מתיישבי תל חי וכפר גלעדי, נועד להתגבר על חולשתם ומבוכתם של מנהיגי המפלגה[45].

יצירת המיתוס נעה בין ההיסטוריה לבין הפואטיקה. היסטוריה עוסקת במה שהיה. פואטיקה במה שיכול היה להיות, או לייתר דיוק, רצוי היה שיקרה. "הפערים בין מה שקרה למה שראוי היה שיקרה הניעו את ראשי היישוב והמפלגות השונות, שלא במודע ואולי אף במודע, להפוך את הנופלים לגיבורים וקדושים ואת האסון לקרב גבורה. מהלך זה נועד להעתיק את האירוע מעולם המציאות אל עולם הקדושה, ומתחום ההיסטוריה לתחום המיתוס"[46].

ברוג מדגיש כי כאשר אירוע הופך למיתוס, הוא נתפס כגזירת גורל. לא רשלנות וביש מזל, אלא חלק מהחוקיות הבלתי נמנעת של האתוס הלאומי כפי שהוא משתקף במציאות, ובמקרה הנדון הפך האירוע מחורבן לגאולה. הגבורה שיוחסה למגינים, תפשה מקום חזון במאמץ הציוני, שבא לידי ביטוי במיוחד בחזונם של הוגים כברדיצ'בסקי ונורדאו, לבנות בארץ ישראל יהודי חדש, הממשיך את גיבורי האומה ההיסטוריים, מדוד המלך ועד בר כוכבא, להבדיל מיהודי הגלותי, שתואר בלעג אצל ביאליק ב"עיר ההגירה".

להבדיל מאחד־העם, שהעמיד את ייחודו של עם ישראל על סגולותיו המוסריות (הוא קבע כי "עוד בימי קדם לימדוהו הנביאים לכבד רק את הכול הרוחני ולבלתי הבט ב'יראת רוממות' על כוח הזרוע"), ביקש מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – בר הפלוגתא החריף ביותר שלו – להעלות תפיסה יהודית אלטרנטיבית. תורתו של אחד־העם העמידה את המוסר בראש סולם הערכים המאפיינים את רוח היהדות[47]. הוא טען כי בתולדות עם ישראל היו תקופות שמוסר ה"בוז לכוח האגרוף" לא היה תקף בהן: למשל, תקופת המכבים או מרד בר כוכבא. יתר על כן, גם כיבוש הארץ בימי יהושע, אשר אפשר בשעתו "יצירת מקלט רוחני-ארצי עבור העם"[48],  עומד בסתירה עם "המוסר הלאומי" של אחד־העם, מאחר והיה מבוסס על גירוש התושבים המקומיים על מנת לרשת אותם[49].

המלחמה נחשבה בעיני היהודים בגולה כ"אומנותו של עשיו", כלומר, לעניינם של הגויים, למצער עד לביאת המשיח. לעומת זאת, ההוגים הלאומיים, ציונים ולא ציונים, טענו שההשלמה הפסיבית עם האלימות, לא רק מעצימה אותה, אלא אף מעוותת את דמותו המוסרית של היהודי, משום שמשמעה של אוזלת יד היא ויתור על הרצון החופשי, האוטונומי, אשר בו מעוגן כבוד האדם. הסבל וההשפלה, שהיו מנת חלקו של היהודי בגולה, אינם סימן של עליונות רוחנית – מוסרית, אלא של נחיתות איומה, כתם מביש על דמותם האנושית של היהודים[50].  מגיני תל חי, הגם ששירתו אתוס דפנסיבי, נתפשו כמגלמים  את דמות היהודי החדש, הנלחם על חייו, אדמתו וכבודו.

ברוג מציין במאמרו 'אשמת תל חי' כי "מעמדם של נופלי תל חי כקדושים, סייע להמיר את מושא ההערצה האמוני של מקדשי השם, באתוס הציוני של מקדשי המקום, ואין משפט שיכול לבטא זאת טוב יותר, מאשר 'טוב למות בעד ארצנו'." והוא גם מסביר מה היה הצורך של ההנהגה לעצבם כ'קדושים' – תחושות אשמה בעקבות התוצאות הקשות של האירוע.

