ההיסטוריה של חצי האי האיברי בעת העתיקה

תולדות איבריה (ספרד ופורטוגל), מהפרהיסטוריה ועד לפלישות הברברים

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר, על הערותיו

הקדמה:

ספרד ופורטוגל הן ארצות הרריות, המשופעות בנופים יפים. יחד עם זאת, דומה שהטיול בארצות אלו, הוא בדרך כלל בהטייה תרבותית – היסטורית. לכן כדאי, לפני הטיול לחצי האי האיברי, להכיר את תולדותיו.

ראו באתר :

הרצאה על ספרד –  בעקבות תרבויות ודתות 

הרצאה על פורטוגל 

עד המאה ה-11 תולדות פורטוגל חופפות לאלו של ספרד.

הרבה שנים סברה ספרד, שפורטוגל שייכת לה. על כך יעיד השם של חברת התעופה הספרדית, שנקרא "איבריה" . כאשר דנים באזור מבחינה גיאוגרפית, משתמשים בדרך כלל במונח "חצי האי הפירינאי". כאשר דנים בו מבחינה תרבותית, משתמשים במונח "חצי האי האיברי" .

חצי האי הנדון, הוא המערבי ביותר משלושת חצאי האיים של אירופה הדרומית. ממוקם בין יבשות אירופה ואפריקה. מכיל שתי מדינות גדולות: ספרד ופורטוגל, וכן את אנדורה (בהרי הפירנאים בצפון) ואת גיברלטר (בקצה הדרומי). גובל בצרפת ובמפרץ ביסקיה ("הים הקנטאברי") בצפון, בים התיכון במזרח, במצר גיברלטר (וכן חלקים מהים התיכון והאוקיינוס האטלנטי) בדרום, ובאוקיינוס האטלנטי במערב. זהו חצי האי השני בגודלו באירופה (אחרי חצי האי הסקנדינבי), ושטחו 582,860 קמ"ר. חצי האי האיברי עשיר במחצבים. ביניהם זהב, ברזל, אורניום וכספית (מכרות הכספית הגדולים בעולם, נמצאים ב-Almada).

איבריה תופשת מקום חשוב בתולדות המערב כולו, הן בזמן ההיסטורי והן בתקופות הפרהיסטוריות, בשל מיקומה בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי ובהיותה מקום חיבור ותיווך בין אפריקה לאירופה. חצי האי האיברי היה מקום מפגש של תרבויות, שנלחמו על השליטה בו משך דורות.

מכיוון שפורטוגל קיימת, כיחידה מדינית, רק החל מהמאה ה-12, וספרד התגבשה כיחידה מדינית רק במאה ה-15, נשתמש כאן במונח "איבריה". אם כי השימוש במונח "איבריה", לחצי האי כולו, רווח רק מן המאה השלישית לפני הספירה ואילך.

ן

פרה היסטוריה.

בעידן הרביעוני[1], בתקופת הקרחונים הגדולים, ירדו פני הים ב-100 עד 200 מ' מתחת לרמתם הנוכחית. איבריה היתה מחוברת לאפריקה ושימשה כגשר יבשתי, שדרכו היגרו בעלי חיים ובני אדם פרימיטיביים שהביאו עמם "אבני יד" אפריקאיות. כנראה שכבר בתקופתה של התקופה הבין קרחונית האחרונה, נותק הקשר היבשתי ונבקע מיצר הים של גיברלטר, אבל האדם הניאנדרטלי[2], ששרידיו נמצאו הן בספרד והן במרוקו, ידע לחצות את הים בכלי השיט הפרימיטיביים שלו. בציורי הסלע והמערות שבאוזר הים התיכון, בולטת מאד ההשפעה האפריקאית. האומנים הקדמוניים אינם מסתפקים בתיאורה של הבהמה כשלעצמה, אלא מתאר באופן חי ומשכנע, את האדם ואת חיי הציד שלו. ציורי החיות טבעיים יותר ואילו בני האדם מסוגננים יותר.

התקופה הנאוליתית מתחילה בחצי האי בתחילת האלף הרביעי לפני הספירה, ואז נמצאות בו כבר קהילות יושבות קבע. התרבות הנאוליתית הפשוטה ביותר, המבוססת על גידול צאן ובקר ועל חקלאות פרימיטיבית, בנושף למסורת הציד והדיג הקודמות, מופיעה קודם כל במערות הדרום, משם התפשטה לצפונו של חצי האי והשפיעה על אירופה המערבית. תרבות זו דומה מאד לתרבות המערות שבהרי האטלס אשר במרוקו. הקדרות, המצטיינת בקישוטים חרותים (incise ware), מוצאה ממסורת כלים קלועים שהגיעה משם. בגליל אלמריה (Almería), שבמזרח אנדלוסיה, מופיעה תרבות "אל גרסל" (EL Garcel), שנושאיה בנו, על ראשי הגבעות, כפרים של סוכות עשויות מסבכי ענפים וחומר. הם גדלו צאן, בקר וחזירים, ובנוסף לכך, עיבדו את הקרקע באופן שיטתי כולל נטיעת זיתים. כמו כן, ניכרת אצלם אריגה ונגרות מפותחות. הקרמיקה שלהם בלתי מקושטת ומושפעת ממסורת של כלי עור וקשורות במסורת הנפוצה בצפון אפריקה המזרחית, כולל מצרים של התקופה הטרום- שושלתית. יתכן מאד שאלו הם ראשוני האיברים[3].

כבר באלף החמישי לפני הספירה, מופיעים מגאליתים בחצי האי האיברי. המסורת הקדומה ביותר של בניה (מגאלית-אבן גדולה; מילולית ביוונית: ליתוס-אבן, מגאס-גדול) – מבנים העשויים מגושי אבן עצומים וגסים, שנועדו כנראה לצורכי קבורה ופולחן. בתקופות פרה-היסטוריות, כמו גם לאורך ההיסטוריה, נקשרו אבנים וסלעים לאלוהות[4]. בתקופות פרה-היסטוריות ידועים שלושה סוגים עיקריים של שימוש באבנים מגאליתיות: מֶנְהיר[5], דוֹלמֶן ואבנים הערוכות בצורת מעגל. יתכן שצורתו היסודית של הבינוי המגאליתי, כלומר ה"דולמן", שהוא קבר בדמות קופסא סגורה מלמעלה; עשוי מאבני ענק שלמות, נוצרה באיבריה המערבית. אלו הם מעין מבנים בצורת "שולחן", המורכב משתי אבנים ענקיות ניצבות התומכות באבן ענקית אופקית. פירוש השם דולמן הוא "שולחן אבן" ("דול" = שולחן, "מן" = אבן בשפה הברטונית העתיקה). כל אחת מהאבנים שוקלת טונות אחדות, אך גושי האבן הענקיים האלה מונחים זה על גבי זה ללא מלט. היו גם דולמנים נמוכים שהגיעו לגובה מטר וחצי בלבד. במקור, הדולמנים היו מכוסים באבנים נוספות ובאדמה, אך עם חלוף הזמן, נותרו המבנים המגאליתיים בלבד. הדולמנים אופייניים  לתרבות הניאוליתית, אך היו בשימוש עד לתקופת הברונזה. הדולמן שימש לעיתים גם כמזבח, כשולחן לאלים שנתפסו כענקים או כקבר.

