גילי חסקיןכתב: גילי חסקין, 21-10-19
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
העיסוק במסדר זה, רלוונטי מאד לטיול בארץ ישראל, בצרפת, בסקוטלנד ובפורטוגל.
ראו קודם: הטמפלארים: מסדר אבירי ההיכל.
ראו גם:
כתבתו של עמי בן בסט: "אבירי ההיכל – הטמפלרים חוזרים" – מסע אחר און ליין.
זהרה רון, "הטמפלרים – אבירי יום שישי ה-13" – מסע אחר און ליין
מסדר הטמפלָארים[1] (Knights Templar), מושך תשומת לב עולמית, כבר מאות בשנים. הרבה מעבר לעלילותיו במסעי הצלב. מסדר לוחם זה, ניקז אליו במהלך השנים, כמות גדולה של מסתורין, אגדות, מיתוסים ואמונות טפלות. מאז ימי הביניים ועד עצם היום הזה מספרים עליהם שעסקו באלכימיה ובקבלה ושהיו מעורבים בתגליות גיאוגרפיות באמריקה, באפריקה ובאסיה. כמו כן, טוענים נגדם, שהם סגדו בסתר לשטן; שניסו להשתלט על העולם כולו, ושהם עדיין זוממים לעשות זאת, במסווה של אגודות כמו "הבונים החופשיים"[2].
לתכנית תחקיר טלוויזיונית אודות "הבונים החופשיים".
הטמפלארים היו מגיניה של ממלכת ירושלים הצלבנית. עם הזמן, הפך מסדר קטן של לוחמים עניים, לארגון רב כוח וממון. משום כך אירופה שיבחה אותם מחד וגינתה אותם מאידך. הם זכו להערכה, בגין גבורתם הצבאית ומסירותם לנצרות ובו זמנית, ספגו גינויים נוקבים על עושרם, על תאוות הבצע שיוחסה להם ועל סכסוכים, שערערו את יציבותה של הממלכה הצלבנית[3].
המיסתורין
הטמפלארים עשו דרך ארוכה מאז ראשית התקופה הצלבנית. בשנים שעשו במזרח נחשפו לתרבות, לידע, להתפתחויות המדעיות ולסובלנות של המזרח התיכון, שהיה מפותח יותר מאירופה של אז. לצורך מגעיהם עם האויב, הם למדו את שפות המקום ואת מנהגיו, ולימודים אלה הניבו גם הערכה כלפי אויביהם[4].
עצמתם של הטמפלארים והכוח שקיבלו מן האפיפיור, עוררו תיאוריות קונספירציה רבות. בספרים כמו צופן דה וינצ'י נטען, כי הטמפלארים סחטו את הוותיקן, בדרישה לזכויות מיוחדות תמורת שמירה על סודיות, באשר לקיום מידע על צאצאיו של ישו.
רבים מהטמפלארים התעניינו גם בדתות של המזרח התיכון, בקבלה, ב"גאומטריה מקודשת", כלומר, של סוד הקיום, כלומר, ברמה האנרגטית, האיכות, כלומר, ה"אישיות" של צורה גאומטרית, נקבעת לפי מספר הפאות, הצלעות, הזוויות וכו' שלה. וכל מבנה חומר ברמה הבסיסית, אנרגטית, מבוסס על צורות גאומטריות המרכיבות אותו. רעיונות שהחלו כנראה במצרים העתיקה ועובדו על ידי חוגי הפיתגוראים ביוון העתיקה[5]. כמו כן התעניינו בכתות שיעיות מסתוריות של האסלאם ובנגזרות שלהן, כמו הדת הדרוזית הסודית.
אחת הקבוצות הללו היו כת ה"חשישיון" המוסלמית האגדות טענו, שלטמפלארים היו קשרים דיפלומטים ומסחריים עמם. טעות נפוצה היא שמקור השם "חשישיון" נובע מהמילה חשיש, כלומר מעשני חשיש. אולם מקורה בכינוי גנאי שהוצמד לקבוצה על ידי מתנגדיה. הם היו עדת מאמינים, שהובאו במסתורי האמונה האיסמעלית ולצד זאת אומנו להתנקש באויבי השיעה, במסירות הנפש, עד כדי כך שיצאו להם מוניטין, שהם מסממים את עצמם לפני כן בחשיש, ועל כן נקראו "חשישיים"[6]. הם הגיעו ללבנט מאיראן, שם היוו איום צבאי על שלטונה של השושלת הסלג'וקית, באמצעות השתלטות על מבצרים רבים, וסרו למרותו של המנהיג הדתי חסן אבן א־סבאח [7]. מרקו פולו, תיאר בספרו את שיטות הפעולה של א־סבאח, אותו כינה גם "השייח", או "הזקן מן ההר". הוא סיפר על בוסתנו הנפלא של הזקן, שנחלים זרמו בו, מנגינות הושמעו ורקדניות חוללו. לשם לקח השייח' הכריזמטי את הלוחמים הצעירים, הרעיף עליהם מותרות, תענוגות וחשיש. אחרי שהזקן יצר בצעירים תלות פסיכולוגית בו ובסם, הם היו בשלים להצטרף לארגון. הוא שטף את מוחם לצאת ולרצוח את אויביו, גם במחיר חייהם שלהם. בתמורה, הבטיח, יגיעו לגן העדן[8]. עם הזמן המקור נשכח והמילה Assassin הפכה באירופה, לכינוי למתנקש מקצועי.
יש הטוענים, שהיו קשרים בין הטמפלארים לחשישיים, על בסיס של ברית נגד אויב משותף: החשישיים, בהיותם כת שיעית אסמעילית, היו בסכסוך עם השליטים הסלג'וקים – המוסלמים הסונים של דמשק, ולפיכך התבצרו במבצריהם ההרריים וכרתו בריתות הגנה עם הצלבנים[9].