"תקרית האש בתל חי, היתה האירוע הראשון בתולדות היישוב, שבעקבותיו הופנתה אצבע מאשימה לכיוון ההנהגה המדינית ונשמעה הטענה שהיא הפקירה את המתיישבים לגורלם. […] זה היה אולי הגורם המכריע בתחושת האשמה שחשו ראשי ההנהגה בעקבות האירוע. […] על רקע כל אלה מהדהדת שאלתו הנוקבת של יוסף חיים ברנר את הציבור ונבחריו, בדברי ההספד שכתב לנופלים: "ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקנות והאפסות מסביבנו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו?"  […] המשורר יעקב פיכמן ניסח תשובה נוקבת: "ושם נעזב לנפשו קומץ האנשים, שעשו לרבים את חובת הרבים – שלא עזבו את מקומם גם כי ראו שהרבים אינם באים, שלא יבואו […] אילו באו אפשר שהיו ניצולים […] וכה קופחו חיים יקרים וקדושים, במצודת־ההר הקטנה שקודשה לעולם בקדושת הדם, בקדושת הקרבן".[51]

"במקביל ניתנו בציבור הרחב ביטויים פומביים להכרה באשם על כך שכל פרט לא עשה די, על מנת לסייע ליישובי הצפון, ושְלוּ נעשו הדברים כראוי, ייתכן שהאסון היה נמנע. תחושות השותפות של חלקים שונים בציבור באחריות לתוצאות האירוע ושיתוף הפעולה של הציבור עם היוזמה הממסדית להנצחת האירוע מאפשרים לומר כי אירוע תל חי היה גם לטראומה קולקטיבית של היישוב." [52]

בשנות ה-30 גויסה פרשת תל חי, למחלוקת החריפה עם הרוויזיוניסטים. מפלגות הפועלים שכחו את מה שהם עצמם עשו (לייתר דיוק, לא עשו) ונאחזו בדברי זאב ז'בוטינסקי , שקרא לפנות את תל חי, כדי לנגח אותו. כזכור, ז'בוטינסקי ולא רק הוא, טען בעד פינויים, משיקולים מדיניים ומעשיים. ז'בוטינסקי הסביר כי במצב העניינים הנוכחי אין סיכוי להגן על יישובי הצפון, ועדיף לסגת כליל מהשטח עד יעבור זעם. למרות זאת, נתקבלה החלטה להגן על יישובי אצבע הגליל ולסייע להם בכוח אדם ובציוד[53].

במהלך העשור שעבר לאחר ימי תל חי, התעכרו מאד היחסים שבין שמאל לימין. אחת עשרה שנים לאחר האירוע, פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו, "בין השישי לאחד עשר", שעסק בימים שבין ישיבת הוועד הזמני, שהתכנס ב-23 בפברואר 1920, כדי לדון בנעשה בצפון ועד לי"א באדר. אז קרא למנהיגי הפועלים להחזיר בדחיפות את המגינים מהצפון, כי אי אפשר היה להחיש לשם תגבורת ואספקה ראויות. במאמרו זה, השיב ז'בוטינסקי, נגד טענתם של אנשי השמאל, מה זכות לו, לז'בוטינסקי, לאמץ לתנועתו את השמות "ברית תרומפלדור" או "קרן תל חי". תשובתו היתה: "הוא דרש זאת, רבותי, משום קראה מראש, שאתם לא תשלחו עזרה, למרות כל המליצות שלכם עלה גבורה. ובידעו זאת חשב, שאסור להפקיר את האנשים לטבח"[54]… יתכן מאד, שהאשמה חריפה זו של ז'בוטינסקי, נשמעה בציבור קודם לכן ומן הסתם חלפה גם בראשם של מנהיגי תנועת הפועלים.

אולי בשל כך, הועצמה גבורתם של מגיני תל חי ואולי משום כך נעשתה מרטיריזציה של הנופלים, עד כדי הפיכת תל חי למקום קדוש[55].  תל חי היתה למקום של פולחן. על קברם הוצב פסל המסמל את "גור אריה יהודה". היה זה כמעט מקרה ראשון בהיסטוריה היהודית של יצירת מקום פולחן על קברם של גיבורים (קדם לו גילוי קברות המכבים ב-1907). מדי שנה, ביום תל חי, עלו לרגל חניכי תנועות הנוער אל המצבה. י"א באדר הפך ליום חג, ששלב את המסרים של עבודה, אומץ לב, אהבת הארץ והיצמדות לקרקע. חשיבותו של המיתוס "שהוא מהווה גורם מלכד בקבוצה או בחברה. הוא מקשר אותנו אל המשותף לכולנו ועונה על כמיהתנו הבסיסית השרויה בשורש הווייתנו האנושית, להיות שייכים, שותפים, מאוחדים".