ידוע במיוחד מנהיר אלרובי (Arlobi menhir).

על כל פנים, הבינוי הדולמני מופיע בין 4500 ל-3500 לפני הספירה, בשלוש ארצות: באיבריה, באזור החוף של אלג'יריה ובארץ ישראל. הבינוי המגאליתי נשאר אחד מסימניהם הטיפוסיים של האיברים. באלף השלישי לפני הספירה הוא רווח לא רק בחצי האי, אלא גם לאורך דרכי המסחר והספנות, בכול דרכי הים המערביים והצפוניים ובכול אייהם. מסרדינה והבלאריים ועד אירלנד.

ראו באתר זה: העידן המגאליתי.

בינתיים החלה תעשיית הנחושת, לערך בשנת 3000 לפני הספירה, בתוך תרבות אל גרסל הניאוליתי שבגליל אלמריה. יש להניח שהאיברים קיבלו את הידע הדרוש לעבודת הנחושת מהים התיכון המזרחי. בדרום חצי האי, העשיר בנחושת, עופרת וכסף, שיתפרסם בבוא הזמן בשם "ארץ תרשיש", התפתחה המטלורגיה הראשונה בכול המערב. שפתם הקדומה, שהיא לא הודו אירופאית, לא פוענחה כך שמוצאם המקורי אינו ידוע. הם אינם קרובים לבסקים או לקלטים שהתיישבו בצפון חצי האי באלף הראשון לפנה"ס.

הכפרים הנאוליתיים הופכים לישובים מבוצרים, בנויים בתי אבן. המעמדות השולטים בכפרים אלו היו לא רק סוחרים ובעלי תעשיה, אלא גם כוהנים ואנשי מלחמה. המעמד הגבוה דאג להקמת מבני קבורה נהדרים, שמעידים על דת מאורגנת ועל פולחן מתים מפותח. תרבות חדשה זו, כלקוליתית באופייה, המוכרת כ"תרבות לוס מילארס (Los Millares)", על שום האתר בו הוגדרה, 17 ק"מ צפונית לאלמריה, התפשטה לאורך החופים והגיעה עד קטלוניה בצפון מזרח ועד פורטוגל בצפון המערב. תרבות זו מיזגה את מסורת המגליתים ומסורת ייצור הנחושת[6]. נושאי תרבות זו סחרו למרחקים גדולים. בין הייבוא של החומרים ה"אקזוטיים", אפשר לציין את הענבר שהגיע כנראה מהים הבלטי ואת השניים של הבהמות (היפופוטם) האפריקאי. גם מדרום מזרח לאבורה (Evora) נמצאו שרידי מגאליתים ודולמנים.

האיברים

באלף השני לפני הספירה, התפתחו ישובים לאורך מסלולי הכניסה לפורטוגל, בעמקי הנהרות. נבנו מבצרים המפוזרים בראשי גבעות, המעידים על ארגון חברתי ומאבק בין ישובים שעיסוקם  במרעה וחקלאות בראשיתית. נושאי תרבות זו הם האיברים, שהגיעו מדרום והעניקו לחצי האי את שמם. כמה מקומות נושאים עד היום את השם "איבריה". כך למשל הנהר "אברו" (Ebro). השם הקדום של גרנדה הוא איברוס (Ibros)[7] .ליד גרנדה היה ישוב בשם איבריס Iiberris)). בתקופת הנחושת של חצי האי האיברי, המקבילה למלוכה הקדומה במצרים, היו האיברים בעלי התרבות המפותחת ביותר במערב אירופה. תרשיש (טרטסוס שבמקורות היווניים), כך כונתה איבריה, תפסה אז מקום מרכזי ביחסי המסחר בין אירופה האטלנטית לבין אגן הים התיכון,. כנראה שמקור עושרה היה הבדיל יקר המציאות שיובא מבריטניה, לצורך תעשיית הברונזה.

תרבות זו מסמנת את השיא של התרבות האיברית ואת ראשית ירידתה. תעשיית הברונזה מהמוכרת כתרבות אל ארגר (El Argar), על שם האתר בו הוגדרה, בסמוך לעיר אנטס (Antas), שבפרובינציית אלמרה[8]. תרבות זו הופיעה קודם בדרום, שהיה אזור מפותח יותר וממנו התפשטה הלאה. בתקופה זו מתאפיינת בייצור של חרבות מתכת ובכלי נשק דמוי גרזן, בהם הלהב מוצמד הישר אל הניצב. תרבות אל ארגר הצטיינה גם בצורות מיוחדות של קדרות וכלי קבורה. המת נקבר לעיתים בתוך כד גדול, כמו באנטוליה. השפעות אפילו הגירה הגיעו הפעם לא מן הים, אלא מצפון. הקשר הימי נעשה רעוע מאד. המסחר האיברי ירד, כי קמו לו מתחרים באירופה: המיקנים בדרום מזרח; תרבות אונייטיץ (Aunjetitz) ממרכז אירופה[9], שנושאיה כוללים את הקלטים הראשונים ובצפון המערב, ותרבות הברונזה של אנגליה ואירלנד, שנעשתה למרכז משפיע בתעשייה זו. האיברים המקוריים התפשטו מחופיו הדרומיים והמזרחיים של חצי האי הפירינאי והלאה. לשונם התייחסה כנראה אל המשפחה החמית-שמית, שמקורה בצפון אפריקה . בתקופה זו, ירדה איבריה מעמדת הבכורה שהיתה לה בתרבות אירופה המערבית, אולי מחמת ניתוק הקשר הימי לאגן המזרחי של הים התיכון. בשנת 1200 לפנה"ס באים המסעות של "עמי הים" ובניהם בני סרדיניה. הערים בעלות תרבות אל ארגאר מתבצרות בייתר שאת ומעמד הלוחמים עולה. תרבות הברזל החלה בדרום איבריה ובצפון מזרחה. אל הדרום הגיעה כתוצאה ממסעותיהם של הצורים והתיישבותם משני צדם של עמודי בגיברלטר (עמודי מלקרת).

הקלטים שבאו מצפון והאיברים שבאו מדרום, יצרו את המרקם הקלטי איברי.