גם הטמפלארים וגם החשישיים עירבו אדיקות דתית עם משמעת צבאית, אלה ואלה הקפידו על היררכיה נוקשה, ציות עיוור למנהיג ומבנה של סודיות וחיפוי הדדיים. אפילו המדים שלבשו היו דומים: הטמפלארים לבשו גלימות לבנות עם צלבים אדומים, החשישיים לבשו טוניקות לבנות עם חגורות וכיפות אדומות. יתרה מכך, חלק אף טוענים שהחשישיים סיפקו לטמפלארים סמי הזיה, שהטמפלארים השתמשו בהם לצורך הפולחנים שלהם[10].
ישנן דעות שונות וחלוקות לגבי עיסוקיהם הנוספים של הטמפלארים, לבד משירות צבאי של ממלכת הצלבנים ובבנקאות.
באירופה רווחה טענה, כי בזמן הימצאותם במפקדה הראשית, שמוקמה על חורבות בית המקדש, שבירושלים, הקדישו הטמפלארים תשע שנים לחציבה בסלע מוצק, אחר כך כרו סידרת מנהרות שיצאו מאותה נקודה. יש הטוענים שהטמפלארים ניסו לחפש חפצים קדושים אלו בתוך שרידי המקדש ואף מצאו חלק מהם, אותם הם הסתירו במקום בטוח. התגלית שגילו שם היא אז ועד היום, נושא להשערות וניחושים רבים. לפי אחת מהתיאוריות, גילו הטמפלארים מפת אוצר, חרוטה על נחושת, שמגלה את מקום המסתור של אוצרות בית המקדש. אגדות אלה נובעות מכך, שלמשך תקופה לא קצרה שלטו הטמפלארים בהר הבית, אחד מהמקומות הקדושים והמסתוריים ביותר בעולם.
האגדות טוענות כי בחפירותיהם שבהר הבית, מצאו הטמפלארים את ארון הברית שהיה בבית המקדש ובו שכנו לוחות הברית שקיבלו בני ישראל ממשה; מטה אהרן וצנצנת המן. עם הזמן צמחו אגדות. חלקן טוענות שהטמפלארים הסתירו את ארון הקודש באקסום (Axum) שבאתיופיה, שם יש כנסייה שעורכת מדי שנה טקס בו מוצג ארון, שנטען שהוא ארון הברית. כל זאת למרות שלא ברור מה לטמפלארים ולאתיופיה. לפי האתיופים – הארון נגנב על ידי בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, והובא לאתיופיה.
ראו באתר זה: מסע בעקבות ארון הברית
האגדה מספרת כי בין הריסות בית המקדש, הובילה מפת האוצר את הטמפלארים לאחד מהאוצרות הנחשקים ביותר בעולם הנוצרי – הגביע הקדוש. היה זה הכלי, הצלחת או הגביע, בו השתמש ישו בסעודה האחרונה, ומיוחסים לו כוחות על-טבעיים[11]. לפי גרסאות רבות של הסיפור, הכלי מזוהה עם כלי שהשתמש בו יוסף הרמתי[12], כדי לאגור את דמו של ישו בעת קבורתו, ואז לקח את החפץ לבריטניה, שם ייסד שושלת של אפוטרופסיים כדי להגן עליו. באנגלית נקרא הכלי ממנו אכל ישו The Holy Chalice, והכלי בו השתמש יוסף הרמתי The Holy Grail [13]. הגביע הקדוש מופיע גם באגדות המלך ארתור (King Arthur)[14].
היו שמועות שהגביע הקדוש הוא הרבה יותר מחפץ הקשור לישו, אלא שם קוד לסודות , שגילו הטמפלארים ובאמצעותם סחטו את הכנסייה. התיאוריה היותר שנויה במחלוקת טוענת, שהאוצר שמצאו הטמפלארים היה אולי עדויות לגבי צאצאיו של ישו. לפי תיאוריה זו, הגביע הקדוש כשמו בלטינית "סן גראל", הוא בעצם תרגום שגוי של שתי מילים אחרות "סנג ראל" ((Sang raal), שפירושם הוא "דם מלכותי"[15]. לפי תיאוריה זו, נישא ישו והיו לו ילדים וצאצאים אלו וצאצאיהם הם בעצם סוד הגביע הקדוש. בהמשך לתיאוריה זו, נטען כי הכנסייה הייתה משלמת כל מחיר תמורת הסתרת/הצנעת מידע זה ולכן היו מוכנים לשלם לטמפלארים כסף רב בעבור שתיקתם, מה שמסביר את התעשרותם הרבה של הטמפלארים ועליית כוחם. אך, בסופו של דבר, איש אינו יודע מה באמת מצאו הטמפלארים או אם בכלל מצאו משהו.
אגדה נוספת הייתה שהטמפלארים מצאו מתחת לבית המקדש את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. לפי תאוריות אלו, ממצאים אלו מחפירות בהר הבית היו הסיבה לרדיפת המסדר. עוד אגדה שהייתה נפוצה, אבל הופרכה, היא שהטמפלארים קשורים לתכריכי טורינו[16] שבהם טבועה לכאורה דמותו של ישו.
דומה שמערכת הסמלים הטמפלארית קשורה למיסטיקה עתיקה מהימים של ראשית הנצרות. הצלב הטמפלארי, מזכיר מאד את הצלב הקופטי והוא נראה כגלגול של ה"ענך" המצרי, שמשמעותו חיים. כך היו שניסו למצוא קשר בין חכמת מצרים העתיקה, ראשית הנצרות והמיסטיקה האופפת את הטמפלארים[17].
ראוי להזכיר כי הטמפלארים "משחקים" תפקיד מרכזי וחשוב בספר "אייבנהו"; בו הם מוצגים כצד הרע והמרושע.
נפילת המסדר
אומץ לבם של הטמפלארים לא עמד להם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, עיר אחר עיר. במסע הצלב השלישי, נהרגו מאות טמפלארים בקרבות עם המוסלמים. כך ארץ הקודש חזרה להיות תחת כיבוש מוסלמי והטמפלארים נסוגו לקפריסין.