אפשר להוכיח באותות ובמופתים שתרומת תל-חי וכפר-גלעדי לסיפוח אצבע הגליל בטלה בשישים, לעומת תקפות הרישום בטאבו של קרקעות איכרי מטולה (שנטשו ראשונים), עמדתו (הנוצרית האדוקה) של ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג', הדרישה הציונית לשליטה על מימי הצפון, והריאל-פוליטיק הבריטי. קרוב לוודאי שלטיעונים אלה ביסוס מהימן; אלא שההסתמכות על ניתוח למדני לבדו, מעקרת את תעצומות כוחו המפרה של המיתוס.

מנהיגי הישוב, שנצמדו למיתוס תל חי, חזרו והדגישו את קריאת ז'בוטינסקי, שהוצג כתבוסתן ,לפנות את ישובי הצפון. כאילו דברים אלו  השפיעו כהוא זה על ההתרחשויות בתל חי. הרי מגיני תל חי לא היו מודעים כלל למה שאמר. בסופו של דבר ז'בוטינסקי צדק. הרצפלד התפנה יחד עם חברי תל חי.

אם בודקים את העובדות הפשוטות של אירוע תל חי היה זה כישלון על פי כל קנה מידה: מבחינה ציבורית – העזרה לא הגיעה במועד והמגינים הופקרו לגורלם. מבחינת עקרון ההצמדות לקרקע – היישובים נעזבו. מבחינה פוליטית – קביעת גבול הצפון והכללת מקורות הירדן בגבול המנדט הבריטי, לא עלה כלל בדיון הציבורי. להתנגשות ההרואית מנקודת מבט יהודית, אך השולית מנקודת מבט בריטית או צרפתית, לא היו כל השלכות על גורל האזור. מנקודת ראות פרקטית, היה הגיון בעמדותיהם של אישי הציבור שייעצו לרדת מהאזור, עד שהמצב המעורער באופן זמני יתייצב ואפשר יהיה לשוב לשם בחסות בריטית.

מיתוס מורכב מסיפור מעשה שקרה, שהוסיפו עליו תלים של אגדות, מסרים וסמלים. כפי שמסבירה אניטה שפירא, על ידי השימוש במושג "מיתוס" אין אנו מביעים ספק ולא אישור לגבי אמיתות העובדות עליהם התבסס המיתוס. רלוונטיים יותר הצרכים הנפשיים והציבוריים, אשר העלו את סיפור המעשה בדמיונו של הציבור  והפכו אותו לגדול מן החיים. המסרים והסמלים שבמיתוס חשובים יותר מהשאלה, מה הגרעין העובדתי של סיפור המעשה ומה המעטה המיתי העוטף אותו[56].

הערות

[1] ראו באתר זה: העדלאידע של פורים

[2] שולמית לסקוב, טרומפלדור – סיפור חייו, הוצאת כתר, ירושלים, 1982, עמ' 245-346

[3] ההספד התפרסם בעיתון "קונטרס", כט. ביום כ"ב באדר תר"פ. ילקוט תנועת העבודה, כרך א' תל אביב, תרפ"ט, עמוד 211. צילום מודעת האבל הודפס גם בספר תולדות ההגנה, חלק א', כרך ב', עמוד 583 וכן אצל רוגל, הערה 2 לעיל, עמוד 226. התפילה "גויירה" מעט. במקום "יזכור על ישראל", נאמר: "יזכור אלוהים".

[4]  תום שגב, "תל חי 1920–2020: הזדמנות מצוינת להתבונן מחדש במיתוס הגבורה הציוני", באתר הארץ, 5 באוגוסט 2020; מאיר שלו, ‏תל מוות ותל חי, באתר "ידיעות אחרונות", 1 במרץ 2018.; על האירוע ראו בהרחבה: ב"צ דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, א, חלק שני, תל אביב תשי"ז, עמ' 567 – 585 ; ש' לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, חיפה 1972 ; נ' רוגל, תל־חי: חזית בלי עורף, תל אביב 1979 ; נ' רוגל, היוצאים אל ארץ הצפון: ראשיתן של קבוצות הפועלים באצבע־הגליל 1916 – 1920 , ירושלים תשמ"ז; מ' נאור, 'קרב תל־חי', הנ"ל (עורך) אצבע הגליל 1900 – 1967 , עידן ,16  ירושלים, תשנ״ב, עמ' 80 – 89 ; א' אורן, 'פרשת תל־חי ולקחיה', שם, עמ' 103 – 111 ; א' שפירא, חרב היונה: הציונות והכוח, 1881 – 1948 , תל אביב תשנ"ב, עמ' 141 – 156 ; ג' ביגר, "מאורע תל חי בהיבט אמריקאי",  עלי זית וחרב, יט (ינואר 2020 ), עמ' 77-93.