קלטים

קֶלְטִים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו באירופה המערבית לפני כיבושה על ידי האימפריה הרומית. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. אחד העמים הקלטיים הידועים הם הגאלים. מוצאם של הקלטים או התקופה בה הופיעו אינה ידועה, וישנם אף היסטוריונים הקובעים כי החלו להתפתח עוד בתקופת הפרה-היסטוריה[10]. העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר על השבטים או העמים הקלטים הן מהמאה ה- 12 לפני הספירה. הקלטים הקדומים חיו באגן הדנובה – אוסטריה, בוהמיה ודרום גרמניה של היום . שפתם קיימת בוולש ובבריטן המילה Kletoi היא יוונית ובלטינית נקראת Galli. השפה מחולקת לארבע לשונות אחיות (וולשי דובר וולשית יתכן ולא יבין קלטית אירית). השפה קשה ביותר ללימוד לא כל האותיות הכתובות מבוטאות. דוברי שפות אלו לא היו אומה אחת, אלא שבטים בעלי קשרי רפויים. השימוש בשם "קלטים" בהתייחסות לאותם עמים, מופיעה במקורות היסטוריים לראשונה במאה השישית לפנה"ס במדריך גיאוגרפי, שכתב ההיסטוריון היווני הקטאיוס (Hecataeus) ממילטוס. הוא ציין שם שהקלטים (Keltoi) שוכנים ממזרח להרי האלפים, באזור המכונה "נוריקום (Noricum), דרום אוסטריה של ימינו[11]. שם זה שימש את היוונים ולאחר מכן הרומאים ככינוי לשכניהם מצפון[12], אך לא ידוע אם הקלטיים כקבוצה קראו לעצמם בשם זה

בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, החלו הקלטים להתפשט בכל רחבי אירופה. תחילה פלשו לארצות השפלה, צרפת (גאליה) וחלקים מספרד. אחר כך פלשו שבטיהם לאיים הבריטיים, לצפון איטליה ואף הגיעו אל צפון הבלקן ואל מרכז טורקיה של היום (גאלטה)[13]. בכתבים הקלאסיים הם מתוארים כעם בעל כשרון שירה ודקלום, שאנשיו אמיצים, גבוהי קומה, נמהרים ובעלי מזג פראי.

הקלטים התפשטו באופן מאד איטי, מצפון מזרח לדרום מערב. גל חדש זה משתלט על הרמה האיברית סמוך לשנת 600 לפני הספירה והכניס חיים חדשים לתוך עולמם של עמי איבריה הפנימית ועודד אותם למעשי גבורה, שהדם נשמע עוד במלחמותיהם ברומי. הקלטאיברים (Celtiberians) מזיגת הקלטים באיברים – שדיברו בשפה קלט-איברית וכתבו באלפבית האיברי, נהפכו לאחד העמים שואפי הקרבות ביותר שבהיסטוריה העתיקה[14].

הלוזיטאנים

הלוזיטנים (או לוסיטנים) היו שבט, או מספר שבטים, שהתיישבו במערב איבריה. היסטוריונים וארכיאולוגים עדיין דנים במקורם האתני של הלוזיטנים. לפי חלק מהחוקרים, הלוזיטנים הגיעו מהרי האלפים השווייצרים, ומשם נדדו דרום-מערבה והתיישבו בצפון מזרח איבריה במאה השישית לפנה"ס. החוקר לאמְבְּרִינוֹ טען שהלוזיטנים הם קבוצה שבטית ממקור קלטי שקשורים ללוסונים (עם שהתיישב במזרח איבריה), ושיער ששני העמים הגיעו מהרי האלפים השוויצרים. האזור הראשון בו התיישבו, היה צפון פורטוגל (אזור הדואורו). הם נשארו שם עד שניצחו שבטים קלטים אחרים ואז הטריטוריה שלהם התפשטה דרומה, לאסטרמאדורה או מרכז פורטוגל. לעומתם, חלק מהכותבים המודרניים טוענים כי הלוזיטנים היו ילידי פורטוגל ונשלטו על ידי הקלטים לפני שקיבלו עצמאות מהם.

הלוזיטנים הושפעו מאד מן התרבות הקלטית. הם היו עם מפותח יחסית. הרומאים היו מופתעים מכישוריהם הקרביים. הם השתמשו בכלי-נשק כמו פגיונות, רומחים מברזל וחניתות ארד. הם שמנו את גופם, ונהגו להתרחץ באמבטיות אדים לפני שהתרחצו במים רגילים. בדרך-כלל אכלו פעם אחת ביום. הם ידועים בכך שהם הקריבו בני-אדם, כמו האצטקים, אך בצורה קצת שונה. הם דקרו אסירות בהריון ברחם, ואז נבאו את העתיד לפי הדרך בא הן התמוטטו. הם הקריבו למען קאריוקקוס, אל המלחמה, סוסים ועזים ולעתים גם בני אדם. הם התאמנו בפעולות ספורטיביות כמו מרוצים, התאגרפויות וסימולציות קרב. הם אסרו על נישואין עם יותר מאישה אחת; הם חבשו מגפיים עשויות עור וחטבו עצים. הלוזיטנים חיו בבתי-אבן מרובעים כשהקיר הפונה צפונה מעוגל, עם דלת אחת. בגדיהם היו עשויים צמר או עור עזים. הם נהגו לשים שרשראות-זהב שנעשו בעזרת פטיש. הם נהגו לשתות יין רק בחגיגות; ביום יום הם שתו מים, בירה וחלב-עזים. מסמכים רומים קדומים מחשיבים אותם כשכירי-חרב של קרתגו; זה נבע מידיעות מוקדמות על לוזיטנים הנלחמים לצד הקרתגים בהרי הפירינאים, בדרך לרומא. בהגעת הרומאים שלטו הלוזיטנים ברוב פורטוגל של היום. כיום רואים הפורטוגלים את עצמם כצאצאיהם. המשורר הלאומי הפורטוגלי ואיש ואז דה קמואש ( Luís Vaz de Camões); כתב במאה השש עשרה,  את יצירתו האפית "הלוזיאדים" (Os Lusíadas), כלומר הלוזיטאנים. ניצירה ראתה במגלים הפורטוגלים, בני זמנו, את משמיכי הלוזיטאנים

בהמשך הגיעו פלישות נוספות: הפלישות הפוניות וההתיישבות היוונית.

הפונים

הפיניקים (ביוונית: Phenicoi ) היו כנענים. הקימו ציוויליזציה מפותחת, שהצטיינה בייצור זכוכית. הם הקימו בסיס משני בצפון אפריקה. נקראו בפי הרומאים "פונים". הם דיברו שפה שמית והקימו את קרתגו .