הטמפלארים היו מוערכים מאוד בקרב הציבור האירופאי. היה זה ארגון צבאי קטן, אך נחוש ומאומן היטב, אשר נהנה מחסינות דתית ומתמיכתו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני (Bonifacius VIII), אשר המשיך לשמור על קשר טוב עם המסדר בייחוד כיוון שראה בו מקור חשוב של תמיכה כלכלית וצבאית[18]. חזרתו של המסדר לאירופה, עוררה דאגה, בקרב המלכים, לא רק בגלל עושרו ועוצמתו, אלא גם מכיוון שמדובר בצבא שנאמנותו היא איננה נתונה לשליט המקומי, אלא לאפיפיור, ולכן הוא מהווה איום כמעין גיס חמישי[19].
פיליפ הרביעי, מלך צרפת, נתקל בראשית המאה ה-14, בקשיים כלכליים רבים. מלחמותיו עם אנגליה, גרמו לו להיכנס לחובות רבים והנושה הגדול ביותר היה מסדר הטמפלארים. מלך צרפת החליט למחוק את חובותיו, על ידי כך שיעצור את הטמפלארים וישתלט על כספם ורכושם[20]. לכן רקח כמה סעיפי אישום בהם הואשמו הטמפלארים במעשי כפירה שונים ומשונים. הטענות העיקריות היו שהחזיקו ברשותם צלמיות פולחניות, שקיימו אורגיות הומוסקסואליות, שסגדו לגולגולתו של יוחנן המטביל [21]. בעקבות העינויים הקשים הודו רבים מהטמפלארים, בקיום טקסי פולחן משונים, כולל פולחן ה"בפומה" (Baphomet). יש הסבורים כי מדובר בצלמית אבן של השטן וכך נעשה ניסיון לקשור אותם לעבודת השטן, אך יש גם תיאוריות רבות נוספות באשר לפולחן זה. יש הטוענים כי ה"בפומה" הוא תרגום שגוי של השם "מוחמד" ושהטמפלארים שילבו כמה מסורות דתיות מוסלמיות בטקסים שלהם. החוקר יו שוונפילד, הציע בתחילת שנות ה-80, של המאה ה-20, כי המילה "בפומה" היא למעשה מילת צופן. הוא ניסה לפענח את פירוש המילה באמצעות שיטת הצפנה עברית עתיקה (אתב"ש). על פי קוד זה התקבלה מילה חדשה "סופיה". זוהי לא המילה היוונית לחוכמה, אלא גם מושא הסגידה של כת הגנוסטים, שנחשבה לכפירה [22]. בחלק מהכתבים הגנוסטים מסופר, כי מריה מגדלנה ילדה את ילדיו של ישו והפכה בעצמה לכלי שבו נישא הדם הקדוש ולכן לגביע עצמו. מכיוון שבכתב האמנה של הטמפלארים, הם מקדישים עצמם לא לישו אלא למריה הקדושה, עלתה לעתים התהייה, שמא מדובר דווקא במריה מגדלנה, שבר הנחשב לכפירה נוראית בעיני הכנסייה. ייתכן שבעקבות העינויים, הודו הטמפלארים בקיום פולחן אלה, שהוא בגדר כפירה, בפולחן צלמית ואולי אפילו בפולחן הראש הכרות של יוחנן המטביל.
סביר מאוד להניח כי הטמפלארים היו חפים מפשע, שהיו שעירים לעזאזל של מלך תאב בצע, שהחליט למחוק את חובותיו בצורה המזעזעת ביותר.
תוך מאתיים שנה מהקמת המסדר, חדלו הטמפלארים מלהתקיים. המצודות שלהם נלקחו מהם ועושרם הרב נעלם באופן מסתורי, עוד לפני המשפט , ועד היום איש אינו יודע מה עלה בגורלו. יש הטוענים כי האוצר האגדי של הטמפלארים ממתין לחשיפה, יש ספקנים הטוענים כי האוצר אינו קיים ויש האומרים כי האוצר נשמר בקפידה על ידי טמפלארים מודרניים. מנקודה זו ואילך, הטמפלארים נעלמו מההיסטוריה המתועדת וזאת למרות שידוע כי טמפלארים רבים הצליחו לשרוד את הרדיפות אחריהם. אולם מבחינות רבות, סיפורם המסתורי רק החל.
הטמפלארים ופורטוגל
שש שנים לאחר שזה פורק. הטמפלארים נכחו בפורטוגל, החל מ-1122, באזור העיר בראגה (Braga), שהיתה בירת פורטוגל הראשונה. פורטוגל היתה למעשה הארץ הראשונה, בה הטמפלארים התיישבו[23]. הפורטוגלים חשו שהם חייבים חוב מוסרי למסדר זה, בשל אביר פורטוגלי, בשם גואלדים פאיש (Gualdim Pais), בקרב זה ניצחו הנוצרים, למרות נחיתותם המספרית.
ראו באתר זה: פורטוגל בימי הביניים.
מלך פורטוגל אפונסו הראשון, אפשר לאביר הטמפלארי הפורטוגלי גואלדים פאיש (Gualdim Pais), שסייע לו לנצח את המוסלמים בקרב קוריקה (Qurique), בשנת 1139 [24], להתבסס בטומאר (Tomar) והמסדר הטמפלארי בפורטוגל פרח. מנזרו של פאיש, נבנה על פי תבנית כיפת הסלע, שעל הר הבית, מרכזם של הטמפלארים בירושלים. חלק מהסמלים הטמפלארים בארץ ישראל ובאירופה, נדדו לפורטוגל ונותרו שם גם שנים רבות לאחר היעלמותו של המסדר[25].
בשנת 1318 ייסד דניס (Denis), מלך פורטוגל, מסדר נזירי אבירי שנקרא "מסדר אדוננו ישו" (Ordem dos Cavaleiros de Nosso Senhor Jesus Cristo). מסדר זה קלט לתוכו פליטים רבים מהמסדר הטמפלארי. חלק מהידע הימי הרב שנדרש לניווט במים לא מוכרים, התבסס על הידע הטמפלארי, שהיה זמין ביותר לכתר הפורטוגלי. עם הזמן, היטשטשו הגבולות בין המורשת הטמפלארית, המסדר הצבאי של כריסטוס ומפעליה של המדינה הפורטוגלית. הצלב האדום הטמפלארי, התנוסס על גבי המפרשים הלבנים של הספינות הפורטוגליות. התפישה הפורטוגלית שהפרויקט האימפריאלי הוא גם מבצע לאומי רוחני, ברוח מסעי הצלב. המורשת הטמפלארית היתה חלק מהאתוס הלאומי של פורטוגל.