בנוסף :  ג' הורוביץ (עורך), 60 שנה להגנת תל־חי", נופים, 15, חורף תשמ"א לקח תל־חי: התיישבות וגבול הצפון בעקבות ספרו של נקדימון רוגל, ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד, ל', אפעל 1980; ע' זרטל, "המעונים והקדושים : כינונה של מרטירולוגיה לאומית", זמנים, 48, (1994), עמ' 26 – 45 ; י' זרובבל, 'בין "היסטוריה" ל"אגדה": גלגולי תל חי בזיכרון העממי', ד' אוחנה ור"ס ויסטריך (עורכים) מיתוס וזיכרון: גלגוליה של התודעה הישראלית, ירושלים תשנ"ז, עמ' 189 – 202 ; מ'. ברוג, 'הקְרָב וְעַרְבּוֹ — מבט חדש על אירוע תל־חי', עלי זית וחרב, יט (2020); מולי ברוג, "אשמת תל חי – שורשי הטראומה והמיתוס", קתדרה 174, יד בן צבי, ירושלים (2020)

[5]  להגדרה טובה של המיתוס, ראה: מ' בנבנישתי, "האיפור והגלימה", הארץ, 6/11/2000, ב4.

[6]  ד' אוחנה ור' ויסטריך, מיתוס וזיכרון, ירושלים, 1997 (להלן: מיתוס וזיכרון), עמ' 19.

[7] א' שר, "למשמר", קונטרס כ', י"ח טבת, תר"ף

[8] ב' כצנלסון, "על קברינו החדשים", הפועל הצעיר , 12/3/1920

[9] א' שפירא, חרב היונה, עמ' 144.

[10] טרומפלדור – סיפור חייו, עמ' 253

[11]   מולי ברוג, "טוב למות בעד ארצנו", – הצעה לפתרון החידה", עת מול, 258, עמ' 14.

[12] חזית ללא עורף, עמ' 190

[13] שם, עמ' 195

[14]  מולי ברוג, "טוב למות בעד ארצנו"

[15] מחיי יוסף טרומפלדור : קובץ רשימות וקטעי מכתבים, עם עובד, 1945, עמ' 304.ה

[16] ראיון של נדב מן, עם נקדימון רוגל, תל אביב, 8-2-1995, ארכיון תל חי.

[17]  י"ח ברנר, "תל חי", ילקוט אחדות העבודה, א' עמ' 211.

[18]  י"ח ברנר, האדמה, ו'.

[19]  משה גליקסון, "יום הזיכרון", הפועל הצעיר, 28/3/1920.

[20]  נדב מן, שם. עם נקדימון רוגל, תל אביב, 8-2-1995, ארכיון תל חי.

[21]  לוי יצחק הירושלמי, "ניסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין, ריאיון עם שמעון יעקובסון", מעריב, 20 ביולי 1973, עמ' 1. מצוטט אצל מ' ברוג, 'הקְרָב וְעַרְבּוֹ — מבט חדש על אירוע תל־חי', עלי זית וחרב, יט (ינואר 2020 ), עמ' 76-45. להלן: מ. ברוג, הקרב וערבו.

[22]  מולי ברוג, "אשמת תל חי – שורשי הטראומה והמיתוס", קתדרה 174, יד בן צבי, ירושלים (2020), עמ' 83.  (להלן: מ. ברוג, אשמת תל חי);

[23] É. Durkheim, The Elementary Forms of the Religious Life, trans. J.W. Swain, New York 1965, p 251 מצוטט אצל מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 94.

[24] ,  מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ'  94.

[25]  שם, עמ' 71.

[26] עדות ישעיהו דרז'נר, קונטרס כ"ט.

[27] דברי אלכסנדר זייד, אצל: רוגל, 'שלוש אספות' עמ' .205-204

[28] אליהו גולומב, 'פרעות בירושלים', חביון עוז, א, תל–אביב 1953, עמ' 37.

[29] רוגל, פרשת תל חי, עמ' 211.

[30] חביון עוז, א', עמ' 372.