ראו באתר זה: קרתגו.

הפונים לא נכנסו להינטרלנד האיברי. עניינו אותם נקודות מסחר לחוף הים, או בשפכי הנהרות הגדולים, אברו וגוודילכיביר (Guadalquivir). זהו מודל שלימים, תפתח פורטוגל בהתפשטותה למרחקים.

חלק מהשמות השמיים נעלמו ואפשר למצוא רק את הגרסה הלטינית. כך למשל, "ברצלונה" היא צורה קטלנית של "קולוניה יוליה פליסטוס ברקינו", מלשון ברקה (Barca). השם נגזר מ"ברק" או מ"ברכה". כך למשל, חמילקר ברקה. דוגמא אחרת היא ליסבון. הרומאים קראו לה Felicitias , היינו, אושר. המקור הפניקי הוא Alusbo . אלוס פירושה "שמח" ועליז, כלומר" המפרץ השמח". שם העיר ה"מלגה" (בלטינית (Malaca, נגזר מהשם "מלכה". שם העיר Cadiz נגזר מ"קדש" או "גדר". לפי סברה מסוימת, מקור השם "אספניה" (Hispania) בעברית-כנענית הוא "אי-שפניא" (אי השפנים). לפי סברה זו, כאשר הפיניקים, אשר היו יורדי ים, הגיעו לספרד, הם נתקלו בארנבונים אותם חשבו בטעות לשפנים, ומכאן השם "אי-השפנים", שהפך לשם הלטיני Hispania אשר התגלגל לשם הספרדי המודרני España [15]. פרשנות אחרת מציעה כי מקור המילה מהמילה "ספון", חבוי מהעין, כך שמשמעות השם הוא "האי החבוי"[16].

במסורת העברית דחה השם "תרשיש" את השם "איבריה". עיר נודעה בזכות יכולת המסחר הענפה שלה ופריטים רבים יובאו בדרך קבע מן העיר למזרח התיכון. בין השאר מוזכר בתנ"ך: מתכות שונות (זהב, כסף, ברזל, בדיל ועופרת), בעלי חיים אקזוטיים (תוכים, פילים וקופים) ומקנה. בגלל היקף המסחר ואיכות הספנות, נקראו אניות משובחות "אניות תרשיש". האניות יועדו לנסיעות למרחקים ארוכים יחסית והיו בעלות תפוסה גבוהה יחסית. בניית האניות היותה אתגר כלכלי והנדסי עבור הממלכות, ואחזקת אניות שכאלה הייתה הכרחית עבור התפתחות ממלכה. בין פרשני המקרא קיימת אי הסכמה לגבי זהותה של תרשיש[17]. המלבי"ם פירש שהכוונה לעיר טרטסוס שבספרד, המוזכרת על ידי הרודוטוס ועוד[18].

על שם זה רומז כנראה פרק כ"ג שבספר ישעיהו, המתאר את גדולתה של צור את המשבר שבו היתה נתונה בימי המלחמות עם אשור (בערך ב-730 לפני הספירה) ואת תוצאותיו של משבר זה במערב הרחוק: י "עִבְרִי אַרְצֵךְ, כַּיְאֹר; בַּת-תַּרְשִׁישׁ, אֵין מֵזַח עוֹד. יא יָדוֹ נָטָה עַל-הַיָּם, הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת; יְהוָה צִוָּה אֶל-כְּנַעַן, לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (שם, כ"ג, 10-11). היאור העובר את ארץ תרשיש, הוא כנראה הנהר ה"איברי", כלומר Iberus  (כיום Rio Tinto). יתכן שיש קשר בין "איברי" לשם "עברים".

היוונים

בשנת 600 לפנה"ס לערך, הקימו היוונים עיר נמל מסחרית, בשם מסליה (Massalia) (היום מרסיי הצרפתית), שהיתה לנמל היווני הראשון במערב אירופה, ואוכלוסייתה צמחה ועלתה במהירות אל מעל לאלף תושבים. חשיבותו של נמל מסיליה עבור היוונים ולכן התפתחותה המהירה של העיר ושרידותה הייתה בהיותו נמל מעבר לבדיל, שהיה יקר המציאות ונדרש לייצור ארד העשוי מסגסוגת של נחושת ובדיל. בהמשך, הקימו היוונים מספר מושבות סחר צפונה לברצלונה, כחלק מהקולוניזציה הגדולה. אלו היו בעצם "אמפוריום", או "חוצות" – מרכז קניות. היוונים הקימו מושבה במקום שנקרא קודם בפי הפיניקים "היסבל" (Hisbaal), שמשמעו כנראה "שפלה" וקראו לה "הליופוליס" לכבוד אל השמש (כמו במצרים). הליופוליס תהפוך בעתיד ל"היספליס" ( Hispalis) שהוא שמה הלטיני של סביליה., מדובר על שליטה קלט-איברית בתוך הייבשת ושליטה יוונית – פונית על החופים ולאורך הנהרות. האיברים מוזכרים לראשונה, בכתבים היוונים במאה השישית לפני הספירה, בתקופת מסעותיהם של בני יוון לקצה המערב והתיישבותם במרסיליה (Massilia),

קרתגו יצרה לראשונה אימפריה באיבריה עוד במאה השישית לפני הספירה. היריבות העיקריות שלה בניצול אוצרות חצי האי ובמסחרו, היו מאסיליה היוונית וממלכת תרשיש (Tartesus). לפני סוף המאה השישית היא הצליחה להרוס את תרשיש ולבסס את שלטונה בדרום איבריה ובכך לשלוט על המסחר עם בריטניה ועם החוף המערבי של אפריקה. קרתגו שלטה באיבריה, עד ששלטונה שם התמוטט במלחמה הפונית הראשונה, מסיבות לא ידועות[19].

הרומאים

בשנת 350 לפנה"ס הפונים והרומאים היו ידידים. פירוס מלך אפירוס, ניצח בשנת 280 קואליציה פונית-רומאית (ניצחון שלו מיוחס המשפט "עוד ניצחון כזה ואבדנו"). המלחמה הפונית הראשונה, פרצה בשנת 264 לפי הספירה, בעקבות שאיפתם של הקרתגנים להרחיב את תחום שלטונם בסיציליה.  במלחמה זו, בה הפסידה קרתגו (קרת חדשת) בשנת 241 לפני הספירה, למד כל צד את התחבולות של הצד האחר. אחרי מפלתה של קרתגו החליטה שושלת האצילים הקרתגנית של בני ברקה, לחדש את תפארת עמם על ידי התבססות בחצי האי האיברי. חמילקרת (Hamilcar), המצביא הגדול מבית ברקה, הגיע לאיבריה בשנת 237 לפני הספירה והצליח תוך מספר שנים, לחדש את שלטון קרתגו. הוא השתלט על האזור הקדום של ממלכת תרשיש בדרום ומשם הפנה את פעולותיו צפונה-מזרחה. אנדלוסיה נפלה בפניו ולאורך החוף המזרחי הגיע תחום שלטונה עד אקרה לאוקה (כיום אליקנטה).