הטמפלארים בסקוטלנד
היו טמפלארים שנמלטו בספינות אל האיים הבריטיים. למרות שהאפיפיור הורה לעצור את הטמפלארים ולדון אותם, קלטה סקוטלנד, לחיקה, בחפץ לב, את האבירים הטמפלארים.
רוברט דה ברוס (Robert the Bruce), מלך סקוטלנד הטרי, שזה מכבר הוביל את סקוטלנד לניצחון על הצבא האנגלי, בקרב בּאנוֹקְבֶּרן (Bannockburn) ב־1314, וכמה מהנסיכים החשובים בארצו, שמחו לתגבורת של לוחמים מיומנים כמו הטמפלארים. אחד מהם היה הנרי סנט קליר (Sir Henry St Clair) מרוסלין (Rosslyn), גיבור מלחמה, צליין והרפתקן ובן לאחת המשפחות הוותיקות והמיוחסות ביותר בסקוטלנד, שלימים השתנה שמה לסינקליר (Sinclair) [26]. לבני סנט קליר היתה היסטוריה של קרבות. הם השתתפו בכיבוש אנגליה ב-1066. ב-1314 הם נטלו חלק בקרב בּאנוֹקְבֶּרן ובשנת 1330 הצטרפו לצבאו של אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, שניצח את מוחמד הרביעי, שולטן גרנדה, בקרב טבה (Teba).
[אחד מבני המשפחה, סייר ג'יימס דוגלס (Sir James Douglas) , אף נבחר למשימה נועזת ברוח התקופה: להביא את ליבו של המלך רוברט דה ברוס המנוח ,לקבורה בכנסיית הקבר בירושלים; משימה שלא מומשה מעולם, בין היתר משום שהוא נהרג בדרך והקופסה עם הלב אבדה[27]]. יש לציין, שמייסד מסדר הטמפלארים, איג דה פאיין, היה קרוב משפחתה של משפחת סנט קלייר ולפי המסורת המשפחתית, אבירים סקוטים נוספים בני המשפחה האמיצה, הצטרפו למסעי הצלב והיו ממקימיה של ממלכת ירושלים הצלבנית.
אביו של סינט הנרי וחבריו נסעו לגרמניה, שם הצטרפו למסדר האבירים הטבטונים, אשר יצאו מזרחה כדי להקים אימפריה באזור הים הבלטי. שם נהרג במסע הצלב לניצור הפגאנים הסלבים.
במחצית המאה ה-15 (1446), נבנתה בכפר רוסלין (Rosslyn) שבמחוז מידלותיאן (Midlothian), שבסקוטלנד, כנסיית Collegiate Chapel of St Matthew, המוכרת יותר בכינוייה "כנסיית רוסלין" (Rosslyn Chapel). התקרות הגבוהות, הוויטראז'ים בחלונות הזכוכית והפרטים הקטנים והמדהימים על קירות ועמודי הכנסייה שגולפו ביד אמן ועמדו במבחן הזמן, הופכים את הכנסייה ליחידה במינה[28]. בונה הכנסייה היה וויליאם סינקלייר, דוכס אורקני[29]. בכנסיה, שנבנתה 150 שנה לאחר חיסול מסדר הטמפלארים, מופיעים סמלים טמפלאריים רבים, כגון סוס הנושא שני רוכבים, חותם הטמפלארים: שה אלוהים אוחז בצלב, פסלים עם תנוחות ידיים בעלי משמעות רבה כמו יד על החזה, רגלים שמופנות כלפי חוץ, ידיים שמונחות על הברכיים וכדומה. סמלים אלו מרמזים, כי הטמפלארים שגשגו במשך מאות כאחווה חשאית ורבת עוצמה וכנסיית רוסלין היתה אחד ממרכזיהם. אחת האגדות טוענת ,שאחרי שמעוזיהם חוסלו בצרפת, הטמפלארים טמנו מתחת לכנסיית את הגביע הקדוש, אותו חשפו מתחת לבית המקדש שבירושלים.
זהרה רון, שיצאה בשליחות המגזין "מסע אחר" (כיום "מסע אחר און ליין), לכנסיית רוסלין, חקרה את הקשר שבין הטמפלארים לבין גילוי מוקדם של אמריקה[30].
לפי המיתוס, בשנת 1398, הפליג סר הנרי, מאיי אורקני מערבה, עם חבורה של שלוש מאות אבירים טמפלארים, בצי של שתים עשרה ספינות, לכיוון קנדה. בראש הצי, עמדו הספנים האחים הוונציאנים, אנטוניו וניקולה זנו (Zeno). ממסמך מהמאה ה־15, בשם "עלילות זנו" (Zeno Narrative), עולה כי האחים זנו, שייטו בים הצפוני, בשליחותה של מועצת העיר ונציה. משימתם היתה פתיחה של ערוצי מסחר חדשים עם הוויקינגים, עם האבירים הטבטונים ועם תושבי האיים שבאוקיינוס האטלנטי. המסמך המוזר מלווה במפה, שיש בה אי דיוקים גיאוגרפיים ומקומות אגדיים מחד ומידע גיאוגרפי עדכני ולאותה תקופה, מאידך (כך למשל, מיקומה המדויק של גרנלנד, שאליה הגיעו האחים זנו, לפי "עלילות זנו" ב־1393)[31]. המסמך מתאר מפגש עם ילידים "אינדיאנים" ואחר כך סערה גדולה שאילצה אותם לחנות באחד החופים.
המסמך אינו מאומת מדעית, אבל על אחת הקשתות בכנסיית רוסלין, מגולפים קלחי תירס – עיטור יוצא דופן למדי בכנסייה אירופית. על אחת כמה וכמה, כשידוע שתירס הוא צמח אמריקאי מובהק, שלא היה מוכר כלל בעולם הישן, לפני שקולומבוס הביאו ממסעותיו בעולם החדש. הדבר מרמז לדעת מיסטיקנים לא מעטים, כי הטמפלארים, בהנהגתו של סנט הנרי קלייר, הגיעו לעולם החדש, כמה עשרות שנים לפני מסעו של קולומבוס.