[31] נתנאל לורך, מלחמת ישראל: מלחמת היהודים בערבים מאז 1920, ירושלים 1978, עמ' 21

[32]  נקדימון רוגל, "האם היה טעם להגנת תל–חי?”, עידן, 16 (תשנ"ב), עמ' 102-91 ; אניטה שפירא,  חרב היונה, תל–אביב 1992 , עמ' 156-141

[33] רוגל, האם היה טעם. עמ' 100

[34]  פ' שניאורסון, 'מאורעות תל־חי', י' בן־צבי ואחרים (עורכים), ספר השומר: דברי חברים, תל אביב תשי"ז, עמ' 248 .מצוטט אצל מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 76.

[35]  מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 12

[36]  מהחלטות אספת חברי קבוצת תל חי, י"ט בטבת תר"ף ( 10 בינואר 1920) מצוטט אצל מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 77.

[37]  מ. ברוג, אשמת תל חי, קתדרה 178 , עמ' 82.

[38] החייל הוא ליאו חפץ ממונטריאול, לימים תושב אביחיל והמזכ"ל הראשון של 'בית הגדודים'. המקור לזיהוי השמות הוא מכתב שנשלח אליו מ'מיניסטריון־הצבא בלונדון' ב־ 13 בספטמבר 1934 , ושפורסם בעיתון דבר, 15 במרס 1935, עמ' 9. מצוטט אצל מ. ברוג, אשמת תל חי, , עמ' 14.  אולם, כפי שהוכיח גדעון ביגר, במאמר שפרסם בשנתון המוזיאון של ארץ ישראל :

(G. Biger, (1990), First American involvements in Palestine during the Mandate period, Israel – Land and People, 5-6 (23-24):257-266. (Hebrew).)

[39]  מ. ברוג, אשמת תל חי.  דברים ברוח זו: ש' אביגור, 'תל־חי תר"פ', מערכות, ד–ה (אדר תש"ד), עמ'  5 .מצוטט אצל מ. ברוג, שם.

 [40]  ש' קושניר, שדות ולב: פרקים בדרך חייו ופעלו של אברהם הרצפלד, חיפה, תשכ"ב, עמ' .19. מצוטט אצל מ. ברוג, "אשמת תל חי", קתדרה, 178.

[41]  מ. ברוג, הקרב וערבו, עלי זית וחרב,י"ט.

[42]   מצוטט אצל מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 88.

[43]  מכתב בנימין מונטר למרכז 'הפועל הצעיר', 7 בפברואר 1920. ג', ריבלין (עורך), מורשת תל־חי,  עמ' 172 .

[44] רוגל תעודות עמ' 238 – 26

[45] מולי ברוג, אשמת תל חי, עמ' 22

[46]  ברוג, אשמת תל חי, עמ' 24.

[47]   אחד־העם, "מדינת היהודים וצרת היהודים", כתבים, ב' עמ' כ"ט; ב' קורצווייל, "היהדות כגילוי רצון החיים הלאומי הביולוגי", ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה, תל־אביב. 1995, עמ' 190-224.

[48]  רמז לראייתו של אחד העם את מטרת הציונות.

[49]   מ"י ברדיצ'בסקי, "שינוי הערכין", בדרך, ב' ,ליפסיה (לייפציג), תרפ"ב, עמ' ע"ז.

[50]   י"ח ברנר, כל כתבי, תל־אביב, תשל"ח, כרך ג', עמ' 46.

[51]  מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 89. י"ח ברנר, 'תל־חי', האדמה, א, (ו אדר תר"ף), עמ' 747 – 748 . מצוטט אצל ברוג, אשמת תל חי. י' פיכמן, 'הרהורים לי"א באדר', בתוך: ג' ריבלין (עורך), מורשת תל־חי , תל אביב תש"ח, עמ' 140. מצוטט אצל ברוג, אשמת תל חי.

[52]  מ. ברוג, אשמת תל חי, עמ' 91.

[53] דברי הנואמים ב"וועד הזמני", ספר תולדות ההגנה, שם, עמ' 576

[54] זאב  ז'בוטינסקי, כתבים, כרך י"ב, ירושלים תשי"ב, עמוד 271.

[55]  מ.ברוג, אשמת תל חי, עמ' 19-21

[56]  ראה בהרחבה: חרב היונה, עמ' 153-155.

על אי הקשר בין אירוע תל חי וקביעת הגבול בצפון – ג. ביגר, הבטים גיאוגרפיים ופוליטים בתהליך קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל בתקופת המנדט, בתוך: שמואלי א, וחוב., (עורכים) ספר ארצות הגליל, חיפה, תשמ"ד, עמ 427 – 442. הנ"ל, ארץ רבת גבולות, המרכז למורשת בן גוריון ואוניברסיטת באר שבע, 2001,