התרבות הכנענית-איברית היתה עירונית בעיקרה. נותרו מטבעות בערים כנעניות כגון מלגה, קרטחנה וקדיז. וכן תכשיטים ממוצא כנעני. קדרות איבריה בתקופה זאת, מעידה על השפעה קרתגנית ניכרת, אך גם ההשפעה היוונית ניכרת מאד. מכיוון שהתרבות הקרתגנית ספגה הרבה השפעה יוונית בסיציליה, מציאותם של קווים יוונים באמנות האיברית, איננה סותרת את מוצאה הפוני של התוצרת. הדבר האופייני ביותר באיבריה של אותה תקופה היה המזיגה של התרבויות האיברית, הכנענית והיוונית. ידועה במיוחד יצירה בשם "הגברת מאלצ'ה" (Lady of Elche), שמייצגת השפעות אלו. הערים הכנעניות באיבריה לא בהכרח הזדהו בכול דבר עם צור ובהמשך עם קרתגו. העיר קדש (או גדר) התפארה בקדמותה, בהישגיה הימיים ובמנהגיה המיוחדים לה, למשל "קרב השוורים" לכבוד מלקרת, והיה נפוץ מכרתים וכנען ועד איבריה. ועדיין חי במסורת של הטוריאדורים הספרדיים.

ראו באתר זה: מלחמת שוורים בספרד.

חמילקרת התכוון לצאת להילחם ברומא, כדי לנקום את הפסד סרדיניה וסיציליה, שהעכיר את רוחו. הוא טבע בנהר, כשנסוג מפני האוריסים, שבט איברי, שבא לעזרת העיר הליקה, שעליה הוא צר. מותו של חמילקרת והיותו של חניבעל צעיר מדי, דחו את פרוץ המלחמה. בין שלטונו של חמילקרת לבין זה של חניבעל, לקח על עצמו עזרובעל חתנו של חמילקרת את הפיקוד במשך שמונה שנים. הוא היה דיפלומט מזהיר נקט קו פייסני והצליח לרכוש את תמיכתם של שבטים חדשים, בזכות תמיכת מנהיגיהם. הוא נשא לאשה בת שבט איברי והשבטים המקומיים הכירו בו כבמלך. בשנת 228 נוסדה הבירה הקרתגנית החדשה באיבריה, על חורבותיה של מאסטיה (Mastia) האיברית בשם קרתחדשון (Cartago Nova), לימים קרטגנה (Cartagena).

עזרובל חתם על הסכם עם הרומים, שקבע את נהר אברו כגבול ההשפעה בין המעצמות. לפי ההסכם, היה לרומאים אסור לחתום על ברית צבאית מדרום לאברו. מאסיליה נאלצה לוותר על מושבותיה שמדרום לאברו. סעיף עיקרי קבע שהעיר סגונטום (Saguntum), השוכנת בין שטחי הממשל של שני העמים, לא תשתעבד להם[20].  עזרובעל נרצח בידי קלטי, שאת אדונו הוא הרג וחניבעל, בנו של חמילקרת, יצא לאיבריה מיד זכה לאהדת הצבא כולו.

רומא כרתה ברית עם סאגונטום, קודם שקיבל חניבעל את הפיקוד באיבריה. בנוסף לכך, פגעו אנשי סאגונטום בשבט הטורבלטים, שהיו אוהדי קרתגו. חניבעל החליט להכניע את סאגונטום והטיל עליה מצור. אנשי העיר פנו לעזרת רומא. שליחים רומאים יצאו אל חניבעל ובקשו שלא יפגע בעיר. חניבעל ואחריו קרתגו, דחו את הדרישה. רומא לא הגיבה מיד, משום שכיבוש סאגונטום לא היה קאזוס בלי. מה גם שרומא לא רצתה בשלב זה להרחיב את המחויבות שלה אל מעבר לאיטליה. אולם בסופו של דבר גברה בסינט הרומאי דעתם של אלו שסברו שרומא לא יכולה להשלים עם הפגיעה ביוקרתה. סביר להניח שהישגיהם של חמילקר ויורשיו עוררו חששות שהעצמה שצברו יופנו נגד רומא.

מ-221 ואליך כבש חניבעל, בנו של חמילקרת, מבית ברקה, את רוב חצי האי, עד לנהר אברו ונהר דאורו. במשך מספר שנים יצר לעצמו את אחד הצבאות היעילים ביותר של העת העתיקה., שהיה מיוסד על גייסות איבריים ולוביים, במסגרת קצינים פונית. בשנת 218 עבר את האברו, בדרכו לאיטליה וכך החילה המלחמה הפונית השניה. הרומאים, לאחר שספגו מספר מפלות קשות, למדו את תכסיסי חניבעל עצמו והחלו לתקוף אותו בלב שלטונו שלו, בחצי האי הפירינאי. שבטי האיברים השתתפו בפעילות משני הצדדים. מפלתו של חניבעל בקרב זאמה (Zama), בשנת 202 לפני הספירה, פתחה את איבריה כולה בפני הרומאים.

גם בשיאו של ממשל קרתגו, ניכרו ניגודים בין הפונים באפריקה לאלו של איבריה. בית ברקה רצה לבנות ממלכה יבשתית גדולה, שתהיה מבוססת על חצי האי וסר מדרכה של קרתגו. חניבעל היה גיבור של כנעני איבריה יותר משל כנעני אפריקה ויתכן שמשום כך לא הצליח להיות מנהיג כלל כנעני.

המלחמות הפוניות הסתיימו ב-146 לפנה"ס.

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות.

לאחר כיבוש קרתגו, התפנו הרומאים להילחם בקלטו-איברים.

146 לפנה"ס – מהלכים רומיים לכיבוש ספרד.

איבריה הופכת לאחת הפרובינציות החשובות של האימפריה הרומית. נחלקה בשנת 197 לפנה"ס, היספניה קיטריור ((Hispania Citerior  והיספניה אולטריור (Hispania Ulterior). תושבי איבריה הפונים נכנעו לרומאים, אך הקלטאיברים ששכנו באזור, לא היו מוכנים לחיות כנתיני רומא, בלי להחזיר מלחמה שערה.