אישוש נוסף לטענתם הם מוצאים בשרידי תותח חלוד שנמשה במאה שעברה מקרקעית מפרץ לואיסברג (Louisbourg) באי קייפ ברֶטון שבנובה סקוטיה, קנדה. לדבריהם, התותח זוהה על ידי מומחים, כתותח ונציאני מסוף המאה ה־14. יש הגורסים, כי זהה שריד של אחת הספינות הטבועות של סר הנרי סנט קליר והאחים זנו[32].
הקשר למסדר "הבונים החופשיים".
עמי בן בסט, יצא בשליחות "מסע אחר און ליין", לחקור את הסמלים בכנסיית רוזלין, המזוהים כסמלים טמפלאריים. בכתבתו שם לב כי סמלים אלו הם גם סמלים של "הבונים החופשיים" (Freemasonry), אחת מהאחוות הגדולות והעתיקות בעולם[33]. יש בכנסיה עיטורים של נחשים מתפתלים לרוב (סמל פגאני עתיק לחוכמה) גילופי פרחים, שדים מקורננים ומלאך נופל – הרבה סמלים בלתי שגרתיים לכנסייה סקוטית בת תקופתה. חוקרי "הבונים החופשיים", מכל העולם, עולים לרגל לכנסיית רוסלין, באמונה שאינה אלא "ספר שנכתב באבן", וכי הארכיטקטורה שלה משקפת ומשמרת ידע עתיק, המבוסס על גיאומטריה מקודשת. הגיאומטריה הזו אמורה לשקף, בין היתר, פרופורציות סמליות להרמוניה שבין האדם ליקום.
כמו הטמפלארים, גם "הבונים החופשיים" מאורגנים באחווה מיסטית, שנועדה לקדם את הטוב בעולם, גם הם מקיימים טקסים סודיים, משמעת חמורה והיררכיה פנימית נוקשה וסודית. כטמפלארים בשעתם, מגלים "הבונים החופשיים", עניין רב בדתות קדומות, במיוחד באלה של המזרח. סר וויליאם סינקליר (סנט קליר), אחד מצאצאיו של בונה הכנסייה ברוסלין, היה ראש מסדר "הבונים החופשיים" של סקוטלנד במאה ה־15. האם זה מקרה?
למבנה הכנסייה שמונה צלעות, כמקובל בכנסיות טמפלאריות – שקיבלו את השראתן ממבנים איסלאמיים, שבחשוב שבהם, השביע סב־סבו של סר וויליאם את שמונת חבריו, הטמפלארים הראשונים, בירושלים הרחוקה.
"הבונים החופשיים" שומרים על סודיות טקסיהם, אך עם השנים דלפו תיאורים המצביעים על דמיון גבוה לטקסי אבירי הטמפלארים. חלק מארגוני הבונים החופשיים משתמשים במילות צופן ובסמלים טמפלארים, ואחת מהדרגות הבכירות בהיררכיה של הארגון היא – "אביר טמפלארי". תנועת הנוער שלהם נקראת "דה-מוליי" – כשם מנהיג המסדר הטמפלארי. אולי הם הטמפלארים המודרניים ואולי זהו רק צירוף מקרים ?
הסופר האמריקאי ג'ון רובינסון (John J. Robinson) כתב בספרו "נולדו בדם" (born in Blood), כי: "רק שני גופים בעולם מזדהים עם מקדש המלך שלמה והם: 'הבונים החופשיים' ומסדר הצלבנים של המקדש (האבירים הטמפלארים)". לטענתו, המסדר השני קם על חורבות הראשון. המחבר טען כי האבירים הטמפלארים נפגעו קשות על ידי הכנסייה (האפיפיור) והמדינה (צרפת) בעת המעצרים ההמוניים שערכו בשנת 1307. לאחר הוצאתם להורג של מנהיגי המסדר ופיזור אחיו – גברו הרדיפות אחריהם ולא פסקו שנים רבות לאחר מכן. הפתרון למצוקתם זו, היה סודיות וירידה למחתרת. הם קיימו את אספותיהם תחת מעטה כבד של סודיות ותחת שמירה של אחים חמושים בחרבות. הזמן שחלף בין המעצרים ועד להוצאתו להורג של דה-מוליי (חמש שנים), אפשר לטמפלארים, בסיוע אחים שמחוץ לכלא, לבנות מסדר חדש, חזק בתשתיתו וסודי כמעט לחלוטין[34].
רובינסון טוען כי המקור היחיד אשר יש לו יסודות מסוניים כה רבים כמו מעטה הסודיות, המחוגה והמד זווית, הרצפה המשובצת שחור ולבן, הסודות האבודים, הסינר מעור הכבש, הלבוש והעדיים של "הבונים החופשיים", ועוד – הוא מסדר הטמפלארים. הוא מוסיף וטוען, כי ההסתמכות על הגילדות, הסמליות והשימוש בחוקים שלהם (Old Charges) מתקופת ימי הביניים, הייתה דרך להסתיר את האמת שהתחבאה מאחורי המסדר שמקורו במסדר הצלבני הטמפלארי ההרוס. הטמפלארים חיו בחרדה מתמדת מאחר ראשם הייתה מונחת חרב כבדה: ההחלטה של מועצת האפיפיורות בטולוז משנת 1229, שעל פיה, כל מי שהוכרז ככופר על ידי הכנסייה הקתולית, יוצא להורג, משפחתו תגורש, ורכושו (בעיקר אדמותיו) יוחרמו לטובת הכנסייה. הטמפלארים נזקקו באחת להציל את חייהם ולא את נפשותיהם, כפי שדרשה הכנסייה. על כך טען המחבר, כי, בעטיו של הזעם על הכנסייה הקתולית ואבדן האמון בה, לא דרשו הטמפלארים מאחיהם להכריז על האמונה שלהם, אלא רק על עצם האמונה באל עליון[35].