מהרגע הראשון בו דרכו הרומאים בחצי האי האיברי, הם נתקלו בהתנגדות מצד העמים הילידים. כך, בשנת 197 לפנה"ס, החלו המלחמות בין העמים הילידים של איבריה לצבאות רומי, מלחמות שכונו "המלחמות הקלטי-איבריות". בשנת 179 לפנה"ס, במסגרת חוזה שלום, אותו הגה טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס האב, הפכו העמים ששכנו בלוזיטניה (אזור הכולל את פורטוגל ואת אקסטרמדורה דהיום) לנתינים של האימפריה הרומית. ניצחון רומי זה לא הביא שלום על הפרובינקיות, כיוון שהלוזיטנים, החלו למרוד נגד הרומאים. ההיסטוריון הרומאי דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus), מגדיר אותם כשבט הקלטי האמיץ ביותר"[21]. "

המתיחות הסלימה בהדרגה. נלויטנים החלו להתנגד לרומאים כבר בשנת 193 לפני הספירה, אך הודברו. בשנת 154 לפנה"ס החל מרי מחודש של העמים הקלטו-איבריים, שכונה "המלחמה הלוזיטנית". אך בשנת 150 לפני הספירה, הודברו על ידי  פראטור סרביוס גלבה (Servius Sulpicius Galba ) בכך שהטמין להם מלכודת מתוחכמת. הוא הצליח להרוג 9,000 לוזיטנים ומכר 20,000 לוזיטנים כעבדים בגאליה (צרפת של היום).

המנהיג הלוזיטני ויריאטו (Viriathus) הנהיג את מרבית הלוזיטנים והשבטים הווטונים (Vetton), כמו בני שבטים קלטאיברים אחרים, למאבק ברומאים, והפך לגיבור בעיני בני עמו. נחשב לגיבור הלאומי היחידי המשותף לספרד ולפורטוגל. על שמו קרויים רחובות בליסבון ובברצלונה. ניהל מלחמת גרילה בשנים 147-139 לפני הספירה. ההיסטוריון הקלאסי Theodor Mommsen, השווה אותו לגיבורים ההומריים.

הרומאים לא הצליחו לנצחו בקרב חזיתי. בשנת 139 לפנה"ס הם הזמינו אותו לכרות עמם הסכם שלום. המדינאי הרומאי Quintus Servilius Caepio, שיחד את שגריריו של ויריאטו למשא ומתן וכשהם שבו לאוהלו באזור ויזאו (Viseu) שבפורטוגל, הם רצחו אותו בשנתו[22]. החל משנת 138 לפנה"ס, החלו הרומאים בהקמת ביצורים באזור ליסבון[23].

המבצר האחרון של הקלטו-איברים היה נומנטיה (Numantia) שמצפון למדריד. הקונסול הרומאי סקיפיו אמליניוס (Scipio Aemilianus), הוביל 30,000 חיילים למצור על העיר. גייסותיו הקימו כמה ביצורים סביב העיר והתכוננו למצור ממושך. התנגדות היתה חסרת סיכוי, אבל הנומנטיאנים סירבו להיכנע ובעיר השתרר רעב כבד. כעבור שמונה חודשים החליטו מרבית תשובי העיר להתאבד, ולא להפוך לעבדים. הביטוי הספרדי Defensa numantina, משמש כמשל להתנגדות עד מוות.

במאתיים השנים האחרונות לפני הספירה, עלתה התקדמותה של רומא בחצי האי, במחיר של מלחמות קשות ומעשי אכזריות משני הצדדים . למרות שהרומאים ניצחו את חניבעל בזאמה בשנת 202, כיבושה של איבריה לא הושלם. במשך מאתיים שנה ויותר, הרומאים צירפו לעצמם ארץ אחר ארץ, אבל אחיזתם באיבריה נותרה חלקית. הם כבשו את החוף המזרחי ורצועת יבשה רחבה, אבל ההתקדמות מערבה היתה איטית, עם נסיגות ותהפוכות רבות. בשנת 60 לפנה"ס, הגיע יוליוס קיסר לליסבון ודיכא את מוקד המרי האחרון של עמי לוזיטניה.

בסוף שנת 26 לפנה"ס יצא אוגוסטוס קיסר לגאליה, ערך שם מפקד ומשם עבר לספרד, כדי להביא לידי סיום את כיבוש הארץ הזאת בידי רומא. הוא ניהל מערכה קשה באסטוריה, בלאון ובקנטבריה שבדרום מערב ספרד. בשנת 25 ציין אוגוסטוס את סוף המערכה, אך המרידות פרצו שוב, בשנת 24 והמלחמה נמשכה עד שנת 19  [24].  הארגון מחדש של איבריה ארך כמה שנים והגיע לסיומו בעת המסע של אוגוסטוס למערב, בשנים 16-13. אוגוסטוס העביר את בירת הפרובינקיה של "ספרד הקרובה" (היספניה קיטריור -Hispania Citerior), מקרתגו לעיר טראקו (Tarraco), טרגונה של ימינו. מכאן ואילך נקראה הפרובינקיה "היספניה טרנקוסיס" (Hispania Tarraconensis). נוסדו קולוניות חדשות ויושבו בהם חיילים שסיימו את שירותם. אמריטה אוגוסטה (Amerita AAugusta), נקראה על שמו של אוגוסטוס, לימים "מרידה". (ה-T של מריטה, הפכה ל-D) [25]. עיר אחרת נקראה אף היא על שם אוגוסטוס, "סיזראוגוסטה" (Caesaraugusta), הפכה לסרגוסטה ואחר כך לסרגוסה. השם הקלטי Tuletum הפך ל"טולדו". כי בלטינית לא מבטאים M בסוף מילה. ולנטיה (Valentia) הפכה לוולנסיה. בסיסו של הלגיון השישי הרומאי, במשך דורות, היה בעיר נקראת על שמו – "לגיו"(( Legio . מכיוון שה-G נבלעת באמצע מילה, לגיון הפך ל"לאון" (Leon).[ כפי שהליגר (Liger) בצרפת הפך ללואר (Loire). לאון הפך לאריה בסמל של ספרד, אבל בלי קשר לאריה.

הפרובינקיה של "ספרד הרחוקה" והיספניה אולטריור (Hispania Ulterior), חולקה לשנים: החלק הדרומי, שבו כבר שרר שלום שנים רבות, כונה "בייטיקה" ( Baetica), על שם הנהר בייטיס, גוודלקוויר של היום ונמסר לפיקוח הסינט. ואילו החלק המערבי של חצי האי האיברי, ארץ פורטוגל של ימינו, מן הנהר אנס (Anas), הוא גואדינה (Guadiana), עד לנהר דוריס (Duris), הלוא הוא דורו, היה לפרובינקיה אימפריאלית בשם לוסיטניה (Lusitania) "לוזיטניה" נגזרה מהשבט הלוזי. יצירת המילה "לוזיטניה" נוצרה בדרך שנוצרה הפרובינציה "אקוויטניה" שליד בורדו.

למרות היד הקשה של הרומאים בדיכוי בני המקום, חששו אוגוסטוס ויועציו הצבאיים מהתנגדויות ומרידות והחזיקו במקום צבא גדול, ארבעה או חמישה לגיונות. כדי להקל על תנועות הצבא, הקימו הרומאים רשת דרכים ענפה בכול הארץ. מצבה הגיאוגרפי של איבריה גרם לכך שמתקופת אוגוסטוס ואילך, לא סבלה פרובינקיה זאת מהתהפוכות שחלו במרכז האימפריה. כי היתה מוקפת ים מכול עבר, למעט הגבול היבשתי עם גאליה.

מתקופת אוגוסטוס ואילך, נכנסה איבריה יותר ויותר לחוג של התרבות הרומית, שכבשה במיוחד את ערי הדרום והמזרח, שהיו בעלות מסורת עירונית ואיבריה, שעברה תהליך מקיף של רומניזציה, נעשתה אחד המרכזים העיקריים של הלטיניות. הקיסרים טריינוס, הדריינוס, תאודוסיוס והונוריוס, הגיעו מספרד.

המורשת הפונו-איברית לא נעלמה מהעולם גם לאחר הכיבוש הרומי. היא שמשה יסוד לתרבות הלטינית באיבריה ואחר כך לתרבות המורית שהיתה מיוחדת לדרום ספרד. כלומר לאנדלוסיה. מורשת זו מצאה את ביטויה גם במסורת של יהודי ספרד בימי הביניים שייחסו את התיישבות לימי "חירם ושלמה".

עם חורבן בית המקדש, הגיעו לספרד יהודים עם ראשוני הנוצרים. המקום החשוב מבחינה נוצרית היא סנטיאגו (יעקב הקדוש) דה קומפוסטלה. על שם יעקב-ג'יימס, "אחיו" של ישוע. מלטינית Jamcobos (ביידיש יענקלה, באנגלית ג'יימס ובצרפתית ז'ק). פולחן יעקב הקדוש מתחיל מהכנסיה הארמנית בירושלים. קיים מסלול הליכה מכול אירופה , הוא מסלול העליה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, כשסמלו של יעקב הקדוש הוא הצדף.

העמים הקלטו-איבריים היו פגניים מיסודם, ונהגו להעלות קורבנות אדם לאליהם. על כך דן, בין השאר, גם ההיסטוריון היווני אפיאנוס מאלכסנדריה (Appianus Alexandrinus). במאה ה-4 החלו עממי חצי האי האיברי לאמץ את האמונה הנוצרית, בכל הטריטוריות.

סמוך לשפך הדורו ייסדו הרומאים את עיר הנמל פורטו קלה (כיום פורטו). במאה החמישית החלו לקרוא לה Terra Portuscalense (מילה נורמנית שהוראתה "מקום עגינה") ומכאן נגזר שמה של פורטוגל. זו כמעט הארץ היחידה בעולם שהוראת שמה "נמל" (למעט פורטו ריקו). מהדורו צפונה, עד למפרץ ביסקיה, ישבו הקלקים (Callaicans), שסטראבו מסביר את ישיבתם בשטח הררי, כסיבה מדוע קשה להכניע אותם. בימי אוגוסטוס נכנעו גם הם לרומי. בימי דיוקטלינוס אורגן שטח זה בפרובינציה קליקיה (Gallaecia)ומשמה נגזר שמה של גליסיה (Galicia) שבצפון מערב ספרד. גליסיה היתה חלק מלואיזיטניה. הגייגו (Gallego), שפת גליסיה המדוברת עד היום מצפון למיניו, קרובה לפורטוגלית יותר מאשר לקסטיליינית

השטח שבין הדורו למיניו (Minho) הוא מבחינה לשונית והיסטורית, ערש האומה הפורטוגלית. תהליך הרומניזציה כלל יישוב אזרחים רומיים שהיו האליטה החברתית. למרות האינטגרציה עם התרבויות השבטיות המקומיות, הדרום נטה להתבוללות יותר מאשר הצפון המשמר את מאפייניו (בא לידי ביטוי, בדמויות לוחמים מאבן בגימרש ). איבריה שימשה כאסם תבואה וכמקור למתכות עבור שוק הרומאי. הנמלים שלה יצאו זהב, בדיל, כסף, עופרת, צמר, חיטה, שמן זית, דגים וגארום (Garum) – שמן מותסס מביצי דגים. היוונים והרומאים היו אלה שהכניסו את גידול הגפנים לאיבריה וזו יצאה יין לכול חלקי האימפריה. שלטון רומא הביא עמו עול מיסים כבד ומנהל סדיר, הצטבר רכוש באחוזות ענק, אוכלוסיית עבדים, צמיתים ואנשים שהתרוששו. ואף על פי כן, הודות ליציבותו של החוק והסדר, נמנתה איבריה על העשירות והמשגשגות שבכול רחבי האימפריה. איבריה היתה לאחד המרכזים של הספרות הכתובה רומית. אחרי שנים או שלושה דורות, כמה משוררים חשובים היו יוצאי ספרד. כך למשל סנקה  (Seneca) – האב והבן ולוקנוס (Licanus)[26].

להמשך קריאה: תולדות איבריה בימי הביניים.

הערות

[1] רביעון הוא תור בעידן הקנוזואיקון, בו הופיע והתפתח האדם. הרביעון נמשך מלפני כ-2.6 מיליוני שנים עד ההווה. ברביעון נמצאות התקופות פליסטוקן (כמעט כל משך התור) והולוקן (החל מלפני 11,500 שנה). בראשית המאה ה-21 הוצע להוסיף תקופה חדשה – אנתרופוקן (עידן האדם), אך הצעה זו והגדרת האנתרופוקן שנויות מאוד במחלוקת.

[2] אדם הנֵיַאנְדֶּרְטָלִי הוא אוכלוסייה נכחדת של אדם קדמון שהייתה נפוצה באירופה, במזרח התיכון (ובכלל זה ארץ ישראל), במערב אסיה ובמרכזה, במהלך תקופות קרחוניות ובין-קרחוניות של הפליסטוקן התיכון והעליון. מסווג כמין נפרד בשם "הומו ניאנדרתלנסיס" (Homo neanderthalensis) בסוג אדם על ידי חלק מן החוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה, או כתת-מין של הומו ספיינס, המין האנושי המודרני, על ידי חוקרים אחרים.