בדומה לטמפלארים, גם ל"הבונים החופשיים" יצאו מוניטין רעים. יש לא מעט תיאוריות של קונספירציה, שלפיהן הטמפלארים ו"הבונים החופשיים" ממתינים (עדיין) לרגע המתאים להשתלט על העולם; שהאחווה המפורסמת שלהם אינה אלא רשת סודית להשתלטות על עמדות כוח בפוליטיקה, בצבא, במשטרה ובכלכלה העולמית. יש המרחיקים לכת וטוענים שהם עומדים מאחורי סדרה של רציחות מסתוריות, מג'ק המרטש ועד ההתנקשות בנשיא קנדי. לחיזוק טענתם, מזכירים חסידי הקונספירציה, שמות של בונים חופשיים שהגיעו לעמדות מפתח בתחומים שונים וזכו לפרסום עולמי: נשיאי ארצות־הברית ג'ורג' וושינגטון, ותומס ג'פרסון, אבי איטליה המודרנית ג'וזפה גריבאלדי; המוזיקאים וולפגנג אמדיאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן; הסופרים לורד ביירון ורודיארד קיפלינג; נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ועוד ראשיי ממשלות, בנקאים, מפקדי צבא ומפקחי משטרה.
לפי טענה זו, הטמפלארים היו הזרוע המבצעת של ארגון אחר, סודי, בשם "מסדר ציון" (Prieur de Sion) – אגודת סתרים בדויה, אשר הייתה במרכזה של תרמית היסטוריוגרפית רחבת היקף בעלת אופי של תאוריית קשר. הקבוצה הפיצה ידיעות בדבר אחווה סודית בשם "מסדר ציון" אשר הוקמה בשנת 1099 ובין חבריה נמנו דמויות היסטוריות בולטות כגון לאונרדו דה וינצ'י, ויקטור הוגו, אייזק ניוטון ובוטיצ'לי.
כמו כן, נטען כי הארגון הוא זה שאחראי למסעות הצלב והקמת מסדר הטמפלארים. מטרתו המוצהרת של המסדר הייתה להגן על צאצאי השושלת המֶרובּינגית הקדומה[36], שהם על פי חברי המסדר למעשה צאצאי ישו ומרים המגדלית, ולפיכך מהווים את השושלת המלכותית הלגיטימית של צרפת.
מנגד, יש המייחסים למסדר ציון כוונות טובות ורואים בו תנועה החותרת להקמת עולם טוב יותר, ואולי רצון להפוך את הנצרות למשהו אחר, מעין דת אוניברסלית. בשל כך, לפי המיתוס, נרדפו הטמפלארים (וגם הבונים החופשיים) על ידי הכנסייה הקתולית (ובמאה הנוכחית, גם על ידי היטלר)[37]. 700 שנה אחרי פירוק המסדר, אבירי הטמפלארים עדיין אפופי מסתורין. סודותיהם עדיין נסתרים והצופנים שלהם לא פוענחו.
הערות
[1] אין לכל קשר בין הטמפלָרים לבין הטמפלֶרים, גרמנים שהתיישבו בארץ ישראל במאה ה־19 ובנו בארץ את המושבות הגרמניות..
[2] זהרה רון, מסע אחר און ליין.
[3] עולם הצלבנים, עמ' 1633-161
[4] זהרה רון, "אבירי יום השישי, ה-13", מסע אחר און ליין.
[5] האסכולה הפיתגוראית היא אסכולה פילוסופית קדם-סוקרטית, שנוסדה על ידי הפילוסוף פיתגורס ונקראה על שמו. הפיתגוראים התארגנו בחבורות סגורות, תערובת של אסכולה מדעית, שטענה שהפילוסופיה ולא אורח חיים דתי-פולחני, מטהרים את הנפש. הם הקפידו על סודיות ומבחן הקבלה לאגודה היה בין השאר שתיקה למשך חמש שנים. הפיתגוראים עסקו במתמטיקה, מטאפיזיקה, מוזיקה, אסטרונומיה ומתיטיקה (התגליות המתמטיות קיבלו מעמד דתי, נשמרו בסודיות יותר מרעיונות דתיים אחרים). הם האמינו בגלגול נשמות, הקריבו קורבנות, ונמנעו מאכילת בשר (צמחונות).
[6] Farhad Daftari, A Short History of the Ismailis ,Edinburgh University Press: 1998) p. 331
[7] קורותיו א-סבאח ידועות בעיקר מאסופת ביוגרפיות שיעיות שמבוססת בחלקן, כנראה, על אוטוביוגרפיה של חסן עצמו, על פיהם נולד בקום שבבפרס בסביבות 1050 ומת ב-1124. מוצא משפחתו הוא מכופה שבדרום עיראק ובהמשך עברו לראי שם הייתה השפעה אסמאעילית משמעותית, וולאחר מכן עבר לקהיר שנשלטה על ידי הח'ליפות הפאטמית האסמאעילית. בדרכו למצרים שארכה שנתיים עבר באספהאן ובדמשק. בהמשך חייו היגר לאזור הרי אַלבֻּרְז שם הקים לעצמו עדת מאמינים שפעלה ככוח של מתנקשים מאומנים שנקראו "חששים" (حشاشين) אשר קנו לעצמם שביתה במצודה העתיקה אַלַמוּת.
[8] זהרה רון,שם.
[9] צור שיזף: "חשיש – אססיון אססינים, המקורות בני האלף של החיזבאללה", אתר האינטרנט של צור שיזף.
[10] ברנרד לואיס, החשישים – כת קיצונית באסלאם, ירושלים ,הוצאת מאגנס, תש"ס, 2000.
[11] בפירוש הנוצרי זהו הגביע שממנו שתה ישו בסעודה האחרונה, בפירושים אחרים מדובר בעתק פאגאני ותאוריה שמוצעת בספר "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון נטען שהגביע הקדוש קשור למרים המגדלית שילדה יורש לישו
[12] יוסף הרמתי מוזכר בברית החדשה כבעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו. יוסף היה תושב רמתיים ועל פי המסופר בבשורה על פי מתי כ"ז 57, היה עשיר ונעשה לתלמיד של ישו. על פי הבשורה על פי לוקאס הוא האמין בישו, ועל פי הבשורה על פי מרקוס היה יוסף הרמתי חבר הסנהדרין (מרקוס ט"ז 42), הלך לפונטיוס פילאטוס וביקש את גופתו של ישו. יוסף רכש את התכריכים (על פי מרקוס ט"ז 46) והוריד את גופת ישו מהצלב בגולגותא, ואז בסיועו של ניקודמוס קבר את ישו בקבר שנכרה עבור יוסף, בנוכחות מרים המיגדלית, מרים, אם ישו ומספר נשים נוספות (לוקאס כ"ג 53- 55).