הניאנדרטלים היו נמוכי-קומה אך חסונים מאוד, ועצמות השלד שלהם היו עבות יחסית. הגולגולת שלהם מעידה על מוח בגודל מוח בני-אדם בני-ימינו, אך היא שונה במאפיינים אנטומיים עתיקים, כמו רכסי גבות מודגשים וחוסר בליטת סנטר. הניאנדרטלים הלכו זקופי-קומה לחלוטין, וקרבתם לקופי אדם הייתה דומה לזו של האדם בן-ימינו. הם השתמשו באש והתקיימו על ציד ולקט. ניאנדרטלים חיו במזרח התיכון באותה תקופה שבה חיו בני-אדם מודרניים אנטומית, ואולי אף לצדם ויחד עמם, והשתמשו באותה תרבות חומרית,. לא ברור באיזו מידה השתמשו הניאנדרטלים בשפה, אף כי הממצאים האנטומיים והגנטיים רומזים שהייתה להם יכולת דיבור. ביטויים אמנותיים וטקסיים נדירים מאוד בממצאים ארכאולוגים של ניאנדרטלים, אף כי אינם נעדרים לחלוטין. נראה שהם קברו את מתיהם, אך קשה להוכיח באופן חד-משמעי שקבורה זו הייתה טקסית. באירופה נעלמה האוכלוסייה הניאנדרטלית, לאחר שהיגרו אליה בני ההומו ספיאנס. אך לא ברור עדיין אם הם אלה שהכחידו את הניאנדרטלים, ישירות או בעקיפין באמצעות תחרות, או שהם הטמיעו את הניאנדרטלים בתוכם כתוצאה מרביית כלאיים. (tringer, C. B. (2000) “Spy”; in the Encyclopedia of Human Evolution and Prehistory, 2nd Ed (Eds: Delson, E. Tattersal, I. Van Couvering J. A. & Brooks, A. S.). Garland Publishing, NY. p. 1363.)

[3] María de la Paz Román Díaz, “The harvest of El Garcel (Antas, Almería): storage structures in the southeast of the Iberian Peninsula”, Publishing History, Area of ​​Prehistory, Dept. Geography, History and Humanities. Faculty of Humanities. University of Almeria, Spain

[4] דוגמות לכך ניתן למצוא בתרבויות שונות: האל הפרסי מִיתְרַס נחשב כמי שנולד מסלע, שהתחתן עם סלע ושאביו היה סלע. משה הכה בסלע כדי להוציא מים. משמעות המילה "פטרה" ביוונית היא סלע, ומכאן שמו של הקדוש הנוצרי פטרוס.

[5] . מנהיר (מילולית בצרפתית בְּרֶטָנִית: אבן ארוכה; men-אבן, hir-ארוך) הוא אבן עצומה הניצבת אנכית בתוך האדמה. אבנים מסוג זה ניצבות בדרך כלל במרכזו של שדה או מסודרות בשורות, ונראה כי הועברו למקום שבו הן נמצאות. פיסת האבן התקועה באדמה מהווה לעתים חמישית עד רבע מגובהה הכולל. גובהן הממוצע של אבנים אלה הוא תשעה מטרים. המנהיר הגבוה ביותר באירופה מתנשא לגובה 20 מטר בחלק הבולט מעל פני הקרקע, ועוד ארבעה מטרים בחלק השקוע בקרקע. למרות משקלו העצום (350 טון) הובל לאורך קילומטרים אחדים למקומו. היום הוא מורכב מארבעה שברים המוטלים במקום הימצאו על הקרקע באזור קַרְנַאק (Carnac), בבְּרֶטָנִי (Bretagne) שבצרפת. החוקרים סבורים שנשבר זמן קצר לאחר שהובא למקומו כדי שחלקיו ישמשו כאבני קורה לדוֹלמֶנים (מבנים שבהם שתי אבנים אנכיות תומכות באבן שלישית), דבר שבסופו של דבר לא צלח. השערה זו מתבססת על דולמנים שנמצאו בסביבה, אשר לאבני הקורה שלהם שימשו אבנים דומות.

[6] Cunliffe, Barry (2008). Europe between the Oceans, 9000 BC-AD 1000. p. 144.

[7] http://www.andalucia.org/en/destinations/provinces/jaen/municipalities/ibros/history/

[8] https://web.archive.org/web/20110708193852/http://www.costaalmeria.com/towns.php?town=Antas

[9]  הוגדרה בכפר בשם זה בצ'כיה. פרחה בשנים 2300–1600 BC

[10] Henri Hubert, M.R. Dobie, The Rise of the Celts (Paris: Ecole de haute etude en sciences sociales Paris, 1934), p.2.

[11] חיבורו של הקטאיוס ממילטוס לא שרד. אך הוא צוטט רבות בידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס ולמעלה מ-300 קטעים ממנו, חלקם קצרים מאד, שובצו בחיבורו של פסטנוס מביזנטיון, מן המאה השישית לספירה

[12]. Bernhard Maier, The Celts history from earliest time to the present, (Indiana: nort dame university of nort dame press, 2003), p.2.

[13] בשנת 390 לפני הספירה, כבשו שבטים קלטים את רומא ובזזו אותה. במאה ה- 3 לפני הספירה, היו הקלטים בשיא כוחם.

[14] remin, Aedeen (2005). "Celtiberian Language". In Koch, John (ed.). Celtic Culture: A Historical Encyclopedia. Volume I: A–Celti. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. pp. 363–364.

[15] http://www.ctspanish.com/rabbits.htm

ראו גם: צבי הרמן, קרתגו – המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962 , עמ' 105

[16] . יתכן בכלל שהשם נבע מ"הספרידס" – hesperides. 'הגינה אליה הגיע הראקליס ומשם גנב את תפוחי הזהב'. על פי המיתולוגיה היוונית: על הראקליס הוטלו לבצע 12 משימות כדי לכפר על החטא שביצע. אחת המשימות היתה להביא תפוח זהב מהספרידס. היוונים קראו למקום על שם פרי זה. גלגול שם זה מהשפה הפרסית – פרדס.

[17] מ' אילת, קשרי הכלכלה בין ארצות המקרא, תשל"ז.

[18] בתרגום יונתן בן עוזיאל, תרגום השבעים והוולגוטה תרשיש היא קרתגו.

[19] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, , מגנס, ירושלים, תשס"א, עמ' 129-130.

[20] טיטיוס ליוויוס, מלחמות חניבעל, כרמל, ירושלים, עמ' 60-62.

[21] Siculus. Bibliotheka Historia: The Historical Library. Book V: Britain, Gaul, and Iberia.

[22]  Appian's History of Rome: The Spanish Wars

[23] Theodor Mommsen, The History Of Rome, Book IV p.22.

[24] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, , הוצאת מאגנס, ירושלים, עמ' 28-29.

[25] . T הופך פעמים רבות ל- D כמו הטלר, שהפך לדולר.

[26] משה עמית, עמ' 73-74