על פי האמונה הנוצרית מעשיו נובאו על פי האמור בספר ישעיהו בפרק נ"ג המתאר בפסוק ט', על פי האמונה הנוצרית את צליבת ישו בין שני רשעים ואת קבורתו בקבר אדם עשיר: "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במתיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו". על שמו ועל שם ניקודמוס הקדוש, קרוי מנזר ניקודמוס בעיר רמלה, והקפלה המערבית ביותר בכנסיית הקבר מוקדשת לו.
[13] החיפוש אחר הגביע הקדוש מהווה חלק חשוב מאגדות המלך ארתור, אשר מופיעות לראשונה ביצירותיו של כרטיין מטרואה (Chrétien de Troyes). ייתכן שאגדה זו משלבת מסורת נוצרית עם מיתולוגיה קלטית על קדרת הדאגדה, שנאמר עליה שכל האוכל ממנה לעולם יהיה שבע.
היסטוריונים של תרבויות עקבו בפרוטרוט אחר התפתחות אגדת הגביע. זו אגדה גותית, אשר נכתבה לראשונה כרומנסה, אשר ייתכן ששאבה מרמזים טרום-נוצריים, בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. רומנסות הגביע המוקדמות התמקדו בפרסיבל, וניטוו לתוך המארג הארתוריאני הכולל. רומנסות הגביע החלו בצרפת, ותורגמו לשפות אירופאיות אחרות. רק קומץ רומנסות לא-צרפתיות הוסיפו מרכיבים מהותיים לעלילה
[14] המלך ארתור הוא גיבור מספר אגדות אנגליות מימי הביניים, שהפך למיתוס. כמה היסטוריונים סוברים שהמיתוסים על המלך ארתור מבוססים על דמות אמיתית של מלך או מצביא בעל שם דומה שפעל בבריטניה לאחר נסיגת הרומאים ממנה, בתחילת המאה ה-5 לספירה.
[15] המילה המקורית לגביע הקדוש היתה בצרפתית "סנגראל" (Sangraal), מלשון, דם מלכותי. היא התפתחה ל"סנגרייל" ולבסוף הופרדה לשתי מילים: סאן גרייל.
[16] תכריכי טורינו היא יריעת פשתן הנמצאת בקתדרלת יוחנן המטביל בעיר טורינו שבאיטליה. על תכריכים אלו מופיעה דמותו של אדם הסובל מפגיעות גופניות שונות, רובן ככולן עלולות להיגרם על ידי צליבה. בקרב המאמינים בנצרות ישנם הגורסים כי היריעה שימשה לכיסוי גופתו של ישו הנוצרי בזמן קבורתו, ושדמותו נחקקה על גביה בזמן ששב לחיים לאחר צליבתו. הספקנים רואים בתכריכים לא יותר ממתיחה או תרמית מתקופת ימי הביניים, שנופחה לממדים גדולים יתר על המידה. כך או כך, התכריכים מהווים אבן שואבת לוויכוח מתמשך בין מדענים, מאמינים אדוקים, היסטוריונים ואנשי רוח באשר לזמן, למקום ולאופן שבו נוצרה הדמות המופיעה עליהם. (ראו גם: אבינועם דנין ואורי ברוך, שרידי צמחים בתכריכי טורינו, מדע 2000, חורף 2000).
[17] יורם מלצר, "הטמפלרי, האוקיינוס וליסבון" בתוך" הדר גת ודיטה קול, "ליסבון", מטרופוליס, עמ' 52-53
[18] ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות., תרגום: כרמית גיא, תל אביב: הוצאת דביר, תשנ"ה, עמ' 58
[19] Encyclopedia Britannica
[20] שם, עמ' 48-49
[21] Fulk de Villaret Riley-Smith, Johnathan (1995), The Oxford Illustrated History of the Crusades. Oxford: Oxford Press. p. 213.
[22] הגנוסיס (גנוסטיקה) הם זרמים תאולוגיים מיסטיים שרווחו בעיקר במאות הראשונות לספירה. אם כי, ראשיתם עוד לפני העולם הנוצרי. אף שהכתות הגנוסטיות נבדלו זו מזו בתפיסותיהן והתנהגותן, משותפת להן האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים. תפיסות אלו, שהיו בעלות כוח משיכה חזק, איימו הן על היהדות והן על הנצרות הקדומה. אף שהגנוסטיקנים לא הצליחו לתפוס את מקומם הקנוני, הם שרדו כזרמים חתרניים בתפיסות בזרמים שונים.
יש לציין כי המילה "דואליזם" הומצאה ב-1700 כדי לאפיין את הדוקטורינה האיראנית של שתי הרוחות. מאוחר יותר גילו החוקרים כי המיתוסים הדואליסטיים נפוצים בעולם כולו. ההגדרה הפשוטה של הדואליזם הוא הנגדה של שני עקרונות. הדבר מחייב שפיטה ערכית (טוב / רע) וקיטוב היררכי של הממשות, על כול מישוריה: קוסמולוגי, אנתרופולוגי, אתני וכד'. הרעיונות הגנוסטיים הובילו להתפתחות הדת המניכאית, שבתולדותיה אנו נתקלים בטיולים לקווקז, לאסיה התיכונה ולתוניסיה וכן לדת הבוגומילית, בה אנו נתקלים בטיולים לבלקן (אלבניה, מונטנגרו). הגנוסטיקה תפסה מקום מרכזי ברחבי המזרח בעת העתיקה והייתה בולטת במיוחד בממלכה הפרסית, בדת שהקים הנביא הפרסי זרתוסטרא. לגנוסיס גילויים שונים אף בימינו – בעולם הפאגאני, בתאולוגיה הנוצרית, ושרידים המצויים אף ביהדות- בעיקר בספרות הקבלה.
[23] Herbermann, Charles, ed. (1913). "Order of the Knights of Christ" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.
[24] קרב אוריקה (Batalha de Ourique) התחולל ב-25 ביולי 1139, כחלק מהרקונקיסטה בין הכוחות הפורטוגליים הנוצריים, עליהם פיקד אפונסו אנריקש (Afonso Henriques) נגד כוחות אל-מוראביטון המוסלמים, בפיקודו של עלי אבן יוסוף. למרות העובדה שכוחות פורטוגל הנוצרית היו בנחיתות מספרית, הצבאות המוסלמיים נחלשו על ידי בעיות מנהיגות פנימיות, מה שהוביל לניצחונו של אפונסו אנריקש. על פי המסורת, במהלך הקרב, הצליח המלך אפונסו, עם תמיכה מהאצילים ומחייליו, הצליח להביס ולהמית חמישה מלכים מוריים. ניצחון זה מתבטא בסמל פורטוגל, המופיע גם על דגל המדינה, ובו יש במרכז חמישה מגינים, המסמלים את המלכים המורים שהובסו. על פי מסורת נוספת, הופיע יעקב בן זבדי או ישו (על פי גרסאות אחרות), בחלומו של אפונסו ערב הקרב והבטיח לו ניצחון.
[25] יורם מלצר, מטרופוליס, שם.
[26] סר הנרי סנט קליר, נינו של הנר,י שנלחם לצד המלך רוברט דה ברוס, הצטרף ב־1365 למסע הצלב של פטר הראשון, מלך קפריסין, בניסיון לכבוש את מצרים. הם כבשו את אלכסנדריה, אך נאלצו לסגת. משם יצא למסע צליינות נועז בארץ הקודש, שהיתה נתונה כבר תחת שלטון המוסלמים. הוא ביקר בעכו, בעתלית ובירושלים, וטוענים שאת טירתו המבוצרת באי אורקני, בנה בהשראת מבנים צלבניים שראה בעכו. ראו The People of Medieval Scotland
[27] Sonja Cameron, Sir James Douglas, Spain and the Holy Land in 'Freedom and Authority- Scotland 1050–1650.' ed. Brotherstone & Ditchwell, Edinburgh 2000.
[28] Historic Environment Scotland. "Details from listed building database (13028)". Retrieved 30 November 2016
[29] Burstein, Dan (2004). Secrets of the Code: The Unauthorized Guide to the Mysteries Behind the Da Vinci Code, p. 248
[30] זהרה רון, מסע אחר און ליין
[32] זהרה רון, מסע אחר און ליין, שם. ראו גם: עמי בן בסט, "הטמפלרים חוזרים", מסע אחר און ליין.
[33] מסדר הבונים החופשיים (באנגלית: Freemasonry) הוא ארגון סתרים אחוותי, בינלאומי רחב-היקף. המסדר מגדיר את עצמו: "מסדר בעל תורת-מוסר מצועפת במשלים ומתוארת בסמלים". באנגלית הם נקראים "Freemasons" או לעיתים "Masons" בלבד. שלושת העקרונות המרכזיים הם חופש, אחווה בין האחים ובין בני האדם, ושוויון. היות שהארגון הגדיר עצמו כמיוסד על תפיסה מוסרית, מצפים מכל החברים להתנהגות מוסרית, וכן שמים דגש על מתן צדקה. חברי הארגון, שברובם המכריע הם גברים, רואים עצמם כאחים באחווה כלל-עולמית. אין ודאות מתי והיכן בדיוק החלה "הבונים החופשיים" את דרכם. מרבית החוקרים סבורים כי מקורה הוא הלשכות של בנאי האבן באנגליה, שלגביהן קיים תיעוד רב למדי. כבר סביב שנת 1400 הופיעו שתי תעודות הנקראות "חובות קדומים" (החל מ-1580 היו אלו מסמך מרכזי בלשכות של הבנאים). יש תיעוד על קבלתו של אדם שלא היה בנאי במקצועו ללשכה בעיר וורינגטון בשנת 1646 (אליאס אשמול). ישנו תיעוד נוסף על-כך שסביב 1670 כבר נפוצו לשכות רבות על-פני כל אנגליה ובהן צורפו אחים שלא היו בנאים לפי משלח-ידם. כך גם בסיטי של לונדון, בה הייתה קומפני (אגודה) של בנאים החל המאה ה-14 וזו אף שלחה נציגים למועצת העיר מאז. מצויות תאוריות שונות המנסות לקשור את מוצא הבנייה החופשית לגילדות של ימי-הביניים, אולם ידועות לשכות רבות ולא גילדות..
[34] Born in Blood: The Lost Secrets of Freemasonry
[35] אתר קונספיל: על מסדר הטמפלרים והבונים החופשיים
[36] השושלת המרובינגית היא שושלת פרנקית סאלית, ששלטה בפרנקים באזור גאליה העתיקה מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-8. תקופת שלטונה של השושלת אופיינה במלחמות פנימיות רבות בין ענפיה השונים. במאה האחרונה לשלטונם החלו בני השושלת המרובינגית לאבד את עוצמתם הממשית, שעברה בהדרגה לשרי הבית (שנקראו "מאיורדומוס"), בני השושלת הקרולינגית. הללו לקחו על עצמם את כל סמכויות המלך, שתפקידו הפך לטקסי בלבד וריק מתוכן, והשתלטו על הכס הפרנקי באופן סופי ב-751, עם הדחתו של המלך כילדריק השלישי בידי פפין הגוץ .השושלת נקראה לעיתים בזמנה "המלכים ארוכי השיער" (בלטינית reges criniti) בשל מנהגם לגדל את שערם, בניגוד לרומאים שהעדיפו תספורת קצרה (ויקיפדיה).
[37] ממסדר הטמפלרים לבונים החופשיים, מסע אחר און ליין: https://www.masa.co.il/extra_page/%D7%9E%D7%9E%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%98%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D/